המורשת הנסתרת 1 – אש לוהטת

1

כל הגברים שקרנים. גם כל הנשים שקרניות. למדתי את זה בגיל שנתיים, כשסבתא שלי אמרה לי שאם אני אהיה ילדה טובה ואשב בשקט, הזריקה שהרופא ייתן לי לא תכאב. זאת היתה הפעם הראשונה שמוחי הצעיר קישר בין התחושה הלא־נעימה שהרגשתי כשהקסם שלי הבחין בשקר לבין פעולות של אנשים אחרים.

אנשים משקרים מכל מיני סיבות: כדי להציל את עצמם, כדי לא להסתבך, כדי לא לפגוע ברגשותיהם של אחרים. אנשים מניפולטיביים משקרים כדי להשיג את מה שהם רוצים. נרקיסיסטים משקרים כדי להאדיר את עצמם בעיני אחרים ובעיני עצמם. אלכוהוליסטים בגמילה משקרים כדי להגן על מה שנשאר מהשם הטוב שלהם. ויותר מכול משקרים לנו האנשים שאוהבים אותנו, כי החיים הם מסע בדרך משובשת והם רוצים להחליק אותה למעננו כמה שאפשר.

ג'ון רַטְגֶר שיקר כי הוא היה חלאה.

מבחינה חיצונית לא היה בו דבר שאמר, תשמעו, אני בן אדם מתועב. כשהוא יצא ממעלית בית המלון הוא נראה כמו איש נעים להפליא. גבר גבוה ובנוי היטב, עם שיער חום ומעט גלי, ומספיק אפור בצדעיים כדי לשוות לו מראה מכובד. היו לו פנים מהסוג שתצפו למצוא אצל גבר אתלטי ומצליח בשנות הארבעים לחייו: גבריות, מגולחות למשעי ומלאות ביטחון עצמי. הוא היה האבא הנאה והלבוש היטב שמעודד את הילד שלו בקול בליגת הפוטבול לנוער. הוא היה סוחר המניות המהימן שלעולם לא יוליך שולל את הלקוחות שלו. חכם, מצליח, יציב כמו סלע. והג'ינג'ית היפהפייה שאחזה ביד שלו לא היתה אשתו.

לאשתו של ג'ון קראו ליז, ויומיים קודם לכן היא שכרה אותי לברר אם הוא בוגד בה. היא כבר תפסה אותו בוגד עשרה חודשים קודם לכן, ואמרה לו שהפעם הבאה שלו תהיה הפעם האחרונה.

ג'ון והג'ינג'ית חצו את הלובי.

אני ישבתי באזור ההסבה, מוסתרת למחצה מאחורי עציץ גדול, והעמדתי פנים שאני שקועה בטלפון שלי, בעוד המצלמה הדיגיטלית הקטנה החבויה בתוך תיק המקרמה השחור שלי מצלמת את צמד הנאהבים. התיק נבחר בדיוק בגלל החורים המעוצבים שלו.

רטגר והדייט שלו עצרו כמה צעדים ממני. המשכתי להטיל במרץ ציפורים לעבר החזירים הירוקים הלעגניים על מסך הטלפון שלי. נא להתקדם הלאה, אין כאן שום דבר מעניין, סתם בלונדינית צעירה שמשחקת בטלפון שלה ליד עציץ.

"אני אוהבת אותך," אמרה הג'ינג'ית.

אמת. לטיפשה היו אשליות.

החזירים צחקו עלי. הייתי ממש גרועה במשחק הזה.

"גם אני אוהב אותך," הוא אמר והסתכל לה בעיניים.

תחושה לא נעימה ומוכרת הבזיקה בי, כאילו זבוב בלתי נראה מזמזם לי בתוך הראש. הקסם שלי עשה את שלו. ג'ון שיקר. איזו הפתעה.

כל כך ריחמתי על ליז. הם היו נשואים תשע שנים והיו להם שני ילדים, ילד בן שמונה וילדה בת ארבע. היא הראתה לי תמונות שלהם כששכרה אותי לעקוב אחריו. עכשיו הנישואים שלהם עומדים לשקוע כמו הטיטניק, ואני צפיתי בקרחון מתקרב.

"אתה באמת מתכוון לזה?" שאלה הג'ינג'ית והסתכלה עליו בהערצה מוחלטת.

"כן. את יודעת שזה נכון."

שוב זמזום של קסם. שקר.

את רוב האנשים מלחיץ לשקר. צריך זיכרון טוב ומוח גמיש כדי לעוות את האמת ולהמציא גרסה חלופית משכנעת של המציאות. ג'ון רטגר שיקר לך בפָנים בעודו מסתכל לך ישר בעיניים. והוא עשה את זה בצורה מאוד משכנעת.

"הלוואי שהיינו יכולים להיות יחד," אמרה הג'ינג'ית. "נמאס לי להסתתר."

"אני יודע. אבל זה לא הזמן המתאים. אני עובד על זה. אל תדאגי."

בני הדודים שלי בדקו את אילן היוחסין שלו. ג'ון לא היה מקושר לאף אחת ממשפחות הקסם החשובות שהתאגידים שלהן שלטו ביוסטון. לא היה לו רקע פלילי, ובכל זאת משהו בו טרד את מנוחתי. תחושת בטן אמרה לי שהוא מסוכן, ואני סמכתי על תחושות הבטן שלי.

בדקנו גם את מצבו הכספי. ג'ון לא היה יכול להרשות לעצמו להתגרש. הוא היה סוחר מניות סביר, אבל לא כוכב. הוא היה ממושכן עד האוזניים. ההון שלו היה מושקע במניות, ויהיה יקר לחלק אותן במסגרת הסכם גירושים. הוא היה מודע לזה מאוד והתאמץ לכסות על עקבותיו. הוא והג'ינג'ית הגיעו לבית המלון במכוניות נפרדות, בהפרש של עשרים דקות זה מזה. סביר להניח שהוא ייתן לה לצאת ראשונה, ואם לשפוט על פי הגב המתוח שלו, הפגנת החיבה הפומבית הזאת בלובי לא היתה חלק מהתוכנית שלו.

הג'ינג'ית פתחה את פיה וג'ון התכופף בצייתנות לנשק אותה.

ליז תשלם לנו אלף דולר כשנביא לה את ההוכחות. זה כל מה שהיא יכלה לארגן בלי ידיעתו של ג'ון. זה לא הרבה, אבל מצבנו לא אפשר לנו לסרב לעבודות וזאת היתה משימה פשוטה יחסית. ברגע שהם יֵצאו מבית המלון אני אעזוב מהיציאה הצדדית, אצור קשר עם ליז ואגבה את התשלום שלנו.

דלתות בית המלון נפתחו וליז רטגר נכנסה ללובי.

כל העצבים שלי נדרכו בבת אחת. למה? למה אנשים לא מקשיבים לי אף פעם? אנחנו סיכמנו במפורש שהיא לא תעקוב אחריו בעצמה. שום דבר טוב לא יוצא מזה אף פעם.

ליז ראתה אותם מתנשקים והפנים שלה הלבינו כמו סדין. ג'ון הרפה מהמאהבת שלו בפנים המומות. הג'ינג'ית בהתה בליז בארשת נחרדת.

"זה לא מה שזה נראה," אמר ג'ון.

זה היה בדיוק מה שזה נראה.

"היי!" אמרה ליז בקול שברירי ורם להחריד. "מי את? כי אני אשתו!"

הג'ינג'ית הסתובבה ונמלטה אל מעמקי בית המלון.

ליז פנתה אל בעלה. "אתה."

"בואי לא נעשה את זה כאן."

"אה, עכשיו אכפת לך איך זה נראה? עכשיו?"

"אליזבת." קולו הדהד בציווי. אוי.

"אתה הרסת אותנו. אתה הרסת הכול."

"תקשיבי..."

היא פתחה את הפה. לקח למילים רגע לצאת, כאילו נאלצה לחלץ אותן בכוח. "אני רוצה להתגרש."

אני עבדתי בעסק המשפחתי מאז גיל שבע־עשרה, וזיהיתי את הרגע המדויק שבו הציף האדרנלין את הגוף של ג'ון. גברים מסוימים מאדימים ומתחילים לצרוח. אחרים קופאים — הם אלה שינשכו מרוב פחד. תדחקו אותם יותר מדי והם יתחרפנו. אבל ג'ון רטגר נאטם. כל שמץ של רגש נעלם מהפנים שלו. העיניים שלו נפערו, והמוח הקשוח והמחושב שמאחוריהן התחיל להעריך את המצב בדקדקנות צוננת.

"בסדר," הוא אמר בקול שקט. "בואי נדבר על זה. צריך להביא בחשבון לא רק אותנו. צריך לחשוב גם על הילדים. בואי, אני אקח אותך הביתה." הוא הושיט יד לזרוע שלה.

"אל תיגע בי," היא סיננה.

"ליז," הוא אמר בקול רגוע לגמרי. העיניים שלו היו ממוקדות כעיני טורף, כמו המבט המרוכז של צלף שבוחן את המטרה שלו מבעד לכוונת. "זאת לא שיחה מתאימה ללובי. אל תעשי סצנות. זה לא לכבודנו. בואי, אני אנהג."

בשום פנים ואופן לא יכולתי לאפשר לליז להיכנס איתו למכונית. העיניים שלו לימדו אותי שאם אתן לה ללכת איתו, זאת תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה.

פעלתי במהירות והתייצבתי ביניהם.

"נֶבָדָה?" ליז מצמצה בהפתעה.

"לכי," אמרתי לה.

"מי זאת?" ג'ון התמקד בי.

בדיוק, תסתכל עלי, אל תסתכל עליה. אני האיום הגדול יותר. חצצתי ביניהם ומנעתי כל מגע.

"ליז, לכי למכונית שלך. אל תיסעי הביתה. סעי לבית של קרובי משפחה. ברגע זה."

שרירים נקפצו בלסת של ג'ון כשחשק שיניים.

"מה?" ליז בהתה בי.

"את שכרת אותה לרגל אחרי." ג'ון משך בכתפיים וסובב את הראש כמו מתאגרף שמחמם את הצוואר לקראת קרב. "את הכנסת אותה לחיים הפרטיים שלנו."

"ברגע זה!" נבחתי.

ליז הסתובבה וברחה.

הרמתי ידיים באוויר והתחלתי לסגת לעבר היציאה. הקפדתי להישאר בטווח של מצלמת האבטחה של הלובי. מאחורי השמיעה הדלת קול רחש כשליז נחלצה מהמקום.

"הכול נגמר, מר רטגר. אני לא מהווה איום."

"חתיכת כלבה חטטנית. את והמכשפה זממתן נגדי יחד."

הפקיד מאחורי דלפק הקבלה חייג באצבעות קדחתניות.

אילו הייתי שם לבדי, הייתי מסתובבת ובורחת. יש אנשים שעומדים על שלהם ויהי מה. בעבודה כמו שלי, המחשבה על בילוי בבית חולים, שאליו מתלווה חשבון שלא תוכלי לשלם כי את לא עובדת, גומלת אותך מהר מאוד מרעיונות כאלה. הייתי נמלטת כמו ארנבת אם היתה לי הזדמנות, אבל הייתי חייבת למשוך זמן כדי שליז תספיק להגיע למכונית שלה.

ג'ון הניף זרועות כפופות. כפות ידיו פנו מעלה ואצבעותיו נפשקו כאילו החזיק שני כדורים גדולים. תנוחת השימוש בקסם. אוי.

"מר רטגר, אל תעשה את זה. זה לא נגד החוק, לבגוד בבת הזוג שלך. עדיין לא ביצעת שום עבירה. בבקשה אל תעשה את זה."

העיניים שלו ננעצו בי, צוננות וקשוחות.

"אתה עדיין יכול פשוט להסתובב וללכת."

"חשבת שאת יכולה להשפיל אותי. חשבת שאת יכולה להביך אותי." הפנים שלו כהו מצללי קסם ערטילאיים שהחליקו על עורו. ניצוצות אדומים זעירים התלקחו מעל כפות ידיו. ברקים אדומים עזים הבזיקו בין קצות האצבעות.

איפה אנשי האבטחה של המלון, לעזאזל? לא יכולתי לפגוע בו ראשונה — זאת תהיה תקיפה ולא יכולנו להרשות לעצמנו תביעה — אבל להם מותר.

"אני אראה לך מה קורה לאנשים שמנסים להשפיל אותי."

זינקתי הצדה.

רעם הרעים. דלתות הזכוכית של בית המלון התנפצו. גל ההדף הניף אותי מהרצפה. ראיתי את הכיסא שישבתי עליו באזור ההסבה מתעופף לעברי. הרמתי ידיים לגונן על עצמי והתכווצתי לכדור באוויר. הכתף הימנית שלי התנגשה בקיר. הכיסא פגע לי בצד הגוף ובפנים. אאוץ'.

התרסקתי על הרצפה לצד שברי עציץ חרס שרק לפני שתי שניות היה בו צמח, ומיהרתי לקום על רגלי.

הניצוצות האדומים התלקחו שוב. הוא התכונן לסיבוב שני.

אומרים שלאישה במשקל שישים קילו אין סיכוי מול גבר אתלטי ששוקל תשעים קילו. זה לא נכון. את פשוט חייבת להחליט לפגוע בו ואז לעשות את זה.

תפסתי שבר חרס כבד והשלכתי אותו עליו. הוא התרסק על החזה שלו וערער את שיווי המשקל שלו. בעודי רצה לעברו שלפתי את הטייזר מהכיס שלי. ג'ון רטגר הכניס לי אגרוף. זאת היתה מכה מהירה וחזקה שפגעה לי ישר בבטן. עיני התמלאו דמעות. הסתערתי קדימה והצמדתי את הטייזר לצוואר שלו.

פרץ החשמל עבר בגופו. עיניו התבלטו בחוריהן.

בבקשה שהוא יקרוס. בבקשה.

הפה של ג'ון נפער. ואז גופו התקשח כולו והוא צנח כמו בול עץ.

לחצתי עם הברך על הצוואר שלו ושלפתי אזיקון מהכיס. משכתי את ידיו, הצמדתי אותן זו לזו וכבלתי אותן באזיקון.

ג'ון נהם.

התיישבתי על הרצפה לצדו. הפנים שלי כאבו.

שני גברים פרצו מבעד לדלתות הצדדיות ורצו לעברנו. על הז'קטים שלהם היו תגיות של אנשי אבטחה. יופי, עכשיו מגיעים. תודה לאל על חיל הפרשים.

במרחק נשמעה יללת סירנות.

סמל מוּנְיוֹז, גבר מוצק שגילו כפול משלי, בחן את סרטון האבטחה בפעם השלישית.

"לא יכולתי לתת לו להכניס אותה למכונית," אמרתי מהכיסא שלי. הכתף שלי כאבה, וכיוון שידי היו אזוקות, לא יכולתי לשפשף אותה. היה מלחיץ, להיות קרובה כל כך לשוטרים. רציתי לזוז במקום באי־שקט, אבל זה היה גורם לי להיראות חשודה.

"וצדקת," מוניוז אמר ונגע במסך. הוא עצר את הסרטון בנקודה שבה ג'ון רטגר הושיט יד אל אשתו. "הנה, כאן אפשר לראות בדיוק מי הבנאדם. האיש נתפס עם המכנסיים למטה והוא לא אומר, 'סליחה, פישלתי.' הוא לא מתחנן שהיא תסלח לו ולא מתרתח. הוא נעשה קפוא לגמרי ומנסה לסלק את אשתו מהתמונה."

"אני לא התגריתי בו. גם לא נגעתי בו עד שהוא ניסה להרוג אותי."

"כן, אני רואה." הוא הסתובב אלי. "זה טייזר C2 שיש לך שם. את יודעת שיש לדברים האלה טווח של חמישה מטרים, נכון?"

"לא רציתי להסתכן. הקסם שלו נראה לי חשמלי, וחשבתי שהוא עלול לבלום את הזרם."

מוניוז נענע את ראשו. "לא, הוא אֶנֶרְקינֶט. אנרגיית קסם טהורה, והוא הוכשר להשתמש בה באדיבות צבא ארצות הברית. הבחור חייל לשעבר."

"אה." זה הסביר למה רטגר נאטם ככה. זאת לא היתה הפעם הראשונה שנדרש להתמודד עם פרץ של אדרנלין. הגיוני גם שהוא אנרקינט. פּירוֹקינֶטים עובדים עם אש, אַקְוָוקינֶטים עובדים עם מים ואנרקינטים עובדים עם אנרגיית קסם גולמית. איש לא ידע מה הטבע המדויק של האנרגיה הזאת, אבל זה סוג קסם נפוץ יחסית. איך לעזאזל בֶּרְן פספס את כל זה בבדיקת הרקע? כשאני אגיע הביתה, הבן דוד שלי ואני הולכים לנהל שיחה רצינית.

שוטר במדים שרבב את ראשו מבעד לדלת והחזיר למוניוז את הרישיון שלי. "הכול כמו שהיא אמרה."

מוניוז פתח את האזיקים שלי, הסיר אותם והחזיר לי את התיק והמצלמה. אחריהם קיבלתי את הטלפון והארנק. "טוב, גבינו ממך עדות, וכרטיס הזיכרון של המצלמה שלך יישאר אצלנו בינתיים. תקבלי אותו בחזרה בהמשך. לכי הביתה ושימי קרח על הצוואר."

חייכתי אליו. "אתה לא מתכוון לומר לי שלא אעזוב את העיר, הסמל?"

מוניוז הסתכל עלי בהבעה של "עוד חכמולוגית". "לא. התמודדת מול קוסם ברמה צבאית בשביל אלף דולר. אם את צריכה אותם עד כדי כך, סביר להניח שאין לך כסף לדלק."

כעבור שלוש דקות נכנסתי למיניוואן מאזדה בן החמש שלי. במסמכי הרכב תואר צבע המאזדה כ"זהב". כל אדם שיש לו עיניים בראש היה אומר שזה "סוג של שמפניה" או "מין בז' כזה". אם נוסיף לזה את הצורה הכללית של מכונית־אמהות, המיניוואן היה רכב המעקבים המושלם. אף אחד לא התייחס אליו. פעם עקבתי אחרי מישהו במשך שעתיים בכביש נטוש כמעט לגמרי, וכשחברת הביטוח הראתה לו את הסרטון שהוכיח שהברך שלו עובדת בסדר גמור כשהוא מעביר הילוכים באל קמינו שלו, הוא היה ממש מופתע.

סובבתי את המראה הפנימית אלי. סימן אדום גדול שיהפוך לחתיכת חבּורה סגולה התנוסס על הצוואר שלי ועל החלק העליון של הכתף הימנית, כאילו מישהו שפשף את האזור בחופן אוכמניות. כתם אדום דומה התנוסס על הלסת השמאלית. נאנחתי, סידרתי מחדש את המראה ונסעתי הביתה.

כן, ממש משימה פשוטה. לפחות לא גמרתי בבית חולים. עשיתי פרצוף. החבּורה החליטה שהיא לא מתה על זה שאני עושה פרצוף. אאוץ'.

משרד חקירות ביילור החל את דרכו כעסק משפחתי. עדיין היינו עסק משפחתי. טכנית מישהו אחר היה הבעלים שלנו עכשיו, אבל רוב הזמן יכולנו להתנהל כראות עינינו. היו לנו רק שלושה כללים. כלל מס' 1: אם קנו אותנו, קנו אותנו. מרגע שלקוח שכר את שירותינו, נשארנו נאמנים לו. כלל מס' 2: לא עברנו על החוק. זה היה כלל טוב. הוא חסך לנו מעצרים והוצאות משפטיות. וכלל מס' 3, שהיה החשוב מכולם: חובה שבסוף כל יום נוכל לעמוד מול המראה ולהסתכל לעצמנו בעיניים. קטלגתי את היום הזה תחת כלל מס' 3. אולי סתם הגזמתי. אולי ג'ון רטגר היה לוקח את אשתו הביתה, כורע ברך ומתחנן שתסלח לו. אבל סיימתי את היום הזה בלי חרטות ובלי לדאוג אם עשיתי את הדבר הנכון ואם שני הילדים של ליז יזכו לראות שוב את אמא שלהם.

אבא שלהם היה סיפור אחר, אבל הוא כבר לא היה הבעיה שלי. הצרות שלו היו מעשה ידיו.

נסעתי בפקקים של הערב על כביש 290-I בכיוון צפון־מערב, ומשם פניתי דרומה. כעבור כמה דקות עצרתי מול המחסן שלנו. ההונדה סיוויק השחורה החבוטה של ברן חנתה בחניה, לצד ההונדה אלמנט הכחולה של אמא. אה, יופי. כולם בבית.

חניתי, ניגשתי לדלת והקלדתי את הקוד של מערכת האבטחה. הדלת נפתחה בנקישה ואני נכנסתי, ואז עצרתי רגע להקשיב לקול המרגיע של המנעול שנסגר מאחורי.

כשנכנסים מכאן, המחסן נראה כמו משרד. בנינו קירות פנימיים, התקנו בהם חלונות זכוכית וכיסינו את הרצפה בשטיח עמיד בצבע בז'. כך יצרנו שלושה משרדים משמאל, וחדר מנוחה וחדר ישיבות גדול מימין. התקרה הצפה השלימה את האשליה.

נכנסתי למשרד שלי, הנחתי את התיק ואת המצלמה על השולחן והתיישבתי בכיסא שלי. זה היה הזמן לכתוב דו"ח עם סיכום של כל מה שקרה, אבל ממש לא התחשק לי. החלטתי שאני אעשה את זה אחר כך.

המשרד היה מבודד מפני קול. הכול היה שקט. הריח הקלוש והמוכר של שמן אשכוליות עלה ממבער השמנים. השמנים היו הפינוק הקטן האהוב עלי. שאפתי עמוקות מהניחוח. הייתי בבית.

יצאתי מזה בחיים. אם הראש שלי היה נחבט בקיר כשרטגר העיף אותי, הייתי עלולה למות היום. ברגע זה ממש הייתי יכולה לשכב מתה במקום לשבת כאן במשרד שלי, שישה מטרים מהבית שלי. אמא שלי היתה הולכת לחדר המתים לזהות את הגופה שלי על שולחן. הלב שלי פעם בכוח בחזה. בחילה גאתה ולחצה לי על הגרון. רכנתי קדימה והתמקדתי בנשימה. נשימות עמוקות ומרגיעות. צריך רק לתת לעצמי זמן לעבד את זה.

שאיפה ונשיפה. שאיפה ונשיפה.

גל החרדה החל לסגת בהדרגה.

שאיפה ונשיפה.

בסדר.

קמתי, חציתי את המשרד אל חדר המנוחה, פתחתי את הדלת האחורית שלו ונכנסתי לשטח המחסן עצמו. פרוזדור רחב ונוח התמשך ימינה ושמאלה ורצפת הבטון המוחלקת החזירה אור רך. מעלי היתמרה תקרה בגובה עשרה מטרים. כשנאלצנו למכור את הבית ולעבור לגור במחסן, אמא ואבא שקלו לעצב אותו מבפנים כמו בית אמיתי. במקום זה בנינו קיר אחד גדול שהפריד בין החלק הזה של המחסן — אזור המגורים שלנו — לבין המוסך של סבתא, כדי שלא נצטרך לחמם או למזג את כל שני הדונם של המחסן. שאר הקירות צמחו בצורה אורגנית, שזו הדרך הנחמדה לומר שבנינו אותם לפי הצורך מכל חומר זמין.

אם אמא תראה אותי, אני לא אוכל להתחמק מבדיקה רפואית יסודית. כל מה שרציתי לעשות היה להתקלח ולאכול משהו. בשעות האלה היא היתה בדרך כלל עם סבתא ועזרה לה בעבודה. אם אקפיד לשמור על השקט, אולי אצליח להתגנב לחדר שלי. התקדמתי בדממה לאורך הפרוזדור. תחשבי מחשבות מתגנבות... תהיי בלתי נראית. עם קצת מזל, שום דבר לא יעורר את תשומת הלב של אמא.

"אני ארצח אותך!" יילל קול מוכר מימין.

לעזאזל. אָרַבֶּלָה, כמובן. אחותי הקטנה היתה ממש עצבנית, אם לשפוט על פי גובה הקול.

"ממש בוגר מצדך!" וזאת היתה קָטַלינָה, שהיתה בת שבע־עשרה. מבוגרת בשנתיים מארבלה וצעירה בשמונה ממני.

הייתי חייבת להרגיע אותן לפני שאמא תגיע לבדוק מה קרה. מיהרתי לאורך הפרוזדור לעבר חדר הטלוויזיה.

"לפחות אני לא זנזונת סתומה בלי חברים!"

"לפחות אני לא שמנה!"

"לפחות אני לא מכוערת!"

אף אחת מהן לא היתה שמנה, מכוערת או מופקרת. שתיהן נטו למלודרמה, ואם אני לא אפזר את המסיבה הזאת ומהר, אמא תגיע בתוך שניות.

"אני שונאת אותך!"

נכנסתי לחדר הטלוויזיה. קטלינה הרזה וכהת השיער עמדה מימין בזרועות משולבות על החזה. משמאל, ברן ריסן בזהירות רבה את ארבלה הבלונדינית, והחזיק אותה במותניה מעל הרצפה. ארבלה היתה ממש חזקה, אבל ברן התאבק כל התיכון והשתתף בחוג ג'ודו פעמיים בשבוע. הוא המשיך לצמוח גם בגיל תשע־עשרה, ונכון לעכשיו היה מטר שמונים וחמישה ובערך תשעים קילו, רובם שרירים גמישים וחזקים. לא היה לו שום קושי לרסן את ארבלה, ששקלה ארבעים וחמישה קילו.

"תעזוב אותי!" נהמה ארבלה.

"תחשבי על מה שאת עושה," אמר ברן בקול עמוק וסבלני. "הסכמנו על זה — בלי אלימות."

"מה קרה הפעם?" שאלתי.

קטלינה הצביעה על ארבלה. "היא אף פעם לא סוגרת את המכסה של המייקאפ הנוזלי שלי. ועכשיו הוא התייבש!"

כמה צפוי. הן מעולם לא רבו על הדברים הגדולים. הן לא גנבו זו מזו, אף אחת לא ניסתה לחבל במערכות היחסים של האחרת, ואם מישהו העז להסתכל על אחת מהן במבט עקום, האחרת היתה הראשונה להסתער להגנתה של אחותה. אבל אם אחת מהן לקחה מברשת שיער של האחרת ולא ניקתה אותה, מיד פרצה מלחמת עולם שלישית.

"זה לא נכון..." ארבלה קפאה. "נֶבָה, מה קרה לפנים שלך?"

הכול עצר. ואז כולם דיברו יחד בקולות רמים.

"שקט! תירגעו; זה שטחי. אני בסך הכול צריכה מקלחת. ותפסיקו לריב. אחרת אמא תבוא ואני לא רוצה שהיא —"

"שהיא מה?" אמא עברה בדלת בצליעה קלה. הרגל שלה שוב הציקה לה. הגובה של אמא היה ממוצע ובעבר היא היתה רזה ושרירית, אבל הפציעה שלה קרקעה אותה. כיום היא רכה יותר, עם פנים עגולות יותר. היו לה עיניים כהות, כמו שלי, אבל השיער שלה היה ערמוני.

סבתא פרידה נכנסה בעקבותיה. היא היתה בערך בגובה שלי, רזה, עם הילה של תלתלי פלטינה מוכתמים בגריז. הריח המנחם והמוכר של גריז, גומי ואבקת שריפה מילא את החדר. סבתא פרידה ראתה אותי והעיניים הכחולות שלה נפערו. אוי.

"פנלופי, למה התינוקת פצועה?"

ההגנה הטובה ביותר היא התקפה נמרצת. "אני לא תינוקת. אני בת עשרים וחמש." הייתי הנכדה הראשונה של סבתא שלי. גם אם היא תחיה עד שאהיה בת חמישים, עם נכדים משלי, בשבילה תמיד אהיה "התינוקת".

"איך זה קרה?" שאלה אמא.

לעזאזל. "גל הדף של קסם, קיר וכיסא."

"גל הדף?" שאל ברן.

"תיק רטגר."

"חשבתי שהוא נֵפֶל."

נדתי בראשי לשלילה. "קסם אנרקינטי. הוא חייל לשעבר."

פניו של ברן נפלו. המצח שלו התקמט והוא יצא מהחדר.

"ארבלה, תביאי את ערכת העזרה הראשונה," אמרה אמא. "נבדה, תשכבי. יכול להיות שיש לך זעזוע מוח."

ארבלה הסתלקה בריצה.

"זה לא כזה נורא! אין לי זעזוע מוח."

אמא שלי הסתובבה והסתכלה עלי. הכרתי את הארשת הזאת. זאת היתה ההבעה של רס"ל ביילור. לא היתה דרך מילוט.

"הפרמדיקים בזירה בדקו אותך?"

"כן."

"מה הם אמרו?"

לא היה טעם לשקר. "הם אמרו שכדאי שאני אלך לבית חולים, רק ליתר ביטחון."

אמא שלי ריתקה אותי במבט. "ועשית את זה?"

"לא."

"תשכבי."

נאנחתי והשלמתי עם גורלי.

*

למחרת בבוקר ישבתי בחדר הטלוויזיה ואכלתי את הקרפים והנקניקיות שאמא הכינה לי. הצוואר שלי עדיין כאב. צד הגוף עוד יותר.

אמא ישבה בקצה האחר של הספה, שתתה קפה ועבדה על השיער של ארבלה. מתברר ששיא האופנה העדכנית בתיכון היה צמות משוכללות, וארבלה הצליחה איכשהו לשכנע את אמא לעזור לה.

בצד שמאל של מסך הטלוויזיה, כתבת חדשות עם שיער מושלם להחריד תיארה את ההצתה בבנק פירסט נשיונל, ובצד הימני נראה טורנדו של אש אופף את הבניין. להבות כתומות היתמרו מן החלונות.

"זה נורא," אמרה אמא.

"מישהו נהרג?" שאלתי.

"מאבטח. אשתו ושני הילדים קפצו להביא לו ארוחת ערב וגם הם נכוו, אבל שרדו. נראה שאדם פירס היה מעורב בזה."

כולם ביוסטון ידעו מי זה אדם פירס. המשתמשים בקסם סווגו על פי חמש דרגות: זוטר, ממוצע, ניכר, רם ועליון. פירס, שנולד עם כישרון פירוקינטי נדיר, סווג בדרגה של פלדת אלחלד. פירוקינט נחשב בדרגת "ממוצע" אם היה מסוגל להתיך שלושים ליטר קרח בתוך פחות מדקה. באותו פרק זמן, אדם פירס היה מסוגל לזמן אש שתמיס נפח זהה של פלדת אלחלד. משמעות הדבר שפירס היה עליון, הדרגה הגבוהה ביותר של משתמש בקסם. כולם רצו אותו — הצבא, מחלקת ההגנה, הסקטור הפרטי.

משפחת פירס היתה משפחה מכובדת ועשירה, הבעלים של חברת הכבשן, הספקית המובילה של ציוד חישול. אדם הנאה, בעל יכולות הקסם המדהימות, היה משוש לבו של בית פירס. הוא גדל אפוף מותרות ואהבה, למד בכל בתי הספר הנכונים, לבש את כל הבגדים הנכונים, והיה צפוי לו עתיד מושלם עם נצנצים. הוא היה כוכב עולה ורווק מבוקש מאין כמוהו. ואז, בגיל עשרים ושתיים, הוא עשה לכולם אצבע משולשת, הכריז על נטיותיו הרדיקליות והסתלק להקים לו כנופיית אופנוענים.

פירס צץ מאז בחדשות מדי פעם, בדרך כלל בהקשר שעירב שוטרים, פשע והצהרות נגד הממסד. אמצעי התקשורת מתו עליו, כי השם שלו הביא רייטינג.

וכמו על פי סימן, פניו של פירס מילאו את הצד הימני של המסך. הוא היה לבוש ג'ינס שחורים ומעיל עור שחור שהיה פתוח מעל חזה שרירי חשוף, כמו תמיד. קעקוע של קשרים קלטיים כיסה את הצד השמאלי של חזהו, ופנתר נוהם עם קרניים עיטר את הצד הימני של הקוביות בבטן שלו. שיער חום ארוך למדי גלש על פניו היפות, הדגיש את עצמות הלחיים המוצלחות בעולם ואת הלסת המושלמת המעוטרת בדיוק בכמות הזיפים הדרושה כדי להוסיף מעט חספוס. אם הוא היה מתנקה, הוא היה נראה כמעט מלאכי. אבל פירס היה מלאך מלוכלך באופן מכוון, עם כנפיים שנחרכו במיומנות כדי להיראות כמה שיותר טוב בטלוויזיה.

כבר יצא לי להיתקל בכנופיות אופנוענים אמיתיות. לא אופנוענים של סוף שבוע, שבחייהם האמיתיים הם רופאים ועורכי דין, אלא הדבר האמיתי, אלה שחיים על הכביש. הם היו קשוחים, לא בדיוק שמורים היטב והעיניים שלהם היו עשויות עופרת. פירס הזכיר שחקן ראשי שמשחק טיפוס קשוח בסרט פעולה. למזלו, הוא היה מסוגל לייצר לעצמו רקע של להבות מתנחשלות.

"לוהט!" אמרה ארבלה.

"שקט," אמרה לה אמא.

סבתה פרידה נכנסה לחדר. "אווו, הנה הבחור שלי."

"אמא..." רטנה אמא.

"מה? זה חזק ממני. זה עיני השטן האלה."

לפירס באמת היו עיני שטן. עיניים עמוקות וכהות, בצבע חום עשיר כמו קפה טחון, בלתי צפויות ומלאות טירוף. הוא בהחלט נראה טוב, אבל בכל פעם שהראו אותו בטלוויזיה זה נראה איכשהו מבוים. נדמה שהוא תמיד יודע איפה המצלמה. ואם אני אפגוש אותו אי־פעם פנים אל פנים, אני אברח לכיוון הנגדי כאילו העקבים שלי עולים באש. כי אם אני אהסס, זה בדיוק מה שיקרה.

"הוא הרג מישהו," אמרה אמא.

"הפלילו אותו," אמרה סבתא פרידה.

"את אפילו לא יודעת מה הסיפור," אמרה אמא.

סבתא משכה בכתפיה. "הפלילו אותו. גבר יפה כזה לא יכול להיות רוצח."

אמא בהתה בה.

"פנלופי, אני בת שבעים ושתיים. תני לי ליהנות מהפנטזיה שלי."

"כל הכבוד, סבתא." ארבלה פמפמה באגרוף באוויר.

"אם את מתעקשת להיות הלקקנית הקטנה של סבתא, שהיא תסרק אותך," אמרה אמא.

"נחזור אל חקירת ההצתה לאחר הפסקת הפרסומות," הכריזה שדרנית החדשות. "ולאחר מכן, הפארק המפורסם שהוצף חולדות."

תמונה של ברידג' פארק הופיעה על המסך ובמרכזה פסל הארד בגודל טבעי של קאובוי על סוס דוהר.

"האם צריכים נציגי מחוז הריס לנקוט אמצעים קיצוניים? זאת ועוד לאחר הפרסומות."

ברן הופיע בפתח. "היי, נבדה, אני יכול לדבר איתך רגע?"

קמתי ויצאתי בעקבותיו. הלכנו במסדרון למטבח בלי לומר מילה. זה היה המקום הקרוב ביותר שבו אמא וסבתא לא ישמעו אותנו.

"מה קורה?"

ברן העביר יד בשערו החום הבהיר הקצר והושיט לי קלסר. פתחתי אותו וסקרתי את תוכנו. אילן היוחסין של ג'ון רטגר, קורות החיים שלו ובדיקת הרקע. שורה אחת הודגשה בצהוב: שחרור בכבוד, רישום חסוי.

זקפתי אצבע. "א־הא!"

"אהא," אישר ברן.

מעסיקים בדרך כלל אוהבים אנשים עם רקע צבאי. הם דייקנים, ממושמעים, מנומסים ומסוגלים לקבל החלטות זריזות בשעת הצורך. אבל קוסם קרב יגרום למנהל כוח האדם הטיפוסי להרים את הרגליים ולהימלט על נפשו. אף אחד לא רוצה שבסביבת העבודה הלחוצה שלו יסתובב מישהו בעל יכולת לזמן נחיל של עלוקות מוצצות דם. כדי לעקוף את הבעיה, מחלקת ההגנה הטילה חיסיון על הרישומים של קוסמי קרב מסוימים. תיק חסוי לא בהכרח מעיד על יכולות קסם ברמה קרבית, אבל אילו הייתי יודעת שיש לרטגר תיק כזה, הייתי יודעת שזו אפשרות. הייתי מתמודדת איתו בצורה אחרת לגמרי.

"פישלתי." ברן נשען על השיש. העיניים האפורות שלו היו מלאות חרטה. "היה לי מבחן בהיסטוריה מודרנית. זה לא מהתחומים החזקים שלי, והייתי צריך להוציא לפחות שמונים וחמש כדי לא לאבד את המלגה, אז הייתי חייב לחרוש. העברתי את הבדיקה לליאון. הוא עשה בדיקת אילן יוחסין ובדיקת רקע, אבל שכח לבדוק במסד הנתונים של מחלקת ההגנה."

"זה בסדר," אמרתי לו. ליאון היה בן חמש־עשרה. לגרום לו לשבת בשקט למשך שלושים שניות היה קשה יותר מאשר לעשות מקלחת לחתול.

ברן שפשף את גשר האף שלו. "לא. זה לא בסדר. את ביקשת ממני לעשות את זה. הייתי צריך לעשות את זה בעצמי ולא עשיתי. ואת נפצעת. זה לא יקרה שוב."

"אל תיקח את זה קשה," אמרתי לו. "גם לי יצא לפספס דברים. זה קורה. מעכשיו פשוט תקפיד לבדוק גם במחלקת ההגנה. אז הוצאת שמונים וחמש?"

הוא הנהן. "האמת שזה די מעניין. את מכירה את הסיפור על הפרה של גברת אולירי?"

פעם ממש אהבתי היסטוריה. אפילו חשבתי לעשות בזה תואר, אבל החיים הפריעו. "זאת לא הפרה שהפילה עששית באסם וגרמה לשריפה הגדולה של שיקגו, מתישהו בשנות השישים של המאה התשע־עשרה?"

"אוקטובר 1871," אמר ברן. "המרצה שלי חושב שזה לא באמת קרה בגלל פרה. הוא חושב שזה היה קוסם."

"ב־1871? נסיוב אוסיריס בקושי התגלה אז."

"זאת תיאוריה ממש מעניינת." ברן משך בכתפיו. "כדאי לך לדבר איתו מתישהו. הוא ממש מגניב."

חייכתי. נדרשו לי ארבע שנים, כולל לימודי קיץ בכל קיץ, כדי להוציא איכשהו תואר במשפט פלילי, כי כל הזמן הזה הייתי מוכרחה גם לעבוד. ברן זכה במלגה אקדמית כי היה חכם יותר מכולנו יחד, והצליח יפה בלימודים. נראה שהוא אפילו נהנה מקורס אחד לפחות שלא היה חובה במסגרת התואר הראשי שלו.

"יש עוד משהו," אמר ברן. "מונטגומרי רוצה לדבר איתנו."

הבטן שלי ביצעה פירואט. משרד החקירות שלנו היה שייך לבית מונטגומרי. כשהחסכונות והכסף מהמכירה של הבית שלנו לא הספיקו כדי לכסות את ההוצאות הרפואיות של אבא, מכרנו את החברה לבית מונטגומרי. טכנית, זאת היתה משכנתא. התשלומים נפרשו לשלושים שנה, וכל חודש הצלחנו לגרד איכשהו את התשלום המינימלי. בפועל, תנאי המשכנתא שלנו הפכו אותנו לחברת־בת של מונטגומרי חקירות בינלאומיות, ובקיצור, מח"ב. עד היום, בית מונטגומרי לא הפגין בנו עניין רב כמשרד חקירות. היינו קטנים מכדי שנעניין אותם, ולא היתה להם סיבה להטריד אותנו כל עוד הצ'קים לא חזרו, והצ'קים שלנו אף פעם לא חזרו. אני דאגתי לזה.

"הם אמרו כמה שיותר מהר," אמר ברן.

"זה נשמע שגרתי?"

"לא."

לעזאזל. "אל תגיד לאמא ולסבתא."

הוא הנהן. "הן סתם יילחצו."

"כן. אני אתקשר אליך ברגע שאבין מה העניין. בוא נקווה שסתם שכחנו להגיש איזה טופס או משהו כזה."

כבר כמעט הגעתי לדלת כשהוא קרא, "נבדה? אשתו של ג'ון רטגר העבירה את הכסף. אלף דולר, כמוסכם."

"טוב מאוד," אמרתי ונמלטתי משם. הייתי חייבת להסתרק, להתארגן ולחצות בזריזות את העיר אל מגדלי הזכוכית.

כמה גרוע זה כבר יכול להיות?