המאבק על הפצצה

מגבלות על המחקר

מאז שהכור הגרעיני הפך פומבי במחצית דצמבר 1960, בעקבות הדלפה אמריקאית, התפרסמו רק מחקרים מעטים שמנסים לתאר ולפענח את הדינמיקה הפוליטית הישראלית של קבלת ההכרעות בנושא סבוך זה. יש לכך, כמובן, סיבות הגיונית. הסיבה הברורה מאליה, היא שאין עוד נושא מחקר, כמדומני, שבו ה"אויב" של החוקר הוא לא רק ההתמודדות העיקשת מול כמות חומר רבה וישיבה מול מסך המחשב שעות על גבי שעות, אלא הגבלות רבות מצדה של המדינה (קרי, הצנזורה ומחלקת החשיפה). כל דבר שנכתב בנושא הגרעיני מחויב על פי החוק לעבור תחת עינה הבוחנת של הצנזורה שקובעת מה יפורסם ומה ייגנז. אינני טוען שזו מלחמה שמנהלים מולה, אולם הצנזורה מתערבת בצורה גסה בפרסום מחקרים ומאמרים.

גם אם יטענו שמדינת ישראל היא הבעלים של החומר הארכיוני שהיא משחררת לחוקרים – בקמצנות רבה יש לציין – אטען מנגד שכל החומר שאני עברתי עליו בארכיונים הציבורים השונים, הותר לפרסום על ידי הצנזורה ויחד עם זאת, לאחר איסוף חומר, מחקר, עיבוד, ובסופו של דבר כתיבה – הצנזורה ממשיכה לצנזר את הכתוב בטענה שהמאמר פוגע ב"ביטחון המדינה". כלומר, בשפה המתאימה למציאות הדיפלומטית הישראלית, הצנזורה טוענת שהמחקר פוגע במדיניות העמימות הגרעינית הישראלית. על כך עוד נרחיב בהמשך.

אולם המגבלות הקשות על הפרסום מגיעות רק לאחר המגבלות המדכאות על המחקר. "מחלקת חשיפה" הפועלת על פי חוק הארכיונים קובעת איזה חומר יעמוד לעיון הציבור ואיזה יישאר בכספת. אין היא נדרשת לתת דין וחשבון לחוקרים. היא סוגרת תיקים לשנים רבות. דיונים ופרוטוקולים שמוזכרות בהם המילים "פירוז" או "נשק גרעיני" מונחים בכספת ומנהל ארכיון שנתקל במהלך עבודתו בארכיון שלו בחומרים הקשורים לנושא הגרעיני חייב להודיע על כך לגורמים הרלוונטיים במחלקת חשיפה שבארכיון המדינה. היו שכינו בשנות השישים את כוחן של הצנזורה והפוליטיקה שמאחוריה "שלטון העיפרון האדום". במהלך העבודה על מחקר זה ישבתי בארכיונים רבים והתיידדתי עם בעלי תפקידים בארכיונים השונים. גם הם, ולא נזכיר פה שמות, הביעו בפניי לא פעם פליאה על עקשנותה של הצנזורה. פעם אחת, שמתי לב, הורתה הצנזורה לצנזר כרזה בגודל מטר על מטר שהתפרסמה במחצית שנות השישים, ונתלתה ברחבי ירושלים, ובכרזה נכתב באותיות גדולות שהציבור מוזמן לדיון על פירוז או חימוש גרעיני. הסכנה הביטחונית בכרזה לא מובנת לי עד היום.

כאמור, חוקר המנסה לשרטט את ההיסטוריה של מדיניות הגרעין של מדינת ישראל נידון לקשיים רבים. אינני יודע אם יש להתפלא על כך, אולם עד היום, ככל הידוע לי, לא נעשה בישראל ניסיון פומבי לדרוש חקיקה של משהו הדומה לחוק חופש המידע האמריקאי. בין אם זו נאמנות לאיזה טאבו ביטחוני המשמש חסם אצל ציבור החוקרים ובין אם מדובר בחוסר שיתוף פעולה, דעתי היא שדיון ציבורי על נושאים ביטחוניים ומדיניים בגבולות מסוימים (שיש לקבוע אותם כל פעם מחדש) דווקא תורם לחוסן החברתי.

על כל פנים, מחקרים מתפרסמים על אף המגבלות הקשות, ובמועדון המצומצם של חוקרי מדיניות הגרעין של ישראל, יש גישות ותיאוריות שונות ומנוגדות. עד היום, התפרסמו בסך הכול לא יותר מעשרה ספרים שעוסקים מזוויות ראייה שונות בהיסטוריה ובמדיניות הגרעינית הישראלית. יש להקדים ולהבהיר מספר דברים: ישנה ספרות מחקרית חשובה העוסקת בהיבטים אסטרטגים שונים של הנושא הגרעיני הישראלי. בתחום זה נציין חוקרים כגון יאיר עברון, מחבר הספר הדילמה הגרעינית של ישראל וממחייבי מדיניות העמימות הגרעינית ושי פלדמן, מחבר הספר הרתעה גרעינית לישראל שטען במשך שנים שישראל צריכה לאמץ הרתעה גרעינית מפורשת. אולם מחקרים חשובים אלו הם תיאורטיים בעיקרם ואינם דנים בהיסטוריה של פרויקט הגרעין הישראלי או בדרכי קבלת ההחלטות בישראל בשלבים השונים של הפרויקט הגרעיני. עם זאת המחקרים האלה שהם למעשה "מחקרי מדיניות" (Policy Paper), רלבנטיים גם היום לדיון אקטואלי-אסטרטגי על מדיניות הגרעין של ישראל.

לאורך השנים התפרסמו מאות מאמרים אקדמיים וחיבורים אסטרטגיים-תיאורטיים המבוססים על פרסומים בעיתונות בארץ ובעולם. אולם מחקרים היסטוריים יש רק מעט; בדרך כלל הם זוכים בכותרות ובהתייחסות רבה במחקר, ובצדק. בשלב זה נציין שלושה חוקרים (ואין הרבה יותר) שעוסקים שנים רבות בהיסטוריה הגרעינית של מדינת ישראל. הראשון, והוותיק מכולם, הוא שלמה אהרונסון שפרסם מאמצע שנות השבעים מספר ספרים ומאמרים בנושא הגרעיני. השני והמפורסם מכולם הוא אבנר כהן, מחבר הספר ישראל והפצצה שזכה ועדיין זוכה להתייחסות רבה, לא רק במחקרים אקדמיים אלא גם בכלי התקשורת בארץ ובעולם. כהן נחשב בימינו בר סמכא שאין למעלה ממנו בתחום ההיסטוריה הגרעינית הישראלית. יש הטוענים שהבנתו בתחום האסטרטגי-מדיני לוקה בחסר, אולם הפוריין אפיירס, כתב עת מהחשובים והמרכזיים בעולם בנושאים פוליטיים ואקטואליים מפרסם בהרחבה את דעותיו בנושא הגרעיני. כהן קורא לישראל זה מספר שנים להוציא את הפצצה המיוחסת לה מהמרתף ולהתקדם לקראת הסכמי פירוז גרעיניים. החוקר השלישי הוא זכי שלום, חוקר ותיק של המדיניות הישראלית בתחומי החוץ והביטחון. שלום פרסם את ספרו בין דימונה לוושינגטון: המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1960-1968 בשנת 2004, ואם לצטט את כהן (שמתח ביקורת חריפה על ספרו של שלום) "ההיסטוריוגרפיה של סיפור דימונה עדיין משוועת לעבודות חדשות, אמיצות ומקוריות".

תפקידו של החוקר הוא לחשוף את האמת ההיסטורית ואין זו מלאכה שעושים לבד. המחקר והכתיבה הם אמנם פעולות אינדיווידואליות, אולם החוקר מסתמך לא רק על מסמכים שהוא אוסף בארכיונים אלא גם על מחקרים ודעות המצויים בתחום מחקרו ומפלסים לו דרך בתור המבוך ההיסטורי והפוליטי הגדול. זהו דבר טריוויאלי, אולם בתחום הגרעיני, שאי אפשר להגזים באקטואליזציה של העבר שלו, היריבות בין המחקרים והגישות מרקיעה שחקים (ייתכן מאוד שאותו דבר מתרחש גם בתחומי ידע אחרים). אין זו פיקנטריה וגם לא בוכהלטריה אקדמית, אלא עניין שטעון הבנה ופירוש.

כל מחקר עומד על כתפיו של מחקר אחר. אין מדובר בחלוקת כבוד לחוקרים אחרים שכתבו לפניך, אלא בכך, שבכתיבה על הנושא הגרעיני, כמו בכל נושא אחר, יש להסביר את נקודות המחלוקת וההסכמה עם חוקרים אחרים, ולהבהיר ולפרש את העלילה ההיסטורית למיטב הבנתו של החוקר. די אם נציין ששלושת החוקרים שצוינו למעלה כתבו יחדיו אלפי עמודים על ישראל והגרעין. מדוע להוסיף עוד? התשובה היא שהחוקר (אני) מעיר את ההיסטוריה בצורה שונה מקודמיו. גישתי היא פולמוסית. אני מחפש את הכשלים, את ההצדקות וההשערות הלא-מבוססות של חוקרים אחרים ומעמת אותם עם אלו שלי. זוהי גישה מדעית כנה.

כל חוקר פועל במסגרת אילוצים ומגבלות פנימיות וחיצוניות. המגבלות החיצוניות נוגעות לצנזורה ולאפשרות (ולסבלנות) להגיע למסמכים ולעדויות שנחשפו. מגבלה פנימית קשורה לתודעה של החוקר, לפרדיגמה שלו ולמתודולוגיה שמנחה אותו. האם החוקר מייחס משמעות לתהליכי קבלת החלטות? האם כשחוקר פלוני כותב, לדוגמא, "ישראל תמכה ברכישת נשק גרעיני", הוא מייחס משמעות לחילוקי דעות שהתקיימו בזמן אמת בצמרת הפוליטית או שהיבטים פוליטיים אלו הם שוליים מבחינתו? אם החוקר (או הקורא) מייחס משמעות לחילוקי הדעות הפוליטיים – התיבה "ישראל" איננה רלוונטית, שכן ברור שאין דבר כזה "ישראל", אלא יש פוליטיקאים ומנהיגים שונים. אמנם אפשר להתייחס למדיניות החוץ הישראלית כדבר אחיד, מעין תפוקה כללית של "מדינה", המבטאת איזה מודוס ויונדי שהתקבל בצמרת הפוליטית – אולם לשיטתי יש להבין קודם כול איך התעצבה מדיניות זו: מהם הכוחות הפועלים? מהם האינטרסים השונים? מהן העמדות המנוגדות?

זו נקודה חשובה מאין כמוה, שכן, במחקר הנוכחי ובמחקרים קודמים שלי אני מייחס משמעות רבה לתחום הפנימי; למדיניות הפנים. לדעתי, ודעה זו אשתדל לבסס בעמודים הבאים, מדיניות הפנים קודמת למדיניות החוץ, או במילים אחרות, האחרונה היא מעין הארכה של הראשונה. לפיכך, כשדנים במדיניות החוץ של "ישראל", יש קודם כול להבין את הדינמיקה הפנימית של הפוליטיקה הישראלית. אינני מתכוון לעסקנות מפלגתית על גווניה ורמותיה השונות, אלא לחילוקי דעות שפילגו (ועודם מפלגים) את ההנהגות הפוליטיות בישראל. מכיוון שדיוננו מתמקד בשנות השישים, יש להביא את דבריו של משה דיין, שהתפטר זמן קצר קודם לכן מממשלת אשכול, בנושא זה שפורסמו בעיתון למרחב בשנת 1965:

 

אני רוצה לומר במכוון משהו ברמז, ולקוות כי לא רק תבין לכוונתי [זהו מכתב לחיים חפר], אלא גם לא תגנה אותי. גם בשאלות מדיניות הביטחון קיימות תפיסות שונות על חימושו של צה"ל, על קשרינו עם מדיניות זרות, למידת ההכרח להיענות "ללחציהן" השונים. אני מניח כי אתה מאמין שיש לי דעה מסוימת בשאלות אלה ולחברים אחרים דעה שונה – אף שאיננו מבהירים את מדיניותנו בנקודות המחלוקת באספות פומביות ברחבת מוגרבי.

 

לאחר הקמת מפלגת העבודה בשנת 1968 יקבע דיין ש"הנושא אינו התמודדות בין מועמד זה או אחר, אלא בין שתי קבוצות או צוותים, החלוקים על הדרך בה יש לנהל את מדינת ישראל".

אני נוטה לקבל את "עליונות גורמי הפנים" (Primat der Innenpolitik)במדיניות החוץ הישראלית (ובכלל) על פני "עליונות גורמי החוץ" ((Primat der Aussenpolitik, אף על פי שדיכוטומיה זו מלאכותית ואינה משקפת את הדינמיקה הריאלית של היחסים החברתיים. אולם על מנת לאפיין בשלב זה את כיוון המחקר הנוכחי, אציין שאני רואה את מדיניות החוץ כמשקפת שיקולים ואינטרסים פוליטיים פנימיים ופחות כתגובה ללחץ של המערכת הבינלאומית. לפרשנותי, אין זו קונספציה מחקרית גרידא, אלא תיאור נאות של המציאות החברתית. גישה המתעלמת מהגורמים הפנימיים, או מקנה להם חשיבות נמוכה במדרג המשתנים המעצבים את קבלת ההחלטות הפוליטיות היא, הלכה למעשה, שגויה.

אולם לא זו בלבד שהמחלוקות בנושא הגרעיני לא הפכו פומביות ובהסכמה בין הצדדים החלוקים, אלא שהמחלוקות יצרו קואליציות בין אישים שונים במפלגות ובתנועות שמבחינה אידיאולוגית נמצאו משני עברי המתרס. חבר הכנסת יוסף ספיר מהמפלגה הליברלית ביטא זאת כשציין במליאת הכנסת ש"בתחום מדיניות החוץ חילוקי הדעות חוצים לעתים את מרבית המפלגות שלנו". החוקר בר יוסף התייחס לכך וקבע שאין קורלציה בין העמדות השונות בסוגיה הגרעינית לבין החלוקה המקובלת למפלגות פוליטיות. כך, לדוגמא, דבר שנראה בהמשך סיפורנו, נוצרה קורלציה מעניינת במיוחד (שלא זכתה להתייחסות במחקר) בין מנחם בגין, ראש תנועת חירות לבין בן גוריון ושמעון פרס בתחום הפיתוח הגרעיני. מנגד, אישים מחירות, דוגמת יוחנן בדר, מצאו עצמם מחזיקים בעמדה זהה לאישים במפלגות השמאל כמו יעקב חזן ממפ"ם.