המדריך היהודי 7: חג השבועות – חלק ב’

רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה — דוּגְמָא לִצְנִיעוּת נָשִׁית

מִנְהָג עַתִּיק יוֹמִין

מקור המנהג לקריאת "מְגִילַּת רוּת" בחג השבועות הוא דווקא ביהדות בבל לפני כ־1,300 שנה. חג השבועות נקרא "חַג הַקָּצִיר", סיפור המגילה מתרחש "בִּתְחִילַּת קְצִיר שְׂעוֹרִים" ורבים מהאירועים במגילה זו מתרחשים בשדה ובגורן. טעם נוסף לדבר, רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה התגיירה וקיבלה את תורת ישראל, "מַעֲמָד מַתָּן תּוֹרָה" מסמל במסורת את תהליך הגיור של בני ישראל. כידוע, הערך העליון בדת היהודית הוא "גְּמִילוּת חַסָדִים", וגם סיפור המגילה מושתת על "מַעֲשֵׂי חֶסֶד" רבים.

צְנִיעוּת לְדוּגְמָא

צניעות של האשה היא מאבני היסוד של תורת ישראל, דווקא רוּת הָאִשָּׁה הַמּוֹאֲבִיָּה משמשת דוגמא ומופת לנשים יהודיות. מאגדת חז"ל הבאה ניתן ללמוד לא רק על נועם הליכותיה של רוּת אלא גם על בקיאותה בהלכה היהודית:

האגדה פותחת בשאלה רטורית זו:

"וַיֹּאמֶר בֹּעַז, לְמִי הַנַּעֲרָה הַזֹּאת? וְכִי לֹא הָיָה מַכִּירָה? אֶלָּא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָהּ נְעִימָה וּמַעֲשֶׂיהָ נָאִים, הִתְחִיל לִשְׁאוֹל עָלֶיהָ. כָּל הַנָּשִׁים שׂוֹחָחוֹת (מְפַטְפְּטוֹת) וּמְלַקְּטוֹת, וְאִילּוּ זוֹ — יוֹשֶׁבֶת וּמְלַקֶּטֶת. כָּל הַנָּשִׁים מְסַלְּקוֹת כְּלֵיהֶן (מַפְשִׁילוֹת שִׂמְלוֹתֶּיהֵן וּמְלַקְּטוֹת), וְאִילּוּ זוֹ — מִשַּׁלְשֶׁלֶת דֶּרֶךְ צְנִיעוּת אֶת כֵּלֶיהָ. כָּל הַנָּשִׁים מְשַׂחֲקוֹת (מִשְׁתַּעַשְׁעוֹת) עִם הַקּוֹצְרִים, וְאִילּוּ זוֹ — מָצְנַעַת עַצְמָהּ. וְתֵשֵׁב רוּת מִצַּד הַקּוֹצְרִים, וְלֹא בֵּין הַקּוֹצְרִים. כָּל הַנָּשִׁים מְלַקְּטוֹת בֵּין הַעוֹמָּרִים, וְאִילּוּ זוֹ — מְלַקֶּטֶת מִן הַהֶפְקֵר, שְׁתֵּי שִׁבֳּלִים לוֹקֶּטֶת (כְּנָהוּג בַּהֲלָכָה הַיְּהוּדִית), שָׁלוֹשׁ אֵינָהּ לוֹקֶּטֶת".

בֵּינָהּ לְבֵינוֹ

הדיאלוג הקצר בין בֹּעַז הגבר העשיר לבין רוּת האשה הענייה, חושף את אומץ ליבה ואת שמירת כבודה העצמי כאישה:

"וְאָנֹכִי לֹא אֶהְיֶה כְּאַחַת שִׁפְחוֹתֵּיךָ".

תשובתו של בועז מבהירה לה את כוונותיו הרציניות וסוללת את הדרך לנישואיהם בהמשך:

"אֵין אַתְּ מִן הָאַמָּהוֹת (שְׁפָחוֹת) אֶלָּא מִן הָאִמָּהוֹת". (על פי אגדת חז"ל)

בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ

בועז מיישם את הכלל הידוע "אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְּרוֹ" הלכה למעשה, באמצע הלילה הוא מגלה לפתע:

"וְהִנֵּה אִשָּׁה שׁוֹכֶבֶת מַרְגְלוֹתָיו".

האגדה מתארת את מלחמת היצרים שהתחוללה בליבו כך:

"חַי ה', שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר. אָמַר רַב יוּדָן: כָּל הַלַּיְלָה הָיָה יֵצֶר הָרַע מֵקָּנְטֶרוֹ, וּמִצַּעֲרוֹ, וּמְפַתֵּהוּ בִּדְבָרִים: הִיא פְּנוּיָה — וְאַתָּה פָּנוּי. אַתָּה מְבַקֵּשׁ אִשָּׁה — וְהִיא מְבַקֶּשֶׁת אִישׁ. עֲמוֹד וּבוֹעֲלָהּ, וְתִקְנֶה אוֹתָהּ בְּבִיאָה, וְנִשְׂבַּע לְיוֹצְרוֹ וְאָמַר: חַי ה' שֶׁאֵינִי נוֹגֵעַ בָּהּ, וְלָאִשָּׁה אָמַר שִׁכְבִי עַד הַבֹּקֶר".

נָאֶה דּוֹרֵשׁ וְנָאֶה מְקַיֵּם

בועז קיים את הבטחת הנישואין, אך על פי "מִצְוַת הַיִּבּוּם", עליו לקבל את הסכמתו של האדם הקרוב ממנו למשפחה המכונה במגילה "פְּלוֹנִי". עם קבלת הסכמתו, נישאו רות ובועז כדת וכדין "בְּשַּׁעַר הַזְּקֵנִים (הַחֲכָמִים)".

מַזָּל טוֹב

הזוג הטרי, בועז בן ה־80 ורות בת ה־40 זכה לברכת נישואין מפתיעה זו:

"יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הֲבָאָה אֵל בֵּיתְךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָהּ אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶן אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל".

הצבתה של רוּת בשורה אחת יחד עם רָחֵל וְלֵאָה אמהות האומה, מוסברת כך:

"רָחֵל וְלֵאָה הָאִמָּהוֹת שֶׁל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְרוּת הַאֵם שֶׁל בֵּית דָּוִד".

"פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ". ("מִשְׁלֵי", ל"א)