המאבק שלי 4: לרקוד בחשיכה



שתי המזוודות שלי החליקו לאיטן והתקרבו על המסוע באולם הנוסעים הנכנסים. הן היו ישנות, מסוף שנות השישים, מצאתי אותן בין החפצים של אימא באסם לפני שעזבנו את הבית, יום לפני שהמובילים באו, ומייד הפקעתי אותן, הן התאימו לי ולסגנון שלי, שלא זרם לגמרי עם רוח הזמן ולא נמשך דווקא לקו היעיל, העכשווי.

כיביתי את הסיגריה במאפרת העמוד הצמודה לקיר, הרמתי את המזוודות מהמסוע ונשאתי אותן לרחבה שבחוץ.

השעה הייתה חמישה לשבע.

הצתי סיגריה נוספת. דבר לא בער, לא מיהרתי לשום מקום, לא קבעתי פגישה עם איש.

השמיים היו מעוננים, ולמרות זאת האוויר היה חד וצלול. משהו בנוף הזכיר את האַלְפּים, אף על פי ששדה התעופה שעמדתי מחוצה לו שכן מטרים בודדים מעל פני הים. מעט העצים שראיתי היו נמוכים ומעוותים. פסגות ההרים בקצה הנוף הנשקף היו לבנים משלג.

מולי התמלא עד מהרה אוטובוס הנוסע העירה.

כדאי לעלות עליו?

הכסף שאבא הלווה לי לנסיעה באי־רצון ניכר אמור להספיק עד שאקבל את המשכורת הראשונה שלי בעוד חודש. מצד שני, לא ידעתי איפה נמצאת אכסניית הנוער, ולשוטט אנה ואנה בעיר לא מוכרת עם שתי מזוודות ותרמיל גב - זו לא תהיה התחלה טובה לחיים החדשים שלי.

לא, מוטב שאקח מונית.

***

למעט קפיצה קצרה למזנון בקרבת מקום, שבו אכלתי שתי נקניקיות וגביע מלא בפירה תפוחי אדמה, נשארתי בחדרי באכסניית הנוער כל הערב, שכבתי במיטה כששמיכת הפוך מכסה את גבי והקשבתי למוזיקה בווקמן בשעה שכתבתי מכתבים להילדֶה, אֵיריק ולארס. התחלתי גם מכתב ללִינֶה, זו שהייתה חברה שלי באותו קיץ, אבל הנחתי אותו בצד אחרי עמוד אחד, התפשטתי וכיביתי את האור בלי שיורגש הבדל כלשהו, ליל הקיץ היה מואר, הווילון הכתום זהר כמו עין בחדר.

בדרך כלל לא היה לי כל קושי להירדם בכל מצב, אבל באותו לילה שכבתי ער. בעוד ארבעה ימים בלבד יחל יום העבודה הראשון שלי. בעוד ארבעה ימים בלבד אכנס לכיתה בבית־ספר ביישוב קטן לחופה של צפון נורווגיה, מקום שמעולם לא הייתי בו ולא ידעתי עליו דבר, אפילו לא ראיתי אותו בתמונות.

אני!

נער בן שמונה־עשרה מקְריסטִיאָנסָנְד שזה עתה סיים את לימודיו בגימנסיה, עזב את בית הוריו, ללא כל ניסיון עבודה למעט כמה ערבים וסופי־שבוע במפעל לפַּרקֶטים, קצת כתיבה לעיתון המקומי וחודש עבודה שהסתיים לא מכבר בבית־חולים פסיכיאטרי, יהיה מעתה מחנך בכיתה בבית־ספר הוֹפְיוֹרד.

לא, לא הצלחתי להירדם.

מה יחשבו עליי התלמידים?

כשאכנס לכיתה בשעה הראשונה והם יישבו במקומותיהם, מה אומר להם?

והמורים האחרים, מה לכל הרוחות יחשבו עליי?

דלת נפתחה במסדרון, נשמעו קולות ומוזיקה. מישהו עבר במסדרון, מפזם. נשמעה צעקה באנגלית, "היי, תסגור את הדלת." מייד אחר כך שבו כל הצלילים והסתגרו בחדרים. נשכבתי על צידי האחר. היה מוזר לשכב במיטה בלילה מואר, וזו ודאי הסיבה שהתקשיתי להירדם. וברגע שהמחשבה על כך שקשה להירדם מתבססת, ההירדמות הופכת לבלתי אפשרית.

קמתי, התלבשתי, התיישבתי בכיסא מול החלון והתחלתי לקרוא. 'תֵיקו' מאת אֶרלִינְג יֶלְסְוִיק.

כל הספרים שאהבתי עסקו באותו נושא מהותי. 'כושים לבנים' של אִינְגְוָר אַמְבְּיורְנְסֶן, 'ביטלס' של לארס סוֹבּי כּריסטֶנסֶן, 'יאק' של אוּלְף לוּנְדֶל, 'בדרכים' של ג'ק קרואק, 'יציאה אחרונה לברוקלין' של יוברט סֶלבּי, 'רומן עם קוקאין' של מ. אַגֶייב, 'ענק' של פין אַלנֵס, 'לָסוֹ סביב הלבנה' של אָגנָר מִיקְלֶה, שלושת הספרים שכתב יֶנְס בְּיורְנֶבּוּ על תולדות החַיָיתיוּת, 'ג'נטלמנים' של קלאס אוסטֶרגְרֶן, 'איקרוס' של אַקסֶל יֶנסֶן, 'התפסן בשדה השיפון' של ג'.ד. סלינג'ר, 'לבבות הדבורים' של אוּלָה בּאוּאר, 'שירות הדואר' של צ'ארלס בוקובסקי. ספרים על גברים צעירים שלא השתלבו בחברה, שרצו יותר משגרה בחיים, רצו יותר ממשפחה, בקיצור, גברים צעירים שסלדו מהבורגנות וחיפשו את החופש. הם נסעו בעולם, שתו לשוכרה, קראו וחלמו על האהבה הגדולה או על הרומן הגדול.

כל מה שהם רצו, רציתי גם אני.

על כל מה שחלמו, חלמתי גם אני.

הכמיהה הגדולה שתמיד חשתי בחזי התפוגגה כשקראתי את הספרים האלה, ואז שבה בעוצמה כפולה ומכופלת ברגע שהנחתי אותם בצד. כך זה היה בכל שנות הלימודים בגימנסיה. שנאתי את כל הסמכויות, התנגדתי לחברה המחורבנת שבה גדלתי, זו המנותבת תמיד לעבר היעיל, על ערכיה הבורגניים ותפיסת העולם החומרנית שלה. בזתי לדברים שלמדתי בגימנסיה, אפילו לתחומים הקשורים לספרות; כל מה שהייתי צריך לדעת, כל הידע האמיתי, היחיד שבאמת הכרחי, נמצא בספרים שקראתי ובמוזיקה שהקשבתי לה. לא היה אכפת לי מכסף או מסמלי סטטוס, ידעתי שאלה לא הערכים החשובים בחיים. לא רציתי ללמוד, לא רציתי לרכוש השכלה במוסד מקובל כמו האוניברסיטה, רציתי לטייל ברחבי אירופה ולהגיע לדרומה, לישון על החופים, במלונות זולים, אצל חברים שרכשתי בדרך. לעבוד בעבודות מזדמנות כדי להתקיים, לשטוף צלחות במלונות, לפרוק או להטעין אוניות, לקטוף תפוזים... באותו אביב קניתי ספר ובו רשימות של כל העבודות הסבירות והבלתי־סבירות שאפשר להשיג בארצות האירופיות השונות. וכל זה היה אמור להוביל לכתיבת רומן. אשב בכפר ספרדי ואכתוב, אסע לפמפלונה וארוץ לפני השוורים, אמשיך דרומה ליוון, אשב באחד האיים ואכתוב ואחרי שנה או אולי שנתיים אחזור לבסוף לנורווגיה עם רומן בתרמיל הגב.

זו הייתה התוכנית. לכן לא התגייסתי לצבא בסוף הלימודים בגימנסיה, כפי שעשו רבים כל כך מחבריי, וגם לא נרשמתי לאוניברסיטה, כפי שעשו השאר, ובמקום זאת ניגשתי ללשכת התעסוקה בקריסטיאנסנד וביקשתי רשימה של כל המשרות הפנויות למורים בצפון נורווגיה.

"זה נכון מה ששמעתי, אתה הולך להיות מורה, קרל אוּבֶה?" שאלו האנשים שפגשתי בסוף הקיץ.

"לא," הייתי עונה. "אני הולך להיות סופר. אבל בינתיים אני צריך לחיות ממשהו. אעבוד שם בצפון במשך שנה, אחסוך קצת כסף, ואז אסע לדרום אירופה."

זה כבר לא היה סתם רעיון, אלא המציאות שבה נמצאתי: מחר ארד לנמל בטְרוּמְסֶה, אעלה על ספינת החופים המפליגה לפִינְסְנֵס ומשם באוטובוס דרומה עד לכפר הקטנטן הוֹפְיוֹרד, שבו, כך לפי התוכנית, יקבל את פניי שרת בית־הספר.

לא, לא הצלחתי להירדם.

הוצאתי את בקבוק הוויסקי הקטן מהמזוודה, לקחתי כוס מחדר האמבטיה, מזגתי ממנו לתוכה, הסטתי את הווילון הצידה ולגמתי את הלגימה הראשונה, הרועדת, בעודי משקיף על השיכונים המוארים באור מוזר.

כשהתעוררתי בסביבות השעה עשר למחרת בבוקר, אי־השקט שלי נעלם. ארזתי את חפציי, הזמנתי מונית מהטלפון הציבורי בקבלה, נעמדתי בחוץ עם המזוודות על הארץ ועישנתי סיגריה בעודי מחכה. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנסעתי למקום כלשהו בלי שאתכוון לחזור ממנו. כבר לא היה לאן "לחזור". אימא מכרה את הבית שלנו ועברה לגור בפֶרְדֶה. אבא גר עם אשתו החדשה אי־שם בצפון נורווגיה, צפונית אף מכאן. אינגְבֶה גר בברגן. ואני, אני הייתי בדרכי אל הדירה הראשונה שתהיה רק שלי. שם תהיה לי עבודה משלי וארוויח כסף משלי. בפעם הראשונה הייתה לי שליטה על כל המרכיבים בחיי.

ובחיי, זו הייתה הרגשה נהדרת!

המונית התקרבה בעלייה, השלכתי את הסיגריה על הקרקע, רמסתי אותה והכנסתי את המזוודות לתא המטען שהנהג, גבר מבוגר וכבד גוף בעל שיער לבן ושרשרת זהב סביב צווארו, פתח למעני.

"לנמל," אמרתי והתיישבתי במושב האחורי.

"הנמל גדול," אמר ופנה לעברי.

"אני בדרך לפינסנס. מפליג בספינת החופים."

"אין בעיה, תסמוך עליי."

הוא התחיל לנסוע במדרון.

"אתה הולך ללמוד שם בגימנסיה?" שאל.

"לא," אמרתי. "אני ממשיך משם להופיורד."

"באמת? אתה הולך לדוג? לא, אתה לא נראה לי כמו דייג!"

"האמת היא שאני הולך לעבוד שם כמורה."

"אה, הבנתי. הבנתי. הרי הרבה דרומיים באים ללמד פה. אבל אתה לא צעיר מדי בשביל זה? אתה בטח בן שמונה־עשרה, לא?"

הוא צחק והביט בי במראה.

גם אני צחקתי קצת.

"גמרתי את הלימודים בגימנסיה בקיץ. אני מניח שזה יותר טוב מכלום."

"כן, בהחלט," אמר. "אבל תחשוב על הילדים שגדלים שם ליד הפיורד. מורים שבאים ישר מהגימנסיה. מורים חדשים כל שנה. מה הפלא שהם מתחילים לעבוד כדייגים אחרי כיתה ט'?"

"נכון," אמרתי. "אבל זו לא בדיוק אשמתי."

"לא, לא, מה פתאום אשמה! מי דיבר על אשמה! הרבה יותר טוב לדוג, אתה יודע, מאשר ללמוד! מאשר לשבת וללמוד עד שאתה בן שלושים."

"נכון," אמרתי. "אני לא מתכוון ללמוד."

"אבל להיות מורה - זה כן!"

הוא שב והביט בי במראה.

"כן," אמרתי.

שקט השתרר לכמה דקות. לבסוף הרים את ידו ממוט ההילוכים והצביע.

"שם למטה עוגנת ספינת החופים שלך."

הוא עצר מחוץ למסוף, הניח את המזוודות על הקרקע, טרק את דלת תא המטען. הושטתי לו את הכסף, לא ידעתי אם נותנים טיפ וכמה, חששתי מזה כל הדרך, אמרתי לו שישמור את העודף וכך פתרתי את הבעיה.

"תודה רבה!" אמר. "ובהצלחה!"

הלכו לי חמישים קרונות.

כשעלה שוב לכביש נעמדתי לספור את הכסף שנשאר לי. המצב לא נראה טוב, אבל ודאי אוכל לקבל מקדמה כשאגיע, הם בטח יבינו שאין לי כסף לפני שאני מתחיל לעבוד.

עם רחוב ראשי אחד ומבני בטון רבים ופשוטים שככל הנראה נבנו בחופזה, סביבתה השוממת ושרשרת הרים מרוחקת ברקע, פינסנס נראתה כמו עיירה קטנה באלסקה או בקנדה, כך עלה פתאום בדעתי כמה שעות לאחר מכן כשישבתי במגדנייה, כוס קפה לפניי, וחיכיתי שהאוטובוס ייצא. על מרכז כלשהו אין מה לדבר, העיר הייתה כל כך קטנה שכל כולה יכולה להיחשב כמרכז. האווירה בה הייתה שונה בתכלית מזו השוררת בערים שהייתי רגיל אליהן, גם משום שהייתה קטנה בהרבה, כמובן, אבל גם משום שלא ניכר כל מאמץ להפוך את המקום ליפה או נחמד. למרבית הערים יש צד קדמי וצד אחורי, אבל כאן הכול נראה אותו דבר.

דפדפתי בשני הספרים שקניתי בחנות הספרים הסמוכה. לאחד קראו 'המים החדשים' והוא נכתב בידי סופר שלא שמעתי עליו בשם רוי יקובסן, לאחר קראו 'לגיון החרדל' מאת מוֹרטֶן יֵרגֶנסֶן, שניגן בשתיים מהלהקות שהערצתי כמה שנים קודם לכן. אולי לא היה חכם כל כך לבזבז עליהם את הכסף, אבל הרי אני עומד להיות סופר, חשוב לקרוא, במיוחד כדי לדעת איפה הרף מוצב. האם אוכל לכתוב ככה? זו הייתה השאלה שכל הזמן הטרידה אותי כשישבתי שם ודפדפתי.

הגיע הזמן לגשת לאוטובוס, לעשן סיגריה אחרונה מחוצה לו, להניח את המזוודות בתא המטען, לשלם לנהג ולשאול אם יוכל להגיד לי כשנגיע להופיורד, להיכנס פנימה ולשבת בספסל הלפני־אחרון מצד שמאל, שאותו העדפתי מאז שאני זוכר את עצמי. באלכסון ממני, מצידו האחר של המעבר, ישבה נערה יפה ובהירת שיער, צעירה ממני בשנה או שנתיים, על המושב לידה היה מונח ילקוט וחשבתי שהיא בטח לומדת בגימנסיה בפינסנס ונוסעת עכשיו הביתה. היא הביטה בי כשעליתי לאוטובוס, וכשהנהג החליף הילוך והאוטובוס המקרטע יצא מהתחנה, היא הסבה את ראשה והביטה בי פעם נוספת. לא מבט ממושך, רק בקושי, בחטף, ובכל זאת די היה בזה כדי שיעמוד לי.

הרכבתי את האוזניות והכנסתי קלטת לווקמן. 'The Queen is Dead' של הסמית'ס. כדי שלא ייווצר רושם שאני מטריד אותה בקילומטרים הבאים התרכזתי בנוף הנשקף מהחלון בצד שלי, והתנגדתי לכל דחף שהתעורר בי להביט לכיוונה.

מייד כשהתרחקנו מהמרכז החל אזור בנוי שנמשך כמה קילומטרים, כמחצית מהנוסעים ירדו כאן, אחריו נכנסנו לקטע דרך ארוך, שומם וישר לגמרי. בעוד שהשמיים מעל פינסנס היו חיוורים והעיר תחתיהם מלאה באורם האדיש, הצבע הכחול כאן מחוצה לה היה עז ועמוק יותר ובאור השמש התלויה בדרום־מערב מעל ההרים, שצלעותיהם הנמוכות אך התלולות חסמו כל הדרך את הים שוודאי משתרע שם, זהרו שיחי האברש שצמחו בצפיפות משני צידי הכביש, הם נראו אדמדמים ופה ושם אף סגולים. העצים שצמחו כאן היו בעיקר אורנים מעוקמים ועצי שַׁדָר ננסיים. בצד שלי היו ההרים המוריקים שהעמק טיפס לעברם מתונים, יותר גבעות מהרים, ואילו בצד הנגדי הם היו תלולים ופראיים, כמו האלפּים, אף שגובהם היה צנוע.

לא נראתה נפש חיה, ואפילו לא בית אחד.

אבל לא באתי לפגוש אנשים חדשים, באתי כדי לחפש שלווה שתאפשר לי לכתוב.

המחשבה פילחה את גופי ברטט של שמחה.

אני בדרך, אני בדרך.

כשעתיים לאחר מכן, שקוע עדיין בתוך המוזיקה, ראיתי שלט במרחק. לפי אורך השם הגעתי למסקנה שכתוב עליו הופיורד. הכביש שכיוון לעברו נכנס היישר לתוך ההר. זו אפילו לא הייתה מנהרה, יותר כמו חור, הקירות נותרו כשהיו כשהמעבר נפרץ בעזרת חומר נפץ, ובפנים גם לא היה אור. המים זרמו בכמויות אדירות מתקרת המנהרה והנהג נאלץ להפעיל את המגבים. כשיצאנו בצד האחר נפער פי בתדהמה. בין שתי שרשראות ארוכות של הרים טרשיים, תלולים ביותר ונטולי עצים, השתרע פיורד צר, ובקצהו, כמו מישור כחול ואדיר ממדים, הים.

הוֹוֹוֹ.

הכביש שהאוטובוס נסע עליו היה צמוד להר. על מנת לראות כמה שיותר מהנוף קמתי וניגשתי לשורת המושבים הנגדית. בזווית העין קלטתי שהנערה בהירת השיער הסתובבה לעברי וחייכה כשראתה אותי עומד ומצמיד את פניי לחלון. לרגלי ההרים בצד הנגדי שכן אי קטן, חלקו הפנימי היה מכוסה בצפיפות בבתים, חלקו החיצוני שומם לגמרי, על כל פנים כך זה נראה מהזווית הזאת. כמה סירות דיג עגנו בנמל מאחורי שובר הגלים. אורכה של שרשרת ההרים היה כקילומטר. צלעותיהם הקרובות אלינו היו ירוקות, אבל במרחק הן היו חשופות לגמרי ואפורות, צוללות לים בזווית ישרה.

האוטובוס עבר מבעד למנהרה נוספת דמוית־מערה. בקצהּ, על צלע הר מתונה יחסית, בעמק שצורתו מזכירה קערה, שכן הכפר שבו אבלה את השנה הקרובה.

הוי, אלוהים.

זה היה פשוט נפלא!

מרבית הבתים היו פזורים סביב כביש שהתפתל בצורת פרסה ברחבי הכפר. מתחת לחלקו התחתון של הכביש, מול המזח, עמד בניין שנראה כמו בית־חרושת, זהו ככל הנראה המפעל לעיבוד דגים, המעגן מולו היה מלא בסירות. בקצה הפרסה שכן בית תפילה קטן. מעל חלקו העליון של הכביש עמדה שורת בתים, מאחוריהם צמחו אברשים, שיחים סבוכים אחרים ועצי שדר ננסיים עד לנקודה שבה נגמר העמק והר גבוה הזדקר מכל צד.

זה הכול.

בעצם לא: מעל המקום שבו הכביש העליון התמזג בכביש התחתון, קרוב לפתח המנהרה, ניצבו שני בניינים גדולים. זהו כנראה בית־הספר.

"הופיורד!" קרא הנהג מלפנים. הכנסתי את האוזניות לכיס וניגשתי לקדמת האוטובוס, הוא ירד אחרי במדרגות ופתח את תא המטען, הודיתי לו על הנסיעה והוא אמר על לא דבר בלי לחייך, זינק בחזרה פנימה ומייד אחר כך סובב את האוטובוס ברחבה ונכנס בחזרה למנהרה.

עם מזוודה בכל יד ותרמיל הימאים על גבי עמדתי ותרתי במבטי אחר השרת, תחילה במעלה הכביש ואחר כך במורדו, תוך שאני שואף עמוק לקרבי את האוויר הצח ועתיר המלח.

בבית ששכן היישר מתחת לתחנת האוטובוס נפתחה דלת. מתוכה יצא איש קטן, לבוש בחולצת טריקו ובמכנסי טרנינג בלבד. על פי הכיוון שאליו פנה הבנתי שזה האיש שלי.

למעט עטרת שיער קטנה סביב אוזניו הוא היה קירח לגמרי. פניו היו נעימות, תוויהן רחבים, כפי שקורה לאנשים בשנות החמישים לחייהם, אבל - כך עלה בדעתי כשהתקרב - העיניים מאחורי המשקפיים היו קטנות ובולטות באופן שלא לגמרי תאם את השאר.

"קנאוסגורד?" אמר והושיט את ידו לעברי בלי להסתכל בעיניי.

"כן," אמרתי ולחצתי את ידו. קטנה ויבשה, כמו של חיה. "ואתה קוֹרנֶליוּסֶן, נכון?"

"נכון מאוד," אמר וחייך, עמד כשידיו שמוטות לצידי גופו והשקיף לעבר הכפר. "מה דעתך?"

"על הופיורד?" שאלתי.

"יפה כאן, לא?" אמר.

"נפלא," אמרתי.

הוא פנה והצביע כלפי מעלה.

"אתה תגור שם," אמר. "אז נהיה שכנים. אני גר ממש שם, אתה רואה. נעלה לראות?"

"כן," אמרתי. "אתה יודע אם החפצים שלי הגיעו?"

הוא הניד בראשו.

"לא ככל הידוע לי," אמר.

"אז הם יגיעו ביום שני," אמרתי והתחלתי לצעוד לצידו בכביש העולה.

"הבן הצעיר שלי יהיה תלמיד שלך, אם הבנתי נכון," אמר. "סְטִיג. הוא לומד בכיתה ד'."

"יש לך כמה ילדים?" שאלתי.

"ארבעה," אמר. "שניים גרים בבית. יוּהַנֶס וסטיג. טוּנֶה ורוּבֶּן גרים בטְרומְסֶה."

השקפתי על הכפר תוך כדי הליכה. כמה דמויות עמדו מחוץ למה שוודאי הייתה החנות, מולה חנו גם שתי מכוניות. ומחוץ לדוכן, בכביש העליון, עמדו כמה חבר'ה שעונים על אופניהם.

אי־שם בפיורד שטה אונייה לעבר המזח.

כמה שחפים צרחו למטה בנמל.

חוץ מזה שרר שקט.

"כמה אנשים גרים כאן, בעצם?" שאלתי.

"בערך מאתיים וחמישים," אמר. "תלוי אם מחשבים את בני הנוער שלומדים מחוץ לכפר או לא."

נעצרנו מול בית משנות השבעים, צבוע בַּיְיץ שחור, ליד דלת הקומה הראשונה, בקצה המרפסת.

"הנה, הגענו," אמר. "פשוט תיכנס. הדלת אמורה להיות פתוחה. אבל תוכל כמובן לקבל את המפתח מייד."

פתחתי את הדלת ונכנסתי למסדרון, הנחתי את המזוודות על הרצפה ולקחתי לידי את המפתח שהושיט לי. באוויר עמד אותו ריח שעומד בבית שלא גרו בו זמן מה. ריח קלוש של לחות ועובש, המזכיר ריח של חוּץ.

דחפתי את הדלת הפתוחה למחצה ונכנסתי לסלון. הרצפה הייתה מכוסה בשטיח כתום מקיר לקיר. שולחן כתיבה חום־כהה, שולחן אוכל חום־כהה ופינת ישיבה קטנה בריפוד חום וכתום, גם היא מעץ כהה. שני חלונות גדולים ללא סרגלי זיגוג פונים צפונה.

"זה נהדר," אמרתי.

"המטבח שם בפנים," אמר, והצביע לעבר דלת בקצה הסלון הקטנטן. הסתובב. "וחדר השינה שם."

הטפט במטבח היה בדוגמה מוכרת משנות השבעים, זהוב, חום ולבן. שולחן קטן עמד תחת החלון. מקרר עם פריזר קטן. כיור ומשטח עבודה קטן מפורמייקה. הרצפה מלינוליאום אפור.

"ואחרון־אחרון חביב, חדר השינה," אמר. עמד בפתח הדלת בשעה שנכנסתי. השטיח על הרצפה היה כהה יותר מזה בסלון, הטפט בהיר, והחדר היה ריק לגמרי למעט מיטה נמוכה ורחבה להפליא מעץ זהה לרהיטים האחרים. טיק או דמוי־טיק.

"מושלם!" אמרתי.

"הבאת איתך מצעים?"

הנדתי בראשי. "הם יגיעו עם המטען."

"אז נוכל להשאיל לך, אם תרצה."

"תודה, אשמח מאוד," אמרתי.

"אעלה לך אותם מייד," אמר. "ואם יש לך שאלות, כל דבר, פשוט רד אלינו. כאן אצלנו לא מפחדים לקפוץ לביקור!"

"בסדר," אמרתי. "תודה רבה."

מאחד משני חלונות הסלון עקבתי אחריו במבטי כשירד לביתו, במרחק של כעשרים מטרים מתחת לשלי.

שלי!

אני לא מאמין, יש לי דירה משלי!

הסתובבתי קצת הלוך ושוב, פתחתי כמה מגירות והצצתי לתוך כמה ארונות עד שהשרת חזר עם צרור מצעים בחיקו. אחרי שהלך התחלתי לפרוק את המעט שהבאתי איתי. הבגדים שלי, מגבת, מכונת הכתיבה, כמה ספרים, צרור ניירות למכונת הכתיבה. הצבתי את שולחן הכתיבה תחת אחד מחלונות הסלון, הנחתי עליו את מכונת הכתיבה, הזזתי את מנורת הרצפה, סידרתי את הספרים על אדן החלון ואיתם גם גיליון של כתב־עת ספרותי, 'החלון', שקניתי באוסלו והחלטתי לרכוש לו מנוי. לידם ערמתי את חמש־עשרה או עשרים הקלטות שהבאתי, וליד צרור הדפים על השולחן שמתי את הווקמן ואת הסוללות הנוספות שהבאתי בשבילו.

כשפינת הכתיבה הייתה מוכנה סידרתי את הבגדים בארון חדר השינה, דחפתי את המזוודות הריקות לתוך המדף העליון, עמדתי זמן מה באמצע החדר בלי שאדע מה לעשות עכשיו.

חשתי צורך להתקשר למישהו, לספר איך המקום החדש, אבל לא היה טלפון בדירה. אולי כדאי לצאת לחפש תא טלפון?

וגם הייתי רעב.

מה עם הדוכן שנראה כמו מזנון? כדאי לגשת אליו?

על כל פנים, כאן אין לי מה לעשות.

מול המראה בחדר האמבטיה הקטנטן היוצא מהמסדרון חבשתי את הברט השחור. עמדתי כמה שניות על המדרגה מחוץ לבית והבטתי למטה. במבט אופקי אחד היה אפשר להשקיף על הכפר ועל כל יושביו. לא בדיוק מקום להתחבא בו. כשהתחלתי לצעוד בכביש, שחלקו העליון היה שביל עפר והתחתון אספלט, הרגשתי שקוף לגמרי.

כמה נערים בני כחמש־עשרה התגודדו סביב המזנון. השיחה נדמה כשהתקרבתי. חלפתי על פניהם בלי להביט בהם, עליתי במדרגה אל המשטח דמוי־המרפסת וניגשתי לפתח, שזהר בצהוב עז באור הערב הרך של שלהי הקיץ, שכמו נותר תלוי באוויר.

החלון היה כמעט חסום מרוב שומן. נער, בערך בן גילם של הנערים מאחוריי, הופיע בפתח. שניים־שלושה זיפים ארוכים צמחו על לחיו. עיניו היו חומות, שערו שחור.

"מנת המבורגר וקולה," אמרתי. הקשבתי רוב קשב כדי לשמוע אם המלמול מאחוריי עסק בי. אבל לא. הצתי סיגריה ושוטטתי קצת הלוך ושוב על המרפסת בשעה שחיכיתי לאוכל. הנער הכניס את המתקן שנראה כמו רשת ללכידת דגים - מלא ברצועות תפוחי אדמה - אל תוך השומן המבעבע. אחר כך הניח המבורגר על משטח הצלייה. למעט רחש הטיגון והקולות שהפכו נלהבים מאחוריי, שרר שקט מוחלט. אורות דלקו בבתים באי שמעבר לפיורד. השמיים, שהיו נמוכים שם, אבל גבוהים יותר מעל לשפך הפיורד, היו אפורים־כחלחלים ומעט מעורפלים, אבל בהחלט לא קודרים.

הדממה לא הייתה מעיקה, היא הייתה פתוחה.

אבל לא כלפינו, חשבתי מסיבה כלשהי. הדממה כאן תמיד הייתה כזו, הרבה לפני שהיו אנשים, ותהיה כזו הרבה אחרי שייעלמו. רובצת כאן בקערת ההרים הזאת, כשהים פרוש לפניה.

איפה הוא בכלל מסתיים? באמריקה?

כן, כנראה. בניופאונדלנד.

"הנה ההמבורגר שלך," אמר הנער והניח חמגשית קלקר עם המבורגר, כמה רצועות חסה, רבע עגבנייה וערימת צ'יפס על המדף מחוץ לחלון. שילמתי לו, לקחתי את החמגשית ופניתי ללכת.

"אתה המורה החדש?" שאל אחד הנערים, שעון על כידון האופניים שלו.

"כן," אמרתי.

"אתה תקבל את הכיתה שלנו," אמר וירק, דחף קצת את כובע המצחייה כלפי מעלה. "אנחנו בכיתה ט'. והוא, הוא בח'."

"באמת?" אמרתי.

"כן," אמר. "אתה דרומי?"

"אני ממחוז סֶרלָנדֶה, כן," עניתי.

"נו, טוב," אמר והנהן, כאילו נכחתי בפגישה רשמית ועכשיו הודיעו לי שהסתיימה ואני יכול ללכת.

"איך קוראים לכם?" שאלתי.

"אתה כבר תדע," אמר.

דבריו הצחיקו אותם. חייכתי באדישות, אבל הרגשתי טיפש כשחלפתי על פניהם. הוא הערים עליי.

"ואיך קוראים לך?" קרא אחרי.

הפניתי את ראשי תוך כדי הליכה.

"מיקי," אמרתי. "מיקי מאוס."

"הוא גם בדרן!" קרא.

אחרי שאכלתי את ההמבורגר לא היה לי מה לעשות אלא להתפשט ולשכב במיטה. השעה הייתה רק תשע, החדר היה מואר כמו בצהרי יום אפרורי, והדממה שאפפה את הכול העצימה את צליליה של כל אחת מהתנועות שעשיתי, ולכן על אף היותי עייף, גם באותו ערב חלפו כמה שעות עד שנרדמתי.

התעוררתי באמצע הלילה למשמע דלת נפתחת במקום כלשהו. מייד אחר כך נשמעו צעדים בקומה מעליי. בהיותי ישן למחצה היה נדמה לי שאני שוכב בחדר העבודה של אבא בבית בטִיבָּקֶן והוא זה שצועד מעליי. איך לכל הרוחות הגיע לכאן? הספקתי לחשוב לפני שנבלעתי שוב בחושך. בפעם הבאה שהתעוררתי - התעוררתי בפאניקה.

איפה אני?

בבית בטיבקן? בבית בטְוַוייט? בדירת החדר של אינגבה? באכסניית הנוער בטרומסה?

התיישבתי במיטה.

המבט שהעפתי סביבי לא ננעץ בדבר, דבר מהדברים שראיתי לא היה הגיוני. הרגשתי כאילו כל כולי מחליק למטה על קיר חלקלק.

עד שפתאום נזכרתי.

הופיורד, אני בהופיורד.

בדירה שלי בהופיורד.

נשכבתי שוב במיטה ועברתי במחשבותיי על הנסיעה הנה. ואז דמיינתי לעצמי את הכפר שמחוץ לחלונותיי, כל האנשים בכל הבתים, לא הכרתי אותם והם לא הכירו אותי. משהו שאולי היה ציפייה, אבל גם פחד או חוסר ודאות, התפרץ בתוכי. קמתי ונכנסתי לחדר האמבטיה הקטנטן, התקלחתי ולבשתי את החולצה הירוקה שמגעה מזכיר מגע משי, את מכנסי הכותנה השחורים הרחבים, עמדתי זמן מה מול החלון והשקפתי למטה על החנות, יהיה עליי לרדת לשם לקנות אוכל לארוחת הבוקר, אבל לא ברגע זה.

כמה מכוניות עמדו במגרש החניה מחוצה לה. חבורת אנשים קטנה התקבצה ביניהן. מפעם לפעם יצא מישהו מדלת החנות, שקיות ניילון בידיו.

אין ברירה, מוטב שאקפוץ מייד למים העמוקים.

יצאתי למסדרון ולבשתי את המעיל הארוך, את הברט ואת נעלי הכדורסל הלבנות, העפתי מבט בראי, יישרתי את הברט, הדלקתי סיגריה ויצאתי.

השמיים היו נעימים ואפרפרים כמו אתמול. ההרים צללו היישר למימי הפיורד בצד הנגדי. היה בהם בהרים משהו אכזרי, הבחנתי בזה בחטף, הם לא התחשבו באיש, כל דבר עלול לקרות סביבם, לא הייתה לזה כל משמעות, דומה שהם במקום אחר בה בעת שהם כאן.

חמישה אנשים עמדו עכשיו ליד החנות. שניים מהם זקנים, לפחות בני חמישים, ושלושת האחרים נראו מבוגרים ממני בכמה שנים.

ידעתי שהם הבחינו בי מזמן, זה היה בלתי נמנע, הרי לא כל יום יורדת במדרון דמות לא מוכרת במעיל שחור ארוך.

קירבתי את הסיגריה לפי ושאפתי שאיפה כל כך עמוקה שהפילטר התחמם.

דגל פלסטיק לבן עם פרסומת לעיתון 'וֶרְדֶנְס גָאנְג' היה תלוי משני צידי הדלת. חלון הראווה היה מלא בלוחות קרטון ירוקים וכתומים, כתובים בכתב יד, מפרסמים מבצעים שונים.

עכשיו הייתי במרחק חמישה־עשר מטרים מהם.

להגיד להם שלום? איזה הַיי חביב?

לעצור ולדבר איתם?

לספר שאני המורה החדש, להתבדח על זה קצת?

אחד מהם הסתכל לעברי. הנהנתי קלות.

הוא לא החזיר לי הנהון.

האם לא הבחין? האם ההנהון שלי היה כל כך קטן שנראה רק כשינוי קל באופן שבו אני נושא את ראשי, או כמו עווית?

נוכחותם הייתה כמו סכינים נעוצים בגופי. מטר אחד לפני הדלת השלכתי את הסיגריה ארצה, נעצרתי ומחצתי אותה ברגלי.

האם להשאיר את הבדל במקומו? הוא מלכלך את הרחוב? או שעליי להרימו?

לא, זה בטח יעשה רושם קצת פדנטי, לא?

לעזאזל, אשאיר אותו על הארץ, הם דייגים, הם בטוח משליכים את הסיגריות שלהם על הקרקע אחרי שעישנו אותן!

השענתי את ידי על הדלת ודחפתי אותה פנימה, לקחתי אחד מסלי הקניות האדומים והתחלתי להתקדם במעבר בין המדפים השונים. אישה עגלגלה בת כשלושים וחמש עמדה ובידה חבילת נקניקיות גדולות, אומרת משהו לילדה שככל הנראה הייתה בתה. רזה וארוכת־גפיים עמדה שם הילדה ועל פניה הבעה זעופה ועוינת. מצידה האחר של האישה עמד ילד כבן עשר רכון מעל אחד המדפים ומחטט בתכולתו. שמתי בסל כיכר של לחם מלא, שקית של קפה אָלִי וקופסה של תה ארל גריי. האישה העיפה בי מבט והניחה את חבילת הנקניקיות בסלה, המשיכה לעבר הקצה הנגדי של החנות, והילדה והילד השתרכו בעקבותיה. לא מיהרתי, הסתובבתי ברחבי החנות לראות כל מה שמוכרים שם, בחרתי גוש גבינת עיזים חומה ומתוקה מדלפק הגבינות, קופסת ממרח כבד ושפופרת מיונז. בהמשך לקחתי קרטון חלב וחבילת מרגרינה וניגשתי לקופה, שם הייתה האישה עסוקה עכשיו בהכנסת מצרכיה לשקית בשעה שבתה עמדה וקראה את המודעות על הלוח ליד הדלת.

המוכר הנהן לעברי.

"היי," אמרתי והתחלתי להניח לפניו את המצרכים.

הוא היה קטן ומוצק, פניו היו רחבות, אפו מקומר, וסנטרו הבולט היה מכוסה במעטה זיפים שחורים ואפורים.

"אתה במקרה המורה החדש?" שאל בשעה שהקיש את המחירים בקופה הרושמת שלפניו. הילדה ליד לוח המודעות הסתובבה והביטה בי.

"כן," אמרתי. "הגעתי אתמול."

הילד משך בזרועה וגרר אותה, היא הסיגה את זרועה אליה בכוח ויצאה מהדלת. הילד יצא בעקבותיה, ומייד אחר כך גם אימם.

אני צריך תפוזים. ותפוחים.

מיהרתי אל דלפק הפירות הקטן, זרקתי כמה תפוזים לשקית, לקחתי שני תפוחים בידי וחזרתי לקופה. הקופאי הקיש בדיוק את סכום המוצר האחרון.

"וגם תערובת טבק ונייר גלגול. וגיליון של 'דָאגְבְּלָדֶה'."

"אתה בא מהדרום?" שאל.

הנהנתי.

"מקריסטיאנסנד," אמרתי.

גבר מבוגר בכובע מצחייה נכנס לחנות.

"בוקר טוב, בֶּרטִיל!" קרא.

"תראו מי בא!" אמר המוכר וקרץ לעברי. חייכתי קלות, שילמתי, הכנסתי את המצרכים לשקית ויצאתי. אחד מהעומדים מחוץ לחנות הנהן, החזרתי לו הנהון, ועד מהרה הייתי מחוץ לטווח ראייתם.

כשעליתי בכביש הסתכלתי לעבר ההר שהתנשא בקצה הכפר. הוא היה ירוק כולו, כל הדרך עד לפסגה, וזה אולי היה הדבר המפתיע ביותר בנוף כאן, ציפיתי למשהו שומם וחסר צבע, לא לגוון הירוק הזה שכמו זימר בכל מקום סביב, ורק האפור והכחול האדירים של הים החרישו אותו.

הרגשה טובה התעוררה בי כשנכנסתי שוב לדירה. היא הייתה הראשונה שיכולתי לקרוא לה שלי, ונהניתי אפילו מהפעולות הפשוטות ביותר, כמו לתלות את המעיל או להכניס את החלב למקרר. אמנם מוקדם יותר באותו הקיץ גרתי חודש בדירה קטנה בבית־החולים הפסיכיאטרי באֶג, לשם הסיעה אותי אימא כשעזבתי את הבית שבו גרנו בחמש השנים האחרונות, אבל זו לא הייתה דירה של ממש, רק חדר במסדרון עם חדרים אחרים, שבו גרו אנשי הצוות הרווקים מימים ימימה, ומכאן שמו: "לול התרנגולות", בדיוק כפי שהעבודה שהייתה לי שם לא הייתה עבודה של ממש, רק משרת קיץ לזמן קצר וללא אחריות אמיתית. מה גם שבית־החולים שכן בקריסטיאנסנד. לא יכולתי להרגיש חופשי בקריסטיאנסנד, היו לי שם יותר מדי קשרים ליותר מדי אנשים, אמיתיים ומדומיינים, ולכן לא היה כל סיכוי שאי־פעם ארגיש בעיר הזאת כמו שרציתי להרגיש.

ואילו כאן! חשבתי וקירבתי את פרוסת הלחם לפי תוך שאני מביט מהחלון. את השתקפות ההרים מהצד הנגדי שברו האדוות הקטנות במים שלרגליהם ויצרו מראֶה קלידוסקופי. כאן איש לא ידע מי אני, כאן לא היו כל קשרים, לא היו דפוסים קבועים, כאן אוכל לעשות כרצוני. להסתתר שנה ולכתוב, לבנות משהו בסתר. או שפשוט אקח הכול בקלות ואחסוך כסף. זה לא היה כל כך חשוב. מה שחשוב הוא שאני פה.

מזגתי חלב לכוס ורוקנתי אותה בכמה לגימות ארוכות. הנחתי אותה עם הצלחת והסכין ליד הכיור, החזרתי את הממרחים למקרר וניגשתי לסלון, הכנסתי את תקע מכונת הכתיבה לשקע, הרכבתי את האוזניות, הגברתי את הווליום למקסימום, הכנסתי גיליון נייר למכונת הכתיבה, כיוונתי את ראש ההדפסה למרכז וכתבתי את הספרה אחת בראש העמוד. העפתי מבט לעבר ביתו של השרת. זוג מגפי גומי ירוקים עמד על מדרגות הכניסה. מטאטא עם זיפים אדומים היה שעון על הקיר. כמה מכוניות צעצוע היו פזורות בתערובת של חצץ וחול, שכיסתה את הרחבה מול הדלת. בין שני הבתים צמחו טחב, מעט עשב נמוך, כמה עצים דקיקים. הקשתי באצבעי על השולחן לפי קצב המוזיקה. כתבתי משפט. "גבריאל עמד בראש הגבעה, השקיף לעבר השיכונים ופניו מביעות מורת רוח."

עישנתי סיגריה, הכנתי קנקן קפה, השקפתי לעבר הכפר והפיורד וההרים מהצד הנגדי. כתבתי משפט נוסף. "גורדון הופיע מאחוריו." שרתי עם הפזמון. כתבתי. "הוא חייך חיוך מלגלג, כמו זאב." דחפתי את הכיסא לאחור, השענתי את כפות רגליי על שולי השולחן, הדלקתי סיגריה נוספת.

זה די טוב, לא?

פתחתי את 'גן העדן' של המינגוויי ודפדפתי בו קצת כדי לחוש את השפה. קיבלתי את הספר מהִילדֶה יומיים קודם לכן כמתנת פרידה, בתחנת הרכבת בקריסטיאנסנד, משם נסעתי לאוסלו כדי לעלות על טיסה לטרומסה. לארס היה שם גם הוא, ואֵיריק, שהיה חבר של הילדֶה. גם לינֶה באה, היא נסעה איתי עד אוסלו ושם נפרדנו.

רק עכשיו ראיתי שהיא כתבה הקדשה בעמוד השער. היא כתבה שיש לי משמעות מיוחדת במינה עבורה.

הצתי סיגריה והבטתי מהחלון בשעה שחשבתי על דבריה.

מה יכולה להיות המשמעות שלי עבורה?

הרגשתי שהיא רואה אותי, אבל לא ידעתי מה היא רואה. להיות חבר שלה פירושו לזכות לטיפולה המסור. אבל הדאגה המשתמעת מהבנה גם תמיד מקטינה את זה הנהנה ממנה. זו לא הייתה בעיה, אבל הייתי מודע לזה.

לא הייתי ראוי להבנה שלה. העמדתי פנים שאני ראוי לה, והמוזר הוא שהיא האמינה לזה, כי בדברים כאלה בדרך כלל לא היה כל פגם ביכולת התפיסה שלה. הילדֶה הייתה האדם היחיד שהכרתי שקרא ספרים אמיתיים, והיחידה שהכרתי שכתבה בעצמה. במשך שנתיים למדנו באותה כיתה ושמתי לב אליה מייד, הייתה לה גישה אירונית, אפילו מרדנית, לכל מה שנאמר בכיתה, תכונה שלא נתקלתי בה קודם אצל בנות. היא בזה לגנדרנות של הבנות האחרות, לכך שתמיד רצו להיות "בסדר", לילדותיוּת שלהן, שלעיתים קרובות הייתה מעושה, אבל לא באופן תוקפני או מריר, היא לא הייתה כזאת, היא הייתה נחמדה ואכפתית, היא הייתה עדינה מטבעה, אבל היה בה גם משהו דוקרני, משהו שבהקשר הזה הצטייר כעקשנות יוצאת דופן, שמשכה אותי להסתכל לכיוון שלה לעיתים קרובות יותר ויותר. היא הייתה חיוורת, היו לה נמשים חיוורים על הלחיים, שערה היה בלונד־אדמוני, היא לא הייתה חסונה, אלא רזה ושברירית. אצל דמות פחות חריפה ועצמאית ממנה, הייתה השבריריות הזו אולי מעוררת רושם שהיא נזקקת לטיפול והגנה, אבל זה בפירוש לא היה כך, להפך, הילדֶה היתה זו שטיפלה בקרובים אליה. לעיתים קרובות לבשה מעיל צבאי ירוק ומכנסי גי'נס כחולים ופשוטים, לבוש שרמז על השתייכות לשמאל הפוליטי, אבל בכל הנוגע לתרבות היא הייתה ממוקמת בצד הנגדי, כי עמדותיה התנגדו לחומרנות, אבל תמכו ברוח. כלומר, היא העדיפה את המהות על פני החיצוניות. מסיבה זו לעגה לסופרים כמו דאג סוּלְסְטָד וקנוט פָאלְדבָּקֶן, או פָאלוֹסְבָּקֶן, כפי שכינתה אותו, ואהבה את יֶנְס בְּיורְנֶבּוּ וקאי סְקָאגֶן ואפילו את אנדרה בְּיַרְקֶה.

הִילדֶה הפכה לאשת סודי הקרובה. למען האמת, היא הייתה חברתי הטובה ביותר. התחלתי לבקר בחופשיות בביתה, הכרתי את הוריה, לפעמים אפילו ישנתי אצלם ואכלתי איתם ארוחת ערב. מה שהִילדֶה ואני עשינו, לפעמים בחברת איריק, לפעמים רק שנינו, היה לדבר. יושבים ישיבה מזרחית על הרצפה בדירת המרתף שלה, בקבוק יין בינינו, חשכת הלילה נצמדת לחלונות מבחוץ, דיברנו על ספרים שקראנו, על סוגיות פוליטיות שהעסיקו אותנו, על מה שצפוי לנו בחיים, מה אנחנו רוצים ומה אנחנו יכולים. היה לה יחס רציני ביותר לחיים, היא הייתה היחידה בת גילי שהפגינה יחס כזה, וככל הנראה ראתה בי את אותה רצינות, אף שהרבתה לצחוק ופירשה את מרבית הדברים באירוניה. מעטים הדברים שאהבתי יותר מאשר לבלות שם, בבית שלהם, איתה ועם איריק ולפעמים גם עם לארס, ומצד שני התרחשו בחיי דברים שסתרו את כל זה וגרמו לי לנקיפות מצפון תמידיות: כשיצאתי, שתיתי בדיסקוטקים וניסיתי להתחיל עם בנות, נתקפתי רגשות אשמה כלפי הִילדֶה וכל מה שייצגתי יחד איתה; כשהייתי בבית של הִילדֶה ודיברתי על חופש או על יופי או על משמעות החיים, הייתי נתקף רגשות אשמה כלפי אלה שאיתם יצאתי לבלות, או כלפי מי שהייתי בחברתם, כי המוסר הכפול והצביעות שהִילדֶה, איריק ואני הרבינו כל כך לדבר עליהם, התנחל גם בליבי. מבחינה פוליטית מיקמתי את עצמי בשמאל הקיצוני, בנקודה שבה הוא גובל באנרכיזם, שנאתי כל מה שקונפורמי ומקובל, וכמו כל בני הנוער האלטרנטיביים האחרים שגדלו בקריסטיאנסנד, בזתי גם אני, כמו הִילדֶה, לנצרות ולכל האידיוטים שהאמינו בה והלכו למפגשים עם הכמרים הכריזמטים המפגרים שלהם.

אבל לא בזתי לנערות הנוצריות המאמינות. לא, מסיבה משונה כלשהי הן היו בדיוק הבנות שבהן התאהבתי. איך אוכל להסביר זאת להִילדֶה? ואף על פי שתמיד ניסיתי, כמותה, לראות מעבר לפני השטח, מתוך עמדה יסודית - שעליה אמנם לא הצהרתי בקול - שהאמיתי או הנכון מסתתרים תחתיו, וכמותה גם אני תמיד כיוונתי לעבר המשמעות, גם אם היא נמצאה רק בהכרה בחוסר המשמעות, הרי שרציתי לחיות רק על פני השטח הנוצצים, היפים והמפתים ואת גביע חוסר המשמעות רציתי לרוקן - בקיצור נמשכתי לכל הדיסקוטקים ומקומות הבילוי בעיר, שבהם לא רציתי אלא לשתות עד אובדן חושים ולהסתובב שיכור במרדף אחר בנות שאפשר לזיין, או לפחות להתמזמז איתן. איך אוכל להסביר זאת להִילדֶה?

לא יכולתי, וגם לא ניסיתי. במקום זאת פתחתי תת־מחלקה חדשה בחיי. קראו לה שתייה לשוכרה ותקווה לזנונים והיא שכנה ממש ליד תת־המחלקה לתובנה ולכנוּת, מופרדת אך ורק בשינוי אישיות קטן המזכיר בצורתו גדר של גינה.

לינֶה הייתה נוצרייה מאמינה. לא באופן הפגנתי, אבל זה מה שהייתה, ונוכחותה בתחנת הרכבת, צמודה אליי, הביכה אותי במובן מסוים.

שערה היה שחור ומתולתל, היו לה גבות בולטות ועיניים כחולות, צלולות. היא התנועעה בחן והייתה עצמאית במובן הנדיר שאינו מתנגש עם רצונותיהם של אחרים. היא אהבה לצייר והרבתה לעסוק בציור, אולי היה לה כישרון בתחום הזה; אחרי שנפרדה ממני עמדה להתחיל לימודי אמנות בבית חינוך עממי. לא הייתי מאוהב בה, אבל היא הייתה מקסימה, אהבתי אותה מאוד, ולפעמים, אחרי שחלקנו קצת יין לבן, בכל זאת היו מתעוררים בי רגשות עזים כלפיה. הבעיה הייתה שהיא הציבה גבולות ברורים המגדירים כמה רחוק היא מוכנה ללכת. במהלך השבועות שהיינו יחד ביקשתי ממנה פעמיים, התחננתי, שתרשה לי, בעת ששכבנו עירומים למחצה והתמזמזנו במיטה בביתה או בחדר שלי ב"לול התרנגולות". אבל לא, היא שמרה את בתוליה, אבל לא עבורי.

"אז אני יכול לחדור אלייך מאחור?" צעקתי פעם מרוב ייאוש, בלי שידעתי בדיוק מה משמעות הדבר. לינֶה הצמידה אליי את גופה הגמיש וכיסתה אותי בנשיקות. שניות ספורות אחר כך חשתי בעווית השנואה במפשעה, התחתונים שהתמלאו בזרע, והתרחקתי בדיסקרטיות ממנה, שהייתה עדיין מלאה בתשוקה המתגרה שלה ולא הבינה מדוע מצב רוחי משתנה בן־רגע מהקצה אל הקצה.

היא עמדה על הרציף לידי, ידיה תחובות בכיס האחורי ותרמיל קטן על גבה. הרכבת תצא בעוד שש דקות. עוד ועוד אנשים עלו עליה.

"אני קופצת רגע לקיוסק," אמרה והביטה בי. "אתה רוצה משהו?"

הנדתי בראשי.

"בעצם כן, קולה."

היא מיהרה לעבר הקיוסק של רשת נָרבֶסֶן. הִילדֶה הביטה בי וחייכה. מבטו של לארס שוטט לכאן ולכאן. איריק הביט לעבר אזור הנמל.

"עכשיו שאתה יוצא לעולם לבדך, אתן לך עצה," אמר ופנה לעברי.

"כן?" אמרתי.

"תחשוב לפני שאתה פועל. תדאג שאף פעם לא יתפסו אותך על חם. ואז תסתדר. אם תרצה למשל שאחד התלמידים ימצוץ לך, בשם אלוהים תדאג לעשות זאת מאחורי שולחן המורה. לא לפניו. מבין?"

"וזה לא מוסר כפול?" שאלתי.

הוא צחק.

"ואם תהיה לך חברה שם בצפון שתרגיש צורך להרביץ לה, אז תרביץ לה במקומות שלא רואים את הסימנים הכחולים," אמרה הִילדֶה. "אף פעם לא בפרצוף, ולא משנה כמה יתחשק לך."

"אז את חושבת שיהיו לי שתי חברות? אחת כאן בדרום ואחת שם בצפון?"

"למה לא?" אמרה.

"אחת שאתה מרביץ לה ואחת שאתה לא מרביץ לה," אמר איריק. "איזון טוב מזה לא תשיג."

"עוד עצות?" שאלתי.

"ראיתי פעם בטלוויזיה ריאיון עם שחקן זקן," אמר לארס. "הוא נשאל אם ישנן תובנות כלשהן מחייו הארוכים שירצה לחלוק עם הקהל. הוא אמר כן, בהחלט. מדובר בווילון המקלחת. הוא חייב להיות בחלק הפנימי של שפת האמבטיה, ולא מחוצה לה. אם הוא מחוצה לה, הרצפה כולה נרטבת."

צחקנו. לארס הביט סביבו, שבע רצון.

מאחוריו התקרבה לינֶה בידיים ריקות.

"התור היה ארוך מדי," אמרה. "אבל בטח יש קיוסק ברכבת."

"כן, יש," אמרתי.

"נלך?"

"אוקיי," אמרתי. "זה הוא זה, כמו שפְלֶקְסְנֶס נוהג לומר. אני משאיר את קריסטיאנסנד מאחוריי!"

הם חיבקו אותי בזה אחר זה. זה היה מנהג שהתחלתי בו בשנה השנייה בגימנסיה, בכל פעם שפגשתי אותם, התחבקנו.

העמסתי את התרמיל על גבי, הרמתי את המזוודה בידי ועליתי בעקבות לינֶה לרכבת. הם נופפו כמה פעמים, הרכבת החלה לנוע והם פנו בצעדים איטיים לעבר מגרש החניה.

קשה להאמין שזה היה רק לפני יומיים.

הנחתי את הספר בצד וקראתי את שלושת המשפטים שכתבתי תוך שאני מגלגל סיגריה נוספת ולוגם מהקפה הפושר.

התנועה ליד החנות למטה פחתה. לקחתי תפוח מהמטבח והתיישבתי שוב לשולחן הכתיבה. בשעה הבאה כתבתי שלושה עמודים. תוארו בהם שני נערים שגרים בשיכונים, והסיפור היה כתוב היטב, עד כמה שיכולתי לשפוט. עוד שלושה עמודים אולי והוא יהיה גמור. וזה לא רע, לגמור לכתוב סיפור קצר ביום המלא הראשון שלי כאן. אם זה יימשך ככה, עד חג המולד יהיה לי אוסף מוכן!

כששטפתי את משקעי הקפה מהקנקן ראיתי מכונית עולה בכביש מהחנות. היא עצרה מול ביתו של השרת, ושני גברים, הם נראו באמצע שנות העשרים לחייהם, יצאו ממנה. שניהם היו חסונים, האחד גבוה, השני נמוך יותר, עגלגל. הפכתי את הקנקן והחזקתי אותו תחת המים הזורמים עד שהתמלא, הנחתי אותו על הכיריים. שני הגברים עלו לעבר הבתים. זזתי צעד הצידה כדי שלא יראו אותי מבעד לחלון.

צעדיהם נעצרו מחוץ למרפסת.

הם באו אליי?

האחד אמר משהו לאחר. צלצול פעמון הדלת החריד את הדירה.

ניגבתי את ידיי על ירכיי, יצאתי למסדרון ופתחתי את הדלת.

הנמוך מבין השניים הושיט לי את ידו. פניו היו מרובעות, סנטרו עקום, פיו קטן, עיניו ערמומיות. היה לו שפם שחור וזיפי זקן על הסנטר. שרשרת זהב עבה על צווארו.

"רֶמי," אמר. לחצתי את ידו במבוכה.

"קרל אובה קנאוסגורד," אמרתי.

"פרנק," אמר הגבוה והושיט את ידו, שהייתה ענקית. פניו היו עגולות כשם שפני רעו היו מרובעות. עגולות ובשרניות. שפתיו היו עבות, עורו עדין, כמעט ורדרד. שערו בהיר ודליל. הוא נראה כמו ילד מגודל. עיניו היו חביבות, גם הן כמו עיניים של ילד.

"אפשר להיכנס?" שאל זה העונה לשם רֶמי. "שמענו שאתה יושב כאן לבד, וחשבנו שאולי תרצה קצת חברה. הרי אתה עדיין לא מכיר איש בכפר."

"הו," אמרתי. "נחמד מצידכם. בואו, תיכנסו!"

פסעתי צעד לאחור. נחמד מצידכם! מאיפה לעזאזל שלפתי את זה? מה אני, בן חמישים?

הם נעמדו בסלון והביטו סביבם. רֶמי הנהן כמה פעמים.

"הריסון גר כאן בשנה שעברה," אמר.

הבטתי בו.

"המורה הזמני הקודם," אמר. "ישבנו פה לעיתים קרובות. הוא היה בחור נהדר."

"בחור משעשע," אמר פרנק.

"הוא בחיים לא אמר לא," אמר רֶמי.

"ואנחנו כבר מאוד מתגעגעים אליו," אמר פרנק. "אפשר לשבת?"

"כן, בטח," אמרתי. "רוצים קפה? בדיוק הכנתי."

"קפה? כן, בבקשה."

הם פשטו את מעיליהם, הניחו אותם על מסעד הספה והתיישבו. גופיהם היו כמו חביות. זרועותיו של זה ששמו פרנק היו עבות כמו הירכיים שלי. גם כשעמדתי בגבי אליהם מול משטח הפורמייקה במטבח חשתי בנוכחותם, היא מילאה את הדירה כולה ועוררה בי תחושת חולשה, כאילו אני ילדה קטנה.

נחמד מצידכם. רוצים קפה?

לעזאזל, הרי אין לי ספלים! רק את זה שהבאתי איתי.

פתחתי את הארונות מעל הכיור. ריקים, כמובן. ואז פתחתי את הארונות מתחת לכיור. ושם, לצד צינור הניקוז, עמדה כוס זכוכית. שטפתי אותה, בזקתי קצת קפה לתוך הקנקן, דפקתי אותו כמה פעמים כנגד הכיריים והבאתי אותו לסלון, מחפש אחר משהו שעליו אוכל להניחו.

אין ברירה, איאלץ להניחו על 'גן העדן'.

"נו?" אמר רֶמי. "מה דעתך, קרל אובה?"

חשתי אי־נוחות למשמע שמי בנימה כה אינטימית מפיו של אדם שמעולם לא ראיתי, ולחיי התלהטו.

"טוב, אני לא ממש יודע," אמרתי.

"אנחנו הולכים הערב למסיבה," אמר פרנק. "בגְרִילֶפְיורד. אתה בא?"

"יש מקום באחת המכוניות, ואנחנו יודעים שלא היה לך זמן לקנות אלכוהול, אז הבאנו משקה חריף גם בשבילך. מה אתה אומר?"

"אני לא לגמרי בטוח," אמרתי.

"מה יש, אתה מעדיף לשבת בדירה הריקה ולהשתעמם?"

"תן לאיש להחליט בעצמו!" אמר פרנק.

"כן, ברור."

"חשבתי לעבוד קצת," אמרתי.

"לעבוד? במה לעבוד?" שאל רֶמי. אבל מבטו נח כבר על מכונת הכתיבה. "אתה כותב?"

שוב התפשט חום בגופי.

"קצת," אמרתי ומשכתי בכתפיי.

"א־הה, סופר!" קרא רֶמי. "לא רע."

הוא צחק.

"לא קראתי ספר בכל ימי חיי. אפילו לא כשלמדתי בבית־הספר. תמיד הצלחתי להתחמק. ואתה?" שאל והביט בפרנק.

"כן, הרבה. ספרי קוקטייל, אתה יודע." 'קוקטייל' הוא מגזין פורנו רך.

השניים צחקו בקול.

"זה נחשב?" שאל רֶמי והביט בי. "אני שואל אותך בתור סופר. 'קוקטייל' נחשב לספרות?"

חייכתי חיוך מאומץ.

"ספר הוא ספר," אמרתי.

שתיקה.

"שמעתי שאתה בא מקריסטיאנסנד, נכון?" שאל פרנק.

הנהנתי.

"יש לך חברה שם בדרום?"

התמהמהתי קצת בתשובה.

"כן ולא," אמרתי.

"כן ולא? זה נשמע מעניין!" אמר רֶמי.

"נשמע כמו משהו שיכול להתאים לך," אמר פרנק והביט ברֶמי.

"לי, לא. אני יותר טיפוס של הכול־או־לא־כלום."

שוב השתרר שקט בשעה שלגמו מהקפה.

"יש לך ילדים?" שאל רֶמי.

"ילדים?" שאלתי. "השתגעת, אני רק בן שמונה־עשרה!"

סוף־סוף תשובה לעניין.

"דברים כאלה כבר קרו בתולדות העולם," אמר רֶמי.

"ולכם יש ילדים?" שאלתי.

"לא לפרנק. אבל לי יש. ילד בן עשר. הוא גר אצל אימא שלו."

"זה מהימים ש'הכול' הפך ל'לא־כלום'," אמר פרנק.

הם צחקו. ואז הביטו בי שניהם.

"טוב, לא נציק לו עוד ביום הראשון שלו פה," אמר רֶמי וקם. פרנק קם גם הוא. הם לקחו את המעילים שלהם ויצאו למסדרון.

"אז תחשוב על המסיבה הערב," אמר רֶמי. "נהיה אצל הֵגֶה, אם תשנה את דעתך."

"אבל הוא לא יודע איפה היא גרה," אמר פרנק.

"אתה עולה בכביש העליון. וזה הבית הרביעי מצד שמאל. תראה אותו מייד. מחוצה לו יהיו כמה מכוניות."

הוא הושיט את ידו.

"מקווה שתבוא. תודה על הקפה!"

אחרי שסגרו את הדלת מאחוריהם נכנסתי לחדר השינה ונשכבתי על גבי במיטה. פשטתי את זרועותיי ורגליי ועצמתי את העיניים.

מכונית עלתה בכביש ועצרה מחוץ לבית.

פקחתי את העיניים. עוד ביקור?

לא. דלת נפתחה במקום אחר בבית. השכנים שלי, מי שלא יהיו, הם שחזרו הביתה. אולי אחרי מסע קניות בפינסנס.

כל כך התחשק לי להתקשר ולדבר עם מישהו שאני מכיר!

לישון, דבר נוסף שרציתי לעשות כדי להתרחק מהכול, לא הצלחתי. במקום זאת נכנסתי לחדר האמבטיה, התפשטתי והתקלחתי שוב. זו הייתה דרך להשלות את עצמי שמשהו חדש מתחיל. אמנם זה לא טוב כמו לישון, אבל יותר טוב מכלום. ואז, בשיער רטוב ובחולצה שנדבקת לעורף, התיישבתי והמשכתי לכתוב. שלחתי את שני הילדים בני העשר לשוטט ביער. הם פחדו משועלים, לכל אחד מהם היה אקדח קפצונים ביד כדי להפחיד את השועלים, במקרה שייתקלו בהם. פתאום הם שומעים יריות. הם רצים במדרון לעבר המקום שממנו בא הצליל ומגיעים למזבלה באמצע היער. שני גברים שרועים שם על הבטן ויורים בחולדות. משזה קרה, הרגשתי שמשהו נמתח בתוכי, קשת של שמחה ועוצמה, פתאום לא יכולתי לכתוב די מהר, הטקסט כל הזמן פיגר קצת אחרי הסיפור, וזו הייתה תחושה נפלאה, מבהיקה ונוצצת.

הגברים שירו בחולדות הלכו לדרכם, שני הילדים גררו שני כיסאות ושולחן אל תוך היער, התיישבו וקראו עיתוני פורנו, אחד מהם, זה העונה לשם גבריאל, תחב את הזין שלו לתוך בקבוק והרגיש פתאום דקירה איומה, וכששלף אותו ראה חיפושית על העטרה. גורדון צחק כל כך שנפל בין שיחי האברש. הם שכחו מה השעה, וכשגבריאל נזכר היה מאוחר מדי, אביו כעס עליו כשחזר הביתה, הלם בו באגרופו, מכה בשפתיים שהחלו לדמם, ונעל אותו בחדר הקטן ליד דוד המים החמים, שם בילה לבדו כל הלילה.

כשגמרתי לכתוב השעה הייתה שבע עשרים ומשהו, ושבעה עמודים בדפוס צפוף היו מונחים בערימה קטנה על השולחן ליד מכונת הכתיבה.

כה גדולה הייתה תחושת הניצחון שממש בער בי הצורך לספר עליה למישהו. לא חשוב למי! לא חשוב למי!

אבל הייתי לגמרי לבד.

כיביתי את מכונת הכתיבה והכנתי לי כמה פרוסות לחם שאותן אכלתי בעמידה מול חלון המטבח. דמות חלפה במהירות למטה בכביש, תחת השמיים המאפירים קלות, אך עדיין כחלחלים. שתי מכוניות יצאו מהמנהרה למטה זו אחר זו בהפרש זמן קצר. הייתי מוכרח לצאת. לא יכולתי להישאר עוד בפנים.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת.

פתחתי. אישה כבת שלושים, לבושה רק בחולצת טריקו ומכנסיים, עמדה בחוץ. צורת פניה הייתה רכה, אפה גדול ולמרות זאת לא בולט במיוחד, עיניה חומות וחמות. שערה היה חום בהיר ומהודק בפקעת מאחורי העורף.

"מה העניינים!" אמרה. "רציתי רק להגיד שלום. אנחנו שכנים, אני גרה בקומה מעליך. ואנחנו גם עמיתים. גם אני מורה. קוראים לי טוּרִיל."

היא הושיטה לי את ידה. אצבעותיה היו כחושות, אבל לחיצת היד נחושה.

"קרל אובה," אמרתי.

"ברוך הבא," אמרה וחייכה.

"תודה," אמרתי.

"שמעתי שבאת אתמול, נכון?"

"כן. באוטובוס."

"כן. עוד ייצא לנו לדבר המון בהמשך. אבל חשבתי רק להגיד שאם תצטרך משהו פשוט תצלצל אצלי בדלת. כלומר, סוכר או קפה או מצעים או כל דבר אחר שחסר לך. רדיו למשל, יש לך? יש לנו לפחות אחד מיותר!"

הנהנתי.

"יש לי ווקמן," אמרתי. "אבל תודה בכל מקרה. מאוד נחמד מצידך לרדת להגיד שלום!"

מאוד נחמד.

היא חייכה.

"אז נתראה," אמרה.

"כן, נתראה," אמרתי.

הוספתי לעמוד במסדרון אחרי שהלכה. מה קורה לי, בעצם?

הרי כל פגישה כאן היא כמו מהלומה בנשמה.

לא, אני מוכרח לצאת.

התלבשתי, בזבזתי כמה שניות מול המראה בחדר האמבטיה כדי לסדר את הברט כמו שצריך, נעלתי מאחוריי את הדלת והתחלתי לרדת במדרון. כעבור זמן מה יכולתי לראות מעבר לשולי ההר ולהשקיף על הים, האופק החד כתער כנגד השמיים. שני עננים גדולים, לבנים לגמרי, ריחפו בלי ניע אי־שם במרחק. מעברו האחר של הפיורד נהם מנועה של סירת דיג קטנה העושה את דרכה לנמל. פוּגְלֶאֵיפְיורד, זה שמו. פיורד אי הציפורים. האי הוא כמובן אי הציפורים. אוקיי, ודאי חשבו האנשים הראשונים שבאו הנה. איך נקרא לפיורד הזה? פיורד הדגים? לא, הרי כך קראנו לפיורד הקודם. מה עם פיורד הציפורים? כן! רעיון מצוין!

המשכתי לאורך הכביש, חלפתי על פני המפעל לעיבוד דגים, שהיה ריק לגמרי למעט כמה שחפים שהצטופפו על הגג, והגעתי לפנייה המובילה לחלקו העליון של הכפר. מייד אחרי הבית האחרון הזדקר ההר בזווית ישרה. לא היו שטחי ביניים כמו אלה שהיו במקום שבו גדלתי, אותם מקומות דיפוזיים וקשים להגדרה שלא היו נדל"ן וגם לא טבע. כאן הטבע, ולא הטבע הנמוך והרך של חבל סֶרלָנדֶה, אלא הטבע הארקטי הפראי, הקשה וסחוף הרוחות, היה משהו שפשוט נכנסים אליו ויוצאים ממנו דרך הדלת.

אולי כמאה בתים בסך הכול?

רחוק־רחוק, תחת ההרים, מול הים.

הרגשתי שאני פוסע בשולי העולם. שזה הכי רחוק שאפשר להגיע. עוד צעד אחד ואצא מן העולם.

אלוהים הטוב, כמה נפלא שאגור כאן!

פה ושם הבחנתי בתנועה בחלונות הבתים שעל פניהם חלפתי. אורות מהבהבים ממכשירי טלוויזיה. הכול כמו שקוע בתוך רחש הגלים המתנפצים על החוף שם למטה, או שזור בו, כי שאון הגלים היה כה אחיד ועקבי עד כי יותר מכול נדמה שהוא מאפיין של האוויר, שלא רק עשוי להיות קר או חם יותר, אלא גם רועש או שקט יותר.

מולי צץ הבית שבו ודאי גרה זו העונה לשם הֵגֶה, על כל פנים, כמה מכוניות עמדו בשביל הגישה מול הבית, מוזיקה בקעה מדלת המרפסת הפתוחה ומאחורי החלונות הגדולים בסגנון שנות השבעים הבחנתי במה שנראה כמו חבורת אנשים יושבת סביב שולחן. התפתיתי לגשת ולדפוק בדלת, לא ייתכן שהם מצפים ממני למשהו, הרי לא הכרתי איש, ביישנות מסוימת הייתה אך טבעית, אז לא יפריע להם אם רק אשב שם ואשתה בלי לומר דבר, עד שהאלכוהול יתחיל להשפיע וישחרר הכול, גם את הלב, שהיה עכשיו כל כך קטן ומכווץ.

לא עצרתי בשעה שחשבתי את המחשבה הזאת, אפילו לא האטתי את קצב הליכתי, כי אם הם היו רואים אותי עומד שם ומהסס ולבסוף ממשיך הביתה, היו חושבים שהם יודעים עליי משהו.

אולי כמהתי לתחושה שליבי עולה על גדותיו, אבל זה לא היה צורך ממשי, והרי אני אמור גם לכתוב, חשבתי בהולכי שם, חלפתי על פני הבית ואז כבר היה מאוחר מדי.

נדרשה לי רבע שעה להקיף את הכפר כולו.

בתוך מסגרת הזמן הזו של רבע שעה אחיה אפוא את חיי בשנה הקרובה.

צמרמורת חלפה בגופי. נכנסתי למסדרון ופשטתי את המעיל. אמנם ידעתי שדבר לא יקרה, ובכל זאת נעלתי את הדלת והשארתי אותה נעולה כל הלילה.

למחרת לא יצאתי מהדירה, ישבתי וכתבתי והסתכלתי על האנשים שהופיעו ונעלמו בכביש למטה בהפרשי זמן לא קבועים, פסעתי הלוך ושוב בדירה, הרהרתי עוד ועוד בדברים שאומר בתחילת השיעור הראשון ביום שלישי, ניסחתי בראשי משפטי פתיחה בזה אחר זה ובה בעת ניסיתי לחשוב באיזו אסטרטגיה אבחר ביחס לתלמידים. הדבר הראשון שיהיה עליי לעשות הוא לברר מה רמתם. אולי אבחן אותם בכל המקצועות כבר בהתחלה ואמשיך בהתאם לתוצאות? בעצם, לא, מבחנים זה דבר קצת כוחני, קצת סמכותי, קצת יותר מדי בית־ספרי.

אז אולי אתן להם כל מיני תרגילים בתור שיעורי בית?

לא. יש הרבה זמן למלא בכל שיעור, ולכן מוטב לתת להם לעשות את התרגילים בכיתה. וכך אוכל לעבור עליהם לקראת יום המחרת.

נכנסתי לחדר השינה ונשכבתי במיטה, קראתי את שני הספרים שקניתי עד הסוף, ולאחר מכן התחלתי לקרוא את המאמרים בכתב־העת הספרותי שרכשתי באוסלו, בלי להבין הרבה. אמנם הכרתי את מרבית המילים, אבל כל הזמן היה נדמה לי שמשמעותן מעבר להישג ידי, כאילו הן מדברות על עולם לא־מוכר ששפת העולם הישן אינה מיועדת לו. אבל דבר אחד עלה מהעמודים הכתובים האלה בעוצמה גדולה יותר מכל דבר אחר, וזה היה תיאור הספר, 'יוליסס', שנשמע פשוט נפלא בזרותו. לנגד עיני ראיתי מגדל אדיר ממדים, זוהר מרוב לחות, אפוף ערפל ואור קלוש וחיוור מהשמש שמאחורי מסך העננים. הוא נחשב ליצירה המרכזית של המודרניזם, ועם מודרניזם קישרתי מכוניות מרוץ נמוכות ומהירות, טייסים עם קסדות ומעילי עור, צֶפֶּלינים מרחפים מעל גורדי שחקים בערים נוצצות אך קודרות, מחשבים, מוזיקה אלקטרונית. שמות כמו הרמן ברוך, רוברט מוסיל, ארנולד שנברג. בתוך העולם הזה, כך הבנתי, התמזגו יסודות מתרבויות עתיקות שנעלמו זה מכבר, כמו ורגיליוס אצל בְּרוך ואודיסאוס אצל ג'ויס.

יום קודם לכן, כשהייתי בחנות, לא חשבתי על כך שהיום יום ראשון והחנות סגורה, ולכן שוב ישבתי ואכלתי פרוסות לחם עם ממרח כבד ומיונז כשנשמע צלצול בדלת. מחיתי את פי בגב כף היד ומיהרתי למסדרון.

שתי נערות עמדו בחוץ. את אחת מהן זיהיתי מייד. זו היא שישבה באלכסון ממני באוטובוס בדרך הנה.

היא חייכה.

"הַיי!" אמרה. "אתה מזהה אותי?"

"ברור," אמרתי. "את זאתי מהאוטובוס."

היא צחקה.

"ואתה המורה החדש בהופיורד! זה מה שחשבתי כשראיתי אותך, אבל לא הייתי בטוחה. רק במסיבה אתמול בערב שמעתי שזה באמת אתה."

היא הושיטה את ידה.

"קוראים לי אירֶנֶה," אמרה.

"קרל אובה," אמרתי וחייכתי.

"וזאת הִילדֶה," אמרה והנהנה לעבר הנערה האחרת, שגם את ידה לחצתי.

"אנחנו בנות דודות," אמרה אירנֶה. "אני מבקרת אצלה היום. אבל האמת היא שזה היה רק תירוץ לבוא ולהכיר אותך."

היא צחקה.

"לא ברצינות. סתם צחקתי."

"רוצות להיכנס?" שאלתי.

הן הביטו זו בזו.

"בשמחה," אמרה אירנֶה.

היא לבשה מכנסי ג'ינס כחולים, ז'קט ג'ינס כחול ותחתיו חולצה לבנה עם תחרה. היא הייתה עגלגלה, השדיים תחת החולצה היו כבדים ומותניה רחבים. שערה היה בלונדיני והגיע עד לכתפיים, עורה חיוור, כמה נמשים סביב אפה. עיניה היו גדולות וכחולות ומתגרות. כשעמדתי לצידה במסדרון והרחתי את הבושם שלה, גם הוא כבד, והיא הושיטה לי בתמיהה מסוימת את מעילה, כי לא היו שם ווי תלייה, שוב עמד לי.

"אני יכול לקחת גם את המעיל שלך," אמרתי להילדֶה, שלא נהנתה ולו משמץ הנוכחות שהייתה לבת דודתה. היא הושיטה לי את המעיל שלה בחיוך מבויש ונבוך. תליתי את המעילים על גב הכיסא ליד שולחן הכתיבה וטמנתי יד בכיס כדי שלא יבחינו בבליטה. שתי הנערות נכנסו בהיסוס מסוים לסלון.

"הדברים שלי עדיין לא הגיעו," אמרתי. "הם יגיעו בקרוב."

"כן, המקום נראה קצת קודר," אמרה אירנֶה וחייכה.

הן התיישבו על הספה, שתיהן בברכיים צמודות זו לזו. התיישבתי בכיסא מולן ברגליים שלובות כדי להסתיר את הבליטה, שטרם קטנה. הרי היא יושבת רק מטר ממני.

"בן כמה אתה?" שאלה.

"שמונה־עשרה," אמרתי. "ואת?"

"שש־עשרה," אמרה אירנֶה.

"שבע־עשרה," אמרה הִילדֶה.

"אז אתה בוגר גימנסיה טרי?" שאלה אירנֶה.

הנהנתי.

"אני בשנת הלימודים השנייה," אמרה אירנה. "בפינסנס. כן, זו פנימייה. אז יש לי שם חדר. אתה מוזמן לבוא לבקר אותי שם, אם אתה רוצה. אתה בטח תגיע לפינסנס לא מעט."

"כן, בשמחה," אמרתי.

עינינו נפגשו.

היא חייכה. החזרתי לה חיוך.

"אבל במקור אני מהֶלֶוִויקָה. זה הכפר הקרוב, מעבר להרים. אתה פשוט ממשיך כמה קילומטרים בכביש. יש לך רישיון נהיגה?"

"לא," אמרתי.

"חבל," אמרה.

שתיקה קצרה. קמתי והבאתי את המאפרה ואת חפיסת הטבק, גלגלתי סיגריה.

"אפשר לקבל אחת?" שאלה. "הסיגריות שלי נשארו במעיל."

השלכתי לעברה את החפיסה.

"לא התאפקתי וצחקתי אתמול בנסיעה הנה," אמרה בשעה שהחלה לגלגל סיגריה. "נראית כאילו אתה מנסה לקפוץ מהחלון."

הן צחקו. היא ליקקה את הדבק והצמידה את הנייר בין האצבעות לאגודלים, נעצה את הסיגריה בפיה והציתה אותה.

"הנוף פשוט כל כך יפה," אמרתי. "לא היה לי מושג איך המקום הזה ייראה. הופיורד היה רק שם בשבילי, אפילו זה לא."

"אז למה ביקשת לעבוד כאן?"

משכתי בכתפיי.

"קיבלתי רשימה מלשכת התעסוקה, ובחרתי במקום הזה."

מישהו פסע על הרצפה בקומה מעלינו.

כולנו הבטנו לתקרה.

"פגשת כבר את טוּריל?" שאלה אירנֶה.

"כן, בערך," אמרתי. "את מכירה אותה?"

"כמובן. כולם מכירים את כולם כאן. כלומר בהֶלֶוִויקָה ובהופיורד."

"וגם באי, פוּגְלֶאֵיה," אמרה הִילדֶה.

שתיקה.

"רוצות קפה או משהו?" שאלתי והזדקפתי בכיסא.

אירנֶה הנידה בראשה.

"לא, אני חושבת שהגיע הזמן ללכת. או מה את אומרת?"

"כן, כדאי שנלך," אמרה בת דודתה.

קמנו, לקחתי את המעילים מהכיסא, התקרבתי אליה יותר מן הנדרש כשהושטתי לה את שלה. מלא בתחושות לגבי מותניה במכנסיים הצמודים, לגבי ירכיה ושוקיה וכפות רגליה הקטנות להפליא, צווארה ושדיה הכבדים, אפה הקצר ועיניה הכחולות, שהיו תמימות ובה בעת מחוצפות, סגרתי את הדלת מאחוריהן. הכול נמשך עשר דקות, רבע שעה לכל היותר.

נכנסתי למטבח להכין קפה, כששוב נשמעה דפיקה בדלת.

זו הייתה היא, הפעם לבדה.

"יש מסיבה בהֶלֶוִויקָה בסוף־השבוע הבא," אמרה. "בעצם, בגלל זה באתי, כדי להזמין אותך. מתחשק לך לבוא? זו דרך טובה להכיר את האנשים פה."

"ברור שמתחשק לי," אמרתי. "אם אוכל, אבוא."

"אם תוכל?" שאלה. "פשוט תתפוס טרמפ עם מישהו, כולם נוסעים לשם, ונתראה!"

היא קרצה בעינה. ואז הסתובבה וירדה עד להִילדֶה, שעמדה וחיככה את קצה הנעל שלה בשולי האספלט.

כמה דקות אחרי השעה שמונה למחרת בבוקר יצאתי מהדירה לראשונה זה יותר מיממה. השמש שזרחה מעל ההרים במזרח האירה היישר על דלתי, והאוויר שנצמד לפניי כשסגרתי אותה מאחוריי היה נעים וקיצי. אבל ברגע שהתקדמתי כמה מטרים בודדים והגעתי למקום מוצל מאחורי ההרים, האוויר נעשה קר יותר, והתמונה שהצטיירה בדמיוני ובה הופיעו בריכות קטנות באוויר כמו גם זרמים ומערבולות, אשדים ומפלים, הייתה, למרבה הפליאה, מרוממת. מולי, בקצה מישור קטן, שכן בית־הספר, וגם אם לא ממש חששתי להיכנס בדלתותיו, בכל זאת הייתי עצבני מספיק כדי שברקים קטנים של אי־שקט יפלחו את גופי כשהתקרבתי אליו.

הוא נראה כמו כל שאר בתי־הספר, בניין ארוך בן קומה אחת מצד אחד, מחובר במסדרון דמוי מנהרה לבניין גדול וחדש יותר ובו חדר מלאכה, אולם התעמלות ובריכת שחייה קטנה. בין שני הבניינים השתרעה חצר בית־הספר והמשיכה מאחוריהם עד למקום שבו הוקם מגרש כדורגל גדול, מגרש בממדים מלאים. על גבעה מעליו התנוסס המבנה שעל פי הניחוש שלי היה המרכז הקהילתי.

שתי מכוניות עמדו מחוץ לכניסה. ג'יפ לבן גדול, סיטרואן שחורה נמוכה. השמש נצנצה בשורת החלונות. הדלת הייתה פתוחה, נכנסתי למסדרון, רצפת הלינולאום הצהבהבה הייתה כמעט לבנה בזוהר השמש, שנפל בצינורות אור ארוכים מבעד לחלון הזכוכית שבדלת. הגעתי לפינה, לימיני היו שלוש דלתות, שתיים לשמאלי, ובקצהו הפך המסדרון לחלל גדול. גבר שעבר שם נעצר והביט בי. היו לו זקן וקרחת. גילו ודאי היה שלושים או שלושים וחמש.

"שלום!" אמר.

"שלום," עניתי.

"אתה... קרל אובה?"

"בדיוק," אמרתי ונעצרתי מולו.

"אני סְטוּרֶה," אמר.

לחצנו ידיים.

"סתם ניחשתי שאתה קרל אובה," אמר וחייך. "אבל לא נראית כמו נילס אֶריק."

"נילס אריק?" שאלתי.

"כן, השנה יש אצלנו שני מורים מהדרום. אתה ונילס אריק. שאר המורים הלא־מקצועיים באים מפה, ואותם אני מכיר."

"ואתה גם מקומי?"

"ברור, אלא מה!"

הוא הביט כמה שניות היישר לתוך עיניי. זה לא היה נעים, מה זה, סוג של מבחן? אבל לא רציתי להסיט אותן ראשון, לכן הישרתי מבט.

"אתה מאוד צעיר," אמר לבסוף, ואז פנה הצידה, לעבר הדלת שלידה עמדנו. "אבל הרי ידענו את זה. הכול יהיה בסדר! בוא, תגיד שלום לאחרים."

הוא סימן בידו לעבר הדלת. פתחתי אותה ונכנסתי. זה היה חדר המורים. מטבחון קטן, פינת ישיבה, חדרון מלא בניירות ומכונת צילום, חדר צדדי מוארך ובו שולחנות עבודה משני צידיו.

"הַיי!" אמרתי.

שישה איש ישבו סביב השולחן. כולם הפנו אליי את מבטם.

הם הנהנו ומלמלו הַיי. מפינת המטבחון התקרב גבר אדום־זקן, נמוך קומה אבל חסון ונמרץ.

"קרל אובה?" אמר וחייך חיוך רחב. אחרי שהנהנתי ולחצנו ידיים, פנה לעבר האחרים.

"זה קרל אובה קנאוסגורד, הבחור הצעיר שהגיע כל הדרך מקריסטיאנסנד כדי לעבוד איתנו!" ואז הציג אותי ליושבים בחדר בשמותיהם, שאותם שכחתי מייד. לכולם היה ספל קפה בידם או על השולחן לפניהם, וכולם, חוץ מאישה מבוגרת, היו צעירים. בתחילת שנות העשרים שלהם, כך הערכתי.

"שב, קרל אובה. קפה?"

"ברצון," אמרתי ונדחקתי לקצה הספה.

בשעות הבאות סקר המנהל, ששמו היה ריקרד והיה, כך נראה, בסוף שנות השלושים שלו, את המצב בבית־הספר. למורים הזמניים נערך סיור בחדרים השונים, קיבלנו לידינו מפתחות, הוקצו לנו שולחנות עבודה, ואחר כך עברנו על מערכת השעות והנהלים השונים. בית־הספר היה קטן ותלמידיו כה מועטים שלא הייתה ברירה אלא לאחד את הכיתות בשיעורים רבים. טוּריל תשמש מחנכת בכיתות א' וב', הֵגֶה בכיתות ג' וד', אני בה', ו' וז', סְטוּרֶה בח' וט'. לא היה לי מושג למה קיבלתי דווקא אני את התפקיד הזה, והרגשתי קצת לא נעים, במיוחד משום שהמורה המחליף השני, נילס אריק, שבא גם הוא מהדרום, היה מבוגר ממני באופן ניכר, בן עשרים וארבע, ואף תכנן ללמוד בסמינר למורים אחרי השנה הזאת. היו לו כוונות רציניות, הוא ראה את העתיד שלו בתחום, ואילו אני לא ייחסתי לזה כל חשיבות, הדבר האחרון שרציתי להיות בחיי הוא מורה. המורים הזמניים האחרים היו מקומיים, הכירו את התנאים ובעצם התאימו יותר לתפקיד האחראי של מחנך. ככל הנראה ביסס המנהל את הבחירה שלו על פי טופס הבקשה שלי, וזה קצת הביך אותי, כי הגזמתי בו מעל ומעבר.

המנהל הראה לנו איפה נמצאות תוכניות הלימודים וסקר את אמצעי העזר השונים שעמדו לרשותנו. סיימנו בסביבות השעה אחת, ואני ירדתי לדואר, בקצה האחר של הכפר, הזמנתי לי תיבת דואר, שלחתי כמה מכתבים, קניתי אוכל בחנות, הכנתי ארוחת ערב בדירה, שכבתי על המיטה והקשבתי למוזיקה במשך כשעה, רשמתי כמה מילות מפתח לפי המחשבות שעלו בי לגבי ההוראה, אבל הן נראו קצת טיפשיות, קצת יותר מדי מובנות מאליהן. קימטתי את הדפים וזרקתי אותם.

הרי הכול בשליטה, הכול.

מאוחר יותר בשעות הערב חזרתי שוב לבית־הספר. היה מוזר לפתוח את דלת הבניין הגדול ולפסוע במסדרונותיו. הכול היה ריק ושקט, מלא באור הערב האפרפר שחדר מבעד לחלונות. כל המדפים והארונות היו ריקים, דומה שאיש לא הותיר חותם על חדרי הכיתות.

בחדר המורים היה טלפון בתוך תא קטן, נכנסתי אליו והתקשרתי לאימא, גם היא סיימה את יום עבודתה הראשון בבית־ספר חדש, ונוסף על כך הייתה עסוקה בפריקת חפציה בדירה החדשה ששכרה בבית טורי לא רחוק ממרכז פֶרְדֶה. סיפרתי לה קצת על החיים כאן בצפון וכמה אני עצבני לקראת יום הלימודים למחרת. היא אמרה שהיא יודעת שאני אסתדר מצוין, ואף שלא היה ערך רב למילותיה החמות, אחרי הכול היא אימא שלי, בכל זאת התעודדתי.

אחרי השיחה נכנסתי לחדר השכפול והכנתי עשרה עותקים מהסיפור הקצר שכתבתי. תכננתי לשלוח אותם למחרת לאנשים שהכרתי. אחר כך עשיתי סיבוב בכל חדרי בית־הספר. ירדתי לאולם ההתעמלות ופתחתי את דלת המוסך המובילה אל חדר הציוד הקטן, זרקתי כדור על הרצפה, ובעטתי כמה פעמים לעבר שער הכדוריד בקצה הנגדי. כיביתי את האור, נכנסתי לאולם הבריכה. מימיה היו קודרים ושקטים. עליתי לחדר המלאכה ומשם המשכתי לחדר הטבע. מהחלונות שבו יכולתי להשקיף על הכפר, שהשתרע על בתיו הקטנים הרבים וכאילו רטט בשלל צבעים תחת ההרים, והלאה על הים, הים האינסופי, והשמיים שעלו ממנו בקצה האופק, מלאים בעננים מוארכים, דמויי עשן.

מחר בבוקר יבואו התלמידים, ואז מתחילים ברצינות.

כיביתי אחריי את האורות, נעלתי את הדלת וירדתי במדרון כשצרור המפתחות הגדול מקרקש בידי.

כשהתעוררתי למחרת הייתי כל כך עצבני שכמעט הקאתי. כמה לגימות קפה היו הדבר היחיד שהצלחתי לבלוע. עליתי לבית־הספר כחצי שעה לפני תחילת השיעור הראשון, התיישבתי בפינת העבודה שלי ודפדפתי בכמה מהספרים שישמשו אותנו בשיעורים. האווירה בין המורים האחרים שנעו הלוך ושוב בין חדר השכפול, הכיתות, המטבחון ופינת הישיבה, הייתה קלילה ועליזה. מבעד לחלון ראיתי את התלמידים הראשונים עולים לאיטם בגבעה. חזי היה מכווץ מאימה. ליבי הלם כאילו נמחץ. ראיתי את האותיות בעמוד שפתחתי, אבל לא הצלחתי להבין את משמעותן. כעבור זמן מה קמתי וניגשתי למטבחון לקחת כוס קפה. כשהסתובבתי, נתקלתי במבטו של נילס אריק. הוא נראה רגוע, ישב נינוח על הספה כשרגליו פסוקות לרווחה.

"אתה לא מלמד בשעה הראשונה, נכון?" שאלתי.

הוא הנהן. גון אדמדם הופיע בלחייו. שערו היה שחור, רעמתו פרועה ובלתי נשלטת כמו זו של חברי הטוב מפעם, גַייר. עיניו היו כחולות־בהירות.

"אני עצבני כמו אני־לא־יודע־מה," אמרתי והתיישבתי בכיסא מולו.

"ממה אתה עצבני?" שאל. "אתה יודע שיש רק חמישה־שישה תלמידים בכל כיתה?"

"כן, אני יודע," אמרתי. "אבל בכל זאת."

הוא חייך.

"רוצה להתחלף? הרי הם לא מבחינים בינינו. אני אהיה קרל אובה ואתה תהיה נילס אריק."

"למה לא?" אמרתי. "אבל מה נעשה כשנצטרך להתחלף בחזרה?"

"להתחלף בחזרה? בשביל מה?"

"נכון, אתה צודק," אמרתי והעפתי מבט מהחלון. התלמידים התגודדו בקבוצות בחוץ. כמה מהם רצו הלוך ושוב. ביניהם עמדו גם כמה אימהות. ילדיהן היו מגונדרים.

אבל הרי זה ברור. חלקם באו הנה היום לראשונה בחייהם. יום הלימודים הראשון שלהם.

"נו, אז מאיפה אני?" אמרתי.

"הוֹקְסוּנְד," אמר. "ואני?"

"קריסטיאנסנד."

"טוב מאוד!" אמר.

הנדתי בראשי.

"לא, בזה אתה טועה," אמרתי.

הוא הביט בי במבט ערמומי.

"עכשיו, אולי," אמר. "אבל רק חכה כמה שנים."

"מה יקרה בעוד כמה שנים?" שאלתי.

באותו רגע נשמע הצלצול.

"בעוד כמה שנים העיר שבה גדלת תצטייר לך כגן עדן," אמר.

מה לעזאזל הוא יודע? חשבתי, אבל לא אמרתי דבר, רק קמתי, לקחתי את ספל הקפה ביד אחת, צרור הספרים באחרת, וניגשתי לדלת.

"שיהיה בהצלחה!" אמר מאחוריי.

בכיתה ז' היו חמישה תלמידים. ארבע בנות ובן אחד. בנוסף עליהם אהיה אחראי גם על השלושה שלמדו בכיתות ה' וו'. כלומר שמונה תלמידים בסך הכול.

כשנעמדתי מול שולחן המורה והנחתי עליו את הדברים שלי, ישבו כולם והביטו בי. כפות ידיי היו לחות, ליבי הלם בחוזקה, וכששאפתי אוויר לקרבי נשימתי רעדה.

"היי," אמרתי. "קוראים לי קרל אובה קנאוסגורד, אני מקריסטיאנסנד ואני אהיה המחנך שלכם השנה. חשבתי שנתחיל אולי בהקראה זריזה של השמות? השמות שלכם רשומים לי כאן, אבל אני עדיין לא יודע מי זה מי."

בשעה שדיברתי הגניבו ביניהם מבטים מהירים, שתיים מהבנות צחקקו קצת. תשומת הלב שבה עטפו אותי לא הייתה מאיימת, הבחנתי בזה מייד, היא הייתה ילדותית. הם היו ילדים.

לקחתי בידי את רשימת השמות. הבטתי בה, הבטתי בהם.

זיהיתי את הילדה מהחנות. אבל זו שהקרינה נוכחות חזקה ביותר הייתה ילדה בעלת שיער אדמוני ומשקפיים שחורים. הבחנתי מייד שהיא ספקנית. האחרים לא הפגינו כלפיי כל עוינות.

"אַנדְרֵאָה?" אמרתי.

"כאן," אמרה הילדה מהחנות. היא אמרה זאת בעיניים מושפלות, אבל בשנייה שקולה נדם, נשאה אליי את עיניה.

חייכתי אליה כדי לומר לה שהכול בסדר.

"ויוויאן?"

הילדה שישבה לצידה צחקקה.

"זאת אני!" אמרה.

"הילדֶגוּן?"

"כן," אמרה הילדה עם המשקפיים.

"קַאי רוּאַלְד?"

הוא היה הבן היחיד בכיתה ז'. הוא ישב והתעסק בעט, לבוש במכנסי ג'ינס וז'קט ג'ינס.

"כאן," אמר.

"לִיבֶה?" אמרתי.

ילדה בעלת שיער ארוך, פנים עגולות ומשקפיים חייכה לעברי.

"זאת אני," אמרה.

נותרו רק הבן והבת מכיתה ו', והבת מכיתה ה'.

הנחתי את הרשימה בצד והתיישבתי בכיסא המורה.

"אני אלמד אתכם לשון, מתמטיקה, נצרות ומדעי הטבע. מה אתם אומרים, אתם תלמידים טובים?"

"לא במיוחד," אמרה האדמונית עם המשקפיים. "תמיד היו לנו מורים לא־מוסמכים מהדרום, שנשארים כאן רק שנה."

חייכתי. היא לא חייכה.

"אז איזה מקצוע אתם אוהבים?"

הם החליפו ביניהם מבטים. דומה שאיש מהם לא רצה לענות.

"מה איתך, קאי רואלד?"

הוא התפתל קצת. סומק קל התפשט על לחייו.

"אני לא יודע," אמר. "אולי מלאכה. או התעמלות. מה שבטוח, לא לשון!"

"ואת?" אמרתי והנהנתי לעבר הילדה מהחנות, השפלתי את עיניי לרשימה. "אנדראה?"

היא שילבה את רגליה תחת השולחן, ישבה רכונה קדימה וציירה משהו על דף.

"אין אף מקצוע שאני אוהבת במיוחד," אמרה.

"את אוהבת הכול באותה מידה או שונאת הכול באותה מידה?" שאלתי.

"שונאת!" אמרה.

"כולכם מרגישים ככה?" שאלתי.

"כן!" אמרו.

"אוקיי," אמרתי. "אבל העניין הוא שאנחנו צריכים להיות כאן כל השעות האלה בין אם אתם אוהבים את זה או לא. אז כדאי שנפיק מזה את המיטב. אתם מסכימים איתי?"

איש לא ענה.

"מאחר שאני לא יודע עליכם שום דבר, חשבתי לנצל את השעות הראשונות להיכרות איתכם, ואחר כך נברר על מה אנחנו צריכים לעבוד."

קמתי, לגמתי לגימה מהקפה, מחיתי את פי בגב כף היד. בפינה בצד הנגדי מישהו פצח בשיר. קול גבוה וצלול, זו ודאי הֵגֶה, ועד מהרה הצטרפו אליה כמה קולות דקיקים של ילדים.

אלה ילדי כיתה א'!

"אז חשבתי שפשוט נתחיל בתרגיל שאתן לכם," המשכתי. "אתם תציגו את עצמכם בכתיבה, עמוד אחד."

"אוי, לא, צריך לכתוב!" אמר קאי רואלד.

"מה זאת אומרת להציג את עצמנו?" שאלה ויוויאן.

הבטתי בה. קימור הסנטר שלה היה כל כך מתון שפניה נראו כמעט מרובעות. אבל זה לא שיווה להן נוקשות, היה בה משהו רך וכלבלבי. עיניה הכחולות נעלמו כמעט לגמרי כשחייכה, והיא חייכה לעיתים קרובות, את זה כבר הבנתי.

"זה אומר לכתוב מי את," אמרתי. "תתארי לך שאת צריכה להגיד מי את למישהו שלא מכיר אותך. מה הדבר הראשון שתכתבי?"

היא שינתה תנוחה בכיסא, הצמידה זו לזו את ברכיה הפונות כלפי פנים.

"אולי שאני בת שלוש־עשרה? ולומדת בכיתה ז' בבית־הספר בהופיורד?"

"כן, טוב מאוד," אמרתי. "וטוב שהבהרת שאת בת ולא בן."

היא צחקקה.

"כן, זה משהו שצריך לדעת," אמרה.

"טוב, בסדר," אמרתי. "כל אחד מכם יכתוב דף על עצמו, או יותר, אם אתם רוצים."

"אתה תקריא את מה שכתבנו?" שאלה הילדֶגוּן.

"לא," אמרתי.

"אבל במה נכתוב?" שאל קאי רואלד.

טפחתי על מצחי.

"נכון! לא קיבלתם מחברות!"

הם צחקו קצת, הם היו ילדים, דברים כאלה הצחיקו אותם. מיהרתי לחדר המורים, הבאתי צרור מחברות, חילקתי אותן, ועד מהרה ישבו שם כולם וכתבו בעוד אני עמדתי מול החלון והשקפתי לעבר פסגות ההרים מעברו האחר של הפיורד, במקום בו נראה שהן מתפתלות מעלה לתוך הרקיע, כל כך קרות ושחורות כנגד לובנם של השמיים וקלילותם.

כשנשמע הצלצול בסוף השיעור אספתי את הניירות שלי כשבגופי תחושה מבעבעת, כמעט צוהלת. הכול עבר בשלום, לא הייתה כל סיבה לחשוש. ואחרי שתים־עשרה שנים רצופות כתלמיד, הרגע הבא - פתיחת דלת חדר המורים והכניסה אליו - היה מלא בשמחה יוצאת דופן; חציתי את הקו, הייתי בצד השני, מבוגר ואחראי על כיתה משלי.

הנחתי את הדברים על השולחן שלי, מזגתי קפה בספל, התיישבתי על הספה והתבוננתי במורים האחרים שהיו בחדר. אני מאחורי הקלעים, חשבתי, אבל מה שהחל כמחשבה יפה הפך עד מהרה להפך הגמור, כי זה לא מה שרציתי, לכל השדים והרוחות, אני מורה, יש משהו עצוב מזה? מאחורי הקלעים זה להקה, בחורות, אלכוהול, סיבוב הופעות, תהילה.

אבל גם זו לא הייתה המטרה שלי. זה היה רק שלב בדרך.

לגמתי מהקפה והבטתי לעבר הדלת, שנפתחה באותו רגע. בפתח עמד נילס אריק.

"איך הלך?" שאל.

"הלך טוב, טוב מאוד," אמרתי. "באמת לא הייתה כל סיבה לחשוש."

מאחוריו הופיעה זו העונה לשם הֵגֶה.

"הם כל כך מקסימים," אמרה. "המתוקים הקטנים!"

"קרל אובה?" נשמע קול מהמטבחון. הסתכלתי לכיוונו; סְטוּרֶה עמד שם, ספל קפה בידו, והביט בי.

"אתה משחק כדורגל, נכון?"

"כן, בהחלט," אמרתי. "אבל אני לא טוב במיוחד. שיחקתי בליגה החמישית לפני שתי עונות."

"יש לנו כאן קבוצה," אמר. "אני המאמן. אנחנו בליגה השביעית, אז אני מאמין שלא יהיה לך כל קושי להשתלב. מתחשק לך?"

"ברור," אמרתי.

"תוּר אֵיינָר כבר הצטרף. נכון, תור איינר?" שאל והסתכל לעבר החדר שבו עמדו שולחנות העבודה.

"אתה שוב מלכלך עליי?" נשמע קול מבפנים. שנייה אחר כך הופיע ראש בפתח הדלת.

"תור איינר שיחק בליגה הרביעית כנער," אמר סטורה. "אבל למרבה הצער אין לו כל כישרונות נוספים."

"לפחות לא התקרחתי," אמר תור איינר ונכנס לחדר. "אז אני לא צריך לגדל זקן כדי לשמור על הכבוד הגברי שלי, כמו כל מיני אנשים אחרים."

תור איינר בא מפִינְסְנֵס, עורו היה חיוור ומנומש, שערו אדמדם וזיפי, והיה לו חיוך שלא מש מפניו. תנועותיו היו איטיות ומאומצות, באופן כמעט הפגנתי, כאילו ביקש לומר באמצעותן שלפניכם אדם שעושה הכול בקצב שלו ולא אכפת לו מאחרים.

"באיזו עמדה אתה משחק?"

"קשר מרכזי," אמרתי. "ואתה?"

"חוטף כדורים מרכזי," אמר וקרץ.

"אה, כלב הטֶרְיֶר של המגרש," אמרתי. "אותי נהגו לכנות 'הדישון' כששיחקתי. זה בעצם אומר כמעט הכול..."

הוא צחק.

"למה 'הדישון'?" שאלה הֵגֶה.

"בגלל סגנון הריצה," אמרתי. "צעדים ארוכים ולא יציבים, בלי שינויים בקצב."

"יש עוד בעלי חיים על מגרש הכדורגל?" שאלה.

"יש, לא?" אמרתי והבטתי בתור איינר.

"בטח, יש לך החלוץ שהוא חזק כמו שור ונוגח את הכדור לשער."

"ויש גם הנמר," אמרתי. "זינוק הנמר של השוער. וחוץ מזה יש על המגרש מבשל."

"מה זה?"

"אחד שתמיד יודע איפה השחקנים האחרים ויכול למסור להם את הכדור בדיוק ברגע הנכון."

"לא ייאמן כמה שזה ילדותי!" אמרה הֵגֶה.

"ויש גם חלוץ מזויף," אמר תור איינר.

"ולעיתים קרובות יש צמד קַשָרֵי־כנף בהתקפה. וגם זאב בודד, כמובן."

"שכחתם את השופט," אמר נילס אריק. "והוא הרי בן זונה."

"ובזה אתם מתעסקים מרצונכם החופשי?" שאלה הֵגֶה.

"לא אני," אמר נילס אריק.

"אבל שניכם," אמרה והביטה בי.

הצלצול הודיע על סוף ההפסקה. קמתי וניגשתי לקחת את הספרים לשיעור הבא. סְטוּרֶה הניח את ידו על כתפי.

"אתה מלמד עכשיו בכיתה שלי, נכון?" שאל.

הנהנתי.

"שיעור אנגלית."

"שים לב לנער ששמו סְטִיאַן. הוא אולי ינסה להעמיד אותך למבחן. אבל תתעלם ממנו, והכול יהיה בסדר. אוקיי?"

משכתי בכתפיי.

"אני מקווה," אמרתי.

"אם תדאג תמיד לדרך מילוט, לא תהיה לך שום בעיה."

"אוקיי," אמרתי.

אנגלית הייתה המקצוע החלש ביותר שלי, והייתי מבוגר רק בשנתיים מהתלמידים הגדולים ביותר. כשהלכתי לבניין האחר, שבו שכנו כיתות ח' וט', בטני התהפכה אפוא שוב מרוב עצבנות.

הנחתי את צרור הספרים לפניי על השולחן. התלמידים ישבו ליד שולחנותיהם כאילו נזרקו מתוך מייבש כביסה מסתובב. כולם העמידו פנים שאיני קיים.

"Hello, class!" אמרתי.

"My name is Karl Ove Knausgård and I׳m going to be your teacher in English this year. How do you do?"

איש לא הוציא הגה. בכיתה היו ארבעה בנים וחמש בנות. שניים מהם הביטו בי, האחרים ישבו וקשקשו על דף, או סרגו. זיהיתי את הנער מהמזנון ברחוב, הוא חבש כובע מצחייה והתנדנד על הכיסא בשעה שהביט בי, חיוך מלגלג על שפתיו. זהו ודאי סטיאן.

"Well," אמרתי, "Now I would like you to introduce yourself."

"תדבר נורווגית!" אמר סטיאן. הנער מאחוריו, טיפוס גבוה ורזה להפליא, גבוה ממני - וגובהי הוא 1.94 - צחק בקול. כמה מהבנות צחקקו.

"If you are going to learn a language, then you have to talk it," אמרתי.

אחת הבנות, כהת שיער ולבנת עור, בעלת תווי פנים רגילים, מעט עגלגלים, ועיניים כחולות, הרימה את ידה.

"Yes?" אמרתי.

"Isn׳t your English a bit too bad? I mean, for teaching?"

הרגשתי שפניי מתלהטות, פסעתי כמה צעדים לעברה תוך חיוך כדי לנטרל את הסומק.

"Well," אמרתי. "I have to admit my English isn׳t exactly perfect. But this isn׳t the most important thing. The most important is to be understood. And you do understand me?"

"Sort of," היא אמרה.

"So," אמרתי. "What׳s your name then?"

היא גלגלה את עיניה.

"קמילה," אמרה.

"Full sentences, please!"

"אוּף! My name is Camilla. Happy?"

"כן," אמרתי.

"You do mean yes?" שאלה.

"Yes," אמרתי, ושוב הסמקתי.

"So. What׳s your name?" שאלתי את הנערה שישבה מאחורי קמילה. היא הרימה את ראשה והביטה בי.

אוי, אוי.

היא הייתה כל כך יפה!

עיניים כחולות עדינות שנעשו צרות כשחייכה. פה גדול. עצמות לחיים גבוהות.

"My name is Liv," אמרה וצחקה קצת.

"Camilla, Liv. And you?" שאלתי והנהנתי לעבר סטיאן.

"קוראים לי סטיאן," אמר.

אמרתי "Well, what will that be in English?"

"סטיאן!" אמר.

כולם צחקו.

אחרי הצלצול יצאתי מהכיתה והרגשתי לגמרי מותש. כל כך הרבה דברים להדוף, כל כך הרבה דברים להבין, כל כך הרבה דברים להתעלם מהם, כל כך הרבה דברים להדחיק. זו ששמה קמילה פיהקה ומתחה את זרועותיה מעל ראשה בשעה שהביטה ישר לתוך עיניי. היא לבשה רק חולצת טריקו, ושדיה, שהיו גדולים ועגולים, הצטיירו בבירור מוחלט כנגד הבד הלבן. עמד לי, לא יכולתי לעשות דבר למנוע זאת, כל כמה שניסיתי לחשוב על משהו אחר. כמה שמחתי שאני יושב מאחורי שולחן המורה! ואם לא די בזה, זו ששמה ליב הייתה מקסימה כשם שהייתה יפה, מבוישת ומוחצנת בעת ובעונה אחת, והפראיות הקלה שבה, שהתבטאה אולי בעיקר בשערה הארוך השופע בגוון חום בהיר ובצמידים המקרקשים הרבים שלה, אבל גם בניגוד שבין שפת הגוף המסויגת והניצוץ בעיניה, לא אפשרה לי להימנע מלחשוב עליה כל עוד היא בחדר. והיה גם סטיאן, שהתעסק כל הזמן באולר וניצל כל הזדמנות לנסות להתקיל אותי, וגם סירב לעשות את כל הדברים שאמרתי להם לעשות, והחבר שלו, אִיוָואר, שצחק מכל מה שסטיאן אמר, צחוק חלול ודי מטופש שבכל פעם היה מלווה במבטים קצרים סביבו. אבל המבט שלו היה פתוח, לפעמים גם כלפיי, את אמונו אוכל לרכוש, פעם־פעמיים הוא אפילו צחק ממשהו שאמרתי.

צנחתי על הספה בחדר המורים. זו העונה לשם וִיבֶּקֶה נעצרה וחייכה לעברי. היא הייתה בת תשע־עשרה, גופה היה גדול ורחב ועגול, פניה חביבות, עיניה כחולות ושמחות ושערה בהיר, מתולתל. ללא ספק עשתה סלסול קבוע.

"איך הולך לך?" שאלה.

"הולך טוב," אמרתי. "ולך?"

"בסדר גמור," אמרה. "אבל הרי בניגוד לך, לא הכול חדש לי כאן. למדתי כאן בבית־הספר כשהייתי ילדה."

לא מצאתי מה לומר, והיא חייכה שוב לפני שהמשיכה לחדר העבודה. לצידי ישבה יאנֶה, גם היא בת הכפר, בתחילת שנות העשרים לחייה, גם היא גדולת ממדים: זרועותיה היו אולי כפולות בגודלן משלי. היה לה אף ארוך, ישר, כמעט רומאי, לחיים שטוחות, שפתיים דקות ופה שזוויותיו נמתחו לעיתים קרובות כלפי מטה, כאילו אינה מוכנה לגעת במה שלפניה אפילו במקל. עיניה היו זעופות, למעשה כל כולה קרנה זעף. אבל פעמיים־שלוש יצא לי לראות אותה צוחקת, ואז היא התעוררה לחיים, השינוי היה מוחלט. ברגע שפרצה בצחוק התקשתה להפסיק, והיה ממש תענוג לראות אותה נאבקת בו ומנסה להיות שוב בשליטה.

נוסף על כל המורים הזמניים הייתה גם אישה מבוגרת בצוות, אווה שמה. היא הייתה בסוף שנות הארבעים לחייה, אבל נראתה מבוגרת יותר. היא לימדה מלאכת יד וכלכלת בית והייתה קטנת קומה, רזה, פניה מחודדות, שערה בהיר ודליל וקולה נוקב. ברגע זה ישבה בכיסא מעברו האחר של השולחן וסרגה. היא הייתה ספקנית לגביי, הבנתי זאת מהאופן שבו הביטה בי ולא הביטה בי. ובצדק, כי מה באמת אני עושה פה? מה לי ולעבודה הזאת?

כשנכנסתי לחדר המורים אחרי שיעור האנגלית, היא הרימה את ראשה והביטה בי, וחשבתי שהיא הבינה אילו רגשות מילאו אותי.

מובן שזה היה בלתי אפשרי, ולמרות זאת כך חשבתי.

בהפסקה הגדולה ירדתי לדואר בצידו האחר של הכפר. צלעות ההרים היו ירוקות־בוהקות באור השמש. הים כחול־עמוק. משהו באור או אולי במשב הצונן שחשתי באוויר וריחף, כך נדמה, תחת המקומות שהשמש חיממה, תופעה אופיינית כל כך לחודש אוגוסט, הזכיר לי את האווירה שאפפה אותי בכל פעם שחזרתי לבית־הספר אחרי חופשת הקיץ, אותה התרוממות־רוח מלאת ציפיות, אולי השנה יקרה משהו נפלא?

על צלע ההר מאחורי שורת הבתים האחרונה נראו כבר רמזים לצהוב בתוך כל הירוק. הסתיו כמובן מקדים להגיע הנה. הנהנתי לעבר מכונית שחלפה על פניי. הנהגת, שנראתה כמו אימא לילדים, החזירה לי הנהון, ואני ירדתי בשביל החצץ הקטן אל סניף הדואר, ששכן בקומה התחתונה של בית מגורים רגיל. במסדרון עמדו תיבות הדואר, מעבר לו משרד הדואר עצמו ובו דלפק, כרזות של רשות הדואר על הקירות, מעמדי גלויות ומעטפות.

הערכתי שהאישה מאחורי הדלפק כבת חמישים. סלסול קבוע בשערה האדמדם, מעט דליל, משקפיים, שרשרת זהב דקה על צווארה. ליד השולחן הקטן תחת החלון עמד גבר שנעזר בהליכון וגירד כרטיס הגרלה במטבע.

"שלום," אמרתי למוכרת והנחתי את המעטפות על הדלפק. "אני רק רוצה לשלוח את אלה."

"אין בעיה," אמרה. "אגב, כבר הגיע לך מכתב."

"באמת?" אמרתי. "לא רע!"

בשעה ששקלה את המכתבים והוציאה בולים מהקונטרס, פתחתי את התיבה שלי. המכתב היה מלינֶה.

חזרתי לדלפק ושילמתי, פתחתי את המעטפה והתחלתי לקרוא תוך כדי עלייה בשביל החצץ.

היא כתבה שהיא יושבת עכשיו בחדרה וחושבת עליי. היא מאוד מחבבת אותי, כתבה, היה לנו מאוד כיף יחד, אבל היא מעולם לא הייתה ממש מאוהבת בי, אז עכשיו, כשאנחנו גרים בשני מקומות שונים, נראה לה שהדבר הטוב וההגון ביותר לעשות הוא להיפרד רשמית. היא כתבה שהיא מקווה שיהיה לי טוב בחיים, עודדה אותי להתייחס לכתיבה ברצינות, כפי שהיא תתייחס לציור, והביעה תקווה שאני לא אכעס עליה, אבל החיים החדשים שלנו מתחילים עכשיו, אנחנו רחוקים זה מזה, מחר היא נוסעת להתחיל את לימודיה ואני כבר בטח הגעתי לכפר שבו אעבוד השנה, וכל עוד היא מרגישה כפי שהיא מרגישה, והיא לא אוהבת אותי, נראה לה שכל דבר חוץ מלהיפרד יהיה בגדר בגידה בעצמה. אבל היא רוצה שאדע שאני אדם נהדר, אז לא זו הסיבה לפרידה. אי אפשר לשלוט ברגשות, הם פשוט מה שהם.

תחבתי את המכתב לכיס המעיל.

הרי גם אני מעולם לא הייתי מאוהב בלינֶה, כל הדברים שאמרה עליי יכולתי גם אני לומר עליה, ולמרות זאת נעצבתי וגם קצת התרגזתי עליה כשקראתי את הדברים שכתבה. הרי רציתי שהיא תאהב אותי! ואף על פי שלא רציתי להיות החבר שלה, ושמחתי שזה נגמר, אני הייתי זה שאמור היה להיפרד ממנה. עכשיו לה היה יתרון עליי, היא זו שאמרה לי לא, וסביר להניח שגם חייתה באמונה שאני אוהב אותה ושהמכתב שלה שבר את ליבי.

נו, טוב.

במפעל לעיבוד דגים הורגשה תכונה רבה. כמה סירות עגנו ליד המזח, שתי משאיות נסעו הלוך ושוב על פני רציף הבטון ולתוך מה שהנחתי שהוא אולם חשוך. גברים במגפי גומי גבוהים הלכו מפה לשם, קבוצת נשים בחלוקים לבנים פתוחים ובכובעים לבנים עמדו ועישנו מחוץ לצד האולם, והמרחב האווירי מעליהן התמלא במשק כנפיהם של שחפים צווחים. עברתי בחנות וקניתי כמה לחמניות, גבינה צהובה, חפיסת מרגרינה וליטר חלב, אמרתי שלום למוכר ששאל אם כבר התאקלמתי, בטח, אמרתי, הכול טוב. בשעה הבאה לא לימדתי, ולכן אחרי שאכלתי שתי לחמניות והכנסתי את שארית האוכל למקרר הקטנטן בחדר המורים, התיישבתי בפינת העבודה שלי לתכנן את הימים הבאים. לרשות המורים הזמניים תעמוד יועצת פדגוגית שתגיע לבית־הספר פעם בשבוע כדי שנוכל לדון עימה בבעיות ובקשיים שצצים בתחום ההוראה. בשבוע הבא גם נצא לקורס, בפינסנס, יחד עם כל שאר המורים הזמניים במחוז. כי היו רבים מהם; המקומיים שיצאו מכאן ללמוד הוראה, רק לעיתים נדירות חזרו הנה בתום לימודיהם. ננקטו כל מיני צעדים, זו הייתה כמובן בעיה גדולה. במקום שבו אבא גר עכשיו המדינה העניקה הקלות מס גדולות, וזו אחת הסיבות לכך שהוא ואוּנִי עברו צפונה. הם לימדו שניהם בגימנסיה; כלומר, כרגע רק אבא עבד, כי הם מצפים לילד. בפעם האחרונה שראיתי אותם, לפני כמה שבועות, בבית הטורי שקנו בסֶרלָנדֶה במטרה שימתין להם ליום שיסיימו את שירותם בצפון, הבחנתי שהבטן שלה גדולה.

באותו ביקור אצלם צץ במוחי הרעיון לנסוע צפונה. ישבנו על המרפסת, אבא בפלג גוף עליון חשוף, שזוף כמו אגוז, בירה ביד אחת וסיגריה באחרת, אני עם צלב משתלשל מאחת מאוזניי ומשקפי שמש מכסים את העיניים. לפתע שאל מה אעשה בסתיו הקרוב. מבטו שוטט בכל מקום, רק לא בקרבתי, והיה מעורפל קלות בשל כל הבירה ששתה מאז שהגעתי, ולכן עניתי במין אדישות, אף שחשתי דקירה בלב, רק משכתי בכתפיי ואמרתי שמה שבטוח הוא שאני לא רוצה ללמוד או ללכת לצבא. אעבוד איפשהו, אמרתי. בבית־חולים או משהו כזה.

הוא הזדקף, רכן קדימה ומחץ את הסיגריה במאפרה הגדולה על השולחן בינינו. האוויר היה כבד מאבקת פרחים, צרעות ודבורים זמזמו מכל עבר. אז למה שלא תהיה מורה? שאל, צנח לאחור בכבדות והתרווח בכיסאו, מאז שראיתי אותו לאחרונה הוא העלה אולי עשרים קילו במשקל. בצפון נורווגיה תוכל להשיג עבודה על המקום, אתה יודע. כל עוד יש לך תעודה מהגימנסיה הם מקבלים אותך בזרועות פתוחות. אולי, אמרתי. אחשוב על זה. כן, כדאי לך, אמר. אם אתה רוצה עוד בירה אתה יודע איפה הארגז. כן, למה לא, אמרתי ונכנסתי לסלון, שהיה חשוך לגמרי אחרי האור העז בחוץ, נכנסתי למטבח שבו אוּני ישבה וקראה עיתון. היא חייכה אליי. לבשה מכנסיים קצרים בצבע חאקי וחולצה אפורה, רחבה. באתי לקחת עוד בירה, אמרתי. בבקשה, אמרה. הרי חופשת הקיץ התחילה. כן, אמרתי. יש פותחן איפשהו? כן, יש אחד על השולחן, אמרה. אתה רעב? לא במיוחד, אמרתי. כי כל כך חם. אבל אתה לן כאן הלילה, נכון? שאלה. כן, אמרתי. אז אפשר לחכות קצת עם האוכל, אמרה. הטיתי את ראשי לאחור ולגמתי לגימה ממושכת. התכוונתי לעבוד קצת בגינה, אמרה. אבל פשוט חם מדי. כן, אמרתי. וגם הבטן כבר מתחילה להפריע. כן, אמרתי. נכון. אתה לא רוצה ללכת לשחות קצת באגם שם למטה? נשמע שיש שם המון אנשים היום. הנדתי בראשי. היא חייכה, אני חייכתי ויצאתי שוב אל אבא. יופי, הבאת לך בירה, אמר. כן, אמרתי והתיישבתי. בימים עברו היה עובד בגינה במזג אוויר כזה. ואם לא היה עובד בגינה היה מבטו צלול ותשומת ליבו ממוקדת במתרחש סביבו, גם אם זו הייתה רק מכונית שעוצרת וגבר צעיר שרוכן קדימה לעבר השמשה בחלון הנפתח. אבל כל זה נעלם. מעיניו נשקפו אדישות, חוסר עניין. אבל לא באופן חד־משמעי, כי כשהתבוננתי בו ומבטו נתקל להרף עין בשלי, חשתי שהוא עדיין שם, אותה נוקשוּת ואותו וקור שעימם גדלתי, ועדיין פחדתי מפניהם.

הוא שקע קדימה והניח את הבקבוק הריק על הרצפה, לקח בקבוק נוסף ופתח אותו בפותחן שהיה תלוי על צרור המפתחות שלו. הוא תמיד הביא שלושה או ארבעה בקבוקים בבת אחת כדי לחסוך לעצמו את הריצה פנימה למטבח כל רגע, כמו שאמר. קירב את הבקבוק לשפתיו, לגם כמה לגימות ארוכות. כן, כן, אמר. כמה טוב בשמש. כן, אמרתי. בכל אופן נעשיתי שזוף! אמר. כן, אמרתי. גם אני. אתה שומע! אמר ונשף אוויר מריאותיו. קנינו לנו מיטת שיזוף שם בצפון, תדע לך. חייבים את זה בחושך ששורר שם. כן, אמרתי. ראיתי את זה כשהייתי שם. כן, אולי ראית, אמר. לגם עוד לגימה ארוכה, הניח את הבקבוק הריק ליד הקודם, גלגל לו סיגריה, הצית אותה, פתח בקבוק נוסף. מתי תרצה לאכול? שאל. לא אכפת לי, אמרתי. אתם תחליטו. טוב, בחום הזה אני לא מרגיש רעב, אמר וחטף לידו את מדור העיתון שהיה מונח על השולחן. השענתי את ידיי על המעקה והשקפתי למטה. המדשאה תחת המרפסת הייתה חרבה לגמרי, יותר צהובה וחומה מאשר ירוקה. הכביש האפור היה שומם. מעבר לו השתרעה רחבת חצץ מאובקת, מאחוריה כמה עצים ומאחוריהם עוד קירות בתים וגגות. הם לא הכירו כאן איש, לא בשכונה ולא בעיר. מטוס פרופלור קטן חלף מעלינו גבוה למעלה בשמיים הכחולים. מתוך הסלון שמעתי את צעדיה הכבדים של אוּני. שוב תאונה חזיתית בכביש E18, אמר אבא. מכונית פרטית ומשאית. באמת? אמרתי. כמעט כל תאונות הדרכים הן התאבדות במסווה של תאונה, אמר. הם נכנסים במהירות ישר לתוך משאית או לתוך הסלעים. הרי איש לא יוכל לדעת אם עשה זאת בכוונה או לא. וככה נחסכת מהם הבושה. אתה באמת מאמין לזה? שאלתי. כמובן, אמר. וזה גם יעיל. סטייה קטנה הצידה ובתוך כמה שניות הם מתים. הוא הרים את העיתון לעברי. אין הרבה סיכוי לצאת חי מתאונה כזאת, נכון? אמר. בתמונה נראתה מכונית מחוצה לגמרי. נכון, אמרתי וקמתי, ירדתי במדרגות ונכנסתי לבית־השימוש. התיישבתי על מושב האסלה. הייתי קצת שיכור. קמתי והתזתי קצת מים קרים על פניי. הורדתי את המים במקרה שמישהו שם לב לפרטים כאלה. כשיצאתי שוב למרפסת הוא כבר הניח את העיתון בצד. ישב כשמרפקו שעון על המעקה, ואני נזכרתי שנהג לשבת כך כשנהג במכונית בקיץ, מרפקו מזדקר מהחלון הפתוח. בן כמה הוא, בעצם? תהיתי והתחלתי לחשב. במאי מלאו לו ארבעים ושלוש. ואז חשבתי על ימי ההולדת שלו, על כך שתמיד קנינו לו את אותם מי גילוח ירוקים של מֶנֶן ותמיד שאלתי את עצמי מה יעשה בהם, כיוון שיש לו זקן. חייכתי. הוא קם מתנדנד, נעצר לרגע כדי למצוא שוב את שיווי המשקל. ואז נכנס לסלון בצעדיו הארוכים תוך שהוא מושך מאחור את מכנסיו הקצרים כלפי מעלה.

הרעיון שנטע בי - לעבוד כמורה בצפון נורווגיה - הלך וצמח. למען האמת, היו בו רק יתרונות. 1) רציתי לגור הרחק־הרחק מכל הדברים והאנשים שהכרתי, ולהיות לגמרי חופשי. 2) ארוויח כסף משלי בעבודה מסודרת. 3) אוכל לכתוב.

ועכשיו כאמור אני יושב כאן, חשבתי והבטתי שוב בעמוד הספר שלפניי. בקצה המסדרון הקצר המוביל לחדר המורים, שם היו שני חדרי השירותים, הופיעה באותו רגע טוּריל. היא חייכה, אבל לא אמרה דבר, רכנה והוציאה תיקייה קטנה מהמדף שלה.

"כיף להיות מורה!" אמרתי.

"רק חכה...!" אמרה, חייכה לעברי בחטף ויצאה. ראיתי את נילס אריק חוצה את הרחבה בחוץ כשתלמידיי סביבו.

לפני חמש שנים הייתי בגילם. ובעוד חמש שנים אהיה בגילו.

אז כבר אפרסם את ספר הביכורים שלי ואגור בעיר גדולה כלשהי, אכתוב ואשתה ואחיה. תהיה לי חברה יפה, רזה וגמישה עם עיניים כהות ושדיים גדולים.

קמתי ונכנסתי לחדר המורים, הרמתי את התרמוס וניערתי אותו קצת. הוא היה ריק. מילאתי מים בקנקן, מזגתי אותם לתוך מכונת הקפה, שמתי פילטר נייר במשפך, מדדתי חמש כפיות קפה והפעלתי את העסק על כל הגרגורים והשיעולים שלו, העלייה האיטית של נוזל שחור בקנקן ועינו הקטנה המאירה באדום.

"איך הלך עד עכשיו?" שאל קול שהיה קרוב אליי להחריד. הסתובבתי. זה היה ריקרד, הוא עמד ונעץ בי את עיניו העזות וחיוכו הרחב. מה זה, ביכולתו להסתובב ברחבי בית־הספר שלו בלי להשמיע כל צליל?

"כן, כלומר..." אמרתי. "זה מרגש, הדבר הזה."

"מסכים איתך," אמר. "הוראה זה מקצוע יפה ומיוחד. ולא פחות מכך, כרוך באחריות."

למה אמר את זה? האם הרגיש שזה בדיוק מה שאני צריך לשמוע, שזו אחריות גדולה, ואם כן, למה? ואולי כתוב לי "חוסר אחריות" על המצח?

"מממ," אמרתי. "האמת היא שאבא שלי מורה. קצת צפונה מכאן."

"מה אתה אומר!" קרא ריקרד. "הוא נולד אולי באחד המחוזות הצפוניים?"

"לא, מה פתאום. ההקלות במס הן שהביאו אותו לשם."

ריקרד צחק.

"רוצה כוס קפה?" שאלתי. "הוא תכף מוכן."

"לא, פשוט תמזוג אותו לתרמוס. אקח לי קצת אחר כך."

הוא נעלם בדממה, ממש כפי שהופיע. לא ידעתי מה נורא יותר, "לא, פשוט" או "תמזוג אותו לתרמוס", על כל פנים דבריו היו מתנשאים. רק משום שאני בן שמונה־עשרה הוא לא צריך להתייחס אליי כאל ילד קטן! אני עובד פה, בדיוק כמוהו.

מייד אחר כך נשמע הצלצול והמורים נכנסו בזה אחר זה, כמה מהם שותקים, אחרים זורקים משפטים קצרים ושנונים לעבר חבריהם. הנחתי את התרמוס על השולחן ועמדתי ליד החלון עם ספל מלא בידי. התלמידים כבר התרוצצו בחוץ. ניסיתי לתת לפניהם שמות, אבל היחידים שזכרתי היו קאי רואלד, הילד מכיתה ז', אולי משום שחשתי הזדהות איתו, עם אי־הרצון שהבחנתי בגופו לעומת הניצוץ המתעניין, אולי אפילו נלהב, שהופיע מפעם לפעם בעיניו, וליב, כמובן, הנערה היפה מכיתה ט'. היא עמדה צמוד לקיר כשידיה טמונות בכיסיה האחוריים, לבשה מעיל בז', אולי מעיל רוח, מכנסי ג'ינס כחולים ונעלי התעמלות אפורות ובלויות, לעסה מסטיק ובדיוק כשהבטתי בה הסיטה הצידה קווצת שיער שהרוח העיפה על פניה. וגם סטיאן, שעמד ברגליים פשוקות, ידיו בכיסיו, ופטפט עם חברו הארוך־כמו־שרוך.

פניתי שוב לעבר החדר. נילס אריק חייך אליי.

"איפה אתה גר?" שאל.

"כאן למטה," אמרתי. "ביחידת דיור קטנה."

"בקומה מתחתיי," אמרה טוּריל.

"ולאן אתה הגעת בסוף?"

"לחלק העליון של הכפר. גם יחידת דיור קטנה."

"כן, בקומה מתחתיי!" קרא סְטוּרֶה.

"אז ככה הם סידרו את זה," אמרתי. "בעלי תעודת הוראה מקבלים את הדירה עצמה עם הנוף והכול, והמורים הזמניים נשלחים למרתף?"

"כדאי שתפנים את זה מייד," אמר סְטוּרֶה. "עליך לעבוד כדי להיות ראוי לכל הפריבילגיות. שלוש שנים קרעתי את התחת בסמינר למורים. לא מגיע לי משהו בתמורה?"

הוא צחק.

"אולי תרצו שגם נסחב לכם את התיקים?" שאלתי.

"לא, לא נטיל עליכם אחריות כל כך כבדה. אבל בכל שבת בבוקר אני מצפה שתבואו לנקות לנו את הבית," אמר וקרץ לי.

"שמעתי שיש מסיבה בהלוויקה בסוף־השבוע," אמרתי. "מישהו מכם חשב ללכת?"

"אני רואה שנקלטת מהר," אמר נילס אריק.

"מי סיפר לך על המסיבה?" שאלה הֵגֶה.

"סתם, שמעתי," אמרתי. "חשבתי ללכת. אבל הרי לא כיף ללכת לבד."

"אתה אף פעם לא לבד כשיש פה מסיבה," אמר סְטוּרֶה. "אנחנו בצפון נורווגיה. אנשים חמים."

"אתה הולך למסיבה?"

הוא הניד בראשו.

"יש לי משפחה שצריך לדאוג לה," אמר. "אבל אתן לך כמה עצות. אם תרצה." הוא צחק.

"אני חשבתי ללכת," אמרה יאנֶה.

"גם אני," אמרה וִיבֶּקֶה.

"מה איתך?" אמרתי והבטתי בנילס אריק.

הוא משך בכתפיו.

"לא יודע, אולי. ביום שישי או שבת?"

"שישי, נדמה לי," אמרתי.

"אולי זה רעיון לא רע," אמר.

צלצול. ההפסקה נגמרה.

"נדבר על זה אחר כך," אמר וקם.

"בסדר," אמרתי, הנחתי את הספל ליד הכיור, לקחתי את הספרים מהשולחן שלי, נכנסתי לחלל הפתוח שהיה מחולק לכיתות, התיישבתי ליד שולחן המורה וחיכיתי לתלמידים.