המגנט המסתורי

בחגיגת הבר־מצווה של אחי הגדול, ואני בן שמונה, באה לי הארה. בת דודתי רינה שחר, יפהפייה בת שתיים עשרה, עלתה על כיסא לברך. עם זוג צמות ובשמלה רקומה תוצרת הקיבוץ שלה, סומק על פניה וחיוך ביישני, אמרה: "מי אני בסך הכול, הריני בת־כפר פשוטה..." ומשם הפליגה בנאום קצר שלא הוא היה העיקר. העיקר היה שורת הפתיחה. דאווין הצניעות הילך קסם על הקהל, והוא גמל לדוברת הקטנה במחיאות כפיים סוערות. "זהו" אמרתי שם לעצמי, "שחק אותה צנוע. הרווח מובטח." מאז חלפו הרבה עשורים, ועליי להודות ששמרתי על עיקרון זה באופן חלקי בלבד. בתוך כך נוכחתי שוב ושוב באמת שבו: כל אימת שנכשלתי בשמירתו, יצא שכרי בהפסדו. עתה, בעומדי בפני כתיבת אוטוביוגרפיה של היסטוריון, אתקשה לעקוף כמה וכמה מוקשים בדרך. צניעות היא לא הרושם שתותיר תת הכותרת "חיי עם אתיופיה ועם ישמעאל".

נכנסתי ללימודי אתיופיה על ידי כתיבת ביוגרפיה, וגם סיימתי (בינתיים) בסוגה זאת. הראשונה הייתה על חייו ופועלו של ראס אָלוּלה,1 בן איכרים שאפתן וקשוח שהיה לגיבור לאומי בימים גורליים. הוא הוליך את ארצו במערכות מגן בשלהי המאה ה־19, היכה את המצרים, הסודאנים והאיטלקים וסייע להבטיח את כניסתה של אתיופיה למאה העשרים כישות ריבונית. לא היה עוד כ'גנרל הגדול של אפריקה', ועוד אדבר בו להלן. אלים ותוקפני, ידו בכול, לא זכה אלולה להזדקן. הוא הסתבך בקטטה, הרג את יריבו, נפצע ברגלו ומת מזיהום בגיל חמישים.2

הביוגרפיה השנייה נכתבה לא מזמן ואני עדיין שרוי בחוויה. היילה־סלאסה — אריה יהודה, מלך המלכים עוקב אחר חייו של מי שהיה גדול האתיופים בעת החדשה, דמות שהשאירה חותם על תולדות המאה העשרים גם מחוץ לגבולות אתיופיה.3 שלא כמו אלולה, הקיסר הָילֶה־סֶלאסֶה זכה לזקנה. באחריתו היה שֹבע ימים, אבל לא שֹבע נחת. גם הוא מת מוות אלים, נרצח ונקבר קבורת חמור. בפרק "הבל הבלים — הכול הבל", תיארתי את שנותיו האחרונות, בודד ונרגן. בהגיעו לגיל שבעים וחמש כתב עליו עיתונאי צרפתי שהכירו: "להיילה־סלאסה יש רק כמה שעות של צלילות בבוקר. אופיו מריר במיוחד. הוא מעליב את חברי הקבינט שלו ומסרב להקשיב להם. אחרי הצהרים הוא שוקע לעיתים קרובות בשינה ארוכה לפני שהוא מבלה בערב רק עם בני משפחתו. האיש שהיה פעם הסמל של העולם ושל אפריקה הוא כלום חוץ מאיש זקן, אשר יכולותיו מתדלדלות". עיתונאי אמריקאי שראה אותו ביום הולדתו השבעים ותשע כתב כי קולו נשמע אך בקושי וכי הוא הולך נוקשה כמו בובה על חוט, "איש בודד ומבולבל". באפריל 1972 כתב השגריר הבריטי באתיופיה: "הקיסר הוא אדם זקן שאיננו מסתגל טוב לאנשים שאינו מכיר... יש לו ימים כאלה וימים אחרים. לאחרונה נוכחתי כי לעתים הוא מטושטש, ממש הזוי [הבריטי השתמש בביטוי העממי 'gaga'], ויום לאחר מכן הוא חד כתער…".

לקראת יום הולדתו השמונים, הגיעה לראיין את הקיסר העיתונאית האיטלקייה אוריאנה פלאצ'י (Oriana Fallaci). היא נדהמה לראותו:

כמה זקן הוא יכול להיות? הוא באמת בן שמונים כמו שאנו קוראים בביוגרפיות? אני הייתי אומרת תשעים, אולי מאה. פניו שחוקים, מופשטים מכל בשר, מתוחים בעור חום עשוי טלאים טלאים, כמו היה עשוי מעץ. הוא נראה כמומיה של פרעה במוזיאון של קהיר, קפוא באלף ועוד אלף שנים של תנומה. אלה לא היו פנים אלא אף ושתי עיניים. ראש של ציפור. אף נוקשה, מאורך כמקור של נשר: ארוך וארוך. עיניים עגולות... שקועות בשכחה... גבות, שפם, זקן ושיער כיסו את פניו כמו נוצות. מתחת לראש הציפור הזה עם פני הפרעה, שכן גוף מעוות, שביר כגוף תינוק, מראה של איש זקן...

הראיון היה לעימות, והוא הסתיים כך:

שאלה: באופן כללי, הוד מלכותך, חייך לא היו מאושרים. אלה שאהבת כבר מתו כולם: אשתך, שניים מילדיך, שתיים מבנותיך. רבים מחלומותיך ואשליותיך אבדו. אבל אני מניחה שצברת חוכמה רבה, וזאת אשאל: איך היילה־סלאסה מבין את המוות?

תשובה: מבין מה?

שאלה: מוות, הוד מלכותך.

תשובה: מוות, מוות? מי זאת האישה הזו? מהיכן הגיעה לפה? מה היא רוצה? מספיק, לכי! מספיק! די!

והנה, בלי כל אזהרה מוקדמת, ככה, פתאום, גם אני בן שמונים!

אני מתנצל. גם בהתקפי אֵגוֹמַניָה חמורים (ונדירים) אינני משווה עצמי לקיסר הגדול, או לכל אריה יהודה אחר. לא לפועלו, גם לא לצרותיו. זִקנתי מאושרת, אינני בודד, בריאותי טובה. משפחתי איתי, טוב לי. פה ושם יש לי פִרְצי נרגנות קלים שעיקרם מחאה על קצובת החיים, לא על טיבם.

הנה הרגע שבו נולד ספר זה.

יוכי ואני ישובים ב'וורנדה' שלנו. רעייתי וחברתי זה ארבעים שנה היא אישיות מגובשת בפני עצמה. הברית בינינו מושתתת על אהבה ושיח שאיננו כלה. עצמאים בשטח, שותפים בכול. היא מכירה כל מילה שכתבתי וכל בדל מחשבה שפקד אותי. ביקורתית ללא שיפוטיות, חכמה ותומכת. היא גם מכילה את מידת הכעס המצטברת אצל אנשים בגילי על כך שהעתיד הולך ומצטמק. היא מגיעה מרקע משפחתי שואתי שלא תמיד תואם את התפיסה האופטימית שירשתי מאבי. למרות זאת, יש לה יותר חמלה כלפי מי שאני התאכזבתי מהם והתנתקתי מהם. זה זמן רב אני מאוכזב משכנינו המוסלמים והערבים. בגרתי בימי הזוהר של הנאצריזם, עת הרקיעו שחקים ציפיות הערבים מעצמם. הם התנהלו אז במושגים מקבילים לאלה שלנו (אך עוינים לנו) — חילוניות, סוציאליזם, מדע, אחדות לאומית. זאת הייתה התקופה שבה החלטתי ללמוד היסטוריה של המזרח הערבי. מזרחנות אכן נוצקה בתשתית השכלתי האוניברסיטאית, ולא נטשתי אותה. שבתי וחזרתי לחקור, לכתוב, וללמד גם על המזרח התיכון. ובתוך כך, לצערי, במרוצת השנים מאז, דרדרו הערבים את עצמם מדחי לדחי. לאחרונה נתתי ביטוי לאכזבתי בספר המזרח התיכון — המשבר הגדול מאז מוחמד (2017).4

עכשיו, אני אומר ליוכי, כולי אכזבה גם מאתיופיה.

רצוי להדגיש: היסטוריון חייב להישאר מרוחק רגשית, ככל הניתן. תחושות כמו הזדהות, כעס וכו', דינן לשבש את המדעיות, גם ככה היא איננה צרופה. היסטוריה נעשית בידי בני אדם ונכתבת על ידי בני אדם, וזוהי מכשלה כפולה. אמת אובייקטיבית חייבת להישאר מטרתו של היסטוריון, גם אם היא לעולם בלתי מושגת. לעת מחקר וכתיבה עליו לשים בצד את רגשותיו. לפחות לנסות.

זה למעלה מחמישה עשורים אני לומד וחוקר את אתיופיה, תרבותה ותולדותיה, ומשתייך לקהילה בינלאומית גדולה וערנית של אתיופיסטים. איש מהם, להתרשמותי, איננו אדיש. יש באתיופיה משהו ייחודי וממגנט. תערובת של אקזוטיקה, טרגדיות, אנושיות צרופה, יופי וכיעור. כל פרק בתולדותיה כמו נכתב כמחזה של ויליאם שייקספיר, הכול ראשוני: תככים, תמימות, ערמומיות חשופה. זהו עולם המתקיים אלפיים שנה בלי שהאדם הלבן עיצב (קלקל?) אותו. האתיופים ניצחו את האימפריאליזם המערבי ויכלו לסנן ממנו רק את מה שנדרש להם כדי לשמר את תרבותם העתיקה.5 ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי (Arnold Toynbee), שבחיבור בן 12 כרכים (A Study of History, מחקר של ההיסטוריה) ניסה להקיף ולפענח את תולדות המין האנושי, הגדיר את אתיופיה כאחת החידות המסקרנות והמוזרות, ה־curiosities, של ההיסטוריה. שאל אותי פעם ראש הממשלה מֶלֶס זֶנאווי מה יש באתיופיה שמושך אותי? אמרתי לו כי כל חיי הייתי אדם עצמאי, הולך בעקבות המצפן והתוף הפנימי שלו (וגם משלם על כך). הוא צחק: "הבנתי". ואכן, מעבר למידת ההזדהות עם העצמאות הגאה והמיוחדת חבויה חידה. מה החזיק ועדיין מחזיק את אתיופיה? כל אימת שעולה השאלה אני חוזר לפרק שלמדתי על שנת 1943. אותה עת (עוד אחזור לכך) התעורר ויכוח בין הקצינים הבריטים ששלטו במרחב (שאותו אך זה שחררו מהכיבוש האיטלקי הפשיסטי). היו מהם שביקשו לספח לאימפריה הבריטית חלקים של אתיופיה וטענו כי ממילא אתיופיה היא מושג אנכרוניסטי, יצור ארכאי שכבר אינו בר־קיימא. קולונל ר' צ'יזמן, ששירת בעבר באתיופיה והכיר אותה היטב, התריס מולם: "המבנה המוזר של אתיופיה [the crazy structure of the Ethiopian Empire]" הוא כתב, "מוחזק על ידי מין מגנטיות מסתורית [mysterious magnetism], שאינה נראית לעיניו של מי שיש לו רק ידע שטחי על הארץ".6

היום כשיש לי קצת יותר מידע שטחי, אני אוהב לצטט את הפסוק הזה, אבל תשובה מלאה מהי האבן השואבת הזאת עדיין אין לי. אחזור לכך בהמשך הספר. מכל מקום, ה'מגנטיזם' של אתיופיה עבד גם עליי. בעצם, כמעט על כל מי שלמד את הארץ, חי וביקר בה. כדי להישאר איש מקצוע נאמן ליושרו, אני נאלץ להתמודד לא פעם עם השפעתו החצי־רומנטית של המגנטיזם הזה. אבל מידה של הזדהות עם ארץ החידה הזאת הייתה וגם נותרה, ועימה גם נדנדה של תחושות. את חמשת עשורי חיי עם אתיופיה ניתן לחלק לארבעה פרקים: תקוות, אכזבה, תחייה ושבר.

ימי הדוקטורט שלי באוניברסיטת לונדון, בשנים 1973-1970, היו שנים של תקווה. אלה היו שנות זקנתו של הקיסר היילה־סלאסה, והכול חיכו לאתיופיה שאחריו. עוד שלטו בה המסורתיות, הדתיות, האותנטיות ואפילו השמחה. אלפי משכילים צעירים חיכו להנהיג על בסיס זה קדמה חדשה. אני התחלתי באוניברסיטת לונדון מחקר על הרבע האחרון של המאה ה־19, תקופה שבה חוותה אתיופיה רק ניצחונות. בכך היא הייתה היחידה ביבשת, אולי היחידה בעולם האפריקאי־אסייתי של אז. כדוקטורנט עשיתי כחצי שנה גם באתיופיה עצמה. התחברתי לגאווה ההיא ואל ציפיותיו של דור חדש שנשא הבטחה לעתיד מבטיח.

לאחר שסיימתי את הדוקטורט וחזרתי לאוניברסיטת תל־אביב, החלה תקופת שבר. את התקוות של שלהי ימי היילה־סלאסה החליפה מהפכה, שעד מהרה נפלה בידי איש דמים רצחני. שבע עשרה שנה (1991-1974) שרויה הייתה אתיופיה בשרשרת של מלחמות פנים והרס נוראי. מעמדי האקדמי והיותי ישראלי, אפשרו לי להיכנס כמעט כל שנה לאתיופיה תחת שלטון מֶנגיסתוּ היילה־מָרְים, ולחזות בתרבות עתיקה נתונה בהלם. לא קל היה אז להיות אתיופיסט.

ב־1991 הופל הדיקטטור בידי בני צפון אתיופיה, צעירים שגדלו על הערצת ראס אלולה. הארץ חוותה מאז מהפכה חדשה, נפתחה לעולם הגדול ולמגוון שלו. לימים החלה גם צמיחה כלכלית חסרת תקדים והחלו להתממש תוכניות פיתוח שאפתניות, ובראשן סכר ענק על הנילוס הכחול. כל אלה לא באו בלי כאבי צמיחה וחריקות באשר לזכויות אדם. אולם התנופה הכוללת לא פסקה גם משמת המנהיג הצעיר מֶלֶס זֶנאווי ב־2012, אלה היו שנות הציפיות העולות. אבל גם הן אינן עוד.

שבר נוסף נמצא עתה בעיצומו. מי שחוללו את מהפכת 1991 הזדקנו מאז, וחלקם הסתאבו. ב־2018 עלתה מנהיגות חדשה שנראתה בתחילה כנושאת בשורה. ראש הממשלה אָבִּיִי אחמד זכה בפרס נובל. אלא שאתיופיה התדרדרה בשלהי 2020 אל הגדול באסונותיה: מלחמת אחים עקובה מדם, שקשה לראות כיצד היא נחלצת ממנה. אחרי כל נדנדת התקוות והאכזבות, אתיופיה שוב שרויה במשבר נורא.

זהו, אני אומר לרעייתי, אני לא מצליח לארגן את עצמי למחקר חדש על המזרח הערבי, וגם לא למחקר חדש על אתיופיה. ממילא ימי הקורונה אינם מקלים על החזרה לארכיונים ולספריות. אני מרשה לעצמי, בגילי, לכעוס. במידה מסוימת אני אפילו מרגיש נבגד. קשה לי לגייס את האובייקטיביות המדעית הנדרשת. הרומן המפותל שלי עם ישמעאל ועם אתיופיה הגיע למשבר.

אז תכתוב את תולדות הרומן הזה, היא אומרת.

1. אצל האתיופים אין שמות משפחה העוברים מדור לדור, הם מזדהים על פי השם הפרטי שאליו מצורף התואר שלהם, ולעיתים גם שם האב (בעיקר אם האב היה מיוחס). אביו של אלולה היה איכר בשם אֶֶנגֶדָה, ורק לעיתים נדירות מציינים גם אותו. התואר של אלולה היה ראס, דוכס, ולכן הוא ידוע כראס אלולה. אני למשל 'פרופסור חגי', ארליך לפי היגיון זה הוא אבא שלי.

ניקדתי חלק מהשמות בהתאם להגייה המקובלת, ולא ברוח התעתיק הדקדקני משום שממילא בכתבי האתיופים אין בו העקביות שיש לשפות השמיות הקלסיות.

2. See Haggai Erlich, Ethiopia and Eritrea, Ras Alula, 1875 — 1897, Michigan State University Press,1982. Reprint, new preface, Red Sea Press, New Jersey and Asmara, 1997; גרסה עברית: ניצחונה של אתיופיה — ראס אלולה הגיבור הלאומי, הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, 2016. ישנה גם מהדורה בתיגריניה שפורסמה באדיס אבבה ב־1997.

3. היילה־סלאסה — אריה יהודה, מלך המלכים, מאגנס, 2019. ישנה גם גרסה באמהרית שפורסמה באדיס אבבה ב־2021, ובאנגלית:

Haile Selassie, His Rise, His Fall, Lynne Rienner Publishers, LRP, Boulder, 2019. הציטוטים להלן מהגרסה העברית.

4. המזרח התיכון, המשבר הגדול מאז מוחמד, ידיעות ספרים, 2017

5. "אתיופיה ואתגר המערב", זמנים, 1980, עמ' 80-70.

6. British Archives, FO 371/35626, “Memorandum on Internal Situation in Ethiopia” by Colonel Cheesman, 17 June 1943.