המועמדת 5: הכתר

1

"אני מצטערת," אמרתי והתכוננתי לספוג את הגינויים הבלתי־נמנעים. בתחילת הבחירה שלי, דמיינתי שהיא תסתיים בדיוק בדרך הזאת; תריסר מחזרי עוזבים בבת אחת, רובם לא מוכנים לסיומו של רגע התהילה שלהם באור הזרקורים. אבל אחרי השבועות שחלפו מאז, אחרי שלמדתי להכיר אותם וגיליתי כמה נבונים וכמה נדיבים רובם, התברר לי שהפסילה ההמונית הזאת כמעט שוברת את לבי.

הם היו הוגנים מאוד כלפי, וכעת אני נאלצת להיות מאוד לא הוגנת כלפיהם.

"אני יודעת שזה פתאומי, אבל עקב המצב הלא־יציב של אמי, אבא ביקש שאקח על עצמי מטלות נוספות, ואני מרגישה שהדרך היחידה לעמוד בהן היא לצמצם את התחרות."

"מה שלום המלכה?" שאל אַייבֶן ובלע בליעה נמרצת.

נאנחתי. "היא נראית... לא טוב."

אבא לא הרשה לי לבקר אותה, ואני נידנדתי לו עד שהסכים לבסוף. הבנתי מדוע התנגד ברגע שראיתי אותה, מורדמת, מחוברת למוניטור שסימן את קצב פעימות לבה כמו מטרונום. היא יצאה זה עתה מניתוח שבו לקחו הרופאים וריד מרגלה והשתילו אותו בחזה שלה, במקום העורק שסבל מעומס יתר.

אחד מהרופאים סיפר לנו שבזמן הניתוח הם איבדו אותה לרגע אבל הצליחו להחיות אותה מחדש. אני ישבתי לצד מיטתה והחזקתי את ידה. זה יישמע טיפשי, אבל ישבתי שמוטה בכיסאי וציפיתי שהיא תתעורר בגלל זה ותדרוש ממני להזדקף. היא לא התעוררה.

"אבל היא חיה. ואבא... הוא..."

ראול הניח יד מנחמת על כתפי. "זה בסדר, הוד מעלתך. כולנו מבינים."

עיני עברו מבחור לבחור והתעכבו לרגע קט על פניו של כל אחד מהם, כאילו ביקשתי לחרות אותן בזיכרוני.

"האמת, ממש פחדתי מכם בהתחלה," הודיתי. נשמעו כמה צחקוקים בחדר. "תודה רבה לכם על נכונותכם לקחת סיכון ולהשתתף בתחרות, ועל שהייתם נחמדים אלי כל כך."

שומר נכנס לחדר וכיחכח בגרונו, להסב את תשומת לבנו לנוכחותו. "אני מצטער, גברתי. השידור עומד להתחיל עוד מעט. הצוות רוצה לבדוק, אֶה" — הוא החווה תנועה רפה בידו — "את התסרוקת וכל זה."

הינהנתי. "תודה. אני אהיה מוכנה בעוד רגע."

אחרי שהלך, הפניתי שוב את תשומת לבי לבחורים. "אני מקווה שתסלחו לי על הפרידה הקבוצתית הזאת ואני מאחלת לכם כל טוב והצלחה בעתיד."

מקהלה של מילות פרידה ליוותה אותי אל מחוץ לחדר. ברגע שיצאתי מטרקלין הגברים נשמתי נשימה עמוקה והכנתי את עצמי לקראת הבאות. אַת אידלֵיין שרֵייב ואף אחד — אף אחד — לא חזק כמוך.

דממה מוזרה שררה במסדרונות הארמון, בלי הקולות של אמא ובנות לווייתה וצחוקו של אָרֶן שמהדהדים בהם בדרך כלל. שום דבר לא גורם לך להיות מודע לנוכחותו של אדם כמו היעדרו.

זקפתי את ראשי ועשיתי את דרכי אל האולפן.

"הוד מעלתך," קידמו את פני אנשים רבים כשנכנסתי אליו. הם קדו ופינו לי את הדרך וכל אותה העת נמנעו מלהיישיר מבט אל עיני. לא ידעתי אם הם מתנהגים כך מתוך השתתפות ברגשותי או מפני שהם כבר יודעים.

"אוי," אמרתי והעפתי מבט בראי. "הפנים שלי קצת מבריקות. תוכלו..."

"בהחלט, הוד מעלתך." נערה טפחה במומחיות על עורי וכיסתה את פני בפודרה.

יישרתי את צווארון התחרה הגבוה של שמלתי. כשהתלבשתי הבוקר, השחור נראה לי הולם, בהתחשב במצב הרוח הכללי בארמון. אבל עכשיו התעוררו בי ספקות.

"אני נראית רצינית מדי," התלבטתי בקול רם. "לא רצינית בצורה מכובדת, אלא רצינית בצורה מדכדכת. כל ההופעה שלי לא נכונה."

"את יפהפייה, גברתי." המאפרת מרחה קצת צבע על שפתי. "בדיוק כמו אמא שלך."

"לא נכון," קוננתי. "לא ירשתי ממנה את השיער, את העור או את העיניים."

"לא לזה התכוונתי." הנערה, לבבית ועגלגלה, עם קווצות תלתלים שצנחו על מצחה, נעמדה לצדי ובחנה את בבואתי במראה. "תסתכלי לשם," אמרה והצביעה על עיני. "לא אותו צבע, אבל אותה נחישות. והשפתיים שלך, הן מחייכות באותו חיוך מלא תקווה. אני יודעת שירשת את הצבעים של סבתך, אבל את הבת של אמך מכל הבחינות האחרות."

בהיתי בבבואתי במראה וכמעט הצלחתי להבין את כוונתה. וברגע היחיד הזה, הרגשתי קצת פחות בודדה.

"תודה לך. למה שאמרת יש משמעות רבה עבורי."

"כולנו מתפללים להחלמתה, גברתי. היא אישה חזקה."

ציחקקתי למרות מצב רוחי הקודר. "זה נכון."

"שתי דקות!" הכריז מנהל הבמה. עליתי על הבמה המכוסה שטיח, יישרתי את שמלתי והיטבתי את תסרוקתי. באולפן היה קר מתמיד, גם מתחת לאורות, ועורי הצטמרר כשנעמדתי מאחורי הדוכן היחיד.

גאווריל, שהיה לבוש הפעם בבגדים פשוטים יותר אבל עדיין נראה מהודר מאוד, חייך באהדה וניגש אלי. "את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? אני אשמח למסור את החדשות במקומך."

"תודה, אבל נראה לי שאני צריכה לעשות את זה בעצמי."

"טוב ויפה. איך היא מחזיקה מעמד?"

"היא היתה בסדר לפני שעה. הרופאים מרדימים אותה כדי לעזור לה להחלים, אבל היא נראית רע כל כך." עצמתי את עיני לרגע והשתדלתי להירגע. "מצטערת, קצת קשה לי. אבל לפחות אני מתפקדת יותר טוב מאבא."

גאווריל הניד את ראשו. "ספק אם יש מישהו שלוקח את זה יותר קשה ממנו. כל העולם שלו סבב סביבה, מאז שהם נפגשו."

חזרתי במחשבותי לליל אמש, לקיר התמונות בחדרם, והירהרתי בכל הפרטים שאבא ואמא גילו לי רק לאחרונה — איך הם הצליחו להיות ביחד. עדיין לא הבנתי מה הטעם בהתגברות על כל כך הרבה מכשולים למען האהבה, שרק משאירה אותך חסר אונים בסופו של דבר.

"אתה היית שם, גאווריל. אתה ראית את הבחירה שלהם." בלעתי רוק, לא ידעתי בעצמי למה בדיוק אני חותרת. "השיטה הזאת באמת עובדת? איך?"

הוא משך בכתפיו. "התחרות הנוכחית היא השלישית שאני רואה, ואני לא יכול לומר לך איך זה פועל, או איך הגרלה יכולה להפגיש אותך עם הנפש התאומה שלך. אבל תרשי לי לומר לך דבר אחד: אני לא הייתי ממעריציו הגדולים של סבא שלך, אבל הוא התייחס אל מלכתו כאילו היא האדם החשוב ביותר עלי אדמות. הוא היה קשה עם כל האחרים, אבל רך איתה. היא הוציאה ממנו את הטוב ביותר, וזה יותר מכפי שאפשר לומר על... טוב, הוא מצא את האישה הנכונה."

צימצמתי את עיני, סקרנית לדעת מה הוא לא אמר. ידעתי שסבא היה שליט נוקשה ומחמיר, אבל אם חושבים על זה, הכרתי אותו רק בתור שליט. אבא מיעט לספר איך הוא היה כאבא או כבעל, ואני תמיד התעניינתי הרבה יותר בסבתא.

"ואבא שלך? אני חושב שלא היה לו שמץ של מושג מה הוא מחפש. אם לדבר גלויות, אני חושב שגם לאמא שלך לא היה. אבל היא התאימה לו מכל הבחינות. כל הסובבים אותם ראו את זה הרבה לפניהם."

"באמת?" שאלתי. "הם לא ידעו?"

הוא עיווה את פניו. "למען האמת, בעיקר היא לא ידעה." הוא נעץ בי מבט נוקב. "נראה לי שזאת תכונה משפחתית אצלכן."

"גאווריל, אתה אחד מהאנשים הבודדים שבפניהם אני יכולה להודות באמת. זה לא בגלל שאני לא יודעת מה לחפש. זה בגלל שלא הייתי מוכנה לחפש."

"אה. באמת תהיתי."

"אבל עכשיו אני כאן."

"ולגמרי לבדך, אני חושש. אם תחליטי להמשיך בתהליך — ואחרי אתמול, אף אחד לא יאשים אותך אם תחליטי אחרת — תצטרכי לעשות את הבחירה החשובה הזאת בעצמך."

הינהנתי. "אני יודעת. ולכן זה מפחיד כל כך."

"עשר שניות," קרא מנהל הבמה.

גאווריל טפח על כתפי. "אני אעזור לך בכל דרך שאוכל, הוד מעלתך."

"תודה."

יישרתי את כתפי לפני המצלמה והשתדלתי להיראות שלווה כשהאור האדום נדלק. סימן שהצילומים התחילו.

"בוקר טוב, אזרחי איליאָה. אני, הנסיכה אידליין שרייב, באתי לכאן כדי לספר לכם על האירועים האחרונים שהתרחשו במשפחת המלוכה. ואתחיל בחדשות הטובות." ניסיתי לחייך, באמת שניסיתי, אבל לא הצלחתי להשתחרר מהתחושה שננטשתי.

"אחי האהוב, הנסיך ארן שרייב, התחתן עם הנסיכה קמיל דה סוּבטֶר מצרפת. אמנם העיתוי של חתונתם קצת מפתיע, אבל זה לא מונע מאיתנו להשתתף בשמחתו של הזוג המאושר. אני מקווה שתצטרפו לדברי הברכה שלי, ויחד נאחל לזוג הצעיר נישואים ארוכים ומאושרים."

עצרתי לרגע. את יכולה לעשות את זה, אידליין.

"וכעת נעבור לחדשות העצובות יותר. אתמול בערב עברה אמי, אמריקה שרייב, מלכת איליאה, התקף לב חמור מאוד."

השתתקתי. היתה לי הרגשה שהמילים יוצרות סכר בגרוני ומרגע לרגע נהיה לי קשה יותר לדבר. "מצבה אנוש והיא נמצאת תחת השגחה רפואית מתמדת. אנא התפ..."

הרמתי יד אל פי. עמדתי לפרוץ בבכי. עמדתי לאבד את שליטתי העצמית בשידור חי בטלוויזיה הממלכתית. ואם אנשים באמת חושבים עלי את כל מה שכתב לי ארן, הדבר האחרון שחסר לי כעת זה לגלות חולשה בפומבי.

השפלתי את עיני. אמא זקוקה לי. אבא זקוק לי. ואולי, במידה מסוימת, כל המדינה זקוקה לי. אני לא יכולה לאכזב אותם. מחיתי את דמעותי והמשכתי.

"אנא, התפללו להחלמתה המהירה, כי אנחנו אוהבים אותה מאוד ותמיכתה והדרכתה עדיין נחוצות לכולנו."

נשמתי נשימה עמוקה. זאת היתה הדרך היחידה לעבור מרגע לרגע. לשאוף אוויר. לנשוף אוויר.

"אמי רחשה כבוד רב לבחירה, שכידוע לכם הובילה לנישואיהם הארוכים והמאושרים של הורי. לאור זאת, החלטתי לכבד את רצונה ולהמשיך בבחירה שלי.

"בהתחשב בלחץ הכבד שבו נתונים עובדי הארמון בעשרים וארבע השעות האחרונות, חשבתי שיהיה נכון לצמצם את מספר המועמדים ולהשאיר רק את העילית. אבא השאיר שש מועמדות במקום עשר בגלל הנסיבות שנוצרו אז, ואני אנהג כמוהו. ששת האדונים הבאים מוזמנים להישאר בארמון ולהמשיך בבחירה: סֶר גאנֶר קרוֹפְט, סר קַייל ווּדווֹרק, סר איאֶן קֵייבּל, סר הֵייל גארנר, סר פוֹקס וֶסלי, סר הנרי ג'אקוֹפִּי."

משום־מה היה משהו מנחם בשמות הללו, כאילו ידעתי כמה הם גאים ברגע זה ויכולתי לחוש את החום ואת השמחה שלהם גם מרחוק.

הייתי קרובה לסיום. העם יודע כעת שארן עזב, שאמי עלולה למות ושהבחירה נמשכת. עכשיו הגיע תורן של החדשות שפחדתי למסור. הודות למכתבו של ארן, הבנתי בדיוק מה דעתו של הציבור עלי. מה יהיו התגובות שאקבל ממנו?

"בגלל מצבה הקשה של אמי מעדיף אבי, המלך מקסון, לשבת ליד מיטתה." על החיים ועל המוות. "וכיוון שכך, הוא מינה אותי לממלאת מקומו, עד שיהיה ביכולתו לשוב לתפקוד מלא. מעתה ועד להודעה חדשה אני אקבל את כל ההחלטות המדיניות. אני לוקחת על עצמי את התפקיד הזה בלב כבד מאוד, אבל משמח אותי שאני יכולה להקל במשהו על הורי.

"אנחנו נעדכן אתכם ברגע שיהיה לנו מה להוסיף בנושאים אלה. ועד אז אני מודה לכם על הזמן שהקדשתם לנו ומאחלת לכם יום נעים."

המצלמות הפסיקו לצלם, ואני ירדתי מהבמה והתיישבתי באחד הכיסאות השמורים בדרך כלל לבני משפחתי. חשתי בחילה, ויכולתי להמשיך לשבת שם עוד שעות אילו חשבתי שזה יעזור לי להחזיר לעצמי את שלוות הנפש, אבל היו יותר מדי דברים שצריך לעשות. קודם כול ללכת לבדוק מה שלום אמא ואבא, ואחר כך לחזור לעבודה. ובמשך היום אצטרך להיפגש גם עם העילית.

כשיצאתי מהאולפן נעצרתי מיד, כי שורת בחורים חסמה את דרכי. הראשון בהם היה הייל. פניו אורו כשראה אותי והוא הושיט לי פרח. "זה בשבילך."

הבטתי באחרים וראיתי שכולם מחזיקים פרחים בידיהם, כמה מהם נעקרו עם השורשים. תיארתי לי שהם שמעו אותי מכריזה את שמותיהם, ומיד רצו לגן ואחר כך באו ישר הנה.

"אידיוטים שכמותכם," נאנחתי. "תודה רבה."

לקחתי את הפרח של הייל וחיבקתי אותו. "אני יודע שהבטחתי להוכיח את עצמי פעם ביום," לחש באוזני. "אבל תודיעי לי אם תצטרכי שאעלה את זה לפעמיים, בסדר?"

חיבקתי אותו חזק קצת יותר. "תודה."

הבא בתור היה איאן, ולמרות שנגענו זה בזה רק במהלך החלקים המבוימים של פגישתנו, לא הצלחתי להתאפק וחיבקתי גם אותו.

"יש לי הרגשה שהכריחו אותך לעשות את זה," מילמלתי.

"לקחתי את הפרח הזה מאגרטל במסדרון. אל תלשיני עלי לצוות."

טפחתי על גבו והוא טפח על גבי בתגובה.

"היא תהיה בסדר," הבטיח לי. "כולכם תהיו בסדר."

קייל נדקר באצבעו מקוץ והרחיק את ידו המדממת מבגדי בעת שהתחבקנו חיבוק מגושם, שהצחיק אותי והיה מושלם.

"בשביל חיוכים," אמר הנרי והוסיף את הפרח שלו לזר הפרוע שלי.

"טוב, טוב," עניתי והוא פרץ בצחוק.

אפילו אֵריק הביא לי פרח. גיחכתי קצת כשלקחתי אותו.

"זה שן הארי," אמרתי לו.

"אני יודע. אפשר לראות בו עשב בר, אפשר לראות בו פרח. עניין של נקודת מבט."

כרכתי את זרועותי סביבו והרגשתי שהוא מסתכל על האחרים בזמן החיבוק, כאילו לא חש בנוח לקבל את אותו היחס שקיבלו הם.

גאנר בלע רוק, אבל חיבק אותי בעדינות לפני שעברתי הלאה.

בידיו של פוקס היו שלושה פרחים. "לא הצלחתי לבחור ביניהם."

חייכתי. "שלושתם יפים. תודה."

חיבוקו של פוקס היה חזק, כאילו היה זקוק לעידוד יותר מהאחרים. חיבקתי אותו והעפתי מבט לאחור על העילית שלי.

לא, כל הבחירה הזאת לא הגיונית, אבל הבנתי איך זה קורה, איך הלב נסחף בזמן התהליך. וזה מה שקיוויתי שיקרה עכשיו — שהחובה והאהבה ייפגשו איכשהו,