המובחר

פרק ראשון מנהטן, ניו יורק, תחילת מאי

הבוקר עולה על מנהטן. טום גולד, בעליה של "אולימפיה", חברת הספנות הגדולה ביותר בארצות הברית, עומד במרפסת הרחבה של הפנטהאוז המפואר שלו בפארק אווניו ומביט על העיר המתעוררת.

עוד יום סטנדרטי מצפה לו, שבשיאו כנראה שוב יעמוד כאן, על המרפסת שלו, מול קו האופק הלילי המרצד בשלל אורות.

יש לו כשעה להתארגן עד שארתור, הנהג הפרטי שלו, יגיע לאסוף אותו לעוד פגישה עם מיליונרים יהודים צעירים שמרביתם, כמותו, ירשו את האימפריות העסקיות של הוריהם. הפגישה נקבעה לרגל בואו של שר התפוצות הישראלי התורן, שהגיע לניו יורק, כמדי שנה, כדי לשכנע את הדור הצעיר של אנשי העסקים לתרום כסף דווקא לביטחונה של מדינת ישראל.

"בוקר טוב, טום, ארוחת הבוקר והעיתון מוכנים בפינת האוכל," מברכת אותו ברטה, מנהלת משק הבית.

"בוקר טוב, ברטה," משיב טום בחיוך גדול. מראה פניה הטובות של ברטה משמח אותו תמיד, על אחת כמה וכמה בתחילתו של היום.

ברטה, מהגרת היספאנית, היא שגידלה אותו באחוזה הגדולה בקונטיקט והיתה לו תחליף אֵם בזמן שהוריו נעדרו שעות רבות מן הבית כדי לפתח את הקריירות המרשימות שלהם. יחסיו עם שני אחיו ידעו עליות ומורדות, והיחידה שהיתה לו אוזן קשבת היתה ברטה, חברה קרובה ששמרה את סודותיו, חלומותיו וצפונות לבו. מאז היא דואגת לכל צרכיו ומעניקה לו תחושת שייכות וביטחון.

"מוזיקה," אומר טום, ובחלל החדר מתחילה להתנגן קולקציית האלקטרו-סווינג שלו, המכניסה בו מעט מרץ.

ארוחת הבוקר מוגשת בפינת האוכל שטום נוהג לכנות "האינטימית", כיוון שהיא ממוקמת בין שני קירות הבנויים למעשה מכוורות עץ שבתוכן שוכבים, שורות-שורות, בקבוקי יין שהוא נוהג להביא מנסיעות העסקים הרבות שלו ברחבי העולם. לצד השולחן מונח, מצפה לקריאה, "הניו יורק טיימס", וטום תר בעיניו, מנסה לנחש איזו כותרת תייצר היום המדינה היהודית הקטנה במזרח התיכון, כדי להגיע מוכן ומעודכן לפגישה עם שר התפוצות הישראלי.

*

ארתור עוצר את היגואר בכניסה למלון "פלאז'ה" שבשדרה החמישית. אד לייבוביץ', מבכירי ארגון-העל של יהודי ארצות הברית, מתקדם במרץ לעברי כדי לקבל את פני. הוא אדם חביב ביותר שנוהג ללבוש חליפות פוליאסטר דהויות ועניבות מיושנות, כאילו חוש האופנה שלו נתקע אי-שם בשנות השבעים של המאה הקודמת. תחת זרועו, כמו תמיד, תיקיות הקרטון המרופטות שמעולם לא הבנתי מדוע עליו לשאת אותן לכל מקום.

"טום יקירי," הוא קורא כאשר אני יוצא לקראתו מהמכונית, "טוב לראות אותך. אני גאה לקרוא בעיתונים על הפרויקטים שאתה מקדם באפריקה למען הילדים הרעבים."

"הילדים הם העתיד שלנו," אני משיב. "אמנם גם העבר חשוב, אבל עתיד העולם הוא בדורות הבאים." בכך אני מבהיר לו שדיבורים על השואה לא יועילו הפעם להשגת תרומות. אד מסמן לי בעיניו שהמסר ברור. הרבה ברירות אין לו. הוא גם יודע שהקו שאוביל במפגש, וגודל תרומתי, ישפיעו על יתר התורמים.

אנחנו מתקדמים לאורכם של המסדרונות הרחבים והמפוארים של ה"פלאז'ה" ומגיעים לבסוף אל אולם הכנסים קולומביה. שם, בחדר פרטי, תתקיים הפגישה. אנחנו נכנסים פנימה. במרכז החדר עומד שולחן עץ כהה גדול, מעוטר בפיתוחים, שכאילו נלקח מאחד הארמונות באירופה, וסביבו ניצבים כארבעים כיסאות עץ תואמים, כולם בעלי רגל אחת המחוברת לבסיס עגול. לכיסאות ריפוד עור ירוק כהה המאפשר, למיטב זיכרוני, לשקוע לתוכו בנחת כאשר מאבדים עניין בדברים המתרחשים סביב השולחן.

מיד עם כניסתי משתררת איזו דריכות בחדר, בייחוד מכיוונן של ה"נסיכות" היהודיות הרווקות המפונקות. מרבית עמיתי הצעירים שהוזמנו לפגישה כבר נוכחים במקום, כולם בחליפות מהודרות, ואני מברך אותם לשלום. ניקולס שטרן, שירש מאביו את חברת האחזקות "פנקו", מתעניין בעסקים שלי ומביע עניין בשיתוף פעולה. אני שומר על כללי הנימוס המקובלים ומסכים להיפגש עמו, אף על פי שאין לי עניין לא בו ולא במוזמנים האחרים. ליתר ביטחון אני סוקר את פני היושבים סביב השולחן, כדי לוודא שאכן כולם מוכרים לי, ומתרווח בנוחות בכיסא לקראת עוד ישיבה צפויה ומשעממת.

מולי נותר כיסא אחד פנוי. לפניו, על השולחן, ניצב שלט הנושא את השם ריצ'רד סילבר. אני מסמן בידי ללייבוביץ' שיתקרב אלי ושואל אותו במי מדובר.

"ריצ'רד סילבר הוא יזם צעיר ומצליח משיקגו," משיב לי אד, "שהקים במו ידיו אימפריה משגשגת לטכנולוגיות מים פורצות דרך שנמכרות בכל העולם. הוא ידוע כאחד האישים הבולטים בארצות הברית להובלת מהלכים להתמודדות עם משבר המים העולמי, ומשקיע באפריקה. הוא מקים בימים אלה שלוחה בניו יורק, ולאחרונה הצטרף כחבר בארגון-העל של יהודי ארצות הברית. לכן הוחלט לצרף אותו למועדון הצעירים התורמים לישראל ולמועדון יורשי האימפריות - אף על פי שהוא לא ירש אימפריה," מוסיף אד בכובד ראש.

חולפים רגעים ספורים עד שאותו ריצ'רד סילבר נכנס אל החדר, ועמו מעין הילת זוהר המקיפה אותו. אני מזדקף בכיסאי בעוד הוא מתיישב בכיסאו, ומציץ בו שוב ושוב מזווית העין כדי לא להסגיר את מבטי. אני מזהה מיד את התפירה העילית המדויקת של החליפה שלגופו, שהוא התאים לה עניבה כחולה ומשקפי שמש אלגנטיים המונחים על ראשו. הוא קצת מלא, אבל נראה נהדר עם הבלורית השחורה שלו והעיניים הכחולות. יש לו מראה נערי, ומבטו משדר חום, כנות ופשטות אמיתית, במובן הטוב של המילה. כל אלה עומדים בניגוד גמור להופעתו היוקרתית והמטופחת.

כאשר שר התפוצות נכנס לחדר, מבטו של ריצ'רד מצטלב במבטי. אנחנו מהנהנים זה אל זה ומפנים את פנינו אל כבוד השר. אני כבר מכיר אותו ממפגשים קודמים, ויודע שהוא לא יבזבז את זמננו בדברי נימוסים ארוכים מדי ויעבור בתוך זמן קצר לעסוק בעיקר. השר אכן ממהר לדבר על האיום הביטחוני התורן המרחף מעל מדינת ישראל, ועל הצורך בתמיכה גורפת של יהודי ארצות הברית בתקציב ביטחון ראוי שיאפשר לה עמידה איתנה מול אויביה. כצפוי, מיד לאחר מכן הוא מגיע אל הטיעון המנצח - השואה. מתי כבר יקלטו בממשלה בישראל שכדי לרתום אותנו כתורמים צעירים נדרשים טיעונים השייכים למאה העשרים ואחת. אני לא מצליח להתאפק ומתפרץ לדבריו.

"כבוד השר," אני אומר, ומבחין בזווית עיני במבטו של ריצ'רד, "מדינת ישראל חשובה לנו מאוד. הוריהם של רבים מאיתנו הם ניצולי שואה או בנים לניצולי שואה. הם אמנם החליטו שלא לגור בישראל, אבל אין עוררין על כך שלבם עם ישראל והם ציונים גדולים. לעומתם אנחנו, בני הדור הצעיר, הרבה יותר פתוחים ומודעים לנעשה בעולם, שסובל מבעיות רבות מלבד הבעיה הביטחונית של מדינת ישראל." בעוד אני מדבר, עיני נודדות מדי פעם לעברו של ריצ'רד. הוא מאזין לי בריכוז, על שפתיו מתוח חיוך קל של שביעות רצון, ואני מוצא את עצמי עסוק יותר בריצ'רד סילבר הזה ובתגובותיו לדברי מאשר ברצוני להשמיעם לכבוד השר.

"יש מדינות באפריקה שברגעים אלה ממש מתרחש בהן טבח של חפים מפשע," אני ממשיך ואומר. "נשים שם נאנסות ומתמודדות עם השפלות ואלימות. ברוב מדינות אפריקה לאנשים אין גישה למים, וכן, ישנם גם הפלסטינים שחיים תחת כיבוש, ואני לא משוכנע שישראל עושה די לפתור את הסכסוך, ובוא לא נתעלם מהעובדה שמדינת ישראל כבר אינה מותג בקרב יהודי ארצות הברית הצעירים, כפי שהיתה בעבר. אני אוהב את ישראל, אבל אני חייב לשמוע על סיבות נוספות לתרום דווקא למוסדות האזרחיים או הביטחוניים שלה, ולא להשקיע בילדים הרעבים באפריקה, למשל."

אני מביט שוב בריצ'רד. העיניים שלנו נפגשות. חיוך קל חולף בינינו, ואני חש מעין רטט של התרגשות שנדמה כי לא הרגשתי כמותו מעולם. השר מגיב על דברי, אך קולו נשמע כמו מוזיקת רקע מרוחקת וחדר הישיבות כאילו התרוקן מהנוכחים כולם. רק ריצ'רד יושב שם, מולי, ואני מביט בצדודיתו.

מחיאות כפיים מקפיצות אותי ואני חוזר אל המציאות באחת. הן מופנות אל אד לייבוביץ', העושה את דרכו אל הפודיום כדי לסכם את האירוע. בדרכו הוא מנסה לחלץ ממני הסכמה להכריז על גובה תרומתי בפני כולם, אך אני מסרב לקחת חלק בהכרזות פומביות ומותיר לו רק להודות לשר ולהזכיר את חשיבותן של התרומות.

עם תום הפגישה נערך בטרקלין המלון בראנץ' חגיגי עבור יורשי האימפריות. זה אירוע אחד מני רבים המתקיימים כמה פעמים בשנה במלונות פאר ברחבי ארצות הברית. בין הנוכחים, שהתפזרו ברחבי הטרקלין ושקעו לתוך שיחות משמימות, אני מבחין בריצ'רד, ואני מפלס את דרכי אליו.

"נעים מאוד, טום גולד."

"ריצ'רד סילבר," הוא משיב ולוחץ את ידי בחום.

"אד סיפר לי על ההצלחות שלך בתחום טכנולוגיות המים, ואמר שאתה מקים בימים אלה שלוחה בניו יורק."

ריצ'רד מחייך. "אני שמח שככה אד מציג אותי. וכן, אני מקים עכשיו שלוחה בניו יורק. לפני כמה ימים עברתי לגור בטרייבקה."

"אם ככה יש לנו על מה לדבר, מר סילבר," אני אומר. "אשמח לפגוש אותך בקרוב."

אנחנו נפרדים בלחיצת יד חמה. מבט חודר חולף בינינו. הוא מפתיע אותי, אך אני בוחר שלא להתייחס אליו.

"טום יקירי, אפשר להזמין אותך למשקה?" זה שוב ניקולס שטרן. ריצ'רד עדיין עומד לידנו, מה שמחייב אותי לענות לו, גם הפעם, בנימוס.

"אני חייב לזוז, ניקולס, בערב אני צריך להיות בקונטיקט בחגיגת יום ההולדת של אמא שלי. אבא שלי מארגן לכבודה ארוחת ערב חגיגית."

"וככה מנסה לארגן לך עוד שידוך?" שואל ניקולס ואני מחייך, מחווה בידי לצדדים.

"אבא שלי לא מוותר," אני משיב במשפט הקבוע שלי ומסתלק.

*

ארתור מוריד אותי בכניסה למרכז רוקפלר, שם ממוקמים המשרדים המיתולוגיים של "אולימפיה". הפגישה הבלתי-צפויה עם ריצ'רד, שלמעשה לא אירע בה דבר, רוממה משום-מה את מצב רוחי, ואני נכנס לבניין מרוצה. הפסלים הניצבים בלובי כמו מחייכים אלי.

את פני מקבלת בחיוך אלכסנדרה, המזכירה שלי, כשהיא מיישרת בידיה את חצאית העיפרון הכחולה שלגופה. אנחנו מברכים זה את זה לשלום ואני פונה אל המשרד שלי. מיד אחרי נכנס אדם שולץ, עוזרי האישי, ישראלי לשעבר, ובעקבותיו מופיעה גם אלכסנדרה.

"תזמיני בבקשה לאמא שלי אריזת מתנה מהודרת משאנל ותארגני לי גם כרטיס ברכה," אני מבקש מאלכסנדרה. "ואדם, אודה לך אם תבקש מסמנכ"ל הכספים להכין תרומה לישראל - חמישה מיליון דולר."

"חמישה מיליון דולר תרומה לישראל?" שואל אדם בהתפעלות.

"כן, אדם, חמישה מיליון דולר." אמנם הנאום של שר התפוצות הישראלי לא היה משכנע, וכשסיים את דבריו שקלתי לא לתרום דבר, אבל בסופו של דבר שיניתי את דעתי. אני רוצה לעזור לשר ולעזור לאד, וזו הדרך. חוץ מזה, אני פוגש הערב את אבא שלי, וזו בשורה שקרוב לוודאי תשמח אותו.

*

בשעות אחר הצהריים אני עוזב את המשרד ויוצא בכיוון בית הורי. ארתור יורד מהכביש המהיר הבין-מדינתי 95 בכיוון העיר ניו הייבֵן בקונטיקט, שבפרבריה נמצאת סילבר בל - האחוזה שבה מתגוררים הורי. היא נקראה כך על שמה של אוניית המשא הראשונה של "אולימפיה"; האונייה עצמה זכתה לשם הזה כיוון שאבי ביקש להנציח את נופי ילדותו באוסטריה, שבהם בלטו אותם עצים כסופים. אנחנו חולפים על פני שער כניסה גדול הנפתח לכבודנו באטיות אריסטוקרטית. נסיעה לאורך שביל גישה ארוך ומתפתל מביאה אותנו היישר אל פתח האחוזה, ושם, על המדשאה הגדולה, הכול כבר מוכן.

"הגענו," מכריז ארתור, שרואה שנותרתי לשבת במקומי.

"עוד מעט ארד," אני משיב. אני משעין את ראשי על החלון ומשקיף אל בית ילדותי, והעגמומיות שבדרך כלל מלווה את ביקורי כאן ממהרת להגיע גם הפעם.

בין המון האנשים שממלאים את המדשאה אני מזהה את אבא שלי. איש עסקים מחונן וגם פוליטיקאי ממולח שבעבר נמנה עם בכירי הנהגת המפלגה הדמוקרטית ושימש סנאטור מטעמה של מדינת קונטיקט. לפתע הוא נראה לי מבוגר מאוד לגילו. שערו לבן, חיוך נוקשה על פניו ולחייו סמוקות תמיד. הוא לבוש היטב, אבל הופעתו אף פעם לא נראית מושלמת - בדיוק ההפך מאמי, שמופיעה עתה גם היא על המדשאה, לבושה בשמלה שחורה צמודה שמחמיאה לה מאוד, נועלת נעלי עקב שחורות וכוס משקה בידה. היא תמיד נראית מאושרת, תמיד מחייכת, מפיצה סביבה את התחושה שאצלה הכול מושלם. יש בה טוב וטוהר, אם כי אופייה השתלטני, הפרנואידי והחרדתי מחייב אותנו גם היום לעשות כל מה שהיא רוצה - רק אז היא תהיה מרוצה.

על הדשא מתרוצצים גם ג'ונתן, אליזבת וג'רמי, האחיינים שלי, ילדיהם של אחי ושל אחותי, בנג'מין ודיינה, שלמדו שניהם רפואה. איש מהם לא הביע עניין בניהול אימפריית הספנות של אבא, ולפעמים אני חושב שהם נמנעו מכך בכוונה, כדי להתרחק מאבא ומהתסבוכת המשפחתית. כשאני מביט בהם, בבני משפחתי, על רקע בית האחוזה של הורי, אני מרגיש שאיני קשור למציאות הזו, שבה הכול נראה כל כך מושלם; כאילו אני מתבונן בה מבחוץ. וגם אם אני יודע שאין זו האמת, אני לא מצליח שלא להתמלא קנאה. כאן חיים בהכחשה. כאן לא נוגעים באמת. כאן תמיד הכול בסדר.

אני לוקח נשימה עמוקה ויוצא מהרכב.

"שלום, טום אהובי," מברכת אותי אמי לשלום. "אבא הזמין את ריטה וטד צימרמן, והם הביאו איתם גם את אמילי. בוא, בוא תגיד שלום," ואני נגרר אחריה כמו ילד יהודי טוב וממושמע, מורח על הפנים חיוך שובה לב, ולצד אמא מפלס את דרכי בין המון המוזמנים ובין עשרות המלצרים - הכול כדי שאומר מיד וללא דיחוי שלום לצימרמנים, כלומר לבת שלהם, אמילי.

ריטה צימרמן היא דווקא אישה מקסימה - אני מכיר אותה היטב כפעילה בוועד בארגון-העל של יהודי ארצות הברית; לכן לא ברור לי איך אמילי יצאה כזו מטומטמת.

"היי, אמילי," אני אומר, רוכן לעברה בחיוך ציני שובב, מנשק את לחייה וחושב על הפנטזיות שבוודאי מתרוצצות עכשיו בראשה - כיצד אני נעתר לה, קונה לה טבעת אירוסין, מתחתן איתה, פושט מעליה את שמלת הכלה המפוארת בליל הכלולות ואחר כך בירח הדבש באיים הקריביים, קונה לה עגילי יהלומים ובית, עושה לה ילדים. אוי, אמילי, אני חושב לעצמי, בובת ברבי דקיקה, בלונדינית ומטופשת שכמוך, אילו רק ידעת מה אני מתכנן לעשות הלילה. ומיד אני מוצא תירוץ לחמוק ממנה, לוקח כוס שמפניה, לוגם אותה בלגימה ארוכה אחת והולך להגיד שלום לאבי.

"שלום, טום," הוא אומר ולוחץ את ידי.

"מה שלומך?" אני שואל.

"עייף. הייתי עסוק כל היום בארגון אוהל המסיבה של אמא שלך. הייתי שמח אם היית בא לתת כתף."

בעבר ההערות האלה יכלו לערער אותי, אבל בשנים האחרונות למדתי לחיות איתן ולא להתרגש מהן, אם כי לא תמיד אני מצליח.

"הייתי עסוק בעסקה המסחרית עם הונג קונג," אני משיב. "היא עשויה להכניס ל'אולימפיה' רווח של מאות מיליונים. אתה תתגאה בה מאוד."

אבי מהנהן לעברי ובכך מסמן שאינו מעוניין להמשיך לדבר. אחי ואחותי מצטרפים אלינו, והמצב הביטחוני בישראל הופך להיות נושא השיחה.

"ודרך אגב, אבא," אני מוסיף, "תרמתי היום חמישה מיליון דולר לצבא הישראלי." הוא שוב מהנהן, והפעם ניתן לזהות על פניו שהוא מרוצה. לא זכור לי מתי לאחרונה העניק לי מחווה מפורשת יותר מהנהון שכזה; מתי הביע חום, חיבה, שלא לדבר על אהבה.

אנחנו מוזמנים להיכנס לאוהל הלבן הגדול שהוקם במרכז המדשאה. האוהל מסודר בסגנון המזוהה עם "הנרי ואודט", המילה האחרונה בארגון אירועים של האלפיון העליון בחוף המזרחי. הקונספט שנבחר ליום הולדתה של אמי הוא צרפתי. לכן מסודרים באוהל, כמו בתמונת קטלוג מרהיבה, עשרות שולחנות עגולים לבנים וכיסאות תואמים מברזל המעוטרים בדוגמאות פרזול עדינות. על השולחנות מונחים זרי פרחים קטנים בצבעי סגול, ורוד ולבן. כלי האוכל, העשויים פורצלן לבן, מסודרים בהקפדה יתרה על השולחן, ולידם מונח סכו"ם מכסף טהור שאמי מתעקשת להציגו בכל הזדמנות.

אמא שלי חייבת להוכיח לחוג חבריה מהאלפיון העליון של החוף המזרחי שאין טובה ממנה בארגון אירועים שכאלה, ואכן נדמה שאנחנו משתתפים בנשף צרפתי מפואר שהקפידו בו על הפרטים הקטנים ביותר. אמנם אבי הוא שארגן את יום ההולדת בפועל, אך הוא עשה זאת רק לאחר שקיבל הנחיות ברורות מאמי.

המנה הראשונה מוגשת לשולחן, ואני מבין שהכיוון הקולינרי ש"הנרי ואודט" בחרו היום הוא אוכל צרפתי בסגנון חבל בורגונדי. על כלי הגשה מכסף מסודרים בשלוש קומות מיני פחזניות גבינה פיקנטיות, מאפים מיניאטוריים ואסקרגו בחמאת טרגון ויין מבעבע. כמי שמוצא באירועים שכאלה מפלט באוכל, אני ממהר לבחון בעניין את המאפים, ומחליט לבחור את זה השחום ביותר. אני נוגס בו ומגלה שהוא ממולא בבשר טלה וקימל.

עם תום המנה הראשונה מבקש אבי את תשומת לבם של המוזמנים ומזמין את אמי לעמוד לצדו.

"סוזן יקירתי ואהובתי," הוא אומר, "מזל טוב. אני אוהב אותך. את כל עולמי. את משתבחת משנה לשנה, ובעיני את נעשית צעירה יותר ככל שחולפות השנים." מחיאות כפיים נשמעות מכל עבר, ואני מרגיש פחות ופחות שייך, ולכן ממהר לברוח שוב אל המאפים שעל השולחן.

"תודה, ג'וזף אהובי," אומרת אמא. "אני מתרגשת לראות כאן, כמו בכל שנה, את האנשים הקרובים אלינו והחשובים לנו; את הילדים והנכדים האהובים שלנו. אני מאחלת לי ליום ההולדת שבשנה הבאה טום יתחתן ונזכה לנכד גם ממנו." שוב ממלא את חלל האוהל רעם מחיאות כפיים, אלא שעתה מבטי הנוכחים מופנים כולם אלי. אני מחייך בלית ברירה, מניף באוויר את כוס השמפניה שבידי, ומאחל לעצמי שהסיוט הזה ייגמר מהר.

עם תום הארוחה והריקודים אמי מכבה את הנרות שעל העוגה והמסיבה מתחילה להתפזר. אני נפרד לשלום ממשפחתי, מתיישב בתוך המכונית ומורה לארתור לקחת אותי לסוהו. אחר כך אני מוזג לעצמי כוסית ברבן מבר המשקאות שברכב.

היגואר טסה על פני כביש 95 המהיר בחזרה לניו יורק. בסוהו אני חוזר מעט לחיים.

"תודה, ארתור, אני אחזור הביתה במונית. לילה טוב."

"לילה טוב, טום," משיב ארתור וממהר לנסוע משם, בעוד אני מפעיל את אפליקציית "גריינדר" בטלפון הסלולרי שלי. על המסך עולות, בזו אחר זו, תמונות גברים - חברים סמויים בקהילה ההומוסקסואלית - הנמצאים בקרבת מקום. חברים רבים מחוברים בשעה הזו, והם רק הולכים ומתרבים. אני מאתר במרחק מאתיים מטר ממני בחור בשם דניאל שמראהו מוצא חן בעיני, ואנחנו מתחילים לצעוד יחד לעבר המועדון האהוב עלי, "המוזג השקט", שם אמורה להתחיל הופעה של איימי פטריוט ולהקתה במחווה לשירי אבבא.

"המוזג השקט" הוא המועדון שבו מבלים חברי הקהילה הסמויים והמצליחים. עיצובו, על ספות העור היוקרתיות, בר המשקאות המפואר ופינות הישיבה המעוצבות בקפידה, מזכיר מועדון גברים בריטי. הכניסה אליו סודית - דרך תא טלפון ישן שעליו מקישים סיסמה הפותחת פתח צדדי בקיר המוביל אל המועדון. בעלי המועדון ועובדיו מכירים אותי. הם יודעים לעזוב אותי לנפשי, ואילו אני יודע ששמי לא יתנוסס ביום המחרת בעמודי הרכילות של העיתונים היומיים בניו יורק.

דניאל ואני נכנסים פנימה ומתיישבים על הכיסאות המקיפים את הבר.

"ברבן, בבקשה," אני קורא לעבר הברמן.

"פעמיים," מוסיף דניאל.

כשההופעה מתחילה אנחנו מסתובבים לעבר הבמה. איימי פטריוט עולה עליה לבושה בשמלה אדומה צמודה אשר חלקה העליון מעוצב כמחוך, ומאזור השדיים בולטים שני חרוטים ארוכים מזהב. על ראשה פאת קארה בלונדינית. עם הופעתה על הבמה האווירה במועדון מתחממת והנוכחים מוחאים כפיים.

היא מתחילה לנענע את גופה באופן מוגזם ומצליחה להוציא חיוך קטן אפילו ממני. ברקע מתנגן שיר של אבבא, וחברותיה ללהקה מצטרפות אליה כשהן לבושות בשמלות אדומות גרנדיוזיות. על ראשיהן פאות בלונדיניות, האיפור שלהן תיאטרלי ומוגזם, וכולן יחד מתחילות להתנועע באופן אחיד ומגוחך לקצבו של השיר. בהינף יד פושטת איימי פטריוט את השמלה האדומה ונשארת בטייטס שחורים מעוטרים נצנצים ובמחוך. היא לוקחת מצית, מדליקה את שני החרוטים שצמודים לשדיה והם הופכים למזרקות אש קרה. הקהל מוחא כפיים ומריע בהתלהבות.

"עוד כוסית?" שואל דניאל ואני משיב בחיוב. זו כבר הכוס החמישית שלי הערב. לא תכננתי להשתכר, אבל הנה זה קורה, בעוד מחרוזת שירי אבבא הולכת וצוברת תאוצה. איימי פטריוט ולהקתה מבצעות עתה את "ווטרלו". היא יורדת מהבמה ומתחילה לעבור בין הנוכחים, דוחפת להם את המיקרופון לפה, והם מצטרפים אליה בשירה. לבמה עולים ארבעה רקדנים שריריים הלובשים מכנסיים שחורים מבריקים הדוקים וגופיות צמודות. בחלקה האחורי של הבמה נדלקות מזרקות אש קרה, וזמרת נוספת, דורותי ווד שמה, מופיעה בנעלי עקב המגביהות אותה ללא פחות ממאה ותשעים סנטימטרים של נשיות, איפור תיאטרלי, פאה כתומה נוצצת וחזה מוגדל בהגזמה. דורותי מתחילה לשיר את "The winner takes it all", ומסביב נדלקים מציתים ונרות. המבלים במועדון מתחילים לנוע לקצב השיר, ועד מהרה מגיעים החיבוקים, הנגיעות וההתגפפויות, וכבר אפשר לזהות מי יסיים את הלילה עם מי.

להבדיל מהנוכחים האחרים במועדון, אני נותר קפוא על מקומי, ודניאל, שנדמה שהיה שמח להתרפק עלי, נאלץ להתאים עצמו אלי ולהתאפק. לאורך השנים למדתי להסתגר ולהגן על עצמי, כאילו העולם כולו הוא אויב, אף שאני מנסה לשנן ולהפנים את מה שג'ודית חוזרת ומלמדת אותי: "העולם הוא אהבה, צריך פשוט לקטוף את הטוב שהוא מציע". אבל אני מבין שמערכות החשיבה שלי עדיין לא הפנימו את המסר הזה ולא פועלות על פיו, גם לא עתה.

ההופעה מסתיימת. הנוכחים חוזרים לשיחות הקטנות והפרטיות שלהם. אני מזמין לשנינו כוסית ויסקי נוספת ומציע לדניאל סיגר מקופסת ה"קוהיבה" השמורה עבורי במועדון. אנחנו יושבים על הבר, כמעט לא מדברים, ומעשנים את הסיגרים. לאחר זמן-מה אנחנו עוזבים את המועדון וצועדים שתויים באוויר הערב הקריר, צמודים זה לזה, אך ידינו בכיסים, כל אחד שקוע בעולמו הפרטי. יש לי בחילה, מתחשק לי להקיא, אבל אוויר הלילה משפר את הרגשתי.

"אליך או אלי?" שואל דניאל.

"אלי," אני משיב ומרים את ידי כדי לעצור מונית. אנחנו מתיישבים במושב האחורי של המונית ויורדים בפתח בניין המגורים שלי.

"שלום, מר גולד," מברך אותי השוער אשר פותח לכבודנו את הדלת. אני מהנהן לעברו ופוסע על השטיח האדום המוביל למעליות. דניאל פוסע אחרי. נער השירות מקיש את הקוד לקומת הפנטהאוז. אני מראה לדניאל את חדר השינה וניגש לחדר האמבטיה. כשאני נכנס לחדר אחר כך אני מוצא את דניאל שוכב עירום במיטה. אני מתפשט ונשכב לידו. אני תופס את הראש שלו ודוחף את הזין שלי לתוך הפה שלו. אחר כך אני משכיב אותו על הבטן, לובש קונדום, מושך אלי את התחת שלו ודופק אותו מאחור עד שאני גומר.

"כדאי שתלך," אני אומר לדניאל אחרי שמסתיים הסיבוב השני. דניאל קם ומתחיל להתלבש. אני יושב על קצה המיטה וממתין בסבלנות לשמוע את רעש הדלת הנסגרת אחריו.