המדריך לרצח לילדות טובות

פּיפּ ידעה איפה הם גרים.

כל אחד בליטל קילטון ידע איפה הם גרים.

אפשר לומר שהבית שלהם היה הבית הרָדוּף של העיירה; אנשים האיצו את צעדיהם כשעברו לידו, והמילים נחנקו וגוועו בגרונם. ילדים צווחים התאספו מולו בדרך הביתה מבית הספר ואיתגרו זה את זה להתקרב בריצה ולגעת בשער הכניסה.

אבל לא רוחות רפאים רדפו את הבית, רק שלושה אנשים עצובים שניסו להמשיך בחייהם. לא אורות מהבהבים או כיסאות מתהפכים רדפו את הבית, אלא הגרפיטי הכהה "משפחה זבל" וחלונות שנופצו באבנים.

פיפ תמיד תהתה למה הם לא עברו דירה. לא שהיו צריכים לעבור; הם לא עשו שום דבר רע. אבל היא לא הבינה איך הם מסוגלים לחיות ככה.

פיפ ידעה דברים רבים; היא ידעה שהיפופוטומונסטרוססקו־ויאפדאליאופוביה הוא המונח הטכני לפחד ממילים ארוכות; היא ידעה שתינוקות נולדים ללא פיקות ברכיים; היא ידעה לצטט מילה במילה מאפלטון ומקאטו; והיא ידעה שישנם יותר מארבעת אלפים זנים של תפוחי אדמה. אבל היא לא ידעה איך משפחת סינג מסוגלת להישאר כאן. כאן, בקילטון, תחת המשקל של עיניים נפערות רבות כל כך, של הערות שנלחשות בדיוק בקול רם מספיק להישמע, של חילופי מילים אדיבים עם השכנים שכבר לא ממשיכים לשיחות ארוכות.

היה משהו אכזרי במיוחד בכך שהבית שלהם עמד קרוב כל כך לתיכון ליטל קילטון, שבו למדו אנדי בל וסאל סינג, ולשם תחזור פיפ בעוד כמה שבועות לשנת הלימודים האחרונה שלה, כשהשמש המשומרת בחום אוגוסט תצלול אל ספטמבר.

פיפ עצרה והשעינה יד על שער הכניסה. כבר בפעולה זו הפגינה יותר אומץ מחצי מהילדים בעיירה. עיניה שוטטו לאורך השביל המוביל אל דלת הבית. לכאורה רק כמה צעדים, אך למעשה נפערה תהום בין מקום עמידתה לבין הדלת. יכול להיות שזה רעיון גרוע מאוד; היא היתה מוכנה להכיר בזה. שמש הבוקר להטה, וכבר עכשיו אחורֵי הברכיים שלה נדבקו למכנסי הג'ינס. רעיון גרוע או רעיון נועז. אבל המוחות הגדולים בהיסטוריה תמיד העדיפו את הנועז על פני הבטוח; דבריהם ריפדו יפה גם את הרעיונות הגרועים ביותר.

פיפ הפגינה את הזלזול שלה בתהום הפעורה באמצעות סוליות נעליה וצעדה אל הדלת, ולאחר שעצרה לשנייה לוודא שהיא אכן רוצה לעשות את זה, דפקה שלוש פעמים. בבואתה המתוחה לטשה בה מבט: השיער הכהה הארוך שהשמש צבעה את קצותיו חום בהיר יותר, הפנים החיוורות למרות שרק חזרה משבוע בדרום צרפת, העיניים החדות בצבע ירוק עכור דרוכות להתנגשות.

הדלת נפתחה בקרקוש שרשרת ונקישת־מנעול כפולה.

"שלום?" הוא אמר והחזיק את הדלת חצי פתוחה, ידו אוחזת בשוליה. פיפ מיצמצה בניסיון להפסיק ללטוש מבט, אבל זה היה חזק ממנה. הוא דמה כל כך לסאל: סאל שהכירה מכל הכתבות בטלוויזיה והתמונות בעיתונים. סאל שהלך ונמוג מזיכרון הנערה שלה. לראווי היו השיער השחור הפרוע של אחיו עם השביל בצד, גבות מלאות מקושתות ועור בגוון עץ אלון.

"שלום?" הוא אמר שוב.

"אממ..." הקסם האישי הספונטני של פיפ איחר להיכנס לפעולה. המוח שלה היה עסוק בניתוח העובדה, שבניגוד לסאל היתה לו גומה בסנטר בדיוק כמו שלה. והוא גבה עוד יותר מאז הפעם האחרונה שראתה אותו. "אממ, סליחה, היי." היא נופפה חצי־נפנוף נבוך ומיד התחרטה עליו.

"היי?"

"היי, ראווי," היא אמרה. "אני... אתה לא מכיר אותי... אני פיפה פיץ־אמובי. למדתי שנתיים מתחתיך לפני שעזבת."

"או־קיי..."

"פשוט תהיתי אם תוכל להקדיש לי דקה מזמנך? טוב, לא באמת דקה... יותר במשמעות של דקה־דקותיים, כמה רגעים. אז... יש לך כמה רגעים בשבילי?"

אלוהים, זה מה שקורה כשהיא לחוצה או עם הגב לקיר; היא מתחילה לפלוט עובדות מיותרות בצורת בדיחות גרועות. ועוד משהו: פיפ הלחוצה נוטה לשפה גבוהה, נוטשת את צורת הדיבור הרגילה לטובת חיקוי גרוע של שפה מתוחכמת. מתי יצא לה להשתמש ברצינות בביטוי "דקה־דקתיים"?

"מה?" שאל ראווי ונראה מבולבל.

"סליחה, לא משנה," התאוששה פיפ. "אז אני עובדת על הגמר שלי מבית הספר ו —"

"מה זה גמר?"

"עבודת הגמר שלי. זה פרויקט שעובדים עליו עצמאית נוסף על בחינות הבגרות. אפשר לבחור כל נושא שרוצים."

"אה, אני לא הגעתי לזה בלימודים," הוא אמר. "עזבתי ברגע שיכולתי."

"אממ, טוב, אז תהיתי אם תסכים שאני אראיין אותך לעבודה שלי."

"מה הנושא?" הגבות הכהות שלו ירדו בכיוון העיניים.

"אממ... זה על מה שקרה לפני חמש שנים."

ראווי התנשף בקול, והשפה שלו התעקלה מעלה כמו בהקדמה לכעס.

"למה?" הוא שאל.

"כי אני לא חושבת שאחיך עשה את זה — ואני רוצה לנסות להוכיח את זה."