המדריך השלם לפענוח ציורי ילדים

שלבי התפתחות בציורי ילדים

 

רקע מחקרי בציורי ילדים

איך מאבחנים שרבוטים?

שלבי התפתחות של ציורי ילדים

 

ראשית, חשוב לדעת כי כל ילד מתפתח בקצב האישי שלו ולא כל עיכוב בהתפתחות הציור משמעו עיכוב התפתחותי של הילד, לכן - כדאי להימנע מהשוואות.

שנית, אין כל צורך כי אנו, המבוגרים (הורים, אנשי חינוך וטיפול) נתערב בציורים. כל ילד יעבור משלב התפתחותי אחד למשנהו באופן טבעי.

רק כאשר קיים עיכוב התפתחותי של שני שלבים ויותר מומלץ לבדוק קושי התפתחותי מוטורי, סנסורי או קוגניטיבי.

 

שלב השרבוט הראשון (גיל 1.5 – 2.5 בערך)

שרבוטים ראשונים הם כלי נהדר לפענוח. הם יכולים לגלות לנו תכונות אופי, בעיות מוטוריות, פחדים, יכולות ועוד.

ניתוח שרבוטים ראשונים מתבסס על המאפיינים הגרפיים שלהם: לחץ חזק של הצבע או רפרוף חלש, תנועות מעגליות או זוויתיות, קווים דקים או עבים, התייחסות לפרטים ועוד.

 

עבור פעוטות, השרבוט, בדומה למלמול התינוקי, הוא כלי לביטוי עצמי. בנוסף, הוא מאפשר לפעוטות חוויה חושית של היכרות עם קווים וצורות גיאומטריות. ככל שנאפשר לילד להתנסות בחומרי יצירה תחושתיים שונים: פלסטלינה, בצק, גואש, צבעי אצבעות ועוד, כך נאפשר לילד חוויה חושית עמוקה יותר ונוכל להבין יותר לעומק את עולמו הפנימי הכמוס.

פרויד קרא לתקופה זו "השלב האוראלי", במהלכו חווים הילדים את העולם באמצעות החישה דרך הפה; הילדים טועמים את הצבעים, בודקים איזה קול הם מפיקים וממששים אותם.

פיאז'ה קרא לתקופה זו "השלב הסנסורי-מוטורי", בו הילד חווה את העולם דרך התנועה והחושים ומפתח באמצעותם את תפיסתו והבנתו את המתרחש. גם מתהליך הציור הוא מפיק חוויה חושית, ולעיתים טועם מהצבע.

 

מאפייני השרבוט הראשוני

1. משיכות קווים שגולשות מעבר לגבולות הדף.

2. גישה מקרית ומלאת התפעלות מן התוצר.

3. קווים באורכים וכיוונים שונים ללא חוקיות.

4. לולאות לא אחידות.

5. שרבוטים מעגליים ספירליים.

6. נעיצות כלי הציור בדף ויצירת מפת נקודות.

הציורים הבאים הם שרבוטים של אותה ילדה: מצד ימין – שרבוט בעת מצוקה (גן לא מתאים) ומשמאל – שרבוט לאחר מציאת הפתרון הנכון לה (מעבר לגן מתאים):

מימין: לחץ חזק + קווים קטועים = לחץ נפשי, משמאל: שרבוט משוחרר + לחץ מאוזן = ביטחון עצמי

בשרבוט הימני ניתן, בקלות, להבחין בלחץ חזק של הטוש ובקווים קטועים, מה שמעיד על לחץ נפשי. בשרבוט השמאלי ניתן להבחין בהטבה בה חשה הילדה ובעלייה בביטחונה העצמי, על ידי השרבוט המשוחרר והלחץ המאוזן.

 

למה ילדים מציירים על הקירות?

 

שלב השרבוט השני (גיל 2 – 4 שנים בערך)

בשלב זה נוכל כבר להבחין בניסיונות הילד לתכנן את צעדיו על הדף וביכולתו לבצע מספר פעולות:

1. שיום – מתן שם או הגדרה למצויר (למרות שזה עדיין נראה כשרבוט).

2. ציור עיגול – ראיית נקודת המרכז הדמיונית ומשיכת תנועה סביבה.

3. חשיבה סימבולית – התייחסות בציור (ובמשחק) לאירועים שקרו או עומדים לקרות.

4. שימוש בצורות – מצייר צורות מוגדרות יותר ויוצר מבנים חדשים באמצעות הצורות (בניית מגדל מקוביות וכדומה).

5. "כתב מוח" – סימנים דמויי אותיות המסמלים את התפתחות הקואורדינציה בין המוח לעין וליד, כמו גם את יכולות המוטוריקה העדינה (ללא כל קשר לבשלות הילד לקריאה וכתיבה!).

6. "כתב ראי" – תהליך המעיד על שלב נוסף בהתפתחות אונה דומיננטית.

פרויד מגדיר זאת כשלב האנאלי במהלכו משתפרת הקואורדינציה בין מוח – עין - יד. הילד מפנים תהליכים של סיבה ותוצאה ולכן בוחן את ציורו בסיום התהליך, בנוסף להנאה שהוא מפיק במהלכו.

על פי פיאז'ה מדובר בשלב הטרום מושגי, במהלכו הילד פותר בעיות בדרך של ניסוי וטעייה תחושתית. בנוסף, הילד משתמש בציור כייצוג פנימי לאירועים שחווה, תוך האנשה.

אריקסון טוען שזהו שלב האוטונומיה לעומת הבושה; הילד מפתח כוח רצון וביטחון לצד חוסר ביטחון. גם בציורים, הוא יגלה סקרנות בכלי ציור וסגנונות שונים כולל ציור על קירות.

 

מאפייני שלב השרבוט השני

1. ניסיונות ציור של צורות יסוד גיאומטריות (עיגולים וריבועים)

2. ציור קווים מקבילים לאורך ולרוחב (דמויי סולמות).

3. ציור קווים אלכסוניים.

4. שימוש בצורות שבלול וספירלות.

5. ציורי מנדלות וציורי שמש עם קרניים.

6. ציורי דמות אנוש בצורת 'ראשן'.

בת שנתיים מציירת ואומרת "זה האו האו" (כלב) מימין: בן שנתיים מצייר ומלווה את הציור בנהמת מנוע. "ציירתי אוטו!", משמאל: בן 3 בניסיון ראשוני להבניה צורנית – מעגלים, ספירלות וקווים מקבילים מימין: "כתב מוח" של בת 4 שאף "קראה" מן הדף סיפור שהמציאה משמאל: דמויות ראשן

שלב 3 – טרום סכימה (גיל 4-6 בערך)

בשלב זה מתרחשת קפיצה משמעותית ביכולת הציור של הילד. משרבוט חופשי או מובנה, אנחנו מתחילים לראות בציורים אלמנטים בעלי משמעות וצורה ברורות יותר.

פרויד קורא לשלב זה "גיל המשחק", בו הילד מבין שקיימת הפרדה בין העולם לבין 'האני', ומתאר בציוריו את העולם שסביבו. בציוריו גוברת ההתייחסות לאיברי המין אך יש להיזהר בהחלטה האם מדובר בהתעניינות תואמת גיל או בהתעללות.

אריקסון מגדיר זאת כשלב של גילוי יוזמה מול אשמה. התערבות מבוגרים בשלב זה עלולה ליצור אצל הילד תחושות אשם, כאילו לא עמד בציפיות המבוגרים לציור ברור.

 

מאפייני שלב טרום הסכימה

1. תכנון ושימוש בקו מינימליסטי – הילד מתכנן את הציור ומשתמש בקווים יחידים לתיאור תנועה (למשל – הדרך מהבית אל הגן).

2. חוסר פרופורציות – הילד מתחיל לצייר עצמים שונים אך עוד לא מייחס להם פרופורציות, כך שבית, פרח ונמלה עשויים להופיע באותו גודל.

3. שימוש בידע סובייקטיבי – הילד מצייר את מה שהוא "יודע" על מה שהוא מצייר, אשר לא תמיד תואם את הידע האוניברסלי על אותו אובייקט.

4. ציור דמויות אנוש – לרוב בעלי ידיים ורגליים דו-ממדיות (קווים), לעתים מופיעה בטן ו/או פלג גוף עליון.

5. שימוש באלכסונים ומשולשים – לאחר העיגולים והריבועים, מגיע תורם של המשולשים והאלכסונים, שמקנים זוויות ברורות לאלמנטים בציור.

6. שימוש בשתי וערב – השעשוע הגרפי יוצר ציורים דמויי טבלאות, קרני שמש, גדרות וכיוצא בזה.

7. המשך ציור אלמנטים "מרחפים" – למרות התפתחות תפיסת המרחב, עדיין נפגוש בשלב זה אובייקטים "מעופפים" על הדף.

מימין: הבניית קווים ריבועית ומחזורית, משמאל: מכונית בעלת שלושה גלגלים מימין: גפיים דו ממדיות, משמאל: הבניית קרניים דמוי שמש

שלב רביעי – שלב הסכימה (גיל 6-8 בערך)

בגילאים אלה, ההתפתחות הקוגניטיבית מאופיינת ביכולת הפשטה והבחנה בין עיקר לטפל. בגיל זה הילד מספר סיפור דרך הציור ומתמקד במכנה המשותף ופחות בהבדלים. הוא מתמקד רק באיברים המבצעים את הפעולה אותה הוא רוצה לצייר ומשמיט איברים אחרים, למרות שהוא מודע היטב לקיומם.

כך, נוכל לראות דמויות בעלות רגליים (הולכות), ידיים (אוחזות), פה (מדבר), אך ללא איברים אחרים, מה שעבור הילד נתפס כמאוד הגיוני, ולנו, המבוגרים, קצת פחות.

פרויד קרא לשלב זה "שלב החביון", בו הילד מפתח טקסים משל עצמו ושופט את העולם עפ"י תחושותיו. במקביל, גובר העניין של הילד בבני גילו וציור דמויות אנוש תופס מקום מרכזי ביצירותיו. בשלב זה, מוסיף הילד לדמות איברי גוף ופרטי לבוש שונים, כאשר מבנה הדמות הופך למאורך יותר והוא מתחיל להתייחס לפרופורציות.

אריקסון מכנה זאת שלב הקונפליקט בין גישה חרוצה לרגשי נחיתות. בשלב זה מתפתחת מודעות לחוקים וגובר העניין של הילד בבני גילו וברצונו להבין את העולם. במקביל, מתרחשת הזדהות כלפי ההורים; הילדים מציירים ציורי משפחה, ואצל חלקם אף נראה דיוק ופרפקציוניזם.

פיאז'ה לעומתם, מכנה זאת השלב האינטואיטיבי (גילאי 4-7) במהלכו מתפתחת החשיבה הסמלית ויכולת המיון של חפצים שונים. בציורים, הילד הופך ריבוע פשוט לחלון, קו ועיגולים לפרח וכד'.

תפיסת העולם של הילד בשלב זה מאופיינת בקוטביות בין טוב לרע, בין אסור למותר– בציורים נראה עיסוק בדמויות רעות (מפלצות) ודמויות טובות (אבירים ונסיכות).

 

מאפייני שלב הסכימה

1. שיפור יכולת תיעוד המציאות – הילד לא צריך לצפות באובייקט כדי לצייר אותו.

2. שיפור יכולת התפיסה המרחבית – למשל, הקפדה על ציור קו רקיע וקו אדמה כמסגרת לציור.

3. יצירת קשר בין העצמים השונים – ילד אוחז ברצועה הקשורה לכלב, בית ולפניו שביל המוביל לגינה וכו'.

4. ציור דמויות בפרופיל או בתנועה – ציור סכמת גוף האדם במלואה.

5. שימוש בצבעוניות ריאליסטית – אדמה חומה, שמיים כחולים, עץ ירוק וכן הלאה.

6. יכולת סיפורית – בשלב זה אפשר לנהל עם הילד שיחה מעמיקה על העלילה המסתתרת בציור.

מימין: יצירת קשר בין אלמנטים בציור, משמאל: התעלמות מציור הרגליים מימין: התייחסות ריאליסטית לעולם הצבעים, משמאל: ציור של ילד טיבטי – ריבוי קווי קרקע

השלב החמישי – שלב טרום ריאליסטי (גיל 8-11 בערך)

אם עד כה התייחסנו אל הילד כאל תסריטאי הממציא סיפורים, בשלב זה הופך הילד לבמאי המפיח חיים בסיפוריו. כעת, עם השתכללות היכולת המוטורית שלו, יכול הילד להתמקד בניואנסים קטנים המייחדים אותו – סוגי מכוניות, חיות ייחודיות למקום, סוגי עצים וכיו"ב.

לפי פיאז'ה, מדובר בשלב האופרציונלי, במסגרתו הילד מסוגל להבין מושגי שימור של כמות ומשקל ולמיין פריטים בעלי מכנה משותף. בשלב זה הילד מסוגל לפתור בעיות (הבנת כללי התנהגות חברתיים ורגשיים), מבין את עקרון ההפיכות (לפיו כל שינוי במיקום או בסדר יכול לחזור לקדמותו), משכלל את ציורי המשפחה, מרחיב את ציורי הקבוצה (קבוצות ספורט וכיו"ב) ומצייר עלילה מתמשכת על פני מספר דפים.

שימוש נפוץ בציור החיה יאק בציורי ילדים מטיבט

לפי אריקסון, מדובר על קונפליקט סביב ההשתלבות במסגרת החינוכית (כולל השוואת הציורים בין הילדים). המצייר, בשלב זה, מתבונן על הציור בתור שלוחה לביטוי המסוגלות שלו. במקביל, המעבר לכתיבה הופך לדומיננטי יותר, והילדים זונחים את הציור.

 

מאפייני השלב הטרום ריאליסטי

1. דמויות פרופורציונליות – כל דמות מצוירת ביחס פרופורציונלי לציור, ומקבלת ייחודיות כמו: משקפיים, כפתורים, תיק, כובע...

2. ציור נושאים "מתקדמים" – שילוב דמויות מהסביבה הקרובה (משפחה וכדומה), כמו גם נושאים אקטואליים, סיפורים דמיוניים, תנ"כיים או היסטוריים.

3. ציור ב"מבט אווירי" – על מנת להתמודד עם קשיים גרפיים כמו ציור אדם שוכב, 4 רגליים לשולחן וכו'. תופעת "ההשטחה" הזאת תיעלם עם התפתחות החשיבה המופשטת.

מימין: תופעת ההשטחה בציורי בתים, משמאל: ציור נושאים מתקדמים – קבוצה במשחק ספורט

השלב השישי – השלב הריאליסטי (גיל 11-14 בערך)

בגיל זה, יכולותיו הגרפיות של הילד משתכללות, כמו גם המודעות לסביבה, מה שמאפשר לו לצייר מצבים מורכבים, משחקי אור וצל, אלמנטים בתלת ממד, פרספקטיבות ועוד.

פיאז'ה קרא לשלב זה "השלב הפורמאלי", בו יש רמה גבוהה של חשיבה הגיונית ומופשטת, במקביל לביקורת עצמית. לפיכך, מתעורר תסכול לנוכח התוצאה הסופית משום שהציורים לא מתעדים במדויק את הנוף, המבנים או הדמויות האנושיות כפי שהם במציאות.

מאחר ולא קיימת דרישה ברורה להמשיך ולצייר על בסיס יומי (בניגוד לכתיבה), מפסיקים ילדים רבים לצייר בשלב זה ונותרים גם בגיל מבוגר עם רמת ציור התואמת לגיל הנעורים.

אריקסון מדבר בגילאים אלו על שלב הקונפליקט בין זהות לבין טשטוש זהות, כך שמתעוררת ביקורת עצמית מרובה המשולבת בקשיים על רקע גיבוש זהות ובלבול תפקידים. הקבוצה המשמעותית בשלב זה היא קבוצת השווים, ולכן נפוצים יותר ציורי קבוצה, ופחות ציורי משפחה.

 

מאפייני השלב הריאליסטי

1. נושאי ציור נוטים יותר לכיוון המציאות ופחות לעולם הפנטזיה.

2. שימוש בפרספקטיבה ויצירת עומק לאלמנטים.

3. עדיפות לציור "כצופה מהצד" ללא מיקום דמות העצמי בציור.

4. ציור תרשימים, סיטואציות מורכבות, העתקת איורים וקריקטורות.

5. ציור דמויות בפרופיל ודגש על איברי הפנים.

6. ניסיונות לייצר רישום אנטומי מדויק של גוף האדם.

מימין: ציור מתקדם של איברי פנים, משמאל: שילובי טכניקות הקשורות לתפישה מרחבית