המדבר שבלב

המדבר שבלב

יש לי כל כך הרבה שאלות שאני חייב לשאול את ששת, שאני לא יודע מהיכן להתחיל. אני כמובן אדחה אותן לזמן מתאים יותר כי כרגע אנחנו לא לבד. הפגישה הבלתי צפויה איתו, לאחר נתק של כשנה בערך, הלהיבה את שנינו והחזירה אותנו באחת, לתקופה היפה ביותר בשירותי הצבאי בסיני וגם להרפתקאות הלא שגרתיות שעברנו יחד. ששת, הגשש הבדואי, שהיה חברי הטוב ביותר בגדוד הסיור, נעדר מחיי לאחר שחרורי וכעת הצטלבו דרכינו שנית, ללא תכנון ובהפתעה גמורה, כשהגעתי לשירות המילואים השני שלי מאז השחרור, באזור כרם שלום. הפגישה המחודשת הזאת שינתה את חיי לנצח.

כשעלינו לרכב הסיור העמוס בחיילי המילואים, נזכרתי שוב בסיורים המשותפים הראשונים שלנו במדבר סיני כשהיינו חיילים בשירות סדיר בסוף שנות השבעים.

***

ששת ישב מולי מתחת לעץ הבודד, שאינני יודע את שמו, עסוק בהכנת קפה בדואי. אבי, הקצין האחראי על הסיור, ישב בישיבה מזרחית לשמאלי ושלושת החיילים הנוספים, מג׳יפ הסיור השני, הוציאו קופסאות שימורים ממנות הקרב, פתחו אותן וקירבו אותן למדורה של ששת.

הישיבה על האדמה החמה לפנות ערב, במדבר סיני, קצת לפני השקיעה, הייתה הרבה יותר מעונג. במיוחד לאחר נסיעה ארוכה בג׳יפים האמריקאים, בשטח המדברי המגוון והלא נגמר. לגוף הדואב משעות רבות של נסיעה, הגיעה סוף סוף העדנה ונהניתי לפרוש את ידיי ורגליי ולהתמכר לשקט ולשלווה.

מסביבנו, לדעתי ברדיוס של כ-50 ק״מ, לא היה זכר לבן אנוש. השמש הענקית ירדה לאיטה לעבר הקרקע וצבעה את השמיים בגוונים עזים של כתום, אדום וסגול, וכשהבטתי ביופי הזה, ידעתי בפעם האלף שאני לא אראה שקיעות כאלה בשום מקום אחר בישראל. רוגע נפשי, נינוחות והנאה הציפו אותי. לרגע הזה חיכיתי, כולנו חיכינו, במשך כל היום, במהלך החודשים האחרונים. הרגע שבו סיימנו את משימתנו והתכוננו לארוחת הערב ולשינה בשטח. כבכל אחר צוהריים מאוחרים, מיד כשחנינו ששת, הגשש הבדואי הצעיר, הדליק מדורה והחל בהכנת הקפה המסורתי כולל כל השלבים. קליית הפולים, כתישתם בעלי ומכתש מעץ תוך כדי השמעת הנקישות הכפולות בקצב אחיד, ולאחר מכן הוספתם למים המתחממים בפינג׳אן המפויח. הסתכלתי עליו וחייכתי למראה פניו הרציניות שניכרו בהן גודל המעמד וחשיבות הטקס. כאילו טעם הקפה יוכיח לנו, הישראלים, עד כמה הוא מקצועי ועד כמה הוא בדואי אמיתי. באותה תקופה עדיין לא ידעתי מאומה על מסורת שתיית הקפה, הכלים השונים, השלבים בהכנתו ואופן שתייתו. כמו רוב הישראלים, קראתי לקומקום, פינג׳אן ולכלי הכתישה, עלי ומכתש. אהבתי את ששת, הוא היה בדואי משכיל, יחסית לאוכלוסייה הבדואית בנגב, שרובה היא אנאלפביתית ושמעטים מאוד מהילדים ביקרו בבית ספר. ששת סיפר לי שהמצב הכלכלי של רוב המשפחות הוא בעייתי עקב ריבוי הנשים וריבוי הילדים, שכל גבר אמור לפרנס, כך שבשלב מוקדם של הילדוּת מגויסים בני המשפחה הצעירים לעזור בעול הפרנסה. המצב הנתון מרחיק אותם מהאפשרות לרכוש השכלה ולו הבסיסית ביותר ורובם אינם יודעים לכתוב את שמם. לו, כך הוא סיפר, היה מזל. לאביו יש רק אישה אחת, שהיא אימו, המצב הכלכלי בבית היה תמיד סביר ויציב והדבר החשוב ביותר הוא, שהצריף ששימש כבית הספר האזורי, שכן סמוך מאוד למקום מגוריו ועקב כך הוא לא פספס אף לא יום לימודים אחד. זה הסביר לי מאוחר יותר, את בקיאותו ואת התמצאותו בנושאים שונים ומגוונים. ששת היה הכינוי שהדבקתי לו כשהכרתי אותו לפני כמה חודשים כשהגיע לגדוד הסיור שלנו בסיני מיד לאחר קורס הגששים שעבר. שמו האמיתי הוא ג׳ומעה, שפירושו בערבית הוא יום שישי, וכששמעתי את השם מיד נזכרתי בששת, העוזר של רובינזון קרוזו, שנקרא כך, אם אני זוכר נכון, משום שהם נפגשו ביום שישי. מרגע שהתחלתי לקרוא לו ששת השם נדבק אליו ולאחר כחודש אף אחד לא זכר את שמו האמיתי. אפילו שאר הגששים קראו לו ששת, בתחילה כדי להקניטו ואחר כך הם פשוט המשיכו לקרוא לו כך.

ששת קיבל את שמו החדש באדישות ולא הראה כל סימן לאי שביעות רצון או אותות מחאה כלשהן.

הסיורים שערכנו בשנת 79׳ בסיני היו משימה חדשה לגדוד לאחר הסכם השלום עם מצרים ולפני החזרתו של כל המדבר לידיהם. אין לי מושג למה, אבל נקבע איזשהו גבול זמני חדש בצפון מדבר סיני ובמערבו, שסומן בחלקו באופן חובבני בעזרת חביות צבועות באדום לבן שהונחו במרחק רב זו מזו, לעיתים במרחק של כעשרה ק״מ. תפקידנו היה לסייר ולהפגין נוכחות בקו הגבול החדש וכיוון שגזרת הגדוד הייתה ארוכה במיוחד נזקקנו לפחות ליומיים, במקרה הטוב, על מנת להספיק ולפקוד את כל אורכו. לצורך המשימה השתמשנו בשני ג׳יפים בכל סיור, כשבכל רכב יושבים שלושה חיילים, בסך הכול שישה סיירים, ובהם קצין, שהיה מפקד הסיור וגשש בדואי. את רוב הדרך ניווטנו בעזרת מפות טופוגרפיות בהתאם לתנאי השטח ולאו דווקא לפי מיקומו המדויק של הגבול החדש שהיה בחלקו בעל עבירות קשה, כיוון שסומן באופן שרירותי, וגרם לנו לבזבוז זמן ולתקלות בכלי הרכב. לא פעם נאלצנו להמתין זמן רב בשטח, לעיתים אפילו יומיים, לחילוץ ולעזרה עקב אי יכולתנו לנוע, בעיקר בגלל תקלות מכניות בתיבת ההילוכים או במנוע של אחד הג׳יפים. במקרים מסוימים יכולנו לגרור את הרכב המושבת בעזרת הרכב התקין, אך רק בשטח מישורי וקל לנסיעה. בחלק מהשטח לא הייתה קליטה במכשירי הקשר הצבאיים ולעיתים נאלצנו לשלוח את הג׳יפ התקין למקום גבוה או קרוב יותר ל״ציביליזציה״ כדי שיודיע לאוגדה על הבעיה ויתאם חילוץ. לי לא היה אכפת אם נתקענו או נסענו, העיקר שהזמן יחלוף. הייתי אמור להשתחרר מהשירות הסדיר בסוף 79׳ והייתי עייף ואדיש לסובב אותי. רציתי רק להשתחרר ולפשוט את המדים המצחינים. הג׳יפים היו עמוסים לעייפה ולא נשאר מקום שלא כוסה בציוד ובאספקה. כל ג׳יפ נשא שני גלגלים רזרביים, כמה ג׳ריקנים של דלק ושל מים, מנות קרב, מכשירי קשר, תחמושת, רשת הסוואה וציודו האישי של כל אחד מהחיילים. הכול נקשר ואובטח היטב, בעיקר על ידי חוט של טלפון שדה שחור ודק. כל חייל נשא את נשקו האישי, רו״סר M16 או גליל, אפוד קרב, קסדה ושק שינה. בנוסף, צויד כל ג׳יפ במקלע מאג שהותקן על מנשא מתכת וחובר לפני הנוסע שעל יד הנהג. הגבול השקט לא סיפק לנו שום אתגר מבצעי אמיתי ומעולם לא נתקלנו בסיור או בחיילים מצרים. הבריות היחידות שנתקלנו בהן מדי פעם, היו בדואים מקומיים בכל מיני מקומות נידחים, שהיו מאוד ידידותיים ובשיירות של מבריחים, בעיקר בלילות, בהובלתם של בדואים ישראלים, שהעבירו מגוון סחורות ממצרים לישראל או מישראל למצרים. כשששת גילה עקבות של שיירה, שמחנו מאוד על שבירת השגרה והתחלנו במרדף שנמשך לעיתים עד לשעות הבוקר. שיירת הגמלים נשאה מוצרים שונים ובכל פעם הופתענו מחדש מסוג הסחורה שתפסנו. חביות דלק, ארגזי בירה, מוצרי חשמל למיניהם, טבק, ניירות גלגול לסיגריות ועוד. באחד המקרים רדפנו אחרי עדר כבשים גדול שהוברח לישראל ולנו היה קל מאוד לעקוב אחר נתיב הליכתם הזרוע בגללים ובעקבות רבים. המרדפים התנהלו בשקט וללא אורות מיותרים. נהגנו בזהירות בלילות החשוכים, שמרנו על קשר עין בין הג׳יפים, שמנו לב לכל מהמורה או לשינוי בתוואי השטח ונמנענו מסיכוני נהיגה מיותרים. מקרים של התהפכות הג׳יפ או הידרדרות לערוצי ואדיות שקרו לנו לעיתים רחוקות למזלנו וללא פגיעות רציניות, לימדו אותנו שהחיפזון הוא מהשטן ושהדרך הזהירה היא גם הדרך המהירה, בסופו של דבר.

כשזיהינו סוף סוף את השיירה, הדלקנו אורות גבוהים ומיהרנו לכיוון הבדואים המובילים. ברוב המקרים היו אלה שניים או שלושה בדואים שלא ניסו להתנגד או להימלט ופשוט עמדו על מקומם באדישות, כך זה נראה לנו אז, לא הוציאו הגה מפיהם ולא ניסו למחות או לבכות על מר גורלם. ששת חקר אותם במשך מספר דקות בזמן שאנחנו בדקנו את סוג הסחורה, בעיקר לוודא שהיא לא מכילה אמצעי לחימה או סמים שהיו מסבכים אותם קשות. לאחר הבדיקה הובלנו אותם בקצב הליכה לכביש הקרוב ביותר שלפעמים היה במרחק של עשרות קילומטרים ממקום התפיסה, תוך כדי דיווח בקשר לאגף ה״מבצעים״ של האוגדה ותיאום חבירה עם כוח שכלל כמה שוטרים צבאיים ברכב מסחרי ומשאית להעמסת הסחורה המוברחת. זכורים לי לפחות שני מקרים יוצאי דופן של היעלמות שאין לי כל הסבר לגביהם. בשני המקרים הפתענו שיירה והתקדמנו בנסיעה מהירה עם אורות גבוהים תוך כדי זיהוי ודאי של שלושה בדואים מובילים שקפאו על מקומם ברגע שהתגלו. כשהגענו אליהם, לאחר מספר שניות, נותרו להפתעתנו רק שני בדואים עומדים ואילו השלישי נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לא עזרו כל החיפושים, השאלות והאיומים, הבדואי לא נמצא ואפילו ששת, שבכל המרדף זיהה עקבות של שלושה הולכי רגל, לא הצליח למצוא את עקבות האדם שנעלם. גודל תסכולו ניכר בתנועותיו העצבניות והמהירות ובמבטו הרציני והמשתאה. כשנשאל לפשר התופעה, הביט בשמים השחורים, פרש את ידיו לצדדים, פלט “אללה יודע״, חזר לג׳יפ הסיור והסתגר בשתיקתו.

כעת, בישיבה הרגועה על הקרקע לפני ארוחת הערב בלב השממה, לא היה אכפת לי גם אם היו אומרים לי שהבדואי הנעלם עף כציפור או הפך לשד. כרגע התמקדתי בשקט ובשקיעה שכל כך אהבתי. לאחר הארוחה הצנועה שבה העברנו זה לזה את קופסאות השימורים הפתוחות והמפויחות וכל אחד מאיתנו אכל בתורו, התמסרנו לשתיית הקפה בכוסות הקטנות של ששת ולעישון הסיגריה הכי טובה ביום. במשך כל היום ובכל הזדמנות עישנתי סיגריות “טיים״ ישראליות, אך בסוף היום, מול השקיעה, עם כוס קפה שחור ביד, עישנתי “רוטמנס״, הרולס רויס של הסיגריות, שהכי אהבתי. באותם ימים השתרש בי המנהג שנמשך כל חיי, להקדיש את סוף היום לעצמי. אני מנתק את עצמי מהסביבה, לא משנה היכן אני נמצא, שוקע בשלווה, מרוקן את מוחי ממחשבות ונהנה מהלגימות הקצרות, משאיפת העשן לתוך ריאותיי ומנשיפתו החוצה בהנאה. לא אכפת לי מכלום. הכול יכול לחכות. נשכבתי על הקרקע, שק השינה המגולגל למראשותיי צמוד לגלגל הג׳יפ החונה כשרגליי מופנות למרכז המעגל האנושי. איש איש בתנוחתו השלווה. ששת גלגל לעצמו סיגריה מטבק בדואי מסריח שהוציא מתוך קופסת פח קטנה וישנה וברגע שהדליק את הקצה, התמלא המקום בריחו החריף והדוחה של העשן הסמיך שנפלט ממנה ומפיו. כולנו קפצנו ממקומנו ונמלטנו מהמקום תוך כדי קריאות מחאה וקללות עסיסיות לקול צחוקו המתגלגל.

“איך אתה מסוגל להריח את הדבר הזה, מה? אתה מזוכיסט?״ שאלתי אותו.

“מה זה מזוכיסט?״ צחק.

“לא חשוב מה זה. ממה אתם עושים את הטבק הזה, מחרא של גמלים?״

כולנו הופתענו מהמעשה. ששת עישן תמיד סיגריות רגילות. שרתון, נלסון, מרלבורו וכו׳ ופתאום הוא הפתיע אותנו עם העשן המסריח ובדיוק ברגע המהנה ביותר ביום. כולנו הכרנו את הטבק הבדואי. נתקלנו בו לא פעם כשנפגשנו עם בדואים במהלך הסיורים וגם כשהתארחנו במגורי הגששים הוותיקים בגדוד, שהיו מרוחקים במקצת ממגורי החיילים ותמיד הוא עורר בנו גועל. מששת לא ציפינו עישון טבק מסוג זה, הוא נראה לנו מודרני וצעיר מדי.

“זה לא מחרא של גמלים, אבל אנחנו נותנים להם להשתין על הטבק לפני שאנחנו משתמשים בו, זה עושה אותו רך״. ששת לא נרגע מהתגובה שעורר בנו והמשיך “סתם ניסיתי את זה, אני לא מעשן את זה אף פעם, אבל עכשיו מתחשק לי. זה באמת מגעיל. אבל שָאוּלי, תביא לי רוטמנס אחת״.

ששת כיבה את הסיגריה בלחיצות איטיות על הקרקע.

הוצאתי את החפיסה מהכיס, שלפתי אחת והגשתי לו. כולם חזרו בינתיים למקומותיהם סביב למדורה שדעכה זה מכבר, ממשיכים לנפנף בידיהם על מנת להבריח את שאריות ריח העשן הכבד.

“אחח, זאת אחלה סיגריה״, פלט לאחר השאיפה הראשונה.

“כן, אחרי הסירחון הזה אפילו נובלס נהיית אחלה סיגריה״, העיר מישהו.

“אל תעשה את זה יותר לידנו״ אמר לו אבי בחיוך. אבי היה הקצין שהכי הערכתי בגדוד. אף פעם לא מתעצבן, שקט, חייכן, קצין טוב.

חלצתי את נעליי, הורדתי את הגרביים ועיסיתי את כפות רגליי החופשיות. חשיפתן לאוויר הייתה כל כך נעימה ומשחררת שקצת כעסתי על עצמי שלא חלצתי מיד כשחנינו.

השמש הגדולה ירדה ונעלמה מאחורי ההרים הרחוקים וצבעי השקיעה התחלפו לאיטם לחשכת הערב. חרמש ירח ימני התגלה במרום והאיר קלות את השמים. בכל לילה כשאני מסתכל על הירח אני נזכר בהסבר של המ״מ הראשון שלי בצבא, סג״מ ליאור. באחד משיעורי הכרת הלילה הוא הסביר לנו שאם מוסיפים קו דמיוני קצר מעל לירח החסר, אנחנו יכולים לדעת, לפי האות שהתקבלה, אם הירח הולך ומתמלא או הולך ומחסיר. אם זיהינו את האות גימל בכתב, הירח גורע, ואם התקבלה האות זין בכתב, הירח זורח, זאת אומרת הולך ומתמלא בכל לילה, כך שבאחד הלילות הקרובים הירח יזרח במלוא הדרו ותפארתו. בכל לילה אני נזכר בהסבר של סג״מ ליאור וכנראה לא אשכח אותו לעולם, את ליאור.

הלילה הירח זורח ואני שמח על כך כי אני מאוד אוהב את הירח המלא במדבר. האור המתקבל הוא כל כך חזק, שהירח נראה כמו פנס ענק שמאיר את כל הארץ. קל לנווט ולהתמצא בלילות שכאלה. הניווטים הכי טובים שלי היו בלילות ירח מלא.

ארגנו רשימת שמירה והתכוננו לשינה. כל אחד מהחיילים ארגן את יצועו ואני פרסתי בזהירות את שק השינה על קרקע נקייה מאבנים כדי לא להפיל את בקבוק הארק שהסתרתי בתוך שק השינה המגולגל. בכל לילה לפני השינה לגמתי מעט ארק מפיית הבקבוק תוך כדי עישון הסיגריה האחרונה של היום. השתדלתי שאיש לא יבחין במעשיי. לא כי התביישתי בהם חלילה, אלא כיוון שידעתי שאם החיילים יגלו את הבקבוק, הוא ייגמר בתוך דקות ועד שאתפנה לקנות בקבוק חדש בשק״ם ברפידים, מרכז הבסיסים הגדול ביותר במדבר סיני, ששמו המקורי הוא ביר גפגפה, או בשק״ם אל עריש, יעברו עליי ימים רבים ללא שתייה. תמיד חשבתי שאם אינך יודע על קיומו של דבר מסוים, הוא לא יחסר לך. אז החיילים לא ידעו על קיומו של הבקבוק ולכן הוא לא חסר להם והם לא השתוקקו לשתות. סיגריות, ממתקים ובכלל כל מה שיש לי, אני מוכן לחלק לכל מי שמבקש, בלי לעשות חשבון, אך את הארק שלי אני מנדב רק לעיתים נדירות מאוד.

הנחתי את אפוד הקרב שלי מתחת לשק השינה כדי שישמש לי כרית, הנחתי את ה-M16 לצד שק השינה הפרוש ונכנסתי לתוכו בבגדיי. אני צריך להתעורר לשמירה בעוד כשעתיים ויהיה לי נוח לצאת לבוש. את נעליי הנחתי לצידי ותחבתי לתוכן את הגרביים, כדי שעקרבים או כל בעל חיים מדברי קטן לא יוכלו להיכנס ולהפתיע אותי כשאנעל אותן שוב. אבי, הקצין, קיבל את המשמרת הראשונה וששת קיבל את האחרונה. שניהם, בדרך כלל, לא חייבים לשמור, אך בסיורים אלה, מפאת מחסור בכוח אדם, הוחלט בגדוד שכולם שומרים, אך המפקד והגשש יקבלו את השעות הקלות ביותר, כדי שלא ייאלצו לקטוע את שנתם. בצדק מבחינתנו. מגיע להם לישון טוב, הם הרי האחראים האמיתיים בסיורים אלה. לי לא היו מעולם בעיות שינה. לא להירדם ולא להתעורר. בכל שעה ובכל מצב אני מתעורר בשניות ספורות ותמיד מפוקס. תכונה שעזרה לי מאוד עד עכשיו בכל האימונים ובכל הקורסים שעברתי מאז הגיוס.

ששת העיר אותנו עם הזריחה ומיד הדליק מדורה מזרדים ומצמחים יבשים שהניח ערב קודם מתחת לאחד הג׳יפים. התעוררתי במצב רוח טוב. הבוקר הקריר צינן את פניי החמות וסילק במהירות את קורי השינה האחרונים. פתחתי את רוכסן שק השינה, נזהרתי שלא לחשוף את בקבוק הזכוכית ונזכרתי בשתי הלגימות שלגמתי לפני שנרדמתי ושעשו לי כל כך טוב. נעלתי את נעליי, ארגנתי את חפציי ושבתי למדורה הקטנה, שם חיכו לי קפה, לחם פרוס, ממרח שוקולד בקופסת פלסטיק ושפופרת דבש מפלסטיק לבן ורך. לגמתי מהקפה הריחני והתחלתי ללחוץ על שפופרת הדבש ולרוקנה על פרוסת לחם. עד היום אני מחייך כשאני נזכר מה הודפס על השפופרת הלבנה. אני לא זוכר את הניסוח המדויק, אך הוראות השימוש הכתובות נראו בערך כך: אם הדבש התקשה, נא לעסות את השפופרת עד שיתרכך ואז הוא יֵצא מהפייה רך ובקלות. משהו כזה. מי חשב על הוראות השימוש האלה ומי הסכים להדפיס אותן? תהיתי בחיוך.

אכלנו בנחת, שתינו קפה ועישנו את סיגריית הבוקר. השמש החלה את טיפוסה במעלה השמים וקרניה החמימות הזכירו לנו את החום הכבד הצפוי לנו בהמשך היום. צחצחנו שיניים לצידי הג׳יפים, שטפנו במים מהמימיות, קשרנו את הציוד למקומו, בדקנו שמן ומים, מילאנו דלק מהג׳ריקנים והנענו את הג׳יפים. בסיורים אלה כולם נוהגים בכלי הרכב ובכל שעה עגולה בערך, אנחנו מחליפים מקומות ישיבה. על העץ הבודד שלידו התמקמנו היה תלוי צרור מבד לבן, שבתוכו אמור היה להיות מזון שאחד הנוודים הבדואים השאיר קשור לעץ על מנת להבטיח לעצמו צידה בדרכו חזרה ממסעו בעוד כמה ימים. חבילות מזון תלויות כמו זו נתגלו לעינינו, לעיתים קרובות, על העצים הבודדים המנקדים את המדבר, בעיקר במקומות הנמוכים ובערוצי נחלים יבשים. בתוכן אפשר למצוא בעיקר פיתה וגבינה יבשה. חוק מדברי לא כתוב אסר על עוברי אורח מזדמנים לאכול מחבילות אלה, כך שהאדם שהשאיר את המזון יכול היה להיות בטוח שימצא אותו כמו שהשאירו. גם אנחנו לא נגענו בהן ומדי פעם אף ביקשתי מנהג הג׳יפ לעצור והוספתי לצרור קופסת שימורים כל שהיא ופותחן קופסאות קטן, הפתעה נעימה לנווד שלא הכרתי. גם עכשיו הוצאתי קופסת סרדינים ופותחן מאחת ממנות הקרב ותחבתי לתוך החבילה. ששת הביט בי, העווה את פרצופו בתמיהה, כאילו שאל בעיניו: למה? הוא אף פעם לא הבין את המחווה האנושית הקטנה הזאת. בפעם הראשונה שהוא ראה אותי עושה זאת, לפני כחודשיים, הוא אמר לי שהוא אף פעם לא ייתן מנה כזאת לאדם שהוא לא מכיר. הוא חייב לראות למי הוא נותן מרכושו, כי יכול להיות שאותו נווד שייהנה ממה ששמתי לו, הוא אדם רע או פושע ולכן הוא לא ראוי לקבל דבר. אני השבתי לו שהאדם יכול להיות טוב או רע, זה לא אכפת לי, אני לא שופט. וחוץ מזה אם הוא אדם טוב אז על הכיפאק ואם הוא רע אז אולי הוא ישתנה קצת ויבין שיש עדיין אנשים טובים בעולם. ששת אמר לי שאנשים רעים לא משתנים אף פעם ולכן לא מגיע להם דבר. הוא אפילו חיזק את דבריו באמרה בדואית: “מי שעושה טובה לכפויי טובה, יקבל גמול כמי שנתן מחסה לצבוע״. בסיורים אלה הכרתי את ששת והתוודעתי לאופיו ולסגנונו. ככל שהכרתי אותו יותר, כך נמשכתי אליו והערכתי אותו יותר, וככל ששהינו יותר ביחד, ששת נפתח אליי יותר וסיפר לי על משפחתו ועל ילדותו. מאז ומתמיד נמשכתי לאורח החיים הבדואי והסתקרנתי לגבי מנהגיהם ותרבותם. אני זוכר את עצמי כילד סקרן שקורא ומתפעל מכל תמונה ומכל סיפור הקשורים לבדואים, מדמיין אותי גר באוהל, במדבר או בערבה, ומסביבי בעלי החיים שאני מגדל כמו גמלים, חמורים, כבשים ועיזים, אך בעיקר מאוהב בסוסה האצילה והיפה שלי. ששת סיפק לי, במידה מסוימת, את יצר הסקרנות בסיפוריו ובהתנהגותו.

הבטתי בו כשישב בכיסא שליד הנהג ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותו מגיע לגדוד כתגבור לצוות הגששים. הוא נראה לי צעיר כל כך שהמחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה, ממתי צה״ל מגייס ילדים בני 16 ואיך בכלל אפשר לסמוך עליו? בחנתי אותו בעיון רב. גובה ממוצע, רזה מאוד, שחום מאוד, פניו עדינות ונאות, שפתיו משורטטות ויפות, עיניו החומות טובות ורכות ושערו השחור קצר ומקורזל. כפות ידיו נראו גדולות במקצת יחסית לממדי גופו ואצבעותיו הארוכות משכו את תשומת ליבי כמו גם ריסיו הארוכים. תהיתי בליבי האם רק אני שם לב לפרטים הקטנים, או שאולי כל מי שמתבונן בו מחייך כמוני למראה ניסיונותיו המבדחים במקצת לשוות לפניו מראה קשוח ומעט מאיים על ידי כיווץ גבותיו והטיית זוויות פיו כלפי מטה. הוא כנראה מודע לחיצוניותו הנערית וחושב שבכך יגרום למתבונן בו לשנות את דעתו הראשונית עליו וכך גם יוכיח לו עד כמה הוא גברי וקשוח. במבט ראשון הוא נראה כמו חייל ממוצא תימני או הודי ורק כשדיבר, למרות העברית הטובה שלו, הוא נשמע כערבי או כבדואי. מאוחר יותר התברר לי עד כמה הוא באמת קשוח ומסוכן כשנוכחתי בכמעט תגרה שהתפתחה בינו לבין אחד מהאפסנאים של הגדוד. ששת הגיע לאפסנאות לאחר הסיור הראשון שלו איתנו על מנת להחליף את מדי העבודה שלו למידה קטנה יותר. האפסנאי התורן היה שחר, שהיה החייל השנוא ביותר בגדוד. שחצן, עצלן ופסיכופת שמנצל כל הזדמנות להתעמת עם החיילים, בעיקר עם הצעירים. על כל בקשה הוא קודם כול, עונה בשלילה ולאחר מכן תוקף את העומד מולו במילים קשות וביחס מעליב. הוא תמיד ימצא סיבה לא לבצע את עבודתו כראוי וכמובן הוא לא יעזור לאיש. על כל פנייה או בקשה להחלפת ציוד ישן או ציוד לא תקין, התשובות השגורות בפיו היו: “אין לי, נגמר לי". תלונות רבות על התנהגותו של שחר זרמו למפקדו הישיר ולקציני הגדוד האחרים ובכל פעם הוא ננזף, שיפר את התנהגותו למספר ימים ואז חזר שוב לסורו והמשיך להציק ולטרטר חיילים. חיילים צעירים שהגיעו בקבוצות נאלצו להסתדר מולו בשלשות ולענות לו ב״כן המפקד״ וברוב המקרים הוא שלח אותם כלעומת שבאו בלי למלא את בקשתם. כשששת הגיע, שחר חשב בתחילה שהוא אחד החיילים הצעירים מהפלוגה החדשה שהגיעה לגדוד ומיד ניסה להשתלט על השיחה בצעקות ובפקודות. ששת, שלא הכיר אותו, נדהם בתחילה מהאגרסיביות המוגזמת של שחר, שתק ולא הגיב. כשהאפסנאי השליך את מדיו של ששת על הקרקע לרגליו וצעק עליו שהוא לא מקבל מדים לא מגוהצים ולא מקופלים, ראיתי איך חמתו של ששת בוערת בקרבו ואיך הוא מעוות את פניו ומכווץ את אגרופיו בעוצמה עד שידיו רעדו מעצבים. צפיתי את העומד להתרחש ומיהרתי להשתחל ביניהם ולהרחיקם זה מזה. כשפניי אל שחר הדפתי אותו לתוך המחסן וניסיתי להסביר לו שששת הוא הגשש החדש ולא חייל צעיר מהפלוגה החדשה. שחר, שהרגיש משום מה רגשי גדלות מול ששת, פלט בקול “אז הוא בסך הכול בדואי מסריח שבא לעשות עליי דאווינים״. תוך שתי שניות נהדפתי בעצמה לצד ימין כשששת הסתער על שחר עם אולר שלוף, אחז את עורפו בידו השמאלית ובידו הימנית הצמיד את הלהב לגרונו. גופו רעד וראיתי איך הוא נאבק בעצמו, מנסה לשלוט במעשיו ולהחניק את התשוקה לנעוץ את האולר בצווארו של האפסנאי שנאלם ואיבד את יכולת התגובה והדיבור. “אם עוד פעם תדבר אליי ככה אני חותך אותך לחתיכות, יא אפסנאי מזדיין. הבנת?!" ששת הצליח להירגע ולא נכנע ליצרו. הוא דחף את שחר בעוצמה כזו שהאחרון עף לאחור ונפל על ערמת בגדים שהונחה על רצפת המחסן. ליבי הלם בחזי בפראות, מעולם לא הייתי עד למחזה אלים שכזה. הייתי בטוח שששת ירצח את שחר או לפחות יפצע אותו קשה. רעדתי כולי כשראיתי את ששת מקפל את האולר הגדול, מכניסו לכיס מכנסיו ועוזב את המקום במהירות, משאיר את שנינו המומים ושותקים. הבטתי בשחר, הבחנתי באימה שבעיניו ורצתי אחרי ששת. מגיע למניאק הזה שמישהו יטפל בו, חשבתי בליבי, אבל לא רציתי שששת יסתבך בגלל אפס כמוהו. הייתי מעדיף שאחד הקצינים יעיף אותו מהגדוד.

הדבקתי את ששת בכניסה למגורי הגששים. נכנסתי אחריו לחדרו, הוצאתי חפיסת סיגריות, שלפתי שתיים והגשתי לו אחת. ששת הוציא מצית מכיסו וכשהצית את הסיגריה התקועה בפיו ראיתי את ידיו רועדות מהתרגשות.

“ראית איזה מניאק האפסנאי הזה? מה הוא רצה ממני בכלל, לא עשיתי לו כלום".

“כן, שכחתי לספר לך עליו. כולם שונאים אותו, הוא חושב שהוא מי יודע מה. תמיד ידעתי שמישהו יכסח אותו פעם״, השבתי.

“זאת פעם ראשונה שאני רואה אותו. כשהגעתי לגדוד וחתמתי על הציוד דווקא היה איזה אפסנאי נחמד״.

“כן, כולם בסדר חוץ מהמטומטם הזה. אני לא יודע מה יוצא לו מכל הבלגן שהוא עושה כל פעם, הוא דפוק בראש לדעתי״.

“לא מעניין אותי אם הוא דפוק או לא, אם הוא יקלל אותי עוד פעם אני יהרוג אותו. אני לא סתם מאיים, פעם אחת מספיק, כדאי לו להיזהר. תראה, מכל הבלגן שכחתי את הבגדים שלי, אני הולך להביא אותם״. ששת קם מהמיטה שעליה ישב ופסע לכיוון הדלת. התרוממתי במהירות ועצרתי בעדו.

“שב. אני אלך להביא לך אותם, אל תדאג. איזה מידה אתה צריך?״

“ב' שתיים, היו לי שם שתי מכנסיים ושתי חולצות״.

“אומרים שני מכנסיים, ששת״, חייכתי אליו.

“אבל זה מה שאמרתי...״

“לא משנה, עזוב״.

ששת חזר לשבת והמשיך לעשן בשאיפות ארוכות. סערת רגשותיו לא שככה עדיין והיה לו נוח להישאר בחדר ולא להתעמת עם האפסנאי שוב.

יצאתי ומיהרתי לאפסנאות. ששת נראה לי פתאום הרבה יותר מבוגר ורציני. המקרה הזה, ללא ספק, שינה את דעתי עליו. מהפגישה הראשונה שלנו הרגשתי צורך להגן עליו מהסביבה והתייחסתי אליו כמו אל אח צעיר. הוא הרי נראה כמו ילדון חסר הגנה. עכשיו הבנתי שמראהו התמים והשקט משקר מאוד. הוא הרבה יותר בוגר, בטוח בעצמו ומסוגל להתמודד עם איומים טוב יותר מהרבה אנשים קשוחים שאני מכיר. אפילו אני, שנראה גדול וחזק יותר מהממוצע, לא הייתי מעז להתנפל על שחר גם אם הוא היה מקלל אותי. כמו רוב החיילים הייתי בטח מקלל אותו חזרה ועוזב את המקום כדי לא להגיע לעימות אלים. מעולם לא הגעתי לכדי תגרה אמיתית. אני גם לא יודע מה זה “ללכת מכות״ או לתת אגרוף למישהו. גם לא לקבל אגרוף. אני גם לא רוצה לדעת. זה לא חסר לי בחיים. עכשיו התהפכו היוצרות, חשבתי באירוניה תוך כדי הליכה, ששת יכול להגן עליי בשעת הצורך. מעניין מה יקרה לו אם שחר יתלונן עליו לסמג״ד.

כשהגעתי ראיתי את שחר יושב בכיסאו ליד השולחן שצמוד לחלון הקבלה. כשנעצרתי מולו הרים את ראשו בבהלה ומיד נרגע כשזיהה אותי.

“אהה, זה אתה. איפה הבדואי המטורף הזה?״ שאל והביט מהחלון החוצה.

“אל תדאג הוא לא פה. אבל תיזהר ממנו. אל תתחיל איתו כי הוא מסוכן. הכבוד שלו הרבה יותר חשוב לו מהחיים שלך. תתנהג אליו יפה״, יעצתי לו בנימה חברית.

שחר ואני היינו ביחסים קורקטיים. בשלב הזה של ה״שירות״ הייתי חייל ותיק בפלוגה המבצעית של הגדוד. פלוגת הפזמניקי״ם. החיילים הוותיקים והמיוחסים. הכרנו את כל המפקדים, את כל הקצינים ואת כל החיילים אך בעיקר את החיילות וזכינו לכבוד וליחס מועדף מכולם. אפילו מהמג״ד שהיה קשוח עם רוב חייליו ופקודיו.

גם שחר התייחס אלינו בכבוד. הוא ידע שאסור להתעסק איתנו. אנחנו מגובשים ומנוסים ויכולים לפגוע בו בקלות. הרמתי את המדים של ששת והנחתי אותם על שולחן הקבלה.

“תחליף אותם ל-ב׳ שתיים״, אמרתי לו.

שחר קם מכיסאו, הלך לכיוון מדפי הבגדים וחזר עם המדים המבוקשים. לקחתי אותם מידו, מלמלתי להתראות וחזרתי לחדרו של ששת. הייתה לי הרגשה ששחר לא ידווח לאיש על התקרית. לא היה לו אינטרס שהמקרה יתפרסם ושהוא יתגלה כפגיע.

מאותו יום, בכל מפגש מקרי בין ששת לשחר, בחדר האוכל או בהסעות הביתה וחזרה, נרשמה התעלמות כללית זה מזה. נדמה היה לי ששחר מיתן את התנהגותו ושיפר אותה מאז. לא כל כך התעניינתי בו אך באופן כללי, פחות ופחות שמעתי את שמו בשיחות ובתלונות והחיילים מיעטו להצמיד לשמו קללות וכינויי גנאי.

אף על פי שרציתי מאוד להשתחרר, אהבתי את החיים בגדוד והייתי ביחסים טובים עם כולם. בסך הכול היו אלו חיים ללא דאגות רציניות והחברים בפלוגה סיפקו לכולם בידור משובח. נהניתי מהבדיחות, מהחיקויים וממעשי הקונדס שהפכו למסורת בגדוד. ה״התעללויות״ בחיילים הצעירים מהפלוגות החדשות שהגיעו בכל מחזור מהטירונות להמשך אימונים בגדוד, סופרו מ״דור לדור״, תובלו בהגזמות והפכו לאגדות במשך הזמן. שניים מהמקרים המוצלחים שחזרו על עצמם היו מקרה הרופא ומקרה המג״ד. במקרה הרופא, לדוגמה, אחד מחיילי הפלוגה הוותיקה התחפש לרופא הגדוד, ענד דרגות “סגן״ על כתפיו, פרע את שערו והרכיב משקפיי ראייה על קצה חוטמו. חדר המרפאה המקורי שימש כחדר קבלת החולים בזמן שהרופא האמיתי היה בהפסקה או בישיבה בלשכת המג״ד. בתיאום עם הסמלים ועם המ"כים של הפלוגה הצעירה, נשלחו כל החיילים שביקשו לראות רופא בשעה היעודה ועברו “טיפול״ רפואי מקורי שלא ישכחו אותו כל חייהם. ה״רופא״ מגובה ב״חובש״ אילץ את החולה להתפשט מכל בגדיו, שפך על ראשו ועל גופו “תרופות״ שונות, פקד עליו להשמיע קולות משונים, להלך על ארבע ועוד כהנה וכהנה מעשים מגוחכים, כשכל הפקודות נאמרות בטונים עולים ויורדים במבטא גרמני כבד.

מקרה המג״ד היה דומה. החיילים נקראו לראיון היכרות עם מפקד הגדוד ה״מטורף״, שחקר אותם על חייהם מחוץ למסגרת הצבאית אך בעיקר על הרגלי האוננות שלהם ודרש לשמוע את כל הפרטים על הזיונים שלהם ושל חבריהם, זאת על מנת לוודא שהם “גברים אמיתיים״ ולא הומואים שלא רצויים בגדוד. הריאיון נערך בנוכחות “מזכיר הלשכה״ שרשם את כל התיאורים ב״תיקו האישי״ של החייל.

אבל מהות השירות הייתה כמובן הסיורים המשותפים. את הסיור שאתאר, אני זוכר במיוחד כיוון שלקראת סיומו, כשעתיים לפני ההגעה לכביש אל עריש רפידים, שהיה סוף הסיור, ששת התרומם מעט מכיסאו, יישר את גבו והביט לפנים. כמה מאות מטרים מאיתנו הבחנו בדמות כהה פוסעת לאיטה בראש עדר קטן של כבשים ועיזים. ממרחק זה זיהינו רק שמדובר בדמות נשית. ששת נדרך כמו כלב שהריח כלבה מיוחמת בסביבה.

“עצור!״ פקד עליי כשהיינו כמאה וחמישים מטרים מהדמות. עצרתי את הג׳יפ והבטתי בו. ששת חייך אליי וקפץ מהרכב.

“חכו לי כמה דקות, אני כבר חוזר״, אמר ולא המתין לתשובה.

הג׳יפ השני עצר לימיננו כשראינו את ששת פוסע לאט לכיוון הרועה, מגיע אליה ומשוחח איתה. החלטנו לנצל את ההפסקה שנכפתה עלינו לסיגריה אחרונה לפני הסיום. ששת חזר לאחר כמה דקות מחייך ועיניו זוהרות. “היא בת שש עשרה״, השיב לעינינו השואלות.

“נו", שאלתי.

“סתם דיברנו, היא אמרה שהיא משבט בילי ושהם בדרך כלל נמצאים על יד כפר מזאר שהוא המרכז של השבט שלהם ושהמשפחה שלה הגיעה לאזור אתמול ושהם יישארו כאן כמה חודשים״.

“אז מה, נדלקת עליה?״ צחק אבי.

“סתם, אמרתי לה שאני חייל ושאני עובר פה כל ארבעה ימים בערך, באותה השעה בערך ושאם היא תראה עוד יומיים את הג׳יפים שלא תחשוב שאני שם כי יש עוד חיילים שעושים את הסיור חוץ מאיתנו. אנחנו עושים אותו יומיים כן ויומיים לא״.

“איך הספקת לספר לה כל כך הרבה, דיברתם רק כמה דקות. אל תגיד לי שהיא תחכה לך באמת״, התפלא אבי.

“היא תחכה לי. אני יודע שהיא תחכה לי״.

השעה הייתה שעת בין ערביים וששת נראה רענן ומלא חיים. כל הנסיעה חזרה לגדוד, על הכביש, הוא חייך ונראה כמו ילד שקיבל צעצוע חדש ומלהיב. איך הוא קלט את הדמות מרחוק? איך הוא ידע שהיא צעירה? ואיך הוא הצליח לדבר איתה ביחידות ולקבוע איתה? אני לא יודע. כשהסתכלתי עליו והבחנתי בהתרגשות שאחזה בו, לא ידעתי אם לשמוח שאני לא בדואי שלא נגע באישה מעולם, או לקנא בו על הפרפרים בבטן, שהוא בטח הרגיש רק מלהסתכל ולדבר עם נערה צעירה, שהוא לא בטוח שיפגוש אותה בעתיד.

שמחתי בשבילו וידעתי שמעתה הוא יחכה בקוצר רוח למשמרת שלו בסיורים וישתוקק להגיע לפגישות איתה במועד.

והיא חיכתה לו.

בכל פעם שהגענו, לא משנה אם הקדמנו או איחרנו, היא ישבה שם. באותו מקום. כמו פסל. לדעתי היא הגיעה בכל בוקר וחיכתה שם עד הערב כדי לא לפספס חלילה את הסיור.

ששת היה המאושר באדם באותם המפגשים. כולנו תמכנו בו וחיכינו לו ככל שנדרש. שניהם לא יצאו מעולם מטווח ראייתנו ואף פעם לא ראינו התקרבות יתרה או מגע ביניהם. הם רק ישבו ודיברו. בכל פעם שששת חזר חקרנו אותו על התקדמות הקשר והאצנו בו לעבור למעשים. אך ששת פסל בתקיפות כל מגע וגם אמר שהוא לא מדבר איתה על נגיעות ושהנושא הזה לא בא בחשבון בכלל. יש לו כבוד והוא שומר גם על הכבוד שלה. חוץ מזה היא תמימה ולא דיברה ביחידות עם גבר זר מעולם. אסור לה אפילו להסתכל על גברים. המשפחה שלה, כמו כל משפחות הבדואים, שמרנית מאוד ושומרת על הנשים ועל הנערות שמירה צמודה. הנערה, ששמה ג׳מילה, הורשתה לרעות את העדר הקטן לבדה כיוון שהמקום כל כך שומם שמשפחתה סברה שהיא לא תיתקל באיש. הם רק לא הביאו בחשבון את ששת.

לא היה לנו ספק שששת מאוהב. גם היא הייתה מאוהבת בו. ככה זה נראה לנו. בכל פעם הפגישה התארכה יותר ויותר עד לכמעט שעה והיה להם קשה להיפרד זה מזו. הם נפרדו רק לקראת השקיעה כדי שהיא תספיק לחזור לאוהל משפחתה לפני החשכה ולא תעורר חשד כל שהוא. אנחנו תכננו את סדר הפסקות המנוחה כך שההפסקה האחרונה תהיה בזמן ה״איכות״ של ששת ושל אהובתו כך שכולם היו מרוצים.

ששת היה חוזר אל הג׳יפים בחוסר רצון גלוי, מתיישב על כסאו ושותק כל הדרך חזרה. כך זה נמשך בערך חודש, שבעה או שמונה מפגשים. כל חיילי הפלוגה ידעו על ג׳מילה. אי אפשר היה להסתיר את הפגישות, והסיפורים עליהם עברו בין כולם. לששת לא היה אכפת. הוא לא ניסה להסתיר דבר. הוא לא סיפר לאיש על תוכן השיחות, גם לא לי, אך גם לא ניסה למנוע את הדיבורים עליו.

אני השתעשעתי מהמחשבה שהייתי עד לסיפור האהבה העדין והפרימיטיבי שנרקם לנגד עיניי ובכל פעם שששת חזר מהפגישה שרתי לו קטע מהשיר של דויד ברוזה ויעל לוי “שיר אהבה בדואי״ ואפילו קניתי לו חלילית שחורה ופשוטה באחת מחופשות סוף השבוע המעטות שיצאתי. הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו אך חייך בכל פעם כששמע את כל חיילי הסיור מצטרפים אליי בזיופים ובסלסולים למילות השיר.

עד שיום אחד היא נעלמה.

הגענו ולא מצאנו אותה. ששת נראה היסטרי והביט לכל הכיוונים בתקווה. כשהבין שהיא לא באזור ביקש שניסע לכיוון אוהל משפחתה. הוא ידע היכן האוהל אמור היה להיות וכשהגענו לאחר כמה דקות למקום המשוער, גילינו שהוא נטוש ושעקבות המשפחה מובילות לכיוון צפון מזרח, לאזור אל עריש. הבעת פניו של ששת אמרה הכול. שתקנו. לאף אחד לא היה מה לומר על מנת לשכך את כאבו. האינסטינקט הראשוני שלו היה לנסוע אחרי העקבות. ההיגיון אמר לו שזה בלתי אפשרי ולא נכון לעשות, אך הרגש החזק ניצח והוא לא היסס לבקש מאבי, מפקד הסיור, לנסוע בעקבות המשפחה. רק חצי שעה, שעה, לראות את הכיוון הכללי כדי שיוכל להמשיך לחפש אותם מחר, אם יתאפשר לו. אבי שהיה קצין אחראי והוגן סירב, כמובן, וניחם אותו בכך שהבטיח לדאוג לשחרר אותו מחר לחופש מיוחד אם ששת ירצה. כולנו וגם ששת ידענו שההצעה לא יעילה במיוחד. ששת יצטרך להשיג ג׳יפ או רכב שטח כל שהוא כדי להספיק להשיג את המשפחה שעזבה את המקום לפני יומיים, לפי בדיקת העקבות. גם נקודת ההתחלה שהיא המקום שאנחנו עומדים בו כעת, נמצאת כשעתיים נסיעה מהכביש הראשי ומכאן הוא יהיה חייב להמשיך במהירות על העקבות לפני שהם יימחקו על ידי רוחות המדבר או יתערבבו עם עקבות של נוודים, סיורים או מבריחים ואז הוא לא ימצא אותם לעולם. “הזמן קצר וכל שעה קובעת״, ניסה ששת להסביר.

“למה היא לא סיפרה לך שהם עוזבים?״ שאל מישהו.

“כי היא לא ידעה. היא דווקא סיפרה לי שהם נשארים במקום עוד הרבה זמן, אני לא יודע מה קרה״, ששת השיב בשקט, לאחר שהבין שאבי צודק שאסור לו להרשות סטייה חריגה ממסלול הסיור ושהבקשה שלו מוגזמת ומסוכנת.

עזבנו את המקום לאחר כעשר דקות. ששת שתק במהלך כל הנסיעה, שקע במחשבות ולא הפסיק לעשן למרות הרוח שהכתה על פנינו בחוזקה. כשהגענו לגדוד, השעה הייתה קרוב לעשר בלילה. בכל פעם כשחזרנו מסיור, ולא משנה מה הייתה השעה, היינו נוסעים ישר לחדר האוכל ונכנסים למטבח שם חיכה לנו טבח תורן עם ארוחה מבושלת שחימם עבורנו כשהגענו. הפעם ששת לא הצטרף אלינו לארוחה והעדיף ללכת ישר לחדרו.

התעוררתי למוחרת לקראת ארוחת הצוהריים. ששת לא נראה בחדר האוכל וכששאלתי מספר חיילים אם ראו אותו נעניתי בשלילה. לאחר הארוחה מיהרתי למגורי הגששים, שם פגשתי שניים מהם שסיפרו לי שששת קיבל שחרור מהמ״פ, לאחר ששאר הגששים הבטיחו לו שיחליפו אותו במשימות הסיור עד שיחזור. עוד סיפרו שהוא יצא לפנות בוקר בטרמפ לכיוון אל עריש.

“מג׳נון הדה״ צחקו השניים.

כן, משוגע לגמרי הששת הזה, חשבתי גם אני, ‘רודף אחרי הרוח׳.

לאחר יומיים התחלתי לדאוג לו. לא הייתה לי כל אפשרות ליצור איתו קשר. אני צריך לצאת מחר לסיור בן יומיים ולא אדע אם הוא חזר או לא. ניגשתי למ״פ ושאלתי אותו לכמה זמן הוא שחרר את ששת ובאיזה יום הוא אמור לחזור, והוא אמר לי שהחופשה שששת קיבל תיחשב לו ל״רגילה״ כך שהוא שוחרר לשבוע. נרגעתי. הוא בטח יחפש את ג׳מילה יום יומיים ואחר כך ייסע למשפחתו שגרה באזור באר שבע. כשחזרתי לאחר יומיים לא התפלאתי שששת עדיין לא הגיע. הוא כנראה נח כעת בצריף של משפחתו, אוכל את האוכל של אימו, חשבתי לעצמי. כמה טעיתי.

כעבור יומיים יצאתי שוב לסיור ותיארתי לעצמי שכשאחזור אמצא את ששת מלא מרץ ורענן לקראת המשימות הבאות. הייתי חברו הקרוב ביותר, יותר אפילו משאר הגששים שהיו מבוגרים ממנו בהרבה שנים והוא לא מצא איתם שפה משותפת. הוא כיבד אותם ושמע בקולם אך “שיחות נפש״, סיפורים, חוויות וסתם רכילויות הוא ערך רק איתי. הוא כנראה הרגיש מאוד חופשי בנוכחותי, אולי כי הייתי רחוק מאוד מעולמו ולא יכולתי לסכן את מעמדו ואת כבודו. במשך הזמן הפכנו לזוג חברים שעושה הכול ביחד. לא כמו “דוד ויהונתן״ אך בילינו את כל הפעילויות ואת חיי השגרה בגדוד צמודים זה לזה. לימדתי אותו לאכול בסכין ובמזלג בחדר האוכל ולא להשתמש בפרוסות הלחם ככף למזון, לימדתי אותו את כל כללי הניקיון וההיגיינה האישית כולל צחצוח שיניים ושימוש באפטר שייב ובדיאודורנט. ששת סיפר לי, מנקודת מבטו, על התרבות ועל מנהגי הבדואים, על משפחתו, השייכת לשבט אל עזאזמה, ועל רכושם. בכל הזדמנות ישבנו סביב מדורה קטנה, שתינו קפה מר או תה מתוק, הכנו לעצמנו מאכלים פשוטים, בעיקר פרוסות לחם ספוגות בבלילת ביצה שטיגנו במחבת מעל המדורה ולאחר מכן שפכנו עליהן הרבה סוכר ואכלנו בתאווה. אך בעיקר דיברנו ועישנו. אלו היו הימים היפים ביותר שלי והם התאימו כל כך לאופי שלי. כמה שפחות להתאמץ וכמה שיותר להתבטל בהנאה.

עכשיו ששת איננו ואני מרגיש מאוד בחסרונו. אפילו הסיורים כבר לא מעניינים כמו פעם. זה הסיור השני שאני יוצא בלעדיו ומשעמם לי כל כך שאני יודע שהזמן יזחל לאט ובעצלתיים ושכל שעה תיראה לי כנצח.

איך אפשר להשוות את הגשש המבוגר שיושב כמו פסל אינדיאני ולא מוציא מילה מהפה, לקלילות, לשובבות ולתיאטרליות של ששת.

פתאום ראינו אותו.

לא הבנו מה קורה. בתחילה לא זיהינו את הדמות שישבה על השביל, בערך באותו אזור שבו היינו רואים את ג׳מילה. כשהתקרבנו בנסיעה איטית וכשעצרנו לידו, היינו בהלם. לא ציפינו לראות אותו שם ולא במצב כזה. ששת ישב על תרמיל אזרחי שחור, לבוש גלבייה לבנה מלוכלכת וקרועה, רגליו יחפות ופצועות ופניו נפוחות וחבולות. כתמי דם קרוש מרוחים סביב פיו ועיניו ופצע פתוח, לא גדול, בולט מעל למצחו. הוא היה כל כך תשוש שלא הצליח לקום לקראתנו. רק עיניו הסגורות מעט מהנפיחות, נפתחו קלות בהבעת הקלה גדולה כשהבחין בג׳יפים הגואלים. מיהרנו אליו עם מימיות מים, עזרנו לו להתרומם והושבנו אותו בזהירות בכיסא של אחד הג׳יפים. עזרתי לו לשתות לאט לאט ושטפתי את פניו בעדינות במים. לאחר שהתאושש מעט הגשנו לו פרוסת לחם מרוחה בשוקולד והוא אכל לאט ובכל נגיסה עיוות את פניו בכאב. האכילה הכאיבה לו והוא בלע כל ביס כמעט ללא לעיסה. כשסיים שתי פרוסות ושתה כחצי מימייה, עדיין ללא מילה מהרגע שהגענו אליו, הפנה את מבטו אליי. המבט שהיה עד עכשיו מרוחק ולא ממוקד, השתנה לחיוך קטן בשפתיו הנפוחות כשהרים את ידו הימנית וקירב את שתי האצבעות לפיו כסימן לרצונו בסיגריה. חייכתי בהקלה גדולה, הוא חוזר לעצמו די מהר, חשבתי לעצמי. מיהרתי להגיש לו אחת והדלקתי גם לי. הבטתי בפניו וראיתי איך עיניו נעצמות בכל פעם שינק באיטיות את העשן לריאותיו, נהנה כל כך מהעישון שבטח היה חסר לו בימים האחרונים. חיכינו שיסיים ואז, כשהרגשנו שהוא מסוגל לענות, שאלנו את השאלות המתבקשות. ששת לא מיהר להשיב וגם כשענה סיפר בקצרה וללא פרטים מדויקים שהוא עקב אחרי המשפחה ברגל, מצא אותם בצד המצרי, מערבית לאל עריש, נוצר עימות בינו לבין אביה ואחיה של ג׳מילה, שהתפתח לתגרה אלימה ולגירוש תקיף. הוא נאלץ לחזור את כל הדרך חזרה פצוע, ללא מים וללא אוכל וחיכה מהבוקר לסיור שלנו שיחזיר אותו לגדוד. איש מהחיילים, חוץ ממני, לא חשד בסיפור התמים לכאורה של ששת. אני הכרתי אותו קצת יותר טוב מכולם ונראה היה לי, לפי שפת גופו וסגנון דיבורו, שהוא מסתיר משהו ולא מדייק בעובדות. אף על פי כן שתקתי ולא ניסיתי לחקור אותו לפני כולם. את מה שהוא עבר באמת הוא בטח יספר לי בארבע עיניים כשיהיה מוכן לכך. פתאום שמתי לב שששת לא נושא נשק. נבהלתי בתחילה כי חשבתי שהוא איבד אותו או שהנשק נלקח ממנו, אך ששת הרגיע אותנו וסיפר שהשאיר את ה-M16 שלו בחדרו, מתחת למזרן. הוא לא רצה להסתובב במדבר סיני לבוש כבדואי וחמוש ברובה צה״לי. זה מסוכן, בולט, מגביל את התנועה ונראה לא טוב.

בתרמילו השחור של ששת היו מדיו, נעליו הצבאיות ושתי מימיות ריקות. כשעזרנו לו להתלבש ראינו עד כמה הוא רזה. ששת תמיד היה רזה, אך כעת הוא נראה מצומק וחלש כאילו הימים האחרונים שאבו ממנו את תוכו והשאירו אותו עור על עצם. מהיכן הוא שאב את הכוחות במסעו חזרה במדבר ואיך הוא הצליח לשרוד כשהוא פצוע וחלש כל כך? חשבתי. הבטתי בו ארוכות והבנתי עד כמה האדם הזה, שנראה כמו ילד, חזק. יש לו אופי חזק ויכולת להתמודד במצבים קשים. למרות שחשבתי שהמעשה שעשה טיפשי וחסר אחריות לא יכולתי שלא להעריך אותו על דבקותו במטרה שהציב לעצמו. לאחר כשעה של התאוששות ששת היה מוכן לנסיעה. כיוון שבכל ג׳יפ יש רק שלושה מקומות ישיבה, שניים לפנים ואחד מאחור, במרכז, פיניתי את מקומי עבורו והתיישבתי על מכשיר הקשר הרחב המקובע בצד שמאל מאחור ואחזתי בקשת ההתהפכות על מנת לייצב את עצמי בזמן הנסיעה.

התקדמנו לאט ולאחר כשעתיים וחצי הגענו לכביש שבו סיימנו את הסיור. עצרנו והתכוונו לאפשר לששת להמשיך עם הג׳יפים עד לגדוד ואני אשאר, אמתין לטרמפ ואגיע בכוחות עצמי. ששת סירב בכל תוקף. הוא ירד מהג׳יפ ולא הסכים שאשאר לבד. “תיסעו אתם ואני אשאר. אני כבר בסדר״, אמר לנו. כיוון שעמד בסירובו נאלצנו להסכים שששת יישאר איתי וששנינו נמתין לטרמפ. הצטיידנו בשתי מימיות ובכמה כריכים, נפרדנו מחברינו והתיישבנו על תלולית עפר לצד הכביש.

נסיעה בטרמפים הייתה מקובלת מאוד בקרב חיילי צה״ל באותם ימים ואזרחים הרבו לעצור לחיילים בצמתים ובתחנות האוטובוסים בכל רחבי הארץ. במדבר סיני, המשופע בבסיסים ובמחנות צבאיים, מרבית כלי הרכב היו צה״ליים, כך שלא הייתה בעיה מיוחדת למצוא הסעה, למעט בשעות הלילה שבהן התנועה על הכבישים, במיוחד המרוחקים והמבודדים, הייתה דלילה מאוד. לא פעם נאלצתי להעביר את הלילה בשינה לצד אחד הכבישים ולהמתין לבוקר ולחידוש התנועה. במקרים אלה התכרבלתי במעיל הדובון שנשאתי עימי תמיד, הנחתי את תרמילי למראשותיי, לגמתי מהארק מספר לגימות, עישנתי וספרתי כוכבים. מעולם לא פחדתי לישון לבד בלב השממה. אני חושב שאפילו נהניתי לבד. אני פוחד יותר לישון בחברת בני אדם. במיוחד כאלה שאני לא מכיר. לבד זה עדיף, לפי דעתי, אלא אם כן אני נמצא עם חבר ואז זה הרבה יותר נעים וקל. כמו במקרה של ששת ושלי.

לאחר כמה דקות של ישיבה שמענו רכב מהכיוון הרצוי. מיהרנו לצד הכביש וראינו רכב לבן מתקרב. “סוסיתא כרמל״ צבאית עצרה ובתוכה קצין בדרגת סגן אלוף ונהגו הצעיר. נכנסנו למושב האחורי ונסענו עד לצומת הבא שבו ירדנו. במהלך הנסיעה לא התפתחה שיחה למעט השאלה המתבקשת לאן אנו רוצים להגיע. השבתי לקצין בקצרה שאנחנו חוזרים לגדוד הסיור ובזה נסגר העניין. גדוד הסיור היה מפורסם ברחבי סיני בחייליו ובמפקדיו הלא שגרתיים לכן איש לא התפלא כשנתקל בשני חיילים לובשים מדים מאובקים, כשפני אחד מהם, שנראה תימני או הודי, חבולות ונפוחות מעט, במיוחד אם שניהם מחייכים ונראים משועשעים במקצת. משאית תובלה צבאית עצרה לנו כמה דקות לפני החשכה ואיתה נסענו כשעה עד לצומת האחרון, בשבילנו, שממנו התפתל כביש צר לכיוון הגדוד. ירדנו בעלטה מוחלטת והמתנו מעט עד שעינינו התרגלו לחשכה. שנינו ידענו שאנחנו עלולים להישאר הלילה בצומת, כי הסיכויים שרכב מהגדוד יגיע בשעה כזו הם קלושים ביותר. אנחנו רק במרחק של כחצי שעה מהיעד, לאחר שעברנו את רוב הדרך במהירות יחסית, וכעת אנחנו ניאלץ, כנראה, לישון בקרבת הצומת, חשבנו שנינו.

ליד הצומת, במרחק של כארבעים מטרים ממנו, היו מספר סלעים קטנים ששימשו את הממתינים כמקום ישיבה ומנוחה. תמיד אמרתי שחייבים להציב שם ספסל, שולחן קטן ואולי אפילו שתי מיטות שדה. אפשר לחבר אותם לעמודים מבוטנים או לבזנ״טים תקועים עמוק באדמה אם חוששים מגניבתם. יותר מדי חיילים מבלים בצומת זמן רב וחשבתי שמין הראוי שהם יעבירו אותו בנוחות מסוימת.

הלילה היה חשוך ואור הכוכבים נתן מענה קלוש לבעיית הראייה. התקדמנו בזהירות למקום המשוער של מקבץ הסלעים וכשהגענו התיישבנו והתארגנו לשהייה ממושכת. לא חששנו שנפספס רכב שיגיע מפני שבשקט המוחלט ובחשכת הלילה נוכל לשמוע ולראות אותו ממרחק רב ולהספיק להגיע לצומת הרבה לפניו. אכלנו מהכריכים, שתינו מהמים וכשסיימנו הדלקנו סיגריות ושתקנו. ששת נראה במצב טוב יחסית למה שעבר. הוא לא התלונן על כאבים או על חולשה ואפילו היה במצב רוח טוב. העובדה שהגענו אליו בזמן נטעה בו כוחות נפשיים גדולים והמזון והמים חיזקו את גופו לאין שיעור. הוא גם ידע שאם היינו נתקעים בשטח מסיבה כל שהיא ולא מגיעים, מצבו היה בכי רע. אין לדעת אם הוא היה שורד את היום או את היומיים שהיו עוברים עד להגעתנו, ללא מים ובמצב גופני ירוד כל כך. לכן יש סיבה למצב רוחו הטוב, חשבתי לעצמי. חיכיתי עד שסיימנו לעשן בתקווה שששת ייפתח אליי ויתחיל לספר לי את סיפורו האמיתי, אך הוא המשיך לשתוק, ירד לישיבה על הקרקע, נשען על סלע ומתח את רגליו.

“אתה רוצה לספר לי עכשיו מה קרה לך, או אחר כך?״ שאלתי לאחר שהבנתי שהוא מעדיף לשתוק, או שהוא חשב שאני מאמין לסיפור שסיפר לכולם.

ששת שתק כדקה לפני שהשיב.

“חשבתי לנוח קצת קודם אבל אם אתה סקרן כל כך, אני אספר לך. יש לנו הרבה זמן עכשיו״, קולו נשמע עייף ואיטי.

“כן. אני סקרן. לא ראיתי אותך שבוע, מצאנו אותך כמעט מת באמצע המדבר ונראה לך שאני קונה את מה שסיפרת לכולם?״

“טוב טוב, הבנתי, אני אספר לך. תביא עוד סיגריה אחת״.

“קח. הסיגריות על ידך. תיקח מתי שאתה רוצה״ אמרתי והצבעתי על החפיסה שהשארתי על הסלע שבינינו.

ששת הדליק סיגריה, המתין כמה שניות והתחיל לספר.

“כשהגעתי לאוהל של המשפחה של ג׳מילה, התחבאתי מרחוק״.

“היי, היי, עצור!״ קטעתי את סיפורו “ספר מההתחלה. איך הגעת אליהם? וכמה זמן זה לקח? אתה יודע, את כל הפרטים״.

“טוב בסדר, אבל זה לא חשוב כל כך. ירדתי מהטרמפ על הכביש במקום שאנחנו גומרים את הסיור והתחלתי ללכת. אחרי רבע שעה בערך החלפתי בגדים, שמתי את המדים והנעליים בתרמיל שלי כי לא רציתי שידעו שאני חייל. את ה-M16 השארתי בחדר שלי, אתה כבר יודע, הלכתי בערך עד הצוהריים. אני לא יודע כמה שעות, עד שהגעתי למקום שהיה האוהל שלהם. משם התחלתי ללכת על העקבות שלהם, בהתחלה מהר ואחר כך יותר לאט כי כבר הייתי עייף, למה שלא ישנתי לפני זה הרבה זמן. בדרך ראיתי ילד בדואי עם העדר שלו ושאלתי אותו אם הוא ראה אותם. הוא אמר לי שכן, לפני יומיים אבל הוא לא דיבר איתם. שאלתי אותו עוד כמה שאלות והמשכתי בדרך. הלכתי והלכתי עד החושך ואז ישנתי מתחת לעץ. בבוקר קמתי והמשכתי ללכת. לא ידעתי איפה אני בדיוק, למה שידעתי שיש גבול חדש אבל לא ראיתי את החביות ולא ידעתי אם עברתי את הגבול או לא. פתאום שמעתי קולות וראיתי שני חיילים מצרים הולכים מרחוק. היה להם מעילים ארוכים כאלה, שחורים ורובים תלויים על הכתף, אתה יודע, עם הקנה למעלה, לא כמו אצלנו. ישר ידעתי שהם מצרים. התחבאתי מאחורי שיחים ואבנים וחיכיתי שהם ילכו״.

“איזה מזל יש לך. אם היו תופסים אותך ומגלים שאתה חייל ישראלי, לא היית כאן היום״, הערתי והתעלמתי לחלוטין משגיאות הדקדוק במהלך הסיפור. מזמן הפסקתי לתקן לאחרים שגיאות תוך כדי דיבור, זה קוטע ומעצבן.

“חכה, זה עוד כלום. אחרי שהם הלכו המשכתי ללכת על העקבות ואני חושב שזה כבר היה קרוב לאל עריש. ואז העקבות הלכו שמאלה, לכיוון מערב ואני ידעתי שאל עריש זה לכיוון מזרח. כשראיתי את זה חשבתי שהם לא רוצים ללכת לאל עריש וזה לא טוב בשבילי, אבל המשכתי ללכת אחריהם. הלכתי עוד שעתיים בערך ואז ראיתי עוד פעם שני חיילים מצרים. השטח היה של חול, אתה יודע, היו קצת דיונות קטנות אז הלכתי אחרי דיונה ובגלל שראיתי שהם ראו אותי ובאו אליי, חפרתי מהר בחול, בצד של הדיונה והחבאתי את המדים והנעליים וגם את שתי המימיות וכיסיתי אותם בחול. לא רציתי להחביא את התרמיל כי חשבתי שאולי הם ראו אותו כי הוא שחור אז השארתי אותו עליי. הם באו מהר בדיוק כשיצאתי בחזרה ותפסו אותי. הם החזיקו אותי ושאלו אותי הרבה שאלות. איך קוראים לך? מאיפה אתה? לאן אתה הולך? ועוד הרבה שאלות. לא רציתי שהם ידעו מי אני אז עשיתי את עצמי אילם וחרש. הוצאתי קולות מהפה והזזתי את הידיים וצחקתי קצת. עד שהם הבינו שאני לא יכול לדבר אז הם רצו לקחת אותי איתם, אבל בסוף הם אמרו אחד לשני שאני אילם ומפגר ואחרי שהלכנו חצי שעה הם נתנו לי בעיטות וצעקו עליי שאלך. זה היה המזל שלי. חשבתי שהם ייקחו אותי לבסיס שלהם וירביצו לי. המזל שלי שהם לא בדקו את התרמיל, הם היו יכולים לראות שהוא מישראל וגם הסיגריות מישראל. אבל אולי הם ידעו שכל הבדואים בסיני קונים דברים מישראל אז זה לא היה אכפת להם, אני לא יודע״.

“זה נהיה מעניין יותר ויותר״, חייכתי אליו, “תמשיך, תמשיך״.

“רגע, התייבש לי הגרון כבר, איפה המים?״ ששת שתה מעט והמשיך “חזרתי למקום ששמתי את הדברים שלי בחול, חפרתי והוצאתי את הסכין שלי מהכיס של המכנסיים ואת שתי המימיות. את המדים והנעליים השארתי בתוך הדיונה וסימנתי את המקום עם כמה אבנים, כי חשבתי שגם אם ימצאו את המימיות שלי אני אגיד להם שמצאתי אותם מזמן ואני משתמש בהם. המשכתי ללכת על העקבות עד הלילה ואז הלכתי לישון. לא היה לי מה לאכול ונשארו לי רק כמה סיגריות אבל זה היה בסדר כי ידעתי שאני אמצא אותם מחר והכול יהיה בסדר. בבוקר קמתי והלכתי עוד כמה שעות וראיתי שאני קרוב כבר לפי העקבות. כבר לא היו לי מים כמעט ואז ראיתי את האוהל שלהם מרחוק. התקרבתי קצת והתחבאתי. לא ידעתי מה לעשות כי לא ידעתי אם אני רוצה לפגוש את המשפחה שלה, אז רק הסתכלתי עליהם מרחוק ואז ראיתי שהעדר שלהם איננו. שמחתי כי ידעתי שג׳מילה הלכה עם העדר ואז עשיתי עיקוף גדול עד שראיתי את העקבות של העדר הולכות לכיוון מערב. הלכתי מהר ומצאתי אותה לבד עם העדר. וואלה היא נבהלה כשראתה אותי, כמעט התחילה לצעוק, אבל כשראתה שזה אני היא שמחה וצחקה ואפילו בכתה קצת. הייתי צמא ורעב והיא נתנה לי פיתה וקצת מים וישבנו ודיברנו ככה כמה זמן. היא סיפרה לי שאבא שלה יודע עליי כי אח שלה הקטן היה איתה עם העדר ביום שהחיילים מהסיור השני פגשו אותם. החיילים התחילו לשאול אותה שאלות עליי וצחקו, ואח שלה שמע שהם דיברו עליי ועליה וכשחזרו הביתה הוא סיפר לאבא שלו וזה צעק עליה ורצה להרביץ לה אבל היא אמרה לו שזה לא נכון ושהיא לא יודעת למה הם דיברו ככה. החיילים, אתה יודע. אבל אבא שלה לא רצה להאמין לה אז הוא אמר לה שמחר מוקדם בבוקר הם הולכים משם למקום אחר. ככה היא סיפרה לי. עכשיו אתה מבין למה הם ברחו משם? בגלל הסיור השני. הם לא יכלו לסתום את הפה. אבל מה אני אעשה? מזל שאבא שלה לא הרג אותה בגללי״.

“מה הרג אותה?״ התפרצתי, “מה היא כבר עשתה? כלום!״

“כן, אבל אם הוא היה עצבני עליה הוא היה מרביץ לה במקל ויכול היה להרוג אותה. לא היו עושים לו כלום כי היא הרכוש שלו, הוא יכול לעשות לה מה שהוא רוצה. היא כלום. שום דבר. כמו עז או גמל״.

“על מה אתה מדבר? מה זאת אומרת היא הרכוש שלו? היא גם בן אדם. אין לה זכויות?״ נדהמתי מהגילוי. לא ידעתי הרבה על זכויות האישה במשפחה הבדואית. ידעתי שהגבר הוא השולט, אבל לא ידעתי שהוא יכול לפגוע בה ואפילו להרוג אותה.

“היא כלום, אני אומר לך. האישה שייכת לאבא שלה. רק לאבא שלה. אפילו לא לבעלה. אבא שלה יכול למכור אותה או להחליף אותה עם אישה אחרת בשבילו. לעשות לה מה שהוא רוצה ואסור לה להתנגד. הוא גם יכול לקחת אותה מבעלה חזרה הביתה כדי שתטפל בו אם הוא נשאר לבד. היא שלו לכל החיים, ואם הוא מת אז היא עוברת לאח שלה ואם אין לה אח אז לאח של אבא שלה. ככה. היא כלום״, ששת ניסה לתאר לי בקצרה את מקומה של האישה בחברה הבדואית.

“אללה יוסתור״, פלטתי “לא ידעתי את זה, רגע, אתה אומר שגם אחרי שהיא מתחתנת היא שייכת לאבא שלה? אז מה עם הבעל? היא לא שייכת לו?״

“היא שייכת לו גם אבל אסור לו לפגוע בה. הוא יכול להרביץ לה קצת אבל אסור לו לפצוע אותה ולא להרוג אותה. אם הוא עושה את זה הוא צריך לשלם הרבה כסף או גמלים לאבא שלה. וגם אבא שלה יכול להכריח אותו להתגרש ממנה ולהחזיר אותה אם הוא רואה שהבעל לא טוב. היא גם יכולה לברוח חזרה לאבא שלה מתי שהיא רוצה אבל אז הילדים שלה נשארים עם הבעל שלה. הם לא שלה. אז הרבה נשים נשארות בגלל הילדים עם הבעל שלהם. זה בעיה קשה הדבר הזה״.

“איזה חיים יש לנשים שלכם. ממש זוועה. מסכנות, אין להן כלום בחיים״.

“כן, וגם האבא שלהם אומר להם עם מי להתחתן. הוא יכול לתת אותה לאיש זקן שיש לו כבר אישה וילדים גדולים והיא חייבת להתחתן איתו. הרבה פעמים גם שני זקנים מחליפים את הילדות שלהם. כל אחד נותן לשני את הבת שלו שיתחתן איתה. ככה גם ג׳מילה צריכה לעשות כשתהיה קצת יותר גדולה. אבא שלה נתן אותה למישהו זקן והוא ייקח את הבת של הזקן. המזל שלה שהבת של הזקן יותר קטנה ממנה אז הם מחכים שהיא תגדל קצת. היא אמרה לי את זה. אמא שלה סיפרה לה. בגלל זה אני רדפתי אחריה, רציתי שהיא תברח איתי ותתחתן איתי, אבל זה לא הצליח.״ ששת עצר את שטף דיבורו, התרומם מישיבתו, לקח שתי סיגריות מהחפיסה, הדליק אותן והגיש לי אחת. שתקתי. הסיפור העכיר את רוחי. איזה מסכנות הילדות הקטנות האלה. נכון שזאת המסורת ושזה אורח החיים הבדואי, אבל זה כל כך אכזרי. אנחנו במאה העשרים, זה לא ייתכן שיתייחסו כך לבני אדם, חשבתי בתמימות של ילד. בדרך כלל אני אדיש לכל מה שאני שומע או קורא בעיתונים על כל מיני זוועות וחוסר צדק, אבל המקרה הזה נגע לליבי. אולי בגלל שהוא קרוב אליי יחסית וקורה לחבר שלי. אם ארצה או לא, אני מרגיש מעורב בו. אני מרגיש צורך לעזור לו במשהו, אבל אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלהקשיב ולהשתתף ברגשי האכזבה והתסכול של ששת.

רעש עמום ומרוחק של כלי רכב הקפיץ את שנינו. הבטנו לכיוון המשוער וראינו אור עמום שהתחזק ככל שהרכב התקרב לכיווננו. אספנו במהירות את ציודנו ומיהרנו לכיוון הצומת. משאית “ריו״ עצרה בצד הכביש לכיוון מערב, כעשרה מטרים מעבר לצומת. נהגה זיהה אותנו, כנראה, עומדים מעבר לכביש, סמוך לפנייה שמאלה שמובילה לגדוד ובכל זאת עצר, אמר לנו שהוא מצטער אבל הוא חייב להמשיך מערבה ושאל אם אנחנו צריכים משהו. לקחנו ממנו כמה סיגריות ושני “מצוּפים״, הודינו לו והבטנו בהשלמה במשאית המתרחקת.

חזרנו למקום מושבנו, הנחנו את הציוד על הקרקע והתיישבנו על הסלעים. יכולנו, כמובן, להשתמש במכשיר הקשר של המשאית, לשנות לתדר של הגדוד ולבקש מהסמב״צ התורן שישלח לנו רכב לצומת, אך בקשה כזו לא הייתה מקובלת בגדוד. אם אין לך משימה דחופה, אם אתה לא מאחר לאימון או למשמרת כל שהיא, אל תטריד את ה״מערכת״. למעט קצינים וחיילות, איש לא קיבל הסעה מיוחדת מהצומת לגדוד.

“תמשיך״ אמרתי לששת.

“אחרי שדיברנו איזה שעתיים ואמרתי לה שאני יבוא לקחת אותה ואנחנו נברח למשפחה שלי מתי שיהיה לי חופש מהצבא, פתאום באו אבא שלה ושני אחים גדולים שלה והתחילו לצעוק עלינו ולהרביץ לי. ג׳מילה ברחה והם הרביצו לי עם מקלות עד שהתעלפתי וצעקו עליי שהם יהרגו אותי אם אני יבוא עוד פעם לג׳מילה. אני לא יודע איך הם ידעו שאני שם. אולי אח שלה או אחות שלה באו אליה וראו אותנו מרחוק וסיפרו לאבא שלה. אני לא יודע״, ששת עצר את שטף דיבורו והמתין מעט.

“אתה בטוח שהם לא ראו אותך נוגע בה או עושה לה משהו?״ הייתי חייב לדעת.

“אני לא יודע, אני חושב שלא, רק חיבקתי אותה קצת ונישקתי אותה, זה הכול. אבל אני לא יודע״, ששת הודה בשקט.

“אז כן נגעת בה. זאת הפעם הראשונה שלך, אה, יפה. איך היא הגיבה?״

“אני לא מדבר על דברים כאלה עם אף אחד. אסור לדבר על האישה שלך ליד אנשים. זה לא מכובד״, ששת ירה במהירות בנימה נעלבת. הוא לא הבין למה אני רוצה לדעת מה הם עשו ביחד. זה שייך להם והוא לא מוכן לשתף איש בחוויות החדשות שחווה.

“בסדר, בסדר״ חייכתי אליו, “אל תיעלב לי עכשיו. רק שתדע שאצלנו כל אחד מספר לחברים שלו על הבחורות שלו ומה הם עשו. ככה אפשר ללמוד ולהשתפר. אבל בסדר, אני מבין אותך. אתה התאהבת בה ואתה שומר על הכבוד שלה״.

“בדיוק. אני רוצה להתחתן איתה ואני לא מספר דברים כאלה לאף אחד. טוב, אתה רוצה לשמוע מה קרה לי אחר כך או שאתה רוצה לישון כבר?״

“ספר, ספר. מה לישון עכשיו. אני בכלל לא עייף״, מיהרתי להשיב.

“אז אחרי שהם הלכו, התעוררתי והרגשתי לא טוב. כל הגוף שלי כאב לי והיה לי הרבה דם על הפנים. לא ידעתי לאן ללכת ומה לעשות, אז חשבתי שאני אלך לאבא שלה ואדבר איתו. לא היה לי מה להפסיד, גם ככה אני יכול למות במדבר. אז הלכתי לאוהל שלהם ועמדתי מרחוק וקראתי לאבא שלה שיבוא אליי. איך שהם שמעו אותי הם יצאו כולם מהאוהל וכבר היה כמעט חושך, אבל הם ראו שזה אני והאחים שלה באו אליי ורצו להרביץ לי, אבל אבא שלהם אמר להם שיעזבו אותי. היה לי מזל שהוא לא רצה באמת להרוג אותי. יש לו שכל. למה שהוא ידע שאני חייל ישראלי ואם אני לא יחזור יבואו לחפש אותי וימצאו אותו ויעצרו אותו. הוא לא רצה להסתבך עם הצבא בגללי״. ששת עצר את שטף דיבורו, לגם מספר לגימות מהמים והמשיך “אז הוא בא אליי ואמר לי שאני אלך משם כי אני לא יכול להישאר ליד ג׳מילה כי הוא הבטיח אותה למישהו אחר ואסור שאני יהיה שם. אמרתי לו שאני ייתן לו כסף בשבילה אבל הוא לא הסכים כי זה מסובך מדי, וכי אני לא מהשבט שלהם וגם אני גר בישראל ועוד מעט יחזירו את המדבר למצרים ואי אפשר יהיה לעבור מאחד לשני והוא לא יוכל להשגיח עליה ולשמור עליה אם יקרה לה משהו. ככה הוא דיבר איתי קצת, בהתחלה הוא היה עצבני אבל אחר כך הוא דיבר בשקט. אני חושב שהוא נבהל שהוא ראה אותי ככה, עם הדם וגם שאני לא מפחד ממנו. בסוף הוא אמר לי ללכת ונתן לי קצת מים ופיתה. אמרתי לו שאני יכול למות במדבר אז הוא אמר לי שאני יחזור למקום שהסיור עובר והם ייקחו אותי או שאני אלך לאל עריש שזה קצת יותר קרוב. הוא אמר לי שאני לא יחזור לג׳מילה אף פעם כי היא לא תלך עם העדר יותר לבד והאחים שלה ישמרו עליה כל הזמן. זהו. נגמר. אני לא יכול יותר לראות אותה אף פעם״. ששת השפיל את מבטו ואני ראיתי עצב גדול בעיניו ובפניו החבולות.

“ומה קרה אחר כך?״ ניסיתי להוציאו מהרגע הדיכאוני.

“כלום. הלכתי קצת עד שמצאתי מקום לישון. בבוקר הלכתי קצת והיה לי כאב ראש אז נחתי כמה שעות וגם כאבו לי הצלעות. אחר כך המשכתי ללכת וללכת בלי הפסקה וקצת לפני הלילה הגעתי למקום ששם החבאתי את המדים והנעליים שלי. אחר כך ישנתי וכבר לא היה לי מים יותר. בבוקר קמתי והלכתי ואני כבר לא זוכר שום דבר כי כל הגוף כאב לי והייתי צמא ורעב אז אני לא זוכר איך הגעתי לשביל של הסיור וכמה זמן הלכתי. ישבתי וחיכיתי עד שבאתם. זהו. נגמר הסיפור״.

“סיפור סיפור זה״, נאנחתי, “מזל שהוא נגמר ככה, שאתה חי. אתה יודע ואני חשבתי כל הזמן הזה שאתה בבית שלך בחופש. עושה חיים״.

“איזה חופש? אני לא יודע עכשיו מתי אני אצא עוד פעם לחופש הביתה. אולי בעוד שבועיים שלושה. אבל זה לא משנה, זה לא אכפת לי״, אמר בשקט.

“זה יעבור לך. לאט לאט אתה תצא מזה, הזמן יעשה את שלו״, ניסיתי להרגיעו בעזרת הקלישאה הנדושה.

“אולי. בכל מקרה אין לי מה לעשות עכשיו. אני לא יכול להיפגש איתה יותר״.

“טוב, בוא נלך לישון עכשיו. מחר תרגיש יותר טוב״, ניסיתי לעודד אותו.

הדלקנו סיגריות ועישנו בשקט. לא דיברנו יותר על הנושא. שנינו שקענו במחשבות ואני רקמתי בדמיוני תוכנית נועזת שתעזור לידידי להשיג את ג׳מילה. פנטזיה רומנטית, כמו בסרטים. נרדמתי בהרגשה טובה קצת לפני שסיימתי את התסריט.

התעוררתי עם עלות השחר כשהאוויר הקר חדר לריאותיי ודקר את אפי בכל שאיפה. הבל הפה החם נראה בעיניי לא מציאותי בנוף המדברי המתעורר לחיים עם קרני השמש הראשונות. ששת ישב, ערני לחלוטין, על אחד הסלעים, חייך קלות כשהזדקפתי לישיבה והגיש לי “מצופה״.

לאחר כחצי שעה הגיע רכב צבאי שעלה לגדוד ואסף אותנו.

***

חלפו כשלושה שבועות וחשבתי שששת התגבר על ג׳מילה. הוא התנהג כרגיל, צחק והמשיך להיות תזזיתי משהו בכל מעשיו. מעולם לא ראיתי בדואי נמרץ כמוהו. כל הבדואים שנתקלתי בהם במהלך חיי היו שקטים ורגועים וחיו בהילוך איטי. דבר לא בער להם ודבר לא הצדיק תגובה מהירה או יציאה מהתרדמת, חוץ מששת שהזכיר לי יותר “צבר״ ישראלי סקרן ומהיר מחשבה. בכל הזדמנות הקנטתי אותו ואמרתי לו שאני מתאים הרבה יותר ממנו להיות בדואי כי באופי שלי אני יותר רגוע ועצלן ואילו הוא, אם הוא לא היה שחום, כולם היו חושבים שהוא “אשכנזי״ לחוץ. היו אפילו מספר מקרים ומספר חוויות שעברנו ביחד במהלך הסיורים שחיזקו את הרושם שלי עליו כעל בדואי לא שגרתי.

באחד הסיורים, לקראת סופו של היום הראשון, כשנסענו בשטח נוח מאוד לנהיגה, פלטה רחבת ידיים מנוקדת בצמחייה נמוכה, ראינו מרחוק שלושה אוהלים כהים, משאית ומספר דמויות. אבי סימן בידו ושני הג׳יפים דהרו לכיוון המאהל. כשהתקרבנו האטנו, כדי לא ליצור אבק מיותר, ועצרנו מספר מטרים מהמשאית הישנה. ממזרח לנו, כחמש מאות מטרים מאיתנו, נגמר המישור ותא השטח התחלף לגבעות עגולות ונמוכות. בתחילה לא הבנו מה אנחנו רואים ומה בדיוק עושים שלושת הבדואים שעמלו לפני המשאית. שניים מהם עסקו בחפירות עמוקות לפני שני הגלגלים הקדמיים. בור אחד היה כנראה מוכן ונראה בעומק של כמטר אחד ובאורך של כשני מטרים. הבדואים יצרו שיפוע כך שסמוך לגלגל היה החלק הגבוה ולקראת סופו, בקצה הרחוק של התעלה הקטנה, היה החלק העמוק. שני הבדואים החופרים היו לקראת סיום חפירת התעלה השנייה ואילו הבדואי השלישי השגיח על מדורה קטנה שחיממה שני מכלי פח מרובעים שלא ראינו מה בתוכם. שלושת הבדואים הפסיקו את מלאכתם כשעצרנו וירדנו מהג׳יפים. לאחר מספר ברכות וגינונים מתבקשים, הסבירו לנו המארחים את המעשה המוזר שראינו. המשאית הישנה שנראתה כלקוחה מסרט על מלחמת העולם השנייה הייתה משאית רוסית, ארבע על ארבע, מקבילה למשאיות ה״ריו״ האמריקאיות שבידי צה״ל. מרווח הגחון היה מרשים ביותר ושיווה למשאית הישנה מראה גבוה וקרבי וללא ספק הייתה לה עבירוּת גבוהה בשטחים קשים.

הבדואי שישב ליד המדורה חייך אלינו וחשף פה חסר שיניים ששפם אפרפר מכסה את שפתו העליונה. גם חריצי קמטיו העמיקו, בעיקר באזור העיניים וזוויות הפה. הוא היה המבוגר שבהם ונראה האחראי הראשי על מבצע המשאית. שני האחרים, שהתברר לאחר מכן שהיו בניו הגדולים לקחו על עצמם את העבודה הפיזית של חפירת התעלות ונראו מרוצים ממעשיהם. האב סיפר לנו שמצברי המשאית שבקו חיים ואין ביכולתם להניע את המנוע. הם ניסו מספר פעמים לגרור אותה על ידי גמלים ולהניעה במשיכה, אך לשווא. המשאית כבדה מדי לגמלים והם לא הצליחו להגיע למהירות המתאימה. לאחר כמה ימים, שבהם חשבו לשלוח את אחד הצעירים לקנות מצברים חדשים באל עריש, הם החליטו לבצע פעולת הנעה אחרונה שאולי תחסוך מהם את ההליכה הארוכה ואת קניית המצברים. תוכניתם הייתה לחפור שתי תעלות לפני הגלגלים הקדמיים, לשלב להילוך שני ולדחוף את המשאית קדימה כך שמשקלה הרב והשיפוע החזק יגרום להנעת המנוע. בנוסף, על מנת להקל על המנוע, הם רוקנו את המים מהרדיאטור ואת השמן מהמנוע לשני פחים, חיממו במדורה והתכוונו להחזירם למקומם, חמים. המנוע החם, כך חשבו, יניע ביתר קלות. אנחנו הגענו בשלבים הסופיים של ביצוע התוכנית וצחקנו בקול לשמע הרעיון המקורי והמשעשע. רובנו חשבנו שהמשאית לא תניע ותישאר תקועה עם ה״תחת״ למעלה. יכולנו כמובן, לשחרר את מצברי הג׳יפים, לחברם במקום מצברי המשאית ולנסות להניעה על ידי הסטרטר אך אבי, קצין הסיור, סירב ובצדק להשבית את שני הג׳יפים אפילו לא לדקה אחת. כבלים להתנעה לא היו לנו וגם לא לבדואים כך שמה שנותר לנו לעשות זה לשבת ולחכות לסיום המבצע. ששת נעזר בינתיים במדורה הבוערת כדי להכין קפה לכל הנוכחים ונראה מתעלם מהנעשה סביבו. נדמה לי שרק אני הבחנתי במבטיו החטופים לעבר המשאית ובהבעת פניו הנבוכה. בשלב זה הוא לא התערב בנעשה אך הייתה לי הרגשה שהוא נעלב במקום הבדואים מהצחוק ומהלגלוג הסמוי של החיילים. בתוך תוכו הוא קיווה שהם יצליחו במשימתם, דבר שיעלה את קרנם בעינינו. גם אני רציתי שהם יצליחו לאחר העמל הקשה והזמן הרב שהם השקיעו. בעיניי נראתה התוכנית הזויה משהו, אך מתבקשת כיוון שלא היה להם מה להפסיד, במקרה הגרוע הם יביאו מצברים חדשים ויחיו את המשאית.

כמובן המשאית לא הניעה. היא אפילו לא עשתה קולות של רצון טוב. היא פשוט גלשה לתעלות ונבלמה לאחר שנייה. קריאות של אכזבה מהולות בקולות צחוק נשמעו מפי החיילים אך נראה היה שרק אנחנו לקחנו את הכישלון לליבנו. שלושת הבדואים רק חייכו ללא התרגשות והצטרפו אלינו לקפה.

מיד לאחר שהמשאית נעצרה ששת שאל את אבי אם נוכל להתעכב מעט במקום כדי לעזור בחילוץ המשאית. “יש לי רעיון שאולי יצליח״ אמר לו. אבי הסכים לאחר ששמע על מה מדובר וגם מפני שהשעה הייתה מאוחרת מדי להמשיך את הסיור ובכל מקרה התכוונו למצוא מקום לחניית לילה.

ששת לא בזבז זמן ומיד החל לפרום ולשחרר את חוטי הטלפון שבהם קשרנו את הציוד לג׳יפים. כולנו נרתמנו למשימה ולאחר מספר דקות הייתה בידנו כמות נכבדה של חוטים באורכים שונים שחיברנו אותם זה לזה ויצרנו ארבע צמות של כבלי הנעה מאולתרים. כל צמה הכילה שישה-שבעה חוטים באורכים שווים שקצותיהם נוקו מכיסוי הפלסטיק וחשפו את חוטי המתכת הפנימיים.

התקרבנו עם הג׳יפים לצד המשאית סמוך למקום מושבם של המצברים הישנים, הרמנו את מכסה המנוע של הג׳יפים, חיברנו את מצבריהם בעזרת זוג כבלים ועם הזוג השני המשכנו עד למצברי המשאית. כעת כל המצברים היו מחוברים במקביל וכוחם התחזק על ידי הנעת שני הג׳יפים ולחיצה על דוושת התאוצה בהילוך סרק. אחד הבדואים הצעירים קיפץ למושב הנהג במשאית ולחץ על כפתור ההתנעה. ניצוצות החלו לעוף מחיבורי הכבלים ושנייה לפני שעלו בלהבות עלתה נהמה קלה ממנוע המשאית, עשן שחור וסמיך נפלט מצינור הפליטה ולאחר השתעלות קלה המנוע החל לעבוד באופן סדיר. צעקות שמחה נשמעו מכל עבר. העשן הסמיך המשיך להיתמר בכל פעם שהנהג לחץ על הדוושה.

ניתקנו את הכבלים המאולתרים, קשרנו שוב את הציוד לג׳יפים ושמענו את חריקות תיבת ההילוכים בזמן שנהג המשאית שילב להילוך אחורי. גם המצמד זקוק לשיפוץ, אמרנו זה לזה. המשאית זינקה לאחור ויצאה בקלות מפתיעה מהתעלות. רעש חזק של חיכוך גלגלי שיניים בישר לנו שהנהג שילב להילוך ראשון וראינו את המשאית מקפצת קדימה וממשיכה בנסיעה איטית לכיוון הגבעה הקרובה ביותר. לאחר כמה דקות חזר הנהג רגלית לאחר שהשאיר את המשאית בראש הגבעה כשפניה לכיוון המדרון המתון. כשירצו להשתמש בה שוב, הם יניעו אותה בקלות יחסית על ידי דרדורה מהגבעה.

ששת נראה מרוצה מעצמו כשהבדואים ביקשו מאיתנו להישאר ולאכול איתם ארוחת ערב. הסכמנו להישאר בתנאי שנשתמש במצרכי המזון שלנו ומהם ניקח רק כמה פיתות בדואיות דקות שגם הן תוחלפנה תמורת לחם צבאי פרוס, ארוז בשקית. השמש השוקעת הייתה כרגיל התפאורה הטבעית שקישטה את ארוחת הערב המושקעת שאכלנו. הרוטמנס הטובה שעישנתי לאחר מכן השתלבה מצוין עם טעם הקפה השחור שהגישו הבדואים המרוצים.

***

עברו כמה ימים, העברנו עוד סיור אחד וחזרנו לשגרת החיים הרגילה. אם לא יקרה משהו חריג, כמו מבצע נוסף בלבנון, השגרה הנוכחית תימשך עד למועד שחרורי מצה״ל וזה מצוין מבחינתי. בימי הבטלה שבין הסיורים נהנינו מפעילויות פנאי מגוונות. שיחקנו משחקי כדור, שש בש, קלפים ועוד. אך הפעילות החביבה עליי במיוחד הייתה הבילויים הליליים במגורי הבנות. מאז היותי נער הייתה לי הצלחה רבה בקרב בנות המין היפה ומאוחר יותר זה התפתח לאומנות חיזור ייחודית שמשכה אליי כל נערה או אישה שאיתה רציתי לשכב. הופעתי החיצונית עשתה את עיקר העבודה ואת השאר עשו התרגילים השונים שהתאמתי לכל אישה ואישה. נראיתי מצוין ונחשבתי לבחור נאה מאוד ומרשים. בגובה של מטר שמונים וחמישה ס״מ, עם גוף אתלטי ושרירי, עור בגוון דבש ועיניים ירוקות, כבשתי מיד כל אישה שחייכתי אליה. הייתי מודע מאוד להשפעתי על נשים וניצלתי זאת היטב. עם הזמן הפכתי לבררן והשתדלתי לבלות רק עם הבנות היפות ביותר שנקרו בדרכי, אך לעיתים בעִתות חרבות, כמו בתקופה ששירתי בצבא, כשנותרו בסביבתי רק חיילות “רגילות״ נאלצתי להתפשר ו״מכרתי״ את שירותיי גם לאלה שלא היו מושכות במיוחד. הן לא הבינו איך הן הצליחו לזכות בי והיו אסירות תודה על המתנה. לי לא היה אכפת במיוחד לספק את יצר החרמנות שהשתלט עליי לעיתים קרובות ולאפשר להן למצוץ לי ולבצע בי מעשים מגונים ככל שיחפצו. העדפתי זאת בהרבה על אוננות במקלחת ועל סיפוק עצמי קצר. האמרה המפורסמת ביותר בסיני ש״כל קוץ במדבר הוא פרח״ עבדה באמת על כולנו, כך שרוב החיילים לא בחלו באף חיילת. גם החיילות המכוערות זכו לחיזורים וקצרו “הצלחות״ בקרב החיילים החרמנים. תמיד חשבתי שהבסיסים בסיני, במיוחד המרוחקים, עשו טוב לבנות הלא פופולריות, במיוחד אם לא הייתה להן תחרות בדמות חיילות נאות בסביבתן, ורובן שמחו לשרת את המדינה במקומות נידחים עם הרבה חיילים ומעט חיילות. למזלי ולמזלם של כמה מקציני הגדוד, רוב החיילות “שלנו״ היו ממוצעות ומעלה. חלקן אפילו סקסיות מאוד. אני חושב ואפילו די בטוח שהייתי היחיד בתקופתי ש״עבר״ על כולן. שמי הלך לפני כזיין שחוגג בכל הזדמנות והמסיבות הקטנות שארגנתי בלילות הפנויים, בעיקר בסופי השבוע כשנאלצתי להישאר בבסיס, הפכו לרכילויות עסיסיות והעלו את קרני גם בעיני הקצינים הבכירים של הגדוד. אפילו המג״ד היה מחייך וקורץ לי כשראה אותי מדבר עם חיילת או כשחזר ללשכתו ומצא אותי משוחח עם הפקידה, שהסמיקה מיד כאילו תפסו אותנו עם המכנסיים למטה. למרות שמגורי הבנות היו מחוץ לתחום עבור כל חיילי צה״ל בכל הבסיסים בארץ, התעלמתי לחלוטין מפקודה זו ובכל הזדמנות שָרַצְתי בחדרי החיילות ונהניתי מהאירוח. רוב החדרים הכילו שתי מיטות, ארוניות אישיות ואביזרים אישיים שייחדו כל חדר. מראה, שולחן קטן, מפות שכיסו את הארוניות והשולחן, וילון נאה לחלון היחיד, תמונות וציורים שנתלו על הקירות ועיצובים קטנים כמו אגרטלים, נרות, אהיל למנורת התלייה, מצעים, כריות וכיסויי מיטה צבעוניים. נוסף על הרכות הנשית שאפיינה את חדרי הבנות לעומת האיפוק הספרטני, הבלגן והקשיחות של חדרי החיילים, בעיקר של הלוחמים, ריחות הקטורת והבשמים שהדיפו חדריהן נעמו לי מאוד ומשכו אותי אליהן כמו פרפר אל אור. לילות רבים ישנתי בחברת החיילות, אם במיטה ריקה של חיילת בחופשה או במיטתה של חיילת נבחרת בזמן שחברתה לחדר ישנה במיטה סמוכה או עושה עצמה ישנה. רוב הפעמים היו לאחר מסיבה לילית פרועה שהתחילה לאחר סיום המטלות היומיות, ארוחת הערב בחדר האוכל, מקלחת והחלפת המדים לבגדים “אזרחיים״. במהלך הערב בחרתי עם מי ארצה להמשיך את הלילה וארגנתי בחדרה מסיבה קטנה בחברת שותפתה לחדר, חיילת נוספת וחייל או קצין צעיר מהגדוד. החדר הואר באור נרות, מוסיקה אופנתית בקעה מטייפ קסטות נייד ומשקאות זרמו כמים. המשקה החביב ביותר היה וודקה אשכוליות, בדרך כלל “קגלביץ'״ שהובא מהבית או שנקנה בשקם המרכזי. בתחילת הערב כולנו השקענו בהכנת קוקטיילים טעימים שהטוב בהם היה ערבוב של וודקה, מיץ לימון סחוט, שתי כפיות סוכר, מעט מיץ אשכוליות ושתי קוביות קרח. המשקה, שלא הורגשה בו כמות האלכוהול, היה טעים במיוחד והיה חביב על כולנו. התמסטלנו בקלות יחסית והשתחררנו מכל העכבות והבושה. המוסיקה והאווירה הרומנטית סחפו את כולנו. ריקודים צמודים והתמזמזויות ליוו את השעה הראשונה יחד עם צחוק שיכורים ומשחקים בעלי אופי מיני. לאט לאט התפשטנו חלקית, כיבינו את הנרות והשתרענו על המיטות. בדרך כלל נשארתי לישון באותה המיטה שבה שכבתי עם החיילת אך לעיתים, כשהתעוררתי בבוקר, הופתעתי למצוא את עצמי במיטתה של החיילת השנייה ולא זכרתי אם שכבתי גם איתה במהלך הלילה. כאב הראש והצמא אילצו אותי לקום, לאתר את בגדיי, לחזור לחדרי, לשתות כמות גדולה של מים ולהמשיך לישון עד לצוהרי היום. ששת מעולם לא השתתף בחגיגות הפרועות שלי. זה אפילו לא עלה על דעתי להזמין אותו ואף פעם לא סיפרתי לו על מעלליי. למרות שהיה חברי הטוב, בתחום זה המרחק בינינו היה עצום.

באחת המסיבות, כשאדי האלכוהול החלו לעמעם את חושיי ולגרות את מחשבותיי, נזכרתי בששת ובג׳מילה ורעיון פרוע ניצת במוחי. מלמלתי משהו לחיילת שאיתה התמזמזתי ויצאתי מהחדר מרוגש מהרעיון שעדיין לא גובש לגמרי. הגעתי לחדרו של ששת ומצאתי אותו שוכב על מיטתו ומאזין למוסיקה ערבית מטייפ קסטות קטן. חייכתי למראה פניו המופתעות והתיישבתי על המיטה הריקה מולו.

“תכבה את הטייפ, יש לי רעיון בשבילך״, אמרתי בהתלהבות.

ששת התרומם לישיבה, לחץ על הכפתור והביט בי בחשדנות.

“חשבתי שאנחנו צריכים לארגן מבצע קטן ולחטוף את ג׳מילה״, יריתי לעברו. כשאמרתי את זה בקול, זה פתאום נשמע לי מטורף ואפילו טיפשי. למרות שהייתי מבוסם קלות, הבנתי עד כמה הרעיון מסובך.

ששת הביט בי בחמלה.

“אתה שיכור, נכון? עוד פעם שתית ארק? זה לא עושה לך טוב״, ששת לא התייחס כלל לתוכן הדברים שאמרתי.

“אני לא שיכור״ הגבתי במהירות, “חשבתי קצת על הפרטים, אנחנו צריכים לתכנן את זה יותר טוב. יש סיכוי גדול שנצליח״.

ששת לא התלהב כמוני אך נתן לי הזדמנות להסביר את דבריי.

“אנחנו צריכים להשיג ג׳יפ אזרחי, להגיע איתו עד לאזור האוהל של המשפחה, להחביא אותו במרחק סביר ולמצוא דרך להגיע אל ג׳מילה ולדבר איתה. היא תברח באמצע הלילה, תפגוש אותנו ואז ניסע חזרה עם הג׳יפ לישראל״.

“ממש פשוט!״ ששת גיחך, “שכחת רק את אבא שלה ואת האחים שלה ואת המכות שקיבלתי מהם. אני לא אצליח להתקרב אליה אף פעם״.

“נכון, אז אולי נשלח מישהו מהחברים שלך שהם לא מכירים והוא ימסור לה את ההודעה״, התלהבתי מעצמי.

“הם לא ייתנו לגבר לדבר עם אישה. אסור לאורח להסתכל על הנשים. הוא לא יצליח לדבר איתה״, ששת חזר לשכיבה.

“אז אולי אנחנו צריכים לשלוח אישה״, לא הרפיתי “בעצם הכי טוב זה לשלוח זוג. יש לך חבר נשוי שיכול לעזור לנו? אפשר לשלוח אותם מאיזה שהיא סיבה ואז האישה תדבר עם ג׳מילה ואחרי שעה שעתיים הם יעזבו את המשפחה וכאילו ימשיכו בדרכם. צריך לפתח את זה יותר״.

ששת הזדקף שוב לישיבה. הוא נראה לי פתאום ערני ומתעניין. הוא עדיין שתק, אך ראיתי בעיניו איך הוא מעכל את הרעיון החדש.

“זה יותר מדי מסוכן״, אמר לבסוף “אני לא יכול להגיד לחבר שלי לעשות את זה בשבילי. יש חיילים מצרים בדרך ואנחנו יכולים להסתבך איתם. זה מסוכן״.

“נכון, אבל אתה יודע שהחיילים המצרים הולכים ברגל ושהסיורים שלהם לא מכסים אפילו חצי מהשטח שהם צריכים לפטרל בו, ושגם אין להם מוטיבציה לכלום ושהם מסיירים רק במקומות מסוימים ובשבילים ראשיים. הסיכוי שניתקל בהם מקרוב הוא קטן ביותר וגם אז אנחנו יכולים לברוח במהירות חזרה. אין להם מכשירי קשר והם לא יכולים לדווח באותו הרגע, אז אנחנו מוגנים ממרדף. האנשים היחידים שאנחנו צריכים לדאוג מנוכחותם הם החיילים הישראלים שנמצאים באזור. להם אנחנו צריכים לתת תשובות אם הם יעלו עלינו״.

“דווקא מהחיילים הישראלים אני לא מפחד״, ששת נכנס לסיטואציה הדמיונית “אנחנו נגיד להם שאנחנו חיילים בחופשה ואנחנו מטיילים עם חברים שלנו בסיני, אני לא חושב שתהיה להם בעיה עם זה״.

“כן, אתה צודק. מותר לנו לטייל איפה שאנחנו רוצים. עכשיו נשאר לנו רק להשיג ג׳יפ וזוג חברים בדואים שיסכימו לעשות לך טובה״, חייכתי אליו בסיפוק כשהבנתי שהוא מתחיל להתלהב מהתוכנית.

“יש לי חבר נשוי שיסכים לעזור לי. בחופשה הבאה אני אדבר איתו על זה ואני גם אנסה להשיג ג׳יפ ממישהו מהשבט שלי, יש לנו כמה כאלה״.

“אז סגרנו״, קמתי מהמיטה והושטתי לו את ידי.

ששת לחץ את היד בחום “אינשאללה נצליח״ צחק. ההתרגשות מהמחשבה שג׳מילה תהיה שלו לעד ניכרה בעיניו המבריקות ובזקיפות גוו.

“אנחנו נצליח״, הבטחתי לו. “טוב, עכשיו אחרי שהסכמנו, אני חוזר למסיבה שלי. ביי בינתיים״.

יצאתי, ערני לחלוטין. האדרנלין שיכך במקצת את השפעת האלכוהול. אולי אני עוד אספיק לחגוג הלילה, חשבתי כשנכנסתי לחדר של עופרה ושל אסנת. מוסיקה שקטה ונעימה התמזגה עם ריח הקטורת, החושך ואדי האלכוהול שעמדו בחדר. זוג ישן במיטה השמאלית, כנראה לאחר פעילות משחררת. מישהי ישנה במיטה הימנית. התפשטתי לחלוטין ונכנסתי בעדינות. קיוויתי שזאת תהיה אסנת.

עברו כמה ימים וששת שב מחופשת סוף השבוע שמח ומרוגש.

“הכול מסודר״, בישר לי בחיוך, “יש לנו ג׳יפ והחבר שלי, עבד, אמר שהוא יעשה את זה. רק נשאר לנו להחליט על התאריך. אנחנו נצטרך לעשות את זה בסוף השבוע, מתי שאנחנו יוצאים הביתה, אולי בשבוע הבא זה יסתדר לנו״.

“אנחנו נסדר שזה יסתדר. אל תדאג, אני אטפל בזה. אבל איך תודיע לחבר שלך על התאריך?״

“הוא עובד בבאר שבע, במסעדה, יש לו שם טלפון. אני יכול להתקשר אליו מתי שאני רוצה״.

“מצוין. אז אני מבין שהוא יגיע עם הג׳יפ ועם אשתו לאן שנגיד לו?״

“בדיוק. הוא גם מכיר את סיני קצת. הוא ייקח את הג׳יפ מחבר שלי ויבוא לשקם הגדול באל עריש. אנחנו נחכה לו שם אחרי שנרד מההסעה ביום חמישי בערב״.

“רעיון טוב״ חייכתי אליו “מאל עריש יהיה לנו גם יותר קצר להגיע לאוהל של ג׳מילה״.

“נכון. מה שנשאר לנו זה לבדוק אם הם עדיין שם. אולי הם כבר עברו למקום אחר״. ששת הרצין פתאום כשהבין שכל התוכנית לא תהיה שווה כלום אם נגיע והם לא יהיו במקום.

“תמיד נוכל לעקוב אחריהם. אחרי העקבות אני מתכוון. נקווה רק שהם לא עזבו את המקום מזמן. אבל לא נראה לי שהם חוששים ממך, לכן אין להם סיבה לברוח״.

“הלוואי שאתה צודק. כבר אין לי סבלנות לחכות. מהיום שדיברנו על זה הזמן לא עובר לי. אני גם לא יכול לישון כמעט, אני כל הזמן חושב על המבצע ומה יקרה אם לא נצליח״.

“אם הם עדיין שם, אנחנו נצליח. אין סיבה שלא. צריך רק סבלנות. וגם לתכנן טוב טוב מה לקחת איתנו ומה לעשות בכל מקרה של תקלה או של הפתעה. אנחנו צריכים להיות מוכנים לכול״. פתאום הרגשתי איך הפחד משתלט עליי. ככל שהרעיון מתקדם והופך למעשי יותר, אני מבין טוב יותר למה אני מכניס את עצמי ואת ששת וחבריו. אם יקרה משהו לא טוב אני לא אסלח לעצמי בחיים. אבל להתחרט אני כבר לא יכול. מאוחר מדי. אני לא אעשה זאת לששת אחרי שהלהבתי אותו כל כך.

“טוב. יאללה. לך תסדר לנו יציאה ביום חמישי הקרוב. אם תצליח יש לנו סיכוי יותר טוב״, ששת החזיר אותי למציאות.

בדרכי למ״פ כדי לבקש ממנו שחרור מיוחד בסוף השבוע לששת ולי, חשבתי שרק אם הפלוגה תקבל משימה כל שהיא או שנעבור השבוע למקום אחר, אולי לצפון לתפוס קו או משהו דומה, אני אנצל מהמבצע המיותר שיזמתי. אני והרעיונות המפגרים שלי. הייתי צריך להישאר במסיבה ולשתות קצת יותר.

המ״פ הסכים לשחרר אותנו בתנאי, שוב, שששת ידבר עם שאר הגששים וידאג שהם יחליפו אותו בסיורים, ושאני אסדר את הסיורים שלי עם החברים שלי מהפלוגה. הגששים הסכימו לאחר שששת סיפר להם על התוכנית שלנו והשביע אותם שלא לדבר על זה עם איש. אני לא סיפרתי לאיש מהפלוגה על התוכנית, רק אמרתי שאני צריך לצאת השבת ודאגתי לסידור של הסיורים כך שמי שיחליף אותי יצא במקומי לחופשה בפעם הבאה.

יצאנו לעוד סיור אחד, שהתחיל ביום שני. חזרנו ביום שלישי בלילה וביום רביעי התארגנו ליציאה. הכנסתי לתרמיל חמש חפיסות סיגריות טיים, רוטמנס אחת, כמה קופסאות גפרורים, כמה קופסאות שימורים, בגדים אזרחיים, נעלי ספורט וגרביים. ברביעי בלילה ישבנו שעות סביב מדורה קטנה, העלנו תרחישים אפשריים והצבנו לעצמנו גבולות הגיוניים. קבענו שלא נכנס לעומק השטח המצרי יותר מעשרים קילומטרים. קבענו שאם לא נמצא את האוהל ביום שישי, נחפש אותם עד לחשכה, נישן ונמשיך בחיפושים למוחרת בבוקר, שיצא ביום שבת, עד לצוהרי היום ואז נחזור לאל עריש, בכל מקרה. קבענו שאם ניתקל בחיילים מצרים שיפתיעו אותנו, ננסה להסביר להם שתעינו בדרך. אם זה לא יעזור והם יתעקשו שנתלווה אליהם, נשתלט עליהם בעזרת הנשק שנחביא על רצפת הג׳יפ, נקשור אותם קלות כך שיוכלו להשתחרר לאחר זמן קצר יחסית, נרוקן את הנשק ואת המחסניות שלהם מכדורים ונימלט מהמקום במהירות לכיוון ישראל. רק מהמחשבה על עימות אפשרי ליבי החל לדפוק בחוזקה וחולשה פלשה לכל אברי גופי. ידעתי שששת יתפקד מצוין במקרה כזה ואני מקווה שגם עבד, חברו, מהיר מחשבה וקר רוח, כי אני לא בטוח שהם יוכלו לסמוך על תפקודי היעיל במקרה חריג. סביר להניח שאתאבן ושלא אגיב לנעשה סביבי. לא בגלל שאני לא חייל טוב ולא מהיר תגובה, להפך, אני נחשב ללוחם טוב ויצא לי מספר פעמים לירות לכיוון האויב ולהגיב במהירות גם באימונים וגם בתקופת המבצעים בלבנון. לא הרגתי אף אחד, אבל תפקדתי באופן טוב ויעיל. הבעיה שלי מתחילה כשהסיטואציה שאני נמצא בה היא לא מקובלת או לא חוקית. כשמוחי מודע לעובדה שאני אמור לעבור עבירה או שאני עלול להיקלע למצב שבו אני אצטרך להזיק או להינזק שלא לצורך או שלא בשליחות חוקית, כמו צבאית, לדוגמה, הוא משתק את איבריי ומקפיא את מחשבותיי. אני לא בטוח שששת יודע זאת או חושד שאני כזה. הוא בטח מתאר לעצמו שאני אדם שעשוי ללא חת, מבוגר ואחראי. אני הרי פז"מניק ותיק, עברתי הרבה בשירותי הצבאי ויש לי קשרים מצוינים עם כל המפקדים בגדוד.

עלינו להסעה בצוהרי יום חמישי לא לפני שהכנסתי לתרמיל ארבע חבילות לחם פרוס, ארבע מימיות מים, כלי רחצה ושתי מחסניות. את שק השינה קשרתי לתרמיל מבחוץ. האוטובוס היה מלא בחיילים מאושרים ובשני נהגי אגד שהתחלפו בנהיגה בכל שעתיים ונראו עליזים, ערניים ודיברו כל הדרך. רוב החיילים נרדמו במושבם מיד עם תחילת הנסיעה. ששת ואני התיישבנו קרוב לקדמת האוטובוס נרגשים ומתוחים. הבטתי דרך החלון על הנוף המוכר כל כך ומשום מה הייתה לי הרגשה שזאת הפעם האחרונה שאני חווה את הנסיעה הלא נגמרת במדבר היפה הזה. עד אל עריש לא החלפנו אפילו מילה אחת. כשהאוטובוס עצר בחניון הגדול וכשכל החיילים ירדו להפסקה של כעשרים דקות, ירדנו גם אנחנו עם כל הציוד. הודענו לסמל האחראי על הנסיעה שלא יחכה לנו כי אנחנו ממתינים לאוטובוס שאמור להגיע מאחד מגדודי השריון שבסיני ושבו נמצאת חיילת שהכרתי לא מזמן. הסמל חייך, טפח על שכמי ואמר בהבנה, “כבר לא מספיקות לך כל הכוסיות בגדוד, אתה חייב להשכיב את כל החיילות בסיני, אני מכיר אותך!״ צחקתי במבוכה מעושה והתרחקתי באיטיות.

לא כל כך התעניינתי בעיר אל עריש. המעט שידעתי עליה, כמו למשל, שפירוש שמה בערבית הוא סוכה, היה מסיפורים ששמעתי ממקורות שונים כגון הגששים הבדואים והמפקדים שלי בגדוד. לפי המפות הטופוגרפיות ראיתי שהעיר אל עריש, הגדולה שביישובי מדבר סיני, שוכנת בצפון המדבר, לחוף הים התיכון ובנויה בתוך ערוץ נחל רחב מאוד, הנע מדרום לצפון, ונקרא ואדי אל עריש. חלקה הדרומי, הפחות מיושב, מחולק לשטחים חקלאיים שמעבדים הפלחים המקומיים, וככל שמצפינים העיר הופכת למיושבת יותר עד שמגיעים לשכונות הצפופות הקרובות לחוף. אל עריש נמצאת על ציר מרכזי המקשר בין מצרים וארץ ישראל ונראה לי שעיקר חשיבותה הוא במיקומה האסטרטגי כעיר מעבר מרכזית שכל הסחורות וכל הנוסעים ממצרים לסוריה ולהפך, היו חייבים לעצור בה. בנוסף שימשה העיר כמרכז מסחרי ענק לכל הבדואים מהסביבה הקרובה וגם מהרחוקה. אני, כמו שאר החיילים מסיני, נהניתי בעיקר מהשקם המרכזי של צה״ל.

ג׳יפ לבן חנה על יד הכניסה לחניון. ג׳יפ ארוך, עם גג מברזנט אפור ועם ג׳ריקן דלק ממתכת קשור ברצועה למתקן מתאים מאחור. נראה חדש למדי, חשבתי לעצמי. ששת הביט בי, סימן לי בעיניו שאכן זה הג׳יפ ושנינו צעדנו לכיוון הכניסה לקנטינה. לא היה זכר לעבד ולאשתו. המתנו כחצי שעה, שבה קניתי כמה מצופים ובקבוק ארק, עד שהאוטובוס שבו הגענו יצא לדרכו צפונה. המקום המה חיילים, חיילות, קצינים ואנשי קבע שדיברו, צחקו וצעקו. אזרחים ישראלים הסתובבו בין החיילים. אזרחים עובדי צה״ל, קבלנים ועובדים מכל התחומים שבו לביתם לאחר שבוע של עבודה בסיני. ימי חמישי וראשון היו הימים העמוסים ביותר בשקם אל עריש ובתחנות העצירה באשקלון. החיילים ששירתו בסיני יצאו לחופשת סוף השבוע כבר ביום חמישי עקב המרחק העצום מאזור המרכז. בממוצע, יצאנו לחופשה בכל שבת שלישית, אך לי קרה מספר פעמים שנאלצתי להישאר בסיני ארבעה ואפילו חמישה שבועות ברציפות, בעיקר בתחילת שירותי הצבאי, בטירונות ובאימון לוחם. בדרך כלל הייתי מגיע לביתי בשעות הערב לאחר שהאוטובוס עצר להפסקה פעמיים, בפעם הראשונה בשקם באל עריש ובפעם השנייה באשקלון, במזנון תחנת הדלק “פז״ שעל הכביש הראשי. לעיתים, תלוי ברצונם של נהגי האוטובוס, היינו עוצרים בתחנת הדלק בצומת יד מרדכי ולא באשקלון. בימי ראשון היה האוטובוס יוצא מאזור תל אביב. ריכוז האוטובוסים היה ממוקם בחניון יד אליהו ומשם יצאנו לכיוון דרום. אלפי חיילים הגיעו מכל הארץ, בכל יום ראשון בבוקר, לחניון, איתרו את האוטובוס הנוסע לבסיסם, התמקמו במושבם ושקעו בשיחות ובסיפורים עם חבריהם. הנסיעה הארוכה הייתה חוויה בפני עצמה. לוותיקים, למפקדים ולחיילים האדישים הייתה זו חוויה נעימה שבסופה הם הגיעו למקום שבו הרגישו שייכות ביתית. לטירונים ולחיילים המפונקים הנסיעה הייתה חוויה מדכאת שבסופה הם הגיעו לגיהינום, מבחינתם. אני הייתי מהזן האדיש. כבר מתחילת השירות הצבאי הבנתי שאני חייב לתרום שלוש שנים מחיי לטובת המדינה והחלטתי שאני אנסה לצאת מהמשימה בריא בגופי ובנפשי. החלטתי שאני אבודד מצבים, אחלק את הזמן לחלקים קטנים ושאשתדל “ליהנות״ מכל רגע. אני חושב שהצלחתי כי מעולם לא הגעתי למצב של לחץ נפשי או של דיכאון וייאוש כמו שקרה למספר חברים מהפלוגה. כל יום שעבר קירב אותי לסיום. לסיום הטירונות, לסיום הקורס, לסיום השירות הצבאי. דווקא לקראת הסוף הזמן עבר לאט. דווקא כשקל לי ונוח לי, הזמן זחל לאיטו וכל יום נמרח ונמתח כמו מסטיק. אבל גם לזה הייתי אדיש. לא סבלתי כך שלא היה לי אכפת. בסופו של דבר זה ייגמר.

ששת ואני פסענו לכיוון הג׳יפ הלבן תוך כדי חיפוש וסריקה של השטח בעינינו. כשנכנסנו לג׳יפ והתיישבנו על המושבים הקדמיים, התגלו לפתע עבד ואשתו פוסעים לכיווננו. חיוכים הדדיים נמרחו על פרצופינו כשיצאנו לקראתם. ששת ועבד מיהרו להתחבק, להתנשק ולברך זה את זה בערבית. עיישה, אשתו של עבד ואני, התבוננו מהצד. ששת ערך טקס היכרות קצר ביני לבין עבד ולאחר מכן נכנסנו כולנו לג׳יפ. ששת התיישב בכיסא הנהג, אני לצידו, עבד ואשתו התיישבו מאחור, זה מול זו, על ספסלי האורך המרופדים. התרמילים הונחו מאחור ושני ה-M16 הושכבו בין הכיסאות לצד ידית ההילוכים. התחלנו בנסיעה איטית ויצאנו מחניון השקם לכיוון דרום. ששת ניווט ברחובות אל עריש עד לפאתי העיר ומשם עלינו על הכביש הראשי, המוכר לנו כל כך, שהוביל לכיוון רפידים, כך שלמעשה חזרנו לכיוון מרכז סיני. משני צידי הכביש עמדו בתים קטנים וצריפים ישנים שאת כל אחד מהם גידרו שיחי צבר גדולים. ככל שהמשכנו לכיוון דרום התמעטו הבתים, המרחקים ביניהם גדלו ומספר האנשים שחלפנו על פניהם ירד מאוד. נסענו עוד כארבעים דקות עד שעברנו את אזור הדיונות המקיפות את אל עריש. ששת פנה ימינה, לכיוון מערב, בשביל הראשון שנקרה בדרכנו, שהוביל אותנו בשטח מישורי יחסית ונע מצפון לג׳בל ליבני לכיוון ג׳בל אל מערה. הנוף המדברי בנקודה זו היה לא שגרתי. לפנינו השתרע מישור רחב ידיים כשמצפון לנו שטח עצום של דיונות ומדרום מערב שרשרת הרים ארוכה וכהה. תאי השטח השונים כל כך זה מזה על רקע שמי הקיץ הכחולים, יצרו מראה קסום עוצר נשימה. ששת עצר לאחר כעשר דקות, דומם את המנוע, ואנחנו ירדנו ומתחנו את איברינו. עד לרגע זה ששת ועבד התעלמו לחלוטין מעיישה, לא החליפו עימה מילה ואפילו לא הסתכלו לכיוונה. כשירדנו, עבד פנה לאשתו ואמר לה משהו בערבית שגרם לה להתרחק מאזור הג׳יפ ולהיעלם מאחורי דיונה קרובה. הבטתי בפניו של ששת בשאלה.

“היא מחכה שנחליף בגדים. אני ואתה. אנחנו לא יכולים להישאר על מדים״.

החלפנו לבגדים אזרחיים. אני לבשתי מכנסי ג׳ינס, חולצת טריקו לבנה ונעלי ספורט וששת לבש גלבייה לבנה וסנדלי עור. את המדים הכנסנו לתרמילים ואת הנעליים הצבאיות הנחנו מתחת למושבים האחוריים. עיישה חזרה לקריאת בעלה, בשקט ובצייתנות עיוורת. הבטתי בה בהליכתה. אישה צעירה לבושה מכף רגל ועד ראש ורק כפות ידיה ועיניה גלויות. אין לי מושג איך היא נראית באמת ומה היא מרגישה באמת. אי אפשר לראות אותה וגם לא לשמוע אותה. היא לא מדברת עם גברים וגם לא נראה לי שהיא מדברת עברית. עבד נראה בעיניי בדואי ידידותי וחייכן. שפם שחור מעטר את פניו, עיניו שחורות ומכווצות, שערו שחור קצר וגובהו ממוצע. הוא לבש גלבייה לבנה ונעל כפכפי גומי שחורים. עבד דיבר עברית רהוטה והיה בקי בכל הנעשה במדינה. ששת והוא דיברו ביניהם בעברית כדי שגם אני אוכל להשתתף בשיחה שבה סיפר עבד על עצמו ועל מה שעבר בדרך אלינו. השעה הייתה חמש אחר הצוהריים והחום היה כבד ומעיק. רוח חמה נשבה קלות ויצרה הרגשה של מחנק. הרגשה שכל מה שתעשה, לא תוכל לברוח מהחום שעוטף אותך מכל הכיוונים ואין דרך להשתחרר ממנו.

המשכנו בנסיעה והערכנו שנגיע לאוהל המשפחה בשעה שש וחצי בערך, אם לא יהיו עיכובים מיותרים. השטח לא היה קשה לנהיגה כך שהתקדמנו במהירות גבוהה יחסית. הכיוון הכללי היה דרום מערב בשאיפה להגיע לשביל, המוכר לששת מביקורו הקודם, ולהמשיך עליו מערבה. עברנו כעשרים קילומטרים והגענו לשביל שהוביל ממזרח למערב, דרומית לדיונות ובמקביל אליהן. לאחר כעשר דקות נסיעה מערבה הגענו לערוץ נחל יבש והחלטנו לעצור להפסקה שבה נאכל ארוחה קלה, נשתה ונתכנן שוב את מהלכינו הבאים. ששת עצר את הג׳יפ צמוד לשיח גבוה שנראה כמו עץ קטן ונתן מעט צל. עבד אסף כמה שיחים יבשים, הוסיף אותם לענפים יבשים שהוציא משק יוטה ששכב מתחת לספסל בג׳יפ והדליק מדורה קטנה. אשתו השתקנית סייעה בעדו ולאחר כעשר דקות שתינו קפה ואכלנו כמה מצוּפים. ישבנו בצילם של הג׳יפ ושל השיח, הדלקנו סיגריות והתרווחנו במקומנו. עבד הציע שנמשיך בנסיעה עד שנגיע לאזור אוהל המשפחה, נבדוק מרחוק אם הם עדיין שם ואם כן, נחנה לשנת לילה במרחק ביטחון סביר, ומחר בבוקר יצאו אשתו והוא ברגל לכיוון האוהל וששת ואני נמתין להם במקומנו עד שיחזרו. אני אמרתי, שכיוון שהם יֵצאו מהמשפחה, בסוף הביקור, לכיוון מערב, שזה הפוך מהמקום שששת ואני נמתין להם, עדיף שנאסוף אותם עם הג׳יפ במקום מפגש כל שהוא, נניח שלושה קילומטר מהמשפחה ובכך נקצר להם את ההליכה ובכך גם את הזמן היקר לנו כל כך. ששת הביע ספק בסיכויי החבירה כיוון שאיש מאיתנו לא מכיר את השטח שממערב לאוהל ואין לנו אפשרות להחליט היכן בדיוק ניפגש. בסופו של דיון קצר החלטנו שבמקרה שלא ניפגש, מסיבה כל שהיא, נחזור למקום המפגש המקורי ונמתין עד שעבד ואשתו יגיעו, סביר להניח שזה יהיה בשעות הערב. עישנו עוד סיגריה אחת, התקפלנו ויצאנו לדרך. הפעם אני נהגתי וששת ישב לצידי. הוא העריך שאנחנו נמצאים במרחק של כחצי שעה נסיעה. הבטנו זה בזה וחייכנו. חיוכו היה מהול במבוכה קלה, נראה שהוא מתרגש או חסר סבלנות, או שניהם. האפשרות שהמשפחה של ג׳מילה עזבה את המקום הייתה סבירה ובמקרה כזה, הסיכוי למצוא אותם בלי להזדהות הוא קלוש כי בכל פעם שנגיע למאהל כלשהו ניאלץ להתקרב ולהתגלות על מנת לבדוק את זהות בעליו. ככל שהתקדמנו ששת נראה לחוץ יותר. הוא תופף באצבעותיו בלי משים, על ברכו ועישן ללא הרף.

“עוד מעט נגיע ואז נדע היכן אנחנו עומדים״, אמרתי לו “תירגע, יש לי הרגשה טובה שנמצא אותם והכול יסתדר״.

הוא הביט בי בעיניים שואלות ושתק. איזה משפט מטומטם אמרתי, חשבתי לעצמי, אין לי מושג מה יקרה ואיך ההרפתקה תיגמר וגם אם יש לי הרגשה טובה, היא לא תשנה את המציאות כך שאני לא מעודד ולא מרגיע איש.

לאחר כעשרים דקות נסיעה ולאחר שעברנו פיצול שבילים אשר ששת הכיר, הוא הורה לי לעצור. עצרתי על השביל, השעה הייתה שש ושלושים והחום היה עדיין כבד ומעיק. לפנינו השתרע שטח עצום, מישורי ברובו, ששיחי מדבר נמוכים פזורים בו במרחקים שונים זה מזה וגבעות נמוכות, רחוקות זו מזו, הסתירו את האופק וגרמו לשביל להתפתל ביניהן במתינות.

“חשבתי על משהו״, ששת הסתובב שמאלה על מושבו, הביט בי, הסיט את מבטו לעבד והמשיך “האוהל נמצא מאחורי הגבעה הבאה, בערך עשר דקות הליכה. חשבתי שיש לנו זמן לעקוף אותם מכיוון דרום, עיקוף גדול, כדי שהם לא יראו אותנו, ואז להתחבר לשביל כמה קילומטרים ממערב להם. ככה עבד ועיישה יבואו אליהם כאילו מכיוון מצרים וכאילו הם חוזרים הביתה לישראל. אנחנו נחזור לפה אחרי שנוריד אותם והם יפגשו אותנו פה וכאן נחכה גם לג׳מילה וניסע חזרה לכיוון אל עריש".

עבד ואני הנהנו בראשנו בהסכמה.

“רעיון טוב. ככה גם נכיר את כל האזור ולא יהיו לנו הפתעות ובעיות חבירה״ אמרתי.

“כן, אחלה רעיון ג׳ומעה. אני גם חושב שזה יקצר לנו את ההליכה״ עבד שיבח את ששת.

“כן, אבל אנחנו עוד לא יודעים אם הם נמצאים שם, אנחנו צריכים לבדוק לפני שאנחנו מתחילים״ הוספתי.

“נכון״, מיהר ששת להגיב, “אני אלך לבדוק. זה ייקח לי עשר דקות ברגל. אני לא רוצה לנסוע בג׳יפ לכיוון שלהם כי אולי הם ישמעו אותו או יראו את האבק שלו״.

“אוקיי, ואני בא איתך״, יצאתי מהג׳יפ והתחלתי ללכת לכיוון הגבעה. ששת מיהר להדביק אותי ושנינו הגברנו את קצב ההליכה עד לכמעט ריצה קלה. כשהגענו למרגלותיה, החלטנו לטפס קרוב למדרון המתון ולא להגיע לראש הגבעה, שהיה מבליט את צלליות גופינו על רקע השמים. הטיפוס בצד הגבעה, בזהירות המרבית, יקשה על יושבי האוהל להבחין בנו צופים בהם.

אוהל המשפחה עם כל הציוד, ובעלי החיים שמסביבו, התגלה לעינינו במרחק של כשבע מאות, שמונה מאות מטרים לפנינו. שתי שניות אחר כך גלשנו לאחור ויצאנו לדרכנו חזרה לג׳יפ. ששת ואני לא יכולנו להסתיר את חיוכינו ואני טפחתי על כתפו בסיפוק. זהו, התוכנית יוצאת לדרך, חשבתי לעצמי ופחד גדול מחק את חיוכי מהר יותר מכפי שציפיתי. לא העזתי להביט בפניו של ששת כדי לא לקלקל את מצב רוחו המרומם. עבד הבין מיד, חייך בסיפוק וחיבק את ששת בחום. עיישה נשארה יושבת בג׳יפ ללא תגובה.

רוב הנסיעה המתוכננת עברה לאט ובשקט. נהגתי בזהירות, תמרנתי בין גבעות ושיחים וניווטתי לפי תנאי השטח ולפי הרגש. כל הדרך שתקנו. איש איש שקע במחשבותיו. בתחילה נסענו לכיוון דרום, לאחר כשני קילומטרים פנינו מערבה ולאחר כשלושה, ארבעה קילומטרים נוספים עלינו צפונה ונסענו עד שהתחברנו שוב לשביל הרצוי. לקראת סוף הנסיעה לא יכולתי יותר להתרכז בנהיגה וכיוון שהעיקוף התנהל בשטח בור ובתול, הג׳יפ קיפץ והתנדנד קלות. המחשבות הפסימיות סירבו לצאת מראשי והתחלתי לאבד תחושה בכל אברי גופי. ששת הבין שמשהו לא בסדר איתי וביקש ממני לעצור. עצרתי ולא העזתי להביט בפניו.

“אתה לא מרגיש טוב?״ שאל בדאגה.

“אני לא יודע מה קרה לי. אני חושב שאני חולה״ שיקרתי בשקט.

“מה קרה לך? אולי התייבשת? אתה צריך לשתות מים״ ששת שלף מימייה, פתח את הפקק והגיש לי.

הרמתי אותה לפי ולגמתי לגימות ארוכות. רק אז הבנתי עד כמה היו פי וגרוני יבשים. ולא מחוסר נוזלים. תחושת הפחד ייבשה אותם עד שלא נותר רוק בפי. ממה אני כל כך מפחד? ניסיתי להשיב לעצמי על השאלה שחזרה על עצמה שוב ושוב. מה כבר יכול לקרות לי? לפי התוכנית, אני לא אמור לפגוש איש. אני מסתכן הכי פחות מכולם. אז מה קורה לי? אני חייב לנוח מעט ולנסות לצאת מהתחושות הרעות. מזל שאני לא רועד, הרגעתי את עצמי מעט. ירדתי מהג׳יפ והתרחקתי ממנו לאט. נשמתי מספר נשימות עמוקות, מתחתי את ידיי ואת גופי ופתאום הרגשתי צורך עז לעשן סיגריה ולשתות קצת ארק. הדלקתי “טיים״ ושאפתי עמוק לריאותיי. חזרתי לג׳יפ והוצאתי בקבוק מהתרמיל, פתחתי את הפקק בסיבוב חזק והרגשתי את שוליו הנחתכים פוצעים קלות את אצבעותיי. התעלמתי מהכאב, חילצתי את הפקק מהבקבוק ומיהרתי לקרבו לשפתיי וללגום מעט. שאפתי שוב מהסיגריה והרגשתי שהדם שב ללחיי. אני מרגיש קצת יותר טוב, הרגעתי את עצמי. הרמתי שוב את הבקבוק ולגמתי שנית. תוך כדי מעשה, כשראשי מורם, הבחנתי לפתע שכולם מסתכלים עליי ופניהם רציניות. אפילו עיישה נעצה בי עיניים גדולות. מיהרתי להוריד את הבקבוק ולסגור עם הפקק.

“אני מרגיש יותר טוב. זה קצת עבר לי״, אמרתי והחזרתי את הבקבוק לתרמיל בעיניים מושפלות.

איש לא הגיב לדבריי. ששת ירד ממקומו ועבר לכיסא הנהג. אני התיישבתי בכיסא שלידו והמשכתי לעשן.

כשהגענו לשביל הרגשתי השתפרה פלאים. אולי כי שלוותם של ששת ועבד נסכה בי ביטחון. אולי כי הבנתי שאני לא נמצא בסכנה משמעותית. ואולי זה בגלל הארק. לא אכפת לי. מה שחשוב הוא, שאני שוב בסדר. חצינו את השביל, המשכנו בנסיעה עוד כמאתיים מטרים ועצרנו מאחורי גבעה שהסתירה אותנו מהשביל. ששת דומם את המנוע, ירד מהג׳יפ והחל בהכנת מדורה לקפה ולארוחת הערב. עבד ואשתו אספו חומרי בעירה יבשים ואני הוצאתי את המצרכים וסידרתי אותם ליד המדורה. השמש הגדולה שקעה לאיטה מעבר לגבעות הרחוקות וחשכה החלה להשתלט על השמים ועל הארץ. נרדמתי מהר, יחסית להתרגשות שממנה סבלתי. כשהתעוררתי עם עלות השחר, סברתי, בשנייה הראשונה, שאני מתעורר להמשך סיור שגרתי, אך מיד התעשתי כשראיתי שהכול סביבי לבן. ג׳יפ לבן ושתי גלביות לבנות. עיישה לא נראתה, בשלב זה, באזור.

“בוקר טוב, שאולי״, עבד חייך אליי, “איך אתה מרגיש עכשיו?״

“בוקר טוב. אני מרגיש טוב״, התיישבתי במקומי ומתחתי את איבריי “איך אתם?״

“על הכיפאק, אחלה בוקר. ואם יהיה לנו מזל אז יהיה לנו גם אחלה יום״, ששת חייך והגיש לי ספל קפה רותח.

“תודה. הלילה נדע אם היה לנו שווה כל הסיפור הזה. לך ולי אין ברירה אלא לחכות ולראות. נראה איך נעביר את היום בלי להשתעמם״.

“לפחות לי יהיה מעניין. אני הולך להתארח אצל האנשים שהרביצו לג׳ומעה. מה אתה אומר? הם יספרו לי עליך ואיך בכית כמו תינוק?״ עבד צחק ונראה מרוצה מעצמו.

“לא אכפת לי מה הם יספרו לך, העיקר שג׳מילה תבוא בסוף".

עבד ועיישה, שהופיעה פתאום מאחורי הגבעה, התארגנו ליציאה למשימה, תוך כדי הסברים ועצות שששת לא הפסיק להשיא. עבד לא הגיב. הוא הבין לליבו של חברו והיה מודע לדאגתו.

ליווינו אותם כמה מאות מטרים, נפרדנו מהם ושבנו לג׳יפ.

נשארנו במקומנו עד שחום השמש הפך לבלתי נסבל, אז התחלנו בנסיעה חזרה למקום המפגש המתוכנן. בדרך עצרנו לכמה שעות כדי ליהנות מצילו של עץ שנקרה בדרכנו. כשהשמש החלה את מסעה ממרכז הרקיע לכיוון מערב, עלינו על הג׳יפ והמשכנו עד למחוז חפצנו. כל היום לא החלפנו אפילו מילה אחת. הזמן זחל לאיטו. ששת נראה לא רגוע וכל ניסיונותיו לשמור על איפוק גרמו לו לערנות לא רצויה. הוא היה מעדיף להעביר את הזמן, כמוני, בנמנום ובמנוחה.

בערב נזכרתי שעכשיו ערב שבת ושאם לא הייתי יוזם את ההרפתקה, הייתי עכשיו בביתי שב״ראשון״, מתארגן ליציאה המתבקשת, סביר להניח לתל אביב, לבילוי כיפי עם חברים וחברות.

עבד ועיישה לא הגיעו באותו הלילה. ששת ואני לא יכולנו להירדם עד לאמצע הלילה, למרות השעמום וחוסר המעש. שנינו שיערנו שהמארחים הצליחו לשכנע את עבד ללון במעונם ולעזוב עם שחר. עבד נאלץ, כנראה, להסכים על מנת שלא לפגוע ברגשותיהם.

שבת בבוקר הרגישה כמו יום חול, תרתי משמע. התעוררתי למשמע קולות דיבור מרוגשים בערבית. פקחתי את עיניי וראיתי את עבד, עיישה וששת יושבים סביב מדורה קטנה, ללא להבה כמעט, שפינג׳אן מונח בשוליה. התעוררתי באחת. התיישבתי, הבטתי בשעוני וראיתי שהשעה עשרה לשמונה.

“מתי הגעתם?״ שאלתי את עבד.

“לפני עשר דקות, רוצה קפה?״

“בטח. אבל יותר מעניין אותי לדעת מה קרה איתכם, איך עבר הביקור?״

לפני שענה, עבד הגיש לי ספל והציע לי סיגריה. לגמתי לאט והצתי.

“היה טוב, הם היו אנשים טובים. הם לא רצו שנלך אתמול, אז נשארנו וישנו אצלהם. עיישה דיברה עם ג׳מילה ואמרה לה שג׳ומעה מחכה לה כאן, אז היא אמרה שהיא תבוא בלילה.״

“קצר ולעניין״, צחקתי בהקלה והבטתי בששת שלא הפסיק לחייך. “תגיד עבד, הם לא שאלו שאלות? מי אתם? מה אתם עושים פה? יעני, לא חקרו אתכם?״

“לא. אסור להם לשאול אותנו שאלות בכלל. רק אחרי שלושה ימים ושליש. גם אסור לאורחים להישאר יותר משלושה ימים ושליש, ככה זה אצלנו. זה המנהג. אז ככה שלא היינו צריכים לספר להם שום דבר״.

“מעניין. לא ידעתי את זה. מנהגים טובים יש לכם. עושים לנו חיים קלים. תגיד ששת, אתה חושב שהיא תגיע הלילה?״

“בטח תגיע. רק שלא יראו אותה המשפחה שלה, זה מסוכן בשבילה״.

“כן, עיישה אמרה לה שתיזהר שלא יראו אותה בורחת, ושגם לא תיקח איתה שום דבר, שלא יהיה לה כבד וגם שאם יהיה לה בעיה בלילה הזה אז שתבוא מחר בלילה״.

חכמה העיישה הזאת, יחסית לכך שעוד לא שמעתי את קולה, חשבתי לעצמי.

“כן״ ששת לא התאפק והחליט להסביר לי, במקרה שלא הבנתי את משמעות הדברים. “גם אם היא לא תצליח לברוח הלילה, עבד ישים אותנו מחר בבוקר בשקם באל עריש ויחזור לכאן לחכות לה״.

הרפתקה בהמשכים, חשבתי. הלוואי שהיא לא תגיע הלילה, אני לא חושב שאני אעמוד בזה. זה אנוכי מצידי, אבל אם היא תצליח לברוח מחר בלילה, אזי הסוף יהיה טוב וגם אני ארגיש יותר טוב. מובן שלא שיתפתי איש בהרהורי ליבי. אסור לי לאכזב את ששת. אני חייב לשמוח בשמחתו ולתמוך בו ככל שאוכל.

“רעיון טוב, ככה היא לא תהיה בלחץ. רק שאתה תירגע, ששת, ככה יש לנו גם יותר סיכוי להצליח״.

“בסדר, בסדר, אני רגוע, אל תדאג לי, אני רק רוצה לגמור את זה כבר״, ששת מיהר להגיב.

את היום העברנו בדיבורים ובאכילה. בתחילת היום, כשהחום החל להטריד, עברנו למקום מוצל ושם בילינו עד הערב, כי ידענו שג׳מילה לא תגיע באור היום.

ששת לא נח לשנייה. הוא התהלך הלוך ושוב, עישן בשרשרת ואפילו לא התאפק והלך עד לגבעת התצפית שממנה השקפנו על אוהל המשפחה, אולי יבחין בתנועה מעודדת. כשחזר, לאחר שהבין שאין טעם להישאר שם בחושך, התיישב ליד המדורה ולא זז עד שנרדמתי, בערך בשעה תשע בלילה.

“שאולי, קום. שאולי". פקחתי את עיניי כשהרגשתי יד אוחזת בכתפי, וראיתי את ששת כורע לידי.

“מה קרה?״ שאלתי בבהלה.

“קום, אנחנו צריכים לנסוע. ג׳מילה פה״.

קפצתי לעמידה וחיפשתי אותה בעיניי. השטח היה נקי מציוד וחשוך, לא היה זכר למדורה, שבדרך כלל דלקה ללא הפסקה. לאחר כמה שניות הבחנתי בשלוש דמויות ישובות בספסלים האחוריים של הג׳יפ, שחנה על השביל לכיוון מזרח, בדיוק באותו המקום שהשארנו אותו.

“בוא, הכול מוכן. תביא רק את השק שינה שלך ותבוא לג׳יפ״, ששת הורה לי בהתרגשות.

אספתי את שק השינה בידיי במהירות, דחסתי אותו מתחת לכיסא שליד הנהג והתיישבתי. ששת הניע והחל בנסיעה ללא אורות. הסתובבתי והבטתי בג׳מילה, שישבה על הספסל מאחורי ששת. מולה ישבו עיישה ועבד, שהקפיד להתרחק ולהתמקם בקצה הספסל. במבט ראשון לא ניתן היה להבדיל בין ג׳מילה לבין עיישה ששתיהן היו מכוסות מכף רגל ועד ראש. מבט מעמיק יותר, גילה שההבדל ביניהן ניכר בשפת גופן, השונה כל כך. עיישה ישבה זקופה ובראש מורם וג׳מילה מכווצת במקומה כשראשה מושפל. החזרתי את מבטי לפנים וחשבתי בליבי על אומץ הלב הנדיר של ג׳מילה. מי יודע מה עובר בראשה ואילו פחדים וחששות שוטפים את מוחה. כל כך צעירה וכבר לוקחת אחריות על עתידה, פוסעת אל הלא נודע, נפרדת, מרצון, ממשפחתה ומהאנשים היחידים שהיא מכירה ועוברת לחיות באזור חדש ועם אנשים זרים. אני לא מכיר אנשים שעשו שינויים קיצוניים כל כך בחייהם. מעניין אם היא בכלל מודעת למשמעות מעשיה. ההתרגשות שאחזה בי מהרגע שששת העיר אותי, חלפה לה פתאום ורגשות חמלה וכוח מילאו אותי. כבר לא חששתי לעצמי. בעוד מספר שעות כל הסיטואציה הזאת תהיה מאחוריי ואני אשוב לשגרה שכל כך אהבתי. השינוי האמיתי יעבור על ששת. מהיום הוא יהיה חייב לדאוג לא רק לעצמו. אבל יכול להיות שהידיעה שאהובתו נמצאת בהישג יד, ושהיא כולה שלו, תעשה לו טוב ותיטע בו שלווה וביטחון. הבטתי בשעוני וראיתי שהשעה הייתה שתים עשרה ועשרים. כולנו היינו ערניים לחלוטין כשששת נהג במהירות גבוהה יחסית, לאחר שהדליק את האורות הגבוהים, בשביל המוביל לכיוון הכביש הראשי. כשהגענו לחניון השקם באל עריש, המקום היה שומם וחשוך. ששת לא הסכים שחבריו יתעכבו אפילו לשנייה. הוא גם לא נפרד מג׳מילה. הוא רק אמר לה משהו קצר בערבית, עזר לי להוריד את כל הציוד האישי שלי ושלו במהירות והתרחק מהמקום.

“אני לא רוצה שמישהו יראה אותנו יורדים מהג׳יפ או עומדים על ידו, כי מחר יתחילו לחקור אנשים ולחפש את ג׳מילה. זה מסוכן לנו״, הסביר לי תוך כדי הליכה מהירה לקצה החניון.

“הבנתי אותך, אבל נראה לי שאתה קצת פרנואיד, אין פה אף אחד בשעה כזאת״.

“מה זה פרנואיד?״

“לא משנה, אבל אתה סתם מפחד מכלום. אפילו לא אמרת להם תודה ושלום״.

“אתה לא יודע מי יכול לראות אותנו. אסור לקחת סיכונים. אני רק רוצה שהם יגיעו כבר לבית שלי. מחר אני אתקשר לעבד לראות שהכול בסדר״.

למוחרת עלינו על ההסעה שלקחה אותנו לגדוד. כשהגענו, ששת מיהר להתקשר לעבד וחזר כשחיוך מרוח על פניו. עברו כמה שנים עד שזכיתי לראות את פניה של ג׳מילה באור יום.

* * *

מסיבת השחרור שלי הייתה רוויה באלכוהול, מוסיקה ונשים. עד היום אני לא זוכר מי היה, מה עשיתי ועם מי שכבתי. התעוררתי למוחרת בצוהריים, לבד, עירום ועם כאב ראש נוראי. הבית היה הפוך ומלוכלך ואני קיוויתי שאספיק לנקות ולסדר לפני שהוריי יחזרו מבילוי סוף השבוע שכפיתי עליהם.

מששת נפרדתי, באופן אישי, בלילה האחרון שלי בגדוד, לאחר שהחתמתי את כל הנוגעים בדבר על “טופס הטיולים״ המסורתי. שנינו נשארנו ערים עד הבוקר. ישבנו על מזרנים צבאיים כשהמדורה הנצחית מחממת אותנו ואת הקומקום הישן. דיברנו שעות על כל הנושאים האפשריים, סיפרנו זה לזה על תוכניותינו העתידיות ואכלנו, בפעם האחרונה בגדוד, ארוחה לילית מושקעת. הטבח הראשי של הגדוד, שהיה אזרח עובד צה״ל, הרשה לנו לקחת מהמטבח את כל המצרכים שביקשנו. צלינו עוף שלם על הגחלים שבמדורה, לאחר שהנחנו אותו על רשת מתכת מונחת על בלוקים מפויחים, מסביב לעוף פיזרנו כמה פלפלים אדומים, קישואים, בצלים וחציל. בתוך הגחלים שמנו תפוחי אדמה ובתוך סיר קטן חיממנו רוטב עגבניות עם שום ותבלינים. ששת אכל הרבה, יחסית, ושתה מים. אני אכלתי מעט ושתיתי ארק. עם הזריחה נרדמנו על המזרנים והתעוררנו לאחר כשעה וחצי, כשחום השמש הפך מנעים לבלתי נסבל. גם צעקות החיילים ומפקדיהם, שתרגלו אימונים ומשחקי שליטה, לא השאירו לנו שום סיכוי ליהנות משינה ערבה. לאחר כחצי שעה ישבנו, ששת ואני, סמוך לעמדת הש״ג כשחיכינו לטרמפ שיסיע אותי לכיוון החופש הנכסף. שתקנו. העייפות נעלמה כלא הייתה ורק הרגשת עצבות גדולה מילאה את האוויר החם, שכאילו הוסיף על תחושת המועקה הכבדה שתקפה את שנינו. לרגע, הצטערתי שאני משתחרר. אני הולך לשנות את אורח חיי מקצה לקצה ואני לא בטוח שאני מוכן נפשית לכך. נכון ששלוש שנים ייחלתי לרגע הזה בכל דקה ובכל שעה, אך כשהוא הגיע סוף סוף, למרות הכול, לא הייתי מוכן. הרגשתי הייתה כל כך מוזרה, עד שהכרחתי את עצמי להישאר במקומי ולא לחזור לחדרי ולחיי המוכרים. איך אני אעזוב את ששת ואת כל החברים שלי מהגדוד? מה אני אעשה מחר בבוקר? מה יהיה סדר היום החדש שלי ואיך אוכל לחזור ולגור עם הוריי?

התחבקנו ארוכות ואני בטוח שראיתי לחלוחית בעיניו מבעד לדמעות שעמדו בעיניי. האם ניפגש אי פעם שוב? אולי זאת הפעם האחרונה שאנחנו רואים זה את זה?

הדרך הביתה עברה לאט ובריקנות גדולה. ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאני חולף על פני המקומות המוכרים כל כך והיפים עד כדי שיכרון חושים של מדבר סיני. לא אראה אותם יותר כי הם לא יהיו שלנו. בעוד כמה חודשים יקבלו המצרים את כל השטח העצום הזה לידיהם לנצח, ורצועת עזה, הצפופה, שתישאר בשליטת ישראל, לא משכה אותי מעולם והיא גם לא מהווה תחליף ראוי למרחבי החופש של סיני. איזה בזבוז משווע. חשבתי בליבי כל הדרך. יכול להיות שמהבחינה הפוליטית אין לנו ברירה, אם אנחנו רוצים לסיים את המלחמה האין סופית עם מצרים, אבל עבורי, שאין לי נגיעה לפוליטיקה, ההפסד כבד מנשוא. איזה יום מחורבן הוא יום שחרורי מצה״ל. בתוך כמה שעות אני נפרד גם מהמקום האהוב עליי ביותר וגם מכל חבריי.

השהייה בבית הוריי המבוגרים הייתה עבורי הזדמנות לחיי בטלה ועצלות שכה אהבתי. להוריי המשועממים, שבקושי דיברו ביניהם, הייתי גלגל הצלה מחייהם האפורים. שניהם פרשו בשנה האחרונה, לגמלאות ולא הצליחו במיוחד להעסיק את עצמם בשעות הרבות שעברו מיקיצתם, בשעות הבוקר המוקדמות ועד ללכתם לישון מאוחר בלילה. את רוב זמנם בילו הוריי בדירתם, בעיקר בעבודות ניקיון אין סופיות, בצפייה בטלוויזיה ובוויכוחים קטנוניים. היציאות המעטות של הוריי מדירתם המבריקה והמצוחצחת היו, בעיקר, למינימרקט השכונתי, לחנות הירקות והפירות שברחוב הראשי החוצה את העיר ולסניף קופת החולים הקרוב. שניהם חיכו בקוצר רוח ליציאות השבועיות הללו ונדמה היה לי שהן היו עבורם פסגת חייהם. שניהם התכוננו ליציאה כאילו היא הדבר החשוב ביותר והמרגש ביותר ולשם כך הם התעוררו מוקדם מהרגיל, סידרו את חדר השינה, התקלחו והתלבשו במיטב בגדיהם. אבי הכין ארוחת בוקר צנועה ושניהם שתו מים חמים עם חלב ועם חצי כפית סוכר או עם מעט דבש. אבי גרר עגלת קניות בעלת שני גלגלים, ידית רחבה ותא מטען סגור מפלסטיק עם הדפס כחול. טקס הקניות במינימרקט ארך כשעתיים, שזה בערך שעה יותר מהנדרש. הדרך אל היעד עברה לאט ועם עיכובים רבים. הוריי הקפידו לעצור ולשוחח עם כל מי שנקרה בדרכם, לשתפו בכל חוויותיהם המשעממות ולספר לאומלל עד כמה הבן החייל שלהם ובִתָּם היפה מוצלחים וטובים. גם מצבם הבריאותי הרעוע, להגדרתם, שימש נושא “חשוב״ בשיחות החד צדדיות בפגישות מקריות אלה. לרוב השכנים לא היה נעים לקטוע את הסיפורים המפורטים של הוריי והם כיבדו אותם בהקשבה ובהנהון מתמשך. כשאבי ואימי החלו להתווכח זה עם זו, תוך כדי סיפור, בעיקר על בעיות הזיכרון, בעניין פרט שולי כלשהו, ניצל השכן את חוסר תשומת הלב כלפיו, מלמל משהו לא ברור על התחייבות כלשהי ונמלט מהמקום. הוריי המשיכו להתווכח בדרכם לקורבן הבא ולזה שאחריו עד שהגיעו למחוז חפצם. בתוך המינימרקט התמקדו הוריי במשימה החשובה של בחירת המוצרים הטריים ביותר והזולים ביותר הקיימים על המדפים. הם לא “שמרו בבטן״ דבר, להפך, קולם נשמע היטב בכל החנות ולעיתים קרובות גרם למבוכה לבעלי המקום שגילו סבלנות אין קץ לזוג המבוגרים, חסרי הטקט, שהתרעם על כל עליית מחירים זעירה או על מחסור במוצר מסוים. “כולם גנבים״ היו שניהם מסננים לעברי, לעיתים קרובות מדי, כשחזרו מהמסע והחלו במלאכת סידור המצרכים הארוכה. הרפתקת הקנייה של הירקות והפירות ארכה כחצי יום, כיוון שהוריי נאלצו להשתמש בתחבורה ציבורית, מעשה שגרם להם לקיטורים נוספים ולתלונות על בזבוז כסף עבור הנסיעה הכפויה. אני ידעתי שבסתר ליבם הם נהנו מאוד מחוויית הקניות והיו מוכנים לשלם אפילו יותר, ובלבד שימשיכו. גם ליהנות וגם לקטר. אני מזמן הפסקתי להתבייש בהוריי ולא כל כך הקשבתי לכל מה שהם אמרו. הכרתי את כל הסיפורים ואת כל המעשיות מלפנים ומאחור, שמעתי אותם מאות פעמים ובעשרות גרסאות שונות. כשהייתי ילד קטן, כבן ארבע-חמש בערך, התחלתי להבין שהוריי שונים במקצת משאר המבוגרים שהכרתי ובסתר ליבי התביישתי בהם ובהתנהגותם הבוטה. כבר בגיל זה הבנתי שלא תמיד צריך להגיד בקול רם את דעתך השלילית או השונה ובכך להביך ואפילו להעליב את העומד מולך, גם אם הדברים נאמרים בעקיפין וכבדרך אגב. לא ידעתי היכן לקבור את עצמי כשאימי החלה לחקור את החבר החדש, שהכרתי בכיתה א׳ ושהזמנתי אותו לשחק איתי בביתי. הילד המסכן לא הבין מה היא רוצה ממנו. “מה המוצא שלך? מה עושים הוריך? למה אימך לא מתקנת לך את הקרע במכנסיים? ולמה אתה כל כך מלוכלך?״ ועוד ועוד ועוד שאלות אישיות חסרות רגישות. כששאלתי אותה, לאחר שחברי נמלט, מדוע היא התקיפה אותו בשאלות, ענתה אימי שהיא בסך הכול מנסה להגן עליי מפרחחים קטנים, שמזכירים לה ערבים, ושאני צריך להודות לה על כך שהיא שומרת עליי. ידעתי שאין לי שום סיכוי לשכנע אותה שהיא טועה, ולאחר שעשתה זאת שוב, לחבר נוסף, הפסקתי לארח חברים בביתי, עד למסיבת השחרור שלי מצה״ל, וגם אז הרחקתי את הוריי מהבית. הוריי לא הפסיקו להביך אותי בכל הזדמנות. הם לא היו אגרסיביים בהתנהגותם, להפך, הם השתדלו להיראות משכילים ומנומסים. רק הדיבור היה הרסני. קולני, דעתני ולא מתחשב. בכל מפגש עם אנשים, זה יכול היה להיות עם בני המשפחה או באירועים גדולים כמו חתונות או אספות הורים בכיתה, השפלתי את עיניי וכיווצתי את גופי. ברגעים אלו כל מה שרציתי זה להיות קוסם. אז הייתי מעלים את עצמי או את הוריי או שהייתי משנה את אופיים. כשהגעתי לגיל שלוש עשרה, הפסקתי להצטרף אליהם למפגשים עם “בני אדם״ ובאותו הגיל, בערך, הפסקתי להתבייש בהם. פתאום התחלתי להסתכל עליהם בצורה אחרת. פתאום הבנתי שהוריי הם אנשים פשוטים ומסכנים. הבנתי שאין להם חיים פרטיים כלל, אפילו לא תחביב או עיסוק לשעות הפנאי. למעשה חייהם משעממים כל כך שהם נראו לי חסרי תכלית וגובלים באומללות. הם לא יצאו לבלות במסעדות. לא צפו בסרטים בבתי הקולנוע שבעיר ולא בילו בתיאטרון. במחשבותיי הכמוסות ביותר הגעתי למסקנה ששניהם נאחזים זה בזו, מחוסר ברירה, רק כדי לא להישאר בודדים בחייהם העקרים. מזל שיש להם ילדים משותפים שמעצימים את חוויותיהם, מכניסים צבע חי לאפרוריות יומם ולמעשה הם משמעות חייהם. אני הייתי הבן הצעיר, שעדיין מתגורר עם הוריי, ולכן קיבלתי את מרב תשומת ליבם. לטוב ולרע. בשלב זה של חיי, כמשוחרר טרי, זה התאים לי מאוד. לא היו לי תוכניות מוגדרות לגבי העתיד וכרגע העדפתי לנוח ולהתמכר לחיים הנוחים והמפנקים בבית. לא התבקשתי לעשות דבר, חוץ מלהתבטל. אימי ואבי חגו סביבי כמו צמד דבורים, מיהרו לספק את כל צרכיי ולא הרשו לי, אפילו, להוריד כוס מהשולחן. בתחילה ניסיתי להתנגד, בעדינות, לכל הטרחה המוגזמת שלהם, ולו רק לשם הנימוס, אך מהר מאוד חדלתי מכך כיוון שהוריי הבהירו לי בצורה חד משמעית, שהם נהנים מאוד לשרת את בנם הגיבור שהשתחרר זה מכבר משירות מפרך ומסוכן למען מדינת ישראל ושהמעשה הזה שלהם הוא תרומתם הצנועה למען המולדת. עם טענות מסוג זה לא הייתי מסוגל וגם לא מעוניין להתווכח, במיוחד כשאני הוא הנהנה העיקרי מתרומתם ה״חשובה״. אני חושב, לפי איך שאני מכיר אותם, שהם ספרו את הימים עד לשחרורי רק כדי שיהיה להם עיסוק נוסף, העיקרי והחשוב ביותר, בהמשך חייהם השגרתיים. הוריי הרשו לי, אפילו, לעשן במרפסת, קנו לי סיגריות ולא הציקו לי בשאלות על העתיד. בסתר ליבם הם קיוו שאני אשהה בבית כמה שיותר זמן, ואישאר הילד הקטן שלהם לעד. סדר היום שלי היה כמו של נסיך מפונק. התעוררתי בשעות הצוהריים וכשיצאתי מהמקלחת חיכתה לי ארוחת בוקר מושקעת שבסיומה עברתי למרפסת כשאימי רודפת אחריי עם כוס קפה על מגש, חפיסת סיגריות, מצית ומאפרה. בגדיי היו תמיד מכובסים ומגוהצים ונעליי מצוחצחות ומבריקות. עד לשעות הערב ביליתי בסלון בשמיעת תקליטים במערכת הסטריאו החדשה שהוריי קנו לי כמתנת שחרור, או שביליתי בחדרי, שרוע על מיטתי, והקשבתי לתוכניות הרדיו בגלי צה״ל או שהאזנתי לשירים שבקעו מטייפ הקסטות הקטן והישן שהיה מונח על שולחן הכתיבה שלי. הימים הגשומים והקרים של חודשי דצמבר, ינואר ופברואר אילצו אותי לבלות במשך היום בביתי בהמתנה לשעות הערב והלילה שבהם יצאתי לבלות, בעיקר בתל אביב, בלוויית חבר או שניים. בילינו בכל מיני מועדוני ריקודים או בהופעות של זמרים ולהקות אך בעיקר בבתי התה, שהיו מאוד פופולריים באותה תקופה וצצו בכל פינת רחוב. שם ניסינו להכיר בחורות מתירניות חדשות, בדרך כלל סטודנטיות או בנות אחרי צבא שעדיין לא החליטו, כמוני, מה לעשות עם החופש המתמשך. בתי התה עוצבו בריהוט ובאביזרים שיצרו במקום אווירת שאנטי מרגיעה וחושנית. מחצלות ושטיחים כיסו את כל הרצפה, שולחנות נמוכים מכוסים בבדים נשפכים, וסביבם שרפרפים, הונחו במרכז החלל ומזרנים מוארכים הוצמדו לקירות כשעליהם כריות צבעוניות. אהילי בד, נרות בגדלים שונים ועששיות נפט שדלקו האירו את השטח באור מרגיע, ריחות קטורת שנדפו ממקלות דקים ומעשנים ומוסיקה שקטה שבקעה מרמקולים שנתלו על הקירות, השלימו את התפאורה הפשוטה של המקום. הצעירים שבילו שם היו, בדרך כלל, בני טובים. הגברים, שלבושם היה מכנסי ג'ינס, סוודרים צבעוניים ומעילי עור או מעילי פרווה, שנקנו בעיר העתיקה, כרכו לצווארם כאפייה אפורה או אדומה, גידלו שיער וחלקם ניפחו אותו לכדור מגוחך בסגנון “אפרו״. הבנות לבשו שמלות מבדים מזרחיים צבעוניים, התעטפו בכאפיות וקשרו, לעיתים, סרט בד לראשן. אני לבשתי מכנסי ג'ינס, חולצת טריקו לבנה ועליה חולצת פלנל משובצת, בדרך כלל, פתוחה. בלילות הקרים הוספתי ללבושי מעיל ג'ינס עבה שגרם לי להרגיש מסורבל והגביל את תנועות ידיי. נהניתי מאוד לרבוץ על המזרנים ועל הכריות במקום החמים והנעים, במיוחד בלילות רטובים וקרים, ללגום תה חם בטעמים מוזרים ולפלרטט עם הבנות המתוקות והמגרות שנענו, בקלות יחסית, להצעותיי המרומזות. אולי זה קרה בגלל בקבוק הקוניאק הקטן שהגנבתי למקום בתוך מעילי. תוך כדי דיבור, כשהבחנתי שבעלי המקום עסוקים בעניינם, הפתעתי את בת שיחי ומזגתי לה מעט קוניאק לכוס התה שלה. היא תמיד צחקה ושיתפה פעולה ברצון, גם אם היא התנזרה עד לרגע זה מאלכוהול. האווירה המשחררת, הקרבה הפיזית והשיחה הנעימה, ריככו את כולן וסללו עבורי את הדרך לזיון המיוחל. גם הצעירות השמרניות ביותר נשבו בקסמיי ולאחר כשעה של היכרות שטחית היו מוכנות להמשיך איתי את הלילה היכן שארצה. מעולם לא הייתי אגרסיבי בחיזוריי. תמיד שיחקתי את הגבר המסתורי והמקסים שמחייך ומישיר מבט חודר לתוך עיני האישה המיועדת. זו הייתה שיטת ההתחלה האהובה עליי. כשאיתרתי אישה יפה ומושכת, בכל מקום, אפילו במהלך נסיעה באוטובוס או בזמן המתנה בתור כלשהו, המתנתי עד שיצטלבו מבטינו ואז קיבעתי את מבטי בעיניה ולא הסרתי אותו למשך שניות ארוכות. ברוב המקרים נשארו עיניה מרותקות לעיניי במבט סקרן ומעוניין, כשחייכתי מעט, חייכה גם היא ואז ידענו שנינו שליבה נפתח אליי ושהקרח נסדק. משחק המבטים, שעיקרו מלחמת שליטה סמויה, החל אצלי, במקרה, בגיל שש עשרה בערך, כשנדהמתי מיופייה של נערה אלמונית שפגשתי בחדר המתנה של קופת החולים בעיר. כמאמר הקלישאה הנדושה, לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. היא נראתה לי כבת שמונה עשרה בערך. ישבתי מולה, התעלמתי מכל האנשים שישבו לצידנו ונסחפתי ברגשות עזים של תשוקה חייתית. יופייה הפנט אותי מיד וגרם לי לחוסר שיקול דעת זמני. פתאום היא הרימה את מבטה ונעצה את עיניה בעיניי הנבובות. ברק רב עוצמה ומסנוור ניער אותי מיד וליבי שקע בריקנות בחלל בית החזה. לא הייתי מוכן ל״התקפה״ מסוג זה. היא התגרתה בי בביטחון עצמי רב, כשהיא מודעת היטב להשפעה העצומה שלה עליי כמו על כל מי שנתקל בה. בשניות הראשונות הרגשתי שהדם מציף את גולגולתי ומחמם את שורשי שערותיי ואת תנוכי אוזניי. לפתע התעשתי. היי, חשבתי לעצמי, מי היא חושבת שהיא? נשים מעולם לא הצליחו להביך אותי או לגרום לי לחוסר ביטחון מהסוג הזה. מיקדתי את מבטי לתוך עיניה ושנינו שקענו בקרב עקשני ולא מתפשר על נחישות ועוצמה. לאחר כעשר שניות שנמשכו לנצח, נשברתי וחייכתי. היא הגיבה בצחוק משוחרר וקולני שסחף גם אותי וגרם לי לרצות להתנפל עליה בנשיקות חושניות ובחיבוקים חזקים. מסתבר, בדיעבד, שגם היא הרגישה בדיוק כמוני. במשך שבועיים, עד לגיוסה, לא הפסקנו להתנשק ולהזדיין בכל מקום אפשרי ובכל שעה ביום או בלילה. שרון הסקסית הייתה ונשארה הזיכרון המיני המוביל שמלווה אותי כל חיי. ידעתי היטב שנשים לא מסוגלות להתעלם מעיניי הממגנטות ומחיוכי הכובש. אני יודע היטב מה עובר בראשן היפה ואיך החולשה הפתאומית משבשת את מחשבתן ומנווטת אותן למשיכה מינית ורגשית כלפיי. אני גם לא זוכר מקרה של סירוב מאישה כלשהי, ההפך, במקרים רבים נאלצתי לדחות בעדינות את ניסיונות ההתקרבות של לא מעט נשים ונערות. חלק מהן, אפילו, הציעו לי את עצמן במילים מפורשות וללא בושה. הנשים והנערות ששכבתי איתן, התוודו בפניי, רובן במהלך הזיון הראשון, שהן מאוהבות בי. אני לא הגבתי להצהרותיהן הנמהרות, שנחשבו בעיניי כחולשה וכהיעדר שליטה עצמית. אני עצמי החלטתי להפסיק להתאהב בנשים כשהבנתי שאני מתבלבל בין אהבה לתשוקה, מערבב אותן לרגש עוצמתי לא מובן, שדועך זמן קצר לאחר ששבעתי מגופה של האישה התורנית. אז הבנתי שאני לא באמת מאוהב בה, כמו שחשבתי, אלא רק חושק בה מאוד ורוצה "להשכיב״ אותה כמה שיותר מהר, וככל שהביצוע מתעכב כך מתעצמת התשוקה. המחשבות על הסקס איתה לא מרפות ממני ונראה, הן הובילו אותי למסקנה המוטעית שאני מאוהב. כשמצבים דומים קרו לי, בכל פעם שחשקתי בנערה או באישה חדשה, הבנתי שאני לא יודע מה זאת אהבה אמיתית לאישה אחת ולאורך זמן. מעולם לא הרגשתי צורך לקשור את חיי עם אישה אחת. גם אם חשבתי לעיתים רחוקות אחרת, שיניתי את עמדתי מיד כשהתלהבתי מיפהפייה חדשה שגרמה לי לרצות אותה יותר מכול. התיאבון המיני שלי לא פסק לרגע והיחס שלי לנשים היה בהתאם. הן עניינו אותי אך ורק מהבחינה המינית. לא התייחסתי כלל להשכלתן, לא לרמת האינטליגנציה שלהן, לא לרצונותיהן ולא לחוכמתן. כל אישה שראיתי הייתה, מבחינתי, אובייקט מיני פוטנציאלי שרציתי לזיין וכל השיחה איתה דמיינתי איך היא נראית עירומה והשתעשעתי בניחושים ארוטיים איך היא מתפקדת במיטה, מה היא אוהבת ועד כמה היא נועזת. זה קרה לי בכל מצב ובכל מקום, עם כל הנשים שנתקלתי בהן, גם אם לא הכרתי אותן וגם אם לא החלפנו מילה אחת בינינו. אישה יכלה להיות כל דבר. חכמה, טיפשה, מצחיקה, קודרת, אלמונית או מפורסמת. דבר לא עניין אותי בנשים מלבד הזיונים. נשים שלא נמשכתי אליהן פיזית, לא עניינו אותי כלל. הן היו בעיניי כמו ניצבות זוטרות בסרט או כתפאורה לחיים. הדבר המוזר ביותר בעיניי הייתה העובדה שנשים לא נמאסו עליי אף פעם וככל ששכבתי עם יותר נשים כך רציתי אותן יותר וחשקתי בהן יותר. ידיד שלי מהפלוגה, שבא מבית מסורתי, הסביר לי את התופעה, שלדבריו ידועה במסגרת הדתית, ומוזכרת באחד מספרי הקודש בפסוק המפורש “איבר קטן לו לאדם, משביעו רעב, מרעיבו שבע״ כלומר ככל שתזיין יותר, כך תרצה יותר ואם תתנזר ממין, החשק ידעך. אז נראה שאני בכל זאת בריא, חשבתי לעצמי בבדיחות. תמיד התייחסתי לעצמי כבר מזל. כל חבריי, ללא יוצא מן הכלל, קינאו בי והעריצו אותי בו זמנית. גבר המצליח עם נשים, הצליח בחיים. כך חשבו כולם וגם אני, תקופה ארוכה למדי. מה בסך הכול רוצים כולם? חשבתי כל חיי, אם לא להיות אהובים ונחשקים על ידי המין השני? זאת הרי מטרת חיינו העיקרית. גברים בכל הגילים עושים הכול, מי במודע ומי לא במודע, כדי למשוך נשים, להיות נערצים על ידי נשים ולהיות נאהבים על ידי נשים. הם שואפים להגיע להישגים בכל התחומים המתאימים להם, כמו לדוגמה, בספורט, אומנות, בידור, עסקים ופוליטיקה, על מנת לצבור כסף, כוח ומעמד גבוה. הישגים אלו יבטיחו, ברוב המקרים, הצלחה רבה בקרב המין היפה והסקסי. לא כל כך משנה איך נראה הגבר העשיר והמצליח, כל עוד הוא דואג לספק את ה״סחורה״. נשים, כך חשבתי, יעדיפו חיים נוחים וחסרי דאגות כלכליות עם גבר לא נאה במיוחד על פני חיי אהבה עניים. מובן שלא כל הנשים, אך נראה לי שככל שהאישה מתבגרת היא תמאס בתלאות חייה ותשמח להתפשר על נוחות ושקט נפשי בעזרת גבר עשיר ונדיב. היא תמיד תוכל לקחת מאהב צעיר ומושך כדי לספק את תשוקותיה המיניות. כמוני לדוגמה. זמן קצר לאחר שהשתחררתי הכרתי כמה נשים עשירות ומשועממות שביקשו ממני וגם קיבלו, שירותים “מיוחדים״. הן היו נשים נשואות, עם ילדים, שגילן הממוצע היה ארבעים. הראשונה הייתה רינה, אותה הכרתי בחוף שרתון בתל אביב.

תחילת הקיץ של שנת 1980 הייתה התחלה של תקופה קסומה ומאושרת עבורי. אני כל כך אוהב את הקיץ שגם אם לא קורה שום דבר מסעיר, אני עדיין מעדיף אותו על שאר עונות השנה, ולו בגלל ימי הבילוי בחוף הים שאני מאוד אוהב. לחוף הים אני מגיע לבד. תמיד. אני מעדיף לשרוץ על החול הלבן בלי שאיש יבלבל לי את המוח בשיחות בטלות. אני לא צריך אף לא חבר אחד שיטריד את מנוחתי בכל מיני שאלות ובקשות מציקות כמו לשחק מטקות או לשחות לעומק הים. אני גם אוהב לנהל את זמני בעצמי, להגיע בזמן שנוח לי ולחזור לביתי כשמתאים לי. לכן אני גם לא אוהב לקחת איתי ידידות, למרות שאני יודע שהבילוי ייגמר בזיון מטריף. החופש שלי הוא הדבר החשוב לי ביותר ולכן אני מעדיף להיות לבד ולהחליט בעצמי על רצונותיי. בשבתות לא היה סיכוי למצוא אותי באחד מחופי הים הצפופים ממשפחות של מתרחצים. תמיד העדפתי להגיע לחוף הים בימים ראשון עד שישי שבהם החופים מאווררים הרבה יותר ואין הרבה סיכוי שילדים היפר אקטיביים או בכיינים, שמהווים את רוב אוכלוסיית הילדים, יטרידו את שלוותי.

ביום שהחלטתי לנסוע לחוף הים, וזה קרה לי כמעט בכל יום, יצאתי מביתי לאחר ארוחת בוקר מאוחרת, לבוש בבגד ים מתחת למכנסיים קצרים, על גופי חולצת טריקו צבעונית, לרגליי כפכפי ים כחולים ולעיניי משקפי שמש אופנתיים. בידי האחת שקית עם ידיות ובתוכה מגבת גדולה, שמן שיזוף, קופסת סיגריות “טיים״, מצית וארנק, ובידי השנייה מפתחות המכונית הקטנה שהוריי קנו לי, לבקשתי, מסוג פיאט 127, בצבע לבן, שהקלה מאוד על חיי. בחוף הים, שהיה בדרך כלל בתל אביב, התמקמתי בקרבת המים, לאחר שהתפשטתי והנחתי את המגבת המקופלת על החול כדי שתשמש ככרית מתחת לראשי. לאחר מספר דקות נכנסתי למים על מנת לצנן את גופי ולאחר שהתייבשתי מרחתי על עצמי את שמן השיזוף שבעזרתו קיבל עורי גוון ברונזה מיוחד שהבליט מאוד את שרירי גופי האתלטי. שמתי לב, כמובן, שאני מושך תשומת לב ושכל הנערות והנשים שבסביבה מגניבות לעברי מבטים חטופים. הפחות ביישניות קבעו את מקומן קרוב יחסית אליי ולא פעם ניסו לעניין אותי בנוכחותן על ידי בקשות בנאליות ושקופות כמו סיגריה, מצית, שמן שיזוף או שמירה על חפציהן בזמן רחצה קצרה בים. הנערות הצעירות קיבלו אומץ והחלו לדבר איתי רק אם הן הגיעו עם עוד חברה או בחבורה. הן הלהיבו זו את זו עד שהנערה הנועזת בהן הגיעה אליי עם חיוך ביישני ועם בקשה כלשהי, שנענתה על ידי, בדרך כלל, אך באדישות מכוונת. הנשים המבוגרות יותר, היססו פחות בדרכן אליי, היו נועזות יותר וניסו למשוך אותי גם אם הן בילו בגפן. גם אליהן הגבתי בדרך כלל באדישות. במקרים אחדים, כשהאישה מצאה חן בעיניי מאוד, הגבתי לבקשתה בחיוך והצעתי לה להצטרף אליי. מעולם לא ניסיתי “להתחיל״ עם נשים בחוף הים, תמיד חיכיתי להן וכשקלטתי התעניינות, השתעשעתי ביני לביני וניסיתי לנחש כמה זמן יעבור עד שתגיע הבקשה. כשהיפהפייה התיישבה לצידי בביישנות, הצגתי את עצמי והושטתי את ידי. משם הכול זרם לפי התוכנית הקבועה שכללה שחייה משותפת, חיבוקים, נשיקות ומזמוזים חושניים בתוך המים, הרחק ממעט האנשים שסביבנו. ואם לא יכולתי להתאפק, וזה לא קרה הרבה, בדקתי את נכונותה להמשיך הלאה בכך שהכנסתי את כף ידי הימנית לתוך החלק התחתון של בגד הים שלה ועיסיתי בעדינות את הדגדגן ואת השפתיים תוך שאני מצמיד את שפתיי לשפתיה בנשיקה צרפתית רטובה. לפי שפת גופה הבנתי אם להמשיך או לדחות את הזיון לערב. במקרים שהיא נצמדה אליי בחיבוק או ששלחה את ידה ולפתה את הזין העומד שלי, משכתי במהירות את בגד הים שלה כלפיי מטה, עזרתי לה לשחרר אותו מרגליה והרמתי אותה בחיבוק ישבנה. המים שכיסו אותנו עד לחזה, הסתירו מעיני כול את העובדה שרגליה נכרכו סביבי ושאברי חדר לתוכה ונשאר במקומו. ניצלנו את תנועת גלי הים כדי לעלות ולרדת איתם בעדינות תוך שאני מעסה את ישבנה, מרים ומוריד אותו לאט, מנשק ומלקק את צווארה עד להתפרקות המיוחלת. זיון בתוך מי ים או מי בריכה לא היה הזיון החביב עליי. המים הקהו את עוצמת המגע ויצרו תחושה משונה מעט בחדירה, מה גם שחדירה בעמידה לא הייתה הזיון המושלם בעיניי. עשיתי זאת רק במקרים בודדים שבהם הרגשתי תשוקה עצומה לאישה שאותה מזמזתי או שהייתי שיכור ולא היה לי אכפת מכלום, העיקר לגמור.

רינה התקדמה לעברי ממקום רביצתה, כמה מטרים לשמאלי, בהילוך נשי וזקוף כששערה החלק והבהיר מתבדר ברוח הקלילה. על גופה החטוב והשזוף היה בגד ים ביקיני בגוון חום בהיר כשטבעות מתכת מוזהבות וגדולות מחברות את חלקיו, בין השדיים בחזייה ומשני צידי האגן בחלקו התחתון. שרשרת חרוזים גדולה בגוון טורקיז הייתה תלויה על צווארה והסתיימה בין שדיה הבינוניים, צמיד חרוזים תואם על פרק ידה השמאלית ומשקפי שמש גדולים, גם הם בגוון טורקיז, כיסו את עיניה. בין אצבעות ידה הימנית החזיקה סיגריה חדשה.

כבר כשהגעתי לחוף, המאוכלס בדלילות, הבחנתי באישה הסקסית ששכבה על בטנה בתנוחת שיזוף, כשראשה נח על צידו הימני, זרועותיה מונחות משני צדדיו, מכופפות מעט ורגליה מפושקות מעט. כשהנחתי את חפציי על החול והתחלתי להתפשט, היא פקחה את עיניה ועקבה אחריי במבטה. כשסיימתי התיישבתי על עכוזי, כופפתי את ברכיי, הצתי סיגריה וכרכתי את זרועותיי סביב רגליי כשמבטי מופנה לכיוון הגלים.

לאחר שסיימתי לעשן כיביתי את בדל הסיגריה בחול, נשכבתי על גבי ונשענתי על המרפקים. מספר דקות מאוחר יותר, הבחנתי בתנועה לשמאלי והפניתי את ראשי לכיוונה. ראיתי אותה מתרוממת לאט למצב עמידה על ברכיה תוך כדי פיזור שערה בעזרת אצבעותיה ונדנוד ראשה. ישבנה הבולט מעט לאחור ושדיה הבולטים לפנים, יחד עם קיעור גבה התחתון, שיוו לגופה מראה נוטף חושניות, בדיוק כמו שהיא רצתה. כשכרעה להרים את משקפי השמש ולהוציא את הסיגריה מהחפיסה ראיתי את הרווח בין רגליה מאחור והרגשתי זרם חשמלי חלש ונעים בין רגליי. היא בטח בת שלושים בערך, חשבתי. היא נראית מצוין, איזה גוף מושלם, הייתה לי הרגשה שהיא אוהבת סקס. ראיתי את זה בתנועות שלה ובמודעות העצמית שלה. אני לא טועה, בדרך כלל, באינטואיציות שלי. האישה הזאת רוצה אותי עכשיו, אני בטוח בזה.

לא טעיתי.

כשרינה הגיעה אליי עם חיוך מתוק על שפתיה הוורודות, הרחתי את הבושם היוקרתי שהקדים אותה מעט. זהו זה, נכבשתי לחלוטין. אני לא מסוגל להתנגד לריחות משכרים העוטפים נשים יפות. אני מוכן להיות עבד לנשים אלה.

“יש לך אש?״ שאלה בקול מתקתק.

הרמתי את ראשי לאט ובחנתי מקרוב את כל גופה עד לעיניה שהציצו מבעד לזכוכיות הבהירות של משקפי השמש שלה, הפניתי את מבטי שמאלה אל המגבת הפרחונית שעליה שכבה וראיתי מצית מונח סמוך לתיק עור קטן בצבע לבן.

“המצית לא עובד״, שיקרה רינה במהירות.

שלחתי את ידי והרמתי את המצית שלי כשרינה כרעה על ברכיה והרימה את הסיגריה לכיוון שפתיה. לפני שהצתי לה אותה, השתהיתי כמה שניות והרמתי את משקפי השמש שלי מעיניי לראשי. כשראתה רינה את עיניי הירוקות, נעלם חיוכה וקפא מבטה. רחש המצית העיר אותה מהזייתה והחזיר את החיוך לפניה שהסמיקו קלות מבעד לעשן הסיגריה שנשפה כלפי מעלה.

“שמי רינה״, הציגה את עצמה משלא הגבתי לנוכחותה הקרובה מאוד אליי.

“שָאוּלי״, פלטתי באדישות והושטתי את ידי.

רינה מיהרה ללחוץ את ידי ואני השהיתי והחזקתי את ידה מעבר לנימוס המתחייב.

“את יכולה לשבת, אני אשמח להכיר אותך״, החלטתי להפסיק לשחק את הגבר האדיש והבטוח בעצמו ולהפיג את חששותיה לגביי.

רינה התיישבה על מקומה ואני אספתי סיגריה, הצתי ושאפתי עמוקות.

לאחר כחצי שעה של שיחת חולין עצלה שבה רינה דיברה ואני כאילו הקשבתי, הבנתי שהיא בת שלושים ושש, שהיא נשואה, שיש לה שתי בנות ושהיא עשירה מאוד.

“בעלי הוא איש עסקים מצליח. הוא עובד עם חברות גדולות בחו״ל ועושה המון כסף. הבעיה שלי איתו היא שאני לא נמשכת אליו בכלל. המזל שלי שהוא טס המון לאירופה ולארצות הברית ושיש לי המון זמן לעצמי״. סיכמה רינה את חלקה בשיחה.

“אז את עשירה ומשועממת״.

“כן, אני חושבת שזה נכון. אין לי הרבה מה לעשות. יש לי עוזרת, יש לי מבשלת, יש לי מטפלת ויש לי המון כסף לבזבז. כן, משעמם לי!״ צחקה.

“אני ממש מרחם עלייך, את כל כך מסכנה, אף אישה לא הייתה מוכנה להתחלף איתך״, הקנטתי אותה בחיוך.

“אני סתם מקטרת, יש לי חיים טובים מאוד, אני רק צריכה יותר תוכן לחיי, משהו שיעניין אותי ושייתן משמעות לזמן הפנוי שלי״.

“איזה כיף לך״, הבטתי בעיניה בקנאה מעושה.

“די, אל תהיה רע, אתה לא מבין שגם אנשים שיש להם הכול יכולים להיות אומללים? כסף זה לא הכול״.

“כן״, גיחכתי “אני בטוח שהיית עכשיו מתחלפת עם פקידה שמרוויחה שכר מינימום או עם עוזרת בית שצריכה לפרנס חמישה ילדים. תפסיקי לקשקש, את סתם עשירה מפונקת שלא מבינה עד כמה את בת מזל. טוב, תעזבי את זה עכשיו, אין לי חשק לדבר על זה. מה את רוצה ממני?״

רינה היססה כמה שניות ואז החליטה להמר על כל הקופה “אני רוצה אותך. אני רוצה שנבלה ביחד. שנצא לאיזה שהוא מקום יפה ונדבר״.

“ומה בעלך יגיד על זה? אני בטוח שהוא ישמח להכיר אותי״.

“בעלי בקושי מגיע הביתה. אין לו זמן בשבילי. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שבתוך תוכו הוא דווקא היה רוצה שיהיה לי מאהב סמוי. הוא לא אומר את זה בפה מלא, אבל אני מרגישה שלא היה אכפת לו שמישהו ידאג לי ויספק אותי כך שהוא יוכל להיעדר מהבית ללא רגשות אשמה״, רינה הרהרה בקול עצוב.

“אם זה נכון, אז למה אתם נשארים ביחד? לא נראה שאתם דוגמה למשפחה האידיאלית״.

“נכון, אנחנו לא חיים כמו משפחה נורמלית, אבל אני חושבת שהמצב שלנו מתאים לשנינו. לי יש את הכסף ואת החופש ולבעלי יש את החופש לעשות עסקים עם עשירי העולם וגם משפחה יפה שהוא יכול להציג באירועים עסקיים ולהצטייר כאיש עסקים אחראי ורציני״.

“ומה, אין ביניכם סקס בכלל? את רוצה להגיד לי שבעלך לא מזדיין איתך? אני לא מאמין שהוא לא נמשך אלייך, זה לא הגיוני״.

“בהתחלה הוא נמשך אליי מאוד, אבל ככל שעבר הזמן הוא התרחק יותר ויותר עד שהגענו למצב שאנחנו כמעט לא עושים סקס בכלל, אולי פעם בחודשיים, שלושה, וגם זה לא מוצלח במיוחד״.

“סביר להניח שיש לו נשים אחרות בכל המקומות שהוא מסתובב בעולם״, הבעתי את דעתי הלא מבוססת ובלי להכיר כלל את האיש. “גבר אמיתי לא מסוגל לחיות בלי מין. זה צורך פיזי ונפשי עצום ואני חושב שאין לזה תחליף. אני חושב שהוא מספק את עצמו באיזו שהיא דרך, או שיש לו מאהבת או שהוא הולך לזונות״.

“זה בכלל לא אכפת לי מה הוא עושה. אני לא מאוהבת בו ואין לי רגשות אליו בכלל. כל עוד הוא דואג לרפד את חשבון הבנק, מצידי שיעשה מה שהוא רוצה״.

“אז מה את עושה בקשר לסקס?״ הרגשתי חופשי לשאול.

“היו לי עד עכשיו שני מאהבים שנפגשתי איתם כשהתחשק לי. חוץ מהם יש לי חבר ילדות נשוי, שהייתי פעם מאוהבת בו, ואנחנו שומרים על קשר כבר הרבה שנים והוא נפגש איתי מתי שאני רוצה. הוא מתוק ומבין וחוץ מזה הוא נראה מצוין. אז באופן כללי אני מסודרת״, רינה הביטה בעיניי וחייכה.

“אז מה את צריכה אותי? עד עכשיו ספרתי ארבעה גברים שאת מזדיינת איתם, כולל בעלך. אני לא מבין למה את צריכה עוד גבר בחיים שלך״, הרגשתי קנאה לא מובנת לאישה הזרה שפתחה את ליבה בפניי.

“אמרתי שאני מסודרת באופן כללי. שני המאהבים שהיו לי כבר מזמן יצאו לי מהחיים, ועם החבר הנשוי אני לא רוצה להיפגש הרבה כי זה יכול לפגוע בו ובמשפחה שלו, אז כרגע אני בתקופת שפל, פחות או יותר״.

ככל שרינה סיפרה לי יותר, כך נמשכתי אליה יותר. כשהיא דיברה אליי בקולה הבוטח והבוגר, בכנות שלא הייתי רגיל לשמוע מבנות גילי, נוסף על ריחה המשכר, לקרבה הפיסית ולעובדה שהיא יפהפייה וסקסית שכל גבר היה משתוקק לבלות בחברתה, הפכתי מגבר אדיש ליוזם קצר רוח. כל כך רציתי אותה, שהייתי מוכן לבצע את כל מה שהיא תבקש ממני. למעשה היא כבר ביקשה, נזכרתי פתאום. היא רוצה שנלך למקום יפה “ונדבר״.

“לאן חשבת שנלך?״ מיהרתי לשאול.

רינה היססה מספר שניות. “אולי ניסע אליי הביתה? הבית ריק היום. אימא שלי אוספת את הבנות מהגן והן מבלות את היום ביחד. מה דעתך?״

“בואי״, קמתי במהירות והתחלתי לאסוף את חפציי.

רינה חייכה, חזרה למקומה ואספה את חפציה. כשסיימה, פסענו בשקט ובהתרגשות לכיוון החנייה. במחצית הדרך לא התאפקתי, עצרתי והורדתי את חפציי על החול. רינה עצרה והפנתה את ראשה אליי במבט שואל. התקרבתי כשעיניי נעוצות בעיניה, חיבקתי את מותניה ונשקתי בעדינות לשפתיה. רינה שחררה את אחיזתה בחפציה, חיבקה את צווארי חזק ונענתה בנשיקה חושנית ורטובה עם לשונה המתוקה והחודרנית. שנינו היינו לבושים עדיין בבגדי הים והמגע של גופה המתחכך בגופי חרמן אותי ברמה שלא הכרתי עד עכשיו. שפתיה ולשונה מעכו את שלי, אפי התחכך עם שלה ומשקפי השמש שלנו נקשו אלה באלה בפראות. הרגשתי את ירכיה נצמדות לשלי, לופתות את רגלי השמאלית ומתחככות בה באיטיות. כשהרגישה את אברי המתקשה כנגדה, לחצה רינה את גופה אליי ופלטה אנחת הנאה חרישית שגרמה לי לצמרמורת עונג בכל גופי. לא יכולנו להתנתק זה מזו. התעלמנו מהאנשים הבודדים שעברו על פנינו ומההערה הנדושה שזרק לעברנו “אין לכם בית?״ חכמולוג מבוגר. ניתקנו לאחר כעשר דקות מחשמלות והמשכנו להתחבק בהליכה ולעצור בכל כמה מטרים ולהתנשק בטירוף. כשהגענו סוף סוף לחנייה, רינה משכה את ראשי לעברה, ליקקה את תנוך אוזני והסבירה לי איך להגיע לביתה והיכן להחנות את מכוניתי. לא כל כך הבנתי אבל החלטתי לעקוב אחר מכוניתה וכך להגיע לביתה. רינה נכנסה למכונית אלפא רומיאו ג'י-טי-וי, וי שחורה ומבריקה ויצאה מהחנייה בלחיצה חזקה על דוושת התאוצה. מיהרתי בעקבותיה וראיתי למזלי, שהיא האטה וחיכתה שאגיע. הנסיעה לרמת השרון ארכה כעשר דקות ארוכות וכשרינה נכנסה עם רכבה לחצר וילה מפוארת ומוקפת חומת אבן גבוהה, הבנתי עד כמה היא עשירה. מעולם לא נכנסתי לאחוזת עשירים מעין זו ואין לי מושג איך נראה המקום מבפנים. רינה יצאה ממכוניתה, לאחר שחנתה ברחבה מרוצפת באבנים אדומות ומיועדת לארבע מכוניות, והמתינה לבואי. חניתי כמאה מטרים מהכניסה לבית הממוקמת ברחוב צדדי, ומיהרתי להיכנס לחצר המרווחת. ליבי הלם בחוזקה. הרגשתי כמו גנב בשעת מעשה. מעולם לא ניהלתי רומן עם אישה נשואה ומאוד התרגשתי מהסיטואציה החדשה שנקלעתי אליה. לא היו לי כל נקיפות מצפון. אני לא אחראי לחיים של איש, חשבתי בליבי, ואני לא מתכוון לחנך איש. כולנו אנשים מבוגרים ומודעים למעשינו. חוץ מזה, מדובר בסתם זיון לא משמעותי, לפחות מבחינתי, ואין צורך לייחס לזה חשיבות רצינית שלא לצורך. כבר הרבה זמן אני חושב שרוב בני האדם, מכל המינים, מייחסים חשיבות מוגזמת ליחסים בין גברים לנשים. סקס הוא אחד מהצרכים הקיומיים הבסיסיים, כמו אכילה ונשימה והוא מסב את ההנאה הגדולה ביותר לאדם, ודווקא בנושא זה יש את ההגבלות החמורות ביותר שיצרו אנשים, עד כדי כך שהוא מוקצה, מוגדר כעבירה חמורה, בושה גדולה ולעיתים כמחלה וכסטייה חמורה. כולם מקיימים יחסי מין, כולם חושבים על יחסי מין ללא הרף, יחסי המין מניעים את העולם והם העיסוק החשוב ביותר לכל האנושות ולמרות זאת הם נחשבים לא מהוגנים וברוב המקרים לנושא “מלוכלך״. תמיד חשבתי שמעורבת בהטפה להגינות ובהטפה למוסר הרבה צביעות מצד ה״צדיקים״ שמדכאים את היצרים הכי בריאים והכי חשובים שיש לאדם. עכשיו, כשאני מחבק את רינה ונכנס לביתה הענק והמפואר וכשחום גופה הלוהט חורך את גופי ומעביר בי צמרמורת עינוגים עוצרת נשימה, אני בטוח שגם הנזיר המחמיר ביותר היה, בתוך תוכו, מתחלף איתי. כבר מהכניסה לחצר נעתקה נשימתי. הבית נראה בעיניי, כלקוח מסרט הוליוודי עתיר תקציב, רינה נראתה ככוכבת יפהפייה המקשטת את העלילה הרומנטית בנוכחותה הדומיננטית ואני, דמיינתי את עצמי כאציל גאה הבא לכבוש את לב אהובתו. לא כל כך הספקתי לפנטז כי בתוך כמה שניות מצאתי את עצמי בחדר שינה רחב ידיים שרוע על גבי במיטה המיועדת לארבעה אנשים לפחות, כשבגד הים שלי מופשל עד קרסוליי ורינה מוצצת ומלקקת את אברי בלהט. שפתיה החמות ולשונה הרטובה ביחד עם אצבעותיה המלטפות את אשכיי גרמו לי להגיב ברעד חסר שליטה ולאנחות הנאה שטרם הכרתי. עיניי נעצמו מהעונג העצום וכשפקחתי את עיניי לשנייה, ראיתי את ישבנה המורם, עדיין בבגד הים, מעל לראשי. זה היה המראה הכי סקסי שראיתי מימיי. תנוחת גופה הארוטית כשעמדה על ארבע עסוקה בעינוגי, כשהיא מנענעת את ישבנה באיטיות, העבירה אותי לעולמות חלומיים שלא הכרתי. הדם שזרם בעורקיי סחף איתו את כל רגשותיי, את כל תחושותיי ואת כל הזרמים שהשתוללו בגופי וזרק אותם היישר למוחי הריק ממחשבות. אנחה קולנית ליוותה את הפליטה החזקה שרוקנה אותי מכל כוחותיי והשאירה אותי מתנשף ומותש. רינה המשיכה למצוץ את אברי, לינוק ולבלוע וללחוץ את אשכיי בעדינות עד שחדלתי להתפתל מעונג. היא המשיכה ללטף את כל גופי ולעסות את שריריי עוד כמה דקות ולאחר מכן נצמדה לגופי, חיבקה אותי חזק ולא הפסיקה לנשק את צווארי ואת פניי. כשהתאוששתי ופקחתי את עיניי, פניה היפות, עיניה המתגרות ושפתיה המחייכות נגלו מעליי. שלחתי את ידיי לאבזם חזיית בגד הים שלה ושחררתי את שדיה לחופשי. פטמותיה הזקורות משכו את שפתיי אליהן ולשוני ליקקה אותן בעדינות. לאט לאט הורדתי את בגד הים שלה, אחזתי בשתי ידיי את ישבנה וכיוונתי את ערוותה לעבר ראשו של אברי שהחל להתאושש ולהזדקר במלוא עוצמתו. החדירה האיטית איחדה את שנינו בתשוקה מערפלת. שפתיי תרו אחר שפתיה וידיי עיסו את ישבנה בחוזקה. אנחותיה הגרוניות העצימו את הנאתי וגרמו לי לעצור את התנועות, כשאברי עמוק בתוכה, ולרצות להקפיא את הרגע האלוהי לעד. רינה, המרוגשת שלחה את ידה הימנית אל בין רגליה והחלה לעסות את דגדגנה תוך כדי כיווצים איטיים של עכוזה שהתפתל בין ידיי. כשהרגשתי את תחילתה של האורגזמה החזקה שחוותה, לאחר כשתי דקות, הגברתי את לחיצות אצבעותיי על פלחי ישבנה והגברתי את מהירות החדירות עד לסיום הגניחות והרעידות שהותירו אותה מותשת ושרועה עליי חסרת כוחות. המשכתי ללטף את גופה מצווארה ועד לירכיה וכשהבנתי שהתאוששה המשכתי להניע את האגן בתנועות איטיות למעלה ולמטה. רינה התעוררה במהירות והחלה לשתף פעולה, להיענות לקצב שלי ולמצוץ את צווארי. שנינו התאמצנו מאוד לענג זה את זו ולאחר כמה דקות עצרתי והפכתי אותה על גבה, כשאברי עדיין בתוכה, והתחלתי להכתיב את הקצב של הזיון. רינה כרכה את רגליה סביב גבי התחתון, שוב שלחה את ידה הימנית אל בין רגליה והחלה לעסות את דגדגנה ומדי פעם ליטפה את אשכיי תוך כדי חדירה. אני גמרתי ראשון ורינה מיד אחריי. לאחר שנרגענו נשכבתי על גבי וחיבקתי אותה ארוכות. זה היה הזיון החזק ביותר שלי זה הרבה זמן, חשבתי בליבי. איזו אישה מדהימה. נרדמנו עירומים בהרגשת שובע, נינוחות ושלמות. הרומן עם רינה נמשך מספר שנים ובמהלכן מימנה רינה את כל צרכיי ויותר. מעולם לא בקשתי ממנה דבר. רינה הרעיפה עליי כסף ומתנות רבות, שהביכו אותי מצד אחד, אך היטיבו עימי מאוד, והותירו לי את האפשרות לא לעבוד ולחיות ברווחה כלכלית טובה. הוריי, שידעו את האמת, כי לא התכוונתי להסתבך איתם בשקרים, ניסו בתחילה, להניא אותי מהקשר עם רינה, אך כשהבינו שאני מתוגמל היטב, חדלו בהדרגה, מההערות לגביו ואפילו שיתפו פעולה בכך שהעבירו אליי את ההודעות הטלפוניות שרינה השאירה לי כשלא הייתי בבית. במשך הזמן למדתי מרינה איך חיים העשירים האמיתיים ואיך הכסף פותח את כל הדלתות האפשריות בכל התחומים ואיך הוא גורם, לאט לאט, לקהות חושים, להתמכרות לשפע ולאגואיזם. התוודעתי לכל החברות העשירות של רינה, שאת חלקן, אלה שהיא בטחה בהן וחלקה איתן את סודותיה הכמוסים ביותר, הכרתי באופן אישי ואפילו פגשתי כמה פעמים, ואת שאר חברותיה הכרתי מהשיחות ששמעתי כשרינה שוחחה איתן בטלפון בנוכחותי ומהרכילות ששמעתי כשדיברה עליהן עם חברותיה הקרובות. גיליתי עולם חדש שלא שיערתי עד כמה הוא רחוק מהחיים שהכרתי. לא הכרתי את הגברים העשירים ולא ראיתי איך הם מנהלים את חייהם, אך את נשותיהם הכרתי היטב במשך השנים, וברוב המקרים חייתי על חשבונן. בתחילת הקשר שלי עם רינה הסתנוורתי מהעושר ונמשכתי אליה ואליו כל כך עד שהייתי משוכנע שהתאהבתי בה ובאישיותה. התנהלות חיי העצלה והמרופדת התאימה לי מאוד ולעיתים קרובות החמאתי לעצמי על המזל ועל ההצלחה שלי בחיים וגם על האושר שנדבק אליי בעקבותיהם, והייתי בטוח שילווה אותי כל חיי. בזמן שכל חבריי השתחררו מהצבא, החלו ללמוד, לעבוד או לחפש את מקומם בעולם, אני חשבתי והרגשתי שמצאתי את מקומי ושחיי המהנים מתאימים לי כמו כפפה ליד. ככה בדיוק אני רוצה לחיות, ושכל הטוב הזה ימשיך להגיע אליי הרבה ובקלות. הדבר היחיד שעלול היה להעיב על הקשר שלי עם רינה ועל חיי המותרות שנפלו בחלקי, הייתי אני. האופי החלש והבוגדני שלי ביחסיי עם נשים יכול היה בקלות לגרום לרינה לסיים את הרומן איתי, אם היא הייתה מגלה נשים נוספות שנמשכתי אליהן וששכבתי איתן במקביל. בתחילה נזהרתי מאוד שלא לעורר כל חשד והסתרתי את כל עקבות ה״פשע״, אך כשהבנתי שרינה היא אישה חופשייה ומשוחררת שלא עושה “עניין״ מסקס, הנאתי מנוכחותה ומשיכתי אליה התעצמו מאוד ושוב הודיתי לאלוהים על נדיבותו אליי. כשנה לאחר תחילת הרומן, גילתה לי רינה שהיא שחררה ממני את הרסן על מנת לשמור אותי קרוב כי חששה שככל שתגביל אותי כך אתרחק ממנה. גם היא חשבה שהיא מאוהבת בי, בתחילת הקשר, ומאוד סבלה מרגשות קנאה ורכושנות כלפיי. פחדה העיקרי היה שאעזוב אותה לאחר שאשתעמם מהרומן הבעייתי כהגדרתה, ואתייאש מהקשיים שטומן בחובו קשר רומנטי עם אישה נשואה, בהשוואה למערכות יחסים קלילות עם נערות ונשים צעירות ורווקות. בכמה שיחות נפש שערכנו ברגעים הכי אינטימיים שלנו, חבוקים עירומים, לאחר מעשה אהבה מספק, הודיתי בפניה שאכן אני נמשך לנשים אחרות, למרות שהיא האישה האהובה עליי מכולן, ובאמת התכוונתי לכל דבריי. רינה הייתה, באותה תקופה, האישה של חיי ואני אהבתי כל שנייה שבילינו יחד. היא עברה בהצלחה רבה את שני המבחנים החשובים ביותר שלי למדד המשיכה והתשוקה שלי לנשים שאיתן שכבתי. המבחן הראשון, שלדעתי עורכים כל גבר וכל אישה הוא, האם אני מעוניין להישאר עם אותה בת זוג לאחר ש״גמרתי״ ועד כמה אני נהנה לחבק וללטף אותה לאחר המעשה. בחלק מהמקרים, בא לי לברוח מהמקום במהירות האפשרית כשאני לא מבין למה הייתי צריך להתחיל עם כל הסיטואציה הזאת בכלל. אני מאמין שמצב מביך שכזה קרה לכולם וימשיך לקרות יותר ויותר ככל שהמתירנות המינית תתפתח ותתקבל. לי באופן אישי, מיום שהשתחררתי מצה״ל, מצבים לא נעימים אלה, כמעט ולא קרו כיוון ששפע הבנות היפות שיש בארץ, אפשר לי להיות בררן יותר ולהגיע למיטה רק עם מי שאני נמשך אליה מאוד. המבחן השני היה מעניין יותר, עמוק יותר ו״קשה״ יותר, כך שמעט מאוד נשים עברו אותו בהצלחה. אישה שנהניתי לשכב איתה, ושעברה בהצלחה את המבחן הראשון, לא בהכרח המשיכה לרגש אותי מינית לאחר ש״גמרתי״, אפילו חזק. נהניתי להתכרבל ולנוח לאחר מעשה, אך מבחינתי, הזיון הסתיים. במקרים בודדים, כמו עם רינה, הריגוש המיני שלי כמעט לא נפגם לאחר הפליטה, אברי נשאר עומד ואני הייתי מוכן לסיבוב נוסף שהתחיל במשחק מקדים שני, בחדירה ובפליטה נוספת. במקרים נדירים יותר יכולתי, לאחר מנוחה קצרה יחסית, להמשיך ולהגיע לסיבוב שלישי מהנה. אישה שגרמה לי עונג מהסוג של המבחן השני, הייתה מן הסתם, סקסית מאוד, אך הרבה יותר חשוב, פתוחה, מתירנית, מפתיעה ויוזמת. הרבה נשים יפות שפגשתי, לא עוררו אצלי כל משיכה מינית, רק בגלל שמרנותן והתנהגותן המאופקת. חוסר יכולתן להשתחרר מכבלי החינוך המשפחתי והחברתי שסגר ודיכא כל אפשרות של הנאה מינית, שנחשבה לפעילות מלוכלכת ולא מוסרית בחוגים רבים בחברה, יצר אצלן בלבול ותסכול שקשה היה להן ולי להתגבר עליהם. נשים אלו היו מתביישות בגופן היפה ונרתעות ממגע במקומות הצנועים, כביכול, שלהן ושלי כך שאם נקלעתי למצב אינטימי עם אישה או עם נערה מסוג זה, לא הייתי “מבזבז״ את זמני ולכן לא ממשיך איתה לפגישה נוספת. רינה ידעה היטב איך לגרום לי לרצות אותה וידעה להפתיע אותי בכל פעם שנדמה היה לה שהתחלתי לאבד בה עניין. לשמחתי, לא היו לה גבולות מוסריים והיא לא חדלה לגוון ולתבל את היחסים בינינו בהפתעות מרגשות. מאביזרי מין מכל הסוגים שהשתתפו בחגיגה, בכל פעם צעצוע חדש, ועד לצפייה משותפת בסרטים “כחולים״. לא היה אדם מאושר ממני בכל העולם, כך חשבתי וכנראה צדקתי. מימשתי את כל הפנטזיות הארוטיות שלי והגעתי לשיאים חדשים שהתעצמו בכל פעם יותר ויותר. נראה היה שדבר לא יוכל להעיב על אורחות חיי, כך חשבתי, עד שהגיע צו המילואים הראשון.

***

בפעם הראשונה שראיתי את המעטפה החומה, לא הבנתי ולא תיארתי לעצמי מה היא טומנת בחובה. כשקראתי את הצו, חרדה כבדה איימה לשתק אותי ודקות ארוכות בהיתי בתאריכים המציינים את מספר ימי המילואים שחויבתי לתרום לצה״ל. שלושים ימים מלאים. חודש שלם, מאמצע דצמבר ועד אמצע ינואר, אני איאלץ לעזוב את חיי הנוחים והנעימים ולחזור ולהיות חייל קרבי ממושמע. חולשה אחזה בכל גופי. אין לי כוח לשטויות האלה, חשבתי, איך אני אצליח לתפקד תחת לחץ האימונים, השמירות, הסיורים והתורנויות? אין לי גם חשק להכיר חברים חדשים בגדוד המילואים החדש, שיצוותו אותי אליו. קיוויתי שאכיר כמה אנשים מהשירות הסדיר שצוותו לגדוד הזה, כך שההתאקלמות שלי תהיה קלה יותר, הרהרתי בליבי.

בלילה חלמתי על אימונים בשטח פתוח. כל הלילה הסתערתי בריצת אמוק על יעד לא ידוע, כשאפוד קרב צמוד לגופי, קסדה רכוסה על ראשי, רו״סר גליל בידיי ואני צועק “אש, אש, אש״. התעוררתי מבוהל, מזיע וצמא מאוד. למוחרת בבוקר שלחתי, באותה המעטפה, את אישור קבלת הצו לכתובת הדואר הצבאי, שהייתה מודפסת עליה, כמספר בעל ארבע ספרות, שעד היום אני זוכר אותן. בצוהריים, התקשרתי לרינה כדי לספר לה על המילואים המדכאים וגם כדי שתפציר בי להגיע ולחבק אותה, ופתאום שמעתי את קולו של בעלה עונה לצלצול הטלפון בביתם.

“הלו״, בקול צרוד במקצת.

“לאן הגעתי?״ שאלתי מופתע. בעלה מעולם לא היה בבית בשעות הצוהריים.

“את מי אתה צריך?״

“את משפחת רוזן״, מיהרתי לשקר כשהבנתי עם מי אני מדבר.

“זה טעות״, בעלה ענה לי בקול עייף וניתק את הטלפון.

גם את השיחה הקצרה הזו לא שכחתי עד היום. מאוחר יותר נודע לי מרינה, שבעלה חלה במקצת ונשאר יומיים בבית. מאותו היום כמעט לא התקשרתי יותר לביתה, קבענו שרק היא תתקשר אליי, כדי שלא נסכן את הקשר שלנו. עדיף להיות זהירים ופחדנים העיקר שלא ניתפס ונאבד זה את זו. את מעט הפעמים שכן התקשרתי במשך השנים אפשר לספור על יד אחת. עד ליום הגיוס לשירות המילואים, ניצלנו רינה ואני, כל רגע פנוי לבילוי משותף ולהפתעתי, לא חדלתי מלרצות את קרבתה ובכל יום שעבר היה לי קשה יותר להיפרד ממנה.

לשמחתי הוצבתי בפלוגה מסייעת בגדוד חי"ר חדש יחסית, שהורכב ממפקדים ומלוחמים צעירים שאת חלקם הכרתי מהשירות הסדיר שלי בגדוד הסיור בסיני. את הפעילות המבצעית, בגבול סוריה, במזרח רמת הגולן, התחלנו באימון קצר שכלל מטווחים של איפוס לרוס"רים, לוחמה בשטח בנוי ואימון כושר קרבי. מיד כשהגעתי חברתי לשני חברים מהסדיר, בני המחזור שלי, ויחד היה לנו קל יותר לשרוד את הימים הראשונים. הגדוד התפרש לכל אורך הגבול הסורי, מאזור מפגש הגבולות — ישראל, ירדן, סוריה — בדרום הרמה ועד למורדות הר החרמון. הפלוגה המסייעת כללה שלוש מחלקות מקצועיות: מחלקת מרגמות, מחלקת חבלה ומחלקת סיור. שני חבריי ואני שובצנו, לבקשתנו, במחלקת הסיור, תחת פיקודו של סגן מני, שגם אותו הכרנו מהסדיר, והיה מבוגר מאיתנו בשנה. עבור מני היה זה שירות המילואים השני מאז ששוחרר וגם הוא שמח לפגוש אותנו ושמח לבקש מהמג"ד את שיבוצנו במחלקתו. הפלוגה, יחד עם מפקדת הגדוד, ישבה בבסיס באזור אל על בדרום הרמה, ותפקיד מחלקת הסיור היה לסייר לאורך הקטע הדרומי של הגבול. לצורך המשימה קיבלנו שלושה קומנדקרים, צוות גששים דרוזים וחורף קר מאוד וגשום. למרות האווירה הטובה ששררה בין החיילים, הפעילות המבצעית הייתה סיוט מתמשך. הקור העז חדר לעצמות בסיורים בשעות היום, והקפיא אותנו, פשוטו כמשמעו, בסיורי הלילה. הנסיעה בקומנדקר הפתוח, בכביש הצר והמשובש הנע בצמוד לדרך הטשטוש ולגדר הגבול, איימה לשבש עלינו את דעתנו ולגרום לנו לבצע מעשים קיצוניים ולא שגרתיים. על שלוליות המים שמילאו את הבורות בכביש, נוצרו שכבות קפואות של קרח שנשברו בכל פעם שגלגלי הרכב דרסו אותן באיטיות. שעות על גבי שעות נסענו במהירות איטית מאוד, עטופים בכל סוגי הלבוש האפשריים, ברכב הגס והמתנדנד, כשעינינו עצומות כהגנה עליהן מהקור, ללא יכולת להירדם, ללא יכולת לדבר זה עם זה וללא יכולת אפקטיבית להגיב במקרה הצורך. הזמן בסיורים אלה זחל באיטיות מרגיזה והמחשבות המטרידות לא הניחו לי, ואני בטוח שגם לכל מי שהשתתף בסיוט זה. כדי להישאר שפוי "תדלקתי" את עצמי בארק לפני הסיור ובמהלכו, והכנסתי את מחשבותיי למצב חירום. מצב שיקל עליי במקצת ויאפשר לי לשרוד את השעות הקשות, כלומר, לעבור לעולם הדמיון, הפנטזיה, הגעגועים וההבטחות. דמיינתי שאני נוסע ברכבת לאתר סקי בהרי האלפים וכבר אני מגיע למלון היפה, עם האח הבוערת בלובי, עם הבר העמוס במשקאות יקרים ועם הנשים היפות הלבושות בסוודרים צבעוניים וכובעי צמר אופנתיים. כשמיציתי, התחלתי לפנטז על כל הפינוקים החורפיים האפשריים. אני בחופשה, בבקתת עץ מחוממת עם אח וארובה, אולי בצפון הארץ, שוכב, עירום, על פרוות דוב חומה הפרושה על רצפת העץ הכהה. ראקל וולש, כוכבת הקולנוע הכי סקסית בכל הזמנים, לבושה בבייבי דול שחור, שזופה ומחייכת, פוסעת בהילוך מעכס כשבידיה שני גביעי שמפניה. היא מגיעה אליי ומגישה לי גביע תוך כדי ירידה על ברכיה ורכינה לכיווני. נעצתי מבט בשדיה הגדולים שהתנדנדו תוך כדי תנועתה והזכרתי לה שאני לא אוהב שמפניה ושתלך שוב למטבח ושתביא לי כוס עם ארק, רק כדי שאראה שוב את רגליה הארוכות ואת ישבנה המושלם ואחייך בהנאה. ראקל ואני בילינו שעות רבות של נסיעה בקומנדקר ותוך כדי כך ביצענו זה בזו את כל התנוחות הקיימות והיא לא שבעה ממני לעולם. כשנמאס לי ממנה החלפתי אותה בסילביה קריסטל, השחקנית הסקסית מהסרט הארוטי "עמנואל", שכל כך אהבתי וגם בה ביצעתי מהלכים מענגים רבים מאוד. כשחלפו כשבועיים בערך, מתחילת המילואים, ולאחר שיבה מחופשת סוף שבוע קצרה יחסית, שבה לא פגשתי את רינה, התחלתי להתגעגע אליה. בתחילה, מספר דקות בכל שעה ובהמשך יותר ויותר, עד שהגעגועים הפכו לבלתי נסבלים. כל כך רציתי לחבק ולנשק אותה עד שזה כאב לי פיזית ממש. רינה החליפה במחשבותיי, את כוכבות הקולנוע הבלתי מושגות והעבירה אותן לתרחישים הרבה יותר מציאותיים. לא הייתי צריך לדמיין ולפנטז יותר, פשוט העליתי זיכרונות אמיתיים וקרובים מהפגישות היותר מוצלחות של רינה ושלי והרצתי אותן שוב ושוב במחשבתי עד שהרגשתי שאני חווה אותן שוב. עד היום אני מתבייש בדמעות ובבכי שהתפרצו ממני ברגעים הקשים של הבדידות והקור. השפעות האלכוהול והייאוש על מצבי הרגיש והרעוע הביאו אותי למצבים נפשיים שלא הכרתי בעבר. הגעגועים לחופש ולנוחות שליוו את חיי מאז השחרור מצה"ל, הכריעו אותי. לא יכולתי לסבול יותר את המשמרות הארוכות, את הקור העז ואת הריחוק מכל האנשים הקרובים שאהבתי. התגעגעתי אפילו למריבות של הוריי, לטרוניות וגם להצקות המעצבנות שלהם, רציתי רק לסיים את הסיוט ולחזור הביתה. הרגשתי כמו אסיר עם עבודות פרך בכלא אכזרי במיוחד. שלב ההבטחות הגיע לקראת סוף התקופה וגילה לי פן שלא הכרתי בעצמי. כשאשתחרר, כך הבטחתי לעצמי, אמהר הביתה, אפתח את הדלת, אחבק את הוריי ואנשק אותם. אומר להם שאני אוהב אותם מאוד. אני אחבק את רינה ואומר לה שאני אוהב אותה ושהיא האישה של חיי. הבטחתי שאהיה אדם טוב יותר ושאתחשב ברגשות של אחרים. הבטחות ועוד הבטחות עד ליום השחרור הגואל. כבר באוטובוס לתל אביב שכחתי את כל ההבטחות וכשהגעתי הביתה אמרתי שלום מרופרף להוריי וצנחתי על המיטה הרכה בחדרי המחומם. את שארית החורף העברתי במצב שכיבה מתחת לשמיכת פוך עבה, בביתי או בביתה של רינה.

ברגעי השעמום נזכרתי בגששים הדרוזים, רובם היו אנשי קבע, שהכרתי בתקופת המילואים ושהיו חלק בלתי נפרד מצוותי הסיורים, וריחמתי עליהם מאוד. כי ידעתי שממש ברגע זה הם ממשיכים בעבודתם הבלתי נגמרת עם גדוד מילואים חדש ורענן שמתחלף בכל חודש. תהיתי אם אפשר להתרגל לסוג כזה של עבודה שעיקרה סבל פיזי, סבל נפשי וקור עז. כנראה שכן, או שרק בני המיעוטים מסוגלים לבצעה מטבע היותם קשוחים יותר ומפונקים פחות. לא הייתי מוכן להחליף אותם בעבור שום הון שבעולם. יש גבול למה שאני מוכן להקריב למען המדינה, אפילו תמורת כסף, מה גם שאני לא בטוח שהשכר החודשי שמקבלים עבור הדיכאון הזה מצדיק שבוע סיורים חורפי אחד. איזה הבדל קיצוני מהסיורים הכיפיים שעשינו בסיני, נזכרתי והתגעגעתי פתאום לששת. מה שלומו? היכן הוא מסייר עכשיו, אחרי הנסיגה מסיני? מעניין.

כל אותו היום העליתי בזיכרוני סצנות מעברנו המשותף ולא יכולתי שלא לחייך לעצמי וכל כך רציתי לפגוש אותו שוב ולשתות איתו קפה, מסביב למדורה קטנה שתאיר את פניו הנאים ותבליט את חיוכו המבויש. הוא בטח עומד להשתחרר בקרוב מהצבא ולחזור למשפחתו ולג'מילה אשתו, חשבתי. או אולי הוא יחתום קבע ויהפוך את השירות הצבאי לעבודתו הקבועה, מעשה שיבטיח לו ולמשפחתו זכויות רבות בקרב החברה הישראלית ויעניק להם איכות חיים שונה מהצפויה להם כבדואים עניים מהנגב. את התשובות לשאלות אלה מצאתי רק כשמונה חודשים לאחר מכן בתעסוקה מבצעית נוספת, במסגרת שירות המילואים השני שלי, באזור כרם שלום, בדרום רצועת עזה. הגדוד שלט על החלק הצפוני של הגבול עם מצרים והתפרס מרפיח המחולקת בצפון, ועד לאזור ניצנה בדרום. מפקדת הגדוד יחד עם הפלוגה המסייעת התמקמו בבסיס כרם שלום ומחלקת הסיור קיבלה את גזרת הסיורים הצפונית, רפיח ומעט דרומה, האזור המדברי והלא מיושב. לאורך הגבול הוקמו מוצבים ותצפיות משני צדדיו, ובחלקו העירוני השתלט הצבא על כמה גגות של בתי התושבים הערבים והפך אותם לעמדות תצפית ושליטה על התנועה בקטע הכביש והגדרות המשמשים כגבול. הגבול המוזר ביותר שאפשר להמציא. עיר שחולקה, למורת רוחם של תושביה, לשתי מדינות, כשכל חלק שייך למדינה שונה, ללא יכולת לנהל אורח חיים סביר ומתקבל על הדעת. המחשבה שמשפחות רבות הופרדו לצמיתות, באכזריות וללא מחשבה אנושית, על ידי מקבלי ההחלטות הישראלים והמצרים, הטרידה אותי במשך כל תקופת המילואים. מדוע לא לקבוע את הגבול מערבית לרפיח ולהשאיר אותה בתחום רצועת עזה שאליה היא שייכת? לא הצלחתי להבין. החיים היו יכולים להיות הרבה יותר קלים לכולם. גם לישראל וגם למצרים שהיו במצב כזה משתמשות בהרבה פחות מאמץ, הרבה פחות כסף והרבה פחות אבדות בנפש על מנת לשמור על הגבול המשותף. החיילים הפכו למעשה את הגגות למוצבים לכל דבר וכל הפעילות הצבאית התרחשה כשהמשפחה הערבית, בעלת הבית, ממשיכה להתגורר בשאר קומות הבניין. בפעם הראשונה כשראיתי את התופעה הביזארית של חיילי צה"ל גרים בבית עם משפחה פלסטינית, זה נראה לי הזוי ומטורף. כך גם בכל שאר הפעמים. תופעה מטרידה במיוחד הייתה תופעת הצעקות של תושבי רפיח, משני עברי הגבול. הם עמדו, קרובים ככל שהתאפשר להם, ותקשרו באמצעות צעקות עם קרוביהם וחבריהם מהעבר השני. לעיתים הם היו זורקים זה לזה חפצים שונים, שלא תמיד הגיעו ליעדם עקב המרחק הרב. ככל שעברו הימים כך ריחמתי עליהם יותר. דמיינתי לפעמים, שחילקו את ראשון לציון לשניים, בדיוק ברחוב שלי, וחיילים זרים השתלטו על גג הבית שלי ועל חדר המדרגות ולמעשה על כל חיינו. אפילו בדמיון זה היה נורא.

את ששת הופתעתי לפגוש בתחילת הסיור השני שלי, ביום השלישי למילואים. הייתה זו משמרת צוהריים וכל הצוות ישב מוכן לסיור, בקומנדקר, כשהוא התקדם לאיטו לכיווננו, חגור באפוד קרב, "גליל" בהצלב וקסדה בידו השמאלית. מבטו היה מושפל בהליכתו ולכן לא זיהיתי אותו עד שהרים את ראשו והביט לעברנו. ליבי החסיר פעימה כשקלטתי שזה הוא ומיד התרוממתי לעמידה כדי שיבחין בי.

"ששת" צעקתי בהתלהבות.

ששת הפנה את מבטו אליי וחיוך גדול מילא את פרצופו "שאולי!" צעק אליי "מה אתה עושה פה?"

"באתי לבקר אותך" צחקתי והרגשתי אושר גדול מציף אותי. "אני במילואים, מה חשבת?"

"איזה יופי שאתה פה", ששת החיש את צעדיו ואני ירדתי מהרכב במהירות. התחבקנו ארוכות וכשניתקנו בחנו זה את זה בעניין רב.

"לא השתנית", הערתי.

"גם אתה לא, חוץ מהשיער הארוך".

"בוא נגמור עם הסיור הזה ואחר כך נדבר. יש לי הרבה שאלות לשאול אותך".

הסיור מיאן להסתיים. לא יכולנו לדבר במהלך הנסיעה וגם לא התכוונו לצעוק ליד שאר החיילים, אבל הרגשתי מצוין ואני בטוח שגם ששת שמח והתרגש כמוני. שנינו ידענו שהמילואים יעברו הפעם, בצורה הרבה יותר מהנה ונינוחה.

לאחר ארוחת הערב הלכנו למגורי הגששים שמוקמו בקצה המערבי של הבסיס הקטן ואפשרו לבדואים לארגן לעצמם מקום למדורה ולמזרנים בשטח הפתוח המתוחם בכמה עצי רותם סבוכי עלווה. ששת החל במלאכת הכנת הקפה וליבי יצא אליו. השתרעתי על אחד המזרנים והצתי סיגריה. הנאת העישון גרמה לי לסחרחורת קלה. עצמתי את עיניי והתמכרתי לנקישות העלי במכתש. הקפה הראשון היה מר מאוד ומיד החזיר אותי לתקופת המדורות עם ששת. הזמן שעבר מאז השכיח ממני את טעמו האמיתי של הקפה הבדואי, שנטחן במקום, כמו גם את ריח עשן המדורות שדבק בכול וליווה את הבדואים כל חייהם. ששת חייך למראה עיוות פניי לאחר הלגימה הראשונה ומיהר להוציא מכיסו חטיף "טוויסט" ולהגיש לי אותו. הסרתי את העטיפה, שברתי אותו לשני חלקים, החזרתי לששת אחד מהם ונגסתי בשלי. הטעם המתוק היה הטעם הנפלא ביותר שטעמתי בחיי, כך האמנתי באותו הרגע.

"מה קרה? הקפה שלי לא טעים לך?" צחק.

"שכחתי עד כמה הוא מר, זה אומר שהרבה זמן לא נפגשנו. ספר לי מה קורה איתך היום?"

"אני בסדר. אני כבר שנה פה, בכרם שלום, זה בסדר, יותר קרוב לבית."

"איפה יותר טוב, פה או בסיני?"

"בטח בסיני! אין כמו סיני! פה יש יותר מדי אנשים ויותר מדי גדרות, אני לא אוהב את זה".

"גם אני לא אוהב את המקום הזה. אין כמו המרחבים של סיני, שם אתה ממש מרגיש את החופש. והשקט, איזה שקט, אי אפשר לתאר אפילו", הסכמתי עם ששת.

"בסדר, אבל זאת העבודה שלי. אין דבר, לפחות אני יוצא הביתה יותר". ששת מזג סיבוב שני שהיה, להפתעתי, פחות מר והצית סיגריה נוספת.

"מה קורה עם המשפחה שלך? מה עם ג'מילה, איך היא מסתדרת?"

"כולם בסדר, וג'מילה בהיריון, עוד חודשיים היא יולדת, אולי יהיה לי בן", ששת חייך חיוך מבויש.

"באמת? מה אתה אומר! אתה תהיה אבא, איזה יופי!" התרגשתי עד עמקי נשמתי "אתה כל כך צעיר וכבר תהיה אבא!"

"כן, עוד מעט אני אבא", ששת השפיל את מבטו לכיוון המדורה ושיחק עם הגחלים בענף יבש.

"אם לא היית מוסלמי היינו שותים לחיים עם הארק שלי".

"אתה תשתה ארק ואני אשתה קפה, ככה שנינו נהנה".

הוצאתי את הבקבוק שהיה מוסתר מתחת למזרן, הסרתי את הפקק והנפתי אותו למעלה.

"לחיים! לחיי התינוק שלך!" קראתי בקול.

"לחיי התינוק שלי!" ששת הרים את ספל הקפה שלו והקישו בבקבוק. קירבתי אותו לפי ולגמתי ארוכות.

"לפחות אני שותה לכבוד משהו משמח, עכשיו יש לי סיבה אמיתית להשתכר", צחקתי.

"נכון, וגם אני שותה לכבוד משהו חשוב".

חלפה כשעה שבה דיברנו, בעיקר, על הפעילות המבצעית שמצפה לנו בחודש הקרוב וששת המליץ לי על משמרות מסוימות ועל גזרות קלות לסיור שכדאי לי לבקש. הוא סיפר לי על המרדפים אחר המסתננים ממצרים, שרובם ככולם אזרחים המחפשים עבודה בישראל, שמדי פעם שוברים את שגרת הסיורים המשעממת. את רובם אנחנו תופסים, ציין באדישות.

הארק עייף אותי, עיניי נעצמו. נרדמתי על המזרן כשידי אוחזת בבקבוק. ששת העיר אותי לאחר כרבע שעה ועזר לי להגיע לחדרי. שומר המחנה העיר אותי ואת שאר חיילי המשמרת בשעה חמש וחצי בבוקר על מנת להתארגן ולהחליף את חיילי הסיור, שיסיימו את משמרת הלילה, בשעה שש בבוקר. התעוררתי בקלות, כרגיל, התלבשתי, שטפתי פנים, צחצחתי שיניים, אכלתי ארוחת בוקר קלה ושתיתי קפה מגעיל בחדר האוכל הקטן, עישנתי את הסיגריה הראשונה ויצאתי למקום שבו נערכים חילופי המשמרות. ששת לא שובץ למשמרת שלי, שהייתה משעה שש בבוקר עד לשעה שתיים בצוהריים. שאר המשמרות, בנות שמונה השעות, היו משתיים בצוהריים עד לעשר בלילה ומעשר עד לשש בבוקר. ששת קיבל את המשמרת אחריי, בגזרה אחרת משלי, כך שיצא לנו להיפגש שוב רק בשעה עשר בלילה, כשהוא סיים את תפקידו.

הצטרפתי אליו ואל שאר חיילי הסיור שסיימו משמרת לארוחת ערב מאוחרת שהייתה שמורה בחדר האוכל ולאחר מכן הלכנו למקום המדורה של ששת וחזרנו על מעשה אמש. ששת נראה רענן למדי ולא ניכר שחזר משמונה שעות סיור. הוא הרבה לחייך והכין את הקפה בחדווה. גם מצב רוחי היה מרומם ולא הרגשתי כל עייפות. הפעם דיברנו על העבר ואני סיפרתי לו על המילואים ברמת הגולן ועל הקור הנורא שסבלתי ממנו, סיפרתי לו על חיי בבית הוריי ועל רינה שמממנת אותי, השמטתי את העובדה שהיא נשואה עם ילדים והדגשתי את עושרה הרב שבזכותו חיי הפכו לקלים ולנוחים מאוד. ששת צחק ואמר לי שזה בדיוק מה שמתאים לי בחיים, להיות בטלן ולחיות על חשבון נשים עשירות. לאחר כשעתיים שבהן בעיקר שתקנו ונהנינו מהקרבה ומההרגשה הטובה של להיות ביחד, פרשנו לחדרנו לשנת לילה. לאחר מספר ימים של סיורים ושל מדורות הרגשנו שנינו כאילו לא נפרדנו מעולם. הקשר בינינו התחזק והמשיכה שלי לסגנון החיים הפשוט בעיניי, של הבדואים, התעצמה. החלטתי שאני חייב להמשיך את הקשר עם ששת גם לאחר המילואים ואפילו לבקר אותו בביתו באחד מסופי השבוע שבהם הוא יֵצא לחופש. כשסיפרתי על כך לששת הוא צחק ואמר שאני "מבטיח סתם" ושאני לא באמת אבצע את מה שאני אומר, כי לאחר סיום המילואים אני אחזור לביתי ולחיי הנעימים ואשכח אותו מיד. כמובן מחיתי בתוקף ואפילו נעלבתי במקצת מחוסר האמון שלו בי, אך הוא התעקש והסביר לי שהוא לא חושב שאני לא מתכוון לזה עכשיו, אך מניסיונו המועט בחיים, הוא הגיע למסקנה שהבטחות שהובטחו בתום לב, במצבים אינטימיים, מופרות בזמן אמת עקב שינוי אמיתי וענייני במצבו הנוכחי של אותו אדם למרות כוונותיו הטובות. הוא כמובן הסביר לי את דבריו במילותיו הוא, אבל זאת בדיוק הייתה כוונתו. לא השתכנעתי כלל וכלל, אני עוד אפתיע אותו, הבטחתי לעצמי, אני אוכיח לו שאני לא כמו כולם, וחוץ מזה אני באמת באמת רוצה להתארח באוהל בדואי במדבר.

בחופשה הראשונה, בת שלושת הימים שיצאתי אליה לאחר כעשרה ימי מילואים, מיהרתי להודיע לרינה שהגעתי ומיד נפגשנו. לאחר שנרגענו זו מזה קבענו לבלות את כל יום המוחרת ביחד בבית מלון בתל אביב, בחדר שרינה תזמין עבורנו. למוחרת נפגשנו בשעה עשר בבוקר במלון הילטון ומיד עלינו לחדר המשקיף לים. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי בבית מלון והחוויה הייתה מהנה ומרגשת. הרגשתי כנסיך מפונק שכולם ששים למלא את כל צרכיו ואת כל בקשותיו במסירות ובמהירות. בכל אחת מההפסקות שלנו ממעשי האהבה הרבים שביצענו במהלך היום, רינה ארגנה לנו הפתעות נעימות כגון יין, פירות וארוחות קלות משירות החדרים ואפילו מסז' נעים ממסז'יסטית שהוזמנה לחדרנו. לא יכולתי להימנע מהמחשבות על החדר הקטן והעלוב שלי במילואים שאותו חלקתי עם עוד שלושה חיילים, ושאליו איאלץ לחזור בעוד יומיים. רינה יצאה מגדרה על מנת להנעים לי את זמני ואני, שכל כך אהבתי אותה על כך, הרגשתי לא נעים מכל התכונה הזאת סביבי. כשהערתי לה על זה היא ענתה לי שהיא מאוד נהנית מהנתינה ושחוץ מזה היא לא עובדת קשה בכלל, היא רק מזמינה את כל השירותים בשיחות טלפון. השתכנעתי והמשכתי להתמסר להנאות. בארוחת הערב שאכלנו במסעדה יפה על חוף הים, סיפרתי לה על ששת ועל רצוני להתארח בביתו שבנגב. רינה צחקה ואמרה שהיא לא יכולה לדמיין אותי ישן על הרצפה באוהל בדואי במדבר, עם ריח עשן מדורה דבוק לגופי ולבגדיי. "זה דווקא מאוד מוצא חן בעיניי ומאוד מתאים לי", השבתי לה בחיוך. רינה הביטה בי בחוסר אמון ולא הגיבה. היא בטח חושבת שאני משוגע, חשבתי לעצמי, נראה איש לא יכול להבין את המשיכה שלי למדבר.

כשהגעתי לבסיס בכרם שלום, פגשתי את ששת, שגם הוא חזר מחופשה וראיתי ניצוץ שמחה בעיניו. הוא סיפר לי שהוא קיבל במתנה מאביו, שעון יד חדש ושזהו שעון דיגיטלי משוכלל עם סוללה קטנה בפנים. הוא הרים את ידו השמאלית והראה לי שעון גדול עם רצועה שחורה מפלסטיק.

"שעון יפה, מה עשית עם השעון הישן?"

"נתתי אותו לאח שלי הקטן, הוא בן חמש עשרה, לימדתי אותו על המספרים בעברית".

"יפה, טוב מה השעה עכשיו?" צחקתי.

"אהה, אלף שלוש מאות, חמישים ושמונה".

"מה? מה השעה?" לא הבנתי בשנייה הראשונה "אתה מתכוון שלוש עשרה חמישים ושמונה?" לא הצלחתי לעצור את פרץ הצחוק.

"כן, בדיוק, שלוש עשרה חמישים ושמונה".

"אתה חייב לתרגם את המספרים שאתה רואה לשעה האמיתית. זה לא כמו בשעון עם המחוגים שהיה לך, שהיית מסתכל ורואה מיד את השעה. בשעון הדיגיטלי אתה צריך לחשב בראש את השעה".

"כן, יש לי קצת בעיה עם המספרים החדשים, אני צריך להתרגל לזה".

"אני בטוח שאתה תתרגל", חייכתי אליו. "טוב, יאללה בוא, אנחנו מתחילים את הסיור עכשיו. נגמר לנו החופש, אנחנו צריכים לעבוד".

עד סוף המילואים התאהבתי, שוב, בששת. בכל הזדמנות היינו ביחד, צחקנו, דיברנו, אכלנו ובעיקר נהנינו. הזמן חלף במהרה ושמתי לב שהפסקתי להיות "חולה בית". לא התגעגעתי לדבר. היה לי טוב אפילו בסיורים. העיקר שנהיה ביחד. בתוך תוכי התביישתי מעט ברצון המטריד במקצת שלי, להמשך המילואים. הבנתי שאני לא רוצה שהמילואים יסתיימו ואיתם יסתיימו היחסים שלי עם ששת. הדחקתי את המחשבות המטרידות עד ליום האחרון, ואז בסוף הסיור האחרון, בדרך לחדרי לאסוף את כל הציוד כדי להזדכות עליו באפסנאות, החלטתי שאני אבקר את ששת בחופשה הקרובה שלו. לפני שנפרדנו, בחיוך עצוב, ביקשתי ממנו שיתקשר אליי לפני שהוא יוצא הביתה ואז נתאם את הנסיעה שלי אליו. ששת שמח מאוד שאני זוכר את ההבטחה שלי ואמר שהוא ישמח לארח אותי לכשאגיע. נפרדנו בחיבוק ואני הרגשתי שהפרידה היא זמנית בלבד.

מספר ימים לאחר שהשתחררתי מהמילואים ששת התקשר לביתי ועורר מהומה ששברה את השקט ביני לבין הוריי. תמיד ידעתי שהוריי מעט גזענים, אך במשך הזמן למדתי להתעלם מדעותיהם ולהימנע מוויכוחים מיותרים שלא ישנו דבר מתפיסת עולמם הצרה. למדתי גם לשקר להם, לפעמים, כששאלו אותי שאלות שידעתי שהתשובה האמיתית תגרום לפרץ של רגשות ולהטפת מוסר ריקה מתוכן. העדפתי להשמיע להם את מה שהם רצו לשמוע ולחסוך מעצמי הרצאות ממושכות וניסיונות שכנוע עקרים. על הקשר שלי עם ששת הבדואי, כמובן לא העזתי לספר להם. על הטעות הטקטית שעשיתי כשביקשתי ממנו להתקשר אליי, שילמתי באותו בוקר אומלל כשאבי העיר אותי בבהלה, ואמר לי שערבי מחפש אותי בטלפון ולמרות שהוא ניסה להגיד לו שזו טעות במספר, הערבי מתעקש לדבר איתי.

“מה יש לך עם ערבים? אני לא מבין? מה הוא רוצה ממך?״ מלמל אבי בעורפי כל הדרך עד למכשיר הטלפון בסלון. קלטתי מיד מה עומד לקרות ותוך כדי הליכה מהירה תכננתי איך אני יוצא ממצב הביש המיותר הזה בלי להביך את ששת, שמן הסתם ממתין בבסיס לתשובה ממני לפני שהוא נוסע לביתו.

“איזה כיף, אני יוצא לטיול עם כל החבר׳ה מהמילואים. תכננו את זה לפני שהשתחררנו ועכשיו הודיעו לי שאנחנו נפגשים מחר בבוקר. אני צריך לארגן כמה דברים עד מחר ואני צריך את העזרה שלכם״, חייכתי אל מול פניהם החשדניות.

“מה? איזה טיול? לאן? לכמה זמן?״

“טיול בנגב. עם אוהלים וארוחות בשטח. טיול כיף כזה, בלי לחץ. אני צריך כמה קופסאות שימורים ועוד כמה דברים כמו בגדים להחלפה ושק שינה״, הרגעתי אותם עם הביטחון העצמי ועם התשובה המשכנעת.

“רגע״, נזכר אבי “אז מי זה הערבי שהתקשר אליך? איך הוא קשור לטיול?״

“הוא בדואי. הוא גשש בצבא. זאת אומרת שהוא חייל ישראלי. הוא יהיה המדריך שלנו בטיול, הוא מכיר את כל הנגב והוא ייקח אותנו למקומות יפים״, המשכתי לשקר בטבעיות שהפתיעה גם אותי.

“אז הוא ערבי או לא?״ שאלה אימי.

“הוא בדואי, ובדואים הם ערבים. אבל הם החליטו, בהקמת המדינה, להצטרף אל היהודים ולהפוך לאזרחים ישראלים. הם אפילו מתנדבים לשרת בצבא והם נחשבים לחיילים נאמנים שמסכנים את עצמם למען המדינה״ סיכמתי את ההגנה על כלל האוכלוסייה הבדואית בישראל.

“אז אתה אומר שהם ערבים טובים? שהם לא אויבים שלנו?״ שאלה אימי ברצינות מביכה.

“אין ערבים טובים! אין אמון בשום ערבי! איך שאתה מסתובב הם יתקעו לך סכין בגב!״ התפרץ פתאום אבי עם הקלישאות המוכרות והידועות שלו.

“אני גם חושבת שצריך להיזהר מהם, הם מסוכנים ואי אפשר לדעת מה הם יכולים לעשות, הם תמיד ישנאו אותנו. אתה לא צריך לצאת לטיול, מי יודע מה הוא מתכנן לעשות לכם, הערבי הזה״ חיזקה אימי את דבריו של אבי והדגישה את דבריה בנפנוף אצבעה לעברי.

“אני מכיר את ששת כבר הרבה מאוד זמן והוא בחור טוב מאוד וחכם וחוץ מזה אם הצבא סומך עליו ואפילו נותן לו נשק, אז אף אחד לא יכול להגיד שהוא אויב שלנו שמנסה לפגוע בנו. אם הוא היה רוצה לעשות את זה הוא יכול היה לפגוע בנו מזמן. היו לו המון אפשרויות. אז לא נראה לי שהוא אדם שלילי״, ניסיתי להסביר להוריי את המצב האמיתי בתקווה שישתכנעו מההיגיון שבדברים.

אבי היסס לשנייה ואז תקף שוב “אני לא מאמין להם אף פעם. הם יכולים פתאום לבגוד בנו. אני לא מבין את הצבא איך הם מגייסים אותם בכלל. מה, הם לא מבינים שהם רוצים לחסל את כולנו? אני לא מבין״.

“אבא, אתה סתם דואג. אני נמצא עם הרבה חבר׳ה ואין לך מה לחשוש, אנחנו חברים טובים כולנו. חוץ מזה הטיול הוא רק שלושה ימים וזה כאילו המשך המילואים, אז הכול יהיה בסדר״, המשכתי בסבלנות.

“טוב. אתה מספיק גדול, אבל אתה בכל זאת צריך להיזהר כל הזמן. אל תסובב את הגב לערבי הזה״, התרכך אבי ואימי הנהנה בהסכמה.

“אין בעיה. אם זה יגרום לכם לא לדאוג, אז אני מבטיח להיזהר״, סיכמתי את הצלחתי בחיוך.

במשך כל היום כרכרו הוריי סביבי ועזרו לי לארגן את כל הציוד ל״טיול״. הם ניסו לדחוף לי פריטים מיותרים בכמויות גדולות כאילו אני יוצא למסע בן חודשיים באפריקה. בתחילה ניסיתי להסביר להם שאין לי צורך ברוב הדברים אך כשראיתי שאין עם מי לדבר, החלטנו שנניח את הכול על המיטה בחדרי ואני אארגן את הציוד שאני צריך ואכניס אותו לתיקים ולתרמילים שהוריי הכינו עבורי.

למוחרת בבוקר לקחתי את התרמיל הכחול שארזתי ואת שק השינה והכנסתי למכוניתי. בשעה עשר בדיוק הגעתי לצומת שדה בוקר, דרומית לבאר שבע, וראיתי את ששת, לבוש במכנסי ג׳ינס כהים וחולצת טריקו לבנה, יושב על סלע וממתין לבואי. עצרתי לידו, יצאתי מהרכב ושנייה אחר כך התחבקנו בחום.

“עד עכשיו לא האמנתי שתבוא״, התוודה בחיוך.

“אין מצב שלא הייתי בא״.

“ואפילו לא איחרת. יפה מאוד!״

בדרך דרומה סיפרתי לששת על הוריי ועל השיחה שהייתה לי איתם. הוא לא שאל אף שאלה ורק הסתכל עליי במבט מלא ברחמים. בסיום הוא הבטיח לי שבשיחה הבאה, הוא לא ידבר עד שהוא יהיה בטוח שאני הרמתי את השפופרת, ובכל פעם שהוריי יענו, הוא ינתק את השיחה.

נסענו כרבע שעה, עברנו את עבדת ולאחר כשלושה ק״מ דרומה, ששת הורה לי לפנות שמאלה לשביל עפר שמתפתל בין גבעות נמוכות ולאחר כחמש דקות נוספות נגלה לעיניי אזור מיושב קטן מאוד. שני כלבים גבוהים ורזים רצו לקראתנו בנביחות ובחשיפת שיניים וליוו אותנו עד לעצירה. לפני שיצאתי הבטתי סביבי והרגשת שייכות בלתי מוסברת מילאה את כולי. שני אוהלים שחורים, צריף קטן עשוי מפחים גליים, מכלאת כבשים ועיזים ריקה, למעט כבש בודד, הבנויה מקרשים ומגזרי עץ באורכים שונים שחוברו יחדיו ויצרו גדר מאולתרת היו אזור המגורים. תשעה גמלים, שלושה סוסים יפים, שלושה חמורים, מספר תרנגולות ועדר הכבשים והעיזים, שרעה באזור, כנראה עם אחת הבנות הצעירות, היוו את מצבת בעלי החיים השייכים למשפחה. טנדר בעל ארגז פתוח, מסוג פ׳זו 404 לבן וישן, טרקטור אדום, חלוד וישן עם מכל מים גדול עשוי מתכת, רתום אליו וכמה כלים חקלאיים נגררים הפזורים קרוב למכלאה, השלימו את רכוש המשפחה. ערמות של גזרי עצים וענפים, המשמשים כחומרי בעירה, עמדו לצידי האוהלים ושני חצאי חביות שימשו שקתות מים לבעלי החיים. קרוב למכלאת הצאן עמדה ערימה של חבילות חציר ולצידה מריצה, שני דליים ושני קלשונים. ששת, שהבחין בפחד שבעיניי, יצא ראשון וצעק על שני הכלבים, שמיהרו להשתופף ולהכניס את זנבם אל בין רגליהם. כשסימן לי לצאת, פתחתי את הדלת בהיסוס וכשראיתי שהכלבים מתעלמים ממני יצאתי והתקרבתי אליהם. ששת צעק עליהם שוב, חייך אליי וקרא לי לבוא בעקבותיו. הוא הסביר לי שכלבים אלה הם כלבים אצילים, סאלוקים, שהם זן עתיק מאוד ושהם מכונים בערבית “חור״ שפירושו אציל. פסענו לכיוון ה״שק״, שנקרא גם “מקעד״ והיה, למעשה, אוהל האירוח המעוצב על ידי שטיחים בעלי פסים צבעוניים, מזרנים וכריות צבעוניות ושם פגשתי לראשונה, את אביו, שקם לקראתי עם חיוך על שפתיו ולחץ את ידי בחום. אי אפשר היה לטעות, ששת היה דומה מאוד לאביו, שנראה מאוד צעיר, ואם גם לו היה שפם, קשה היה להבדיל ביניהם. בניגוד לששת, לבושו של אביו היה מסורתי. על גופו חולצה לבנה, מכנסי שרוואל לבנים, חגורה בדואית ומקטורן שחור. על ראשו כאפייה לבנה עם “עאקל״, העיגולים השחורים ששמים על כאפייה, וכפות רגליו יחפות. כל חזותו אמרה אצילות, כבוד וביטחון. הבטתי סביבי והתפעלתי מעושר הצבעים הניבט אליי מכל עבר. בדמיוני, תמיד ראיתי את האוהל ואפילו את החיים הבדואים, בצבעים של שחור ולבן, ואילו כרגע הופתעתי מגילויי האומנות והיצירתיות שאפיינו את כל חייהם. ראיתי את זה כמעט בכל בגד ובכל אביזר. רקמות בצבעים מרהיבים, תכשיטים, ריקועי נחושת וחריטות בעץ יצרו יופי ועניין בכל דבר שראיתי.

“ברוך הבא, ברוך הבא, בוא שב, תרגיש בנוח. אני אבא של ג׳ומעה, קוראים לי אחמד, אבל גם אבו ג׳ומעה״. קולו השקט והנעים של אביו כיוון אותי לאחד המזרנים הפזורים בתוך האוהל מסביב למדורה, שנשארו ממנה רק גחלים לוחשות. בתוך הגחלים עמדה ערכת קומקומי הקפה המסורתית, שכיום אני יודע ששמה בערבית הוא אלעזאם ושהכילה שלושה פינג׳אני קפה בגדלים שונים, שלכל אחד מהם תפקיד חשוב בהכנת הקפה. קומקום תה עמד לצידם, ועל האדמה, קרוב מאוד למדורה, עמדו ה״אלמחמסה״ — הכלי לקליית פולי הקפה וה״ג׳ורון״, שנקרא גם “מהבאש״ שהיו העלי והמכתש, המעוטרים בחריטות מסורתיות. מגש נחושת קטן ובו כמה כוסות קפה קטנות ולבנות וכמה כוסות תה מזכוכית ללא ידיות, עמד לצידם.

“אני שאולי, תודה רבה לך. אתה מדבר עברית יותר טוב מששת, זאת אומרת, מג׳ומעה״, החמאתי לו תוך כדי מעבר לישיבה.

“אתה יכול להמשיך לקרוא לי ששת, זה בסדר, אבא שלי מסכים״, ששת צחק בקול.

“כן, זה בסדר, אל תתבייש״, אביו התיישב לצידי, מזג לשלושתנו קפה חם והגיש לי.

“תודה רבה״. לגמתי מהקפה ומשום מה היה לו טעם שונה במקצת מהקפה של ששת שהייתי רגיל לשתות. מובן ששתקתי.

אחמד לגם מכוסו והחל לספר לי על עצמו. הוא סיפר שהוא בן ארבעים ושתיים ושהיה בעבר חייל בצבא ושירת כגשש. הוא סיפר על ההיכרות שלו עם התרבות ועם השפה העברית, על ילדותו, על משפחתו ועל השבט שלו. הבטתי בפניו בזמן שדיבר, וראיתי בעיניו החומות טוב לב ועדינות שגרמו לי להרגשת ביטחון ולרצון להקשיב לו. תוך כדי דיבור, עבד מזג לכולנו כוס קפה שנייה, הוציא שלוש סיגריות מחפיסת ה״טיים״, שהייתה מונחת לצידו, כיוון אותן לגחל לוהט עד שקצותיהן הוצתו, חילק לששת ולי ומיהר לשאוף משלו על מנת לחזק את בעירתה. ששת ואני מיהרנו לחקותו. אחרי הקפה, אחמד שטף את הכוסות בשיטה הבדואית החסכונית, זאת אומרת שפך מעט מים לכל כוס, מירק אותה בבוהן ידו הימנית ולאחר מכן שפך את עודף המים והניח את הכוס הפוכה על המגש. כשסיים, מזג לכולנו תה בכוסות הזכוכית ואני נשביתי בקסמיו של האיש נעים ההליכות הזה ששפת גופו שידרה נועם, אצילות וביטחון. לאחר מספר דקות, ששת קם ממקומו ואמר לי להמשיך לשבת כי הוא צריך לעשות משהו. עקבתי אחריו בעיניי וראיתי אותו נכנס למכלאת העדר, ניגש אל הכבש הבודד ומוציאו החוצה. זינקתי ממקומי ורצתי לעברו. שני הכלבים החלו לרוץ לעברי ולנבוח בפראות. למרות הפחד, התעלמתי מקיומם והמשכתי עד שהגעתי אליו.

“אל תעשה את זה. אני לא רוצה שתעשה את זה בשבילי. אני לא מוכן״.

“אני לא יכול להפסיק. ואתה עכשיו מעליב אותי ליד אבא שלי. תן לי לעשות את מה שצריך, לך לשבת עם אבא שלי״, ששת דיבר בשקט ובהחלטיות.

“אבל זה מיותר לשחוט כבש בשבילי, אני לא אורח חשוב בשבילך, אנחנו כמו אחים, אני לא רוצה שתעבוד קשה בשבילי. לא בשביל זה באתי אליך״, המשכתי להתנגד למחווה שבאמת חשבתי שהיא מיותרת.

ששת הביט בעיניי, חייך וסימן לי באצבעו לכיוון האוהל. נכנע ומיואש חזרתי לשבת עם אביו.

“ככה זה אצלנו, אתה חייב להבין, בשביל ששת זה כבוד גדול שאתה פה. זה פעם ראשונה שהוא שוחט כבש בשביל אורח שלו. זה חשוב לו״.

“אבל זה לא נעים לי. כבש עולה הרבה כסף. אני לא רוצה שבגללי תפסידו. אני יכול להסתפק גם בארוחה רגילה״.

“כסף זה לא העניין פה, הכבוד יותר חשוב מכל כסף. חוץ מזה כבשים נולדים לנו כל הזמן, אז יהיה לנו פחות אחד, זה לא משנה״.

שתקתי. אף פעם לא הרגשתי נבוך כל כך. מי אני ומה אני שעושים לי כזה כבוד? הכרתי את המנהגים הבדואים, מקריאה ומסיפורים, אך למרות זאת לא ציפיתי שישחטו לכבודי כבש. לא ידעתי מה לעשות ואיך להגיב לסיטואציה המביכה. אחמד קלט את חוסר הנוחות הבולט ששידרתי ומיהר להצית לי ולו סיגריות. עישנו בשקט מספר דקות, עד שאחמד התחיל שוב, לספר לי על עצמו תוך כדי מזיגת מים לשתי כוסות זכוכית, מכד מפלסטיק כחול בעל זרבובית ארוכה וידית אחיזה עגולה. שתיתי בצמא, גם את הסיפור המעניין על תקופת המרדפים, אחרי כנופיות טרור בבקעת הירדן כששירת כגשש והיה שותף למארבים ולהיתקלויות אלימות ולעיתים קרובות גם קטלניות. הוא לא הפסיק לברך ולשבח את אללה שבזכותו ניצלו חייו מספר פעמים ומיד קונן על חברים ליחידה שנהרגו או נפצעו.

“עד היום אני בקשר עם כמה חברים שלי מהתקופה הזאת, שבאים לפעמים לבקר, או שמזמינים אותי לפגישות כל כמה שנים. אנחנו חברים טובים״, אחמד סיכם את הסיפור.

“אז מה אתה עושה מאז שהשתחררת מהקבע?״ הסתקרנתי.

“אה, אני עושה הרבה דברים, גם מגדל חיטה בשטח שלי לא רחוק מפה וגם קונה כל מיני דברים ומוכר אותם בבאר שבע, בדימונה, במצפה רמון ואפילו בקיבוצים, חוץ מזה יש לי עדר כבשים ולפעמים אני מוכר קצת ליהודים במושבים״.

“אז יש לך חיים מעניינים. לא משעמם לך״, חייכתי אליו. לרגע הוא הצליח להשכיח ממני את העובדה שששת, כרגע, שוחט את הכבש המסכן. כשנזכרתי ביקשתי מאחמד שייקח אותי לששת כדי שאוכל לעזור לו. אם כבר זה נעשה אז לפחות אוכל להשתתף בהכנות. חשבתי בליבי.

“לא צריך לעזור. הוא ייעלב אם תגיד לו את זה. אתה האורח שלו, אל תדאג, הוא מחכה לזה כבר הרבה זמן, תן לו את הכבוד הזה, זה חשוב לו״.

פתאום התביישתי בהתנהגות שלי. מאז שהגעתי אני מתנהג בחוסר טקט ומעליב את מארחיי. זהו, החלטתי, מעכשיו אני אשלוט ברגשותיי ואתנהג כאורח מכובד. פתאום שמתי לב שלא ראיתי את הנשים של המשפחה. שתקתי. לא רציתי לשאול שאלות שיביכו את אחמד. בבוא הזמן אני אתקל בהן, חשבתי.

עד לחצות היום אחמד ואני התבטלנו. נשענו על הכריות בחצי שכיבה, שתינו מיץ ממותק ואכלנו עוגיות מתוקות, שאחת מבנותיו הצעירות והראשונה שראיתי, הביאה לנו ונעלמה במהירות. התאים לי מאוד להתבטל באוהל במדבר. נהניתי מהשקט ומהשממה שמסביבי.

משעה שתיים בצוהריים בערך, התחילו להגיע בדואים לאוהל ומילאו את המדבר בחיים. לאט לאט התקבצו כשלושים גברים בגילים שונים, כשהמבוגר שבהם נראה כבן שמונים שנים והצעיר נראה כבן גילו של ששת. הם הגיעו בקבוצות, בזוגות וגם כבודדים. חלקם הגיעו ברכב, חלקם על גבי חמורים וחלקם בהליכה רגלית. אחמד וששת נישקו ובירכו את כל מי שהגיע, וכיוון שהאוהל היה צר מלהכיל את כולם, הוסיפו לקדמת האוהל מחצלות, מזרנים וכריות לנוחיות האורחים הרבים. אני, שהופתעתי מהאירוע המתממש ובא לנגד עיניי, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי בתחילה. לחצתי ידיים ובירכתי לשלום מתוך נימוס ומבוכה. אחמד, שהבין לליבי, חייך אליי ואמר לי להתנהג בחופשיות ובטבעיות. בשעה ארבע, בערך, הגיע עבד, חברו של ששת, שהכרתי ב״מבצע ג׳מילה״. התחבקנו ארוכות ומיד הרגשתי הרבה יותר טוב. כאילו פגשתי חבר ותיק שלא ראיתי הרבה שנים ושמעכשיו הכול יהיה קל יותר.

“אף אחד לא מצפה ממך להתנהג כמו בדואי, אז אל תדאג, אף אחד לא ינשך אותך. יותר חשוב שתיהנה ושתקשיב לסיפורים, יהיה בסדר״ עבד הרגיע אותי בקולו החם.

נשמתי עמוק וקיוויתי שלא אופתע יותר הערב. לאחר שנרגעתי הרמתי את ראשי והתבוננתי בכל האנשים שישבו סביבי ולשמחתי התחלתי להרגיש בנוח. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שנכחתי באירוע בדואי מרובה משתתפים וכל ה״חגיגה״ הזאת אורגנה לכבודי. האווירה הייתה שקטה ונעימה והקולות היו שקטים ומנומסים. איש לא צעק, איש לא הרים את קולו על חברו וגם לא נשמעו ויכוחים בין אנשים. כולם ישבו בשקט, עישנו סיגריות, חלקן מסריחות, שתו קפה ודיברו וחייכו זה לזה. בשלב מסוים, הייתי חייב לשתות. קמתי בשקט, הלכתי למכונית שלי, התיישבתי בכיסא הנהג, הוצאתי את בקבוק הארק, וידאתי שאיש לא מבחין בי ולגמתי לגימה ארוכה. החום התפשט בכל איבריי והרגשת חוזק נפשי מילאה אותי. מכוניתי חנתה עם חזיתה לכיוון מכלאת הצאן כך שיכולתי לראות, תוך כדי לגימה נוספת, את שתי בנותיו הצעירות של עבד, מגיעות עם עדר של כמאה, מאה ועשרים ראשי עיזים וכבשים. בעלי החיים מיהרו לשתי השקתות והרוו את צימאונם מיום המרעה, לפני כניסתם למכלאה הפתוחה. הבנות סיימו את עבודתן במהירות וביעילות וסרו לאוהל הנשים להמשך המטלות המתבקשות. לגמתי לגימה אחרונה וחשבתי על המזל הגדול שלי ושל כל הילדים הישראלים שגרים בבתים, חיים חיי חופש ופטורים מעבודות קשות. לי זה נראה מובן מאליו שבביתי המים זורמים מהברזים והחשמל מפעיל את כל צרכינו. מובנת מאליה גם חובת הלימוד בבתי הספר ואפשרות הבחירה של כל אדם, בגורלו, במקצועו ובעתידו. אני מביט סביבי, מחייך חיוך אלכוהולי לא רצוני וחושב, גם אני יכולתי להיוולד במדבר, למשפחה בדואית ולחיות את חיי כבן מיעוטים חסר כול. הגורל הוא מקרי בהחלט, אין לשום אדם אפשרות בחירה. אם שפר עליך מזלך ונולדת למשפחה עשירה ותומכת, אושרך מובטח, אם אתה לא מוגבל או דפוק בראש. גורלך, ברוב המקרים, רע, אם במקרה נולדת למשפחה ענייה, בדואית, או גרוע יותר למשפחה חרדית שבה אין לאדם כל שיקול דעת וחייו כפותים במנהגים ובחוקים פרימיטיביים. חוקים שכתבו לפני מאות רבות של שנים, ולעיתים לפני אלפי שנים, אנשים שלא ידעו אפילו, שהעולם עגול, שהיו בטוחים שהשמש קטנה בהרבה ושהיא מסתובבת סביב העולם. הם חשבו שהעולם הוא בן כחמשת אלפים ושבע מאות שנים בלבד ולא העלו על דעתם שיש בעולם עוד עמים ואימפריות כמו סין באסיה וכמו האצטקים, האינקה והמאיה באמריקה. לחרדים אלה אין כל אפשרות להבין שחייהם מוגבלים מאוד ושהם שמים את מבטחם ואת עתידם על מזבח שקר של עובדי אלילים שאין בינם לבין האמת דבר וחצי דבר. ראשי הסתחרר והרגשה נעימה עטפה אותי. כרגע טוב לי. אני נמצא במקום קסום עם אנשים קסומים ואני מרגיש שייך ומרגיש רצוי, חשבתי בליבי. אני עובר חוויה שישראלים רבים לא עברו, אלא אם היו פוליטיקאים לקקנים, ואני נהנה מכל רגע. אני סקרן לדעת מה עוד מצפה לי. בדרכי חזרה למקומי הבחנתי, בקצה האוהל השני, בכמה דמויות נשיות רוכנות ועמלות בין סירים ומגשים ליד מדורה מעשנת. ריחות בישולים וריחות תבלינים עלו באפי ועוררו את תאבוני. התיישבתי במקומי, ליד ששת, שהצטרף אלינו לאחר היעדרות ממושכת. הוא סיפר לי שהאורחים שמגיעים הם בני משפחתו וחבריו שבאו לבקר את אביו ואותו וגם להכיר אותי. אירועים כאלה הם מקום מפגש חשוב לאנשים מכל האזור וכולם מעבירים מידע זה לזה ומתעדכנים בחדשות ובשינויים שקרו או שיקרו. מכל מפגש מעין זה נוצרים מפגשים נוספים על ידי הזמנות של אחדים מהאורחים לאירועים שונים כמו חתונות, הולדת בן ועוד.

לפנות ערב התחילו להגיע מגשים גדולים של אוכל. "מנסף", בשר כבש חתוך לחתיכות קטנות, מפוזר על ערמת אורז מבושל המונח על מצע של פיתות דקות. הריח המגרה העלה ריר בחלל פי. בקושי רב כבשתי את יצרי ולא התנפלתי על המגש. האוכל המשיך להגיע וליד המגשים הגדולים הונחו מגשים קטנים יותר עם פיתות בדואיות דקות ולידם הונחו קערות עם “אמבסלה״, רסק עגבניות עם בצל מעורבבים עם פתיתי פיתה. כדי מים עברו בין האורחים וכל אחד, בתורו, רחץ את ידיו לתוך קערת נחושת רחבה. כשהסעודה החלה, פסקו הדיבורים וכל האורחים התרכזו במעדנים המונחים לפניהם. על אף הרעב שהציק לי, לא התחלתי לאכול עד שהבנתי איך אני אמור לעשות זאת ללא כלי האוכל המקובלים כמו מזלגות, סכינים וכפות. שלחתי את ידי הימנית אל המגש הגדול, חפנתי באצבעותיי מעט אורז וחתיכת בשר קטנה וניסיתי להכניס לפי. חצי מכמות האורז נפלה מיד על חולצתי ועל מכנסיי, אך את מה שהצלחתי להציל, יחד עם הבשר, אהבתי מאוד. טעם מעולה כזה מזמן לא טעמתי. הריחות המוקדמים הכינו אותי לחוויה הקולינרית הממשמשת ובאה, אך התוצאה עלתה על כל הציפיות ואני התענגתי על כל לעיסה. ככל שהתאמנתי כך הצלחתי יותר בהעברת האוכל מהמגשים ומהקערות אל פי, עד שהגעתי לרמת מיומנות די גבוהה. את האורז עם הבשר צריך להדק היטב עם האצבעות, לצור מעין כדור ואז להכניסו לפה כיחידה אחת. את המאכלים הנוזליים יותר אוכלים בעזרת חתיכת פיתה קטנה בסגנון דומה מאוד ל״ניגוב״ חומוס. הלילה ירד ואת החושך באוהל החליף אור ממנורות חשמל שניזונו מגנרטור קטן שעמד רחוק מהאוהל ושרחש מנועו נשמע במעומעם. לאחר שכל האורחים שבעו ובמגשים נשארו שאריות מעטות, הצתנו סיגריות ובתוך כדקה התמלא האוהל בעשן סמיך. אחמד רכן לעברי ושאל אותי אם שבעתי ואם אני רוצה עוד משהו לאכול. הודיתי לו והוספתי תשבחות על הטעם הנפלא ועל החוויה המיוחדת שזכיתי לעבור כאורח בביתם. אחמד חייך וביקש ממני להודות לששת על האירוח כי הוא, אחמד, לא עשה דבר וזה האירוע של ששת. כמובן הודיתי גם לששת שחייך בסיפוק ונראה כמי שאבן כבדה נגולה מעל ליבו.

“אתה לא תאמין מה אני הכי אוהב לאכול״, התוודה אחמד בפניי, “פיתה בדואית דקה עם גבינה צהובה״.

“באמת? גבינה צהובה? זה מה שאתה אוהב לאכול כשיש לך את כל המאכלים הטעימים האלה?״ התפלאתי.

“כן. אני לוקח פיתה, שם עליה שלוש פרוסות גבינה צהובה שאני קונה באותו היום, טרי, מבאר שבע או מצפה רמון ואני מגלגל כמו לאפה ואוכל לאט. זה הכי טעים״.

“לא ייאמן!״ צחקתי “בדואי שהמאכל שהוא הכי אוהב זה גבינה צהובה. אתה ממשיך להפתיע אותי, עוד מעט תגיד לי שאתה גם אוהב במבה ואשל ולֶבֶּן ולחם לבן״.

“במבה אני דווקא אוהב וגם שמנת עם פיתה. זה גם טעים״, אחמד צחק “יש הרבה דברים טעימים בחנויות בעיר. אני אוהב אוכל של היהודים, התרגלתי״.

“בקיצור, גם אתה אשכנזי. כמו ששת״, צחקתי.

“כן. אני בדואי אשכנזי! מה לעשות, נהייתי אשכנזי בגלל החברים שלי מהצבא״, אחמד נאנח.

לאחר שכל האורחים סיימו לעשן את הסיגריה של “אחרי האוכל״, התחילו הדיבורים. אני לא הבנתי דבר מהנאמר ואיש גם לא טרח לתרגם לי, אך נראה היה שנושא השיחה, שהתנהלה כדיון חשוב, עורר רגשות אצל רוב הנוכחים. לאחר כחצי שעה הסתיימה השיחה על ידי מילות סיכום מהשייח' המכובד, כולם הנהנו ולאט לאט החלו לעזוב את המקום, כולל עבד, לא לפני שהודו למארחיהם על האירוח הנפלא. נשארתי באוהל האירוח עם אחמד ועם ששת ומיד מתחתי את רגליי ועברתי לתנוחה יותר נוחה. עיניי עייפו ועפעפיי כבדו. עייפות נעימה פשתה בגופי וכל מה שרציתי היה לישון. ששת, שהבחין בראשי המוטה, ניסה לעניין אותי בכוס קפה חם ובסיגריה דלוקה. הנהנתי והתיישרתי לישיבה. חלק מהעייפות נבע לדעתי, מהישיבה הממושכת על המזרן, ישיבה שלא הייתי מורגל אליה. גם כשבילינו, ששת ואני, סביב למדורה, המון פעמים, רוב הזמן הייתי במצב שכיבה או במצב חצי שכיבה כשרגליי ישרות. ככה יכולתי להישאר זמן ממושך, ואם הרגשתי צורך, קמתי, חילצתי את עצמותיי ומתחתי את שריריי. היום נאלצתי לשבת כשרגליי מקופלות וגבי ישר במשך כמה שעות, בצפיפות רבה, ומסביבי, מלבד האנשים הרבים, מונחים מגשים, קערות, כוסות וקנקנים, כך שגם אם הייתי מתעלם מהבושה ומנסה לקום ולצאת מהאוהל, היו מעשיי גורמים ל״מהומה״ ולהטרדת האורחים. עכשיו הרגשתי בנוח להשתרע בחופשיות על המזרן ועל הכריות. תוך כדי עישון ושתיית הקפה פינו ילדיו של אחמד את כל הכלים ושמו אותם מחוץ לאוהל השני, שם ניקו אותם הנשים המבוגרות של המשפחה. את הנשים הנשואות, אימו של ששת ואשתו ההרה ג׳מילה, ראיתי רק פעם אחת, בחטף, כשעברו בין האוהלים לצורך עבודתן. ידעתי שחל איסור על שאלות ועל התעניינות של אורחים לגבי הנשים בחברה הבדואית ולכן נמנעתי מכך, בשלב זה. העדפתי להמתין לזמן מתאים יותר, כשאישאר עם ששת לבד ואז אוכל לחקור אותו כרצוני, למרות שכרגע הסתקרנתי מאוד לראות את ג׳מילה ואפילו לדבר איתה מעט.

“אני רואה שאתה עייף מאוד״, שמעתי את ששת שככל הנראה קרא את מחשבותיי, “מוקדם עכשיו, אפילו שחושך. בוא נלך החוצה ונטייל קצת, אתה תתעורר מזה״.

“יאללה בוא נלך, באמת כמעט נרדמתי״.

אוויר הלילה הנקי חדר לריאותיי ומילא אותי באנרגיה חדשה. התקדמנו לעבר גבעה קרובה, כששני הכלבים משתרכים אחרינו בשקט וכשהגענו למעלה התיישבנו למרגלות שני סלעים ששימשו כמשענות לגבנו.

לאחר שהסדרנו את הנשימה, הודיתי שוב לששת על האירוח המושלם וביקשתי את רשותו לשאול אותו מספר שאלות “כי אתה לא מספר לי כלום על החיים שלך אם אני לא שואל אותך״, תירצתי את סקרנותי.

ששת הביט בי וחייך “תפאדל״.

החושך והשקט הזכירו לי את מדבר סיני ואני כל כך התגעגעתי. יותר לתקופה הבלתי נשכחת ולחברים, מאשר למקום עצמו. אני מאוד אוהב את סיני ואני מצטער כל יום שלא אוכל לחזור למקומות שהייתי בהם אבל כרגע אני מתגעגע לחוויות שחוויתי שם. ששת שלח את ידו לעברי והפתיע אותי עם חפיסה חדשה של סיגריות “רוטמנס״ כחולה שרק הגבירה את געגועיי.

“שיחקת אותה, יפה שזכרת״, שאפתי ארוכות והשהיתי את העשן כמה שיכולתי. “אלה החיים ששת, איזה כיף. השלווה, השקט. תענוג״.

“אל תתלהב, זה רק סיגריה״, ששת לא התאפק מלהקניט אותי בחיוך.

“אתה יכול לצחוק כמה שאתה רוצה, אבל אני באמת מתגעגע לתקופה שלנו בסיני. אבל גם פה זה לא רע. גם פה זה כיף״.

“אני שמח שאתה נהנה. באמת. אני יודע שאתה אוהב את החיים האלה. אחלה״.

“תגיד, מה שלום ג׳מילה? איך היא מרגישה עם ההיריון?״

“וואלה בסדר. היא לא אומרת כלום, אז אני חושב שבסדר״.

“אבל בטח קשה לה בלי אימא שלה והמשפחה שלה. היא בטח מתגעגעת אליהם״, הרשיתי לעצמי להביע את דעתי.

“לא, היא בסדר. היא דווקא נפגשה עם המשפחה שלה לפני חודש, כשנסענו לבקר אותם״.

“מה אמרת? מה לבקר? איך אתם יכולים לבקר אותם? אתה חטפת את ג׳מילה מהמשפחה שלה, איך הלכתם אליהם?״ נדהמתי מדבריו.

“לא סיפרתי לך, אבל אחרי שחטפנו אותה היינו חייבים לשלוח לאבא שלה משלחת ולבקש ממנו אותה. ככה זה אצלנו״.

“אתה לא רציני, נכון? אתה עובד עליי״, חייכתי אליו חיוך של מבוכה. לא הצלחתי להבין את ההומור שלו.

“אני רציני מאוד. כמה ימים אחרי שהבאנו אותה לבית של השייח' שלנו, השייח' שלנו נסע לאבא שלה, יחד עם עבד ועוד כמה אנשים מהשבט שלנו והתארחו אצלם. ככה זה אצלנו. הם אמרו לאבא שלה שהיא נמצאת באוהל של הנשים ושאני לא יכול לראות אותה וגם לא לדבר איתה אפילו, כי אסור לגבר להיות איתה בלי שאבא שלה יסכים. הם גם אמרו לו שאני בחור טוב ושאני אוהב אותה ושהיא טוב לה במשפחה שלנו, אז הוא בסוף הסכים לה להתחתן איתי ואחר כך אבא שלי בא אליו גם כן ונתן לו הרבה כסף״.

“איך לא סיפרת לי את זה? ככה שמרת לעצמך את כל הסיפור? ואני חשבתי שאחרי שחטפנו אותה נגמר הסיפור. למה לא אמרת לי מה קרה?״ מחיתי בתוקף על הגילוי המפתיע.

“כי הייתי במתח עד שהשייח' שלי חזר ולא רציתי שגם אתה תדאג, אז אחרי שהכול היה בסדר והתחתנו, זה כבר לא היה חשוב אז לא הייתי צריך לספר לך״.

“רגע, אני לא מבין, למה אבא שלה הסכים לך להתחתן איתה בסוף? היא הרי הייתה צריכה להתחתן עם הזקן, החבר שלו״.

“הוא לא יכול לא להסכים אם באים אליו אנשים מכובדים מרחוק ואומרים לו שהבת שלו נקייה, יעני שאף אחד לא נגע בה ושהיא נמצאת במקום טוב. וגם שאנחנו אוהבים אחד את השני, אז הוא צריך להסכים״.

“אז אתה רוצה להגיד לי שגם המשפחה שלה הייתה בחתונה שלכם?״

“כן. והאחים שלה אפילו השתתפו ב'דחייה' שזה הריקוד של הגברים בחתונה״.

“וואו. זה גדול עליי מה שקורה פה. לא הייתי מדמיין אפילו חצי מכל זה. ממה שעברת״ נאנחתי.

ששת התרווח במקום מושבו והצית עוד שתי “רוטמנס״.

“אני אספר לך משהו שאף אחד לא יודע חוץ ממי שהיה איתנו כשחטפנו את ג׳מילה. אסור לספר את זה לאף אחד אף פעם, אתה שומע?" ששת היסס והביט בי ארוכות.

“בסדר, בסדר, מה אתה דואג, אני לא אספר לאף אחד״.

“טוב. אז אסור שמישהו ידע שגם אני הייתי בחטיפה. כי אם אבא שלה היה יודע הוא היה יכול להרוג אותי. אמרנו לו שרק עבד ואשתו חטפו אותה וישר הביאו אותה לשייח' שלנו ושאני הייתי בכלל בצבא ולא ראיתי אותה בכלל״.

“איזה תמים הייתי. ואני חשבתי שזה עבר בקלות. אם הייתי יודע שככה זה יהיה ושיכול להיות שאבא שלה יהרוג אותך, לא הייתי מציע את הרעיון הזה בכלל. למה לא אמרת לי אז שזה מה שיכול לקרות? אתה הרי ידעת״.

“כי אני רציתי ולא היה אכפת לי מכלום. וגם הייתה לי הרגשה שהכול יהיה בסדר״.

“מזל שזה נגמר ככה, בטוב. אתם הרי משוגעים, על כל דבר אתם יכולים להרוג. זה מטורף״.

ששת חייך בסיפוק “זהו, זה נגמר, ועכשיו אני הולך להיות אבא. מה אתה אומר? איך אני אקרא לילד שלי?״

“רגע״, צחקתי, “אתה עוד לא יודע אם זה יהיה בן או בת ואתה כבר מחפש שם״.

“אני יודע שזה יהיה בן. יש לי הרגשה כזאת״.

“הלוואי. תגיד, איך הייתה החתונה שלכם? היו הרבה אנשים?״

“בטח. היו איזה שלוש מאות איש. בנינו אוהל גדול על יד השביל, על גבעה, והכנו הרבה אוכל והבאנו אנשים שמנגנים מוסיקה והיה שמח וריקודים, עד הבוקר.״

“בטח התרגשת מכל האירוע, אני יודע שאם זה היה קורה לי, הייתי מאוד מתרגש. אתה יודע, מכל האורחים ומכל תשומת הלב. זה היה מביך אותי אני חושב״.

“כן, היה לי קשה עם זה בהתחלה. אבל אמרתי לעצמי שזה עוד מעט ייגמר וכולם ילכו הביתה ואז יהיה לי שקט, אבל אחר כך התרגלתי והיה על הכיפאק בסוף״.

“אתה יודע, אצלנו, בחתונות, זה יותר קל לחתן. אצלנו החתן וגם ההורים, שותים משהו, אני מתכוון לאלכוהול, ויסקי, וודקה, קוניאק או כל מה שהם רוצים, ואז הכול נראה סבבה. אין פחד, אין מבוכה, אתה יודע, משתחררים מכל הבושות, ועושים שמח. אני אומר לך שזה עוזר. אני בטוח שזה הציל הרבה חתונות״.

“עזוב אותי מהמשקאות האלה. אני לא מבין למה צריך לשתות כדי להרגיש טוב. ראיתי כבר מה זה עושה לאנשים. הם לא יודעים מה הם עושים, הם לא יכולים ללכת, הם מקיאים. עזוב, זה מגעיל. טוב שלנו אסור לשתות ככה״, ששת העווה את פרצופו בסלידה.

“נכון. מי שלא יודע לשתות, באמת עושה מעצמו צחוק. אבל מי שמפסיק בזמן נהנה לאללה. אני יודע כי אני עברתי את זה. גם נשפכתי לפעמים, וגם כששתיתי מעט, נהניתי מאוד. טוב אתה לא יכול להבין את זה, אי אפשר להסביר את ההרגשה הזאת״.

“למה לא? זה בטח כמו לעשן חשיש רק בלי להקיא, לא?״ ששת הפתיע אותי, כי מעולם לא ראיתי אותו מעשן חשיש וגם לא דיברנו על זה מעולם.

“מה, אתה מעשן חשיש? לא סיפרת לי אף פעם״.

“אני לא מעשן חשיש. רק ניסיתי כמה פעמים עם החברים שלי. אבל אני לא אוהב שמסתובב לי הראש ואני לא יודע מה אני עושה, וגם אני מרגיש חלש אז אני לא רוצה חשיש. אבל אצלנו הרבה אנשים מעשנים חשיש, זה מותר לנו״.

“טוב, גם אני ניסיתי כמה פעמים וגם אני לא מת על זה, אבל לא ידעתי שאצלכם זה מותר. אז אתם בכל זאת כן מתמסטלים, רק שזה לא מאלכוהול״.

“כן, אצלנו אוהבים 'לתפוס ראש', כמו שאתם קוראים לזה״.

“בקיצור, כל העולם מסטולים. גם המוסלמים. מסתבר שאי אפשר בלי זה״, סיכמתי את הנושא. “אבל אתה יודע מה? השיחה הזאת עשתה לי חשק לשתות, בוא נחזור. בטח גם מאוחר, מה השעה עכשיו?״

ששת לחץ על כפתור בשעונו הדיגיטלי שהדליק את תצוגת המספרים. “אלפיים, מאתיים, ו... וארבעים״ שמעתי אותו מגמגם בשקט.

“עשר וארבעים״, צחקתי בקול “זאת אומרת עשרים לאחת עשרה. אתה צריך להפריד בין המספרים. יש שתי נקודות באמצע. תביא את השעון ואני אראה לך״.

ששת קירב את השעון לעיניי ולחץ על כפתור התאורה. שתי הנקודות היו כל כך חלשות שקשה מאוד היה להבחין בהן. עכשיו הבנתי מדוע ששת התקשה בקריאת השעה.

“אתה לא אשם. לא רואים את הנקודות״, הרגעתי אותו “השעון שלך הוא שעון מיוחד. צריך להתרגל אליו״.

לא עלה על דעתי להטיל ספק באיכות השעון שששת קיבל מתנה מאביו. אני רק מקווה שהוא מראה את השעה הנכונה, חשבתי לעצמי.

אזור המגורים היה חשוך כשפסענו חזרה ונגלה לעינינו רק כשהיינו קרובים מאוד. כשהגענו, לא נראה איש מהמשפחה בסביבה. שקט מוחלט שרר בכול. בעלי החיים לא זזו, למעט שני הכלבים שרצו למקומם הקבוע והתכרבלו בתוך עצמם עד שנרדמו. נכנסנו בשקט למכוניתי והשארנו את דלתותיה פתוחות לרווחה. כיביתי את תאורת הפנים, שלפתי את הבקבוק ולגמתי מעט. ששת הצית שתי סיגריות ושנינו עישנו בשקט. כשסיימנו, לגמתי לגימה אחרונה, להיום, ומיד אחריה לקחתי את שק השינה שלי ושנינו יצאנו ונכנסנו לאוהל האירוח. עיניי התרגלו לחשכה מהר יחסית, ואני הבחנתי בששת נשכב על אחד המזרנים ומתכסה בסדין.

“תבחר איזה שאתה רוצה, לילה טוב, שאולי״.

“לילה טוב, ששת. היה אחלה יום״.

התעוררתי לקולות נביחות הכלבים שהגיבו לתנועת העדר היוצא למרעה. פקחתי את עיניי וראיתי שתי ילדות, אוחזות מקלות דקים, צועדות בראש הצאן ומובילות אותו הרחק מהמאהל. ריח הקפה שעמד באוויר, גירה לי את בלוטות הטעם ולפני שהספקתי להתיישב נשלחה לעברי ידו של ששת עם הספל. השמש הגדולה, שעלתה מהמזרח, שלחה קרניים חמימות והאירה את הבוקר החדש בצבעים בהירים. איזה בוקר יפה, חשבתי לעצמי, נראה כמו התחלה של יום מעולה. הטבע האין סופי ניבט אליי במלוא הדרו במדבר השומם ומלא ההוד. שאפתי לריאותיי את אוויר הבוקר הקריר והנקי והבטתי סביבי. האוהל השחור עם כל אביזריו נראה לי כמו לקוח מתוך סרט היסטורי ואני הוא הכוכב הראשי. לפתע נזכרתי ברינה ובמיטה הנקייה והמפוארת שבביתה המפואר ומשום מה לא התגעגעתי ולא נמשכתי לעושר המופגן. כאן במדבר, באוהל הצנוע אני מרגיש הרבה יותר חופשי והרבה יותר שייך. השקט והזרימה האיטית ללא הלחץ, טובים בעיניי הרבה יותר. ששת חייך אליי ונראה כמו פרא אציל, גאה, עם עיניים מבריקות וישיבה זקופה. אחמד לא נראה בסביבה וגם לא הטנדר הלבן שחנה סמוך למכוניתי.

“אבא שלי יצא מוקדם היום, יש לו פגישה עם הרבה אנשים. הוא יחזור בערב״, ששת השיב לפני שנשאל.

“בוקר טוב. תודה על הקפה״ לגמתי בזהירות והנעתי את הסיגריה הראשונה של היום החדש.

“איך אתה מרגיש הבוקר? ישנת טוב?״

“ישנתי על הכיפאק, נרדמתי מיד איך שנשכבתי. ישנתי טוב״.

רוב היום התבטלנו. אחר הצוהריים נסענו למצפה רמון והסתובבנו בעיר. זאת הייתה הפעם השנייה בחיי בעיר הקטנה והכל כך יפה הזאת. ששת לקח אותי לצפות על מכתש רמון ממצוק שממנו אפשר היה לראות כמעט את כולו. היופי והעוצמה של הטבע הפראי שנראה לי, באותו הרגע, בתולי כמו נוף בראשית, נוף מדברי מיוחד ומשונה, כבשו אותי מיד. נִשמתי נעתקה. בעודי נפעם מהחוויה הוויזואלית, שהפכה לכמעט רוחנית, הבנתי פתאום את השפעת הטבע על כל מי שחווה את מה שאני חוויתי. ברגעים כאלה אפשר בהחלט להבין את התפתחות האמונה האלוהית. אתה מרגיש כל כך קטן, עלוב וזמני, לעומת הטבע העצום והנצחי, עד שההיגיון מאבד משמעות, רגשות עזים מציפים אותך ומחשבות רבות עולות בראשך. אתה מביט בשמש השוקעת. אתה מרגיש את הרוח על גופך ואתה לא ממש מבין כיצד הם נוצרו ומתי. לא פלא שכל התרבויות, העמים והשבטים בעולם, משחר ההיסטוריה, פיתחו אמונות באלים שונים ויצרו את הדתות השונות. הסקרנות הבלתי מפוענחת שאינה יודעת שובעה והשאלות הבלתי פתורות, הביאו את כולם למסקנה שמישהו או משהו, גדול ונורא, ברא ויצר את כל הפלא הזה וכולנו חייבים לסגוד לו, להעריץ אותו ולהקדיש לו את כל מה שיש לנו ולעיתים גם את חיינו. אודה ולא אבוש שגם אני הרגשתי במעמד הזה, כוח אלוהי משגיח ממעל. באותו הרגע התפרץ בי הרצון החייתי שבי, לרקוד ריקוד אינדיאני ולפלוט הברות בלתי מובנות מעומק גרוני. רק הבושה והמבוכה ממעט האנשים שהיו בסביבה, מנעו ממני את הביטוי הפיזי למה שהרגשתי בנשמה. אני בטוח שאם הייתי שרוי תחת השפעת אלכוהול או חשיש, הייתי מספק הופעה לא שגרתית ובלתי נשכחת לכל הסובבים.

ששת עמד לצידי בשקט. כשהפניתי את מבטי אליו, הבחנתי בעיניו הטובות ובחיוכו המבין. הוא כנראה, יודע מה אני מרגיש, חשבתי בליבי.

“אתה יודע מה הכי בא לי לעשות עכשיו, כשאנחנו עומדים מעל למכתש? לרקוד! ממש לרקוד. ככה, לבד״.

“מה לרקוד? לי הכי בא להתפלל לאללה! לשבת על הברכיים ולנשק את האדמה. להגיד לאלוהים תודה ושאני אוהב אותו. זה הכי חשוב״.

“בסדר. אתה תתפלל ואני ארקוד. אבל זה משונה ששנינו הרגשנו משהו חזק במקום הזה. זה כאילו אתה לא יכול להישאר אדיש במקום הזה, חבל שלא הבאתי את הבקבוק שלי לפה״.

“עזוב אותך מהבקבוק, קח רוטמנס. בוא נשב ונעשן כמו בסיני. בסיורים שעשינו״.

“יאללה, תביא אחת״.

העישון היה מהנה מאוד. הפרחנו עשן מעל המכתש בדיוק כשהשמש נעלמה במערב. עצמתי את עיניי ושמחתי בחלקי. אני מרגיש מצוין, טוב לי ואני מבלה במקום מדהים עם החבר הכי טוב שלי. רק חבל שאני לא יכול לרקוד. הדחף עוד לא עבר לי.

כשחזרנו למאהל השעה הייתה עשר בלילה. נכנסנו לאוהל האירוח, שהואר בצניעות על ידי עששית נפט מפויחת וראינו את אחמד שרוע על מזרן כשגבו אלינו. ששת ואני התארגנו לשינה לא לפני שהצתנו סיגריות בשקט. נמנענו מדיבור מהחשש להעיר את אחמד, אך כשהאחרון שמע את רחש המצית, הוא הסתובב לעברנו וביקש מששת סיגריה.

“מה נשמע? איך היה לכם היום?״ אחמד נראה ער לחלוטין.

“היה אחלה. נסענו למצפה רמון״, השבתי והבטתי בפניו שהוארו על ידי המצית של ששת.

“מה קרה לך?״ נזעקנו שנינו למראה פניו החבולות של אחמד.

“כלום, זה לא נורא. הייתי בהפגנה וקיבלנו קצת מכות מהמשטרה״.

“איזה הפגנה? איפה?״ שאלתי במהירות.

“עשינו הפגנה בגלל כל הסיפור הזה של תל מלחתה. יש לי חברים שגרו שם והצבא זרק אותם מהבית שלהם ורוצה לשלוח אותם לכל מיני מקומות בארץ. אז עשינו הפגנה על זה״.

“לא הבנתי כלום. מה זה תל מלחתה? למה הצבא רוצה את המקום הזה?״

אחמד שאף עמוקות מעשן הסיגריה, פלט לאט, נאנח חרישית והביט בעיניי.

“זה סיפור לא טוב״, התחיל “הצבא התחיל לבנות שדה תעופה חדש במקום מה שיש בסיני, בגלל הנסיגה והשלום עם מצרים, אז הם לקחו את האדמות של שבט א-זולאם והם גירשו אותם בלי לתת להם את מה שמגיע להם. אז ארגנו הרבה אנשים ועשינו הפגנה, אבל הם לא רוצים לשמוע אותנו. לא מעניין אותם כל הבדואים שגירשו אותם מהבית שלהם״.

הבטתי על ששת שהשפיל את עיניו ושתק. הבנתי שהוא ידע על ההפגנה ובכל זאת נשאר איתי היום. ואז נזכרתי בארוחת הערב עם כל האורחים והבנתי שהשיחה שהם ערכו, שלא הבנתי ממנה מילה, נסבה על ההצטרפות למאבק של השבט הנפגע, נגד הרשויות, כמחוות הזדהות עם חוסר הצדק שנעשה להם.

“איפה זה נמצא, המקום הזה?״ שאלתי.

“זה בדרך לערד, בערך. זה גם בדרך לדימונה. יש שם שטח גדול על יד נבטים שהיה של הבדואים״.

“אז איפה הם עכשיו, כל הבדואים שגרו שם?״

“שמו אותם ביחד, כמעט את כולם, בשני מקומות יישוב. הם נתנו לכל משפחה שטח קטן והם חושבים שהם פתרו את הבעיה. הם לא מבינים שהבדואים לא יכולים לגור בעיר, ככה בצפיפות, בלי שטח גדול בשביל העדר ובשביל הפרטיות. הם לא מתחשבים בתרבות שלנו. גם חלק מהבדואים העבירו לצפון לכל מיני מקומות על יד ערים״.

“על כמה אנשים מדובר?״

“בערך ששת אלפים. זה בערך שמונה מאות משפחות. ולא אכפת לאף אחד כלום ממה שמגיע להם במקום השטח שלקחו להם״.

אחמד, שעשה עליי רושם של אדם גאה ואינטליגנטי, אדם שממעט לשטוח את בעיותיו ברבים, נראה כעת כמי ששש לשתף אותי במקרה הקשה מאוד, מבחינתו. הוא החל לספר לי על השתלשלות המקרה, לפרטי פרטים, כאילו ניסה לפרוק מעליו את תחושת חוסר הצדק ותחושת הזלזול והקיפוח, שעשתה לבני עמו מדינת ישראל, שאני באותו הרגע נחשבתי בעיניו כנציגה.

הוא התחיל בציון העובדה שהבדואים נמצאים במקום, ובכלל בכל אזור הנגב, כבר מאות ואלפי שנים. שכל המדינות ששלטו באזור התחשבו בהם ולא ניסו לשנות את דרכיהם ולא את תרבות המדבר, שהם חיים לפיה.

חוץ ממדינת ישראל שמאז קום המדינה מנסה להגביל את תנועותיהם, לשלול מהם את זכויותיהם ולרכז אותם בערים.

“אנחנו אזרחים של המדינה בדיוק כמו כל היהודים ואנחנו משרתים בצבא ועוזרים לישראל בביטחון כמו כל היהודים, אז אני לא מבין למה הם מתנהגים אלינו ככה?״ קבל תוך כדי סיפור, והמקרה של תל מלחתה מוכיח לדעתו, עד כמה מזלזלת ומשפילה היא החלטת הממשלה לגבי גודל הפיצוי שהוצע לבדואים בעבור עזיבתם. אני הקשבתי בדריכות ולא האמנתי. כיוון שלא הכרתי את המקרה וכיוון שכל חיי הייתי שבוי בתדמית של “ישראל הצודקת, המתחשבת וההומניטרית״, הנחתי בתחילה, שאחמד מגזים ומנפח את העובדות, עקב מעורבותו במקרה. אך כשהוא גיבה את הסיפור בנתונים ובמספרים, השתכנעתי שהאיש מעורה מאוד במה שקורה ושכל מה שהוא מספר, אמת.

לפי דבריו הבנתי שהמדינה רצתה להפקיע מהם כמאה וחמישים אלף דונם, אך לאחר שהבדואים פנו לבית המשפט, החליטו השופטים שאין צורך בשטח כל כך גדול וחייבו את המדינה לבנות את שדה התעופה החדש על שטח של כשבעים אלף דונם. מעודדים מתגובת בית המשפט, החליטו הבדואים שמבינים, לפי דבריו, את הצורך האמיתי של בניית שדה התעופה, להתנגד להצעת הפיצוי המבזה שקיבלו מהרשויות. אחמד התקשה להסתיר את זעמו כשסיפר לי על שלוש האפשרויות שהבדואים, משבט א-זולאם, נאלצו לבחור אחת מהן.

“אם מישהו רוצה לקבל כסף במקום האדמה שלו, הם רוצים לתת לו רק שישים וחמש אחוז ממה שהיא שווה. ההצעה השנייה היא, שאם הוא רוצה להשאיר את האדמות שלו, הם ייתנו לו במקום אחר רק עשרים אחוז מכל האדמות שלו וזה רק אם הוא יסכים לוותר על חצי מהאדמות שלו ועל השאר הוא יקבל כסף, אבל רק שישים וחמש אחוז. אתה מבין איך הם רוצים לגנוב לנו את האדמה?״ נזדעק אחמד בהתרגשות “וחכה, זה עוד לא הכול. אם מישהו רוצה לקבל אדמה עם מים, הם רוצים לתת לו רק דונם אחד במקום מאה דונם שלו, ורק עד ארבעה דונם, הוא יכול לקבל. זאת אומרת שמי שייתן ארבע מאות דונם, יקבל רק ארבע דונם עם מים. אתה מבין את זה? מה הם חושבים, שאנחנו כלבים שלהם?״

אחמד הצית סיגריה בסיגריה וזקף את גבו. ההלם והבושה שחשתי ושניכרו בפניי, העתיקו את המילים מפי. במצבים מעין אלה לא ידעתי איך להגיב. מה אני אמור להגיד? הרי אם הסיפור נכון, האפליה נגדם משוועת ואיש אינו טורח כלל להסתירה. כדי להוסיף שמן למדורה, יידע אותנו אחמד על סכומי העתק שמקבלים כל התושבים היהודים, שהתנחלו בסיני ונאלצו לפנות את בתיהם.

“הלוואי שהיינו מקבלים רבע ממה שהם מקבלים. והם גרים שם רק כמה שנים ואנחנו גרים פה מאות שנים. אתה רוצה להגיד לי שזה צודק?״ נאנח אחמד בשקט.

“אין לי מה להגיד על זה. אני לא יודע למה הם עושים לכם את זה״, הגבתי בלחש והרגשתי, משום מה, אשם בעצם היותי יהודי שמן הסתם מוגן מאפליות ומגזענות בוטה.

אחמד, שנבהל מעט משפת גופי ומרעד קולי וגם מהתנהגותו הפסיבית של ששת, שבהה בנקודה מסוימת באוהל, בעיניים מזוגגות ולא הוציא הגה מפיו, ניסה להתנצל על חוסר רגישותו כלפיי ושינה לפתע את סגנונו.

“אל תשים לב אליי״, חייך אחמד “אני סתם עצבני קצת. אבל לא עליך. אתה לא אשם. אני עצבני על השוטרים שהרביצו לנו בלי שנעשה כלום. אבל עזוב, אתה לא צריך לשמוע את זה״.

“זה בסדר, אני מבין אותך, גם אני הייתי מרגיש כמוך אם היו עושים לי את מה שעשו לך. תרגיש חופשי״.

“לא, עזוב, אתה לא קשור לזה. זה העניין שלנו, אנחנו צריכים לפתור את הבעיה הזאת לבד״.

איש מאיתנו לא הצליח להירדם באותו הלילה. אני לא הפסקתי לחשוב על אחמד ועל כל מה שהוא סיפר לי. הטרידה אותי מאוד העובדה שמעט מאוד אנשים בישראל מעורים בנושא הכאוב שנחשפתי אליו הערב. גם אני לא הייתי יודע דבר מהדרמה האנושית שמתרחשת קרוב אליי אילולא התארחתי בביתו של ששת. איזה תמים הייתי עד עכשיו, גערתי בעצמי. כמו כל הישראלים הייתי בטוח שחיי הבדואים נוחים ופסטורליים, שאין להם מגע עם “כוחות הרשע״ ושהפוליטיקה רחוקה מהם מאוד. מישהו חייב לעשות משהו כדי לעזור להם. חייבים למצוא פתרון. אבל איזה? חשבתי. כל הלילה שמעתי את אחמד ואת ששת נעים בחוסר שקט ביצועם, מתקשים להניח כמוני, למחשבות לעזוב. בבוקר שתינו קפה ואני נמנעתי ככל האפשר מלהביט בפניו של אחמד, שנראו כמו לאחר תאונה. שוב חשתי בושה גדולה ושוב הרגשתי אשם בהתנהגות השוטרים כלפיו וכלפי בני עמו. אחמד, לעומת זאת, היה ערני ושלֵו. מצב רוחו היה מרומם באופן מחשיד, כאילו נשכח יום האתמול הסוער. השעה הייתה שש בבוקר כשהוא הצית עבורנו את הסיגריה הראשונה של היום, שהייתה, יחד עם הקפה, מרעננת ומהנה. מספר דקות מאוחר יותר, מלמל אחמד מספר מילים, בקשר לעבודה, נכנס לטנדר ונסע לדרכו. ששת לא הגיב וגם לא נראה מופתע מעזיבתו המהירה של אביו.

“יש לי הפתעה בשבילך״, הודיע לי בחיוך.

“למה אתה מתכוון? איזה הפתעה?״ הבטתי בו בתמיהה.

“אנחנו נלך לרכוב על הסוסים. נעשה טיול״, ששת המשיך לחייך והמתין לתגובתי.

“אבל אני לא יודע לרכוב. מעולם לא רכבתי״ השבתי בחשש.

“אז מה? אני אלמד אותך. זה לא בעיה. אתה תיהנה, אל תדאג״ קולו הבטוח הפיג את חששותיי וגרם לי להתרגש מהחוויה הקרבה.

“יאללה, בסדר. בוא נרכב״, התחלתי להתלהב מהרעיון.

לאחר הכנות קלות, שכללו אריזת כמה פיתות, מימיית מים, חפיסת סיגריות ומצית בתרמיל צד, יצאנו לעבר הסוסים. ששת הכין שניים מהם לרכיבה ואני הבטתי מהצד והמתנתי שיסיים. הסוסים נענו ברצון למעשיו ונדמה היה לי שהם אפילו שמחים לקראת השינוי המרענן בשגרת יומם. שניהם נראו יפים ומגונדרים עם הראשיות הצבעוניות ועם האוכפים המפוארים.

“אתה תרכב על נבילה״, ששת הצביע על אחד הסוסים “היא הכי שקטה. לא ממהרת לשום מקום״.

“בול כמוני״, צחקתי “אנחנו מתאימים אחד לשני״.

רגע לפני שעליתי על נבילה, רצתי למכוניתי והוצאתי את הבקבוק. דחפתי אותו לתרמיל של ששת, על אף מחאותיו הקולניות בעניין האיסור הדתי ועוד כמה שטויות על התמכרויות לאלכוהול. לא ויתרתי, עד שהסכים.

עליתי על נבילה בקלילות מפתיעה והרגשתי נוח מיד עם ישיבתי על האוכף. אחזתי במושכות וחייכתי את החיוך הכי דבילי שחייכתי בחיי. ששת לא הצליח להירגע ממני וכמעט נחנק מצחוק.

“תשתחרר, אתה נראה כמו אחד שדחפו לו מקל לתחת. תשחרר את הגב שלך״.

קפאתי לשנייה ובאמת שמתי לב שאני יושב זקוף מדי ומתוח מדי. שחררתי את גבי, משכתי מעט את המושכות ומיד הרגשתי נוח הרבה יותר.

הרכיבה הראשונה שלי והטיול הראשון שלי עם ששת, היו שיא הביקור שלי בביתו ובאזור מגוריו. ההנאה הייתה מעל ומעבר לכל מה שדמיינתי. רכבנו בוואדיות, רכבנו על גבעות והגענו למקומות שלא הייתי מגיע אליהם לעולם אלמלא רכבתי עם ששת. הנופים היו עוצרי נשימה. לא נתפש במוחי שיש אנשים שממש חיים במקומות כאלה. זה כמעט כמו לגור בתוך ציור נוף מרשים ביופיו. האוויר הצלול שחדר לריאותיי בכל שאיפה, רק הוסיף שלמות להרגשה המיוחדת שהרגשתי במדבר עם ששת. נבילה התגלתה כסוסה המושלמת עבורי. היא פשוט צעדה לאט ובעקביות אחרי הסוס של ששת שהתגלה מאוחר יותר, כסוסה יפהפייה ואצילת מראה. הליכתה, תוך כדי תיפוף רגליה הדקות על הקרקע, הרמת ראשה כלפי מעלה והרמת שורש זנבה המפואר, שיוו לה מראה הלקוח מתחרות יופי לסוסים אצילים. לא הפסקתי להתפעל מאופייה הגאה והלוחמני משהו.

ששת והסוסה השלימו זה את זו בתנועותיהם החינניות, שהשתלבו עד שנדמה שהפכו לגוף אחד. מראה נדיר בעיניי שנשאר חקוק בזיכרוני עד היום, ולמרות שחלפו שנים רבות, ממשיך לעורר בי רגשות עזים של געגוע ליופי ולתמימות של אותם ימים, שבהם עדיין לא ידעתי דבר.

***

“מוניר! קוראים לבן שלי מוניר! אתה מבין, נולד לי בן!״ שמעתי את ששת צועק באפרכסת שפופרת הטלפון.

“מזל טוב! וואו, איזה כיף. מזל טוב ששת! איזה יופי״.

“אמרתי לך שזה יהיה בן! הייתה לי הרגשה כל הזמן שזה בן!״ ששת לא הפסיק להתלהב מהחוויה, וגם מעצמו.

“ואיך ג׳מילה מרגישה? הכול בסדר?״

“כן, היא מרגישה טוב, היא שמחה שזה בן. אפילו יותר ממני! אבל אסור לך לספר לאף אחד שקוראים לו מוניר. כי אני צריך להודיע על השם שלו רק בחאפלה שנעשה לו. ככה זה אצלנו״.

ששת נבהל פתאום כשנזכר שאני לא מכיר את המסורת הבדואית.

בטח שג׳מילה שמחה, חשבתי בליבי, היא עמדה במשימה הכי גדולה שלה, היא ילדה בן זכר ראשון. היחס אליה יהיה הרבה יותר טוב, כעת, כשכולם מאושרים שהיא הצליחה לספק את “הסחורה״ ולא כשלה על ידי לידת בת. וחוץ מזה, היא גם יודעת שחייו של גבר הרבה יותר טובים מחיי אישה, כך שלבנה צפויים חיים קלים יחסית.

“יופי, אני שמח לשמוע. ומה איתך? כמה זמן תהיה בחופש מהצבא?״

“שבוע. אני יהיה בחופש שבוע. אז תבוא לבקר ואני אראה לך את מוניר״.

“בטח שאני אבוא. מחר בבוקר אני אצלך!״

הכלבים רצו לקראתי בנביחות מאיימות, אך כשהגיעו אליי חדלו וקשקשו בזנבם. הם ליוו אותי עד לאוהל האורחים, שם ראיתי את ששת, שקם לקראתי וקידם את פניי בחיבוקים ובנשיקות.

“תפאדל, יא אחי, תפאדל, שב פה״, ששת מזג לשנינו קפה והגיש לי ספל. האושר הגדול וארשת הכבוד המתבקשת ניכרו היטב על פניו ועל ישיבתו הזקופה. ראשו המורם וסנטרו הגבוה נטפו חשיבות עצמית וששת כלל לא ניסה להסתירה.

“רואים שאתה מבסוט. אתה נראה טוב״.

“אני אבא! יש לי בן! אתה יודע מה זה?״ ששת מיהר לחזור על החדשות הידועות, רק כדי לשמוע בעצמו שוב, את הצירוף הבלתי ייאמן של המילים אבא ובן בהקשר אליו.

היה לי מאוד נעים לחלוק עימו את אושרו הגדול ובמשך כל היום, עד לשעות הערב, שעה שאחמד הגיע לביתו והצטרף אלינו, הסתובב ששת כמו טווס במלוא הדרו. אחמד חיבק אותי וחיוך גדול נסוך על פניו.

“כל הכבוד שבאת. אתה אורח חשוב שלנו. ג׳ומעה נסע אתמול עד למצפה רמון רק כדי להתקשר אליך ולהודיע לך על הלידה של הבן שלו״, אחמד סיפר לי עובדה שלא הייתי מודע אליה כלל. ששת עזב הכול, נסע לחפש טלפון ציבורי, התקשר אליי וחזר לביתו. הבטתי בו בפליאה. הוא נמנע מלהיישיר מבט אליי ועשה עצמו כלא מקשיב לדברי אביו.

את מוניר ראיתי כשהיה בן ארבעים ימים, כשאחמד הביא אותו לאוהל האירוח, כשהוא עטוף בבד לבן. עד אז הוא נשאר באוהל הנשים, כנהוג במסורת הבדואית. ששת מיהר לעברו וליטף את לחיו הוורודה, בקצה אצבעו, בעדינות וברכות.

“הוא מפחד להחזיק אותו״, צחק אחמד ופנה לעברי “תראה כמה הוא קטן. תראה כמה הוא יפה״.

מוניר היה כאמור רק בן ארבעים ימים כשראיתי אותו בפעם הראשונה וכבר אז הוא נראה לי רציני ומיוחד. תווי פניו הברורים ושערו השחור שיוו לו מראה של תינוק בריא ויפה מאין כמותו. התאהבתי בו מיד. גם אני חששתי לגעת בו. הוא נראה לי כל כך עדין וכל כך חסר אונים, שפחדתי לפגוע בו בידיי הגדולות והחזקות. הדבר היחידי שיכולתי לעשות מבחינתי, הוא להביט בתינוק במבט אווילי, מגובה בחיוך אווילי ולהתפעל מהפלא הגדול שנגלה לעיניי. אני חייב לחגוג לששת את המאורע המשמח, חשבתי בליבי. אנחנו צריכים לשמוח ביחד, לבד, רק שנינו. אני יודע שאחמד מארגן מסיבה גדולה למוניר ואני יודע שיגיעו הרבה מאוד אורחים, אך הרגשתי שאני מאוד רוצה לחגוג עם ששת ללא כבלי הרשמיות והכבוד. אני רוצה להתפרק ואני רוצה לשמוח כמו שאני יודע ומכיר. כשהזמנתי את ששת לנסוע איתי למצפה רמון לבלות ולחגוג, הוא שתק והביט באביו. אחמד חייך ואמר שזה רעיון מצוין ושאין לנו מה לדאוג כי הוא ישמח להשגיח על מוניר. עשר דקות מאוחר יותר ששת ואני היינו בתוך מכוניתי בדרך למצפה רמון. כבר בתחילת הנסיעה על דרך העפר המוליכה אל הכביש, הרגשנו חופשיים להתפרע. הכנסתי קסטה לרדיו טייפ ושנינו צרחנו מילים והברות של השירים שנוגנו בפול ווליום. החלונות הפתוחים הכניסו רוח קרירה שנעמה לנו מאוד ועשתה לנו חשק לעשן ולי גם לשתות. בכניסה לעיירה הנמכתי את הווליום ושנינו הפסקנו לשיר ולהתנועע. השקט והשיממון הדאיגו אותי בתחילה, אך כשמצאנו מסעדה פתוחה שנראתה בסדר, נרגעתי מיד. אכלנו בתיאבון רב, ארוחה גדולה, שתינו, ששת קולה ואני שני בקבוקי גולדסטאר, עישנו רוטמנס עם הקפה הקטן והמתוק, שהגיע בסוף הארוחה, שילמתי ויצאנו ללילה הקריר. הרחובות השוממים לא הציעו לנו דבר ולכן נסענו לכיוון המכתש. ירדנו עם הכביש לתחתית המכתש, פנינו שמאלה באחת מדרכי העפר שששת הכיר היטב, נסענו מעט והגענו לאגם קטן ויפה. לאור פנסי המכונית ראיתי שהאגם מוקף בצמחייה ובסלעים ושהגישה היחידה אליו היא השביל שממנו באנו. עצרתי כמה מטרים משפת האגם וכיביתי את אורות הפנסים. לאחר כמה דקות התרגלו עינינו לחשכת הלילה ולאט לאט, בעזרת אור הירח החסר ובעזרת אור הכוכבים, נגלתה לעיניי פינת חמד שלא שיערתי שקיימת במכתש. ששת ואני התיישבנו על שפת המים, שאפנו לריאותינו אוויר קריר והקשבנו לקולות הלילה. את השקט המרגיע הפרו מדי פעם רחשים קלים של בעלי חיים ליליים שבאו להרוות את צימאונם בחסות החשכה. השלווה והרוגע שהשתלטו על כל איברינו שינו את כוונותיי הראשונות לבילוי פרוע שאמור היה לכלול מוסיקה רועשת מרדיו טייפ קטן, ריקודים, שתייה ועישון, לבילוי שקט של שכיבה על הקרקע הרכה, שתייה ועישון. באותם רגעים זה נראה לי לא מתאים להפר את השקט בנווה המדבר היפה הזה. שתקנו כשעה, נהנינו מהקרבה הרוחנית החזקה שבנינו, שהתעצמה ככל שעבר הזמן ואני הרגשתי כחלק מסיפור או כחלק מסרט על חברות מופלאה בין גברים אמיתיים המצליחים לגשר על קטבים תרבותיים ועל שוני מהותי באורח חייהם. חברות כמו בין אינדיאני חכם לבין קאובוי קשוח אך בעל לב זהב, כמו בין אבוריג'יני פיקח לבין צייד תנינים לבן שמסוגל לראות מעבר לצבע הגוף ולצבע העיניים וכן הלאה. הרגשה מאוד מיוחדת ומאוד נדירה, לדעתי. חזרנו לאוהל האירוח לפני עלות השחר ונרדמנו מיד.

את הביקור הזה, השלישי, בביתו של ששת, לא אוכל לשכוח כל חיי. גם עקב לידת בכורו של חברי הבדואי, אך בעיקר עקב האירועים שקרו באותו ביקור ושהתחילו למוחרת הגעתי. אירועים ששינו את חיי וגרמו לי להבין ולהחליט מה אני צריך לעשות בהם בעתיד. אירועים שגזרו עליי עבדות רגשית שלא הצלחתי להשתחרר ממנה עשרות שנים ולמעשה לא השתחררתי ממנה עד היום.

בבוקר התעוררתי לקולות חזקים של נביחות הכלבים ולרעש מנוע של משאית כבדה. הסתכלתי החוצה בעיניים טרוטות וראיתי את אחמד ואת ששת עומדים ליד משאית וג׳יפ ומדברים עם חמישה אנשים שלא נראו לי בדואים. הכלבים לא הפסיקו לנבוח ולחשוף שיניים לעבר האורחים. הדבר המוזר בעיניי היה שלא ששת וגם לא אחמד ניסו להשתיקם או לרסנם. התרוממתי לישיבה והבחנתי שאחד מהאורחים מנפנף בערמה של דפים אל מול פרצופו של אחמד שלא הגיב. לפתע הבנתי שמשהו לא בסדר ושהאנשים שהגיעו הם לא בדיוק אורחים רצויים. בטני התהפכה בקרבי. קפצתי מהמזרן ורצתי יחף לעברם. הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות לחבריי והייתי מוכן לעשות הכול כדי לחלצם ממה שזה לא יהיה. בשניות הבודדות שחלפו עד להגעתי אליהם, עבד מוחי בקדחתנות ובמהירות בניסיון להבין מה גרם לאנשים, שנראים כבעלי סמכות, להגיע עם הזריחה ולנסות ולפגוע במשפחתו של ששת. אולי זה בקשר להפגנה נגד הפינוי המבזה של הבדואים מתל-מלחתה, שאחמד השתתף בה בביקורי הראשון, חשבתי, אך זה לא נראה לי הגיוני, גם כי עבר זמן רב מאותו מקרה, וגם משום שהנוכחים לא נראו לי שוטרים. הסיבה האמיתית התגלתה לי כעבור כמה דקות והכתה אותי בתדהמה.

“מי אתם ומה אתם עושים פה?״ שאלתי במהירות ובקול תקיף.

כל החמישה פנו לעברי במהירות במבטים מופתעים. איש מהם לא ציפה שישראלי צעיר יגיח פתאום משום מקום ויתערב בנעשה בינם לבין הבדואים.

“מי אתה ומה אתה עושה פה?״ שאל אחד מהם בכעס.

“אני גר פה וזאת המשפחה שלי. ומי אתם?״ החזרתי בכעס.

“הם מהסיירת הירוקה והם רוצים לקחת לנו את העדר שלנו״, ענה אחמד במקומם.

“לאן הם רוצים לקחת?״

“לבאר שבע. הם רוצים לשחוט את כולם. הם לא רוצים שיהיה לנו עדר".

“על מה אתה מדבר? מי הם בכלל שייקחו לנו את העדר? מה עשינו להם? אף אחד לא נוגע פה בשום דבר!״

“היי, תירגע ותזוז מכאן! זה לא עניינך! יש לנו צו חוקי לקחת את העדר ואתה אל תתערב!״ האחראי על המבצע הניף מול עיניי את הדפים שהחזיק בידו.

חטפתי מידו את הצרור וניסיתי לקרוא. זה אכן היה צו של משרד החקלאות שמאשר לפקחים להחרים או בשפה משפטית, לחלוט את העדר של אחמד, כעונש על מרעה באזורים לא מורשים למרעה, בטענה שהכבשים והעיזים מזיקים לסביבה.

“מה זה השטויות האלה?״ שאלתי את הפקחים, “איפה אתם רוצים שהעדר ירעה? כאן אנחנו גרים וכאן העדר שלנו ירעה!״

“אמרתי לך לא להתערב!״ האחראי התקרב אליי והביט בעיניי במבט מאיים “יש לנו סמכות של שוטרים ואנחנו נעצור אותך אם תפריע לנו בעבודה!״

“זה לא מעניין אותי אם אתם שוטרים! אתם לא נוגעים בשום דבר!״ הזעם השתלט עליי וכל גופי רעד מכעס.

אחמד, שהבין שאני עומד להסתבך, אחז בזרועי והרחיק אותי מאזור הסכנה. ששת נשאר עומד זקוף במקומו באגרופים קפוצים כששנאה עזה מעצבת את פניו. לא היה ספק בליבי שהדבר היחיד שהוא משתוקק לו עכשיו, זה לחסל את כל החמישה ולבעוט בגופותיהם. כמה רוע קיים באנשים שמסוגלים בעזות מצח להתפרץ לחיי משפחה ולהרוס להם את החיים ללא סיבה מוצדקת והגיונית, חשבתי וסף השנאה שלי אליהם עלה לגבהים מדאיגים. אני לא יכול להרשות שמעשה כזה ייעשה למשפחה התמימה.

“אתה יודע שאחמד שירת בצה״ל ושהבן שלו שעומד על ידכם, עדיין משרת בתור גשש ושהם מסכנים את החיים שלהם בשביל המדינה וזה מה שהם מקבלים ממנה בחזרה?״ התפרצתי בצעקות על האחראי.

שניים מהחמישה נעו בחוסר נוחות וכשהבטתי בהם, שניהם השפילו את עיניהם ונמנעו מלהביט בי או באחמד.

“זה לא מעניין אותי אפילו אם הם קצינים גבוהים. הם פושעים ויש לי צו חוקי לקחת להם את העדר והם גם ישלמו על ההובלה וגם יקבלו קנס גדול!״

כשהבנתי שאין עם מי לדבר, החלטתי בשנייה של אומץ לעשות מעשה שאולי ימנע את רוע הגזירה. רצתי לתא הנהג של המשאית, ולפני שכולם הבינו מה אני עומד לעשות, כיביתי את המנוע, שלפתי את המפתחות ויצאתי במהירות. כל החמישה עטו לעברי בצעקות ובקללות רמות. בתוך ההמולה שמעתי גם את קולו של אחמד שצעק לעברי להחזיר את המפתחות לפקחים. לא שעיתי לאיש מהם. רצתי יחף במהירות לעבר אחת הגבעות ולאחר כדקה עצרתי לבדוק מה קורה מאחוריי. גיליתי שכל הפקחים עצרו כבר בתחילת המרדף וחזרו לאזור האירוע על מנת לתכנן את המשך צעדם. גם מהמרחק הרב שבינינו שמעתי את אחד מהם מזעיק תגבורת במכשיר הקשר שנמצא בג׳יפ. התקרבתי לחבורה בצעדים איטיים כדי לשמוע ולהבין יותר טוב מה עומד לקרות. לפתע ראיתי שאחמד מתקרב במהירות אל ששת, אוחז בו בחוזקה בשתי כתפיו וצועק עליו בערבית מילים שלא הבנתי. שנייה לאחר מכן הבנתי בדיוק את מעשהו של אחמד ופחד גדול תקף אותי ללא כל הכנה מוקדמת. ליבי השתולל בקרבי בפראות. רצתי לכיוונם במהירות, תוך התעלמות מוחלטת מהפקחים, והספקתי להגיע בדיוק כשששת הצליח להשתחרר, בכוח רב מאחיזת אביו. קפצתי עליו, חיבקתי אותו בכוח וריתקתי אותו אליי.

“ששת זה לא שווה את זה! הם לא שווים שתהרוס בגללם את החיים שלך ושל המשפחה שלך! תפסיק!״ צעקתי עליו ואפשרתי לאחמד להתקרב שוב ולסייע לי להשתלט על בנו. ששת המשיך להשתולל ולנסות להיחלץ מאיתנו, ללא הצלחה. כל חמשת הפקחים התקרבו לעברנו וכשראיתי שהם קרובים מספיק, השלכתי לעברם את מפתחות המשאית וניסיתי בעזרת אחמד, להרחיק את ששת מאזור המגורים. שלושתנו ידענו שככל שנתרחק מהאזור, כך נתרחק מהאסון שששת התכוון לבצע. הלכנו לאט לכיוון הגבעה הקרובה, כשאחמד ואני אוחזים בששת משני צדדיו וכשהגענו, התיישבנו על הקרקע, כשפנינו לכיוון מקום האירוע המביש. ששת כבש את ראשו בין רגליו והניח את ידיו על עורפו. הוא לא היה מסוגל לראות את הפקחים מעמיסים את העדר על המשאית ומותירים את משפחתו חסרת כול. אחמד ואני הבטנו חסרי אונים ושנינו רצינו לצעוק לשמיים כדי לקבל הסברים על הפשע המאורגן בחסות המדינה שמתבצע מולנו. הזעם שחשתי בתוכי מילא את עיניי בדמעות שהקהו את ראייתי. הן נקוו בעיניי ומיאנו לזלוג. כך ישבנו שלושתנו וככל שעבר הזמן הבנו שהמצב היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם ששת היה מצליח לבצע את תוכניתו לאיים או אפילו לירות בפקחים בעזרת רובה ה-M16 הצבאי שלו שמונח מתחת למזרנו. התגובה המהירה של אחמד ואחר כך גם שלי הצילה אותנו מהסתבכות קשה עם החוק שתוצאותיה היו הורסות את חיי כולנו. כשניגבתי את הדמעות מעיניי, יכולתי לראות את ראשם של ילדיו הצעירים של אחמד מציצים מקצה אחד האוהלים וכנראה לא מבינים מה קורה. את הנשים עדיין לא ראיתי.

“אתה ידעת מה הולך לקרות? היה לך מושג שיבואו לכאן וייקחו לכם את העדר?״ שאלתי את אחמד.

“ידעתי שיבואו רק לא ידעתי מתי. הם כבר לקחו את העדרים של כמה משפחות מהאזור. אבל בכל זאת חשבתי שאולי הם לא יגיעו אליי. הנה, אתה רואה, טעיתי.״

“אבל למה הם עושים את זה? אני לא מסוגל להבין״.

“זה סיפור ארוך אבל אני אעשה את זה קצר. המדינה והצבא רוצים את כל השטח של רמת הנגב שלא יהיו בו בדואים, אז הם מנסים לגרש אותנו מהבתים שלנו. בהתחלה הם באו ואמרו לנו שנעזוב והציקו לנו כל הזמן ואז תבענו את המדינה בבית משפט וזכינו והם לא יכלו מבחינה חוקית לגרש אותנו. אז מה שהם עשו זה שהם מצאו איזה שהוא חוק ישן מאוד שאף פעם לא השתמשו בו בגלל שהוא מטומטם, שהעיזים שלנו הורסות את הצמחים במדבר, דבר שהוא לא נכון בכלל, אבל שר החקלאות אריאל שרון הסכים להפעיל אותו נגד הבדואים רק כדי שנעזוב את המקום״.

“אני לא מאמין! איך אפשר לגרש ככה אנשים מהבתים שלהם? ועוד בדרכים מושחתות כאלה! אתם חייבים לתבוע את משרד החקלאות עוד פעם. אני חושב שבית המשפט לא ירשה להם לעשות לכם את זה״.

“דיברנו עם העורך דין שלנו והוא אמר שמבחינה חוקית הם כן יכולים לקחת לנו את העדרים, כי הם מפעילים את החוק הישן. אבל הוא הגיש צו מניעה נגדם וכנראה שייקח קצת זמן עד שזה יעזור. עכשיו הם כנראה, עובדים מהר כדי להספיק לקחת כמה שיותר״.

“אז מה אפשר לעשות עכשיו? אתה חושב שנוכל להציל את העדר?״

“אני לא יודע. אנחנו ננסה. חשבתי שאני אסע אחריהם לבאר שבע ואתה וג׳ומעה תיסעו מהר לשדה בוקר, שזה בדרך לבאר שבע ותתקשרו מהטלפון הציבורי, לעורך דין שלנו שיבוא למקום ששם הם שמים את העדר ושהוא ינסה לעצור אותם לשחוט את העדר״.

“רעיון טוב. בוא ששת, אנחנו נוסעים״, קמתי ומשכתי את ששת לעמידה.

את העדר הצלחנו להציל משחיטה, אבל אחמד נאלץ לשלם סכום כסף המתקרב לעשרת אלפים שקל כדי להחזיר אותו הביתה. המאבק עם פקחי הסיירת הירוקה וגם היחס המשפיל שספגנו מהם, בכל ההתנהלות בפרשה, לימדו אותנו שבמשחקי הכוח האלה אנחנו לא יכולים לצאת ללא פגע. הבנו, אני בעיקר, שלמרות שהצדק איתנו, הבדואים תמיד יפסידו. לעיתים מעט ולעיתים כמעט את כל רכושם. את הכסף שאחמד הפסיד בפרשה זו, הוא גייס מכל הח׳מסה שלו, שהם בני משפחתו הקרובה, החמולה שלו, שכל הגברים בה ערבים זה לזה בכול, ללא תנאים וללא פשרות, ומכל מי שיכול היה לתת. הוא אסף את כל חסכונותיו, שהסתכמו בכמחצית מהסכום הדרוש ואת השאר קיבל מבני המשפחה ומהחברים. כיוון שהחרמת העדרים הפכה לאיום הגדול ביותר עבור תושבי רמת הנגב, התאגדו כולם והחליטו על מאבק משותף נגד הגזירות הקשות. הם החליטו לנסות ולגייס אנשים חשובים שיסייעו להם כנגד הרשויות, כמו פרופסורים, פוליטיקאים ואנשי רוח שונים, וכן החליטו לנסות ולגייס כסף למימון המאבק. זה לא כל כך הרשים את משרד החקלאות שהעצים את הלחץ על הבדואים והוסיף על החרמת העדרים גם החרמת גמלים, בטענה שהם רועים בשטחי אש של צה״ל. גם על שחרורם של הגמלים מההסגר, נאלצו בעליהם לשלם סכומי כסף גבוהים מאוד ולהגביל מאוד את שטחי המרעה הקטנים ממילא.

את האירוע לכבוד הולדתו של מוניר, לא יכלו אחמד וששת לערוך. לא נותר להם כסף לחגיגה. הם נאלצו לחסוך הרבה מאוד משכורות צבאיות של ששת כדי להחזיר את כל חובותיהם ועל מנת לעזור למשפחות נוספות שנפגעו מפעולות הסיירת הירוקה שלא פסקה מלהציק להם.

***

כשחזרתי לביתי לאחר כמה ימים הסתגרתי בחדרי ולא יצאתי ממנו שלושה ימים רצופים. כל כך כעסתי וכל כך התאכזבתי, ממה שעברתי וממה שראיתי בביקור, עד שלא היה לי חשק לראות אנשים ובוודאי שלא היה לי חשק לדבר עם מישהו. הוריי הציקו לי בשאלות מיותרות שלא היו לי תשובות עליהן ואני רק התחננתי בפניהם שיניחו לי. מחשבות טורדניות התרוצצו במוחי וגירשו את השינה ממני והלאה. כשנרגעתי לבסוף, השתוקקתי מאוד לפגוש את רינה ולחבק אותה לנצח. כשנפגשנו בתל אביב, היא הזדעזעה כל כך ממצבי המוזנח, שהחליטה מיד לקחת אותי ל״שיפוץ״ כללי. היא שכרה חדר במלון הילטון והזמינה לי מספר טיפולים שכללו תספורת, גילוח, עיסוי וסאונה. כשסיימתי להתפנק ועליתי לחדר, רינה חיכתה לי יפהפייה מתמיד, ריחנית ומקסימה, ועל השולחן היו מונחים קערת פירות, שוקולדים מפתים, בקבוק יין אדום ושני גביעים. המחווה המרגשת עוררה בי רגשות עזים של הכרת תודה מצד אחד ורגשות אשמה מצד שני עד שדמעות גדולות זלגו מעיניי ללא שליטה. המעבר הקיצוני כל כך מהמדבר הדל לתוך העושר הנוטף בחדר המלון הזכירו לי פתאום את ששת ואת אחמד ואת העובדה המסנוורת שאני בכל זאת ולמרות כל הרצון שלי שונה מהם, לחלוטין, בהכול. כל כך אהבתי אותם באותו הרגע וכל כך רציתי לעזור להם במצוקתם ולהציל אותם משיניהם החדות והרעות של חורשי רעתם, עד שהתסכול שבחוסר האונים שלי הפך לחולשה פיזית ולכאב שרירים עמום. נשכבתי על המיטה הרכה להפליא, התקפלתי לתנוחת עובר כשגבי מופנה לרינה ועצמתי את עיניי. שנייה אחר כך הרגשתי את גופה הרך של רינה נצמד אליי מאחור. חלוק הסטן הרך שעטף את גופה נעם לי מאוד וליטופיה העדינים ונשיקותיה המרפרפות בעורפי ובצווארי, העבירו זרמים של עונג וזרמים של צמרמורות בכל גופי. עד לרגע זה לא הבנתי עד כמה הייתי זקוק לחומה ולאהבתה. הסתובבתי לאט והצמדתי אותה אליי בחיבוק מלא באהבה. רינה, שהרגישה את מצוקתי, ניגבה את דמעותיי בשרוול חלוקה ונישקה את עיניי ואת אפי. כך שכבנו זמן רב ללא אומר עד שנרגעתי מעט ועד שהרגשתי צורך לשתף אותה בחוויותיי וברגשותיי. את הסיפור סיפרתי בהתרגשות של קורבן ושל שותף פעיל בהתרחשויות וקולי נשמע לי שונה מהרגיל. רינה הקשיבה לי בשקט ובעניין רב ובכל פעם שהתרגשתי יתר על המידה, היא חיזקה את חיבוקה ונצמדה אליי יותר. תוך כדי העלאת הזיכרונות ושחזור המקרה הבנתי עד כמה גדולה הייתה אכזבתי מהגילויים החדשים שגיליתי על החיים של חבריי הבדואים. כל חיי הייתי בטוח שחייהם מרופדים בנוחות ובחופש, הייתי בטוח שכולם מחבקים אותם ושכולם מבקשים את טובתם ושאין להם דאגות מיוחדות בחייהם. ההכרה שהייתי עיוור, כמו רוב הישראלים, למצוקתם ושרק כשהתקרבתי אליהם גיליתי את האמת המרה על מצבם האמיתי, דכדכה את נפשי כל כך עד שלא יכולתי לחשוב אפילו על סקס במצבי הנוכחי. מה שרציתי יותר מכול היה אהבה ועידוד, השתתפות בכאביי ומילות תמיכה מרגיעות. את כל אלה קיבלתי מרינה החכמה, שתפקדה ברגעים אלו כאימא אוהבת ומגוננת. אהבה מהסוג שהיה חסר לי במשך כל חיי. בערב לפני שנפרדנו, הפצירה בי רינה לנסות ולנתק את הקשר שלי עם ששת ועם אביו בנימוק שהיחסים איתם עלולים לגרום להידרדרות במצבי הרגשי ולגרום לי למפחי נפש עזים. הכנות והדאגה האמיתיות שנשמעו מדבריה ריגשו אותי מאוד למרות שלא הסכמתי לחשוב אפילו, על הפסקת החברות שלי עם ששת, דבר שיגרום להתעלמות מוחלטת שלי ממצוקתם. שום כוח בעולם ושום מצב רגשי שלי, לא יניאו אותי ולא ירחיקו אותי מהם. הקשיים רק יחשלו אותי ויקשיחו את רוחי בבואי לעזור להם במאבקם. נפרדתי מרינה בחיבוק חזק ואוהב ובנשיקה חמה וארוכה. קבענו להיפגש שוב במהלך השבוע בביתה והיא הבטיחה לי מפגש מסעיר במיוחד. חזרתי לביתי במצב רוח טוב יותר מזה שיצאתי, ועם הרגשה חזקה של שליחות צודקת.

למרות השיפור במצב רוחי, עדיין לא יכולתי להפסיק לחשוב על מאורעות הביקור האחרון ועדיין לא הייתי מוכן רגשית לצאת ולבלות בלילות, כמו שהייתי רגיל עד עכשיו. לקח לי כשבוע ימים להתרכך, לעמעם את רגשות האשם ולנסות להמשיך את חיי כרגיל, לקורת רוחם של הוריי, שיצאו מגדרם מרוב שמחה למראה השינוי שחל בהתנהגותי. מהלחשושים הרמים ששמעתי מבעד לדלת חדרי הסגורה, הבנתי שהדאגה למצבי הנפשי ערערה את ביטחונם בקשר לשפיותי והם שקלו, ברצינות גמורה, להזמין עבורי ביקור רופא, ושיעלה כמה שיעלה. העיקר שאני אבריא ממה שיש לי. באותם ימים אומללים לא היה אכפת לי מה עובר על הוריי. הבעיות שלהם עם עצמם לא עניינו אותי כלל. הבנתי שאני הבעיה, אך בכל זאת לא היה אכפת לי מהם. בעוד כמה ימים זה יעבור להם, ניחמתי את עצמי והתנתקתי מכאבם. המחשבה היחידה שעברה במוחי הייתה איך אני יכול לעזור לששת ולמשפחתו. ככל שחשבתי יותר זמן, כך גבר תסכולי. לא מצאתי ולו תשובה אחת לשאלה כיצד אני עושה זאת. ראשי וגם ליבי היו מלאים ברגשות שונים וקיצוניים עד שלא יכולתי לחשוב בהיגיון על פתרון נכון לבעיותיהם. כשהבנתי זאת סוף סוף, החלטתי, במודעות מלאה, שאני חייב לעצור כאן, לקחת פסק זמן ולחזור לעניין כשאירגע ואוכל לחשוב ללא הפרעה. עם ההחלטה הזו קמתי ממיטתי ויצאתי מחדרי אל הוריי, בהרגשה טובה יותר ובמצב רוח טוב יותר. עכשיו, חשבתי, אני רוצה לשכב עם רינה שלי. אני חייב להיפגש איתה היום. אני אסע לביתה ואפתיע אותה ואם היא לא תהיה בבית, אחכה לה עד שתגיע. חלף עוד שבוע ונדמה היה לי שחזרתי לשגרת חיי. סערת הרגשות שחוויתי, נדמה היה לי, ששככה מעט. מעט בכל יום שעבר. אומנם המחשבות על ששת ומשפחתו לא יצאו מראשי, אבל הן היו קצת יותר נסבלות ופחות מרגיזות. אני חושב שהתחלתי להפנים את העובדה שמצב האוכלוסייה הבדואית בנגב גרוע מאוד, שאני לא מבין בזה דבר ושאין לי, כרגע, כל יכולת לשנות את המציאות או אפילו לעזור מעט.

מה שהעיק עליי במיוחד הייתה בעיית התקשורת עם ששת. לא יכולתי להתקשר אליו ולהתעדכן במצבו. נאלצתי להמתין לשיחת טלפון ממנו וידעתי שמעשה זה מהווה טרחה רבה מצידו. כעסתי על עצמי מאוד מפני שיכולתי לפני שנפרדנו לבקש ממנו את מספר הטלפון של עבד במסעדה שבה עבד בבאר שבע, ובכך הייתי פותר את חוסר האונים שהייתי שרוי בו ולהתקשר לעבד, בכל זמן שארצה ולשמוע ממנו מה קורה. איזה טיפש הייתי. חלף חודש בערך והגעגועים לששת לא הרפו ממני. רציתי לפגוש אותו אך לא ידעתי מתי הוא יוצא לחופשת סוף שבוע מהצבא. השעה הייתה עשר בבוקר ואני שכבתי במיטתי בוהה בתקרת החדר. הוריי יצאו כנראה כיוון שלא שמעתי אותם מתווכחים או מנקים וחשבתי ששוב קיבלתי במתנה בוקר חופשי ושקט. שנייה אחר כך שמעתי את הטלפון מצלצל. קפצתי מהמיטה. הייתה לי הרגשה שהצלצול שייך לי.

“הלו״.

“שאולי זה עבד, מה שלומך?״

“קרה משהו עבד?״ הדם אזל מפניי במהירות.

“לא, זה ג׳ומעה, הוא קצת הסתבך, הוא עצור בבאר שבע״.

“למה, מה הוא עשה?״

“הוא השתולל על הפקחים שבאו לקחת את הגמלים שלהם, אז הם הרביצו לו ולקחו אותו למשטרה״.

“אני בא אליך עכשיו. אני יוצא עכשיו. תן לי את הכתובת של המסעדה״.

“אני לא אהיה במסעדה. אני חייב לנסוע למשטרה ולעזור לג׳ומעה. ניפגש במשטרה״.

הדרך לבאר שבע אף פעם לא הייתה ארוכה כל כך. נהגתי נהיגה אוטומטית, עישנתי ללא הרף ומוחי לא הפסיק לייצר תסריטי אימה. מחשבה מטרידה במיוחד צפה בראשי והובילה אותי למסקנה המפתיעה, שבתקופה הקצרה יחסית, שעברה מביקורי הראשון אצל ששת ומשפחתו ועד עכשיו ובעקבות האירועים שנחשפתי אליהם, השתנו בי כל התובנות ואפילו העקרונות שגדלתי עליהם וחונכתי להפנימם. אירועים אלה הפכו אותי מהילד התמים שהייתי לבוגר מריר ומבולבל שמנסה להבין היכן הוא חי ומה השתבש בראיית המציאות כמו שהכיר. כשהגעתי סוף סוף, עבד הרגיע אותי עם כוס מים וסיפר לי על השתלשלות העניינים. מדבריו הבנתי שהפקחים הפתיעו את ששת ואת אביו מוקדם בבוקר והראו להם צו ממשרד החקלאות המאשר להם להחרים את כל הגמלים בטענה שהם רעו בשטח אש של צה״ל. ששת שהיה אמור לחזור לבסיסו לאחר חופשה, איבד את עשתונותיו והחל לקלל ולדחוף את הפקחים שהחלו בעבודת העמסת הגמלים. הפקחים לא נשארו חייבים וניצלו את ההזדמנות “לסגור חשבון״ עם ששת והפליאו בו את מכותיהם. אביו שניסה לעצור בעדם נדחף בגסות ונאלץ לראות את בנו מוטל על האדמה, כבול באזיקים ונאנק מכאבים. משסיימו להעמיס, נסעו כולם לבאר שבע כשאחמד ממהר אחריהם עם רכבו. במשטרת באר שבע, במהלך הדקה שאפשרו להם להיפגש, ששת הפציר באביו שיעזוב ושיטפל בשחרור הגמלים, כי זה הדבר הכי חשוב כרגע ושהוא, ששת, יסתדר לבד במשטרה. בלית ברירה, מיהר אחמד להתקשר לעורך הדין ולעבד שמיהרו לעזרתו.

“הם לא נותנים לי לראות את ג׳ומעה ואני לא יודע מה קורה איתו״, סיכם עבד.

לאחר כשש שעות מורטות עצבים, הצליח עורך הדין שהגיע, לאחר ששחרר את הגמלים, לשחרר גם את ששת בערבות. הבעיה העיקרית הייתה שלאחמד ולששת לא נשאר כסף. יתרה מזה, הם היו שקועים בחובות כבדים, ירושה מהפשיטה הראשונה של משרד החקלאות. את הכסף עבור שחרור הגמלים גייס עורך הדין מהקופה המשותפת של הקרן שהקימו כל המשפחות, החמולות והשבטים שהתגוררו באזור הר הנגב על מנת לעזור לכל נפגעי ההתקפות של משרד החקלאות. את הכסף לערבות של ששת, נאלצתי לבקש מרינה, שלא שאלה שאלות מיותרות ושלחה את הכסף עם שליח מיוחד שהגיע למשטרת באר שבע. את הלילה הארוך נאלצנו אחמד, ששת, עבד, הגמלים ואני להעביר ביציאה מבאר שבע, על יד הכביש המוביל למצפה רמון, באחד מקפלי הקרקע שהסתירו אותנו מעין כול. ששת, עבד ואני החלטנו להישאר עם אחמד וללון בשטח, לאחר שהבנו שאחמד ייאלץ להוביל את הגמלים בהליכה רגלית מבאר שבע ועד למאהל המשפחה, באזור מצפה רמון, מרחק של כשישים ק״מ, כיוון שלא נשאר לו כסף לשלם להובלתם במשאית. כולנו הרגשנו צורך להישאר מלוכדים ולשאוב כוח זה מזה, לאחר היום הגדוש והמטלטל שעברנו. את הלילה העברנו בשיחות ואיש מאיתנו לא הצליח להירדם. הכעס והאדרנלין השאירו אותנו ערניים, ממורמרים ותוקפניים. באותו לילה הבנתי שגם בדואים שלווים ורגועים יכולים להפוך לאנשים קשוחים ונחושים שמסוגלים להילחם על זכויותיהם ולא לוותר עליהן ללא מאבק. אצל ששת זיהיתי גם שנאה מבעבעת שאיימה לכבוש את רגשותיו. אני הזדהיתי עם כל מילה שנאמרה, גם אם נאמרה בשלווה מסוימת וגם אם בסערת רגשות. בתוך תוכי עדיין לא היה לי ברור אם אני כועס על הרשויות באופן כללי וגורף או כועס על האנשים שביצעו את הפשעים כלפי משפחתו של ששת. אחמד החל את המסע בחמש בבוקר, עבד נסע עם הרכב של אחמד למסעדה שבה עבד וששת ואני נסענו לקצין העיר באר שבע כדי לקבל עבור ששת אישור מיוחד המסביר את אי חזרתו אתמול, ליחידתו. ששת התעקש שיאפשרו לו להתקשר למפקדו כדי להסביר לו במילותיו הוא, את שאירע ולבקש ממנו יומיים חופשיים נוספים, על מנת לעזור לאביו להחזיר את הגמלים הביתה. לאחר דין ודברים סוכם שששת יגיע לבסיס בכרם שלום עד לשעה עשר בלילה כדי להספיק להצטרף לסיור הלילה. בתום הסיור, בשעה שש בבוקר, יוכל ששת לחזור לאביו ולעזור לו במשך כל היום ובעשר בלילה שוב יחזור לבסיס ויצטרף לסיור הלילה. עזבנו את משרד קצין העיר, עצרנו בחנות מכולת אקראית, הצטיידנו באוכל ובשתייה וחבַרנו לאחמד, שצעד בראש תשעת גמליו סמוך לכביש והגיע עד לצומת גמלים, כארבעה ק״מ דרומית לבאר שבע. את הדרך הלכנו בזוגות ובתורות. כל אחד משלושתנו, בתורו, נהג במכוניתי מספר קילומטרים קדימה ואז עצר והמתין לשיירה. כשזו הגיעה, התחלף הנהג והמשיך בנסיעה דרומה. כך התקדמנו עד לאזור צומת טללים, כשלושים ק״מ מבאר שבע. הערב ירד והתחלנו בהכנות לחניית לילה. לאחר ארוחה קלה ומנוחה, נסענו ששת ואני לכרם שלום דרך כביש רביבים, צאלים, עין הבשור. את הלילה העברתי בחדר הגששים ובשש בבוקר נסענו לפגוש את אחמד שהוביל את שיירת הגמלים מצומת טללים לכיוון שדה בוקר. ששת, שלא עצם עין יממה שלמה, נרדם רוב הנסיעה ובמשך רוב היום אפשרנו לו, אחמד ואני, לנהוג במכוניתי ולנוח בהפסקות בין הקטעים. במהלך המסע הארוך שנכפה עלינו, מצאתי את עצמי, לאחר שהכעס שכך במקצת, נהנה מהדרך ומחברתם של ששת ואחמד. הרבינו לדבר ולתכנן את מהלכינו בימים הבאים, העלינו רעיונות שונים בנושא המאבק ברשויות ובעיקר בנושא התעסוקה והפרנסה. אותו מסע קירב אותנו מאוד זה לזה וחיזק את הקשר בינינו. אותו מסע גם היווה את תחילת שיתוף הפעולה ביני ובין המשפחה וגם התחיל פרק ארוך במערכת היחסים שנרקמה בינינו. אותו מסע היה המסע הראשון, שאותו תמיד אזכור. המסע התמים שהתחיל שרשרת מסעות ארוכת שנים שבינם לבין התמימות לא היה דבר וחצי דבר.

***

בשבועות הבאים, למעט בשבתות שבהן חזרתי לבית הוריי, שהיתי בחברתו של אחמד, צמוד אליו, עוזר לו ככל יכולתי ולומד ממנו את אורחות חייו. אחמד נאלץ למכור כמה כבשים כדי להחזיר חלק מחובותיו וגם כדי לשלם לעורך הדין, שפעל במרץ על מנת לשנות את החלטת המשטרה ומשרד החקלאות להעמיד את ששת לדין בעוון תקיפת הפקחים והפרעה במילוי תפקידם. לאחר מספר דיונים, הגיעו נציגי הצדדים לפשרה שקבעה שששת לא יועמד לדין ובתמורה הוא ישלם קנס בגובה הערבות שהושארה במשטרת באר שבע ובנוסף, הוא מתחייב להימנע מלחזור על התנהגותו האלימה נגד אנשי החוק במשך כל חייו. מעין עונש של מאסר על תנאי ללא הגבלת זמן. מה יקרה אם ששת יבצע עבירה דומה בעתיד ואיזה עונש צפוי לו? הסכם הפשרה לא הציע פתרונות לסוגיות אלה והשאיר את נושא חומרת העונש לחומרת העבירה. בלית ברירה, ועל מנת לסיים את הפרשה האומללה כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות נזקים, הסכימו ששת ואביו לחתום על הסכם פשרה זה. אני רתחתי בתוך תוכי ושנאה עזה מילאה את נפשי. לא הספיק “להם״ לתקוף את המשפחה האומללה בתואנות שווא ובשקרים, הם יצאו, בסופה של הפרשה, “צודקים״, עשירים יותר, על חשבון האומללים ובנוסף הענישו את ששת באיומים על מאסר ממושך. הרגשתי בושה ענקית שאני שייך לעם שמעולל מעשים כאלה לאנשים חפים מפשע. הבנתי גם, שבמאבק הלא צודק על אדמות הבדואים בנגב, מבחינת הממשלה, כל האמצעים כשרים, גם הגזעניים וגם ה״מלוכלכים״ ביותר. הימים הארוכים והלילות השקטים שבהם ביליתי בחברתו של אחמד לימדו אותי הרבה מאוד על תכונותיו ועל אישיותו. התאהבתי בצניעותו ובגישתו האופטימית והשקטה לכל מה שעבר על משפחתו. בשונה מבנו האימפולסיבי, נראה היה לי שהוא מבין ומקבל את רוע הגזירות בשלווה מסוימת, כיוון שלא שמעתי אותו מתלונן או מקטר על דבר. הוא דיבר תמיד ברוגע ובשקט כאילו כל מה שקרה, קרה למישהו אחר. מעולם לא ראיתי אותו מתנהג בתוקפנות או מרים את קולו על אדם אחר, וההסבר שלו לשאלותיי היה שהוא יודע, לפי ניסיונו בחיים, שאין סיכוי שהתנגדות תקיפה תביא לתוצאות חיוביות מבחינתו או שתשנה החלטה שנקבעה מראש, כמו החלטות משרד החקלאות והחלטות הפקחים. מניסיונו הוא למד שככל שתתנגד לרשויות, כך תחמיר את מצבך. אין סיכוי לשנות את דעתם ומוטב לך לחפש אלטרנטיבות יעילות אחרות על מנת למזער את הנזק. אני לא הבנתי מהיכן הוא שואב את כוחו ואת האופטימיות שלו. למרות שמקרים אלה לא פגעו בי אישית, כעסתי מאוד ומיאנתי להירגע. נשבעתי בליבי שלא אטוש אותם לבד במערכה.

את ששת פגשתי רק פעם אחת במהלך שהותי בביתם. היה זה בחופשה בת יום אחד באמצע השבוע, שקיבל לאחר שנשאר בסוף השבוע בבסיס. הוא הפתיע את אחמד ואותי בצוהרי היום בשעה שישבנו באוהל האירוח. הוא שמח לראות אותי ולאחר שפגש את כל משפחתו, הצטרף אלינו. הבחנתי מיד בשינוי שחל בו. ששת נראה עייף, חלש ובמצב רוח ירוד. הוא מיעט לדבר וישב כשראשו מושפל ועיניו מביטות בגחלים הלוחשות. אחמד ואני הבטנו זה בזה ולא הגבנו. שנינו הבנו שששת זקוק למנוחה ולשקט ושאין לו כוחות נפשיים לחקירה. את מה שעובר עליו הוא בטח יספר לנו כשיגיע הזמן המתאים. אחמד ואני עזבנו אותו לנפשו ויצאנו לסיור קצר בשטח. שנינו התהלכנו מבלי להוציא הגה מהפה. אני שקעתי במחשבותיי ולא ראיתי דבר מול עיניי. דאגתי מאוד לששת ולא הצלחתי לעצור את מבול התסריטים ששטף את מוחי. בטח קרה לו משהו רע, חשבתי. פתאום נבהלתי כששמתי לב שהנוף שפרוש מולי ושהמקום שאני נמצא בו איבדו בעיניי את הדרם ואת יופיים. הבנתי שהפסקתי להרגיש שייכות עמוקה למקום הזה. הפחד והחרדה שהמקום הזה, שבו גרים חבריי, הפך פתאום לזמני ולא בטוח חלחלו בי, הורידו את הביטחון שהיה לי לשפל שלא הכרתי וסימאו את עיניי לסובב אותי. הרגשה משונה ומטרידה שהפחידה אותי פתאום. הבטתי באחמד, בתקווה למצוא הקלה לרגשותיי בעיניו או בשפת גופו, אך גם הוא, כמוני, צעד שפוף ושקוע במחשבות. כשחזרנו, לאחר כחצי שעה, מצאנו את ששת ישן שינה עמוקה. שמחנו בשבילו על שהצליח למצוא את השקט ואת המנוחה שלהם הוא זקוק כל כך. אולי, קיוויתי בליבי, כשיתעורר, ישתפר מצב רוחו והוא יחזור לחיוניות שאפיינה אותו. הלוואי.

זה לא קרה. ששת התעורר בסביבות השעה תשע בלילה ולאחר שסעד עד ששבע, שתה קפה ועישן סיגריה, החל לדבר את אשר על ליבו. הוא סיפר לנו, בשפתו הפשוטה, על הרגשות הקשים שכבשו את כל ישותו מהרגע האומלל שבו גילה את הפקחים, שפלשו לתוך ביתו ולתוך חייו והפכו את משפחתו לפגיעה כל כך ולחסרת הגנה.

“אני ואבא שלי כבר לא יכולים לעשות כלום כדי שהפקחים לא יבואו עוד פעם אלינו וייקחו את כל מה שיש לנו ואנחנו נישאר בלי כלום״.

“נכון״, נאלצתי להסכים, “גם אני מרגיש ככה. זו הרגשה איומה. אני כל הזמן חושב מה אפשר לעשות ואני לא מוצא פתרון״.

“אני גם לא יודע מה לעשות״, אמר אחמד בשקט “כל מה שאנחנו עושים, כל הבדואים ביחד, לא כל כך עוזר, הפקחים תמיד מוצאים חוקים חדשים איך לגרש אותנו מהאדמה שלנו״.

“אני שונא אותם, הם פושעים של המדינה. הלוואי שלהם יעשו גם ככה. שיגרשו אותם מהבית שלהם. נראה מה הם יעשו״, ששת לא הסתיר את כעסו, “אני כבר לא יכול לתפקד בצבא, אני לא יכול להתרכז בסיורים. וזה גם לא אכפת לי יותר. אני יושב על הכיסא שלי בקומנדקר ואני לא מסתכל על הדרך. גם אם אני אראה עקבות אני לא יודע אם אני אגיד למפקד. אני לא יודע״.

“אתה חייב להירגע״, התחלתי להיבהל, “תיזהר שלא יתפסו אותך, אתה יכול להסתבך, אל תעשה שטויות״.

“אל תדאג, אף אחד לא ישים לב. כל הסיור הם ישנים כולם, רק אני והנהג ערים. גם להם לא אכפת מכלום. הם רק רוצים לגמור את המילואים וללכת הביתה״.

“לא משנה, אתה צריך להיזהר. אל תעשה שטויות. אם יתפסו אותך אתה תשב בכלא״.

“בסדר, אני אזהר. אבל אני באמת כבר לא יכול יותר לסבול את הצבא. אני רוצה כבר להשתחרר״.

“כמה זמן נשאר לך?״

“עוד שנה בערך, זה עוד הרבה זמן. אין לי סבלנות כבר״.

“אין לך ברירה. תצטרך להסתדר עד שהשנה תעבור. אי אפשר לעשות דבר״.

“אני יודע. בגלל זה אני מרגיש לא טוב כל הזמן. אני גם שונא לחזור לבסיס ואני גם שונא את הסיורים האלה״.

“אני מבין אותך אבל אין לי שום עצה לתת לך. מה אתה חושב על זה אחמד?״

“ג׳ומעה צריך להמשיך בצבא עד שישתחרר. אין ברירה״, קבע אחמד ללא היסוס.

“גם אני חושב ככה״, שמחתי להסכים “הדבר שאני הכי רוצה זה שששת לא יסתבך. זה יפגע בו מאוד אם הוא יסתבך עם הצבא״.

“אני יודע, אבל זה קשה״.

ששת נאנח והצית סיגריה נוספת. שתקנו. לשלושתנו לא היה יותר מה להוסיף. שקעתי במחשבות נוגות על הגורל האכזר וההפכפך שמתעתע בחבריי ולא הפסקתי לכעוס. ככל שהתעמקתי בניתוח המקרה, כך רתחתי יותר. השנאה גאתה בקרבי לאט לאט ותחושת נקם החלה לחלחל בדמי. “הם״ חייבים לשלם על המעשים הנפשעים שהם עשו ועדיין ממשיכים לעשות. אנחנו מוכרחים לפגוע בהם בצורה כלשהי. כרגע, אני לא יודע איך, אבל אני אמצא דרך לעשות את זה. כל הלילה התהפכתי ביצועי. גם אחמד וגם ששת לא הצליחו להירדם. השקט המוחלט שאפיין את הלילה החשוך הופר מדי פעם על ידי הצתה של סיגריה נוספת שעישנו במהלך הלילה הארוך. האדרנלין שגעש בגופי גרם לי לתחושות חזקות של כוח, של ריכוז ושל ערנות מוגברת. אם אני מרגיש את הכעס בעוצמה כזו, חשבתי, אני בטוח שגם ששת וגם אביו חווים כעס שכמעט בלתי ניתן לשליטה. אני מבין אותם מאוד. לא ניתן להישאר אדישים במצב שביר כל כך. הלילה מיאן להסתיים והדקות חלפו באיטיות מרגיזה. לגמתי שתי לגימות מהארק בתקווה שהאלכוהול יגרום לשיפור הרגשתי ואולי גם, אם יהיה לי מזל, יכריע את ערנותי ובעזרתו אצליח להירדם, סוף סוף. זה לא קרה. לקחתי עוד שתי לגימות, שאפתי עשן עמוק לריאות, כיביתי, הנחתי את ראשי על הכרית ועצמתי את עיניי. לא טוב לי. אני מרגיש רע עם עצמי. כל המצב הקשה הזה משפיע עליי לרעה ומפתח אצלי תחושה של חולי. אני חייב לחזור הביתה ולהניח ללחץ שאני נמצא בו לעבור. מחר בבוקר אסע מהמקום הזה לכמה ימים, עד שאתחזק ואוכל לחזור ולתפקד ביעילות. אני גם מתגעגע מאוד לרינה, לחום גופה ולריחה המשכר. המחשבה שאפגוש אותה ואחבק אותה ארוכות, עודדה אותי מאוד.

בשעה שתים עשרה בצוהריים בערך, יצאנו ששת ואני לכיוון הבסיס בכרם שלום. שתקנו במשך כל הנסיעה. לפני שנפרדנו השבעתי אותו להתקשר אליי מהבסיס בכל יום שני בסביבות השעה עשר בלילה ולעדכן אותי במצבו. הבטחתי לו שאני אמתין לצלצול הטלפון משעה תשע וחצי בלילה ועד עשר וחצי בלילה, שזה הזמן שבו הוא חוזר מסיור או יוצא לסיור, כך שתמיד יהיה לו מספיק זמן לדבר איתי. בנוסף, רשמתי את מספר הטלפון של המסעדה שבה עבד חברו, עבֵּד. מעודד מכך שפתרתי את בעיית התקשורת בינינו, נסעתי צפונה לראשון לציון רגוע יותר ובהרגשה של מעט יותר שליטה בעומד לקרות. בצומת אשקלון טלפנתי להוריי והודעתי להם על בואי. ניתקתי לפני שהספיקו לשטוף אותי בשאלות ובתלונות. הארוחה החמה והטעימה, שנהניתי מאוד מאכילתה, לוותה במבול של מילים, משפטים ושאלות חודרניות, שעברו דרכי ולא הצליחו להעכיר את מצב רוחי. כי ברגע שפתחתי את דלת ביתי, נכנסתי למצב של “סוויץ׳״ שבו אני מעביר את מוחי למצב קליטה כבוי ואז אני מסוגל לעמוד בהתקפות הוריי בגבורה. לאחר שהתקלחתי ארוכות, מעשה שלא עשיתי מהפעם האחרונה ששהיתי בביתי, נכנסתי למיטתי ונרדמתי מיד אפוף בריחם הנעים של המצעים הנקיים. התעוררתי למוחרת בבוקר, התארגנתי ומיד נסעתי לביתה של רינה. שמחתי מאוד שלא הבחנתי במכוניתו של בעלה עומדת לצד מכוניתה החונה בחצר. נסעתי לתא הטלפון הציבורי הקרוב וחייגתי לביתה על מנת לבדוק אם היא נמצאת בגפה. רינה פלטה צעקת שמחה כששמעה את קולי. בתוך כמה דקות מצאנו את עצמנו מתנשקים בלהט תוך כדי הפשטת בגדים הדדית. את כל היום בילינו בעשיית אהבה, באכילה ובשתייה של שמפניה ויין. בערב יצאנו לבילוי בתל אביב שהסתיים בשתיים בלילה, השעה שבה חזרתי לביתי. כשעליתי על יצועי שמתי לב שבמשך כל היום לא חשבתי על ששת ואחמד, אבל עכשיו כשאני מנסה להירדם, אני לא יכול להפסיק לחשוב עליהם. למרות העייפות לא הצלחתי להירדם. שכבתי על גבי בעיניים פקוחות בחושך, ידיי מתחת לעורפי ונשמתי באיטיות. שוב עלו במוחי התמונות המטרידות של ששת החבול היוצא מתא המעצר. נזכרתי בעיניו הבורקות ובמבטו הגאה ולא יכולתי שלא להתרגש שוב, מהליכתו הזקופה ומהארשת האצילית שקרנה מתנועותיו השקטות. נזכרתי איך ליבי יצא אליו כשהפגין אדישות מכוונת כלפי השוטר התורן, שהתנהג אליו בגסות וברשעות, כשהחתים אותו על מסמכי השחרור. ששת ביצע את המוטל עליו בשקט כשהוא מביט בבוז ובתיעוב בשוטר ולא מוציא הגה מפיו. העוצמה השקטה שששת הקרין, למרות שהייתה לו את כל הזכות לאבד שליטה ולהתפרץ על כל העולם עקב העוול המשווע שגרמו לו כל המעורבים במעשה הנפשע, זעקה לשמים. שם, במשטרת באר שבע, ששת נראה לי, פתאום, ענק. פיזית. באותו מעמד הרגשתי איך כולם מתגמדים לעומתו. גם אני. בערך בשש בבוקר הצלחתי להירדם ובארבע אחר הצוהריים להתעורר. שוב עמדתי בגבורה בחקירה האין סופית של הוריי, שחגו סביבי כשני זבובים טורדניים. חייכתי לעצמי כשחשבתי שאם זה המחיר שאני חייב לשלם על מנת לקבל את הזכות לגור בביתם ולקבל את כל השירותים הנלווים, שמאוד הקלו עליי, אני מוכן לשלם בשמחה. הוריי כבר מזמן לא מפריעים לי באמת. אני לא מתייחס ברצינות לשאלות ולדעות שלהם וגם הם מבינים כנראה, שאני שונה מאוד מהם ואולי בסתר ליבם, הם אפילו שמחים על כך. הם “מציקים״ לי כי זה פשוט האופי שלהם. הם חייבים לדבר כל הזמן ולהביע את דעתם כל הזמן. ברגע שהבנתי את זה והחלטתי לקבל אותם כמו שהם, החיים שלי הפכו לקלים הרבה יותר. הדבר היחיד שהתייחסתי אליו, מכל בליל המילים שנאמרו על ידם, הייתה ההודעה הטלפונית של רינה, שהתקשרה לביתי בזמן שישנתי וביקשה שאתקשר אליה כשאתעורר. שוב בילינו יחד והפעם את כל הלילה. לאט לאט חזרתי לשגרת חיי, שאהבתי כל כך. התוכנית המקורית שלי, להישאר מספר ימים בבית ולנוח מאירועי הנגב, השתנתה והתארכה למספר שבועות ואחר כך לחודשים. שמרתי על קשר טלפוני עם ששת ועם עבד ומכיוון שהרגיעה נשמרה באזורם, הרשיתי לעצמי להמשיך וליהנות מאורח החיים הנהנתני שבחרתי. היו לי רגעים של ייסורי מצפון מדי פעם, על זה שאני נעדר מדאגות קיום ופרנסה ומעביר את חיי בבילויים ובזיונים עם היפות שבנשים, אך ייסורי מצפון אלה הלכו והתמעטו ככל שהבנתי יותר שאין לי את היכולות הנפשיות לעזור לחבריי הבדואים ושאני זקוק לעוד זמן כדי להתחזק. אני לא מסוגל עדיין להכיל את עוצמת הכאב שמשתלטת עליי כשאני נחשף לעוולות שנגרמות להם. כשאני נמצא רחוק מההתרחשויות אני דואג פחות ומתחשל יותר, וזה בריא לי יותר.

ההוללות שלי נקטעה ביוני 1982. הייתי בן עשרים וארבע כשפרצה המלחמה בלבנון. “מבצע שלום הגליל״ החל בפלישת צה״ל לדרום לבנון, בתגובה ישירה לרצח שגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, מספר ימים קודם לכן. גוייסתי למבצע עם כל חיילי המילואים בארץ ועלינו צפונה. הפחד מהמלחמה ומתוצאותיה לא עזב אותי לרגע. במהלך כל שהותי בלבנון לא חדלתי לחשוש לחיי והרגשת הפחד החודרת שריון, איימה להכריע אותי. לא עניינו אותי מטרות המלחמה או איזה עוד כפר ואיזו עוד עיר כבשו כוחות צה״ל, הדבר היחיד שייחלתי לו היה סיום המבצע והחזרה הביתה. כשיצאתי, סוף סוף, לחופשה קצרה ונסעתי לבית הוריי, כמעט התפתיתי לא לחזור יותר לגדוד וללחימה. לא היה אכפת לי להיחשב לנפקד ואפילו לעריק, העיקר שלא אצטרך לחוות את הרגשת פחד המוות שוב. לאחר מחשבות רבות הצלחתי להתגבר על התשוקה לברוח וחזרתי, ברגשות מעורבים, ללבנון. כל הדרך רעדתי מפחד, שלא פסק גם כשהגעתי לחבריי לפלוגה. לא הצלחתי להתרגל לרעשים החזקים מאוד של היריות, של ההפצצות ואפילו לא לרעש מטוסי הקרב שחלפו מעלינו. כל ירייה וכל פיצוץ מילאו אותי באימה נוספת. הבנתי כבר מזמן שאני רחוק מלהיות אמיץ ויותר קרוב לפחדן, אך גילוי זה לא הפריע לי כלל. לא אכפת לי להיחשב לפחדן העיקר שאחזור הביתה שלם ומהר. שם, במלחמה, הצטערתי מאוד על הצעד הפזיז שעשיתי בגיל שמונה עשרה כשהתגייסתי ליחידה קרבית. חבל שלא שרתי כ״ג׳ובניק״ בקריה או בבסיס כלשהו במרכז הארץ כי אז לא הייתי צריך לעבור את מה שקורה לי עכשיו, חשבתי כל הזמן. מששת לא שמעתי בכל התקופה ששהיתי בלבנון. ידעתי שהוא לא הועבר ללבנון, משיחת טלפון שקיימתי עם עבד, בחופשה האחרונה, שבה הוא סיפר לי שששת נשאר בכרם שלום וממשיך כרגיל בעבודתו כגשש. שמחתי בשבילו שהוא לא נאלץ לעבור את הסיוט המתמשך הזה שנקרא מלחמה. שוחררתי מהמילואים לאחר שירות רצוף של כחודשיים ותחושת הפחד השתנתה להרגשת עייפות מוגברת ולהרגשת ריקנות עמוקה. התגובה הטבעית שלי לרגשות אלו הייתה שינה אין סופית במיטתי הנוחה. שבוע שלם לא יצאתי ממנה. גם את הארוחות שהוריי דחפו לי, אכלתי במיטה. כשהתחזקתי מעט, הצלחתי לגרור את עצמי החוצה להליכה קצרה בשכונה, מעשה שהסעיר את נפשי ובלבל אותי מאוד. איך זה יכול להיות שאני נמצא כרגע במרכז המדינה, בשקט פסטורלי, כשרק לפני שבוע חזרתי מגיהינום עלי אדמות, שעדיין נמשך. הניגוד הקיצוני הזה שבר את רוחי ודרדר את מצבי הנפשי לרמת דיכאון. לא הבנתי דבר. “שם״ נלחמים, נפצעים ונהרגים, ו״פה״, החיים ממשיכים כרגיל ואינם מושפעים מהכאוס שבצפון. איך אני אמור להתייחס לזה? ואיך אני יכול להתנהג ולהרגיש כאילו הכול בסדר? אין לי תשובות כרגע. כשאמצא אולי אירגע. עכשיו אני נסער ומתוסכל.

החורף הגיע ושבלל אותי עוד יותר. כמעט ולא יצאתי מביתי. הנחמות היחידות שלי היו הפגישות עם רינה ועם חברתה החדשה-ישנה מירי. באחת הפגישות שלנו, כשישבנו במטבח הענק והלא מנוצל, בביתה של רינה ושתינו קפה, לאחר בילוי מוצלח בחדר השינה, היא הרגישה משוחררת מספיק כדי לספר לי סוד ארוטי חדש. כנראה רצתה לעורר אותי ואולי גם לעודד אותי בסיפור מלהיב, כדי לשפר את מצב רוחי הירוד ולנסות להעלות חיוך על פניי החתומים.

“שאולי, עד כמה אתה חושב שאני משוחררת. בסקס אני מתכוונת?״ רינה קירבה אליי את פניה ולחשה לתוך אוזני.

“למה את מתכוונת?״ שאלתי בחוסר עניין לא אופייני לי.

“אני מתכוונת, עד כמה אתה חושב שאני מסוגלת לבדוק את גבולות המיניות שלי בכל מיני מצבים?״

“אני יודע שאת חופשייה ואין לך עכבות בסקס. אני יודע כי אני נהנה מזה כבר הרבה זמן. זה גם מה שמושך אותי בך, שאת תמיד מפתיעה אותי מחדש״, התחלתי להתעניין בשיחה.

“נכון מאוד״, צחקה “ואני רוצה להפתיע אותך עוד פעם. אתה מוכן לשמוע על חוויה שעברתי?״

“ספרי כבר. את מותחת אותי יותר מדי״ התעוררתי לגמרי.

“טוב, אז ככה״, רינה הזדקפה בכיסאה מולי, הניחה את מרפקיה על השולחן שחצץ בינינו וריכזה את מבטה בעיניי. החלוק העדין והשקוף שלבשה, לא הצליח להסתיר את שדיה הזקופים ואת פטמותיה הבולטות. הרגשתי בתנועות גופה, את ההתרגשות שמילאה אותה כשהחלה בסיפורה.

“לפני שבוע בערך, פגשתי במקרה, את מירי, חברה שלי מהצבא, בחנות בגדים בדיזנגוף. שתינו שמחנו לראות אחת את השנייה ומיד התחבקנו והתחלנו להתעדכן בסיפורים על עצמנו בהתלהבות. זה היה כל כך כיף שהמשכנו לבית קפה וישבנו שעתיים, אני חושבת. לא נפגשנו המון שנים, אז ניסינו לסגור את הפער. אני זכרתי את מירי כחיילת יפה ומתוקה שהייתה חברה טובה שלי ועכשיו כשראיתי אותה, היא נראתה בעיניי עוד יותר יפה וסקסית. גוף מושלם עם חזה יפה, פנים יפות מאוד ועיניים שחורות וגדולות. גם העור שלה חלק ושזוף והכי סקסי, זה השפתיים שלה. מלאות, חושניות, כל כך מזמינות. כל הזמן החמאתי לה והיא הסמיקה והחמיאה לי גם״.

“רגע״, קטעתי את התיאור המפורט “את רוצה להגיד לי שהתחרמנת ממנה?״

“חכה, אל תתלהב עדיין. אבל כן, ככל שעבר הזמן הרגשתי צורך חזק להתנשק איתה. היא כל כך סקסית והבושם שלה היה כל כך טוב, שנמשכתי אליה וכמעט לא הצלחתי להתאפק. לא ידעתי אם גם היא מרגישה ככה כלפיי, אז עדיין פחדתי לדבר איתה על זה. אבל לא רציתי להיפרד ממנה אז הזמנתי אותה אליי הביתה. לשמחתי היא הסכימה. איך התרגשתי, אתה לא מבין! כל הדרך הביתה חשבתי רק על איך אני אפתה אותה להתנשק איתי. בבית מזגתי לנו שמפניה ושמתי לנו מוזיקה שהיא בחרה. נזכרנו בימים הכיפיים שהיו לנו ביחד בחדר בבסיס, איך שתינו, שמענו מוזיקת דיסקו ורקדנו בתנועות מצחיקות. היה כל כך כיף, שאחרי שגמרנו את הבקבוק, הרגשתי אומץ והתקרבתי אליה. היא ישבה לשמאלי על הספה ואני נצמדתי אליה והסתכלתי לה ישר בעיניים. היא חייכה וקירבה את פניה אליי. הלב שלי דפק כל כך חזק כשהתנשקנו, עד שהרגשתי קצת סחרחורת. איזה כיף ואיזה עדינות״. רינה הפסיקה את סיפורה ועצמה את עיניה. לא התאפקתי ונישקתי אותה בעדינות, על שפתיה. רינה פישקה את שפתיה והתמסרה לנשיקה ארוכה ורטובה.

“תמשיכי, אני סקרן״.

“טוב, אז לאט לאט העסק התחמם״, צחקה “התלטפנו והתנשקנו המון עד שהחרמנות שיגעה אותנו. לקחתי אותה לחדר השינה, הפשטנו אחת את השנייה והתמזמזנו ערומות. מירי ליקקה לי את השדיים, מצצה לי את הפטמות וליטפה את הדגדגן שלי עד שגמרתי. היה כל כך חזק שרציתי עוד פעם. ככה עשינו אחת לשנייה, ואני חושבת שכל אחת גמרה שלוש, ארבע פעמים. בחיים שלי לא חשבתי שזה יהיה כל כך טוב״.

לא יכולתי להתאפק. הרמתי אותה ומיהרתי, לקול צחוקה, לחדר השינה. זרקתי אותה על המיטה, הורדתי את התחתונים של שנינו וחדרתי אליה במהירות. אנחת הקלה שקטה נפלטה מגרוני. רינה חיבקה את צווארי, כרכה את רגליה סביב מותניי והחלה לדחוף את אגן ירכיה מעלה ומטה לפי קצב תנועותיי. התנשקנו בפראות עד שגמרתי בעוצמה. ההתפרקות החזקה שאבה ממני את כל כוחי והיה לי נעים לשכב על הגב ולהסדיר את נשימתי בזמן שרינה נצמדה לגופי והמשיכה לנשק וללטף בעדינות את פניי ואת צווארי.

“זה היה קצר וחזק״, אמרתי וחייכתי.

רינה הזדקפה וחייכה אליי “זאת הפעם הראשונה שאתה מחייך מאז שהתחילה המלחמה. איזה יופי, אני כל כך שמחה. אני רוצה שתמשיך לחייך ולצחוק כל הזמן, כמו פעם. אני יותר אוהבת שאתה במצב רוח טוב״.

“אני מבטיח״, צחקתי והבטתי בעיניה “את כל כך יפה וכל כך מיוחדת שאני מרגיש בר מזל כל פעם שאנחנו ביחד״.

“לי יותר כיף ממך״, הקניטה אותי בקולה המתחנחן.

עצמתי את עיניי וחשבתי. פתאום הבנתי שרינה צודקת. כבר המון זמן שאני בדיכאון ולא מצליח לצאת ממנו. עוד לפני תחילת המלחמה. אני חושב שמאז שהגעתי למשטרת באר שבע כדי לעזור לששת. מאותו היום לא צחקתי ולו פעם אחת. שמתי לב שגם ששת וגם אחמד לא חייכו מאותו היום ובכל הפעמים שנפגשנו מאז, התנהגנו באווירה רצינית ועניינית. אני מתגעגע לתקופה היפה שצחקנו ובילינו ללא דאגות והתרגשנו מכל חידוש ומכל גילוי. הלוואי שנחזור לחיים הפשוטים והנעימים, פנטזתי בתמימות. אבל לא משנה מה יקרה, אני חייב להתעשת ולא לקחת כל דבר באופן אישי. אסור לי להחליש את עצמי. האירועים שקורים, לא קורים באשמתי ואני לא אחראי לתוצאות. אני בסדר, חשבתי. אין היגיון שארגיש ברע ושאפסיק לתפקד מכל מקרה שקורה, גדול או קטן.

רינה קראה כנראה את מחשבותיי והתיישבה על המיטה, “חשבתי שאולי אני אנסה לשכנע את מירי להצטרף אלינו לסקס. מה אתה אומר?״

“את רצינית?״ התעוררתי מיד “לא אכפת לך שגם אני אשכב איתה?״

“לא. כל עוד אנחנו עושים את זה ביחד, לא אכפת לי. גם אני איהנה לא רק אתה״, צחקה.

“כל הכבוד. אני מתפעל. לא חשבתי שתעלי את זה בכלל, הפתעת אותי״.

“רגע, אל תתלהב, אני עוד לא יודעת אם מירי תסכים. אני צריכה לברר איתה״.

“אני סומך עלייך. יש לך כוח שכנוע״, מצב רוחי המשיך להשתפר מרגע לרגע. הציפייה לתשובתה של מירי, הכניסה עניין והתרגשות לחיי.

כשבועיים לאחר מכן הגיע הרגע הגדול. שום דבר שעברתי בחיי לא היה דומה אפילו לחוויה העל אנושית שחוויתי. רינה ומירי היו כל מה שדמיינתי, ויותר. הסקס איתן היה מערפל חושים וברמת התרגשות שקשה לתאר. לא ייתכן שקיימת הנאה גדולה יותר. גם לאחר שנים רבות, כשאני נזכר במפגשים המיניים איתן, אני מתגרה מאוד ועדיין מתפלא ומברך על מזלי הטוב.

המפגשים עם רינה ומירי נמשכו כל החורף. מירי התגלתה, נוסף על יופייה ועל חושניותה, כאישה אינטליגנטית ומצחיקה. אהבתי לשוחח איתה בכל נושא וככל שהכרתי אותה יותר, כך הערכתי אותה יותר. החיסרון היחיד שלה היה בעלה. גם היא הייתה עשירה מאוד, אך עושרה נבע מהיותה בת למשפחת יהלומנים מצליחה. בעלה היה גבר ממעמד הביניים שכבש אותה בקסמיו כשלמדו יחד באוניברסיטת תל אביב. הם נישאו בחתונה מפוארת לאחר סיום הלימודים בפקולטה למשפטים, רכשו דירה מפוארת ברמת אביב, במימון הוריה, ולא עבדו אפילו יום אחד בחייהם. כיום, כשהיא בת שלושים ושמונה, ללא ילדים, מבחירה, היא אישה משועממת ולא מסופקת, שמאסה בבעלה העצלן והשמן, להגדרתה. היא לא מתגרשת ממנו מפני שהיא לא רוצה להתעמת עם הוריה השמרנים וגם מפני שהיא לא מעוניינת להיגרר למשפט גירושין ארוך ומכוער, שבעלה הבטיח לה, בעיצומו של ריב שגרתי, שזה בדיוק מה שיקרה, כי הוא לעולם לא ייתן לה גט. מירי סיפרה לרינה ולי שכבר חמש שנים בערך, היא ישנה בחדר נפרד ולא מקיימת יחסי מין עם בעלה. היא יודעת בוודאות שבעלה שוכב עם נשים אחרות, אך היא לא רואה בזה בגידה, כי היא לא אוהבת אותו וממש לא מעניין אותה מה הוא עושה ועם מי הוא שוכב. אני לא הבנתי אותה ואת ההיגיון שמניע אותה. אם אין לה ולבעלה דבר משותף בחיים, הם לא אוהבים זה את זו וגם אין להם ילדים משותפים, למה היא לא מעיפה אותו מחייה? למה היא מחכה? אבל, מה אכפת לי כל עוד היא חופשייה וזמינה בכל זמן שרק ארצה, יחסיה עם בעלה לא מעניינים אותי במיוחד. במהלך חודשי הקור, התחממתי בהנאה עם רינה ועם מירי ביחד, וגם עם כל אחת בנפרד. שתיהן ידעו וקיבלו את זה. לקראת סוף החורף ההרגשה הכללית שלי השתפרה מאוד, ועם תחילת האביב, כשחשתי שוב בחומה של השמש, שהתגלתה מבין העננים הלבנים על שלל צורותיהם, הבנתי שהתגברתי סופית על הדיכאון. העונה היפה בשנה עזרה לי מאוד בשיפור ההרגשה. אהבתי את הצבעים, את הפריחות ואת האוויר הנקי שאפשר ראייה בהירה וצלולה. בכל אביב חדש התפעמתי מחדש מתופעת חדות הראייה שיצרה אשליה שהכול קרוב. נוף שנראה מטושטש או מעורפל בחודשי החורף ובחודשי הקיץ, התבהר באביב ונראה קרוב וברור. אני בטוח שאנשים רבים חשים התרוממות רוח באביב, לאחר דיכאון החורף הנפוץ.

האופוריה, שהייתי שרוי בה בתחילת האביב, נקטעה באכזריות כשקיבלתי שוב את המעטפה החומה שבישרה לי עד כמה התגעגעו אליי תושבי לבנון ההרוסה. המלחמה, שאמורה הייתה להסתיים זמן קצר לאחר שהתחילה, המשיכה והמשיכה ואיש לא צפה את סופה. מספר החיילים שקיפחו את חייהם על מזבח ההרפתקה הלבנונית עלה בכל יום שעבר ומאות פצועים מילאו את בתי החולים בכל רחבי הארץ. הפחד מהאפשרות שגם לי יקרה משהו רע בלבנון, תקף אותי שוב בעוצמה אדירה. בייאושי החלטתי לנסות ולהתחמק מחובתי לצאת לאזור הקרבות. בדיתי כאבי גב ש״הטרידו״ אותי מאוד ושאינם מאפשרים לי לתפקד גם בשגרה. אני יכול אפילו להוכיח שאני לא מסוגל לעבוד למחייתי, ושעקב כך אני נאלץ לגור עם הוריי. לאחר מספר פניות לרופא המשפחה, הוא שלח אותי לבדיקות מקיפות ולמרות שלא נמצאו סיבות לכאב, שוחררתי לשמחתי הרבה מהמילואים הקרובים בדרום לבנון. אין סיכוי שכף רגלי תדרוך אי פעם במקום הארור הזה, החלטתי, ואני חושב שאין פגמים באישיותי. העובדה שאני לא מוכן לסכן את עצמי בעקבות החלטות מרחיקות לכת, שמתגלות לעיתים קרובות כטעויות הרסניות של פוליטיקאים ושל קציני צבא, לא הופכת אותי ל״לא בסדר״. הם “לא בסדר״, לא אני. שוב הרגשתי חזק ומלא מרץ.

ששת עמד בהבטחתו והמשיך להתקשר לביתי בכל יום שני. אהבתי לשוחח איתו ולהתעדכן בכל הקשור לחייו, ושמחתי שגם הוא, כמוני, הצליח לצאת מהדיכאון המתמשך. במשך החורף ששת לא לחץ עליי לבוא ולבקרו בביתו, אך כשפסקו הגשמים והרוחות העזות, הוא ניסה, בכל שיחה, לשכנע אותי להגיע ולבלות איתו “כמו פעם״. התגעגעתי אליו ואל אביו, אז בבוקר שישי יפה אחד, בחודש אפריל, הפתעתי אותם בביקור. כל הדרך אליהם התענגתי ממראה אדמות הנגב הירוקות, מהשמש המלטפת ומהצבע הכחול העז של השמים. כשהגעתי לשטח המאהל שמתי לב שדבר לא השתנה. הכלבים הודיעו על בואי בנביחות מאיימות, שפסקו כשזיהו אותי כשיצאתי ממכוניתי. ששת ואחמד קמו לכבודי כשעל פניהם חיוך מופתע. התחבקנו, החלפנו נשיקות הדדיות ומילות ברכה והתיישבנו סביב הגחלים הלוחשות באוהל האירוח. ששת יצא לאוהל הנשים וחזר עם מגש עמוס בפיתות דקות כנייר כשלצידן קערה עם לבנה, שמן זית וזעתר וקערה עם עגבנייה חתוכה וזיתים. סעדתי את ליבי בארוחת בוקר טעימה מאוד וכל כך פשוטה. אני לא צריך יותר מזה, חשבתי. יחד עם הקפה ועם הסיגריה, זו הייתה חוויה מושלמת בשבילי, שרק עכשיו הבנתי עד כמה הייתה חסרה לי.

לאחר מנוחה קצרה, ששת הציע לי לצאת איתו לטיול רכיבה באזור שדה בוקר.

“ככה, טיול ספונטני?״ שאלתי.

“מה זה ספונטני?״ התעניין ששת.

“לא משנה״, צחקתי, “אני מוכן לצאת איתך לרכיבה על סוסים. היה לי כיף בפעם הקודמת״.

“יופי, בוא נארגן את מה שצריך, זה יהיה כמה שעות הטיול הזה. אני אראה לך מקומות יפים״, הבטיח.

“מצוין, יאללה בוא״.

רכבנו לאט. הסוסות צעדו בטיפוף רגליים חינני, כשראשן וזנבן מורמים וכל תנועה משדרת אצילות.

“תראה איך הם רוצים לרוץ״, צחק ששת “הם לא יצאו לריצה כבר כמה ימים, הם כבר השתגעו באורווה שלהם״.

“רק שלא יתחילו לדהור״, פלטתי בפחד ומשכתי חזק את המושכות, “אני בטוח אפול״.

“אל תדאג, הם לא ירוצו. אני לא אתן להם עכשיו. אבל אולי בדרך חזרה, אם לא תפחד״.

“אולי, נראה״.

הנוף שרכבו בתוכו נתן לי תחושה של חופש אין סופי. רכבנו בתוך ערוץ נחל צין המתפתל בפיתולים רחבים, ושאריות מי הגשמים מהחורף האחרון השאירו בו את חותמן בצורת שלוליות מים קטנות, משופעות בצמחייה ירוקה, שעיטרו את נתיב רכיבתנו. לגדות הערוץ התגלו, מדי פעם קירות ההרים והמצוקים שהתבלטו בצורותיהם הייחודיות והמשונות. המים הרבים שזרמו בו במשך מיליוני שנים חצבו את נתיבו בסלעים ופיסלו אותם באומנות מופלאה שרק הטבע הפראי מסוגל לו. הרגשתי כמו קאובוי במרחבי טקסס ודמיינתי אותנו כשני גיבורי מערבונים, עשויים ללא חת, בדרכם להרפתקה נועזת. לא נראה לי שששת דמיין את אותו התסריט. הוא לא צריך לדמיין, חשבתי, הוא גר כאן והוא חי את זה. בשבילו זה הדבר האמיתי. רכבנו בכיוון כללי צפונה, כחצי שעה עד שהגענו לעתיקות עבדת. ששת לא רצה שנתעכב במקום כי הוא לא היה מטרת הטיול, אז המשכנו להתקדם בערוץ הנחל עוד כשעה ברכיבה איטית. בערך באותו הזמן שישבני החל להציק לי בעקבות הרכיבה הממושכת, שלא הייתי מורגל אליה, החלו להתגלות לעיניינו מראות קסומים ומפתיעים בתוך הנחל. מעיינות מים זורמים שיצרו פלג שופע שלגדותיו צמחייה עשירה. ככל שהתקדמנו התגלה המקום כנווה מדבר שוקק חיים. בדרכנו ששת הצביע, מדי פעם, על בעלי חיים השוכנים באזור ששמרו מרחק בטוח מאורחים לא קרואים כמונו. ראיתי יעלים עם קרניים ארוכות ומעוקלות, ראיתי שפני סלע בעלי אוזניים קטנות וראיתי ציפורי טרף גדולות מרחפות במרום. הסתכלתי בכל היופי הזה כמהופנט חסר מילים. לא שיערתי, בדמיוני הפרוע ביותר, שמקום מרשים כזה קיים במדבר הצחיח שמסביב.

“מה זה המקום הזה?״ שאלתי את ששת כשהבעת התפעלות על פניי.

“הנחל הגדול שרכבנו בו הוא נחל צין, את זה אתה כבר יודע, והמקום שאנחנו רוכבים אליו, זה עין עבדת. אבל חכה, עוד לא ראית כלום. בוא נרד מהסוסים, ננוח קצת ואחר כך נמשיך ברגל״, ששת חייך.

ירדנו, הובלנו את הסוסות לפלג המים על מנת שירוו את צימאונן וניצלנו את ההזדמנות למנוחה קצרה שבה שתינו מים ועישנו סיגריה מהנה. הבטתי סביבי וראיתי מערות חצובות בקירות הסלע וניחשתי שהן שימשו כמקום מסתור לאנשים שנרדפו על ידי אנשים אחרים מהעבר הרחוק. ככה זה תמיד, חשבתי, כשרואים מערה יודעים שבתקופה כל שהיא במהלך ההיסטוריה הסתתרו בה בני אדם נרדפים. במקום הזה גם אני הייתי בוחר להסתתר, אם הייתי במצבם. הוא פשוט מקום מושלם, מים בשפע, צמחייה רבה, בעלי חיים רבים ואפשרות לגדל גידולים חקלאיים.

המשכנו בדרכנו בצעידה רגלית והובלנו את הסוסות שהלכו אחרינו כמו כלבים נאמנים. המים זרמו באיטיות ומילאו בריכות יפות בדרכם מטה. המראה המרהיב ביותר היה מפל צר וגבוה שמימיו נשפכו לבריכה רחבה שנראתה עמוקה למדי. חורשת עצים מרשימה הקיפה אותה וסלעים בצבעים כהים ניקדו את האדמה ואת ההרים שסביב. עצרנו. זה המקום שאליו ששת כיוון את הטיול. ישבנו בצילו של אחד העצים הקרובים לבריכה ונהנינו מהשלווה ומהרוגע שעטף אותנו בגן העדן המדברי שהגענו אליו.

“לא הייתי מעלה על הדעת שיש מקום כזה יפה במדבר״, הבעתי את התפעלותי “כל הכבוד, ששת, שיחקת אותה״.

“ידעתי שתאהב את המקום הזה, כל מי שרואה אותו מתלהב״.

“אני חייב לשחות בבריכה הזאת. זה נראה לי כיף״ אמרתי והתפשטתי מבגדיי.

עם תחתונים לגופי העירום, נכנסתי לאיטי למים המזמינים והקרים. שחיתי במרץ כשתי דקות ובהדרגה קור המים הפך ממטריד למהנה. לא הייתי מחמיץ את החוויה הזאת בעד שום הון שבעולם, חשבתי לעצמי וקראתי לששת להצטרף אליי. ששת חייך והפסיק לרגע את מלאכת הדלקת המדורה שעליה עמל.

“המים יותר מדי קרים בשבילי, אני שוחה פה רק בקיץ כשחם מאוד״.

“המים מצוינים, אתה מתרגל לקור מהר ועכשיו כבר לא קר בכלל. אתה לא יודע מה אתה מפסיד״.

“אני לא נכנס, אבל תמשיך לשחק עד שאכין את הקפה ואת האוכל, חוץ מזה כשתצא אני רוצה לספר לך משהו״.

“אתה יכול לספר לי עכשיו, אין פה אף אחד״.

“לא לא, כשתצא אני אספר לך״ ששת התעקש.

התייבשתי בעזרת חומה המלטף של השמש האביבית, עד שריח הקפה הטרי עלה באפי ומשך אותי למדורה הקטנה. התלבשתי והתיישבתי. ששת הגיש לי פיתה מגולגלת עם טונה בתוכה וקופסת שימורים מחוממת שהכילה גרגירי תירס. בסיום הארוחה, ששת הגיש לי ספל קפה והצית עבורי סיגריה.

“זה נקרא ליהנות מהחיים״, חייכתי.

ששת לא הגיב. הבטתי בפניו והבחנתי בהבעת מצוקה כלשהי בעיניו.

“קרה משהו?״ שאלתי בדאגה.

“אני רוצה לספר לך משהו, אבל אסור לך לספר לאף אחד בחיים״ אמר ששת ברצינות תהומית.

הזדקפתי “אתה יודע שלעולם לא אספר, אבל מה קרה? אתה מתחיל להדאיג אותי".

“זה משהו שאני לא בטוח שתרצה להיות חבר שלי אחרי שתשמע מה אני עושה. בגלל זה לקחתי אותך לכאן, כי לא רציתי לספר לך בבית שלי. כאן אני מרגיש יותר טוב לדבר".

“ששת, מה כבר עשית שאתה כל כך מוטרד? מה זה כבר יכול להיות?״ ניסיתי להפחית מחומרת המעשה למרות שלא היה לי מושג מהו.

“טוב, אני אתחיל מההתחלה, זה לא פשוט. לפני כמה חודשים הפקחים עוד פעם באו ולקחו לנו את כל העדר. אבא שלי לא הצליח לשחרר אותו וגם העורך דין לא הספיק״.

“רגע!״ עצרתי אותו “מתי זה קרה? למה לא אמרת לי כלום?״

“זה היה בחורף ולא רציתי שתתערב. אבא שלי אמר לי שאתה עשית מספיק בפעם הקודמת והוא גם לא רצה שאתה תסתבך במשטרה על משהו שהוא לא שלך״.

“איזה שטויות״ התרגזתי “אם הייתי יודע הייתי עוזר לכם, אפילו אם זה היה מסבך אותי. לא אכפת לי״.

“אני יודע, אבל אבא שלי לא רצה. לא משנה, בקיצור, הם הרגו לנו את כל העדר ואנחנו לא יכולנו לעשות שום דבר. אני הייתי בבסיס אז לא ידעתי כלום עד שבאתי הביתה ביום שישי״, ששת הפסיק והצית סיגריה.

“אני לא מאמין״ אמרתי בכעס “איזה זונות. למה הם עושים את זה?״

“הם הרגו את העדר גם לעוד כמה משפחות של חברים שלנו, וכבר לא נשאר לנו כסף לעשות משפטים. אין לנו כבר בכלל כסף. לא נשאר לנו כלום״ הייאוש התגנב לקולו השקט של ששת.

“אז איך אתם חיים? למה אתה לא ביקשת ממני כסף? אני חבר שלך!״ הכעס הופנה הפעם לששת.

“התביישתי. ואני גם יודע שאתה לא עובד אז אולי אין לך כסף״ ששת השפיל את עיניו.

“אתה מעליב אותי, אם הייתי יודע אולי היינו מצילים את העדר שלכם. הייתי משיג כסף, זאת לא הבעיה. חבל, זה כבר אבוד״, אמרתי בייאוש.

“כן. אבל זה לא הסיפור״, המשיך, “אחרי כמה זמן, לפני שבועיים בערך, בא לשטח שלנו, איפה שאבא שלי מגדל חיטה, מטוס ריסוס וריסס את כל החיטה שלנו והרג אותה. לא רק את שלנו, את כל החיטה של כולם. לא ידענו למה, וגם אין לנו מה לעשות״.

“די, זה כבר יותר מדי בשבילי״ הרגשתי איך הדם אוזל מפניי ואיך החולשה תוקפת את כל גופי. קמתי ממקומי ופסעתי לאיטי לכיוון הסוסות “בוא, בוא נחזור. אין לי חשק להיות כאן יותר״.

עכשיו הבנתי שכשהגעתי בבוקר וחשבתי שדבר לא השתנה, טעיתי. המכלאה הייתה ריקה מהכבשים ומהעיזים כיוון שהם נלקחו ונרצחו ולא מפני שהם רעו בשטח, כפי שסברתי.

“רגע, בוא שב, זה עוד לא הכול״.

“יש עוד זוועות?״ שאלתי בקול רפה “זה לא נגמר?״

הוצאתי את בקבוק הארק מהתרמיל שלי, לגמתי שתי לגימות והתיישבתי במקומי. אחרי מכות כאלה מה כבר יכול להיות יותר גרוע? הרהרתי לעצמי.

“טוב״ אמר ששת “עכשיו תשמע את הדבר העיקרי. יש לי דוד שהוא והבנים שלו מבריחים סחורות מישראל למצרים וגם ממצרים לישראל. כל מיני דברים. אתה זוכר שהיינו רודפים אחרי מבריחים בסיני? אז אותו דבר. בקיצור, כבר הרבה זמן הם רוצים שגם אני יעבוד איתם והם אומרים לי כל הזמן שאני יכול להרוויח הרבה כסף. לא רציתי, וכל הזמן אמרתי להם שאני לא רוצה להיות עבריין ולהסתבך. אבל לפני שבועיים, אחרי שהמטוס ריסוס הרס לנו את כל מה שנשאר לנו, הסכמתי. אמרתי להם שאני מוכן לעשות את זה רק פעם אחת וזהו, לא יותר״.

“אתה לא רציני, נכון. אל תגיד לי שהשתתפת בהברחה. אני לא אאמין לך!״

“תשמע, הייתי מיואש. לא נשאר לנו כסף לחיות. מה אתה רוצה שאני יעשה?״ ששת מלמל בקול חרישי ועצוב.

“לא יודע! בטח יש פתרונות אחרים חוץ מלהיות עבריין״, תקפתי.

“אין לנו שום פתרון. לא לנו. בשביל להשיג כסף אנחנו צריכים או לגנוב או להבריח. זה מה שיש לנו. ואני לא יכול לגנוב מאף אחד״, התגונן ששת לנוכח תוקפנותי.

“אתה מטומטם!״ התפרצתי עליו “זה רק עניין של זמן עד שיתפסו אותך ויכניסו אותך לכלא להרבה שנים!״

לגמתי עוד שתי לגימות, הצתי סיגריה, קמתי ועזבתי את המקום. המחשבות הרעות על מה שיכול לקרות לששת לא עזבו אותי. אני כבר לא מסוגל לשמוע סיפורי זוועה כאלה יותר. איך אני אמור להגיב לידיעות קשות אלה? הלכתי לאורך הנחל השוקק ולא ראיתי דבר. המקום היפה והמיוחד הזה לא ריגש אותי יותר. חזרתי לששת, אספתי את חפציי ועליתי על הסוסה. ששת החרה החזיק אחריי ללא אומר. השעה הייתה שעת בין הערביים והדרך עברה באיטיות מרגיזה.

“תחשוב מה אתה היית עושה אם היו מתנהגים אליך ככה״, ששת שבר את השתיקה המביכה, לאחר כחצי שעה של רכיבה.

לא עניתי. כל הדרך חשבתי על הסיפור של ששת ולאט לאט התרככתי. אולי הוא צודק מבחינתו, חשבתי. הוא ערבי בדואי, מוסלמי שמשרת כחייל בצבא הישראלי היהודי, מסכן את חייו כמעט בכל יום, אביו שירת גם הוא את עם ישראל וסיכן גם הוא את חייו לא מעט פעמים. אין לו ולמשפחתו שום דרישה ממדינת ישראל, למעט האפשרות להמשיך ולחיות בצנעה בביתם, באזור מגוריהם, שבו הם שוכנים זה דורות רבים. זו לא דרישה מוגזמת כלל וכלל, סיכמתי. אין ספק שנעשה פה עוול משווע וחוסר הצדק, שמונע מגזענות טהורה, זועק לשמים. אך האם כל זה מצדיק תגובה קיצונית ונקמה עבריינית מהצד הנפגע? אני לא יודע. לא חשבתי על זה מעולם, עד עכשיו. אין ספק שדעתי חצויה ושאין לי את ההצדקה המוסרית לשפוט את ששת ומשפחתו ואפילו לא את מעשיה של שאר האוכלוסייה הבדואית בנגב. אני לא עברתי את מה שהם עברו, ועדיין עוברים במאבקם נגד רצון המדינה לנשל אותם מאדמתם. ההתלבטות קשה מנשוא ואין לי תשובה נחרצת לגבי צדקת המעשים.

הגענו למאהל לאחר שקיעת השמש, מעט לפני שהעלטה תפסה את מקומה בתחילת הלילה הצעיר. אחמד, ששכב על המזרן הקבוע שלו, התרומם לישיבה כשנכנסנו לאוהל כשעל פניו חיוך של טוב לב. כשהבחין בהבעה הרצינית שעל פנינו, נמחק חיוכו. ללא אומר הוא קם, יצא מהאוהל וחזר לאחר כעשר דקות, כשבידו האחת מגש עמוס בכל טוב ובשנייה החזיק את מוניר. ששת מיהר לחלץ את בנו כשחיוך גדול נסוך על פניו ואפשר לאחמד להציב את המגש במרכז האוהל קרוב לגחלי המדורה. קול צחוקם של ששת ומוניר נגע לליבי והצליח לשפר את מצב רוחי העכור. חייכתי לעברם והרגשתי שחומת הריחוק, שאטמה את ליבי בשעות האחרונות, הולכת ומתפוררת. אחמד, שעסוק היה בהתקנת ארוחת הערב, הציץ בנו בחטף ועיניו מלאו שמחה. הוא כנראה, ניחש את שהתרחש וחשב שכשאראה את מוניר הקטן, אשבה בקסמיו ואשתחרר מהמועקה. הוא כמובן צדק. גם אני, כמו כל מי שראה את מוניר, לא יכול היה להישאר אדיש נוכח מתיקותו ויופיו. הילד, עדין הנפש לא הפסיק לחייך ולצחוק וסחף גם אותנו בשמחת הרגע התמימה. לאחר הארוחה השכיב ששת את מוניר לישון וחזר אלינו קורן מאושר.

“עוד לא סיפרתי לך, אבל ג׳מילה עוד פעם בהיריון״ ששת חייך אליי.

“באמת? איזה יופי! מזל טוב!״ כל כך הופתעתי שלא ידעתי איך להגיב.

“תודה, אני הולך להיות אבא עוד פעם. מה אתה אומר על זה?״

“אני שמח בשבילך, אתה אבא טוב, מגיע לך להיות מאושר״, שפכתי את ליבי והשתתפתי בשמחה בהתרגשותו.

אחמד הביט בשנינו בעיניים נוצצות ולא אמר דבר.

לא הצלחתי להירדם כל הלילה. המידע הרב שחדר היום בכוח למוחי, הטריד את נפשי והדיר שינה מעיניי. מה אני אמור לעשות עם המידע הנפיץ הזה? ואיך אני אמור להתנהג עם ששת לאחר שנודע לי על מעשיו? שוב ושוב חזרתי בראשי על כל הנסיבות ועל כל מרכיבי הסיפור ששמעתי. עברתי בדקדוק רב גם על הטענות המקלות ועדיין לא הצלחתי להגיע למסקנה חד משמעית לכאן או לכאן. עישנתי יותר מדי ושתיתי ארק יותר מדי וכשעלה השחר עלתה אצלי הרגשת בחילה נוראית מלווה בכאב ראש. שוב הבטחתי לעצמי, כמו בכל פעם, שאפסיק לעשן ואפסיק לשתות אלכוהול. שתיתי מים וקפה, אכלתי פיתה מחוממת וכשהרגשתי השתפרה מעט, פשתה העייפות בגופי והשתוקקתי לעצום את עיניי ולהירדם. כשהתעוררתי לקראת סוף היום, צמא אך בראש צלול, נזכרתי שהיום שבת וששת חוזר מחר בבוקר לבסיס בכרם שלום.

בלילה ישבנו שלושתנו באוהל ודיברנו על המצב החדש שנוצר ועל ההתמודדות הקשה של אחמד ושל ששת עם הבעיות הכלכליות. אחמד סיפר לי שהוא נאלץ למכור עד עכשיו, שלושה גמלים כדי להחזיר חובות וכדי לפרנס את משפחתו ונראה לו שבקיץ הקרב הוא ייאלץ למכור גמל נוסף, כי לא תהיה לו את ההכנסה משדה החיטה שרוסס. מחר, הוא אמר, ייפגש עם בני משפחתו ועם חבריו ויחד ינסו למצוא פתרונות למצב הבעייתי שפגע בכולם. גם את העובדה הזאת לא ידעתי עד שאחמד חשף אותה בפניי, ושוב גיליתי עד כמה טעיתי כשחשבתי שהכול נראה ללא שינוי, כשהגעתי אתמול בבוקר. אפילו לא שמתי לב שחסרים שלושה גמלים.

כשעליתי על יצועי, בסביבות חצות, מחשבותיי נסבו בעיקר על איך אוכל לעזור להם ועל מציאת פתרון יצירתי שיגאל אותם ממצוקתם. נרדמתי בהרגשת תסכול מתמשכת.

בבוקר הסעתי את ששת לכרם שלום. בדרך ניסיתי להניא אותו מרעיון ההברחות והבטחתי לו שאחשוב על מציאת פתרון טוב שיגרום לו להפסיק עם המעשים הפליליים שעלולים לסבך אותו לכל חייו. הבהרתי לו שאני מאוד דואג לו ושאני חושש שהוא ייעצר וייכלא ובכך יגרום נזק גדול למשפחתו ובמיוחד לבנו ולאשתו ההרה. ניסיתי לדבר על ליבו ולשכנעו בהיגיון הפשוט של התוצאות הישירות העלולות להיגרם עקב מעשיו.

ששת שתק ורק הנהן בראשו מדי פעם. לפני שנפרדנו אילצתי אותו להבטיח לי שהוא לא יעשה דבר אשר יגרום לו להסתבך ולהבטיח שימשיך להתקשר אליי בכל יום שני בסביבות השעה עשר בלילה. ששת הבטיח.

בדרכי הביתה הבנתי שהאפשרויות המהוגנות העומדות בפניו ובפני אביו מוגבלות מאוד עד בלתי אפשריות. כשהגעתי לביתי גם הגעתי למסקנה שאין באפשרותי לעזור להם מבחינה חוקית וכלכלית והדבר היחיד שאני יכול לעשות למענם הוא לחיות איתם ולהיות חלק מהמאבק האין סופי שלהם ברשויות המדינה. אני צריך לתמוך בהם בעצם נוכחותי ולנסות לגייס תמיכה של גורמים משפיעים שיכולים להזיז דברים בחלונות הגבוהים. אבל הבעיה היא שאני לא מבין בפוליטיקה ושאני לא מכיר פוליטיקאים.

חלפו כחודשיים, שבהם בכל יום הבטחתי לעצמי שמחר אני מתארגן ונוסע לדרום, ובכל יום דחיתי את הנסיעה למחר. בכל יום כעסתי על עצמי על זה שאני לא עומד בהבטחתי לששת וגם כי איני מיישם את המסקנות שהגעתי אליהן. במהלך התקופה שעברה, ביליתי בחוף הים, ביליתי עם רינה ועם מירי וביליתי גם עם איילת, חברתה הנשואה של מירי, שהכרתי באמצעותה ושנהניתי מאוד מהכסף ומהמתנות שהרעיפה עליי. במהלך החודשיים שחלפו המשכתי גם לתחזק את כאבי הגב המדומים שסבלתי מהם, למקרה שאקרא שוב למילואים בלבנון. צברתי מלאי גדול של מסמכים רפואיים, מרשמי תרופות, שהקפדתי לבקש העתקים מהם מהרופאים, וצילומי רנטגן, שבהם אומנם לא רואים פגיעה אך הם עושים רושם של אדם סובל. ההתמדה עזרה מאוד מפני שבשלב מאוחר יותר, קיבלתי את השחרור המיוחל מצה״ל, בתוספת הורדת פרופיל לעשרים וארבע, שהוא פרופיל רפואי שמשחרר מהצבא לצמיתות.

באחד הבקרים עבד התקשר. לאחר כשלוש שעות עצרתי את מכוניתי מול האוהל של אחמד. מעולם לא ראיתי אותו מיואש כל כך. אחמד, שתמיד הפגין אופטימיות וששידר חוזק בכל מצב, נראה, עכשיו, כבוי ומדוכא. לאחר החיבוק והנשיקות, הוא סיפר לי שאני עומד כרגע, מול אדם חסר כול שנאלץ למכור גם את הסוסות האצילות של משפחתו, לאחר שמשרד החקלאות והסיירת הירוקה השמידו לו את כל הגמלים שנשארו לו.

אם אחמד מכר את סוסותיו האהובות אז מצבו בכי רע באמת. בדואי לא מוכר את סוסותיו אלא במקרה חירום בלבד, זאת ידעתי תמיד, וגם אז המכירה היא חלקית. בהסכמה ידועה מראש, הקונה מתחייב להעביר למוכר את שני הסייחים הראשונים שהסוסה תמליט, כשימלאו להם מאה ימים, ועד אז יתייחסו המוכר והקונה זה אל זה כאל שותפים וכאל בני משפחה.

“אם היה לי שכל הייתי מוכר מזמן את כל מה שהיה לי, את העדר, את הגמלים ואת הסוסות והייתי נשאר לפחות עם הרבה כסף ולא כמו עכשיו שאין לי כלום ואני עוד חייב למדינה הרבה כסף על הקנסות ועל ההובלות של הגמלים שהם הרגו לי״ אחמד לא הצליח לעצור את ההתרגשות שאחזה בו “מה שנשאר לי היום זה רק שלושה חמורים וקצת תרנגולות. זהו״.

לא הגבתי. הדם רתח בעורקיי ופניי להטו. בתוך כל הכעס, האשמתי גם את עצמי במה שקרה. לא אמרתי דבר, אבל המחשבה שאם הייתי חוזר לכאן לפני חודשיים, אולי הייתי מצליח לבטל את רוע הגזירה או לפחות לארגן כסף ולשלם את הקנסות ואת הוצאות המשפטים, שאחמד וקרוביו לא היו מסוגלים לשלם. המחשבה הזאת, לא נתנה לי מנוח. כרגע, בלהט היצרים, הצדקתי בכל ליבי את מעשיו של ששת והחלטתי אפילו, להציע לו את עזרתי בביצוע ההברחות. אין דרך אחרת להרוויח חזרה את הכסף שהמדינה גזלה מהם, כך החלטתי. אני אקשור את גורלי בגורלם. לא אתן להם לעבור את הסבל הזה לבד.

עד סוף השבוע, כשששת חזר לחופשה, ביליתי את כל הימים ואת כל הלילות עם אחמד. נסענו למקומות שונים באזור ונפגשנו עם קרובי משפחתו ועם חבריו. ישבנו שעות רבות כדי לטכס עצה ולא הגענו למסקנה חד משמעית. הפתיחות הרבה שבה קיבלו אותי המארחים שלנו בכל הפעמים, הפתיעה אותי לטובה, חיזקה את ביטחוני העצמי ויצרה הרגשת שייכות נעימה. כל המארחים דיברו אליי בגילויי לב וללא חשש, למרות זרותי ולמרות היותי ישראלי ויהודי. לזה היה אחראי אחמד, שכולם סמכו על שיקול דעתו בנוגע אליי. את רוב השיחות ניהלנו בשפה העברית, לעיתים עילגת, ואת מקצתן בערבית עילגת מצידי. במהלך הנסיעות המשותפות ניסיתי לשכנע את אחמד לקנות כמה כבשים וכמה תרנגולות, כדי להתחיל לשקם את משק החי שלו, והצעתי לשלם עבורם. לאחר דין ודברים ארוכים, שבמהלכם הסברתי לו שיש לי כסף שאין לי צורך בו וכיוון שאין לי כמעט הוצאות כשאני מתגורר בביתו ולמעשה אני חייב לו הרבה, אחמד הסכים, בתנאי שאראה את המעשה כהלוואה שתוחזר לי על ידו כשיוכל. הסכמתי מיד. קנינו שלושה כבשים ועשר תרנגולות. ביום שישי בבוקר נסעתי למצפה רמון והצטיידתי במבחר מוצרי צריכה בסיסיים כמו קמח, אורז, שמן זית, סוכר, ירקות, ביצים, סיגריות, כמה קופסאות שימורים ועוד כמה שקיות ממתקים. קניתי גם שני בקבוקי ארק וחזרתי למאהל. אחמד מיהר לעזור לי להעביר את המצרכים לאוהל תוך מלמול לא מובן שהסביר את מבוכתו ואת תודתו. בארוחת הערב החגיגית שהגישו לנו בנות המשפחה, שמחתי לראות שהחיוך חזר לפניהם של ששת ושל אחמד. ששת שמח לבשר לי שבעוד ארבעה ימים הוא יוצא לחופשת שחרור מהצבא ושבעוד כשלושה שבועות הוא משתחרר מהשירות הסדיר. שמחתי מאוד ומיד הבטחתי לו מסיבת שחרור מיוחדת. איזה יופי, חשבתי, בקרוב מאוד ששת יהיה חופשי ויוכל לעזור לנו במאבקנו נגד הרשויות. בלילה הזה נרדמתי בקלות, בהרגשת ביטחון ובהרגשת עוצמה נפשית. מופלאה בעיניי הייתה תחושת החוזק שהרגשתי. דווקא בשעות המשבר הקשות ביותר שלנו הצלחתי לאזור את כל כוחות נפשי ולהתעלות מעל רגשות הייאוש והדיכאון. התחושה הטובה, שמעתה המצב יכול רק להשתפר, חיממה את ליבי והקרינה החוצה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אמיץ וחזק ולא נשברתי. האמנתי בלב שלם ששלושתנו יחד נצליח להתגבר על הכול. בבוקר, שמתי לב שלא שתיתי ארק, בלילה הקודם, לפני שנרדמתי.

ביום ראשון הסעתי את ששת לבסיסו בכרם שלום וביום רביעי חיכיתי לו סמוך לשער הבסיס, עד שיסיים את כל סידוריו. כשראיתי אותו פוסע לעברי, עם קיטבג ועם חיוך גדול, לא הצלחתי, וגם לא רציתי, להסתיר את שמחתי. ששת הופתע כששם לב שכיוון נסיעתנו הוא צפונה ולא חזרה לרמת הנגב. כששאל, השבתי שאנחנו בדרך לתל אביב, לחגוג את שחרורו. עיניו נצצו וחיוך קטן התמקם בפניו. ידעתי שזאת תהיה הפעם הראשונה שששת יבקר בתל אביב וידעתי שהוא יחווה חוויות שייצרבו בזיכרונו שנים רבות. התחלנו באזור התחנה המרכזית של תל אביב וששת נאלם דום. הוא נדהם מהשפע, מהצבעוניות ומהריחות ולא הפסיק להתפעל מהאווירה הייחודית. נכנסנו למסעדה עממית קטנה ואכלנו בורקס טורקי בצלחת, בתוספת ביצה קשה וזיתים דפוקים וקינחנו בלימונדה עשירה בטעמים. שוטטנו בין החנויות ובין הדוכנים וקנינו שלוש קסטות פיראטיות של מוסיקה ישראלית במחיר מבצע. המשכנו ליפו העתיקה, משם לנמל הציורי ואחר כך נסענו דרך רחוב הירקון לחוף הילטון והתיישבנו לסיגריה על שובר הגלים. הדייגים השליכו את חכותיהם שוב ושוב בסבלנות אין קץ ואנחנו נדבקנו בשלווה ממכרת ולרגע שכחנו את צרותינו בדרום. את הלילה העברנו סביב למדורה בחוף הים באזור הדולפינריום, לאחר ארוחת ערב במסעדת בשרים בשכונת התקווה. את רוב שעות הלילה החמים העברנו בשיחות נעימות, בעישון סיגריות ואני גם בשתיית בירה. בין היתר דיברנו על ההבדל התהומי בין סגנון החיים העירוני לבין החיים באזורי המדבר והנגב וששת לא הצליח להבין כיצד בני אדם שפויים מסוגלים לגור בדירות צפופות בתוך בניינים מרובעים בעלי מספר קומות. הוא לא הבין, למרות ניסיונות ההסבר שלי, מה מושך אנשים לקבור את עצמם ברחוב או בשכונה וסביבם אלפי אנשים שהם לא מכירים וברוב המקרים גם לא סובלים. כשציינתי בפניו שהמגורים בערים עולים כסף רב, הרבה יותר ממה שהוא מתאר לעצמו, הוא היה בטוח שכל תושבי הערים לא שפויים, במקרה הטוב. מדוע שבן אדם יעבוד כל חייו רק כדי לקנות דירה ולגור בתוך ג׳ונגל שעשוי מבטון ומלא בחיות אדם? ששת סירב להבין. כשסיפרתי לו שרוב בעלי הדירות לוקחים הלוואות גדולות מהבנקים על מנת לקנותן ומתחייבים לשלם בכל חודש סכום נכבד, כמעט עד לסוף חייהם, ששת הביט בי בחוסר אמון מוחלט ולא הגיב. תיארתי לעצמי מה הוא חושב על העניין.

בבוקר, בדרכנו לדרום, ששת שאל אותי במה אני עובד. הוא לא הבין מהיכן יש לי כסף לחיות ולבזבז.

“אתה אף פעם לא אמרת לי מה אתה עושה וחוץ מזה אתה תמיד פנוי ויכול להיות אצלנו הרבה זמן, אז ממה אתה מרוויח?״ התעניין ששת.

“אני גר אצל ההורים שלי, אז אין לי הוצאות״, חייכתי אליו.

“אז ההורים שלך נותנים לך כסף. מה, הם עשירים כל כך?״

“לא, הם לא עשירים בכלל״, צחקתי “והם גם לא נותנים לי כסף, אני רק חי בבית שלהם".

“נו, אז מאיפה הכסף שיש לך? אתה כל הזמן עם הרבה כסף בכיס וגם אתה נותן לנו הרבה״ הוא לא הסתיר את סקרנותו.

“אני ג׳יגולו״, צחקתי.

“מה זה ג׳יגולו?״

“לא משנה״, המשכתי לצחוק “רק שתדע שאת הכסף שלי אני מקבל בגלל שיש לי כישרון שאין להרבה, אז אנשים שמחים לשלם לי ואני גם יכול לחסוך״, התחמקתי באלגנטיות. ששת לא יצליח להבין, או שהוא יגיב בחוסר אמון, ולא היה לי חשק לפתח את הנושא.

“אף פעם לא שמעתי על מקצוע כזה. אצלנו צריך לעבוד בשביל להרוויח. טוב, אבל אתם יהודים אז אצלכם הכול אפשר״, ששת סיכם לעצמו את השיחה למרות שלא הבין דבר ממנה.

בהמשך הנסיעה, כששתקנו ושקענו איש איש במחשבותיו, שמתי לב פתאום, שכשאני נמצא בדרום ומתארח אצל ששת, אני בדרך כלל לא חושב על סקס ולא על נשים. היצר הגברי שלי, מהרגע שעברתי את באר שבע לכיוון דרום, נרדם. ככל שהתעמקתי במחשבות המשונות הללו, כך הופתעתי מעצמי יותר. גיליתי שכאשר אני חוזר לציוויליזציה שבאזור המרכז, מיד חוזרת לי התשוקה התמידית לנשים ואני חוזר למחשבות הזימה. אני לא יודע אם אני נורמלי, אבל אני כל הזמן חושב על סקס. לפחות פעם בחמש דקות, במשך כל היום. מעניין אם כל הגברים כמוני. אין לי מושג.

***

הזמן חלף באיטיות והחיים בחברת ששת ומשפחתו התגלו כמהנים מאוד. חיי החופש שהייתי מורגל אליהם קיבלו תפנית חיובית. מהיום שששת השתחרר מצה״ל כמעט לא נפרדנו. בשבועות הראשונים העברנו את הימים בעיקר במנוחה ובטיולים באזור, במיוחד סביב מצפה רמון ומכתש רמון. אהבנו להתבודד במקומות שונים ברמת הנגב, להגיע לפינות חמד מפתיעות שלא הכרתי ולעולם לא הייתי מכיר אלמלא ששת. במהלך הטיולים ששת לימד אותי לזהות את סוגי הצמחים הגדלים בנגב והסביר לי איך מבדילים בין עקבות בעלי החיים השונים שנתקלנו בהם לעיתים קרובות. אהבנו מאוד ללון בשטח ונהנינו להקשות על עצמנו כך שבכל טיול סחבנו איתנו פחות ציוד ופחות מזון. התייחסנו לזה בתור משחק ולא בתור שיעורי הישרדות, גישה מנוגדת לאימון ההישרדות הקשוח שעברנו בצבא. ששת נהנה להקניט אותי בחיוך כשהתלוננתי בפניו מדי פעם על רעב או על אי נוחות מסוימת, בעיקר בשינה על הקרקע כשתחתיי שמיכה דקה בלבד.

“אני רואה שייקח לי הרבה שנים ללמד אותך להיות בדואי אמיתי, אבל לא אכפת לי, יש לנו הרבה זמן״.

“אל תעשה עניין כזה גדול מלהיות בדואי. אם אני יכול לסבול אותך במדבר אז כל אחד יכול״, השבתי לו בחיוך בכל פעם, “חוץ מזה אם יש לי בקבוק ארק ומספיק סיגריות, אני יכול לחיות בכל מקום״.

“אם אתה חושב שתוכל להסתדר במדבר רק עם הבקבוק והסיגריות שלך, אל תתפלא אם פתאום תגלה שאתה מת״, הייתה התשובה הקבועה של ששת.

ככל שעבר הזמן כך התחסנתי והתחזקתי. לאט לאט שברתי את כל המחסומים שכבלו אותי בחיי החדשים. בכל יום חדש גיליתי שאני שלם יותר עם השינוי ושאכן מקומי איתם. המדבר נכנס לי לנשמה ולגוף וחישל אותי כך שהפסקתי לעשות עניין מחולשות העבר. קור, חום, רעב, צמא וחוסר נוחות לא הפריעו לי כל כך ולמדתי להתגבר עליהם. הצלחתי לדלג מעל המחסומים המנטליים, הפיזיים, ההיגייניים והאסתטיים. הערבית שלי השתפרה מאוד ולמדתי לדבר במבטא המקומי. ששת, שנהג להתבדח בתחילה על ניסיונות הדיבור שלי, התחיל להחמיא לי על השיפור ואף לעודד אותי לחשוב בערבית. נהניתי להתבטל שעות ארוכות ולשקוע במחשבות שונות ונראה היה שכלום לא יערער את שלוות חיי. חוץ מהוריי.

למרות שלא הרגשתי חשק וגם לא צורך לפגוש את הוריי, אילצתי את עצמי לבקרם פעם בחודש, לפחות. ביקור שהפך בכל פעם, מבלתי נסבל לסיוט. הם לא הבינו מה אני עושה בדרום ובכל מפגש איתם הם “טחנו לי את המוח״, אילצו אותי לשקר להם, אילצו אותי להמציא סיפורים ואילצו אותי לשנות את המציאות לפי הצורך. ידעתי בוודאות שהם לא יוכלו להבין את הקשר שלי עם ששת ועם משפחתו ובוודאי שלא יוכלו להבין את הרצון שלי לחיות במדבר, לבד, ללא בני משפחה וללא חברים מוכרים. לא עזרו לי ההסברים שאני מאושר ושטוב לי לחיות בנגב, הם פשוט לא הצליחו להבין. הביקורים שלי בביתם הפכו לעינוי ולכן התקצרו מביקור לביקור. ככל שעבר הזמן התרחקתי ממשפחתי וליבי נאטם לצורכיהם. בשלב הזה של חיי לא הפנמתי את הדאגה הרבה של הוריי למצבי ולא הבנתי שכל מעשיהם, מוזרים ולא הגיוניים ככל שיהיו, הונעו מאהבה גדולה מאוד אליי. גם עם אחותי הגדולה לא שמרתי על קשר רצוף. מעולם לא הייתה לי איתה שפה משותפת והיא לא התעניינה כל כך במצבי או בשלומי. הבנתי אותה. עול חיי המשפחה שהיא ניהלה וההפרש הגדול של השנים שהפרידו בינינו, עשר שנים, יצרו ריחוק הגיוני כמעט בכל התחומים. היא נשואה עם שלושה ילדים, גרה רחוק מבית הורינו, כך שהקשר איתה התבסס על מפגשים משפחתיים בחגים, על אירועים משמחים כמו בריתות או ימי הולדת ועל שיחות טלפון שיזמו הוריי. לא כל כך אהבתי להיפגש איתה ועם משפחתה. האווירה במפגשים האלה, הייתה בדרך כלל טעונה ולא נעימה, לא איתי ולא בגללי. ישבתי תמיד בשקט במקום צדדי, שקוע במחשבות וניסיתי להתעלם מהוויכוחים ומהריבים האין סופיים בין אחותי לבין בעלה חסר עמוד השדרה ובין ילדיהם המפונקים והמעצבנים. המשפחה הצעירה לא היוותה עבורי מודל לחיים טובים ומאושרים. התפלאתי איך הם עדיין סובלים זה את זה ומדוע הם עדיין ביחד. כנראה בכל זאת טוב להם עם משחקי השליטה שהם מנהלים, או שהם נשארים בגלל הילדים ובגלל הרכוש המשותף. או שהזיונים המעולים שלהם מחזיקים אותם ביחד. מעניין.

במסגרת השקרים שאני מספר להוריי, אמרתי להם שאני גר ועובד בבאר שבע. סיפרתי להם שאני שוכר דירה קטנה במרכז העיר ושאני עצמאי שמתפרנס כמדריך טיולים בכל אזור הדרום. הסיבה שבחרתי במקצוע זה היא כדי שלהוריי לא תהיה אפשרות לאמת את הסיפורים. אין לי משרד וכמובן גם לא טלפון, גם לא בדירה. כך יכולתי להיות חופשי ולגור היכן שאני חפץ. לא שיערתי בליבי אף פעם שהוריי דואגים לי כל כך ושאני גורם להם לצער וליגון. בכל פעם שהגעתי לביקור בן יומיים-שלושה, לא העליתי על דעתי שהקרקס המגושם שהתחולל סביבי, שהם היו ליצניו העצובים, נבע מאהבה גדולה ומהרצון לרצות אותי ככל יכולתם. הם יצאו מגדרם בכל פעם שהבעתי שביעות רצון מהארוחות המושקעות ששניהם הכינו לי ואני, ברוב טיפשותי, לא הבנתי ששניהם משוועים לתשומת ליבי ולו הקטנה ביותר. הייתי כנראה שקוע יותר מדי בעצמי ובבעיות של הבדואים כך שלא הבנתי שבמילה אחת קטנה אני יכול להפוך את הוריי למאושרים מאוד. תשומת לב קלה מצידי הייתה עושה את ההבדל הגדול. לא היה לי שכל לחשוב כך. כמה חבל. כשאני חושב על זה היום, לאחר שנים רבות, שהוריי כבר לא בחיים, אני עדיין מצטער על התנהגותי ועדיין יורדות לי דמעות.

בסיום כל ביקור הפצירו בי הוריי שאקבע איתם תאריך שנוח לי כדי שהם יבואו לבקרני בבאר שבע. הם ייסעו באוטובוס עד לתחנה המרכזית בבאר שבע ואני אאסוף אותם משם במכוניתי. זאת הייתה תוכניתם הקבועה ואני נאלצתי לנפצה בתואנות שונות, אך בעיקר בטענה שברוב ימות השבוע אני נמצא בהדרכה מחוץ לבאר שבע וחוץ מזה, שיקרתי להם שהזמן החופשי שלי לא כל כך בשליטתי כיוון שסוג העבודה שלי מתאפיין בהזמנות מהרגע להרגע. ככל שהם התעקשו יותר כך הבנתי שאיני יכול להמשיך עם ההתחמקויות שלי לנצח והבנתי שאני חייב למצוא פתרון יעיל ולעשות סוף לבעיית הביקור. לאחר מחשבות רבות הגעתי למסקנה שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לשכור דירה קטנה וזולה בבאר שבע, שבה אוכל לארח את הוריי ובנוסף תשמש עבורי כמקום מפלט נגיש כשארצה להתבודד מעט מדי פעם. את הכסף עבור הדירה אקבל כמובן מרינה שתשמח להגיע אליי למפגשים אינטימיים כשתחפוץ בכך. היא תוכל לצרף אליה לביקורים גם את מירי, פנטזתי לעצמי. רינה התלהבה מהרעיון ומיד נרתמה למשימת חיפוש הדירה. כשמצאה אחת והראתה לי אותה, נבהלתי מגודלה, מהריהוט המפואר וממוצרי החשמל המודרניים שהיו בה. מחאותיי לא עזרו לי. גם לא הטענה שדירה ברמה כזו לא מתאימה לצעיר עני כמוני וגם לא הטענה שהוריי לעולם לא יאמינו שביכולתי לגור ולחיות ברמה כזו. רינה התעקשה שדירה זו היא המינימום ההכרחי עבורה ובפחות מזה היא לא מסתפקת. היא הסבירה לי שעל מנת שהיא תרגיש נוח להגיע אליי ולהתארח בדירתי, חייבים להיות בה פינוקים ונוחיות מרבית. התפשרתי לבסוף, אך את מכשיר הטלפון ניתקתי והחבאתי באחת המגירות בארון המצעים בחדר השינה.

“תסביר להורים שלך שבאר שבע היא עיר מאוד זולה למגורים ומצידי תספר להם אפילו, שאני מממנת את הדירה הזאת. לא אכפת לי. העיקר שיהיה לנו כיף כשניפגש״.

“את מסבכת אותי עם עוד שקרים שאצטרך למכור להם. אבל בואי ננסה. אני רק רוצה לראות את הפרצוף שלהם כשהם יגיעו לכאן בפעם הראשונה, כי אמרתי להם ששכרתי דירה קטנה, לא גדולה ומפוארת כזאת״.

“אני בטוחה שתסתדר. ועכשיו לך להתקלח ותוריד ממך את ריח עשן המדורות ואת הלכלוך של המדבר. יש לי תוכניות בשבילנו, לא באתי עד לבאר שבע לחינם״.

שבוע לאחר מכן אספתי את הוריי ואת שני הסלים עמוסי המצרכים שהביאו עימם, מהתחנה המרכזית בבאר שבע. כשנכנסנו לדירה שניהם נאלמו דום. לאחר ההלם הראשוני הם הניחו את הסלים על הרצפה בכניסה ומיהרו לתור את החדרים השונים תוך כדי מלמולים הדדיים מעורבים עם קריאות התפעלות שונות. כשנרגעו לבסוף, ניגשו אליי, נעמדו מולי בפנים רציניות והביטו בעיניי. לא יכולתי שלא לחייך כשראיתי אותם ניצבים מולי בחזית משותפת. אימי ואבי, לבושם מוקפד, מהודר שלא לצורך ושערם עשוי היטב. אני, לעומתם, נראה מוזנח ומרושל. הם נראו לי באותו הרגע כמו שני מושבעים מבוגרים שמחכים לתשובת הנאשם המסכן שלא מבין מה כולם רוצים ממנו ואיפה הוא טעה.

“כמה זה עולה לך, הדירה הזאת ומאיפה יש לך כסף לשלם עליה?״ שאל אבי.

“ולמה אתה צריך דירה כל כך גדולה ומאיפה כל הרהיטים וכל המוצרים שיש כאן?״ הוסיפה אימי.

“תירגעו, הדירה לא שלי ואני גם לא משלם הרבה כמו שאתם חושבים״, שלא כמנהגם שניהם שתקו והמתינו להמשך דבריי, “אני שומר על הדירה לאחד המנהלים שנסע לחו״ל עם המשפחה שלו. הם יצאו לשליחות באמריקה והיו צריכים מישהו שיגור בדירה ואני הסכמתי". השקר התלבש לי טוב, חשבתי בסיפוק.

“איזה מנהל?״ שאלו פה אחד.

“מנהל, פה, בעיריית באר שבע. הוא קיבל תפקיד של שליח של הסוכנות היהודית, אז הוא לקח את כל המשפחה שלו, כי זה לכמה שנים. איך הדירה? מה אתם אומרים?״ ניסיתי להעביר את מוקד סקרנותם המטריד, לתיאורים ויזואליים של עצמים שונים.

“יש לך פה ארבעה חדרים, מקרר, טלוויזיה, מכשיר וידאו, מכונת כביסה ועוד הרבה מוצרים, כולם חדשים. מי נותן דברים כאלה למישהו שהוא לא מכיר? אני לא מבין את זה״.

“אמרתי לך, זה בגלל שהם נסעו לאמריקה. אני עושה להם טובה שאני גר בדירה שלהם ומשגיח עליה. אבל מה אכפת לי, העיקר שאני הרווחתי. תראו איזה יופי! אני מסודר לכמה שנים. רק הבעיה שלי היא שאני לא כל כך נמצא פה, בגלל העבודה שלי״.

שוב רינה צדקה ושוב הצלחתי להיחלץ. אומנם בקושי ובעזרת שקרים, אבל הצלחתי. הוריי השתכנעו ולא נראה לי שהם יציקו לי בנושא זה. לאחר הביקור הראשון, המוצלח מבחינתי ומבחינת הוריי, שמחתי שרינה כל כך התעקשה. עכשיו יש לי דירה מפוארת שאוכל לנצל אותה לכל צרכיי. במוחי נרקמו תוכניות שונות שבהן אביא לדירה נשים יפות ואערוך חגיגות של סקס כשאני חופשי מדאגות.

החורף שחלף חיזק אותי פיזית ומנטלית ובסופו הרגשתי שבע רצון מכושר העמידה שלי בתנאי חיים קשוחים. האביב במדבר הוא העונה היפה והנוחה ביותר. כל תושבי המדבר נראים במיטבם ומרגישים פריחה מחודשת ממש כמו הצמחים והעשבים הממלאים את השטחים החקלאיים ואת הוואדיות. בעונה זו מתקיימים רוב המפגשים ורוב האירועים ההמוניים של הבדואים בנגב. באחד הימים היפים שבהם נהנינו מליטופה הנעים של השמש, ששת סיפר לי שבעוד שבוע ייערך המפגש השנתי הגדול של כל השבטים של העזאזמה על יד הקבר של שייח׳ אל אעסם, בביר עסלוג׳, שזה צפונית לנו לכיוון באר שבע, באזור רביבים.

כשהגענו, כל המשפחה, על נשותיה וילדיה, גילינו מחזה שעצר את נשימתי. ראיתי מאות ואולי אלפים, של בדואים. ילדים, נשים, גברים, זקנות וזקנים מאורגנים בקבוצות גדולות, מתחת לאוהלים גדולים כשבעלי החיים סביבם. גמלים, סוסים, חמורים, כבשים ועיזים קשורים ליתדות, ממתינים להתפתחויות. האווירה החגיגית והמרהיבה ריגשה את כולנו ופיזרה חיוכים על פנינו. הדגלים הלבנים שהונפו ליד האוהלים הוסיפו למראה העשיר. עשן המדורות, ריח הקפה וריח הבישולים הבטיחו לכולם חוויה קולינרית אמיתית.

התמקמנו באזור הח׳מסה של המשפחה ונכנסנו לאוהל הגברים. הנשים התרכזו בשטח נפרד והחלו בהכנות לארוחה הקרובה. קבר השייח׳ אל-אעסאם, הבנוי מאבן ומבלוקים המסוידים בלבן ללא כיפה, מקאם, היה מכוסה בדגלונים לבנים מבד, בפחיות שמן שבערו ובמטבעות. כל משפחה נוהגת לזבוח כבש ליד הקבר ולאכול את הקורבן בארוחה גדולה וחגיגית. מאות כבשים נשחטו ודמם זרם כמים ליד הקבר. בשלב מסוים התרחקתי מהמקום וצעדתי לאט, תוך כדי עישון סיגריה, עד שהגעתי למקום שממנו אפשר היה לצפות על האירוע כולו. הרגשתי הייתה מוזרה ומרגשת כאחד. הרגשתי גם שייכות וגם ריחוק. למרות שבעיני עצמי הרגשתי בדואי אמיתי, עדיין לא הבנתי את כל הדקויות ואת כל רזי ההתנהגות האופייניים למפגשי ענק אלה. החיכוך הלא שכיח של מאות בדואים בו זמנית עלול ליצור מצבי לחץ ותגובות קיצוניות. אני לא ראיתי את זה באותו מפגש, להפך, החיבוקים והנשיקות ההדדיים יצרו בעיניי אווירה בטוחה ביותר שהחשדנות ממנה והלאה. מאוחר יותר הבנתי את ההיגיון של העלייה ההמונית לרגל לקבר שייח׳ קדוש. השייח׳ הנערץ היה ידוע, עוד בחייו, כאדם סבלני, טוב לב שעוזר לנזקקים ומפורסם כירא שמים. אווירת הקדושה סביב קברו מנעה מראש התנהגות לא ראויה. הערצת הקדוש המת גיבשה אצל הבדואים התנהגות צנועה וכנועה שהבטיחה שהאירוע הענק יסתיים ללא חריקות. הסתכלתי על החוגגים ממרחק והרגשתי שאני חוזר בזמן לתקופת התנ״ך. כך אני מאמין, הם נראו וכך הם בטח גם חיו אבותינו הראשונים, אברהם, יצחק ויעקב וכל צאצאיהם. גם הם היו נוודים בעלי גמלים, חמורים ומקנה רב, וגם הם זבחו וחגגו בדיוק כמו הבדואים שאני רואה עכשיו. אין הרבה שינוי באורח חייהם. לפחות עד לתקופה הזאת. כי כשאני מביט על צעירי הבדואים אני רואה את השינוי המתרחש בשנים האחרונות, שינוי הנובע מהקדמה המזדחלת לתוך חייהם וגם מהלחץ המופעל עליהם לשנות את תרבות הנדידה ולעבור ולהתיישב בערים וביישובי קבע. הצעירים המעורים יותר בחיי היהודים, מתלבשים כמותם ומתחילים להתנהג כמותם. אני מסתכל על האירוע הססגוני ואני רואה שכמעט כל הצעירים נראים כמוני, ראשם גלוי והם לובשים מכנסי ג׳ינס, חולצות טריקו ונועלים נעלי ספורט. בהפגנת לבושם זו הם מתעלמים לחלוטין מהמסורת הבדואית הנוקשה האוסרת על הגברים להיראות בפומבי ללא כיסוי ראש. לעולם לא ייראה גבר בדואי ללא הכאפייה והעקאל. עד עכשיו.

היה זה האירוע הבדואי הגדול הראשון שלי ואני החלטתי למצות כל רגע בו וליהנות מכל מה שמתרחש בו. המפגש הענק הזה מתרחש אחת לשנה וכל הבדואים מתרגשים בציפייה לבואו, במיוחד הצעירים הרווקים שמנצלים את ההמולה ותרים אחר נערות יפות ומנסים להרשימן בדרכים שונות. אחת הדרכים היא מרוץ הסוסים ומרוץ הגמלים המסורתיים שמהווים את הדובדבן שבקצפת והם הסיבה העיקרית והאמיתית לקיומו של האירוע ולהצלחתו הגדולה. גברים רבים, בעיקר הצעירים שבהם, מתכוננים חודשים רבים לפני המפגש ומתאמנים באומנות הרכיבה. הם מטפחים את סוסיהם ואת גמליהם ומוודאים שהבהמה המובחרת נמצאת בשיא כושרה. האוכפים, הראשיות והרצועות השונות מקושטים באביזרים צבעוניים ובעיטורי עור ומתכת קטנים שמעצימים את יופי המרוץ. כשחזרתי לאוהל ראיתי שששת מטפל בסוסתו היפה כשחיוך גדול מרוח על פניו. לשאלתי המתבקשת הוא השיב שאת הסוסה שאביו מכר, הוא קיבל בהשאלה מהקונה כדי להתחרות במרוץ הסוסים. כעת הוא אוכף אותה ומקשטה בהתאם כדי שתיראה הכי יפה שאפשר. שמחתי בשבילו ואיחלתי לו הצלחה. אחמד, שהצטרף לשיחה, הפתיע אותי כשסיפר לי שששת נחשב לרוכב המוביל בקרב הצעירים ושהוא ניצח בשני המרוצים האחרונים. הקונה, הוסיף אחמד, שמח להשאיל לששת את הסוסה, בתקווה שינצח ובכך יבטיח את ייחוסה הרם ואת שווייה הרב. עסקה הטובה לכל המעורבים.

לאט לאט התקבצו סביב ששת וסוסתו עשרות ילדים ונערים שעודדו אותו ואיחלו לו הצלחה. חייכתי למראה גילויי ההערצה שהופנו כלפי ששת והבנתי שהוא דמות דומיננטית ומפורסמת הרבה יותר ממה שידעתי. המעריצים המשיכו להגיע ולהביך את ששת שלא ידע היכן להסתתר. הם ליוו אותו לתחילת המסלול תוך כדי צעקות שמחה וצעקות עידוד. הילדים ייעצו לו איך לרכוב ואיך לנצח לקול צחוקו המתגלגל.

עשרות סוסים על רוכביהם התקבצו ברחבת הזינוק וליבי החסיר פעימה. עוצמת המעמד והיופי הנגלה לעיניי הותירו אותי נפעם ומתרגש כמו ילד קטן המגיע בפעם הראשונה בחייו ללונה פארק. עוד בשלב הארגון לפני המרוץ, הסוסים והסוסות צעדו בטיפוף רגליים, כשראשם וזנבם מורם וכל תנועות גופם, המעוצב לתפארת, אומרות אצילות וכוח מתפרץ. הרוכבים הגאים ישבו על האוכפים זקופי גב והתאימו את תנועותיהם לתנועות הבהמה. נזכרתי ביום שראיתי את ששת בפעם הראשונה רוכב על סוסתו, בטיול הראשון שלנו. התפעלתי מהיופי המרהיב וכעת, כשאני רואה לפניי עשרות פרשים וכולם מקושטים, ההתפעלות שלי הרקיעה שחקים. מחזה מלהיב במיוחד היה הזינוק המהיר של כל המשתתפים, בתחילת המרוץ. הרעש והאבק ביחד עם העוצמה הרבה, יצרו מופע מרשים וכוחני. ששת סיים במקום השני המכובד ומיד ניגש לברך את הרוכב המנצח, לאחר שזה סיים את סיבוב הניצחון הפרטי שערך לקול צהלות ההמון הנלהב.

מרוץ הגמלים היה בעיניי מרשים פחות. אולי כי אני לא מתרשם כל כך מהגמלים ולא רואה בהם בהמות אצילות ומיוחסות. הגמלים מצטיירים בעיניי כבהמות משא גסות ומגושמות, הבדל עצום מסוסי המרוץ המטופחים והמפונקים שלעולם לא ישמשו לעבודה. הקהל הרב לא חשב כמוני והתלהב מהמפגן הגדול בדיוק כמו מהמרוץ הקודם.

ששת המשיך למשוך תשומת לב מכל הסובבים ועדיין, למרות המקום השני, הוא נחשב לדמות הנערצת ביותר במפגש זה, למעט השייח׳ים המכובדים שמן הסתם משכו אליהם נתינים רבים שביקשו את עצתם ואת קרבתם.

ההתרשמות שלי כמביט מהצד הייתה שששת צובר כוח. ההתעניינות בו בעיקר בקרב הצעירים, גברה מרגע לרגע ורבים ביקשו לשמוע את דעתו בנושאים שונים. כושר מנהיגותו החל לבלוט ואני ראיתי לנגד עיניי אדם צעיר מאוד, שלמרות שהוא נראה כנער, אופיו ותכונותיו המיוחדות משוות לו עוצמה וכריזמה המושכות אליו את כל רואיו ואת כל שומעיו. הכבוד הרב הנלווה למצב החדש לא השפיע על התנהגותו הצנועה של ששת ולא שינה כהוא זה את התנהגותו ואת אורח חייו, אך לי נראה שרצונו לעזור לכל מי שפונה אליו ממלא אותו בדאגות נוספות המאפילות על דאגותיו המשפחתיות. המצב החדש גם ביגר אותו הרבה יותר מהר מהמקובל.

***

חלפו עוד כמה חודשים, שהתגלו כאינטנסיביים והתאפיינו בעירוב של שמחה, עצב, התרגשות והתקדמות. לג׳מילה ולששת נולד בן נוסף, איברהים שמו, והשמחה הרבה האירה את פנינו ימים רבים. את האירוע לכבודו ערכנו בצנעה המתבקשת עקב המצב הכספי העגום, בחברת בני משפחה וחברים קרובים בלבד, אך אני זכיתי לפגוש בפעם הראשונה את משפחתה של ג׳מילה שהגיעה מאל עריש, והתארחה באוהלי משפחתו של ששת. במהלך המפגש המרגש, שארך שבוע ימים, התגלו לי כמה גילויים וכמה סודות. במהלך שהותם של האורחים המכובדים זכיתי גם לראות, בפעם הראשונה, את פניה של ג׳מילה. הסקרנות שנמשכה כמה שנים, הגיעה לסיומה כשראיתי אותה במקרה, מדברת עם אימה ללא הרעלה הנצחית שכיסתה את פניה. יופייה התעצם כשחייכה וגומות חינניות הופיעו בלחייה המלאות. באותו הרגע הנדיר הזה, התאהבתי בה. אהבה ממבט ראשון שכל כך אופיינית לי. הרגשות שהתפרצו בתוכי, כשראיתי לראשונה את פניה של אשת חברי הטוב ביותר היו מעבר ליכולתי. ידעתי בתוך תוכי שנכבשתי, כמו שידעתי כשפגשתי את ששת בפעם הראשונה. ידעתי שאני מביט באדם מאוד מיוחד ושאני נמשך אליו מאוד. הרגשות העזים האלה שחשתי הפתיעו אותי מאוד והפחידו אותי מאוד. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאסור לי להיסחף עם אהבתי המוזרה. למרות הפתיחות הרבה שלי הרגשתי חוטא ובוגד. אסור לי להתאהב באשתו של ששת ואסור לי אפילו לחשוב עליה מחשבות של אהבה וזימה. חבל שראיתי את פניה חשבתי לעצמי, כעת אני לא אוכל להוציא אותה ממחשבותיי. אין לי מושג מה אעשה בהמשך, אך לא אוכל להתעלם מרגשותיי, ולכן אסבול. למרות הלידה שעברה, ג׳מילה נראתה שלווה וקורנת. הפגישה המחודשת עם בני משפחתה, בייחוד עם אימה, שעזרה לה להתמודד עם המצב החדש, שיפרו את מצב רוחה ותרמו מאוד להעצמת אושרה. אביה ואחיה הגדולים הפתיעו את ג׳מילה ואת ששת במתנה יקרה כשבנו לכבודם אוהל משפחתי שהביאו איתם מסיני, כולל כל האביזרים הנלווים, סמוך לאוהל האירוח של אחמד. ששת קרן מאושר ולא הפסיק להודות לאביה ולאחיה של אשתו. אני הופתעתי מהקרבה הרבה ומגילויי החיבה ההדדיים בין ששת לבין משפחתה של אשתו, כי לא הבנתי מה גרם לשינוי במערכת היחסים ביניהם. אביה ואחיה נראו לי שקטים וצנועים ובמהלך השבוע התחבבנו זה על זה, לאחר שהכרנו טוב יותר. ג׳מאל, האב, הזמין אותי לבקרו בביתו, וכשהזכרתי לו שהוא גר בשטח מצרי, הוא צחק ואמר לי שהוא בדואי שאינו מאמין בגבולות ושאם באמת ארצה, אוכל להצטרף לששת בביקורו הבא. לא הבנתי למה הוא התכוון עד לסוף הביקור, כשביקשתי מששת הסברים לחשדות שצצו במוחי לגביהם. ששת התנצל שהסתיר ממני מידע, אך הסביר שלא רצה להעמיס עליי ידיעות כבדות שלא לצורך. הוא גילה לי שג׳מאל ובניו שותפים להברחות שדודו, אחי אביו, והוא מארגנים מדי פעם, ממצרים לישראל ולהפך, ושכולם מרוויחים. משום מה לא הופתעתי. לא ידעתי להצביע על הנושא המדויק, אך חשדתי במשהו וניחשתי שזה קשור בהברחות. מה שהפתיע אותי זה שחשתי נוחות מסוימת ואפילו קורת רוח מההודאה של ששת. סמכתי עליו ושמחתי שהוא מרוויח כסף ומצליח לשלם את חובות משפחתו לרשויות בישראל. הגילוי הזה, משום מה, הוסיף בעיניי ליוקרתו של ששת והעלה את קרנו ואת הערצתי אליו, שהמשיכה להתפתח ככל שעבר הזמן. אני הייתי עדיין מחוץ לתמונה, אך לא לזמן רב. לאחר שנפרד מבני משפחתה של ג׳מילה, התפנה ששת ליצור קשרים מחודשים עם בני משפחתו המורחבת ועם חבריו מהחמולה הקרובה ואני נשרכתי אחריו ברצון והתוודעתי לעוצמת הכריזמה שלו שמשכה אליו את כל שומעיו. ששת התחיל בטיפול בנושא ההחרמות של הגמלים ושל העדרים ובטיפול בנושא הקנסות שגבו מחיר כבד מהנפגעים הרבים והצליח לגבש סביבו קבוצה גדלה והולכת של גברים שהסכימו עם דעותיו והבטיחו לתמוך בכל רעיונותיו גם הקיצוניים ביותר. בתכנון מדויק של העברת הודעות במהירות האפשרית, יצר ששת, בעזרת כל מכריו, מהירות תגובה יעילה ביותר, לכל ניסיון חדש של פקחי הסיירת הירוקה להחרים רכוש בדואי. בעיית התקשורת בין המשפחות והחמולות הייתה הבעיה העיקרית של הבדואים במלחמתם. היעדר אמצעי תקשורת, כמו טלפונים, גרם לכך שהידיעות על פשיטת הפקחים הגיעו באיחור רב לכל הסביבה הקרובה ולמעשה ביטלו כל התנגדות מסיבית אפשרית. ששת, שזיהה את גורם הבעיה, גייס כסף מכל מי שידו משגת. גם מקרובים רחוקים וגם משבטים בדואים המתגוררים באזורים מרוחקים ממוקד הבעיה אך תומכים במאבק המשותף. הוא רכש מכשירי קשר מחברת מוטורולה ורישת באופן יעיל את רוב השטחים של רמת הנגב. משפחות רבות צוידו במכשיר קשר בכלי הרכב על מנת שלא ייאלצו להשתמש בגנרטורים הקטנים שברשותם באופן רציף וחלק מהמשפחות קיבלו מכשירי קשר ניידים קטנים בעלי מטענים לסוללות. באזורים מיושבים יותר ששת הנהיג שיטת שליחים שפעלה בעזרת בני המשפחה הצעירים, שמיהרו עם הגעת הפקחים, לרוץ למשפחה הקרובה בעלת מכשיר הקשר ולעדכן את כל התושבים במתרחש. המטרה הייתה לעכב כמה שאפשר את העמסת הרכוש עד להגעת כל הבדואים מהאזור, ליצור חומת מגן אנושית מול הפקחים, למנוע את ההחרמה ותוך כדי כך, להעביר במהירות האפשרית את העדר למקום מסתור בלתי עביר לכלי רכב. השיטה עבדה ברוב המקרים, לפחות בהתחלה. בפעמים הראשונות הופתעו הפקחים ממהירות ההתנגדות וויתרו על הטרף. במקרים מועטים שהפקחים הקדימו את הבדואים, הצליחו להעמיס והחלו בנסיעה, חסמו הבדואים שהגיעו באיחור את שביל הגישה לכביש הקרוב על ידי כלי רכב רבים ועל ידי קהל רב והורידו את העדר מהמשאית. רוב הפקחים נענו ללחץ הרב שהופעל עליהם ולא הפעילו כוח פיזי כדי לסיים את משימתם, אך היו גם כמה התנגדויות אלימות למחצה, של פקח או שניים, שהחליטו לשלוף את אקדחיהם ולאיים בירי, אם הבדואים לא יאפשרו להם “לעבוד״, להגדרתם. הם השתוללו, קיללו ואמרו שיהרגו כמה בדואים בתירוץ של הגנה עצמית. בסופו של כל עימות נרגעו הפקחים האלימים והבינו שאין להם טעם לסכן את עצמם מול המון נחוש ושגם לא כדאי להם להסתבך עם תביעות ומשפטים שיפרו את שגרת חייהם. ששת ואני נכחנו ברוב העימותים. ששת כמנהיג מוביל ואני כצופה מהצד החרד לתוצאות. הוראותיו החד משמעיות היו להימנע מאלימות. לא משנה מה קורה ולא משנה לאן המצב עלול להידרדר, איש לא מתנהג באלימות, גם לא מילולית. ששת ידע שבמקרה שאחד מהפקחים ייפגע, המאבק שלהם ייגמר מהר מאוד ובהפסד. הוא האמין שמנהלי הרשויות מחכים להזדמנות להיפרע מהבדואים בכוח ובאלימות והוא לא רצה לשחק לידיהם וליפול למלכודת רגשנות היתר של הקהל המשולהב. איפוק ומשמעת יביאו לתוצאות הטובות ביותר, כך חשב וניהל.

לאחר כמה כישלונות, הגיעו הפקחים לביצוע משימתם עם תגבורת של שוטרי מג״ב רבים והעימותים האלימים הגיעו איתם. לא עזרו כל הבקשות וכל התחינות, מצד ששת ומצד ראשי המאבק, לדחיית ביצוע ההחרמות ביום אחד בלבד, כדי שעורך הדין שמטפל בהם יוכל להגיש בקשת התנגדות מבית המשפט ואולי לבטל בכך את רוע הגזירה. במקרים אלה הועמס העדר על המשאית, לאחר פינוי בכוח של הבדואים ששכבו על הקרקע לפני ואחרי כלי הרכב, החזיקו ידיים וניסו להקשות על הביצוע בהתנגדות פסיבית. השוטרים משכו, דחפו והרביצו עד שמשימתם הושלמה ואז החלו בנסיעה לכיוון באר שבע כשכל הבדואים דולקים אחריהם במכוניותיהם עד למקום הורדת העדר. שם חזרו למאבקם העיקש וניסו לחסום בגופם את הורדת העדר מהמשאית. כל ניסיונותיהם כשלו, אך הם הרוויחו זמן ותשומת לב תקשורתית שעודדה אותם להמשיך ולהתנגד לחוסר הצדק שנעשה להם. בחלק גדול מהמקרים הם אומנם הצליחו להציל את העדרים ואת הגמלים ממוות והצליחו להשיבם לבעליהם, אך המחיר הכספי היה גבוה מאוד מפני שנוסף על הקנס ולעלות ההובלה הם נדרשו לשלם גם עבור עלות שוטרי מג״ב שנאלצו להגיע ולהתעמת איתם. בסופו של תהליך ארוך ולאחר התנגדויות ומאבקים בכל החזיתות האפשריות, הצליחו הבדואים מרמת הנגב לעצור, באופן חוקי, את משרד החקלאות ואת הסיירת הירוקה מלבצע את הפשעים נגדם. ההחרמות פסקו, בסופו של דבר, אך ההתנכלויות והמלחמות המשיכו כרגיל. למרות החלטה מפורשת מבית המשפט האוסרת על גירוש התושבים הבדואים מרמת הנגב, משרדי הממשלה השונים עדיין עשו כל שביכולתם לגזול את אדמתם ולהעבירם לערים שתוכננו להיבנות במקומות שונים בנגב, ללא התחשבות בתרבותם, במורשתם וברצונם. את דעותיהם של התושבים הבדואים בנושאים אלה שמעתי לעיתים קרובות בכל מפגש ובכל התכנסויות החירום שנערכו בהשתתפות מלאה וחסרת תקדים, שמדגישה את חששותיהם מתוצאות מאבקם. ששת, שקיבל תגובות חיוביות על כושר מנהיגותו ועל רעיונותיו בעלי המעוף, נבחר באופן לא רשמי וללא כוונת שליטה, להוביל את ההתנגדות ולנסות לארגן מהלכים שימנעו את ביצוע הגזירות. בכך צבר ששת עוד כוח שכבוד רב בצידו ושמו החל להתפרסם בכל רחבי הנגב. הכבוד שהוענק לו חרג מתחומי שבטי העזאזמה, ובדואים רבים משבטים שונים, דיברו בשבחו והעצימו את כוחו. ששת לא הבין מה קורה לו ואיך הגיע לעמדה רמה כל כך בזמן קצר כל כך. בתקופה קצרה השתנו חייו, הוא הפך למוקד לעלייה לרגל וחוג מכריו הלך וגדל. אביו, אחמד, הפך גם הוא לאישיות רצויה ומוערכת ודעתו נחשבה בעיני רבים לדעה הקובעת. בשיחות שערכנו, אחמד סיפר לי שבדואים רבים חושבים שיש לי השפעה גדולה על ששת ושגם בזכותי הוא הגיע למעמד המכובד. הם רואים שששת ואני קשורים זה לזה ושהחברות שלנו צמודה במיוחד ומסיקים מכך שגם אני שותף לרעיונות ולמעשים שהפכו את ששת למשפיע ולמוביל. הופתעתי מדבריו ולא הבנתי מדוע הבדואים מניחים שאני קשור בכלל לפעילותו של ששת. אני אומנם שייך למאבק אך בוודאי שלא הנחיתי את ששת והוא לא התייעץ איתי בדבר. אני לא מעורב בהחלטותיו ולא מעורב במעשיו. הם כנראה רואים את שנינו ביחד בכל המפגשים ומסיקים שגם אני מעורב בהחלטות. ששת חייך כשהעליתי בפניו את הדעות הללו והודה שאני דווקא כן משפיע על החלטותיו ושאני מהווה מקור השראה לפעילותו. שוב הופתעתי והפעם גם הסמקתי.

ששת קיבל את כל הבדואים שהגיעו אליו בכבוד ובתשומת לב. הוא השתדל להשיב על כל שאלותיהם וניסה ככל יכולתו לעזור להם בבעיותיהם. בחוכמתו וברגישותו, הוא לא ניסה לכפות את דעותיו בנושאים הבעייתיים והסביר לפונים אליו שהוא לא הסמכות המתאימה לשפוט וגם לא להחליט בנושאים האישיים ובנושאים האינטימיים. הוא חזר ואמר שההתמקדות שלו היא במאבק המתמשך נגד הרשויות ובנושאי הפרנסה והעזרה ההדדית שכל בדואי אמור לקבל מהקהילה. ששת הבין שהוא לא יכול לערער את מנהיגותם של השייח׳ים ושל המנהיגים הדתיים ושאסור לו לגרום להם לחשוש ממנו ומכוחו העולה. הוא הבין שהכבוד שלהם מהווה גורם מכריע בהתנהגותם ובשיקול דעתם וכדי להפיק מהם את מרב התמיכה בו, הוא שיחק את המשחק המתבקש ושיתף אותם בכל בעיה ובכל רעיון ונתן להם להבין שהוא מכבדם ומעריץ את אופן ראייתם ואת אופן שיפוטם. אני נכחתי בכל המפגשים של ששת עם המנהיגים המכובדים וזכיתי לאירוח ולכבוד האופייניים למעמד. נהניתי לראות את ששת מהלך עליהם קסם ואיך הוא מצליח לגרום להם להתגאות בכך שהוא הופך לבן טיפוחם. קשרי הידידות עם האנשים החזקים ואיחוד הכוחות בין כל השבטים והמטות, נחוצים מאוד להצלחת המאבק. את זה ששת הבין מיד ופעל במרץ להגיע לכך. בשיחות שנערכו שמעתי, לא אחת, דעות קיצוניות והצעות לדרכי פעולה אלימות שאמרו מכובדים שונים, שבני שבטם נפגעו על ידי נציגי החוק הישראלי. הכעס ויצר הנקמה השפיעו על צלילות מחשבתם ולששת היה קשה מאוד להרגיעם ולשכנעם שדרך האלימות לא תועיל, במקרים אלה, ושעדיף לפעול באמצעים חוקיים דרך בתי המשפט, שאמורים לפסוק ללא משוא פנים ולהגיע לצדק המיוחל. השיטה של ששת הייתה שיטה מתוחכמת ויעילה שהתחלקה למספר שלבים והוא התקדם איתה לפי מצב רוחו של השייח׳ שאיתו נפגש. אני שתקתי והקשבתי להתגלגלות השיחה והתפעלתי בכל פעם מחדש מאומנות השכנוע של ששת. הוא שיפר וליטש את סגנונו, והצליח לקצר את התהליכים ואת הזמן בכל מפגש. המשחק הפסיכולוגי שניהל, ללא ניסיון קודם וללא ידע מוקדם, משך וסיקרן אותו וגם הפתיע אותו. בתחילה הוא לא היה מודע ליכולותיו ופעל לפי הגיונו בלבד, כשראה שההיגיון עובד, ביטחונו העצמי התחזק והוא התמקד בעיקר והתעלם מהטפל. שיטתו הייתה פשוטה והגיונית. בתחילת השיחה לאחר ששמע את בן שיחו כועס, מתלונן ונשבע לנקום ולפגוע במי שמתנכל לבני עמו, ששת הסכים איתו בכל דבריו. הוא גרם לו להאמין שהוא משתתף ברגשותיו ומצדיק את כעסו הרב. ששת דיבר בשקט ובהחלטיות וכבש את אמונו ואת ליבו. לאחר שנרגעו, ששת ביקש ממארחו להציע פתרונות לבעיות והסכים לכולן, לאחר שריכך מעט חלק מהן. מאוחר יותר הוא בחר את ההצעה ההגיונית ביותר והחל לפתח אותה ולהעמידה בראש ההצעות כשהוא מתעלם מכל השיחה המקדימה. כשהרגיש שבן שיחו מוכן ומרוכך, ששת החל לדבר על השכר ועל העונש שהבדואים עשויים לקבל בכל אחת מהתגובות שהועלו לפתרון הבעיה. בסופה של השיחה הסכימו השניים שדרך הפעולה הטובה ביותר היא הדרך החוקית המתנגדת לאלימות, כשהשייח׳ בטוח שהרעיון שלו הוא ושששת הוא בן חסותו הקרוב ביותר.

לאחר שכבש את ליבם של כל המנהיגים וזכה לגילויי הערצה מצעירי השבטים, ששת החל לאבד את פרטיותו והפך לאט לאט, לדמות ציבורית מבוקשת. הוא הוזמן לכל אירוע והתקבל בכבוד הראוי למעמדו. ככל שעבר הזמן הפך זמנו הפרטי לנחלת הכלל. המצב החדש והאחריות הגדולה שרבצה על כתפיו, גזלו ממנו אנרגיות והסיטו את ענייני משפחתו לשולי דאגותיו. ששת זנח במידה ניכרת את השתתפותו ברשת ההברחות שפרנסה אותו ואת משפחתו וניכר היה בהתנהלותו שהוא חצוי בין חובתו השבטית לבין חובותיו ואחריותו לקרוביו. הקושי הגדול שהוא חש ניכר בפניו וגם במצב רוחו. החיוך והצחוק שאפיינו אותו הפכו לנדירים יותר ויותר ואני הרגשתי שהמעמסה כבדה למידותיו. ניסיתי להקל עליו בדרכים שונות, אך יכולותיי המוגבלות לא נתנו מענה למצב הכלכלי הקשה של המשפחה. בשלב מסוים ביקשתי ממנו לצרף אותי לאחת ההברחות הקרובות, כדי שאחליף אותו בתפקידו ובכך הוא לא יפסיד את הכנסותיו, ולהפתעתי ששת חייך בהקלה והסכים מיד. הוא ידע שבקשתי הייתה מבחינתי, המוצא האחרון כדי לעזור לו ושאולי קיוויתי שהוא ישלול זאת מכול וכול, אך מצבו הקשה אילץ אותו להסכים. ששת הסביר לי מיד שכל ההכנסות שיגיעו מעבודתי החדשה יחולקו שווה בשווה ביני לבינו ושאם אני אחליט להמשיך ולעסוק בזה, יש סיכוי סביר שאני אתעשר.

“מה זאת אומרת אתעשר?״ שאלתי.

“זאת אומרת שתרוויח הרבה כסף. בכל הברחה אנחנו מרוויחים הרבה כסף, גם מההובלה של הסחורה וגם מהערך שלה. אם הסחורה יקרה, אנחנו מקבלים תוספות ולפעמים גם אחוזים ממה שהיא שווה״.

“על כמה כסף מדובר?״ הסתקרנתי.

“זה יכול להגיע לאלפי שקלים לכל אחד מאיתנו בכל הברחה. יש גם את ההעברה של הסחורות מישראל למצרים ויש גם את העברת המכוניות למצרים. על הכול משלמים לנו״, ששת סיכם באדישות.

“איזה מכוניות?״

“מכוניות גנובות. אנחנו מעבירים מכוניות גנובות, שאנחנו מקבלים מערבים ישראלים, לרצועת עזה ולסיני דרך מקומות מיוחדים. זה מעברים בשטח שאנחנו מצאנו ושאף אחד לא יודע עליהם״.

“מה זאת אומרת מכוניות גנובות? אתה לא סיפרת לי על זה אף פעם. על מה אתה מדבר?״ לא האמנתי למה שאני שומע. “כמה הפתעות עוד נכונות לי?״

ששת לא מיהר להשיב. הוא הזדקף, עבר משכיבה לישיבה, הצית שתי סיגריות בעזרת גחל עשן, שאף, נשף והביט בעיניי. “לא רציתי שתדאג לי. אתה מתרגש מכל דבר. זה בסך הכול עוד עבודה. לנו לא אכפת מה אנחנו מעבירים, רק לא נשק או סמים. יש כנופיה של גנבי מכוניות שאנחנו עובדים איתם והם מביאים אותם אלינו ואנחנו לוקחים אותם למצרים. זה הכול. כולם מרוויחים, חוץ מחברות הביטוח הבני זונות״.

שאפתי, נשפתי ונרגעתי. למה אני מופתע? אני יודע שששת ומשפחתו “עבריינים״, כהגדרת החוק. אז הם מעבירים מכוניות גנובות. אז מה. במה זה שונה מכל הסחורות הגנובות שהם מבריחים? ולמה אני תמיד מרגיש רע בכל פעם שאני מגלה משהו חדש שששת הסתיר ממני? אולי אני נפגע מעצם ההסתרה ולא מהעניין עצמו?

“בסדר, הבנתי. אז מה אתה רוצה שאני אעשה?״

“אני לא רוצה לסכן אותך. יש לי רעיון שאני חושב עליו כבר הרבה זמן ואני חושב שאתה מתאים לו. אני צריך לדבר עם השותפים שלי ונראה איך אנחנו עושים את זה״, ששת ספק סיפר, ספק הרהר.

“מה זה?״

“אני צריך, קודם כול, לספר לך איך אנחנו עובדים ואחר כך תבין את התוכנית החדשה שלי״.

“אני מקשיב״.

“יש שני מצבים של הברחות שאנחנו עושים. אחד שבו אנחנו רק המובילים של הסחורות ואנחנו מקבלים כסף רק על ההעברה והשני הוא שהסחורות הם שלנו ושאנחנו מרוויחים גם על המכירה שלהם. זה יותר מסובך וגם לוקח יותר זמן, אבל אם זה מצליח אנחנו יכולים להרוויח הרבה יותר. ויש גם את המכוניות ששם אנחנו מרוויחים סכום קבוע על כל אוטו ולא משנה איזה אוטו זה. אבל זה הכסף הקטן. אתה לא תתעסק עם המכוניות״.

“מה זה סחורות שלנו? איזה סחורות אלה?״ העניין ממשיך להפתיע ולסקרן אותי.

“כל מיני דברים שאנחנו ‘אוספים׳ בכל מיני מקומות בישראל ומוכרים אותם באל עריש״.

“אתה מתכוון גונבים. אתם גונבים ומוכרים. בקיצור, אני חשבתי שזה רק הברחות ואתה מספר לי פה על רשת של עבריינים שעושה הכול״, שמתי את הדברים על השולחן.

“נכון״, הודה ששת “אנחנו עבריינים. אבל אתה כבר יודע למה אנחנו עבריינים. אתה חושב שיש לנו ברירה אחרת? אתה יודע שלא״.

“זה לא משנה. זה עדיין קשה לי. אני כבר לא יודע מה אני מרגיש. בוא נגיד שעם ההברחות אין לי בעיה, אבל לגנוב? קשה לי להסתדר עם זה״, שוב הרגשתי ירידת אנרגיה וחוסר ביטחון, למרות שידעתי שששת צודק.

“אני לא מנסה לשכנע אותך, אבל אתה יודע שניסיתי את כל הדרכים החוקיות ומה שקיבלתי מכולם זה החרמות, קנסות ואלימות. אז כבר לא אכפת לי מכלום. העיקר שיהיה לנו כסף לשלם את כל החובות שלנו למדינה ושיישאר לנו גם בשביל לחיות״.

“טוב, אתה יודע שאני איתך. אבל אני לא גונב כלום. אני רק בהברחות״, הבטתי בששת שחייך אליי בהסכמה.

השיחה שלי עם ששת, שבה סיפר לי על שיטות ההברחה השונות, התארכה מאוד ואני גיליתי עולם שלא הכרתי ושגם לא שיערתי שקיים כל כך קרוב אליי. ששת התחיל עם הדמויות הפעילות בארגון וסיפר לי שלא מעט אנשים משתפים פעולה על מנת שההברחות יצליחו, כדי שאיש לא ייתפס וכדי שאיש לא ייעצר. זה מתחיל בגיוס כל הגששים הבדואים שבגזרת ההברחות, שעוזרים מרחוק ומעלימים עין מהגילויים ומהעקבות שהם נתקלים בהם במהלך הסיורים. זה ממשיך בהקמת כמה צוותים של מבריחים, בדרך כלל שניים או שלושה גברים בכל צוות, שמובילים את הסחורה באמצעות גמלים לצפון סיני באזור אל עריש. שם הם חוברים לבדואים מהאזור ששלחה משפחתה של ג׳מילה ומחליפים סחורות וכסף. בתיאום מוקדם, הצוות שהגיע מישראל, חוזר מסיני עם סחורות ממצרים ולעיתים קרובות הם גם מחליפים גמלים עם הצוות המצרי, כך שכל צוות מקבל יחד עם הסחורה, גם את הגמלים שנושאים אותה, כדי לא לבזבז זמן וכוח בפריקה ובהעמסה. כשהם מגיעים חזרה לאזור ישראלי מיושב, הם מעבירים את הסחורה למשאית, שממתינה להם באחד מהכבישים הצדדים, בדרכה לאחד הלקוחות שהזמין את הסחורה בתוך ישראל.

כל הברחה מתוזמנת במידת האפשר והצוותים עובדים בתיאום מלא עם כל הגורמים השותפים. במידה שצוות ההברחה נתקל בבעיה כל שהיא, אנשי הצוות יחליטו במקום מה עושים ואיך ממשיכים. התקלות השכיחות הן איחורים של אחד מהצוותים, הישראלי או המצרי מסיבות שונות, שגם לזה יש תרגולת שגרתית. הצוות שהגיע ראשון ממתין, אם אפשר, במקום מסתור ושולח נציג שיתקדם ושינסה לאתר את המאחרים או לבדוק מה קרה להם. במידה שהצליח לחבור אליהם, הוא מוביל אותם לחבריו ובמידה שלא, דבר שקורה לעיתים נדירות ביותר, הוא מנסה לאתר קונים פוטנציאלים באל עריש ומתאם את העברת הסחורה אליהם. אפשרות אחרת שנוצלה מדי פעם היא להעביר את הסחורה למחסן של מכר באזור אל עריש, שמקבל עמלה על שמירתה עד להגעת הצוות המצרי המאחר. סיבת האיחור הנפוצה היא חשש למעקב משטרתי, שמשנה את התוכניות עד להסרת המעקב באופן ודאי. כל הבדואים השותפים לארגון, גם הצעירים שבהם, מתורגלים היטב ויודעים בדיוק מה לעשות ומה להגיד במקרה שחיילים או שוטרים תופסים את השיירה. משני עברי הגבול. לא משנה מה יקרה להם, איש מהם לא יגלה על הרשת דבר. לא על מקור הסחורה ולא על יעדה. הסיפור היחידי שאפשר לספר הוא שהסחורה נקנתה על ידם מסוחר שאינם מכירים ושהם מנסים להתפרנס על ידי מכירתו בשוק אל עריש או בשוק באר שבע, תלוי היכן נלכדו. המקרה מסתיים בדרך כלל על ידי החרמת הסחורה ומעצר הבדואים לתקופה קצרה. ששת סיפר לי שמאז שהגה את רעיון שיתוף הגששים בריווחי ההברחות, לא נתפסה ולו שיירה אחת בצד הישראלי. את דרכה בצד המצרי הבטיח אביה של ג׳מילה על ידי מתן שוחד קבוע לאחד מהקצינים המצרים האחראים על מעברי הגבול, כך שבשלב זה העסק עובד ללא בעיות מיוחדות והם נמצאים בשלב טוב יחסית של פיתוח, גידול ושליטה על כל ההברחות של אזור צפון סיני.

החלטה עקרונית קובעת לגבי חלוקת הרווחים, מוציאה אנשים שלא פעילים אקטיביים בהברחות, מחלוקת הכסף. אדם, גם אם הוא חבר בארגון, שלא משקיע מזמנו ולא מסכן את עצמו, לא יקבל שכר, אלא אם כן הוא נתפס או שהוא חלה או נפצע ואז חבריו לארגון דואגים לפרנסת משפחתו.

לאחר ההסבר הכללי על הרכב הרשת ושיטות פעולתה, ששת סיפר לי על הרעיון שעלה במוחו ושלדעתו מתאים לי כדי שאצליח להשתלב בצורה קלה בארגון.

כיוון שהגששים הבדואים שמשרתים באזור, עובדים איתנו ומצליחים להסתיר את קיומן של שיירות ההברחה מעיני החיילים והמפקדים שנוסעים איתם בסיורי הגבול, נוצר מצב חדש של מחסור לא הגיוני בתפיסות מבריחים. הגששים נמצאים לעיתים במצבים לא נעימים שבהם חיילים רגילים מגלים עקבות ובטוחים שעלו על שיירה, מה שנכון, ואז, הם נאלצים להתפתל בתירוצים שונים על מנת לבטל את המרדף המתוכנן, בדרך כלל על ידי הסבר מפורט על עקבות גמלים ושכנוע חיילי הסיור שהם גילו עדר גמלים משוטט, שלא שייך ושלא קשור לשיירת מבריחים. הפתרון היצירתי של ששת היה לשלוח שיירת פיתיון, ללא סחורות, שתסתובב בשטח ו״תיתפס״ מדי פעם על ידי סיורי צה״ל. השיירה שתכלול כעשרה גמלים ושני מובילים, תתאם את כל הפרטים הקשורים לזיהויה הוודאי עם הגששים בשטח. תיאום זמנים, כיוון מסעה, השארת סימני זיהוי מוסכמים בשטח ותרגולי תפיסה, היו גורמים הכרחיים להצלחת משימתה של שיירת ההטעיה. ששת היה בטוח שמשימה זו מתאימה לי מאוד ותכניס אותי, ברכות יחסית, למשימות המסובכות יותר בהמשך. הרעיון המקורי קסם לי וריגש אותי ואני הודיתי בליבי לששת על מציאת הפתרון הקל עבורי. ביקשתי ממנו שביציאה הראשונה נצא יחדיו, נבדוק ביחד את השיטה החדשה ונקבע כללים וחוקים לפי הממצאים בשטח. ששת הסכים מיד והודיע לי שבימים הקרובים הוא ייפגש עם מנהיגי הארגון ויסכם איתם את כל הפרטים בנושא הצטרפותי לרשת וידון איתם ברעיון שיירת ההטעיה.

לאחר כשבוע יצאנו עשרה גמלים, ששת ואני, למסע הראשון שלי כחבר בארגון פשע בדואי, במטרה לעזור לאוכלוסייה המקומית, הנרדפת והמופלית, לייצר כמה שיותר כסף כדי להצליח להילחם ברצון העז של גופים ממשלתיים לעקור אותם מאדמתם. ששת תיאם עם כל גששי האזור את כל הפרטים הקשורים במסענו וסיכם איתם את המועד ואת המיקום המדויק של “תפיסתנו״.

לפי תוכנית מדויקת, נענו לכיוון השטח הלא מיושב, דרומית לרפיח ולכרם שלום, כשיעדנו הוא הגבול החדש והלא מגודר בין ישראל למצרים. אזור זה מועד להברחות יום יומיות וסיורי צה״ל הדלילים אינם מהווים מענה הולם לתופעה המתפתחת. הגבול החדש, המתחיל בחוף הים של העיר רפיח, מגודר לכיוון דרום דרך ציר פילדלפי, החוצה את רפיח לשתי ערים ישראלית ומצרית עד לשטח הפתוח. שטח קל יחסית למרדפים ומסומן על ידי שביל צר באורך מאות קילומטרים, עד לאילת כשלצידו דרך טשטוש. בכל בוקר מתחדשת הדרך בעזרת רכבים צה״ליים הגוררים גדר תיל מגולגלת שמוחקת את עקבות האתמול ומקלה על הגששים להבחין בעקבות המסתננים החוצים את הגבול. גששי צה״ל נתקלים ברוב המקרים, במסתנני עבודה המגיעים מסיני ומסכנים את חירותם ולעיתים את חייהם, במטרה למצוא עבודה בשטח ישראל כדי להצליח לפרנס את משפחותיהם. את רובם הגששים תופסים, לא מרחמים על האומללים ומספקים את ה״סחורה״ לטובת ההתעלמות משיירות ההברחות שלנו.

אל המסע הסתמי של ששת ושלי התייחסתי כטיול מהנה ומרתק גם יחד. נהניתי מכל רגע בו. הרכיבה האיטית על הגמלים בנוף היפה, הפסקות האוכל והשינה בשטח, נעמו לי מאוד כך ששכחתי את כל הצרות הקיומיות ונכנעתי להרגשת החופש המשכרת. המסע עד לנקודת המפגש המתוכנן עם הגשש ועם חיילי הסיור נמשך שלושה ימים והשפעתו עליי נמשכה שנים רבות. ממקום היציאה סמוך למאהל המשפחה נענו לכיוון מערב, צפון מערב, עקפנו את בסיס חיל האוויר רמון מצפון, כשהיעד הקרוב היה נחל ניצנה שנע מערבה לכיוון הגבול החדש עם מצרים. כשהגענו לערוץ הנחל, הוא הוביל אותנו דרומית מבסיס שבטה וצפונית מבסיס קציעות, בדרך מדברית שיופייה עצר את נשימתי והפתיע אותי במגוון צורותיו ובמגוון סוגי הקרקע שהשתנו לנגד עינינו בכל כמה שעות. בכל הפסקה, בעיקר בלילות לפני השינה, שוחחנו ששת ואני על הנושאים החשובים שמשפיעים על מהלך חיינו וששת הנסער הביע בפניי את דעתו על המצב הקיים ועל נבואתו לגבי העתיד הקרוב. בשיחות אלה גיליתי שמרקם יחסינו כלל לא אופייני למערכות יחסים חבריים של בחורים צעירים בני גילנו. נושאי ההתעניינות של צעירים ממוצעים מבוססים בעיקר, על בילויים ועל כמה שיותר סקס. אופנועים ומכוניות הם גם חלק חשוב במפגשים גבריים כמו גם מוסיקה מודרנית רועשת וריקודים במסיבות ובמועדונים. אצלנו, אצל ששת ואצלי, שמתי לב שהיחסים החבריים הרבה יותר בוגרים ואחראיים ולא יעלה על הדעת לדבר על סקס, על יצרים או על תשוקות. ששת נראה בעיניי, למרות גילו הצעיר, אדם שקול ורציני שנדמה שכל עול העולם רובץ על כתפיו הצרות והוא מנסה להתמודד עם כל צרה ועם כל בעיה אפשרית. רבות תהיתי, בכל שנות היכרותנו האם גם לו יש לפעמים יצרים ורצונות משלו. האם הוא משתוקק, מדי פעם, לשכב עם אישה אחרת מלבד אשתו? מעולם לא העזתי לדבר איתו על זה ולכן לא ידעתי. היה לי קשה מאוד להקשיב לתחזית הפסימית שלו שציירה מצב לא אפשרי של התנהגות האוכלוסייה הבדואית בנגב במידה שממשלות ישראל לא ישכילו להתמודד עם המצוקות האמיתיות שלהם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שששת ניסה להביע את דעתו בפניי. במהלך ביקורינו באוהלי השייח׳ים ובאוהלי מכובדי השבטים והמטות, הגענו למקומות שונים בכל רחבי הנגב וראינו את התיישבות הפזורה הבדואית במקומות רבים. חלקם סמוכים מאוד ליישובים יהודים וחלקם במקומות נידחים ורחוקים. לי זה לא נראה בעייתי, באותה תקופה, אך לששת זה הפריע מאוד. מדי פעם הוא פלט משפטים, שנשמעו לי תלושים מהמציאות והתעקש להבהיר לי שעוד מעט לא יישארו שטחים ומקומות בנגב שלא יהיו מכוסים בבדואים.

בלילה הראשון, לאחר ארוחה חמה ושתיית קפה סביב למדורה, ששת פרס לפניי את משנתו והסביר לי מדוע הוא לא רואה שיש סיכוי לפתרון אמיתי והגיוני שיפיג את חששותיו. הקשבתי לו.

לא יכולתי להתעלם מההתרגשות שבקולו.

“בעוד כמה שנים, אני לא יודע כמה. עשר, עשרים שנה, המצב יהיה כל כך קשה, שכל הבדואים יהפכו למכה של המדינה. מה שקורה עכשיו זה כלום יחסית למה שיקרה. אנחנו מתרבים הרבה יותר מהיהודים וכל שנה הבעיה תגדל בהרבה. אם המדינה לא תדאג לדיור, לתעסוקה ולחינוך, המצב יחמיר והבדואים יתחילו לעשות בעיות״.

“אבל אתם בדואים, אתם חיים במדבר, מה אתה רוצה שהמדינה תעשה בשבילכם? אתם שוכני מדבר בלי חוקים ובלי מדינה״, הקשיתי עליו.

“כבר לא. אנחנו אזרחים כמו כל היהודים ואנחנו משרתים בצבא ומשלמים את כל החובות שלנו. אבל אין לנו שום זכויות. אנחנו כבר מזמן לא נודדים ויש לנו שטחים שאנחנו גרים בהם הרבה שנים ומעבדים אותם. אבל הממשלה לא מכירה בזכות שלנו על השטחים שלנו ולא נותנת לנו את הזכויות שלנו״.

“בסדר, נכון, אבל נראה לי שאתה יותר מדי פסימי בקשר לעתיד״.

“מה זה פסימי?״

“לא משנה״, צחקתי.

“אתה יכול לצחוק״, פניו היו חתומות, “אבל אתה כנראה לא מבין מה קורה אצלנו. הכול לא ברור. אנחנו לא יכולים לעשות כלום. אין לנו עתיד״.

“אני חושב שאתה דואג יותר מדי“, ניסיתי להרגיע אותו, “למה אתה חושב בכלל על העתיד? יש לנו הרבה בעיות גם עכשיו. אנחנו צריכים לדאוג למה שקורה עכשיו״.

“זה בטוח, אבל אני מסתכל על מה שקורה ועל איך שמתייחסים אלינו ואני חושב שהמצב לא יכול להיות טוב. הוא רק יהיה יותר גרוע. אנחנו לא נוכל לחיות בלי עבודה ובלי מים וחשמל בבתים שלנו ואנחנו לא יכולים לגור על העננים שבשמים. אם יעשו לנו בעיות, לא תהיה לנו ברירה. כל הבדואים יהיו עבריינים וכולם יסבלו. זה הדבר שהכי מפחיד אותי״, ששת דיבר בלחש.

“אני חושב שבסוף הכול יסתדר״, באמת האמנתי למה שאני אומר, “נראה לי הכי הגיוני שבסוף יבינו שאתם צודקים ותקבלו את כל הזכויות שלכם״.

“הלוואי, אינשאללה״, ששת הרים את ראשו לכיוון השמים, “אבל אני לא יאמין עד שאני לא אראה שמשהו משתנה לטובה״.

“אתה תראה, זה חייב לקרות״, שכנעתי את עצמי.

“אם זה לא יקרה, אתה תראה מה יהיה עם הבדואים. הילדים לא ילמדו בבתי ספר ולא תהיה עבודה לאף אחד״. ששת המתין כמה שניות ואסף את מחשבותיו “יהיו הרבה כנופיות פשע שלא יהיה להם מה להפסיד. כולנו נהיה גנבים, שודדים, מבריחים וסוחרי סמים ואף אחד לא יוכל להפסיק את זה. לא הממשלה ולא המשטרה. אתה תראה איזה בעיה זה יהיה למדינה״.

לא הבנתי באותה תקופה, מדוע ששת רואה שחורות ומשכנע את עצמו שהגרוע עוד לפנינו. איך הוא יודע מה יקרה בעוד עשר או עשרים שנה? אף אחד לא יודע.

בהמשך המסע ששת לא דיבר יותר על חששותיו ועל תחזיותיו העגומות. אני לא חשבתי יותר מדי על העתיד אבל הבזקים מהשיחה חזרו אליי בכל פעם שראיתי עוולה או חוסר צדק שנגרמו לבדואים שהכרתי.

לאחר שלושה ימי מסע חצינו את הגבול עם מצרים. חצינו את דרך הטשטוש ואת השביל המקביל לה והמשכנו על הדיונות היפות לכיוון מערב, עוד כחמישה קילומטרים. למרות שלא היה כל שינוי בתוואי השטח, התרגשתי ואפילו חששתי כששהינו בשטח מצרים. לא נתקלנו באיש ולא ראינו עקבות אדם בכל השעות שבילינו במקום, לפני שחזרנו לשטח ישראל, כדי להספיק להגיע למקום המפגש עם הסיור הצה״לי.

בערך קילומטר מזרחית לגבול עצר אותנו סיור צבאי שהוביל גשש בדואי צעיר שלא הכרתי. ההצגה הייתה מושלמת. הקומנדקר הצבאי חסם את דרכנו וחמישה חיילים חמושים קפצו ממנו וכיתרו את ששת ואותי. על מנת למנוע את האפשרות שחיילי הסיור יגלו שאני ישראלי, עטפתי, מבעוד מועד, את ראשי ואת פניי בכאפייה ורק עיניי גלויות, כשאני מנסה בכל דרך אפשרית למנוע מהחיילים להבחין בצבע עיניי על ידי כיווצן ועל ידי הורדת מבטי כלפי מטה. פארוק, הגשש הצעיר ש״הפתיע״ אותנו, הגיע ראשון ופקד עלינו בצעקות לרדת מהגמלים. החיילים, שהתלהבו מהשינוי המבורך שהגיע וגאל אותם משגרת הסיורים המרדימים, הגיבו באלימות קלה כשהגיעו אל ששת ואליי ופקדו עלינו באיומי נשק, לשכב על הבטן ולפרוס את ידינו לצדדים. ביצענו את ההוראות כשאנחנו שומעים ברקע את פארוק מורה לחיילים להתרחק ולתת לו לחקור אותנו בערבית. הבטתי הצידה וראיתי את החיילים מתרחקים לכיוון הרכב, כשפארוק הורה לנו להתרומם לעמידה. לאחר כחמש דקות של דיבורים, שרובם נגעו בתוכניות לעתיד, פארוק נפרד מאיתנו וחזר לקומנדקר. את מה שאמר לחיילי הסיור ששת ואני לא שמענו אך תיארנו לעצמנו את אכזבת החיילים מהודעתו.

ששת היה מרוצה מאוד מתוצאות המסע ואני הייתי מרוצה מאוד מהקלות של המשימה שביצענו. בדרך חזרה ששת הפתיע אותי כשהודיע לי שברצונו לחזור למצרים ולנסות ולאתגר את הגשש התורן בגילוי עקבותינו. התלהבתי מהרעיון והסכמתי מיד. ללא תכנון מראש וללא תיאום, חזרנו לכיוון מערב, מעט צפונה מדרכנו הקודמת. לאחר שהות של כשעתיים בשטח מצרים חזרנו לגבול וחצינו את דרך הטשטוש לכיוון ישראל. ידענו שהסיור של פארוק התחלף בחיילים ובגשש רעננים, כך שאנחנו צפויים להיעצר על ידי סיור אגרסיבי, שמוביל גשש שלא מודע לנוכחותנו. כיוון שלא קבענו מקום מפגש, נענו לאיטנו עד לשעות הערב ובדיוק כשהתכוונו לעצור ולהקים חניון לילה, הקיפו אותנו שלושה קומנדקרים שחסמו את דרכנו והורו לנו לרדת מהגמלים. שלושה גששים בדואים קפצו ומיהרו לעברנו כשהם צועקים לנו פקודות בערבית כשאליהם מצטרפים כעשרה חיילים נחושים. פחד אמיתי תקף אותי. עוצמת ההתקפה והאגרסיביות של החיילים שיתקו אותי והשרו עליי אימה. מה יקרה אם אחד החיילים יירה בנו? מה יקרה אם הם יתלהבו מעצמם ויכו אותנו? מחשבות רעות חלפו בראשי ומיד הצטערתי שביצענו את תוכניתו הספונטנית של ששת. דקה לאחר מכן נרגעתי. הגששים שזיהו את ששת, הרחיקו את החיילים וחייכו אלינו בשמחה. חמש דקות לאחר מכן נעלמו הסיורים וששת ואני התכוננו לחניית לילה. ששת חייך אליי והצית שתי סיגריות. אני הסרתי את הכאפייה ולגמתי ארוכות מבקבוק הארק. כשדפיקות ליבי המואצות האטו עד לחזרתן לקצב הנורמלי, הרשיתי לעצמי להתרווח בהקלה.

את הדרך חזרה למאהל המשפחה העברתי בעיקר במחשבות על העתיד הקרוב ועל ההווה. לא פחדתי. ידעתי שהסיכוי שהצבא או המשטרה יתפסו אותנו, קלוש ביותר. במיוחד אותי, מפני שאני לא מסתכן כלל וגם אם תקרה תקלה כלשהי ויעצרו אותי, אין ברשותי דבר לא חוקי, כך שישחררו אותי מיד. חברי ואני מטיילים באזור עם גמלים, אין בזה כל עבירה. למרות זאת הרגשתי צורך לקחת פסק זמן קצר של כשבוע, לפני שאני מתחיל לערוך מסעות. התגעגעתי פתאום לרינה ולמירי ורציתי מאוד להיפגש איתן ולבלות איתן בדירה שלנו בבאר שבע. כשנגיע למאהל אעזוב הכול ואסע לדירה, החלטתי. סיפרתי לששת על תוכניותיי, בהשמטת הנשים מהסיפור וקיבלתי ממנו את ברכתו ואת עידודו. ששת הבין לליבי וחשב שהחופשה הקצרה תעזור לי להתכונן לעבודה הממושכת שמתוכננת לנו.

בדרך לדירה עברתי עם מכוניתי סמוך למדרשת שדה בוקר ועצרתי לשלושה טרמפיסטים, שני צעירים וצעירה. בדרך לבאר שבע הם סיפרו לי שהם מדריכים בבית ספר שדה בשדה בוקר ושהם גרים במעונות שבמדרשה ובכל סוף שבוע הם נוסעים הביתה לביקור משפחתם. השיחה הנעימה ובמיוחד הצעירה הנאה שישבה לימיני, העלו במוחי רעיון נחמד שהעלה חיוך על שפתיי. רבע שעה נסיעה ממקום מאהל משפחתו של ששת, שבו אני גר, נמצאות עשרות צעירות שגרות במעונות ומהוות עבורי פוטנציאל למפגשים אינטימיים אין סופיים. איך לא חשבתי על זה קודם? נזפתי בעצמי. אני רק צריך למצוא את הדרך לתוך ההרמון המבטיח. אם אתכנן את מהלכיי בתבונה, אצליח לשלב את עבודתי החדשה עם בילויים והנאות.

הורדתי אותם בתחנה המרכזית, לא לפני שדליתי מהם את כל המידע הדרוש לי לגבי אורח החיים במדרשה. הבנתי מהם שבערבי אמצע השבוע די משעמם במעונות ושהם נוסעים, מדי פעם, לבלות בבאר שבע.

כשהגעתי לדירה לאחר שלא הייתי בה תקופה ארוכה, פתחתי את כל החלונות לרווחה ואפשרתי לאוויר נקי לאוורר את כל החדרים. פתחתי למספר דקות את כל הברזים ונכנסתי להתקלח. הבטתי בבבואתי במראה ונדהמתי. לא הכרתי את עצמי. שיער ראשי ארוך ופרוע וזקן פרא של כמה חודשים הסתיר את פניי. הלכלוך הרב שירד ממני כששטפתי את עצמי במים החמימים, אילץ אותי להבין שבמצב כזה, כשאני לא מתקלח שבועות רבים, אני לא מהווה מקור משיכה לנערות ולנשים וכנראה אני גם לא מריח טוב לישראלים שבאים איתי במגע. החלטתי שאשנה את המצב כשארצה לממש את תוכניתי להכיר צעירות משדה בוקר. אני לא יכול להגיע למכללה מלוכלך, פרוע ומסריח. לא יהיה לי סיכוי להצליח. סיבנתי את גופי וחפפתי את שיערי במשך דקות ארוכות ונהניתי מהזרם, מריח השמפו ומריח הסבון. כשסיימתי, התגלחתי וקיצרתי מעט את שערותיי בעזרת מספריים והייתי מרוצה מאוד מהתוצאה. התבשמתי ומרחתי דיאודורנט, התלבשתי בבגדים נקיים, הבטתי במראה והרגשתי שהשינוי הקיצוני במראה החיצוני שלי גורם לי להרגשה מצוינת.

לא יכולתי להתקשר לרינה הנשואה אז טלפנתי למירי, שלא ענתה. החלטתי לנסות שוב מאוחר יותר ונסעתי למרכז העיר לערוך קניות הכרחיות, בעיקר מוצרי מזון וסיגריות. אלכוהול היה לי בשפע בדירה כך שהרגשתי שאני מסודר. כשחזרתי לדירה בשעות הערב, העייפות החלה לתת בי את אותותיה ואז נזכרתי שלא עצמתי עין ביומיים האחרונים ושאני זקוק לשינה בריאה כדי להתאושש. עישנתי, שתיתי כוסית, צחצחתי שיניים ונכנסתי למיטה הרכה והנעימה. נרדמתי במהירות וכשהתעוררתי למוחרת בבוקר, לא הבנתי בשניות הראשונות היכן אני נמצא. כמה קל להתרגל למותרות, חייכתי לעצמי. לאחר שתיית הנס קפה עם החלב הטרי ועישון הסיגריה הראשונה, טלפנתי שוב למירי ושמחתי מאוד לשמוע את קולה המופתע. היא התרגשה מהשיחה וסיכמנו שרינה והיא תגענה אליי אחר הצוהריים. עפתי לעננים. התרגשתי כמו ילד שעומד לזיין בפעם הראשונה. התגריתי כל כך מהמחשבה על הזיונים שצפויים לנו, שהייתי חייב להיכנס למקלחת ולאונן. תוך כדי עינוג עצמי, כשזרם המים החמים עוטף את גופי ומגביר את הנאתי, דמיינתי שאני מתעלס עם שתיהן ושחזרתי בראשי את מפגשנו האינטימי האחרון. ההנאה התגברה ככל שהתקדמתי עם המחשבות ומה שהפתיע אותי מאוד הייתה הדמות של ג׳מילה שהציפה פתאום את דמיוני בדיוק בזמן שגמרתי. נבהלתי כל כך מהשינוי המהיר, שהנאתי בזמן שפלטתי, בשיא המעשה, נפגמה מאוד, הרגשתי לא מסופק. לאחר שנרגעתי מהגילוי המפתיע, וההתרגשות והבושה שהרגשתי שככו במקצת, התחלתי לנקות את הדירה והחלפתי את המצעים לקראת הגעתן של רינה ומירי.

***

את הרווחים של ששת ושלי שמרנו בשקית אטומה במקום מחבוא שהיה ידוע גם לאחמד. הודענו לו שהוא מורשה להשתמש בכסף כרצונו ושזו תהיה עזרתנו הצנועה לפרנסת המשפחה. אחמד מחה כמובן, אך לאחר שכנועים מצידנו, הבטיח שאם ישתמש בכסף הוא יחזיר לנו בדיוק כמה שייקח. ששת הרגיש טוב מאוד עם עצמו ואני הבנתי עד כמה כסף משפיע על מצב הרוח ועל הרגשות. שמחתי שסוף סוף יכולנו להתרווח כלכלית ולצפות לעתיד טוב יותר.

הסיורים שלי ושל מחמוד, הבדואי הצעיר שצורף אליי, היו קלים ומהנים. שנינו לא הרגשנו שאנחנו עובדים קשה והתייחסנו אליהם כאל טיולים.

בכל סיור שינינו את מסלולנו כדי לא להשתעמם ולחזור על אותו הציר שוב ושוב. גם את חניוני הלילה ערכנו במקומות שונים כך שניצלנו את כל שטח הגזרה שבה עבדנו.

ששת הודיע לנו מבעוד מועד, מתי מתחלף גדוד המילואים בגזרת ההברחות, כך שכל החודש היה מתואם עם הגששים ואנחנו הקפדנו לא להיתפס על ידי אותו סיור פעמיים. בסך הכול יצא לנו לערוך כארבעה סיורי הטעיה בכל מחזור מילואים. את הזמן בין הסיורים ניצלתי כדי ללוות את ששת בכל מסעותיו הדיפלומטיים ברחבי הנגב ולמפגשים עם נערות ונשים בדירתי המפוארת בבאר שבע.

בתיאום עם כל חברי הארגון, ששת הפריש כשליש מהסכום שהרווחנו מכל הברחה לטובת עזרה למשפחות שנפגעו ממשרד החקלאות ומהסיירת הירוקה. חלק מכסף זה חולק ישירות לנזקקים והיתרה שולמה לעורכי הדין ולקנסות. גם לאחר ניכוי השליש, נותר בידנו סכום נאה ולאחר כחצי שנה של פעילות אינטנסיבית הצעתי לששת להפקיד את הכסף, המצטבר והולך, בבנק בבאר שבע. ששת הסכים מיד, אך ביקש שאני אדאג לכך ושהוא לא יהיה שותף לחשבון. ששת הודיע לי שהוא סומך עליי ושאני אתפקד מעתה גם כמנהל הכספים של שנינו. לא הצלחתי לשנות את עמדתו בנושא ולכן נאלצתי לפתוח חשבון על שמי בלבד ולבצע את כל ההפקדות, המשיכות וניהול החשבון בעצמי. לאחר כמה חודשים פתחתי חשבון נוסף בבנק אחר. כעבור כשנה פתחתי עוד חשבון בבנק שלישי, וכך שוב ושוב עד שהגעתי לחמישה חשבונות בחמישה בנקים שונים. סברתי שכך אפזר את הכסף הרב שהגיע אלינו וזה יותר בטוח. עד היום אני לא יודע אם תחושותיי באותן שנים היו נכונות או שאולי הייתי פרנואיד.

את ההפקדות ביצעתי פעם בחודש, לא לפני שהשארתי סכום כסף שהספיק לכל המשפחה למחיה. אחמד נראה מאושר כשהחזרנו לו, ששת ואני, את הסוסות שהוא כל כך אהב. הוא לא הפסיק להודות לנו וכבר באותו הערב ערך לכבודנו ארוחה בדואית מושקעת.

“זהו, אני לא צריך יותר כלום בחיים. מחר בבוקר נצא כולנו לרכיבה בשטח. נראה אם הסוסות זוכרות את הבית שלהם״, צחק.

“אם הם לא יזכרו אני מחזיר אותם״, חייך ששת. עיניו נצצו בכל פעם שהביט באביו.

כשהבטתי בשניהם, שמחתי מאוד שהצטרפתי לששת ולארגון ההברחות והרהרתי ביני לביני, מה היה גורלנו ללא הכסף הקל שהרווחנו. היינו עניים מרודים, הסקתי.

הזמן חלף מהר מדי לטעמי ואני השתלבתי באופן מלא ומושלם בחיי המשפחה הבדואית שלי. לששת ולג׳מילה נולדו במהלך השנים עוד שלוש בנות, פרוז, נעיימה וסבין ואני שמחתי בשמחתם ונהניתי להיות חלק פעיל בגידולן ובחינוכן. אני מבין את משמעות הזמן רק כשאני עוצר לרגע וחושב על הדברים שנעלמו משגרת יומי, כמו העיר שגרתי בה בילדותי, אך בעיקר זה קורה כשאני חושב על האנשים שהפסקתי להיפגש איתם, ושהיו דומיננטיים מאוד בחיי הקודמים ולאט לאט הם נעלמים מזיכרוני. כשאני נזכר בהם לעיתים רחוקות, אני מבין פתאום שהזמן מתעתע בי כשהזיכרונות הופכים למציאות דמיונית שנדמה שקרתה למישהו אחר, ושאני, אולי, הייתי שם במקרה או שבכלל חלמתי את זה. אני גם מבין את משמעות הזמן כשאני נזכר בהורים שלי.

את אימא שלי ואת אבא שלי ראיתי לעיתים רחוקות וכשחשבתי עליהם נתקפתי ברגשות מעורבים. בתחילה כאב לי מאוד עליהם כשהבנתי שהם מאוד דואגים לי ומאוד רוצים להיות מעורבים במה שקורה לי בחיי, אך מנגד, שמחתי שלא כך היה הדבר. אין לי ספק שהם לא היו מבינים אותי ובוודאי שלא היו מבינים את אורח חיי. נוח היה לי שחשבו שאני מנהל חיים נורמטיביים ונוח היה לי שלא היה להם מושג על אורח חיי האמיתי. הם לא היו עומדים בּאֶמת. אני בטוח. אני חושב שכך היה טוב לכולנו.

משמעות הזמן החולף התגלתה לעיניי בכל פעם שנסעתי לפגוש את הוריי. זה היה מתחיל בכניסה לראשון לציון וממשיך להפתיע אותי, בכל פעם מחדש, כשהתקרבתי לשכונת ילדותי ולבית הוריי. ההתרגשות אחזה בי למראה הבתים המוכרים לי כל כך ברחובות הישנים בשכונות הסובבות את מרכז העיר. נסעתי לאט ככל האפשר והבטתי בעיון רב בכל הנקרה בדרכי. זכרתי היטב את העצים, את הצבעים ואפילו את המכוניות החונות לאורך הכבישים, השייכות לאנשים שהכרתי או לאנשים שנתקלתי בהם במהלך חיי הקודמים. שוב התרגשתי כשהבחנתי באדם שהכרתי עובר על פניי טרוד בענייניו או באישה הממהרת לביתה נושאת את מצרכי המכולת שקנתה זה עתה. ברוב המקרים הכרתי אותם וככל שחלפו השנים הבחנתי בשינויים החיצוניים שעברו עליהם ותהיתי האם גם אני השתניתי כל כך בשנים שעברו מאז שעזבתי את העיר. האם מישהו או מישהי שהכרתי בעבר מבחין בי כשאני מגיע לביקור והאם אף הוא תוהה האם הוא גם השתנה כמו שאני השתניתי? הייתי בספק רב, לפי מראות עיניי ולפי היכרותי את אורח החיים הלחוצים בעיר, אם למישהו משכניי או למישהו ממכריי יש את הזמן או אפילו את ה״מותרות״ לעצור לרגע את מרוץ חייהם, להתבונן באדם מסוים ולנתח את מצבו. אני מקווה שאני טועה ושכל אדם, למרות חייו העמוסים והתובעניים, יכול למצוא זמן פנוי רק לעצמו, להשבת הנפש ולטעינת סוללות רוחו. אחרת מה הטעם בכל הטירוף הזה? זה קרה לי בכל פעם שהגעתי לביקור ועבר לי בכל פעם שחזרתי למדבר. בכל פעם שנכנסתי לעיר התחלתי לרחם על תושביה וכששבתי למאהל היו משתנים רגשותיי ושוב התחלתי להשוות בין תושבי ישראל היהודים לבין משפחתי הבדואית יחד עם כל המיעוטים החיים בארץ, ושוב לא הצלחתי להבין את הפער העצום ביניהם. כשהייתי שוכב על המזרן באוהל לא הבנתי איך אנשים החיים בבתים בעיר, עם כל המותרות המובנים מאליהם כמו אספקת חשמל, מים וגז מסוגלים לא להיות מרוצים מחייהם, כשאנחנו שוכנים באוהלים ללא חימום בחורף וללא קירור בקיץ. פרופורציות.

חלפה לה עוד שנה שקטה יחסית, שבמהלכה הודיעה לי רינה שהיא ובני משפחתה נאלצים לעזוב את ישראל ולהגר ללונדון בעקבות עסקי הנדל״ן של בעלה ועקב כך יוגבל הקשר בינינו לפעמיים בשנה, כשהיא תגיע לביקור בארץ. הדירה בבאר שבע נשארת ברשותי ואני יכול לעשות בה כרצוני, אך כשרינה תגיע אני חייב להתפנות מכל עיסוקיי ולבלות איתה ככל שתרצה. אהבתי אותה על כך והבטחתי לה שאחכה בכיליון עיניים לבואה. המזל האיר לי פנים בקשר שלנו, אני לא מכיר עוד נשים נאורות בעלות ביטחון עצמי גבוה ורחבות אופקים שכמותה. טוב לנו ביחד ואני רוצה מאוד שזה ימשיך כך עוד שנים רבות.

הכסף הרב שהרווחנו המשיך להצטבר בחשבונות הבנק שלי וכמעט לא נגענו בו. למרות זאת לא החשבנו את עצמנו לעשירים ובוודאי שלא הרגשנו כך וגם לא התנהגנו כבעלי ממון. הכסף לא היווה שיקול בהחלטות המבצעיות של הארגון וכולנו המשכנו לבצע את עבודתנו בזהירות ובנאמנות. ששת שלט בכל נתיבי ההברחות בין סיני לישראל והיה למעשה הסמכות העליונה בקרב הבדואים בנושא. איש לא ערער על סמכותו וכל עובדי הארגון סרו למרותו באמונה שלמה שהוא יעשה ככל יכולתו לנהל אותם ביושר. ששת ניהל את חלוקת הכספים לעובדיו, את גיוס הצעירים לטובת הארגון ובנוסף היה הבורר העליון בסכסוכים בין חמולות, בין שבטים ובין משפחות. את כוחו הרב צבר ששת במשך כל שנות השמונים כך שבתחילת שנות התשעים מנה הארגון כמאתיים עובדים שעסקו בכל תחומי עבירות הרכוש וההברחות. אני הייתי הסגן הכול יכול שלו. רק שלא התאמתי לתפקיד ולא רציתי בו. אני שונה מאוד מששת ואין לי שאיפות שליטה כמו שיש לו. אני לא יודע איך לנהל עובדים ואין לי ידע ביחסי אנוש ובמיוחד לא במגזר הבדואי. למרות שהשתלבתי יפה באורח חייהם ואהבתי אותו, עדיין הייתי רחוק מלהבין את כל הדקויות ואת כל הרגישויות בקרב אנשי המדבר.

רוב הזמן ניהלתי את הכספים ונמנעתי ככל יכולתי מלהתערב בחיי העובדים הבדואים. שאלות או בעיות שהופנו אליי, לעיתים, העברתי לששת. איך יכולתי להחליט על גורלם או על פרנסתם של אנשים כשאין לי את הנתונים המתאימים? אני פשוט לא מתאים. אין לי את הכריזמה ואין לי את האומץ. הפחדים שולטים בי כל חיי ואני לא מצליח להתעלם מהם. מה אם אני אטעה בשיקול הדעת? אני לא מסוגל לקחת אחריות על אדם חוץ ממני. במשך הזמן הבינו כולם שאני לא הכתובת והפסיקו לשמחתי, להפנות אליי בקשות עזרה או פתרון לבעיותיהם. לששת זה היה קל, אחרת איך הייתי מסביר את שביעות הרצון של רובם ואת התשבחות שקיבל? אישיותו כנראה השפיעה לטובה על כל מכריו ושיפוטו הצודק קירב אליו גם את הנפגעים המעטים מהחלטותיו. בהיותי עד למרבית מקרי הבוררות שלו, שמתי לב שהוא משרה צניעות וכבוד כלפי כל אדם שבא למשכנו והחלטותיו ברובן, הן החלטות פשרה המקובלות על שני הצדדים. מעמדו הרם התחזק עוד יותר כשפוליטיקאים מדרגות שונות ומכל רחבי הקשת הפוליטית התחילו לעלות אליו לרגל ולבקש את קרבתו, זאת לאחר ששמעו עליו יותר ויותר וזיהו אצלו פוטנציאל מנהיגותי רב השפעה. כשהתבוננתי בו משוחח עם אישיות כזו או אחרת, לא יכולתי שלא להשתומם מהניגודים הכל כך בולטים בין מראהו הצעיר מאוד, כמעט נער, לבין הבגרות, הרצינות והחוכמה שהקרין. בכל מפגש כזה תמיד שעשעה אותי התנהגות “הנכבדים״ כשפגשו בששת בפעם הראשונה. כולם, ללא יוצא מן הכלל, טעו בהבחנתם והתייחסו אליו כל גבר צעיר תמים וחלש, למרות השמועות והסיפורים ששמעו עליו כאדם בעל שיעור קומה בחברה הבדואית. מראהו סימא את עיניהם ומוחם לא הצליח בתחילה לקלוט דבר מעבר למראהו. חלקם אף התייחסו אליו ביהירות מרומזת ובזלזול מה, אך לאחר כעשר דקות במחיצתו הם עמדו על טעותם וראיתי איך ארשת פניהם משתנה כמו גם יחסם וטון דיבורם. הם הבינו מיד שהצעיר היושב מולם מכיר אותם, מכיר את כל העובדות ומכיר את כל הפוליטיקה שמלווה את בעיות הקיום של המגזר ושאין באפשרותם “להאכיל״ אותו בשקרים ובחצאי אמיתות ושאין שום סיכוי שהוא יקנה את הבטחותיהם הריקות מתוכן וייתן להם את העונג לקבל ממנו תמיכה פוליטית. “קודם תראה לי שאתה מסוגל ויכול לעזור לנו בבעיותינו ורק לאחר שאראה שאתה רציני ולא מתחמק או נעלם, נשב שוב ונראה מה נוכל לעשות בשבילך״, זה היה, פחות או יותר, סיכום השיחה של ששת עם כולם. כולם נעלמו לאחר הפגישה ולא שבו.

קור הרוח של ששת שבלט מאוד בכל מצבי הלחץ היה לדעתי תכונה מתבקשת והכרחית להתמודדותו המוצלחת. התפעלתי מהשינוי הרב שחל בו מאז היותו חייל תוקפני ומהיר חמה. במהלך השנים הוא הבין שאדם קר רוח נתפס בעיני הבריות כאדם שקול שרובם מקשיבים לו, ואם הוא גם חכם שיודע להקשיב, אין גבול לתמיכה ולהערצה שהוא יקבל. סביר להניח שגם נוכחותי עזרה לו במקצת משום שהוא ביקש ממני בכל פעם מחדש לשבת לצידו כשהוא עורך פגישות ושיחות עם אישים שונים. כיבדתי תמיד את רצונו למרות שלא הגבתי ולא התערבתי בשיחה ולמרות שברוב הפעמים השתעממתי מהישיבה ומהטקסים. הבנתי שששת משתמש בי כתפאורה הנחוצה לו על מנת להרשים את אורחיו ולא היה אכפת לי. נראיתי חשוב, חכם ומרשים וכולם חשבו כנראה, שאני המוח שמאחוריו, והרבה פעמים הם דיברו אליי והביטו בעיניי במהלך השיחות, למרות שלא הגבתי אלא רק הישרתי אליהם מבט רציני. זה בדיוק מה שששת רצה. לבלבל אותם ולהסיח את דעתם. כך הוא יכול היה לשלוט בשיחה ולהפתיע אותם בדבריו.

***

המעצר הראשון של ששת ושלי התרחש בוקר אחד כשהתעוררנו לקול נביחות הכלבים וגילינו שעשרות שוטרים וחיילי משמר הגבול מקיפים את המאהל המשפחתי. מפקד המבצע הגיש לנו צו מעצר ולאחר מכן גם צו חיפוש החתומים על ידי שופט והורה לשוטריו לאזוק את שנינו ולהכניסנו לשתי ניידות שונות. כל בני המשפחה הוצאו מהאוהלים ומהצריפים וקובצו בקצה המתחם בשעה שרוב השוטרים ערכו חיפוש מדוקדק ומקיף בכל חפצינו האישיים, בתוך כלי הרכב ובתוך מכלאות בעלי החיים. הכלבים לא הפסיקו לנבוח ורק צעקותיו ופקודותיו של אביו של ששת הרגיעו אותם מעט והנביחות הפכו לנהימות ולחשיפת שיניים. כולנו חששנו שהשוטרים יירו בכלבים ויתרצו את ההרג כהגנה עצמית.

לאחר ההלם הראשוני שתקף אותי הצלחתי ללכוד את מבטו של ששת, שישב בניידת השנייה שחנתה לצד הניידת שישבתי בה, ומבטו הרגוע והישיר העביר לי מסר, ללא מילים, שמה שלא יקרה אנחנו לא מדברים. לא היה לי ניסיון במעצרים ובחקירות אבל ידעתי שלכל עציר יש את זכות השתיקה ושאדם שמדבר בחקירה עלול להפליל את עצמו ואת חבריו. באותו הרגע החלטתי שאני לא פוצה פה בחקירות והייתי בטוח שששת ינהג בדיוק כמוני.

השוטרים לא מצאו דבר מפליל במתחם המגורים ולכן עזבו את המקום בשקט בהותירם את כל חפצינו פזורים מחוץ לאוהלים ולמבנים. הוּרדנו במשטרת באר שבע ועברנו את התהליך השגרתי של קליטת עצירים ולאחר מכן הכניסו אותנו לשני תאים נפרדים ללא יכולת התקשרות בינינו.

ישבתי על מיטת הברזל הקרה שמזרן דק ומצחין מונח עליה והופתעתי מהרגשתי הקלילה. משום מה תמיד ידעתי בסתר ליבי שהרגע הזה יגיע ואפילו התכוננתי נפשית לסיטואציה. אנחנו מנהלים עסק פלילי של הברחות וידעתי שלא לעולם חוסן, מתי שהוא נבצע טעות ונמצא את עצמנו מואשמים בעבירות פליליות ואם לא יהיה לנו מזל, אנחנו נורשע ונשב בכלא תקופה כלשהי.

למרות זאת לא פחדתי. להפתעתי הרבה לא הרגשתי מאוים כל כך. חששתי מהיחס ומהתנהגות השוטרים והחוקרים, אך משום מה הייתי בטוח שהם לא ימצאו דבר וישחררו אותנו במהרה.

זאת לא הייתה כוונת החוקרים. הם התחילו לחקור אותי רק לאחר יממה ממועד הגעתנו ואני הבנתי שהם מקווים שנתרכך ושנבין שחירותנו תלויה במידת שיתוף הפעולה שלנו איתם. בחקירה שנערכה לי האשים אותי השוטר החוקר בפשעים קשים נגד המדינה ונגד הצבא, הטיח בי האשמות קשות של בגידה, של שיתוף פעולה עם אויב, של חברות בארגון פשע מסוכן ואיים עליי שנכונים לי חיים ארוכים בכלא ואפילו הבטיח לי שיוטל עליי מאסר עולם אם לא אודה בכל העבירות המיוחסות לי. הוא כמובן ליווה את האשמותיו בצעקות רמות ובקללות שלא היו מביישות את אחרון העבריינים. שתקתי.

התנהגותו הברוטלית גרמה לי להבין שאין בידו שום הוכחות נגדי, שהוא אובד עצות ושהדרך היחידה שנותרה לו היא לאיים עליי בתקווה שהפחד שלי ממנו יגרום לי להודות בעבירות שהטיח בי.

לאחר כמה שעות שבהן לא הורשיתי לשתות, לאכול או לעשן, התחלף החוקר הראשון בחוקר אחר שמיד עם הגיעו הודיע לי בחיוך מרוצה, שג׳ומעה סיפר להם הכול ואפילו התוודה בפניו על כל העבירות שעשינו ביחד, ואף קשר אותי ואת עצמו אליהן. שתקתי.

“כדאי גם לך להודות במעשים, כי רק כך נוכל להפחית לך את תקופת הכליאה ואם תסכים להיות עד מדינה ולספר לנו על כל הרשת שאתה עומד בראשה נוכל לחתום על הסכם שישחרר אותך לחלוטין לאחר המשפט ואפילו תקבל הגנה מהמשטרה לאחר שתשוחרר״. שתקתי.

בתוך תוכי ידעתי שהחוקר משקר. ששת לעולם לא ידבר ולעולם לא יסגיר אף אחד אפילו אם זה יעלה לו בחייו. מצאו להם על מי להעליל!

החשש הגדול שלי היה שהם יספרו לו שאני דיברתי וששת יאמין להם שנשברתי ושהודיתי בכול. הוא הרי מכיר אותי כל כך טוב והוא יודע שאינני אמיץ כמותו. בכל ליבי קיוויתי שהוא לא יאמין להם. הרגעתי את עצמי כשהבנתי שגם אם הם יצליחו לשכנע אותו שדיברתי, אין סיכוי שהוא יודה או שיאשר את דבריי. הוא מספיק חכם להבין שאסור לו להודות בדבר.

החקירה הסתיימה בערב והרגשתי שאני יכול להתגאות בעצמי על חוסני הנפשי ועל אומץ ליבי. שלוש שעות לאחר מכן, כשמתוכן ישנתי כשעה, העירו אותי השוטרים בצעקות ובדחיפות, נעלו אזיקים על ידיי ועל רגליי והובילו אותי לחדר החקירות שם חיכה לי חוקר חדש שהחל מיד עם הגעתי, לקלל ולהכות אותי באגרופים ובבעיטות. ההפתעה שחשתי התחלפה מיד בזעם עז כלפי אותו חוקר וכל מה שרציתי באותו הרגע היה לפגוע בו באלימות, למרות היותי כפות באזיקים. בקושי רב עצרתי את הדחף האלים שהציף אותי משום שהבנתי שזה בדיוק מה שהחוקר רוצה שאעשה כי אז הוא יוכל לפגוע בי קשה יותר ואולי אפילו להרוג אותי בטענת שווא של הגנה עצמית. התאפקתי וסוככתי על פניי ועל גופי בידיי, כמה שיכולתי, מפני המכות. לא הוצאתי הגה מפי גם כשכאב לי מאוד. כשלא יכולתי יותר נשכבתי על רצפת החדר וכיווצתי את עצמי לתנוחת עובר תוך כדי צעקותיו הרמות של החוקר האלים שהמשיך לבעוט בי ברגליי. שתקתי.

לאחר כשתי דקות, שנראו בעיניי כנצח, הוא הפסיק והתיישב על השולחן מעליי.

“קום יא בן זונה!״ צרח “אני אזיין את אמא שלך אם לא תדבר! אני רק התחלתי איתך ואני הולך לגמור אותך! יא בן זונה מניאק! איתי לא מתעסקים, קום!״ והוסיף בעיטה חזקה בגבי. נשארתי שוכב. שיעשה ושיגיד מה שהוא רוצה. אני לא קם. לפתע הוא משך אותי בשערותיי, הרים אותי בכוח והוסיף מכה חזקה בעורפי. לא התנגדתי. זרמתי עם תנועותיו כשהושבתי בדחיפה חזקה על הכיסא למרגלותיו. הרמתי את ראשי ונעצתי מבט בעיניו. רוע סדיסטי הביט בי בשנאה. אף שריר לא זז בפניי. הוא גיחך וירק בפרצופי. עצמתי את עיניי ולא זזתי. שתקתי.

במהלך התקיפה האלימה שלו הקפיד החוקר שלא לחבוט בפניי אלא רק באברי גופי המכוסים בבגדים. בחזה, בבטן, בגב, בצלעות, ברגליים וגם מכה או שתיים בעורף. שנינו ידענו שהוא לא רוצה להשאיר סימני אלימות על פניי כדי שלא אוכל להתלונן על אלימות מצידו. אני לא התכוונתי להתלונן. אני לא משתף פעולה, לא עונה על שאלות ולא מתלונן. זו האסטרטגיה שלי נגדם. מה שיהיה יהיה, אני לא אפליל את עצמי ולא את ששת.

כל הלילה הקפידו השוטרים להשאיר אותי ער בעזרת קללות ומכות ובהפסקות שפכו עליי מים כדי שלא אצליח להירדם. אטמתי את ליבי ואת מוחי ושיננתי לעצמי שהם רוצים לשבור אותי ואת רוחי ושאני לא מתכוון לתת להם את העונג הזה. אני יותר חזק מהם ואני לא מתכוון להישבר. אני חייב להוכיח לששת שאני ראוי לאמונו ושהדבר הכי חשוב לי זה שהוא יהיה גאה בי ולכן אינני מתכוון להיכנע ללחצים הפיזיים וללחצים הנפשיים שהשוטרים מפעילים עליי. מחשבות אלה לא הפסיקו לרוץ במוחי כל אותן שעות ובעזרתן הצלחתי לעבור את הסיוט הלילי. בבוקר החזירו אותי לתא המעצר וכשניסיתי להירדם התפרץ אחד השוטרים לתא ומשך אותי לחדר החקירות. היה זה החוקר הראשון מאתמול והפעם הוא לא היה עדין. גם הוא צעק וקילל אותי ובעיקר מנע ממני להירדם על ידי טלטול עז של כתפיי ושל ראשי. שתקתי.

העייפות הרבה והכעס שחשתי גרמו לי להתעקש להיראות אדיש ולהוכיח לשוטרים שאני מבין את השיטה שלהם ושהם לא יצליחו להכניע אותי כי אני חזק מהם. ברגעים אלה כשאני נלחם בעייפות הרבה ובאלימות האכזרית של השוטרים הבנתי פתאום שהשיטה הזו עובדת. לפתע הבנתי שרוב הנחקרים שעוברים התעללות כזו נשברים ומודים בעבירות שבהן הם מואשמים בין אם ביצעו אותן ובין אם לא. מתוך המצוקה הקשה שלי הבנתי שלעולם לא נדע באמת כמה אנשים חפים מכל פשע מרצים עונשי מאסר על פשעים שלא ביצעו אך ורק משום שהיו חלשים מעט ונכנעו לעינויי החוקרים שניסו בכל כוחם להביא להרשעה בתיק פלילי כזה או אחר ללא כל קשר לחקר האמת. השנאה שחשתי כלפי הרשויות הממשלתיות שפגעו במשפחתי החדשה ובכל המיעוט הבדואי בהתנשאות ובגזענות גלויה, התעצמה מאוד ביומיים האחרונים, וכללה עכשיו גם את המשטרה ואת רשויות אכיפת החוק. אני לא מאמין לאף אחד.

אני לא אשבר ואני לא אשחק לידיהם של החוקרים. התנהגתי כמו בובת סמרטוטים והרפיתי את שריריי. נשענתי לאחור על משענת הכיסא ועצמתי את עיניי. דמותה של ג׳מילה עלתה בדמיוני. ניעור חזק של גופי העיר אותי וסטירה חזקה על פניי החזירה אותי למציאות. נבהלתי. לא מהמכות. וכך זה נמשך ונמשך שעות ארוכות. החוקרים מתחלפים ואני מוכה ומושפל ולא ישן. בשלב מסוים איבדתי את תחושת הזמן והבזקים של דמויות ושל זיכרונות התפוצצו במוחי בין נמנום לערנות. שנייה לפני שהתעלפתי, נפתחה דלת חדר החקירות ושוטר כל שהוא שחרר אותי מהאזיקים ואמר לי לצאת. שוב חשבתי על ג׳מילה וראיתי את פניה היפות מביטות בי ואת עיניה מחייכות אליי. במסדרון הצר חיכה לי חברי עורך הדין וכשראה את מצבי העגום הוא רתח מזעם, אחז במותניי ותמך בי עד ליציאה מתחנת המשטרה.

“אתה משוחרר עכשיו שאוּלי״, אמר בקולו הרך, “הם לא יכולים להאשים אותך בדבר״.

“תן לי סיגריה״, לחשתי.

למרות כאב הראש הקל שחשתי, זאת הייתה הסיגריה הטובה ביותר בחיי.

“מה עם ששת?״ שאלתי.

“אני מנסה לשחרר גם אותו, יש קצת בעיות, אבל אני חושב שמחר אני אצליח. הם הפרו את החוק בכך שלא אפשרו לכם להתקשר ולא להיפגש עם עורך דין״.

“אני נשאר כאן עד שישחררו אותו. לא אכפת לי מכלום, אני לא זז מפה״.

“אתה לא יכול להישאר במצב שלך, אתה צריך לאכול ולישון. אני מכיר את שיטות החקירה שלהם. הם מניאקים ואלימים. בוא נלך לאכול״.

למרות שלא אכלתי דבר מהרגע שעצרו אותי, לא הרגשתי רעב, רק צמא למשקה מתוק כל שהוא. שתיתי קוקה קולה קרה, לאט ישר מהבקבוק והרגשתי איך הדם מתחיל לזרום בעורקיי ואיך הכוח והאנרגיה מתחילים לחזור לגופי.

ריח האוכל במסעדה החזיר לי את התיאבון והרגשתי איך בלוטות הטעם מפרישות רוק בחלל פי.

ניצחתי אותם! המחשבה לא הפסיקה להדהד במוחי. ששת לא יאמין שהם לא הצליחו לשבור אותי. הוקל לי כשהבנתי שהצלחתי לחייך מתוך העייפות.

“אני רוצה שתחזור לאבא של ששת ושתגיד לו שהכול בסדר איתנו. אני נשאר פה. אני אמצא לי מקום לישון, זאת לא בעיה. אני רוצה לחזור למשטרה ולחכות לששת״.

עורך הדין הביט בי ולא ניסה למחות. הוא הבין שאני רציני ושאין לי כוונה להשאיר את ששת לבד.

“בסדר, אני הולך. אבל אני אחזור בבוקר לפגוש אותך בתחנה״. אמר והוציא מכיסו מספר שטרות “קח, שיהיה לכם לאוכל״.

השעה הייתה שבע בערב כשלקחתי מונית לדירה שלי. כיוונתי שעון ונפלתי על המיטה. התעוררתי בשבע בבוקר לצלצול השעון המעורר. העייפות לא פגה ועיניי הנפוחות האדימו ודמעו בכל פעם שפיהקתי. התאפקתי לא לחזור לישון ורק דמותו של ששת, שראיתי בדמיוני, הקפיצה אותי לחדר המקלחת לשטוף את פניי ולהתרענן. כשנכנסתי לתחנת המשטרה בשעה שמונה בבוקר, השוטרים לא האמינו למראה עיניהם.

“אני מחכה לג׳ומעה״, הודעתי ליומנאי.

“אל תחכה כאן״, השיב “תחכה לו בחוץ״.

בערך בשעה עשר בבוקר הגיע עורך הדין עם חיוך על פניו. בדרך הביתה עצרנו במסעדה ותמכנו בששת עד שהתיישבנו. עורך הדין סיפר לנו שהחוקרים לא מצאו ראיות להאשמות נגדנו ונאלצו לשחרר אותנו בצו בית המשפט. רק למוחרת היום, כשששת התעורר משינה ארוכה במיוחד, ישבנו לשוחח והעברנו חוויות מההרפתקה האכזרית שנכפתה על שנינו. ששת גילה חוש הומור שחור ומפותח כשהתלוצץ על חשבוני, כשתיאר בפניי, לפי ראות עיניו ודמיונו, איך אני בוכה כמו תינוק כשהחוקרים קיללו אותי והפחידו אותי באיומים. חייכתי אליו והשבתי לו שבטח הוא נאלץ להישאר בכל הימים האלה עם מכנסיים רטובים מהשתן שלו עצמו שפרץ ממנו ללא שליטה בכל פעם שפחד מהמכות שקיבל ושבטח לקחו לו את השעון המיוחד שלו ושעקב כך הוא לא ידע אם השעה היא אלף תשע מאות עשרים ושלוש או שהיא אלפיים מאה חמישים ואחד.

“אני דווקא לא קיבלתי מכות כמוך״, חייך ששת “אני שיתפתי איתם פעולה וסיפרתי לחוקרים שאתה גררת אותי לעבריינות. הם היו כל כך מרוצים שהם נתנו לי אוכל וסיגריות, נתנו לי לישון כמה שרציתי ואפילו רצו לשחרר אותי מיד, אבל לא הסכמתי כי היה לי כל כך טוב שם״.

“זהו, אתה כבר לא בדואי אמיתי. אתה יותר אשכנזי ממני. אשכנזי אקדמאי אפילו״, צחקתי “עוד לא נתקלתי בבדואי עם חוש הומור ועם ציניות כמו שיש לך״.

מעבר לבדיחות הדעת שאלתי את ששת מה לדעתו גרם לשוטרים לעצור אותנו והוא השיב שהוא חושד שמישהו הלשין. אולי מתוך קנאה או מתוך כעס עלינו. או שזה מישהו מהארגון המתחרה שמנסה לפגוע בנו.

“איזה ארגון מתחרה?״ שאלתי, “לא ידעתי שיש כזה״.

“סתם כמה צעירים שמנסים לעשות כמונו. בזמנו הצעתי להם להצטרף אלינו אבל הם לא רצו. לא לחצתי עליהם ואפילו בירכתי אותם ואמרתי להם בהצלחה. מה אכפת לי מהם, הם לא מפריעים לי. הם בכלל מאזור ערד״.

“אז איך נדע מי הלשין?״

“זה לא אכפת לי. אנחנו נמשיך כרגיל רק ביותר זהירות. בגלל שאנחנו חשודים אנחנו נעשה הכול בשקט בלי הרבה פגישות. את הפגישות נעשה רק בחפלות שיזמינו אותנו וגם שם בלי שאף אחד ירגיש נעביר הוראות ומידע״.

“אבל אתה לא חושד באף אחד? יכול להיות שמישהו מהחמולה שלנו מלשין עלינו ואם לא נדע מי זה עוד יכולים לתפוס אותנו על חם ואז באמת נשב בכלא״.

“לא. אין אף אחד שאני חושד בו״, ששת הצית שתי סיגריות.

שאפתי בשקט ונרגעתי. הוא כנראה יודע על מה הוא מדבר, חשבתי, לי אין מה לעשות חוץ מלקוות לטוב.

כשלושה חודשים לאחר מכן עצרו אותנו שוב.

הפעם האשימו אותנו ברצח של אדם שלא הכרתי ושלא ראיתי אותו מימיי.

החקירות במעצר זה היו אלימות במיוחד. שבוע שלם הכו אותי, קיללו אותי ומנעו ממני שינה. רוב הזמן הייתי מעולף מעייפות ומכאב. הפסקתי להגן על עצמי כי זה לא עזר. העדפתי לשכב על רצפת חדר החקירות מקופל ורפוי כשהקולות היחידים שהשמעתי היו קולות של אנחות ושל כאבים. מוחי התרוקן ממחשבות הגיוניות ורק דמויותיהם של הוריי, של ששת ושל ג׳מילה, לסירוגין, עלו מדי פעם בדמיוני. הכאבים היו כל כך חזקים שהבנתי שהם כנראה שברו לי צלע אחת או יותר ושהם פגעו לי גם בכליות וגם באיברים הפנימים. הייתי בטוח שאני עומד למות. אפילו קיוויתי שאמות, העיקר שהסיוט ייגמר. לא ידעתי מה השעה, איזה יום היום וכמה זמן אני בחקירות.

כשעורך הדין הורשה סוף סוף להיפגש איתי, זה היה לאחר שהחוקרים הכינו אותי, ללא ידיעתי מה עומד לקרות. הם הפסיקו ליום אחד את האלימות ואפשרו לי לנוח ולהתאושש מעט. הם אפילו כיבדו אותי בארוחה חמה, בקפה ובסיגריה, כך שכאשר עורך הדין ראה אותי, הייתי ערני פחות או יותר. כשסיפרתי לו מה עברתי הוא לא ניסה להסתיר את כעסו ונשבע לי שהוא יעשה הכול כדי לתבוע את החוקרים וגם את מפקד התחנה שמאפשר להם להתעלל ולענות עצירים.

“אין להם שום דבר עליך ועל ג׳ומעה״, הרגיע אותי, “אם לא נשברת, אתה תשתחרר בימים הקרובים. אל תחתום להם על שום מסמך, גם אם הם מבטיחים לך זיכוי מוחלט לך ולג׳ומעה. הבנת?״

“אין סיכוי שאני אחתום לזונות האלה על כלום. הם לא ישברו אותי בחיים! אני שם זין עליהם, על כל השוטרים המזדיינים האלה!״

בשלב הזה, לאחר שעורך הדין עודד אותי והסביר לי את הצפוי לי, ידעתי שעברתי את שלב הפחד משיטות החקירה האלימות והמשפילות והבנתי שאני חזק הרבה יותר ממה שאפילו אני חשבתי.

בזמן אמת אני כנראה, יותר קשוח ממה שכולם חושבים.

ההאשמות ברצח לא העלו דבר. לא התגלו הוכחות, לא התגלו ראיות וגם לא עדויות מוצקות שיאפשרו לשופט הגון להשאירנו במעצר ובחקירה נוספת. יומיים לאחר ביקור עורך הדין שוחררנו ללא כל אשמה.

כשראיתי את ששת ביציאה מתחנת המשטרה נחרדתי ממראהו. פניו היו חבולים כפני מתאגרף לאחר הפסד צורב. עיניו סגורות מלחץ הנפיחות שמסביבן ושפתיו נפוחות ומדממות מהחתכים שנגרמו מהמכות הרבות שספגו. כשניסה לדבר הבחנתי שאחת משיניו העליונות שבורה. צווארו וחולצתו היו מוכתמים מדם שיבש וידיו החזיקו את צלעותיו השבורות. כשניסיתי לחבקו נפלטה מפיו אנחת כאב שגרמה לי לסגת לאחור. הם לא הקפידו, במהלך החקירות של ששת על מכות יבשות שלא משאירות סימן כמו שהקפידו איתי. לעומת ששת אני נראה כמו אדם שזה עתה חזר מנופש מהנה, ללא שריטה וללא חבלות נראות לעין בגופי ובפניי. ביטחונם העצמי של החוקרים שהכו את ששת שכנע אותם שהוא לא יתלונן ולכן אין צורך בזהירות. הם ראו בו אדם נחות, ערבי חסר זכויות ולכן הרשו לעצמם לפרוק את כל זעמם בו.

“בוא״, אמרתי, “בוא נחזור הביתה״.

“אני לא זז מפה״, לחש, “אני מחכה שחיים ביטון יֵצא.

“מי זה חיים ביטון?״ שאלתי.

“החוקר שחקר אותי, אני רוצה לראות אותו ולשאול אותו משהו״.

“די, תפסיק. עזוב אותו. זה לא ייתן לנו כלום״, התפרצתי.

פחדתי כל כך מהשיגעון של ששת שלא ידעתי איך להגיב.

“אני נשאר פה גם אם זה ייקח שנה. אני מחכה עד שהוא יוצא״. ששת צלע עד לחומת האבן הנמוכה והתיישב בכבדות.

“תחכה לו מחר, אחרי שנאכל וננוח. למה עכשיו? בוא נלך״.

ששת הפנה את מבטו אליי. לא ראיתי את עיניו הסגורות והנפוחות אבל קלטתי את הנחישות שבפניו.

הצתי שתי סיגריות.

כמה שעות לאחר מכן ששת הזדקף. חיים ביטון נראה בפתח התחנה נחפז לצאת. ששת מיהר, ככל יכולתו, להתקדם לעברו ולחסום את דרכו כשעורך הדין ואני ממהרים בעקבותיו.

“מה שלומך חיים? אתה זוכר אותי?״

חיים נעצר. המבט המופתע שבעיניו התחלף בהבעת זעם וסלידה.

“עוף מפה מטומטם״, פלט.

“אבל אמרת שתזיין אותי, אני מחכה״. ששת התקדם לעברו ונעצר סנטימטרים ספורים מפניו.

“זוז! מטומטם!״ חיים הדף את ששת לאחור.

ששת, שהתכונן לתגובה אלימה, התעשת במהירות והתקדם שוב לעברו.

“אמרת לי שתזיין גם את אשתי, אבל יש לך זין קטן והיא לא תרגיש אותו. היא רגילה לגבר לא לתינוק״.

חיים התפרץ בעוצמה, לפת את ששת בגרונו והחל לטלטל אותו תוך כדי צעקות וקללות.

עורך הדין ואני תפסנו את שניהם והפרדנו אותם זה מזה. חיים החליט פתאום להירגע ולא לשחק לידיו של ששת.

“אתה תגיע אליי עוד פעם, אל תדאג״, חייך במרירות, “ואתה יודע מה אני אעשה לך. עכשיו אתה גיבור״.

“רק רציתי להגיד לך שאני כן זיינתי את אשתך והיא צרחה מהנאה, ואם תביא לי אותה עוד פעם לשעה, אני אחזיר לך אותה עם חיוך על הפנים״.

ששת נפל לאחור והתעלף מהאגרוף שספג בפניו.

לאחר שלושה ימים יצא ששת מהאוהל וביקש שאכין לו קפה.

גם לאחר שהכאבים חלפו ולכאורה חזרנו לשגרה לא הצלחתי להתגבר על רגשות השנאה שחשתי כלפי רשויות החוק וכלפי שוטרי משטרת ישראל. שנאתי אותם עוד קודם, אבל עכשיו השנאה שלי כלפיהם העפילה לשיאים חדשים. שנאתי אותם ואת נציגי המדינה, כמו פקחי משרד החקלאות ופקחי מנהל מקרקעי ישראל שהגיעו לפזורה, בליווי שוטרים וחיילים, כדי לנשל אותנו מהאדמה שעליה ישבנו או שהגיעו כדי להחרים או להשמיד את כל רכושנו, כולל את הגמלים ואת הצאן שברשותנו, בטענות שווא מופרכות ככל העולה בדמיונם.

אם אזרחים אלה, ישראלים שעובדים בשירות המדינה, מסוגלים לעולל לנו, המיעוט הבדואי והערבי, למרות שאנחנו אזרחים שווי זכויות, לכאורה, שחלקנו משרתים בצבא ההגנה לישראל ומנסים לחיות בשלום על אדמתנו, עוולות כאלה ברוע עמוק ובגזענות גלויה, אני לא מנסה לדמיין את היחס שלהם לפלסטינים אבל אני יודע שהוא גרוע שבעתיים. מדיניות הממשלה לא מעודדת אותם בגלוי, באמצעי התקשורת, אך מתחת לפני השטח נוהגים המנהיגים לדחוף את הגופים המבצעים לנהוג באלימות וברשעות. ככל שהתעמקתי במחשבותיי המשכתי להעצים את תיעובי כלפי כל האלימים משיכרון הכוח. לילות רבים נדדה שנתי מהמחשבות העגומות שלא נתנו מנוח לנפשי.

אני הרי לא מנותק לגמרי מהמציאות, אני עדיין שומע חדשות ברדיו ולעיתים אף צופה במרקע הטלוויזיה. אין לי ספק שרגשותיי נכונים ושמה שאני טוען קיים במציאות. אני יודע ללא ספק, שהקוטביות בישראל עברה את הרמה הסבירה ושהשנאה בין הפלגים השונים בעם ממשיכה להתגבר משנה לשנה. אני רואה שכל מי שחושב או שמתנהג אחרת נחשב לאויב ושכל אדם שונה נחשב למסוכן. אני רואה שהחרדים שונאים את החילונים וסולדים מתרבותם, כמו גם את כל זרמי היהדות המסורתיים למיניהם, שלא לדבר על שנאתם להומואים וללסביות, למרות שביניהם יש רבים בעלי נטיות חד מיניות שמסתירים זאת כמובן. אני רואה שהחילונים ושהאתאיסטים נגעלים מכל עובדי הדתות למיניהם ורואים בהם עובדי אלילים, בורים, פרימיטיביים וגזענים להחריד. אני רואה את בני עדות המזרח מול האשכנזים, את הימניים מול השמאלנים ומול אלה שבמרכז, את היהודים שבהתנחלויות מול הערבים שחיים סביבם, אני רואה את האזרחים הוותיקים מול העולים החדשים ומול ערביי ישראל ואת כולם מול העובדים הזרים ועוד ועוד ועוד. אנחנו מדינה קטנה מלאה בשנאה גדולה.

כולם שונאים את השונה, כולם מפחדים מהשונה וכולם מתנכרים לשונה. המאבקים והשנאה ההדדית מחמירים עם השנים ואני לא רואה שינוי חיובי בעתיד הקרוב. אם “אחים״ מתנהגים כך זה לזה, מחנכים לשנאה ולגזענות, מסכנים כל אויבנו, שדמם מותר ושהשליטה ושהאכזריות כלפיהם הפכו למעשי שגרה מקובלים אפילו על המתונים שבנו.

כשבוע לאחר שהשתחררנו מהמעצר נודע לי שהנרצח היה ראש הארגון המתחרה שלנו מאזור ערד ושמאז הרצח חברי הארגון התפזרו וחדלו לעסוק בהברחות. להפתעתי לא הרגשתי דבר כלפי הנרצח והמקרה כלל לא עניין אותי ולא העסיק את מחשבתי. אני לא מעורב בזה ישירות, לא ידעתי דבר ואין לי שאלות לששת. אני סומך עליו בעיניים עצומות וגם אם הוא מעורב בזה אני בטוח שהוא עשה את מה שצריך לטובת כולנו. בזה סגרתי לעצמי את המקרה. הדבר החשוב יותר מבחינתי היה גילוי החוזק הנפשי והפיזי שלי בעקבות המעצר. אני חי יותר מעשר שנים במאהל שלנו ורק עכשיו אני מרגיש שקיבלתי את העוצמות ואת החוזק המנטלי המאפיין כל כך את בני משפחתי. הביטחון העצמי שלי עלה וזה הרגיש לי טוב להיות מסוגל להרים את ראשי ולהרגיש שייך ושווה בעיניהם. רק עכשיו אני חש שגורלי קשור באמת בגורלם.

אביו של ששת ארגן חפלה משפחתית לרגל שחרורנו ואני התענגתי שוב מכל תשומת הלב שקיבלנו, ששת ואני, מכל השבט אך בעיקר מג׳מילה. בכל פעם שאני רואה אותה ליבי יוצא אליה מאהבה. אין לי שליטה על רגשותיי כשהיא בסביבה.

ליבי החסיר פעימה כשראיתי אותה מגיעה עם מגשי האוכל הגדולים ודפק בעוצמה כשהיא הגניבה אליי מבט חטוף ובעל משמעות כשהתכופפה מולי והניחה מגש על השולחן הקטן שלפניי. רק עיניה הציצו מבעד לכיסוי ראשה ואני נמסתי מעדינות תנועותיה ומקימורי גופה שהתגלו דרך מלבושה הצנוע, בזמן מעשה הגשה זה.

זה רק בדמיוני ואני חייב למחוק את התחושה הזאת מהר ככל האפשר. היא לא מנסה למשוך את תשומת ליבי וכל מה שאני מרגיש כשהיא מתקרבת אליי זה רק בגלל מוחי החולני. שכנעתי את עצמי שתחושותיי לא מבוססות ולא הגיוניות לחלוטין. זה לא ייתכן. נתקפתי באימה. הבטתי בששת בחטף ולא הבחנתי בדבר יוצא דופן בהתנהגותו. הוא דיבר וצחק עם שכנו וכלל לא היה מודע לדרמה המתחוללת בתוך ראשי. נרגעתי.

מה קורה לי? אני לא שולט במחשבותיי וזה מאוד גרוע.

יצאתי לאט מאוהל האירוח ונכנסתי לאוהל שלי. הוצאתי בקבוק ארק מוסתר ולגמתי היישר מפיית הבקבוק. איש לא ידע על הרגלי השתייה שלי ואיש מעולם לא ראה אותי שותה, למעט ששת, ולכן גם אף אחד לא חשד. הצתי סיגריה, לגמתי שוב והחזרתי את הבקבוק למקומו. נרגעתי מעט מהמחשבות המטרידות וניסיתי לגרש אותן לחלוטין ממוחי. הטכניקה הראשונה שעלתה בראשי הייתה תכנון מפורט של מעשיי ביומיים הקרובים. מיד החלטתי לנסוע לראשון לציון לבקר את הוריי. כשחשבתי על זה לעומק הבנתי לחרדתי שלא ראיתי אותם כשנה בערך. אומנם דיברנו מעט בטלפון, כשהתקשרתי אליהם מדי פעם מבאר שבע או ממצפה רמון, אך עכשיו זה נראה לי הזמן והמינון המתאים לפגוש אותם ולבדוק מה שלומם.

למוחרת בבוקר יצאתי לדרך והתחנה הראשונה הייתה הדירה שלי בבאר שבע. עבדתי לפי התוכנית והתקדמתי לפיה. ניסיתי לחשוב על כל פעולה שביצעתי ולחשב את הזמן שייקח לי להשלימה. רק כך אוכל להימנע מלחשוב על ג׳מילה. מקלחת ארוכה, גילוח, צחצוח שיניים ועוד. הכול כדי שאצליח לא לחשוב עליה ולהפסיק לראות את דמותה בדמיוני. רוב הזמן זה הצליח. התקשרתי להוריי ובישרתי להם על בואי. בנסיעה צפונה הדלקתי את הרדיו והאזנתי למוזיקה מודרנית ברשת ג׳. לא הכרתי את רוב השירים וגם לא את מבצעי השירים, אך חלקם מצאו חן בעיניי ואף העלו חיוך על שפתיי כשהקשבתי למילותיהם הפשוטות והרדודות. אני צריך לשמוע יותר מוזיקה בעתיד, החלטתי. זה מוסיף לי שמחה וזה יכול להעביר לי את הזמן בהנאה.

ליבי פעם בחוזקה כשצלצלתי בפעמון דלת הכניסה. בפעם הראשונה בחיי התרגשתי מהמפגש עם הוריי וכששניהם עמדו לפני הדלת הפתוחה, חייכתי אליהם במבוכה ומיהרתי לחבקם ולנשקם. שלושתנו הזלנו דמעות של פורקן. אימי בירכה אותי אין ספור פעמים, אבי שתק ודידה לעבר הסלון. למרות שלא דיבר הרגשתי באופן תנועותיו שהוא מאוד מתרגש לראותי. נחרדתי ממצבם והתעצבתי למראה הליכתם האיטית והקשה. הזקנה תקפה אותם בעוצמה רבה ואני לא עיכלתי את השינוי המהיר ולא היה לי קל לקבל אותו. נעדרתי כשנה בערך ולפי מצבם זה נראה כהיעדרות של כעשור לפחות. לא שיערתי עד כמה אפשר להזדקן בתקופה קצרה כל כך, כנראה בגיל מבוגר השינויים מאוד מהירים ואין הרבה זמן של בריאות טובה ושל איכות חיים טובה. מיהרתי לאחוז באימי, להובילה לספה שבסלון ולהושיבה בעדינות. על השולחן היו מונחים בקבוק קוקה קולה קר, כוס אחת, צלחת עוגיות חמאה ומתקן עם מפיות מנייר, שלפתע נראו לי כטרחה מאוד גדולה עבורם. שניהם בקושי מסוגלים להתנייד בכוחות עצמם כך שההכנות לבואי גזלו מהם זמן רב ובטח גם קושי רב. התעצבתי בתוכי והרגשתי שגל של דמעות מאיים לפרוץ מעיניי. התאפקתי בקושי רב. מה שהפריע לי במיוחד היה ריח העובש והרגשת המחנק ששררו בסלון הסגור. הם כנראה לא מרגישים או שהם לא מסוגלים לתפעל את ביתם כמו פעם, חשבתי. כמה זמן הם חסרי יכולת תפקודית? זה מאוד מסוכן.

התיישבתי והבטתי בשניהם. הם נראו לי כל כך זקנים שמיד הרגשתי רגשות אשם כבדים. מה אם זה בגללי? אולי הדאגות שאני מייצר עבורם גורמות להם להיחלש ומעמיסות כאב וצער על כתפיהם הצרות והגרומות?

“מה נשמע?״ ניסיתי להתחיל בשיחה קלילה.

“ככה ככה״, נאנחה אימי, “הוא כבר לא מתפקד. זה כבר לא כמו פעם. יש לו הרבה מחלות״.

אבי שתק. הבטתי בעיניו וראיתי שהן לא ממוקדות ושהן בולטות מעט על רקע פניו הרזות. פיו היה פעור מעט ושפתו התחתונה רעדה מעט. רכנתי לצידו, התיישבתי על ברכיי ואחזתי בכף ידו הימנית. לחיצת ידו הייתה חלשה ועדינה.

“מה שלומך אבא?״

לפתע התחדד מבטו וידו לחצה את ידי מעט יותר.

“אני בסדר, פחות או יותר״, הצטרד קולו “אני דואג לך״.

“אני כאן, אני ממש בסדר, אתה לא צריך לדאוג, החיים שלי טובים מאוד״.

“אני לא יודע מה איתך, אני מפחד שאתה גר עם ערבים בדרום״.

“די אבא, אתה לא צריך לדאוג לי. אני בסדר גמור וטוב לי״.

“אתה אומר, אבל אני דואג לך, מה לעשות?״ מלמל.

לא ידעתי את נפשי מצער. מה אני עושה להם? איך אני ממשיך מכאן? אני כל כך דואג להם. כשעה לאחר מכן, לאחר שדליתי מידע בקשר למצבם הבריאותי, הגעתי להחלטה שאני חייב לעזור להוריי, אך לא ידעתי כיצד.

הלילה עבר עליי בהרהורים ובמחשבות מתסכלות שלא אפשרו לי להירדם. המצב העגום של הוריי הטריד את מנוחתי מאוד ולצערי לא הצלחתי למצוא פתרון ראוי לשיפור מצבם. אין לי את הידע ואין לי את ההבנה בבעיות גיל הזקנה ואינני יודע איך להקל על מצבם. לילה ארוך ולא שקט עבר עליי. אור היום והמפגש המחודש עם הוריי רק החמירו את הרגשתי. הזעזוע שתקף אותי האיץ בי לעזוב אותם, להתעלם ממצבם ולחזור למדבר, אך הרגשות העזים שהתעוררו בי קיבעו אותי למקומי והורו לי להישאר ולנסות לעזור להם, לפחות בימים הקרובים עד שאמצא פתרון כל שהוא.

בערב הגיעה אחותי עם בעלה ושלושת ילדיה.

לאחר כמה מילות נימוס חסרות כל רגש, התיישבנו בסלון הקטן וניסינו לברר מה נוכל לעשות על מנת לשפר את מצבם. אחותי דיברה בהתלהבות, ללא הפסקה ואני הקשבתי להצעותיה בחוסר עניין. במיוחד צרם לי חוסר התייחסותה להוריי, הנמצאים בחדר, והתחושה שהיא מדברת עליהם ולא איתם. לא הבנתי דבר ממה שאמרה, חוץ מזה שצריך להעביר אותם למוסד המתאים לזקנים שידאג לכל צורכם.

ישבתי על כיסא פלסטיק פשוט עם משענות ידיים בפינת הסלון והתבוננתי במשפחתי. הוריי ישבו על הספה הדהויה, זה לצד זו, שניהם לימיני, אחותי ישבה לשמאלי על כורסת יחיד, בעלה ושני ילדיה הגדולים הצטופפו בכורסה זוגית רעועה והבת הקטנה, כבת שנתיים לערך, התעקשה לשבת לצד סבתה וסבה על הספה ולנסות לעניין אותם במעשיה.

“נטע! תפסיקי להציק לסבתא״, אחותי פלטה מדי פעם ומיד המשיכה לדבר ולספר, כאילו לכולם, על ההשקעה הרבה שלה בטיפול בהורינו. לא הגבתי גם כשראיתי את כולם מעקמים את פרצופם בהכנעה, כאילו אומרים ‘עוד פעם נשמע את הסיפורים סוחטי הדמעות שלה׳. אחותי, כמובן, התכוונה ליידע אותי בכל מעשיה, אולי כדי שארגיש לא בנוח לנוכח היעדרותי הארוכה ואי לקיחת אחריות כלשהי מצידי על מצבם הקשה. תיאוריה התאטרליים ותנועותיה הדרמתיות העלו חיוך על פניי, וכשהיא הבחינה בו, החיוך שלי עורר אצלה תגובה מיידית של העלאת טון דיבורה והפניית כעסה כלפי נטע הקטנה.

“אמרתי לך להפסיק להציק להם!״

נטע עצרה את תנועתה והביטה באימה במבט תמים. עיניה הגדולות, הממוסגרות במשקפיים מצחיקים, עברו להביט בעיניי ואני, שלא יכולתי להתאפק עוד, חייכתי אליה והושטתי את ידי לעברה.

“בואי נטע, בואי לשחק איתי״.

נטע קפאה כשתי שניות ולפתע חייכה אליי ורצה לקראתי.

קמתי במהירות, אחזתי במותניה בשתי ידיי והנפתי אותה גבוה מעל לראשי. שקט פתאומי נפל בחדר.

“עוד פעם״, צחקה נטע.

הנפתי אותה עוד מספר פעמים וחזרתי להתיישב על כיסאי. נטע נצמדה אליי והפצירה בי להשתתף במשחק קלפים צבעוניים על רצפת הסלון. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששיחקתי עם תינוקת כבת שנתיים ונהניתי כל כך עד שאוזניי לא שמעו את קולה של אחותי שהמשיכה בכתישתה חסרת הרחמים. לאחר כמה דקות הצטרפו למשחק גם ילדיה הגדולים יותר שניצלו את המצב החדש להתרחקות מאימם הטרחנית. בעלה של אחותי, שמאז הפעם האחרונה שראיתיו הספיק להשמין ולהקריח, שתק בפינתו ובהה בחוסר עניין ובתסכול באשתו ובהוריה השפופים.

נטע הביאה עוד ועוד משחקים וצעצועים ממגירת מזנון הפורמייקה המיושן הצמוד לקיר הפנימי של הסלון שהפריד בינו לבין חדר השינה של הוריי. קול צחוקה של נטע סחף את אחותה ואחר כך גם את אחיה, שהרשו לעצמם להשתובב מעט. כעבור כרבע שעה ניסיתי להיחלץ מהחבורה הקטנה ולחזור לכיסאי, אך קול תחינתה של נטע החזיר אותי מהר מאוד למציאות הילדותית.

לפני שאחותי ומשפחתה עזבו את בית הורינו חזרה לביתם, היא השביעה אותי שאתקשר אליה למוחרת היום ויחד נמצא פתרון כל שהוא למצוקת הורינו. הסכמתי. נטע נתלתה על צווארי ולא הרפתה ממני עד שהכנסתי אותה למכונית הוריה.

למרות המצב הבעייתי ולמרות הטפותיה של אחותי, נהניתי מהמפגש, חשבתי לעצמי.

למוחרת סיכמנו שנממן אחות סיעודית שתטפל בהורינו בכל יומיים במשך כמה שעות ותדאג גם לכל צורכיהם היומיומיים כמו קניות, בישולים וכביסות. את כל המטלות היא תעשה בתוספת שכר הולם, כמובן. אחותי הבטיחה לי שהיא תדאג לבקרם בכל שבוע ותנהל את כל נושאי הביקורת, הכספים וההשגחה. שמחתי מאוד מהסידור הנוח וכעבור כמה ימים נפגשנו בבית הורינו שם העברתי לה סכום כסף במזומן המספיק, להערכתי, לשנת טיפול סיעודי אחת. לשאלתה של אחותי עניתי שחסכתי את הכסף משנים רבות של עבודתי כשכיר ואלו הם כל חסכונותיי. היא נרגעה.

הוריי, להפתעת כולנו, התאוששו מהר מאוד ממצבם העגום והתחילו לנהל את הטיפול בעצמם. לאחר כמה חודשים הם חזרו לתפקוד מלא ממש כמו שזכרתי אותם כל חיי. האחות המטפלת, שהייתה גם היא מבוגרת, השתלבה בחייהם בטבעיות ויחד הם נהנו מחיי חברה מספקים ומאיכות חיים טובה שהאריכה את חייהם הרבה יותר ממה שכולנו חשבנו.

בכל שנה המשכתי לשלוח כסף לאחותי, לפי דרישתה, למרות שהרגשתי שהיא עדיין לא מעריכה אותי ושהיא עדיין חושבת שאני אגואיסט שחושב רק על עצמו ושחי את חייו לא כפי שמקובל. לא ניסיתי לשנות את דעתה. לא ניסיתי גם להתקרב אליה ואל משפחתה בשנים הבאות. אין לי עניין לשהות בחברת אנשים שנוכחותם לא נעימה לי, גם אם זאת אחותי. את הוריי המשכתי לבקר בכל פעם שהתאפשר לי, בכל כמה חודשים בערך וככל שהתבגרתי שמחתי לבלות בחברתם יותר. הבנתי יותר את מצוקתם וגם את ההיגיון הפשוט שהנחה את חייהם. הבנתי שהם נאחזים בכל כוחם בקרובים להם, בילדיהם ובנכדיהם, על מנת למצוא טעם לחייהם האפורים. הבנתי שככל שאהיה איתם יותר בקשר טלפוני או מציאותי, כך אספק להם עניין ואושר ואפילו סיבה לחיות.

ששת עודד אותי להמשיך בקשר עם הוריי ולעיתים נאלץ, בדרכו העדינה, להכריח אותי להתקשר אליהם ולשאול לשלומם. מדי פעם הוא הוא תכנן לי את הנסיעה הבאה אליהם כשהודיע לי שאני בחופש ושאני חייב לבקרם.

הימים עברו ואנחנו המשכנו לנהל את חיינו בזהירות רבה. השמועות על ימי המעצר של ששת ושלי תפחו לממדי ענק וכבודנו התעצם מאוד בקרב כל הבדואים בארץ. בעיקר הצעירים שבהם. הסיפורים על אודות ששת הגיבור שעמד בגבורה מול משטרת ישראל האכזרית העלו את קרנו מאוד וגרמו לכך שצעירים רבים הגיעו אליו וביקשו להצטרף לארגונו. גם הסיפורים המוגזמים עליי יצרו הערצה מוגזמת כלפיי. לא הבנתי מדוע נפל עליי הכבוד הרב אבל מאוד נהניתי מהיחס המועדף שקיבלתי מכולם. בשיחות שקיימנו רק שנינו, ששת הסביר לי שאנחנו חייבים “להוריד פרופיל״ ולהתנהל בזהירות רבה כיוון שאנחנו נתונים למעקב סמוי וגלוי של המשטרה. ששת הדגיש שאסור לנו להתפתות לצאת לפעילות בלילות ושאסור לנו לעורר חשד שאנחנו מנהלים את ארגון ההברחות הגדול שלנו. מבחינתי, ההנחיה החדשה לא שינתה דבר מאורחות חיי, תמיד הייתי בצל האירועים ומעולם לא התבלטתי במעשיי. ששת לעומת זאת, חייב לשנות את שגרת יומו ולהצניע את כל פעילותו בארגון. לא דאגתי, ידעתי שהוא מספיק חכם ושהוא מודע כמובן לכך שהעתיד של כולנו נתון בידיו. ידעתי שבמלחמת המוחות בין ששת לבין המשטרה, ידו של ששת תהיה על העליונה, שהוא תמיד יקדים אותם ושלעולם לא יהיו בידי השוטרים מספיק ראיות על מנת להרשיע אותו. הם כמובן, מיהרו לעצור אותו בכל הזדמנות, גם ללא הוכחות כל שהן וכל זאת על מנת להחליש את כוחו, לגרום לו לצמצם את פעילותו של הארגון, אך בעיקר על מנת לפגוע בו פיזית ונפשית. כולנו הבנו שהייאוש והתסכול של חוקרי המשטרה גורמים להם להקצין את יחסם אליו, להשפיל אותו ולנסות לגרום לו להתפרץ ולאבד שליטה. הם מקווים שבכך תהיה להם עילה לשלוח אותו לכלא באשמת תקיפת שוטרים. אך ככל שעברו השנים גם הם הבינו שלמרות המכות ולמרות ההשפלות, ששת נחוש ואיתן בהתנהגותו והוא בעל אופי חזק יותר ממה שהם שיערו. גם אני הייתי סבור כך, עד שיום אחד, לאחר שחזר משלושה ימי מחבוש המלווים בעינויים, הוא התוודה בפניי שנמאס לו מכל זה ושהפעם הוא כמעט נשבר ושרק בדרך נס הוא הצליח להשתלט על עצמו ובכוחות עילאיים אחרונים הוא עצר את הרצון העז שהציף אותו להכות את החוקר שהשפיל אותו.

“אני לא יודע מה יקרה בפעם הבאה״, סיכם ששת את סיפורו.

“זה בדיוק מה שהוא רוצה״, ניסיתי לסדר לו את המחשבות, למרות שידעתי שהוא מבין בזה יותר ממני, “ברגע שתיתן לו את ההזדמנות הוא יכניס אותך לכלא להרבה זמן״.

“אני יודע״, לחש, “אבל הידיעה שאני איהנה מאוד כשאפגע בו קשות מתגברת לפעמים על ההיגיון ואני לא יודע מה שווה יותר״.

“הכלא לא שווה שום הרגשת הנאה רגעית. אני חושב שאם אתה רוצה לפגוע בו אתה יכול לעשות את זה מחוץ לחדרי החקירות ומבלי שאף אחד ידע שזה אתה. או לפחות לא יהיו להם הוכחות שאתה עשית את זה״, הפתעתי את עצמי עם הרעיון.

“מה קרה לך?״, צחק ששת “הפכת לעבריין יותר ממני, מאיפה הרעיון הגאוני הזה?״

“סתם, לא רעיון טוב״.

“אני אף פעם לא אתחבא מאחורי מישהו״, סיכם, “אם אני אפגע בו זה יהיה בגלוי ושכולם ידעו שאני עשיתי את זה״.

“אני יודע, אבל נשמעת פתאום כמו מישהו שמתחיל להתייאש ולהישבר״.

“אין מצב. אף אחד לא ישבור אותי. במיוחד לא החוקרים הפחדנים במשטרה״.

“אני יודע״, הרגשת רווחה מילאה את ליבי.

אני לא יודע אם יש לזה קשר, אך כחודש לאחר השיחה שמעתי בחדשות שרימון נזרק לביתו של שוטר במשטרת באר שבע. לא היו נפגעים אך נגרם נזק לדירה.

ששת נעצר ושוחרר כעבור שלושה ימים. אני לא ייחסתי לזה חשיבות יתרה.

השנים חלפו והחיים הפכו לשגרה מסוימת... ולשמחתי ללא אירועים דרמטיים במיוחד. לאט לאט הצלחתי להפריד בין ה״עסקים״ לבין החיים המשפחתיים הרגילים ולא אפשרתי למחשבות ולדאגות להשפיע על תפקודי כבן משפחה וכדמות אבהית לילדיהם של ששת וג׳מילה. החיים חייכו אליי ואהבתי להתבונן מהצד ולראות כיצד משפחתי הבדואית גדלה ומתפתחת ואיך ששת מנהל את חיינו ברוגע ובתבונה כך שאיש לא הבחין בלחץ או בקושי בהתנהגותו. ששת גדל להיות אדם חכם, שקט ומחושב שהשכיל למדר ולהרחיק את משפחתו, במיוחד את בניו מוניר ואיברהים, מעסקי ההברחות ומכל הפעילות העבריינית שניהל. הוא התעקש, עוד בינקותם, להעניק להם ערכים ומשמעת והקפיד לשלוח אותם לבתי ספר ולתמוך בחינוכם ובהקניית השכלתם. זה היה הדבר החשוב ביותר לדעתו, להצלחת עתידם ולשיפור איכות חייהם. כך הסביר להם לעיתים קרובות וכך נטע בראשם את הרצון ללמוד ולהצליח. מקום מגורינו ומיעוט מוסדות חינוך בחברה הבדואית לא ריפו את ידיו והוא דאג לרכב ולנהג, שאותם מימן, על מנת להסיע את ילדיו לבית הספר ובחזרה, תחילה באזור שלנו, במרחק של 5 ק״מ ממקום מגורינו ולאחר מכן לבתי ספר יהודיים בבאר שבע. ששת התייחס גם לבנותיו כשוות לבניו, גישה שונה לחלוטין מהנהוג בתרבות שעליה גדל, וכמובן דאג גם להשכלתן.

שמחתי מאוד בכל פעם ששמעתי על הצלחותיהם בלימודים ולעיתים אף עזרתי להם, לפחות בשנים הראשונות, בחומר הלימוד ובשיעורי הבית. ככל שהתבגרו והחכימו, בניו ובנותיו של ששת גילו צימאון לידע וסקרנותם לעולם החדש שנגלה אליהם גברה מאוד, וככל שהשכלתם התעצמה כך הם שאפו להתקדם בלימודים מעבר לבית הספר היסודי והתיכון. ששת וג׳מילה קרנו מאושר כשהבינו שתוכניתם לגבי עתיד ילדיהם מצליחה ומתפתחת. אני שמחתי בשמחתם וקיוויתי שבכך הדור הצעיר ישפר את איכות החיים ויפתח דף חדש באורח החיים הבדואי בשנים הבאות. גם עכשיו חשבתי, הקדמה של סוף המאה העשרים אילצה אותם להתאים את חייהם לכלל האוכלוסייה ורבות מאוד מהמשפחות עברו למגורי קבע, זנחו את חיי הנדודים והשתלבו בעבודות שונות בערים וביישובים היהודיים באזור מגוריהם. המהפך שהתחיל רחוק עדיין מאוד מסיומו, עקב חוסר רצון משני הצדדים, גם מצד הזקנים והמבוגרים הבדואים, שחשים שחיי החופש נשללים מהם ושתרבותם בסכנה, וגם מצד הרשויות של המדינה שלא רואות בעין יפה את השתלטות הבדואים על אדמות הנגב ולא מאפשרות להם חיי קהילה מודרניים כמו חינוך מסודר, רפואה איכותית והכרה בגידול האוכלוסייה הטבעי שלהם. מבחינת הממשל, הבדואים לא קיימים ולכן רוב היישובים והכפרים שהם חיים בהם, לא מוכרים ולא מקובלים. ששת קלט את זה לפני הרבה שנים וצפה את גודל הבעיה. גם כיום כמובן הוא חושב שהבעיה בוערת ושהעימות יגאה ויתעצם ושכולנו “יושבים על חבית אבק שריפה״ לדבריו. אם לא יהיה שינוי משמעותי בהבנת הנושא הכאוב, על ידי הממשלה, ואם לא יעשו צעדים משמעותיים על מנת לקרב את האוכלוסייה וליצור אמון הדדי, המצב רק יחמיר וה״בעיה״ הבדואית תהפוך לבעיה העיקרית של כל תושבי ישראל. בהיעדר חינוך ובהיעדר תנאים סוציאליים נאותים, הילדים והנוער הבדואים יהפכו לעבריינים ולמטרד גדל והולך לתושבי הנגב ולכלל תושבי ישראל. את זה ששת אמר והמשיך להגיד בכל הזדמנות ולכל אוזן קשובה. גם לבדואים וגם ליהודים.

מכל ילדיהם של ג׳מילה וששת חיבבתי במיוחד את מוניר, הבן הבכור. כילד הוא היה שקט ורגוע, ביישן ומופנם, אבל כולנו, כולל אני, ראינו עד כמה הוא אינטליגנטי ופיקח. אופיו הטוב משך אליו את כל מכריו ואני אהבתי לשהות בחברתו ולהתייחס אליו כאל בני הבכור. בחיצוניותו הוא הזכיר את ששת ואפילו צורת הליכתם ותנועות גופם היו דומות. מוניר אהב בעלי חיים ונהג לטפל ולדאוג לכל משק החי של המשפחה, לשמחת אחיו ואחיותיו והעדיף את השהות במחיצתם על פני כל משחק או כל תחביב אחר. הוא למד מהמבוגרים איך להתנהג לבעלי חיים ואיך לדאוג לכל צורכיהם. כבר כנער הוא ידע להבחין בשינויי ההתנהגות של כל פריט החי בחצר המשפחה וידע לאבחן אם בעל החיים צמא, רעב או חולה. מוניר למד לטפל בכל בעיה ובזכותו כל בעלי החיים חשו בטוב רוב הזמן והיו בבריאות טובה רוב הזמן. אני הסתכלתי עליו מרחוק כשהוא טיפל בהם מפני שלא יכולתי לסבול את קרבתם של הכבשים ושל העיזים, למרות שחייתי שנים רבות בקרבתם ולמרות שמשק החי היווה חלק בלתי נפרד מחיי. לא הצלחתי להתרגל לריח ולכלוך ולכן לא העזתי להתקרב לאזור הדיר למעט פעמים בודדות כשמוניר היה צריך עזרה ואני הייתי היחיד באזור. אז הלכתי בלית ברירה ובתחושת גועל ועשיתי מה שאמר שזה לרוב היה לאחוז בכבשה או בטלה כשהוא טיפל בהם. מוניר תמיד צחק כשהתקרבתי לכיוון הדיר ולא הבין מה מפריע לי. למזלי, בקשותיו לעזרה היו מעטות מאוד מפני שרוב הזמן הוא נעזר באחיותיו או באימו. להמלטות התכופות הוא לא העז לקרוא לי כי ידע שאין סיכוי שאגיע, יקרה מה שיקרה. כולם ידעו שאני לא מסוגל להתקרב לדיר בזמן המלטה. המחזה כל כך הגעיל אותי שבפעם הראשונה והאחרונה שנכחתי באירוע המלטה, קיבלתי בחילה קשה והקאתי את נשמתי.

לא כך הרגשתי עם הסוסים, החמורים והגמלים. אהבתי לשהות במחיצתם ואהבתי לעזור למוניר בטיפול בהם, למעט ההמלטות. הם נראו לי שונים מהכבשים ומהעיזים ואפילו חשבתי שהם חכמים יותר. משום מה גם לא הפריע לי הריח שלהם, כנראה הוא היה נסבל יותר בעיניי, ולמדתי לחיות איתו בשלום. אהבתי לשמוע את ההסברים של מוניר בכל נושא בעלי החיים ולמדתי ממנו רבות. היה לי נעים מאוד שהוא משתף אותי בחוויותיו ובתחושותיו והרגשתי קרבה עזה אליו בכל מפגש איתו. השיחות איתו התארכו ככל שהתבגר ואני נאלצתי להודות שבהרבה מקרים אני נחות ממנו בידע ובהשכלה. זה לא הפריע לי כלל, נהפוך הוא, שמחתי מאוד לגלות שמוניר בעל מוח סקרן וחריף. זה יעזור לו מאוד בחייו הבוגרים והייתי בטוח שהעתיד שלו צופן בחובו הצלחות רבות. עודדתי אותו להשקיע בלימודים ואכן הוא סיים תיכון, הוציא ציונים טובים בבגרות, העדיף לא להתגייס לצבא על מנת להמשיך ללמוד ואף סיים לימודי רפואה והתחיל לעבוד כרופא בבית חולים סורוקה שבבאר שבע. לא אשכח את האושר של כולנו כשהוזמנו לטקס סיום לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב. החוויה הייתה בלתי נשכחת ומכוננת עבור כולנו. ידענו שמכאן ואילך המצב ישתפר וילך ושזאת הסנונית הראשונה המבשרת על הבאות. החפלה שנערכה יומיים לאחר הטקס הייתה עם אורחים רבים ושמחה במיוחד.

***

כשמלאו לי ארבעים נוכחתי לדעת שחיי די מספקים, כולל יחסיי עם נשים. רינה עברה להתגורר בלונדון עם משפחתה, כך שהקשר בינינו נותק לחלוטין ועם מירי הקשר נותק בהמשך לאחר שהתגרשה והתאהבה בגבר אחר שענה על כל צרכיה. הנשים והנערות שהייתי איתן בקשר היו מורות ומדריכות ממדרשת בן גוריון שבשדה בוקר. הייתי נפגש איתן בדירתי בבאר שבע, פעם או פעמיים בחודש, או שהייתי נפגש עם נערות ליווי כשהמצב היה גרוע ולא הצלחתי לארגן מפגש עם אחת מנערות המדרשה. ככל שהתבגרתי כך התמעטו היחסים שלי עם המורות והמדריכות, מטבע הדברים, כיוון שאני התבגרתי והן תמיד התחלפו ונשארו צעירות מאוד כך שזה כבר לא התאים להן. לי זה היה מעולה אם היה קורה נס והן היו ממשיכות להימשך אליי, כי כך היה ממשיך להיות לי זרם בלתי פוסק של נשים ולא הייתי צריך להתאמץ במיוחד כדי לעשות סקס בכל פעם שרציתי. לאט לאט נערות הליווי הפכו לנשים של חיי, ובכל פעם שרציתי הזמנתי אחת לשעה-שעתיים, שבסופן הייתי מסופק מינית. במשך הזמן נוכחתי לדעת שהסידור הזה דווקא מצא חן בעיניי ואף מתאים לאופי שלי. אני נשארתי גבר חופשי שלא נותן דין וחשבון לאף אחת ולא צריך להיות במקרים רבים, כותל הדמעות והתסכולים של אף אחת. אין לי גם סבלנות לכל הדיבורים המייגעים שחלק ניכר מהנשים מעמיס עליי. אני רוצה שקט לפני ואחרי הסקס, ונערות הליווי סיפקו לי את רצונותיי אלה. אין יותר לא נעים ואין יותר העמדת פנים של הקשבה ושל השתתפות בשיחה. בגיל ארבעים וחמש סיימתי עם זה וטוב לי.

רק דבר אחד בחיי הרגשיים, הטריד את מנוחתי ואת מחשבותיי, ג׳מילה. לא הצלחתי להפסיק לחשוב עליה והתייסרתי רבות בתוכי בשאלות רבות שהציפו את מוחי. לא העזתי לפנות אליה מעולם ונמנעתי ככל האפשר מהתקלות וממבטים. העדפתי להתרחק ממנה כמה שיותר ובכל פעם ששהיתי באוהל האירוח וג׳מילה הגיעה על מנת לשרת אותנו ואת האורחים, הפניתי את מבטי ממנה והתרכזתי בגבר שיושב לצידי או במזון ובשתייה שלפניי.

גם כשקרו מקרים של הצטלבות מבטים אקראית, הורדנו שנינו מיד את עינינו למטה במבוכה רבה והתעלמנו זה מזו בהמשך. אני לא יודע מה ג׳מילה מרגישה כלפיי וההיגיון שלי אומר לי שזה לא חשוב כלל. אני לעולם לא אנסה להתקרב אליה ולעולם גם לא אדבר איתה. למרות ייסוריי אני לא אעשה שום מעשה שיפגע בששת ובמשפחתי. אין סיכוי, גם אם אהיה בטוח שאיש לא ידע עלינו. לא אוכל לחיות עם המחשבה שבגדתי בחברי הטוב ביותר, האדם שאהבתי והערצתי כל כך. ששת מאמין בי ואוהב אותי כאח קרוב ולכן לא ארשה לשום דבר להעיב על היחסים בינינו. אני משאיר את מחשבותיי ואת רגשותיי לעצמי בלבד וגם אם אסבול כל חיי מאהבה נכזבת, לא אעשה דבר.

היה לי קשה מאוד להתעלם מנוכחותה מפני שהיא הייתה כל הזמן בסביבה, גם אם לא ראיתי אותה מולי. היא כיכבה גם בפנטזיות הרומנטיות שלי וגם במיניות. לא הצלחתי לנתק אותה ממחשבותיי גם כששכבתי עם אישה אחרת. ג׳מילה הייתה נוכחת בדמיוני במהלך הסקס ולא היה לי טוב עם זה. ידעתי שככל שאדמיין אותנו עושים אהבה, כך אתקשה להילחם ברגשותיי ושהם רק יתעצמו וישבשו את חיי. זה היה קשה מנשוא. כל הזמן חשבתי על טכניקות ועל עבודות שכנוע עצמי איך להוציא אותה ממוחי, עד שהגעתי לתובנה מעניינת שהצליחה בסופו של דבר להשכיח ממני את ג׳מילה במהלך המפגשים המיניים שלי. החלטתי להביט בעיניים של בת זוגי בכל זמן קיום היחסים ולהתרכז בהבעות פניה ובקולות שהשמיעה. הקפדתי גם להשאיר את עיניי פקוחות. וזה עבד. לאחר מספר מפגשים הצלחתי להשתחרר והתחלתי ליהנות מהזיונים ללא חשש מתקלות ומהפתעות. שמחתי מאוד על השינוי המבורך והתגאיתי בעצמי על שהצלחתי לפתור את הבעיה ולשלוט ברגשותיי.

בהסכמתם ובעידודם של ששת ואביו, התחלתי ללמד את הילדים עברית כשהגיעו לגיל חמש בערך, כל אחד בתורו, גם את הבנות. אהבתי מאוד את הקשר שנוצר בינינו ולשמחת כולנו הילדים שיתפו פעולה וקלטו מהר את החומר. לצורך כך רכשתי ספרים וחוברות בעברית, מחברות ועפרונות. מדי פעם קניתי גם משחקי חשיבה בעברית לילדים והשמחה הייתה רבה. בהמשך עשיתי לנו מנהג קבוע של נסיעה לבאר שבע פעם בחודש ליום כיף עם הילדים. בתחילה עם מוניר ועם איברהים ולאחר מכן גם עם הבנות שגדלו. נהגנו לטייל ברחבי העיר, לאכול במסעדה של עבד, חברנו הטוב, ולאחר מכן נכנסנו לבית קולנוע לצפות בסרט מתאים לילדים. לאט לאט הילדים הצליחו לקרוא את התרגום ועזרו זה לזה בהבנת העלילה. זה היה הבילוי החביב עלינו מכול. נהניתי לראות את הבעות השמחה ואת הבעות התימהון שעל פניהם מעוצמת החוויה. לא היה מאושר ממני באותם רגעי קסם אלה. ידעתי שנסיעות אלה יעזרו להם, יפתחו את דמיונם ויעשירו את השכלתם הכללית. רציתי שהם יכירו חיים אחרים במסגרת עירונית צפופה ויבינו שיש סוגים רבים של צורות מגורים ומגוון של סגנונות חיים. הם שאלו שאלות ואני עניתי ככל יכולתי. כך כשהתחילו ללמוד בבתי ספר תיכוניים בבאר שבע, הם השתלבו יפה ולא סבלו מהלם תרבות.

לא יכולתי להימנע מההשוואה בין ילדיהם של ששת וג׳מילה לבין ילדי הבדואים שסביבנו. נדיר היה לראות ילד בדואי לומד ברצינות או אפילו מסיים בית ספר יסודי. שלא באשמתם, רוב הבעיה הייתה כמובן במסורת ובהורים חסרי ההשכלה שלהם. לימודים והשכלה לא נכחו בתרבות הבדואית ומהילדים ציפו לעזור בפרנסת המשפחה מגיל צעיר ולכן חוסר העניין בלימודים. זה לא אומר שאין ילדים ונערים בדואים פיקחים ומוכשרים שהצליחו לבנות את עצמם בתבונה גם ללא השכלה מסודרת, כמו כאלה שרכשו מקצוע חיוני כשעבדו כעוזרים לקבלנים יהודים שונים ולאחר מכן פנו לדרך עצמאית מצליחה. אך כאלה היו מעט מדי, רוב הבדואים נשארו בסביבת מגוריהם והתפרנסו מרעיית צאן וגידולי בעל חקלאיים. וגם מגניבות. חוסר ההשכלה, המחסור בעבודה ובכסף למחיה, עקב השינוי באורח חייהם, דחף רבים מהם להשלים הכנסה מגניבות מכל הסוגים ומכל מקום. ששת ואני ניסינו לדבר בעדינות על ליבם של כל מי שפגשנו במפגשים החברתיים שערכנו או שהוזמנו אליהם, ולנסות לשנות את הגישה המסורתית לגישה המתקדמת הדוגלת בשאיפה להשכלה וחינוך הנוער להרחבת אופקים וליציאה מהגורל הידוע מראש לכיווני הצלחה שונים. הבדואים הקשיבו בנימוס רב והנהנו בראשם, אך הצלחתנו הייתה מועטה מאוד. מעטים מאוד הסכימו לוותר על מקורות ההכנסה שהביאו ילדיהם, מעבודה וגם מגניבות, ולשלוח אותם לרכוש השכלה כלשהי. ידענו את זה ובכל זאת ניסינו שוב ושוב בכל מפגש. ששת ניצל את הפופולריות הרבה שלו ואת מעמדו הרם על מנת לדבר על ליבם של ההורים וגם של הילדים, ושמתי לב שלמרות ההערצה הרבה שזכה לה, ששת הצליח מעט מאוד במאמציו. שנינו הבנו שמאוד קשה לשנות מנהגים ותרבות ושזה ייקח הרבה מאוד שנים של חינוך עד שנגיע לשינוי המיוחל. בינתיים עד שזה יקרה, הפשע תופס מקום עיקרי בקרב הצעירים הבדואים ומהווה את מרכז חייהם.

“התייאשתי, אין טעם לדבר איתם יותר״, ששת נאנח לאחר מפגש בדרך הביתה, “המצב גרוע״.

“גרוע מאוד, אני לא רואה איך אנחנו מצליחים לשנות משהו״, הסכמתי.

“וואלה חשבתי שאצליח״.

“גם אני חשבתי ככה״. אמרתי “אבל אולי זה בעייתי שאתה אומר להם את זה״.

“למה אתה מתכוון?״

“אני חושב, עכשיו עלה לי בראש, שהם רואים אותך בתור עבריין מצליח ואתה אומר להם שהם לא יהיו גנבים ועבריינים. הם כולם רוצים להיות כמוך״.

“אבל אני אומר להם שיחנכו את הילדים שלהם״, התגונן “אני מתכוון לילדים שלהם, לא למבוגרים״.

“זה לא משנה, אתה דוגמה להצלחה. ועשית את זה בהברחות ובגניבות. כולם רוצים להצליח וזה בעיניהם הכי קל״.

ששת הביט בעיניי ושתק.

“אולי לא אתה צריך לדבר אליהם״, אמרתי, “אני חושב שאתה צריך למצוא מישהו אחר, שכולם אוהבים, אבל לא עבריין, מישהו מצליח שיודע לדבר״.

ששת חשב מעט לפני שענה “אתה צודק, אולי מורה או מנהל בית ספר. אולי העורך דין שלנו״.

“וואלה, נכון. אנחנו צריכים לחפש מישהו טוב. מחר אני אבדוק עם העורך דין אם הוא יוכל להצטרף אלינו בפעם הבאה״, שמחתי על החשיבה המקדמת.

“יאללה, הלוואי שנצליח, תנסה מחר״.

הצלחנו חלקית. עורך הדין הגיע פעמיים בלבד לפני שהתייאש ואמר לנו שהוא חושב שהוא מבזבז זמן ושלא נראה לו שמשהו ישתנה, ומורה אחד חדור מטרה, שהסכים להגיע והתמיד לנאום בלהט בכל מפגש ולא התייאש מעולם אך התוצאות היו זהות ואנחנו לא ראינו שום שינוי משמעותי בגישה ובמהות. כולם הנהנו בראשם והסכימו לכל מילה, אך לא עשו דבר. אנחנו המשכנו ללא קשר להצלחה. אולי כי חשבנו שמי שמתמיד, בסופו של דבר מצליח.

טעינו בקשר לבדואים.

הפשיעה והעבריינות רק התגברו במשך השנים ובכל שנה שברו שיאים חדשים של תעוזה ושל פריקת עול מדאיגה.

ההרגשה של ששת ושלי הייתה של חוסר שליטה בשטח ושל הפקרות קשה בהתנהגות הצעירים. אנרכיה. אין דין ואין דיין. ככל שעברו השנים הרגשנו שדור חדש של צעירים, עשויים ללא חת, מגיעים ל״הישגים״ בעולם הפשע ובכל שנה מפתיעים מחדש בחצייתם של גבולות החוצפה. ללא פחד הם מתגנבים לבסיסי צה״ל וגונבים כלי נשק ותחמושת, פורצים לבתים בכל היישובים הישראלים, גם העירוניים ובפרט החקלאיים, גונבים מכל הבא ליד ודורשים “דמי חסות״ בתמורה ל״שמירה״ על הנכס או על השטח החקלאי. כנופיות פשע הלכו והתרבו וצעירים רבים התגאו בהצלחתם והפגינו את עושרם בקנייה של מכוניות יוקרה ובנשיאה של כלי נשק אוטומטיים יקרים. נראה היה לנו שקיימת תחרות סמויה בקרב הגברברים הבדואים מי יותר נועז ולמי יש רכב ונשק יותר שווים.

אני לא כל כך התרגשתי מהתעצמות הפשיעה. תמיד חשבתי וגם אמרתי את זה לששת, שאני חושב שהרשויות בישראל, במיוחד השר לביטחון פנים ומשטרת ישראל ישימו סוף להשתוללות הבדואית ויחסלו את הפשיעה בעודה באיבה. זה לא ייתכן בעיניי, שלא תהיה תגובה מיידית והולמת על כל פעולה עבריינית של הצעירים הבדואים. חשבתי לתומי, עקב ניסיוני המר בהתנכלות למשפחתי ולמעצרים הרבים של ששת ושלי, שהמשטרה תפעיל את כל משאביה ובעוצמה רבה, על מנת לעקור מהשורש את התחלתה של הפשיעה הבדואית. ששת היה ספקן בקשר לזה. הוא שם לב במשך השנים שאין תגובה כלל ממשטרת ישראל ושאיש מהרשויות לא נוקף אצבע על מנת לעצור את הפושעים. הוא חשב שזוהי גזענות לשמה של ממשלות ישראל מתחילת קיומה של המדינה. כל בעלי התפקידים הממשלתיים, גם הנבחרים וגם הממונים, התייחסו בזלזול וביוהרה כלפי כל המיעוטים שחיים בישראל. במיוחד נפגעו ערביי ישראל וכל אוכלוסיית הבדואים בנגב ובגליל. חוסר השוויון זעק לשמים, הוא חשב.

“לא צריך להתנתק מהמציאות ולעצום את העיניים. צריך רק להסתכל על היישובים היהודים ועל היישובים הערבים והבדואים״, אמר לי “כל טיפש יכול לראות את זה, היישובים היהודים מקבלים תקציבים מהמדינה לתשתיות, לחינוך ולבריאות ואצל הערבים הביוב זורם ברחובות ובחלק מהם אין חשמל ואין מים בבתים״.

“זה נכון, כל מי שעיניו בראשו ומצליח לקום מהכורסה הנוחה שהוא יושב עליה ולהתבונן באומץ על כל מה שקורה במדינה, לא יכול להתעלם מהגזענות הגלויה לעיני כול, שאיש אפילו לא מנסה להסתיר, של הממשלה נגד המיעוטים״, חיזקתי את דבריו “אבל אתה יודע מה? הממשלה מפקירה גם את כל יישובי הספר ואת עיירות הפיתוח הרחוקות מאזור המרכז. אני מתכוון גם ליהודים״.

“אתה מבין מה קורה פה?״ ששת התלהב “תחשוב שאם היהודים גזענים לאחים שלהם בעיירות הפיתוח ומפלים אותם בכל התחומים, אני לא רוצה לחשוב איזו גזענות קשה הם מפנים לכל המיעוטים שחיים בארץ. זה המקור לכל הבעיות שלנו״.

“צודק מאוד, אנחנו הגזענים הכי גדולים בעולם, במסווה של העם הסובל והנרדף בעולם״.

“וזה לא משתפר. בכל שנה זה מתדרדר והולך. אבל היהירות ורגש הגדלות שלהם לא ייתנו להם לשנות את המצב. הם חושבים שהם חוסכים כסף למדינה, אבל זה יתפוצץ להם בפרצוף״.

שתקתי. מה אפשר עוד להוסיף? הכול גלוי וידוע ומי שלא רואה את זה הוא עיוור או גזען.

“אתה יודע שָאוּלִי״, ששת לא נרגע “אני חושב שזה פוליטי ושזה מכוון״.

“למה אתה מתכוון שזה פוליטי?״ שאלתי.

“אני חושב שכל הממשלות מחלישות את המיעוטים בכוונה על מנת לשלוט בהם. הם חושבים שאוכלוסיות מוחלשות לא יכולות להתקומם ולהתחזק. העוני הקשה, הבורות והמאבק בקשיי הפרנסה לא מאפשרים להם להתפנות להתארגן לכוח פוליטי וכך באים כל מיני עסקנים מהמפלגות הגדולות ותמורת הבטחות שווא ומתן מתנות זעירות ושוחד בחירות, הם משכנעים אותם להצביע להם בבחירות״.

“זה אותו דבר גם בכל הפריפריות ובעיירות הפיתוח היהודיות״, הסכמתי “הם נוקטים באותן מניפולציות ומנהלים להם את החיים המסכנים שלהם״.

“אם ניקח שני תינוקות שנולדו באותו זמן, אחד יהודי ואחד בדואי, ליהודי יש סיכוי יותר גדול פי עשרים להצליח בחיים משל הבדואי. אז תתאר לעצמך כמה חוסר שוויון הם יוצרים, בכוונה, בכל אוכלוסיית המיעוטים״, סיכם ששת את כל התאוריה שלו.

בימים ואפילו בשבועות הבאים לא הצלחתי להפסיק לחשוב על השיחה הזאת והיא גרמה לי עצב רב. לא הבנתי, בהיגיון הפשוט שלי, מדוע זה לא עולה על סדר היום הציבורי כל יום ומדוע מטאטאים את הבעיה הקשה מתחת לשטיח. ההפסד הענק הוא של כולנו ואפשר וחייבים לפתור את זה מהר ככל האפשר. המחשבות העגומות דיכאו את רוחי, כי ידעתי שדבר לא ישתנה ולצערי אני מסכים עם ששת שהמצב רק יחמיר.

***

הזמן המשיך לעבור ללא רחמים ואני התחלתי להרגיש אותו על בשרי. בגיל חמישים נראיתי מבוגר מעט לגילי והיה לי קשה במקצת להתאמץ פיזית. התקשיתי לנשום כשצעדתי יותר ממאתיים מטר וסבלתי לעיתים תכופות מכאבי שרירים בגפיים ומכאבי גב. הבנתי שאורח החיים העצלן שלי נותן בי את אותותיו וזה קורה, ללא ספק, באשמתי. הבטלה, העישון והארק לא מיטיבים עימי. הרגשתי ששמנתי מעט ושהכרס גדלה מעט, אך כיוון שאני מודע מאוד לאופיי, ידעתי שאני אעשה מעט מאוד על מנת לשנות את מצבי. מעולם לא אהבתי לעשות ספורט ואני לא אתחיל עכשיו, חשבתי, אני אוהב לעשן ולשתות ואני לא מעוניין להפסיק, אין טעם לשנות הרגלים ולסבול עקב כך.

גם ששת שם לב למצבי המתדרדר והסב את תשומת ליבי לכך בדרכו העדינה. אחר צוהריים של יום נעים אחד הוא ביקש שאצטרף אליו לטיול קצר באזור באמתלה כלשהי. קמתי ממרבצי והתחלנו ללכת לכיוון מזרח ללא מטרה מוגדרת. שתקנו כל הדרך גם כשנשימתי הפכה לכבדה ולקולנית מעט. כשהגענו למרגלות גבעה נמוכה, עצרתי וניסיתי להסדיר את נשימתי המהירה. ששת עצר וחייך אליי בהבנה. חייכתי אליו והבטתי בעיניו. נחנו מעט וחזרנו לאט למאהל. עברו יומיים ושוב הוא הגיע וביקש שאצטרף אליו. הסכמתי. לאחר יומיים נוספים הוא הגיע שוב וכך זה נמשך עוד מספר פעמים, כל זה ללא דיבור או שיחה בינינו ולמעשה לא הוצאנו הגה בטיולים אלה. שנינו ידענו שאנחנו מבינים מה קורה. פעם אחת הוא לא הגיע, התאכזבתי והחלטתי לטייל בגפי. הרגשתי טוב עם עצמי ובאותה הליכה החלטתי שאמשיך לטייל בכל יומיים עם ששת או בלעדיו. המאמץ הגופני התגלה כיעיל מאוד ואף גרם לי להמעיט בעישון סיגריות ובשתיית ארק. בכל פעם שחזרתי למאהל לא הרגשתי צורך לשתות ולעשן במשך כמה שעות וזה עשה לי טוב בנשמה. לא הפכתי לספורטאי אך שיפרתי את מצבי הבריאותי ואת הרגשתי הכללית ולכן המשכתי עם ההליכות ככל יכולתי במשך שנים רבות.

באותה תקופה העסק שלנו התנהל בצורה יעילה וסדירה, לפחות זה היה הרושם שלי, כך שנכנסנו למעין שגרה די טובה מבחינתי. ששת ניהל את כל המערך המקצועי בהצלחה ואני ניהלתי את הצד הכספי של העסק. בשנים האחרונות ששת שינה לי את תפקידי בארגון כך שלמעשה הפסקתי את יציאתי לשטח והתרכזתי רק בניהול הפיננסי. לאחר כל תשלום שקיבל ששת, הוא העביר לי את כולו במזומן ואני רשמתי בפנקס את התאריך וממי קיבלנו את הכסף ולאחר שחישבתי את כל משכורות העובדים, ארגנתי את הכסף במעטפות עם שמותיהם והעברתי לששת לחלוקה. את הרווח שלנו, יחד עם הפנקס, שמרתי במחבוא של ששת ושלי וכשהצטבר סכום גדול מספיק הפקדתי אותו באחד מחשבונות הבנק שלנו. בהחלטה מודעת של ששת ושלי, המשכנו לחיות חיים צנועים ומשכנו כסף רק לצורכי מחיה נאותים אך בעיקר לחינוך הילדים ולרווחתם. בהתנהלות זו הצלחנו לשמור על פרופיל נמוך, בלי להתבלט בסביבה, כך שאיש לא זיהה במראנו ובאורח חיינו שאנחנו מנהלים ארגון גדול וחזק ושבעצם אנחנו עשירים מאוד. הבנו שבכך אנחנו לא מושכים תשומת לב של המשטרה וגם לא של כל השכנים שלנו אך בעיקר לא של העובדים שלנו. הצניעות שהפגנו באורח חיינו הקלה על קירוב כל האנשים הסובבים אותנו וכולם הרגישו שווים אלינו במעמד וביכולות. בהחלטה משותפת של ששת ושלי החלטנו לא לרכוש אף פעם מכוניות חדשות. ידענו שבחברה שלנו וגם בחברה הערבית בישראל, כלי הרכב שלך הוא סמל לכבוד ולמעמד ולכן העדפנו לנהוג במכוניות משומשות ופשוטות. אני הייתי אחראי על ההכנסות ועל ההוצאות ולכן רכשתי לשנינו שתי מכוניות סובארו משומשות ולאחמד, אביו של ששת, רכשתי טנדר טויוטה משומש. לאחר רכישת המכוניות העברתי אותן למוסך ידוע והשארתי אותן שם, כל אחת בתורה, לשיפוץ מכני כללי כך שהן חזרו אלינו במצב הכי קרוב לחדש, למעט המצב החיצוני שלהן. המטרה שלי הייתה שהרכבים ייראו משומשים אך ייסעו כמו חדשים. ששת דאג להחמיא לי על הטיפול המקורי ולא החמיץ את ההזדמנות לעקוץ אותי עקב כך. הוא העיר לי באותו המעמד, שהוא חושב שאני הפכתי לעבריין מקצוען ואני חושב ומתנהג ככזה. אני לא נשארתי חייב והשבתי לו שלמדתי מהטוב ביותר שאני מכיר ושייזהר שאני לא אחתור תחתיו ואחליף אותו.

כנראה הייתי תמים בכל הקשור לששת ולארגון, מפני שיום אחד ששת הגיע עם שני גברים בדואים וסיפר לי שהם שומרי הראש שלו ושמעכשיו הם יהיו צמודים אליו יומם ולילה. לא יכולתי להסתיר את תדהמתי ואת פחדיי. ביקשתי מששת שיסביר לי מה קורה, ללא טיוח האמת ושאלתי אותו אם אנחנו, כולל המשפחה, בסכנה. ששת הרגיע אותי ונשבע לי שהכול בסדר ושאנחנו לא בסכנה משום אדם או גורם כלשהו, והוא נוקט בצעד זה רק כדי להראות עוצמה וכוח כלפי עבריין קטן, שהתחלנו לעבוד איתו, וכנראה לא היה שבע רצון מהקשר בין הארגון שלנו לבינו. ששת טען בפניי שהעבריין, שהיה קשור אלינו בעסקי ההברחות, לא היה מרוצה מהתשלום שקיבל מאיתנו, שהיה מסוכם מראש, ודרש תוספת נכבדה, עקב, כמו שאמר, סיכון גדול יותר ממה שחשב, במהלך ההברחה.

כיוון שששת סירב לדרישתו, העבריין דאג להשמיע באוזני כול, כולל לכמה מאנשינו, איומים והבטחות לסגור חשבון עם ששת. הוא לא העז לאיים על ששת בגלוי ובפניו, אך ששת העדיף ליתר ביטחון, לארגן לעצמו שמירה עד לפתרון הבעיה, כפי שאמר. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי חוסר ביטחון אמיתי מאז שהתחלנו את העסק. חששתי שששת מתחיל לאבד שליטה על הארגון או שאולי הוא הפך לשאנן, אחרי שנים רבות של ניהול מוצלח וחששתי גם לחוסר אחריות בהחלטותיו. לא ידעתי אז וכנראה לא אדע לעולם מה קרה. לאחר כמה חודשים ששת שחרר את שומריו והכול חזר לקדמותו. שוב לא יכולתי לקשר בין זה לבין חיסול של עבריין שלא הכרתי, שקרה ימים ספורים קודם לכן. שוב לא שאלתי את ששת על המקרה ועל הקשר ביניהם. כנראה הבנתי שלא אקבל תשובות אמיתיות מפני שידעתי שששת מנסה להגן עליי בכך שלא אדע דבר מכל המקרים הלא כשרים שהוא נאלץ לבצע. בשנים האחרונות הבנתי גם שששת הציל אותי מגורל מר וקשה בכך שהשאיר אותי מחוץ לפעילות הגלויה של הארגון, כך שלא הכרתי את מרבית העובדים שלנו, למעט את שמם שכתבתי על מעטפות המשכורות. איש מהם לא הכיר אותי אישית ואיש מהם מעולם לא ראה אותי בשטח במהלך פעילות כזו או אחרת. הייתי מעין רוח רפאים שריחפה מעל כולם. היו שמועות עליי ועל תפקידי אך איש לא היה בטוח שהוא יודע מה אני עושה ומה הקשר שלי לארגון. זה התאים לששת ולי מאוד, במיוחד לי.

אולי הייתי נאיבי, אולי לא רציתי להתעניין במה שקורה סביבי או אולי היה לי נוח מאוד להתעלם מהמציאות, אבל זה לא משנה מה הרגשתי או במה רציתי להאמין, המציאות הכתה בי בעוצמה רבה, כך שלא הצלחתי להתאושש ממנה חודשים רבים. השינוי בחיי ובחיי משפחתי הבדואית היה מהיר וקיצוני. איש לא הכין אותנו למהפך ואף אחד מאיתנו לא התכונן לזה. לדעתי ולהרגשתי, זה תפס גם את ששת לא מוכן. אני בטוח שאם הוא היה יודע משהו על מה שיקרה הוא היה מיידע אותנו מבעוד מועד ומכין את הקרקע לשינוי המהיר שפקד אותנו.

באביב של שנת 2011, באחד הימים הנעימים והרגילים שכבתי באוהל האירוח על המזרן שלי, ראשי על שתי הכריות שלי ונמנמתי קלות. השעה הייתה שלוש והשמש שחצתה לא מכבר את אמצע השמים, עמדה בכיוון דרום מערב וחומה הנעים עטף את הכול. היה זה שינוי מבורך לאחר כמה ימי סגריר וקור ואני נהניתי לשכב באוהל ללא מעש וללא מחשבות. סוג של בילוי האהוב עליי כל כך. ששת הפתיע אותי בכניסתו המהירה לאוהל כשהוא נסער ומרוגש.

“קום שאולי, תתעורר״.

הבטתי בו במבט מנומנם ושאלתי “מה קרה ששת? מה אתה עושה פה באמצע היום?״

“יש לנו בעיה גדולה ואנחנו צריכים לפעול מהר לפני שהמשטרה תגיע לכאן ותעצור אותנו״.

התיישבתי באחת “למה, מה קרה?״

“אספר לך בדרך, אנחנו חייבים לנסוע לבנק בבאר שבע ולחכות עד שייפתח בארבע. בוא שאולי״.

קמתי, אספתי את הסיגריות ומיהרתי בעקבות ששת לכיוון הרכב שלו.

ששת נהג במהירות לא אופיינית לו וניכר שהיה נסער. למרות שהייתי סקרן מאוד, נתתי לו לארגן את המחשבות ולא לחצתי.

“עלו עלינו. יש לנו סוכן סמוי של המשטרה בארגון שסיפר כל מה שהוא יודע כולל שמות ותאריכים ויש כבר פקודות מעצר. עכשיו השוטרים מתכוננים למבצע על מנת לעצור את כולנו״.

“מי זה הבן זונה הזה? ואיך זה נודע לך כל הסיפור?״

“זה בחור שהגיע אלינו לפני חצי שנה בערך ונעצר בלי קשר אלינו כמה פעמים על אלימות במשפחה שלו, אז השוטרים הצליחו לשכנע אותו לעבוד בשבילם ולהיות סוכן סמוי אצלנו. מה שקרה זה שהוא התחרט אחרי שסיפק להם את הכול ובא אליי וסיפר לי מה שהוא עשה. הבעיה שזה מאוחר מדי כי יש להם הקלטות ועוד הרבה הוכחות עלינו״.

“איזה מצב מחורבן. מה נעשה?״

“קודם כול אני צריך להיעלם ולברוח. אני אקח את ג׳מילה וניסע למשפחה שלה במצרים. אחר כך נראה״.

“סיפרת לה?״

“כן, היא מתארגנת ואבא שלי יסיע אותה לאזור ניצנים ואני אפגוש אותה שם וניסע לסיני ומשם לכיוון אל עריש״.

“מה? עכשיו?״

“כן. אין לנו זמן ואני יודע שבעוד כמה שעות השוטרים יגיעו למאהל שלנו״.

“ומה עם המשפחה שלך ומה איתי?״

“אתם בסדר. אין למשטרה כלום עליך או על אבא שלי והילדים שלי. חוץ מזה הילדים גדולים ואתה יודע שהם כבר לא גרים איתנו. אז הכול בסדר איתם״.

“אז אני מבין שאתה צריך כסף, כמה להוציא לך?״

“אני חושב שמאה אלף שקל בשביל ההתחלה ובעוד כמה שבועות נבדוק מה קורה ונתקדם״.

“סבבה. אני אוציא לך עכשיו ונראה יותר מאוחר מה נעשה. הכי חשוב שתצליח לברוח כמה שיותר מהר״.

הופתעתי מעצמי שיצאתי מההלם מהר מאוד ונכנסתי לראש ולתכנון של ששת מהר מאוד. המחשבה שבבוקרו של היום החיים של כולנו התאפיינו ברוגע ובשלווה וכמה שעות לאחר מכן החיים התהפכו על כולנו, ללא הודעה מוקדמת, הטריפה אותי ויצרה אצלי מבול של תסריטים שונים ומפחידים. אני חייב לעצור מיד את כל המחשבות ולהתמקד בפתרונות יעילים ומהירים יחד עם ששת. שנינו ביחד נחשוב איך לפעול ונבצע. אסור לי להראות חולשה וחוסר ביטחון כרגע. מגיע לששת שאסייע לו צלול וחד, כמוהו בדיוק.

העברתי לששת את הכסף, התחבקנו ארוכות ולאחר מכן הוא נכנס לג׳יפ טויוטה לנד קרוזר שחברנו עבד ארגן לו, התיישב במושב הנהג ויצא לדרכו. באותן שנים השתרשה תרבות 4x4 בקרב הצעירים והגברים הבדואים והחליפה את ההתנהלות המסורתית המבוססת על גמלים וחמורים. רבים מהם רכשו או גנבו רכבי שטח אמינים והפופולרי מבין כולם היה טויוטה לנד קרוזר. במשך הזמן הגברים שיפרו את יכולות נהיגת השטח שלהם וכמובן גם את יכולות כלי הרכב. נהגי השטח העדיפו את הלנד קרוזר קצר, עם שתי דלתות לצידי הרכב ודלת אחת מאחור. כולם פירקו את הגלגל הרזרבי שמחובר לדלת האחורית של תא המטען והניחו אותו בתוך הרכב בחלקו האחורי. מסתבר, שמשקל הגלגל עושה נזק לדלת ולעיתים אף נעקר ממקומו בנסיעה מהירה בשבילים לא סלולים ובדיונות. בנוסף הם רוקנו אוויר מהגלגלים בנסיעה בשטחים חוליים, דבר ששיפר משמעותית את עבירות הרכב, וכשעלו שוב לכביש סלול ניפחו את כל הגלגלים בעזרת קומפרסור חשמלי נייד, כזה שמופעל על ידי חיבורו לשקע המצית ברכב. ששת קיבל רכב כזה מתודלק ומוכן לדרך.

כבר בדרך לבאר שבע סיכמנו ששת ואני שאחמד, אביו של ששת יהיה איתו בקשר, מדי כמה חודשים, אם בעזרת שליחים ממשפחתה של ג׳מילה, ולאחר כחצי שנה באמצעות טלפונים ניידים פשוטים, ללא חיבור לאינטרנט, שלא ניתן לעקוב אחריהם ואין אפשרות לאתר את המשתמשים בהם. כמו כן סיכמנו ששניהם יחליפו טלפונים לאחר כל שיחה, ליתר ביטחון. ששת הציע שאני ארד למחתרת, אעזוב את האזור ואנתק קשר עם כל המשפחה, לפחות עד שיעבור זעם או עד שנהיה בטוחים שלא נשקפת סכנת מאסר לאיש מאיתנו, כיוון שהוא יהיה מעתה מבוקש על ידי משטרת ישראל וסביר להניח שאני אהיה במעקב סמוי במשך תקופה ארוכה. במשטרה איש אינו יודע שששת ברח למצרים ולכן הם יסיקו שהוא מסתתר במקום כל שהוא בישראל והם יעשו הכול על מנת למצוא מישהו קרוב אליו שייצור איתו קשר ויסייע לו. כך הם יגיעו אליו. הסכמתי בלית ברירה. אני הצעתי שאשתף את אחמד בחשבונות הבנקים שלנו ושתהיה לו זכות משיכת כסף ככל שירצה. ששת אף פעם לא התעניין כמה כסף יש לנו בחשבונות. זה לא העסיק אותו מעולם ובכל פעם שניסיתי לדבר איתו על הנושא הוא נע וזע בחוסר נוחות והודיע לי נחרצות שהוא יודע שיש הרבה כסף ושהוא סומך עליי במאת האחוזים שאדע להשתמש בו בחוכמה. בזה הוא סגר מבחינתו את העניין. עכשיו, בשעת המצוקה הגדולה, סיפרתי לו שצברנו במהלך השנים סכום של קרוב לחמישים מיליון שקל בכל חשבונות הבנקים ושזה הסכום ששוכב כרגע בעובר ושב ובתוכניות החיסכון שלנו. אמרתי לו שיכולנו לצבור עוד כמה מיליונים אבל השתמשנו, כמו שידע וביקש, לתרומות ולסיוע למשפחות מעוטות יכולת או כאלה שנתקלו בבעיה כל שהיא. תרמנו גם לבית הספר ולמרפאה האזורית שלנו בשנים האחרונות, דבר ששיפר לאין ערוך את איכות החיים של האוכלוסייה הקרובה. ששת הביט בי מופתע מעט. הוא לא חשב שצברנו סכום כה גדול של כסף אך לפי חיוכו המבויש הבנתי שהוא מאוד מרוצה ושהוא חש הקלה מסוימת.

כששאלתי אותו מה יקרה עכשיו עם העסק ועם העובדים, הוא סיפר לי שהוא שיתף את כולם בבעיה הנוכחית והודיע להם שכרגע כל אחד יתנהג לפי הבנתו ולפי שיקוליו. מיותר לציין שגם אם מישהו ייעצר על ידי המשטרה ואפילו ייכלא, איש לא יפצה את פיו בחדרי החקירות ויהי מה. ששת הבטיח לכולם שהוא ידאג לממן עורכי דין מהטובים ביותר, לכל אחד מהעצורים. העסק מפסיק לפעול כרגע, כל התוכניות בטלות וכל מי שקשור אלינו מודע מהבוקר לשינוי.

לאחר שנפרדנו הסעתי את עבד עם הסובארו של ששת, שאיתה הגענו, חזרה למסעדה שלו ולאחר שנפרדנו המשכתי למאהל שלנו שנראה שלֵו וריק מאנשים. כשהגעתי מצאתי את אחמד יושב באוהל האירוח וממתין. כשהבחין בי הוא קם ופסע לעברי. התחבקנו ללא אומר. אחמד מזג לי קפה חם ואני התיישבתי והצתי סיגריה. התחושה שלי הייתה שאבן גדולה יושבת לי על החזה ושאני מרגיש כבול בידיי וברגליי. למרות שלא דיברנו עדיין, הבנתי שגם אחמד מרגיש כמוני. פתאום קלטתי את גודל האסון. עולמי חרב עליי. כל מה שהכרתי במשך יותר משלושים שנים, נגמר היום. היום זאת גם הייתה הפעם האחרונה שראיתי את ששת.

כעשרים שוטרים הגיעו בסביבות 12 בלילה והיו בטוחים שהפתיעו אותנו. הם כבלו את אחמד ואותי באזיקים והפכו את כל המאהל. כיוון שרק שנינו היינו במקום, שניים מהשוטרים נצמדו אלינו וחקרו אותנו בצעקות רמות. המטרה שלהם הייתה למצוא את ששת בכל מחיר וכשהדבר לא עלה בידם הם החלו להכות אותנו באגרופים ובעיטות.

“האוטו שלו נמצא פה! איפה הוא? איפה ג׳ומעה?״ צרח עליי החוקר הכה אותי בפניי.

זעם רב עלה בי ואני עצרתי את עצמי מלירוק בפניו.

“הוא שם, הוא עכשיו ברח לגבעה הזאת״, השבתי לו.

עשרה שוטרים רצו בחושך לכיוון מזרח.

אחמד לא הוציא הגה מפיו. שנינו התכוננו לפשיטה המשטרתית אך קיווינו שהם לא יפעילו אלימות חסרת ערך.

לאחר כחצי שעה הוכנסנו לניידות והוסענו למשטרת באר שבע.

לאחר שלושה ימים עורך הדין שלנו שחרר אותנו מחוסר ראיות. הם לא מצאו שום דבר שיכול להפליל אותנו בעבירה כלשהי. ידענו את זה ולכן המתנו את שלושת הימים הללו בסבלנות.

כשיצאנו מתחנת המשטרה נסענו למסעדה של עבד ולאחר שווידאנו שאיש לא בעקבותינו, נסענו לבנק הראשון.

כשהגענו סוף סוף למאהל, בשעות הערב, התחלנו לסדר את כל הבלגן שהשאירו השוטרים המתוסכלים.

שנינו נרדמנו מיד על המזרנים באוהל האירוח. שנינו לא ישנו כמעט בשלושת הימים האחרונים ולאחר שהוסר מאיתנו סיכון המאסר והמשפט, אפשרנו לעצמנו להירגע ולשקוע בשינה עמוקה. שנינו היינו תשושים מחוסר השינה ומהחקירות האינטנסיביות.

לאחר שלושה ימים עזבתי את המאהל לצמיתות.

בכך תם העידן הבדואי שלי שכל כך אהבתי. חזרתי לבית הוריי הנטוש בראשון לציון, בחוסר חשק והותרתי אחריי את כל מה שאהבתי. את משפחתי היקרה, את הסוסות ואת הגמלים, את השקט ואת השלווה ואת ג׳מילה, שלא הספקתי להיפרד ממנה ואני לא יודע מה היא חושבת על זה ומה היא מרגישה.

כשנה בערך לאחר שעזבתי, עבד התקשר אליי לטלפון הנייד וסיפר לי שששת נעצר במצרים ושהוא מואשם בריגול לטובת ישראל. נשימתי נעתקה כשהוא הוסיף וסיפר לי שלפי מה שידוע לו, ששת עלול לקבל עונש מוות או מאסר עולם ללא אפשרות שחרור כל ימי חייו. זו הייתה הבשורה הגרועה ביותר שקיבלתי בכל ימי חיי. הרגשתי איך כאב עמום עולה ומציף לי את החזה.

למוחרת טסתי לקהיר והתייצבתי בבית המאסר שששת היה כלוא בו. לא עזרו כל בקשותיי וכל תחנוניי. הסוהרים לא אישרו לי להיפגש איתו. לאחר יומיים הבנתי שהמצב אבוד והתחלתי לחפש עורך דין מצרי שיסכים לייצג את ששת במשפט. כשמצאתי אחד שנעתר לבקשתי, הוא הבהיר לי שסיכוייו של ששת קלושים מאוד מפני שהשופטים המצרים מחמירים מאוד במשפטי ריגול ובגידה, במיוחד במקרה של ששת, כשנודע לתביעה שהוא היה בעברו חייל ישראלי. לא אמרתי נואש ומחוסר ברירה וכאקט של ייאוש סיפרתי לעורך הדין שששת היה במשך שנים רבות עבריין ישראלי ושהוא ברח למצרים עקב פעילותו העבריינית ושגם ברגעים אלה הוא מבוקש על ידי משטרת ישראל. לשמחתי הרבה השופטים קיבלו את העובדות שהצגנו, ביטלו את האשמת הריגול, את גזר דין המוות והרשיעו אותו בארגון ובביצוע הברחות לישראל וממנה למצרים, וגזרו עליו 25 שנות מאסר. לא ידעתי אם לשמוח או להיעצב. 25 שנים זה כמו מאסר עולם, אך גזר דין מוות זה הגרוע מכול.

חזרתי לישראל לאחר סיום המשפט. לא פגשתי את ששת ואפילו לא דיברתי איתו בטלפון. מצרים. אין לי ציפיות הגיוניות.

כעס רב הציף אותי. למה זה קורה לנו? איך בשנייה אחת הכול סביבנו התמוטט. מה? כל החיים שלנו היו כל כך שבריריים כך שסוכן סמוי אחד, מניאק, הרס לנו אותם? מחשבות, מחשבות, קשות ומרעילות לא הפסיקו להטריד את מוחי חודשים רבים. הגעגועים למשפחה שאהבתי ודאגתי לששת גרמו לי לסבל רב שהתבטא בחוסר שינה, בעישון מוגבר של סיגריות ושתיית ארק מרובה. דבר לא עניין אותי. תקופה ארוכה הייתי הצל של עצמי, הסתגרתי בבית ולא רציתי לראות איש. התבוססתי ברחמים עצמיים וקוננתי על מר גורלי. בימים קשים במיוחד מצאתי את עצמי נוהג ברכבי, ללא מטרה, לכיוון באר שבע וחזרה הביתה, רק כדי להרגיש שוב את האווירה המדברית ואת החום שכל כך אהבתי. בנסיעות אלה לא העזתי להדרים מבאר שבע לכיוון מצפה רמון. זה היה לי קשה מדי נפשית.

לאחר כשנה, כשהגעתי לגיל 54, מיציתי את האבל והחלטתי באומץ רב לשנות את הרגלי חיי. הגעתי למסקנה שאני מספיק חזק להמשיך בחיי ולנסות להתחיל ליהנות משארית ימיי. בתוך תוכי הרגשתי זקן וחלש ובכל פעם כשהבטתי במראה עלתה מולי דמותי המוזנחת והעייפה. איש זקן הביט בי בעיניים כבויות. איש מגודל שיער ובעל זקן פרוע שלא הכרתי. זה אני? כך אני נראה? אין לי ספק שאני חולה.

הסתפרתי והתגלחתי במספרת הגברים של רפי, שלא השתנתה 50 שנים וששכנה 200 מטרים מביתי. הכרתי את רפי הספר עוד מילדותי ונזכרתי בכל הפעמים שהגעתי אליו להסתפר כשהייתי ילד קטן וגם כשהייתי נער. רפי גם קיצץ את שערי יום לפני גיוסי לצה״ל לפני 36 שנים. עכשיו הוא בן שמונים בערך, צלול להפליא עם ידיים יציבות. כשנכנסתי למספרה וביקשתי תספורת וגילוח, הוא לא זיהה אותי ואני לא מצאתי לנכון להציג את עצמי. כשהוא סיים את עבודתו עליי, הוא נעץ בי מבט במשך כמה שניות דרך המראה הגדולה וחיוך גדול מילא את פרצופו. יצאתי ממנו צעיר בלפחות 15 שנים ועני בסכום של 100 שקלים. זה היה שווה מאוד מבחינתי. כשהגעתי הביתה והתבוננתי במראה, חייכתי לעצמי והייתי מרוצה מאוד ממה שנשקף אליי. ראיתי גבר נאה עם עיניים ירוקות שמביט אליי במבט בוטח.

תסתכל עליי, אמרתי לעצמי המשופר, אתה מתחיל את חייך מחדש. תשכח את כל מה שעברת ותתחיל מעכשיו לחיות.

בוא נתחיל, אמרתי לדמות שבמראה.