המדריך לשוברות הלבבות

 פרק 1

החיים הם מלחמה, נזכרתי בפתיחה הדרמטית של הבלוג "המדריך לשוברות הלבבות", אותו בלוג שחברתי מרשה אימצה כמדריך לחיים בתקופה שנראתה מרוחקת מאיתנו מרחק שנות אור.

דמעות חנקו את גרוני כשישבתי מחוץ לחדר הניתוח, שבתוכו נלחמו הרופאים על חייה. במיוחד כשנזכרתי באיזו התלהבות היא המליצה לי על הבלוג, ובאיזה זלזול התייחסתי אליו בהתחלה. בעיקר בגלל ההכרזה הלוחמנית ההיא, שעמדה בסתירה מוחלטת לשמו המפתה.

באותה תקופה סיימתי שנתיים של שירות בצה"ל. במהלך השירות התחככתי עם רבים מהמאצ'ואים האולטימטיביים הידועים גם בשמם הגנרי, גברים ישראלים.

לפיכך לא נזקקתי לגברת שרי ג'ונס, בעלת הבלוג, כדי לדעת שהחיים הם מלחמה.

כמעט סגרתי אז את המחשב, אך המשך הכותרת צד את עיני, אבל בניגוד למלחמות אמיתיות, מהמלחמה הזאת אפשר גם ליהנות, ובעיקר מהקרב על האהבה.

זה נשמע קצת יותר מסקרן, לכן החלטתי להמשיך לקרוא אף על פי שהייתי חייבת כבר לצאת מהבית. עדיין שאפתי גם להבין מדוע מרשה, שהחשבתי לאחת הבחורות החכמות ביותר שהכרתי, החליטה לנהל את חייה על פי אותו בלוג.

אמנם גם דפני וגייל, שתי הצלעות הנוספות ברביעייה שלנו, התלהבו ממנו, אבל הן לא היו חכמות ובוגרות כמוה אלא נטו להתלהב מכל שטות.

"יסמין, את מוכנה?" שמעתי את אמא שלי שואלת באותו קול מיוחד שלה. היה בו שילוב יוצא דופן של תובענות ורכות. שילוב שגרם לשומע להילחץ ברגע הראשון ומיד להירגע. זה היה הנשק הסודי שלה, שפיתחה במהלך שנות עבודתה הרבות כפסיכולוגית קלינית. לדעתי, הוא זה שגרם למטופליה הרבים לבצע את מה שהיא החליטה שהם צריכים לעשות. וכמובן להאמין שהם עצמם בחרו בכך.

"כן!" קראתי חזרה ובחנתי את דמותי במראה.

"המדריך לשוברות הלבבות" יצטרך לחכות עד שאתיישב במכונית של אמא. בדרכי ליום הראשון ללימודים בקולג' של אוניברסיטת ניו יורק.

הייתי מתוחה מאוד לקראת אותו יום. ניסיתי להפחית את הלחץ באמצעות ריצת הבוקר הקבועה שלי בסנטרל פארק בחברת כלבתנו האהובה, קרלי, הקוקר ספניאלית הכי עליזה בעולם. היא התקשתה עדיין להתרגל לעובדה שבגילה המתקדם נאלצה להתחיל לרוץ.

"שלא תחשבי שרק לך קשה," אמרתי לה במעלית וליטפתי את פרוותה הנעימה, "גם לי לא קל להתרגל לרעיון שאני מתחילה את הקולג' בגיל כזה מבוגר, ואין לי אפילו מושג מה אעשה אחרי הלימודים."

קרלי הביטה בי בעיניה החכמות ונבחה "ווף" קצר. הוא נשמע לי כמו אישור לכך שהיא הבינה את מצוקתי אבל לא יכלה לעזור לי. למעשה, אף אחד לא יכול היה להועיל לי ביישוב הבלבול שהרגשתי באותה תקופה שבה התקשיתי להחליט על כיוון תכליתי כלשהו שאליו אנווט את חיי.

שלוש חברותי כבר למדו בשנה השלישית של הקולג'. שלושתן גם ידעו בדיוק מה ילמדו לתואר שני ובמה ירצו לעסוק במהלך חייהן. מרשה תכננה ללמוד משפטים, להתמחות במשפט בינלאומי ולעבוד כיועצת משפטית באו"ם. דפני, לעומת זאת, רצתה ללמוד תקשורת כדי להפוך לעיתונאית חוקרת בעתיד. גייל - היא תכננה ללמוד פסיכולוגיה. שלושתן לא היו שונות מרוב הצעירים והצעירות האמריקאים שהכרתי. כמעט כולם ידעו בגיל עשרים ואחת מה הם רוצים לעשות בהמשך חייהם.

הצעירים שהכרתי בישראל נסעו בגיל הזה לטיולים בעולם, האמינו ששם הם "ינקו את הראש", ושאולי במהלך איזה טרק במאצ'ו פיצ'ו או בהימלאיה יצוץ להם רעיון תכליתי לגבי המשך חייהם.

רק אני הרגשתי תלושה, כלומר לא שייכת לשום קבוצה. אולי משום ששלפתי את עצמי בגיל שמונה-עשרה מהמסלול הבטוח של הצעירים באמריקה ונסעתי לארץ להתגייס, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות שיהיו לכך בעתיד. הצעד הזה נבע בעיקר מהרצון למרוד באמא, כיוון שהיא כבר תכננה את חיי לפרטי פרטים מגיל אפס עד מאה.

היא עצמה התגייסה לצה"ל שלושים שנה קודם, לכן לא יכלה להרשות לעצמה להתנגד לרעיון בגלוי. אז היא עשתה זאת בדרכה המתוחכמת, כשהציעה תוכנית דומה אך קצרה יותר.

לדבריה היה בצבא הישראלי מסלול מיוחד של חצי שנה שנתפר בדיוק למידותי. כדוברת אנגלית ברמת שפת אם יכולתי להתגייס רק לשישה חודשים ולשרת ביחידת דובר צה"ל, יחידה שלדעת אמא היתה אחת הנחשקות. אפשר היה להכיר ביחידה הזאת אנשי תקשורת, דיפלומטים זרים וכל מיני חשובים אחרים, כאלה שיוכלו מאוחר יותר לעזור לי לפלס את דרכי בעולם התקשורת, כשאהפוך לעיתונאית.

לא שבאופן אישי חלמתי על המקצוע הזה. הוא רק נחשב באופן כללי כתחום שיוכל להתאים לי כי יכולת הביטוי שלי, באנגלית ובעברית, היתה מעל הממוצע. אבל אמא האמינה שהוא מתאים לי כמו כפפה ליד. ודווקא משום כך גרמה לי הצעתה למרוד בה על הסף, בלי להקדיש לה מחשבה נוספת.

מיד התקשרתי לאחי אורן, ששירת בצה"ל כמ"פ בצנחנים. סיפרתי לו שאני שוקלת להתגייס, ושאלתי על איזה תפקיד משמעותי ותורם הוא יכול להמליץ לי. מובן שלא יכולתי לשאול אותו איפה הוא חושב שיהיה לי הכי כיף לשרת. כבתו של תת-אלוף ואחותו של קצין קרבי לא יכולתי להרשות לעצמי להשתמש בסגנון דיבור שכזה.

אורן הציע כמה אפשרויות, אבל זאת שריתקה אותי במיוחד היתה האפשרות להיות תצפיתנית. שעות ספורות לאחר מכן כבר גמעתי בשקיקה את כל הפרסומים על התפקיד המרתק הזה. הוא כלל אחריות ראשונה במעלה על שמירת הגבולות בישראל. אחרי שגם הבנתי כי התצפיתניות משרתות כתף אל כתף עם גדודי החי"ר בצה"ל, הפור נפל.

כך נהפך אותו רעיון מעורפל שעלה בדעתי רק ערב קודם, כתוצאה מעודף שעמום, לעובדה מוגמרת.

סביר מאוד שאלמלא התערבותה של אמא הייתי שוכחת אותו למחרת. אבל אחרי השיחה עם אורן התחבר הצורך למרוד בה להילה הרומנטית שריחפה מעל תפקיד התצפיתנית. ושניהם היו שילוב מפתה מדי, כזה שלא הצלחתי לראות דרכו את המחירים שאיאלץ לשלם בעתיד.

כך זכיתי לשיעור ראשון מסוגו עבורי. שיעור שהבהיר שמרד הוא לא המדריך הכי מוצלח לחיים. ובאשר להילה הרומנטית, בתחום הזה זכיתי לשיעור הרבה יותר אכזרי. על בשרי החשוף למדתי שאותה הילה הסתירה שיברונות לב מהסוג הגרוע ביותר.

עם יד על הלב, חייבים להודות שהחוויות שהיו לי בצה"ל לא היו רק מהסוג השלילי. עברו עלי שם גם רגעים יפים ומספקים. אבל בתום השנתיים הללו רציתי הביתה, לאמא ולקול המיוחד שלה שהשרה עלי ביטחון. למעשה, הייתי מותשת וביקשתי בעיקר לנוח.

אבא שלי, עמי, היה גנרל יליד ישראל שחי בקיבוץ. לא בדיוק הכתובת המתאימה להניח עליה את הראש. בטח לא לתקופה של יותר משתי דקות, שלאחריהן הוא נהג לטפוח לי על השכם ולומר, "קדימה, לעבודה, בגיל שמונים יהיה לך זמן לנוח." ואז הוא היה מצביע על השכנה שגרה ממול, זאת שבגיל שמונים עוד עבדה בגינה שלה בחצר.

"את רואה, ככה נחים, יסמין," המשיך, "הבטלה היא אם כל חטאת."

אחרי שנתיים לחוצות שבהן נאלצתי לשמוע את החוכמות הללו בכל חופשה, אף אחד לא היה יכול להאשים אותי שרציתי הביתה, למנהטן.

אבא ואורן ניסו אמנם להציע שאשאר ללמוד בישראל, אבל אני פסלתי את האפשרות הזאת על הסף. אם כי ידעתי שלאוניברסיטאות בישראל יש לפחות יתרון אחד עבורי: כל הסטודנטים שם התחילו תואר ראשון אחרי הצבא, כך שכולם היו בגילי בערך, או יותר מבוגרים.

לעומת זאת, לימודי תואר ראשון בארץ היו ממוקדים מאוד, וכדי להירשם לחוג מסוים הייתי צריכה להאמין שארצה גם ליישם את הלימודים בהמשך, במסגרת עבודה. וכאמור, לא היה לי מושג במה ארצה לעבוד כשאהיה גדולה.

חברי מהצבא התפזרו גם הם לכל עבר, בעיקר לעבר טיול בדרום אמריקה או במזרח, טיול שכל הצעירים בישראל הרגישו חובה כמעט דתית לצאת אליו רק אלוהים יודע למה. לכן חששתי שארגיש בודדה מאוד באוניברסיטה ישראלית. מה גם שעדיין ליקקתי בסתר את הפצעים שנפערו בי כתוצאה מההתחככות בחברים הישנים, בעיקר חברים ממין זכר שהכרתי בצה"ל.

גם הרעיון שאחיה עם אבא ואורן בקיבוץ לא נראה לי מלהיב. שניהם היו עדיין מאוכזבים מהעובדה שהתחמקתי מהיציאה לקורס קצינות, אף על פי שהמפקדות שלי ניסו בכל דרך לשכנע אותי לעשות זאת. אבל אני לא הרגשתי שיש לי את הכריזמה והביטחון שנדרשים לכך, אף שכולם חשבו בדיוק ההפך, בעיקר אבא, שלא הפסיק להזכיר לי את ההחמצה הזאת, כפי שהוא כינה אותה.

כך קרה שחזרתי לאמא ולשלוש החברות שלי, כיוון שהן קיבלו אותי איך שאני, מבולבלת וחסרת כיוון. קיוויתי שהן גם יעזרו לי למצוא את דרכי מחדש.

היה לי גם ידיד נפש ותיק אחד במנהטן, דיוויד לוין, אבל הוא כבר למד לתואר שני באוניברסיטת קולומביה, לכן לא בניתי עליו את המתקת דרכי החדשה והמלחיצה.

"יסמין, מתוקה שלי, צריך לזוז!" קולה של אמא נשמע שוב וקטע את הרהורי.

שלחתי מבט חפוז אל המראה, תוהה אם הג'ינס לא צמודים מדי. שנתיים ביליתי בתוך מדי ב' נוחים שהיו גדולים עלי בשתי מידות, לכן היתה לי הרגשה מוזרה להיכנס פתאום לתוך סקיני ג'ינס. מה גם ששנתיים של זלילת בורקסים בשקמית תרמו להרחבת ירכי וישבני. ניסיתי לכווץ אותם, אך ללא הצלחה. לבסוף הוצאתי את החולצה החוצה, טלטלתי את שערי החלק כדי שיקבל קצת נפח ויצאתי מהחדר.

אמא כבר עמדה ליד הדלת, מפתחות המכונית בידה. היא היתה אמורה להסיע אותי לקולג', כאילו הייתי עדיין תלמידה בבית ספר. זה היה סידור שגבל בפדיחה, בגילי המתקדם. אבל היה גם נוח מאוד, לפחות בהתחלה.

היה לי אמנם רישיון נהיגה שהוצאתי בגיל שש-עשרה, אבל אמא חשבה שיהיה יקר מדי להחזיק עוד רכב באמצע מנהטן. "רק על החניות תצטרכי לשלם יותר ממה שיעלה לך לנסוע במוניות," היא אמרה כשחזרתי מישראל, והציעה שתסיע אותי לאוניברסיטה שנמצאה בדרך לקליניקה שלה. וכשזה לא יתאפשר, אסע בתחבורה ציבורית. לאור העובדה שלא סבלתי מעודף כסף, הסכמתי מיד.

למעשה, חוץ ממענק השחרור לא היה לי כלום, רק חסכונות שהורי חסכו עבורי בתוכניות סגורות, כאלה שאפשר יהיה לפתוח כשאהיה בת עשרים וחמש.

"את נראית נפלא," אמרה לי אמא וחיבקה אותי, "אני בטוחה שכולם בקולג' ייפלו שדודים לרגלייך."

ניסיתי לחייך, אבל לא הצלחתי. המתח חלחל בכל איברי.

אמא הרבתה להפליג במחמאות בקשר אלי, מחמאות שלא תמיד עמדו במבחן המציאות. אף שבתחום המראה לא היה אפשר להאשים אותה באיזו נטייה לזיוף. חיצונית היינו דומות מאוד, והיא התנהגה כאילו אהבה את הופעתה. בניגוד לחברותיה, היא לא פרנסה את הפלסטיקאים העשירים של מנהטן וגם לא הרעיבה את עצמה כדי להיראות כמו דוגמנית-על בפנסיה. ואכן, בגיל חמישים היא נראתה מצוין לגילה, אבל אני הייתי צריכה לחכות שלושים שנה כדי שיחשבו עלי את אותו הדבר.

שתינו התברכנו בעיניים גדולות בצבע ירוק-חום, בעצמות לחיים גבוהות ובחיוך מאיר פנים, אבל גם באף רחב מדי ובסנטר עגלגל ולא מחודד מספיק. שתינו גם היינו גבוהות, אך בעלות נטייה לעגלגלות יתר. בקיצור, לא היה בנו שום דבר מיוחד שיכול לגרום למישהו ליפול שדוד לרגלינו. אם כי באופן מפתיע, אמא דווקא הפילה הרבה חללים ממין זכר, לפחות בצעירותה. היא אמנם לא הרבתה לספר על כך, אבל ניתן היה להבין זאת מתקציר הביוגרפיה שלה וגם מהתמונות הישנות באלבומה. היא נראתה בהן מחובקת בכל פעם עם איזה חתיך אחר או ישובה על ג'יפים מימי הפלמ"ח, מוקפת תמיד בכמה גברים שזופים.

כשהייתי ילדה נהגתי לשאול אותה לזהותם של הגברים שלצדה, אז היא היתה עונה בפיזור נפש, "אה, זה היה חבר שלי במשך כמה חודשים, קראו לו דורון... או איתן, לא... זה בטוח דורון, עם איתן גרתי בסיני, וזו תמונה שצולמה בחוף שרתון בתל אביב..."

כשירדנו במעלית סקרתי את אמא. שום דבר בחזותה הסולידית הנוכחית לא רמז על החיים הפרועים שניהלה בעבר. היא היתה לבושה אמנם בג'ינס, אבל גם בחולצה לבנה מכופתרת עד הצוואר. בלייזר פרחוני של דולצ'ה וגבנה השלים את המראה המאופק. רק החיוך הקטן והמסתורי שריחף על שפתיה כשהביטה בי הבהיר את העובדה שהחוויות שהיו לה בחיים לא היו מהסוג המתסכל שהיה מנת חלקי.

"תתעודדי," היא המשיכה לנסות לתמוך בי, "היום הראשון תמיד מלחיץ, בכל מקום. אבל יש לך בקולג' חברות, ואני בטוחה שהן יהפכו לך גם את היום הזה למוצלח."

הנהנתי בפיזור נפש. כבר חיפשתי בטלפון שלי את הבלוג של "שוברות הלבבות". אותו בלוג שמרשה ושאר חברותי גילו כמה שבועות קודם, והמליצו עליו בהתלהבות, כשאני בדיוק הייתי עסוקה מדי באיסוף השברים של לבי האישי.

זה קרה כשגיליתי שסרן דרור ברץ כתב בדף הפייסבוק שלו שהוא במערכת יחסים. וזאת לאחר שהוא ניהל איתי יחסי פגע וברח לאורך כל השירות. לא התעכבתי אפילו כדי לבדוק עם מי הוא פצח במערכת יחסים מתוקשרת, פשוט מחקתי אותו מהפייסבוק וגם מהאינסטגרם.

מובן שזה לא עזר למחוק אותו מלבי. אפילו להפך. במשך לילות ארוכים בכיתי לתוך הכרית, במיוחד כשחזרתי ונזכרתי בימים היפים ההם, ימים שבהם בילינו בשיחות מרתקות ובעוד עיסוקים לא פחות מרגשים.

ברץ היה קצין המודיעין של הגדוד שבו שירתתי. חוץ מזה הוא היה מדהים. חכם, יפה וכריזמטי כל כך, שבהתחלה לא העזתי לקוות שהוא יתאהב בי בחזרה. ועם זאת היה ברור כאותה שמש בימים הבהירים ברמת הגולן, שאי-אפשר לעמוד בפני קסמו הסוחף.

הבנות הוותיקות ששירתו איתי בגדוד הזהירו אותי מפניו. הן סיפרו שכל הרומנים והסטוצים איתו הסתיימו רע, סיום שתמיד כלל לב נשי שבור אחד והרבה דמעות, כשסרן דרור ברץ כבר שעט בג'יפ הסופה שלו לעבר היעד הבא.

אבל אני הייתי גיבורה גדולה. חשבתי שיש לי את מה שצריך כדי לגרום לו להתאהב בי. ארגז הכלים שלי כלל בעיקר את היכולת להיראות אדישה, גם כשלבי עלה על גדותיו מהתרגשות. לכן התמקדתי בשכלול יכולות הפלרטוט שלי עד לדרגת אמנות. הקפדתי גם על שרבוב מבטא אמריקאי לעברית המושלמת שדיברתי, כי הבנתי שזה נשמע סקסי.

בשעות היום, כשלא ישנתי או הייתי במשמרת, השתזפתי על הדשא שבמגורי הבנות. השיזוף הבליט את הירוק שבעיני וגרם להן להיראות כמו שני אגמים. מובן שקיוויתי שסרן ברץ יימשך אליהן בעבותות קסם ואף ישאף לצלול לתוכן בפעם הבאה שייתקל בי. אך בפועל זה לקח קצת יותר זמן.

הכרתי כבר את המשפט הכי שגור בצה"ל, "קשה באימונים, קל בקרב". לכן התאמנתי בינתיים על החבר'ה מהגדודים ששירתו במחנה שלנו והתחלפו כל שלושה חודשים, עובדה שסיפקה אפשרות לרכוש ידידים, מאהבים וסתם כאלה שאפשר להתאמן עליהם בפלרטוטים.

כולם כמובן גם היו אמורים לשמור עלי מפני התאהבות בסרן ברץ שובר הלבבות. אבל תוך כדי תנועה, בין פלירט אחד למשנהו, לא הרגשתי איך לבי האומלל נפתח אך ורק לקראתו.

זה התחיל כנראה אי שם בתקופה שרק הגעתי לבסיס. ברץ היה ידידותי מאוד כלפי והרבה לשקוע איתי בשיחות לתוך הלילה. הוא בעיקר התעניין בחיים במנהטן וסיפר שתמיד חלם לחיות שם לפחות שנה. מיותר לציין שכבר אז דמיינתי את עצמי מובילה אותו בסמטאות הווילג' וברחובות הרחבים של מרכז העיר, באותה נטייה ידועה שלי לחולמנות בהקיץ.

עד שלילה אחד ישבנו במשרד שלו ודיברנו. פתאום הוא קירב את ראשו לראשי, והתנשקנו. זאת לא היתה הנשיקה הראשונה שלי. ממש לא. אולי השש מאות ושבע, אם כבר רוצים להיכנס לפרטי טריוויה בחיי. אבל זאת היתה הנשיקה הראשונה שהצליחה לטלטל את לבי. לטלטל ממש, בקפיצות מפחידות שערפלו את חושי לגמרי. מובן שמהר מאוד הגענו למיטת השדה המתקפלת, זו שעמדה ליד הקיר במשרד שלו, מוכנה בכל רגע למבצעית.

אלוהים עדי שניסיתי בכל הכוח לשכוח את הלילה ההוא, אבל ללא הצלחה. עד היום אני זוכרת לפרטי פרטים את כל מה שהתרחש שם. סרן ברץ השכיב אותי בעדינות על המיטה החורקת והפשיט ממני את מדי הבי"ת המרושלים שלי, משרטט בעדינות בידיו המסוקסות שבילים של עונג צרוף על עורי.

"את פשוט מושלמת," הוא לחש באוזני. אחר כך החל ללקק אותה, יורד לאט לצווארי ואל שדי. ידיו המיומנות טיפלו במקביל באזורים ארוגניים אחרים בגופי, בליטופים מצמררים באצבעות תובעניות.

שכבתי בעיניים עצומות והתמכרתי לזרמים החשמליים שהגיעו משולי הבטן שלי. הם הצטלבו עם הכאב המענג שנגרם כתוצאה ממציצת שדי, עד שיחד נוצרה תחושה של קומפוזיציה משלהבת, כואבת ונפלאה עד טירוף חושים.

בשלב מסוים כבר לא הצלחתי לזהות היכן נמצאה הלשון שלו ואיפה הידיים, אבל זה לא הפריע לי לגמור עוד לפני שהוא חדר לתוכי. סרן ברץ עשה זאת לאט וביסודיות, ובמקביל גהר מעלי ומצץ בתאווה את הפטמות שלי, שבאותו שלב כבר זימרו "הללויה".

השחר שהפציע כמה שעות מאוחר יותר מצא אותי במגורי הבנות. ישנתי שם כמו תינוקת, מאושרת עד אין קץ. הרגשתי שזה הסקס הכי מושלם שחוויתי והייתי בטוחה שגם הוא הרגיש ככה. התאמה פיזית כזאת בין שני אנשים, כבר בפעם הראשונה, לא היתה לדעתי הצנועה משהו שקורה כל יום. או כל לילה. או בכלל.

לא שהייתי איזו בתולה חסודה. ממש לא. היה לי ניסיון לא מועט בתחום, גם של סטוצים שרובם ממש לא השאירו בי טעם של עוד. אבל בדיעבד הסתבר שדעתי ממש לא שיחקה תפקיד.

זה קרה מהר מאוד. אף אחד לא פרגן לי אפילו יום אחד של ריחוף נעים בראש שטוף הורמונים מרגשים. כבר בצהריים, כשהלכתי עם החברות לשקמית, ראיתי את סרן ברץ. הוא עמד בפתח המשרד וסימן לי באצבעו לגשת אליו. ניגשתי. לא היתה לי ברירה. הוא משך אותי אליו כמו שדה מגנטי.

"ישנת טוב?" הוא חייך אלי חיוך מלא שיניים לבנות, אחרי שהקפיד לסגור אחריו את דלת המשרד.

"ישנתי מעולה!" הכרזתי והמשכתי בחוצפה, "מסתבר שהסקס איתך יותר מוצלח מכדור שינה."

"ששש..." הניח ברץ אצבע על פי, "אל תצעקי! אסור שמישהו ידע עלינו, את מבינה את זה, נכון?"

"ברור, המפקד," הנהנתי משועשעת. הוא אמנם לא היה המפקד הישיר שלי, אבל בכל זאת ניתן היה לכנות את היחסים שלנו יחסי מרות.

"יופי," דרור חייך שוב. חיוכו האיר את המשרד ואת כל חדרי לבי.

לכסנתי מבט ממזרי לכיוון המיטה שלנו, שחזרה לעמוד מקופלת ליד הקיר. "אז מתי נעשה את זה שוב?" שאלתי, מניחה בתמימות שלשם כך הוא קרא לי, כדי לסכם את פרטי המפגשים העתידיים שלנו.

"מתישהו," הוא ענה במסתוריות, או שלפחות כך חשבתי. "תשאירי לי את בחירת העיתוי."

"אין בעיה," עניתי מיד ופניתי לצאת מהמשרד. אז עוד חשבתי שאם אשחק את האדישה במופגן, הוא יתחיל לרדוף אחרי. אבל זה ממש לא קרה.

למעשה, הכול התרחש בדיוק הפוך.

מאז אותו לילה הצליח סרן ברץ לסובב אותי על אצבעו הקטנה. בכל פעם שרצה סקס, הוא רק היה צריך לרמוז לי. ומיד הייתי מתייצבת אצלו במשרד, מסוחררת מהתרגשות.

גרועה מזה היתה העובדה שכל העניין שלי בבחורים אחרים התפוגג. כל עולמי הפך להיות סרן דרור ברץ. את מעט כוחות הנפש שנותרו בי ריכזתי בצורך להמשיך להתנהל כמו שצריך בתפקידי כתצפיתנית. לא התכוונתי להפקיר את כל הגזרה המזרחית בישראל ללוחמי דאע"ש המטורפים, רק בגלל קצין המודיעין הגחמני של הגדוד.

היו אמנם פעמים שבהן צללתי לתהומות הייאוש. אז חשבתי שזה יהיה רעיון לא רע לסיים את הקשר המתסכל בדרך של הדחה מהגדוד בגלל התרשלות בתפקיד. אבל הדבר היה עלול לגרום גם לכמה אבידות בנפש, אפילו של אזרחים, ואת זה לא רציתי על מצפוני. היה לי תפקיד אחראי, והתכוונתי לעמוד בו עד תום השירות שלי.

ככה צלחתי בגבורה שנתיים של תהילה מאובקת, כתצפיתנית בגזרת רמת הגולן. וכמעט שנתיים של לב שבור, שאף אחד לא ידע עליו. אפילו לחברות שלי בגדוד לא סיפרתי מה בדיוק קורה עם דרור. התביישתי להודות שנפלתי לאותו חור שחור שאליו נפלו רבות לפני, אותן בנות אחראיות שדווקא פרסמו ברבים את מידת הסכנה הטמונה בברץ. אבל אני לא הקשבתי כי חשבתי שאני חכמה יותר מכולן, והתרסקתי. לכן הרגשתי שהגיע לי לסבול במחשכים.