המושבעת הטובה

1 עשר שנים בלוס אנג'לס כיום

מאיה סיל הוציאה שני תצלומים מתיק המסמכים שלה. היא הצמידה אותם, הפוכים, לחצאיתה. כל הדבר הזה יהיה תלוי בעיתוי.

"מיז סיל?" נשמע קולו של השופט, קצר רוח. "אנחנו ממתינים."

בֶּלֶן ואסקֶז, הלקוחה של מאיה, סבלה מהתעללות איומה מידי בעלה, אֶליאָן. היו אינספור מסמכים מחדר המיון שהוכיחו את זה. בוקר אחד, כמה חודשים קודם לכן, בלן התפוצצה. היא דקרה את בעלה בעת שישן וכרתה את ראשו במזמרה. אחר כך הסתובבה ביונדאי אֶלַנטרָה הירוקה שלה במשך יום שלם כשהראש הכרות מונח על לוח המחוונים. לא ברור אם איש לא הבחין בו, או שאיש לא רצה להתערב. בסופו של דבר עצר אותה שוטר על שעברה באור אדום והיא הצליחה לדחוף את הראש לתא הכפפות.

החדשות הטובות מנקודת מבטה של מאיה היו שלתביעה היתה רק ראיה פיזית מוצקה אחת נגד בלן. החדשות הרעות היו שהראיה הזאת היתה הראש.

"אני מוכנה, כבודו." מאיה הניחה יד מרגיעה על כתף הלקוחה שלה. אחר כך ניגשה לאט אל דוכן העדים, שם ישב השוטר ג'ייסון שוֹ והמתין, לבוש במדי משטרת לוס אנג'לס, מדליית השירות המצוין מוצגת לראווה על חולצתו.

"השוטר שו," היא אמרה, "מה קרה כשעצרת את המכונית של גברת ואסקז?"

"אז כמו שאמרתי, גברתי, השותף שלי נשאר מאחורי הרכב של גברת ואסקז בזמן שאני ניגשתי לחלון שלה."

הוא יהיה מהשוטרים האלה שעושים איתה את קטע ה"גברתי". מאיה שנאה את זה. לא כי היתה בת שלושים ושש, שהיא חייבת להודות שאולי הוא גיל ראוי ל"גברתי", אלא כי זה היה ניסיון שקוף כל כך להציג אותה כמתנשאת.

היא תחבה את שערה הקצר הכהה אל מאחורי אוזניה. "וכשניגשת לחלון, ראית את גברת ואסקז יושבת במושב הנהג?"

"כן, גברתי."

"ביקשת ממנה את רישיון הנהיגה ואת רישיון הרכב?"

"כן, גברתי."

"היא נתנה לך אותם?"

"כן, גברתי."

"שאלת עוד משהו?"

"שאלתי אותה למה יש דם על הידיים שלה." השוטר שו השתתק לרגע. "גברתי."

"ומה גברת ואסקז אמרה לך?"

"היא אמרה שחתכה את היד במטבח."

"והיא הציגה ראיה שתומכת בטענה שלה?"

"כן, גברתי. היא הראתה לי את התחבושת על שורש כף היד הימנית שלה."

"ביקשת או שאלת עוד משהו?"

"ביקשתי ממנה לצאת מהרכב."

"למה?"

"כי היה לה דם על הידיים."

"אבל היא סיפקה לך הסבר מתקבל על הדעת לדם, לא?"

"רציתי להמשיך לברר."

"למה היית צריך להמשיך לברר," שאלה מאיה, "אם גברת ואסקז סיפקה לך הסבר מתקבל על הדעת?"

שו הביט בה כאילו היא תורנית המשמעת בבית הספר ששולחת אותו למשרד המנהל בגלל איזו עבירה מזערית.

"אינטואיציה," הוא אמר.

למען האמת, מאיה ריחמה על המסכן באותו רגע. התובע לא הכין אותו כהלכה.

"סליחה, אדוני השוטר, תוכל לתאר את ה'אינטואיציה' שלך ביתר פירוט?"

"אולי ראיתי חלק מהראש." הוא רק מסבך את עצמו עוד יותר.

"אולי," חזרה מאיה באיטיות, "ראית חלק מהראש?"

"היה חשוך," הודה שו. "אבל אולי בצורה לא מודעת הבחנתי בקצת מהשיער — כלומר, השיער שעל הראש — מבצבץ מתא הכפפות."

היא העיפה מבט בתובע. הוא גירד בשקט את זקנו הלבן בעת ששו ניפץ במו ידיו את טיעוני התביעה.

הגיעה השעה לתצלומים.

מאיה הציגה אותם בשתי ידיה. בשניהם נראה ראש גבר דחוק לתוך תא כפפות, שצולם מזוויות שונות. לאליאן ואסקז היו תספורת צבאית קצרה ושפם דק ולא מטופח, שדם קרוש נאגר עליו. פס ארגמני נמשח על לחיו. היה ברור שהדם זרם מראשו במקום אחר, ושאחר כך נתחב הראש לתוך התא והונח על ספר הרכב הבלוי של היונדאי ורישיונות רכב ישנים.

"אתה צילמת את התצלומים האלה בלילה המדובר?" היא הושיטה לו אותם.

"כן, גברתי."

"האם לא רואים בהם שהראש כולו נמצא בתוך תא הכפפות?"

"הראש נמצא בתוך תא הכפפות, גברתי."

"האם תא הכפפות היה סגור כשביקשת מגברת ואסקז לצאת מהמכונית?"

"כן, גברתי."

"אז איך ייתכן שאולי ראית את הראש, אם הוא היה סגור בשלמותו בתוך תא הכפפות?"

"אני לא יודע, אבל מצאנו אותו שם כשעשינו את החיפוש. את לא יכולה לומר לי שהראש לא היה שם, כי הוא היה."

"אני שואלת למה עשיתם חיפוש במכונית מלכתחילה."

"היה לה דם על הידיים."

"האם לא אמרת לפני דקה ש'אולי' ראית שיער מבצבץ מתא הכפפות? אני יכולה לבקש מהקצרנית לקרוא לך את העדות."

"לא, כלומר — היה דם. אולי ראיתי קצת שיער. אני לא יודע. אינטואיציה, כמו שאמרתי."

מאיה עמדה קרוב מאוד לדוכן העדים. "אז מה זה היה? ערכת חיפוש ברכב של גברת ואסקז כי ראית חלק מהראש הכרות — מה שלא יכול להיות — או שערכת את החיפוש כי היה לה דם על הידיים, שהיה לו הסבר חוקי לגמרי?"

שו רתח מזעם וחיפש תשובה סבירה. רק אז קלט את גודל הטעות שעשה.

מאיה שוב העיפה מבט אל התובע, שעכשיו שפשף את רקותיו. הוא נראה כאילו הוא סובל ממיגרנה.

*

התובע עשה ניסיון הרואי לאלץ את שו לדבוק באחד משני הסיפורים, אבל הנזק כבר נעשה. השופט הורה לשני הצדדים להגיש את תקצירי הטענות עד יום שני הקרוב, שאז יפסוק סופית אם יש לקבל כראיה את הראש הכרות'.

מאיה התיישבה ליד הלקוחה שלה ולחשה לה שהדיון התנהל טוב מאוד. בלן מלמלה, "בסדר," אבל לא יצרה קשר עין. היא עדיין לא היתה מוכנה לחגוג. מאיה העריכה את הפסימיות הזהירה.

פקיד בית המשפט ליווה את בלן אל מחוץ לאולם, בחזרה למעצר. ואז קרא המזכיר למתדיינים הבאים.

התובע גרר את עצמו על הספסל לעברה. "אם תצליחי להביא לביטול הראש, אתן לך רצח מדרגה שנייה."

מאיה לגלגה, "אם תאבד את הראש, תאבד את הגופה במטבח ואת המזמרה במגירה. לא יהיה לך שמץ של ראיה פיזית שמקשרת בין הלקוחה שלי לבין מות בעלה."

"הבעל שהיא רצחה."

"ראית את המסמכים מחדר המיון? הצלעות השבורות? הלסת השבורה?"

"אם את רוצה לטעון להגנה עצמית, בבקשה. אם את רוצה לטעון שהגיע לבעלה למות, אולי תצליחי לשכנע את המושבעים. אבל פסילת הראש? ברצינות?"

"היא לא הולכת לכלא. זה לא נתון למשא ומתן. היום אתה יכול לקבל גרימת מוות ברשלנות ומאסר כימי מעצרה. אם לא, אתה יכול לנסות את מזלך בשבוע הבא, אחרי הפסיקה." מאיה הנידה את ראשה לעבר השופט. "איך אתה חושב שזה ייגמר?"

התובע רטן לתוך עניבתו משהו על הצורך לקבל את הסכמת הבוס שלו, ואז חמק משם. מאיה החזירה את התצלומים לתיק המסמכים שלה וסגרה את המנעולים בקול נקישה מספק.

*

המסדרון מחוץ לאולם בית המשפט היה הומה אדם. הדיהן של עשרות שיחות חזרו מהתקרה המקומרת. בתי משפט הם בין המוסדות האחרונים שבהם כל שדרות העם עדיין מתחככות זו בזו — עשירים, עניים, זקנים, צעירים, בני כל הגזעים והמוצאים האתניים בלוס אנג'לס מתהלכים על מרצפות השיש. היא מיהרה לחזור למשרדה, אבל נהנתה להתעטף לרגע בדוחק הדמוקרטי.

"מאיה."

הקול נשמע מאחוריה. היא זיהתה אותו מיד. אבל לא יכול להיות שזה הוא... יכול להיות?

היא הכריחה את עצמה לנשום והסתובבה. בפעם הראשונה זה עשר שנים מצאה את עצמה פנים אל פנים מול ריק לנארד.

הוא עדיין היה רזה. עדיין גבוה. הוא עדיין הרכיב משקפיים, אף על פי שמסגרת המתכת הכסופה הדקה שהרכיב כסטודנט לתואר שני באוניברסיטה התחלפה במסגרת שחורה עבה של איש מקצוע חופשי מתוחכם. הוא עדיין הקפיד על לבוש רשמי, היום חליפה אפורה בהירה. הוא ודאי בסוף שנות השלושים לחייו, מבוגר ממנה רק במעט. למרבה האכזריות, העשור שחלף עשה אותו נאה יותר.

"אני מצטער," אמר ריק. קולו נשמע יציב. בטוח. "לא התכוונתי להתגנב מאחורייך."

מאיה זכרה את ההססנות המבוישת של ריק. עכשיו הוא נראה כמו גבר שסוף־סוף מרגיש בנוח עם עצמו.

היא, לעומת זאת, האדימה מחרדה. "מה אתה עושה כאן?"

"אנחנו יכולים לדבר?"

בעשור האחרון היו פעמים רבות שבהן היתה בטוחה שראתה אותו: בחנויות מכולת, במסעדות ופעם אחת אפילו בטיסה לסיאטל. בכל פעם הרגישה שהעור שלה נעשה קר לפני שהספיקה להרגיע את עצמה שהיא רק מדמיינת. מה הסיכויים שהיא פשוט תיתקל בו בבית מרקחת? אבל עכשיו הוא באמת כאן. בבית המשפט. זה קורה.

היא חזרה כשוטה על שאלתה: "מה אתה עושה כאן?"

"ניסיתי באימייל, בטלפון. במשרד שלך. אבל לא השגתי אותך. באתי לדבר איתך."

היא לא קיבלה שום הודעה, אבל היא לא יכלה לקבל, כמובן. העוזרת שלה קיבלה הוראות ברורות לנתק כל אדם שמתקשר בקשר למשפט. מאיה השתמשה במסנן ספאם לאימייל שהפנה לתיקייה ייעודית את כל הדואר הנכנס שכלל אזכור של דמויות המפתח בתיק. הכתובת שלה לא היתה רשומה בשום מקום. היא קנתה את הבית שלה דרך חברה בע"מ כדי ששמה לא יופיע במסמכי הנכס.

מאיה השיגה את רמת הגינוי המדויקת שבזכותה ידעו עליה זרים גמורים דבר אחד בלבד. לפעמים דמיינה איך היתה מרגישה אילו היתה שחקנית המעורבת בשערורייה, או אפילו פוליטיקאי שנחשף בקלונו. כל מעשיהם הרעים מקוטלגים, פומביים ואפשר למצוא אותם על פי מילות מפתח. הם היו ספרים פתוחים של אי צדק. אבל למזלה של מאיה, כל חטאיה נותרו פרטיים — חוץ מאחד.

בכל פעם שמישהו קלט מי היא, זה הדבר היחיד שהוא רצה לדבר עליו. מועמדים למשרת עוזרים משפטיים רמזו על כך בראיונות העבודה שלהם. בני זוג פוטנציאליים זרקו רמזים בפגישה הראשונה. מאיה נמנעה מלשבת במושבים פינתיים בסעודות יום הולדת כדי שלעולם לא תמצא את עצמה לכודה ללא מוצא בקצה השולחן ותצחק צחוק מזויף מבדיחה שאיזה חבר של חבר סיפר על הנושא. היא עשתה ככל יכולתה להניח את זה מאחוריה, וזה לא היה מספיק.

הדיונים המקדימים פתוחים לקהל. ייתכן ששמה מופיע על מסמכי בית המשפט של בלן ואסקז. הדרך הטובה ביותר של ריק למצוא אותה היתה לבוא הנה.

"על מה אתה רוצה לדבר?" היא שאלה כאילו לא ידעה את התשובה.

"יום השנה מתקרב," אמר ריק.

"לא חשבתי על זה," שיקרה מאיה.

"בתשעה־עשר באוקטובר יחלפו עשר שנים בדיוק מאז שבובי נוֹק זוכה מרצח ג'סיקה סילבר."

מאיה שמה לב לשימוש הקפדני שלו בלשון סביל. אבל היא ידעה היטב שמישהו זיכה את בובי נוק מהרצח של ג'סיקה סילבר. למעשה שנים־עשר איש זיכו אותו.

מאיה וריק היו שניים מהם.

*

עשר שנים קודם לכן — לפני שהיתה עורכת דין, לפני שאי פעם דרכה רגלה באולם בית משפט — נענתה מאיה לזימון לשרת בחבר מושבעים. היא סימנה וי במשבצת ושלחה בדואר מעטפה שדמי המשלוח שלה שולמו מראש. ואז העבירה חמישה חודשים במשפט ובדיוני מושבעים עם ריק ועם האחרים, מסוגרת מפני העולם החיצון.

איש מהם לא היה מוכן למחלוקת שהתעוררה בעקבות פסק הדין שלהם. רק אחרי שיצאו מההסגר נודע למאיה ש־84 אחוזים מהאמריקאים האמינו שבובי נוק רצח את ג'סיקה סילבר. מה שאומר ש־84 אחוזים מכלל האמריקאים סברו שמאיה וריק שחררו לחופשי רוצח ילדים.

מאיה חיפשה עוד סוגיה ש־84 אחוזים מהאוכלוסייה הסכימו עליה. רק 79 אחוזים מכלל האמריקאים, היא גילתה, מאמינים באלוהים. היא למדה בהכרת תודה שלפחות 94 אחוזים מאמינים שהנחיתה על הירח התרחשה באמת.

תחת המבט הזועם של הגינוי הציבורי, ריק היה הראשון שחזר בו. הוא הופיע בכל מהדורות החדשות והתנצל. הוא ביקש סליחה ממשפחתה של ג'סיקה סילבר. הוא פרסם ספר על החוויה שלהם וטען שהאשמה בפסק הדין הבלתי צודק שלהם מוטלת כולה על כתפיה של מאיה. הוא האשים אותה שהיא אילצה אותו בבריונות לזכות אדם שהוא תמיד היה בטוח, בתוך בתוכו, שהוא רוצח.

כמה מהאחרים הצטרפו אליו בהתנערות מההחלטה שקיבלו. רובם, ומאיה ביניהם, שמרו על שתיקה, בתקווה שהסערה תחלוף מעליהם.

לפעמים היא עדיין הצטערה שלא השליכה את הזימון לפח האשפה כמו כל אדם נורמלי.

*

"כל ערוצי החדשות מתכננים רטרוספקטיבה," המשיך עכשיו ריק. "סי־אן־אן, פוקס, אם־אס־אן־בי־סי. וגם 'שישים דקות' וכמה תוכניות מגזין אחרות. היה צפוי שהם יעשו את זה בהתחשב בתשומת הלב שהמשפט קיבל בזמנו. בהתחשב בכל מה שקרה מאז."

במשך השנים היא דיברה על המשפט עם הוריה. היא דיברה עליו עם חבריה, שהתמעטו בגלל שמה הידוע לשמצה. היא דיברה עליו עם שורה של פסיכולוגים. היא סיפקה את הקווים הכלליים לשותפים הבכירים שלה במשרד וחזרה על פרטים מרגיעים באוזני כמה מהלקוחות שלה. אבל בעשר השנים שחלפו היא מעולם, אף לא פעם אחת, דיברה על התיק בפומבי.

"אני לא מדברת על מה שקרה," אמרה מאיה. "לא עם סי־אן־אן. גם לא עם 'שישים דקות'. אפילו לא איתך. אני גמרתי."

"שמעת פעם על 'מֶרדֶר טָאוּן'?" שאל ריק.

"לא."

"זה פודקאסט. פופולרי מאוד."

"אוקיי."

"הם עושים סדרה תיעודית לנטפליקס. שמונה שעות. עיבוד של הפודקאסט."

מאיה חשבה על כל השעות בחייה שהמשפט של ג'סיקה סילבר בלע. ארבעה חודשי משפט שאחריהם שלושה שבועות של דיונים סוערים. במהלך הבידוד, כל שעות הערות שלה הוקדשו, כך או אחרת, לתיק. כשחשבה על הסוויטה במלון אוֹמְני שבה ישנה בכל לילה — באיזו דייקנות היא יכולה לשחזר כל רצועה של טפט הפלר־דה־ליס בחדר, כל סנטימטר בשטיח הבז' — נראה שהתיק השתלט גם על שעות השינה שלה. באותה תקופה, כדי להעביר את הזמן, היא חישבה לפעמים בראש. עשרים שבועות כפול שבעה ימים בשבוע כפול עשרים וארבע שעות ביום הם... היא עדיין ידעה את התוצאה בעל פה.

היא שאלה, "מי רוצה להתעסק עוד שמונה שעות במה שקרה לג'סיקה סילבר?"

"הרבה אנשים. ואני אחד מהם."

"אתה מעורב בפודקאסט הזה?"

"זו סדרה תיעודית. אני עוזר למפיקים. מכנס את כולנו. את כולם. את המושבעים."

מאיה הרגישה בחילה.

"אנחנו יכולים לשתף במה שאנחנו חושבים על מה שקרה," אמר ריק, "אחרי כל הזמן הזה. וכשאנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים עכשיו..."

ריק השתתק לרגע כאילו הם כבר מצולמים לטלוויזיה.

"...האם עדיין היית מצביעה 'זכאי'?"

מאיה היתה מודעת פתאום להמונים שחלפו על פניהם במסדרון בית המשפט. כל הזרים האלה שבאו לבניין הזה בחיפוש אחר צדק, מחילה או נקמה.

"לא, תודה," אמרה מאיה.

"דיברתי עם האחרים," אמר ריק. "הם באים."

"כולם?"

"קרולינה מתה. אני לא יודע אם את יודעת."

מאיה לא ידעה. קרולינה קַנסיו היתה בשנות השמונים לחייה בזמן המשפט. ובכל זאת הרגישה מאיה דקירה של מבוכה על שלא שמרה על קשר אחרי כל מה שעברו. עשרים שבועות כפול שבעה ימים בשבוע כפול עשרים וארבע שעות...

אבל מאיה לא דיברה עם קרולינה, או עם מישהו מהאחרים, כבר שנים.

"איך?" היא שאלה. "מתי?"

"סרטן. לפני ארבע שנים, זה מה שהמשפחה שלה אמרה." ריק משך בכתפיו. "וויין אמר למפיקים לא. למעשה הוא אמר להם, 'פאק לא'."

ויין ראסל. מאיה תהתה אם הוא הצליח להתאושש מאז. היא קיוותה שכן. אבל אם הוא עדיין האיש שראתה בסיום הדיונים שלהם, עדיף שיתרחק.

"אבל כל השאר," המשיך ריק, "השמונה האחרים... הם באים."

"אני מקווה שתיהנו."

"באתי לבקש ממך שתצטרפי אלינו."

"לא."

"טעינו," אמר ריק.

מאיה לא הצליחה לרסן פרץ זעם פתאומי. "קראתי את הספר שלך. זכותך המלאה לענות את עצמך בכמה חרטות שאתה רוצה, אבל תשאיר אותי מחוץ לזה."

כמה זרים העיפו בהם מבט ונחפזו לענייניהם.

"ילדה מתה," אמר ריק ברצינות שמאיה זיהתה היטב, "והרוצח שלה יצא לחופשי כי עשינו טעות. זה לא מטריד אותך? את לא רוצה לעשות משהו — כל דבר — כדי לפצות על זה?"

"גם אילו חשבתי שבובי אשם — ואני לא חושבת ככה — אנחנו לא יכולים לתקן את זה. אנחנו צריכים להמשיך הלאה."

ריק סקר את מסדרון בית המשפט. "את סנגורית פלילית. את עובדת בבניין שבו התקיים המשפט של בובי. את המשכת הלאה למרחק שתי קומות."

"אני הולכת," אמרה מאיה.

"מצאתי משהו."

"מה?"

"חקרתי."

היא לא הופתעה. היא ידעה יותר מרבים עד כמה אובססיבי הוא יכול להיות. ברגע שהוא התקבע על משהו, בעיקר אם זה היה קשור בחוסר הגינות או באי צדק, הוא לא הרפה. אבל בכל הנוגע לתיק של ג'סיקה סילבר, הוא לא היה היחיד. הוריה של ג'סיקה סילבר, לוּ ואיליין, היו שווים שלושה מיליארד דולר. בעצם, חשבה מאיה, היום הם בטח שווים פי שניים. בבעלותו של לו סילבר היו אחוזים ניכרים מהנדל"ן במחוז לוס אנג'לס. היעלמות בתו נחקרה בידי הטובים ביותר.

"עשרות חוקרים של משטרת לוס אנג'לס עבדו על התיק הזה," אמרה מאיה. "האף־בי־איי. עיתונאים מכל העולם נחתו על העיר. בלשים פרטיים עבדו לילות וסופי שבוע בשביל המשפחה, צוותים של עורכי דין בשני צדי המשפט, צבאות של בלוגרים ושל ממציאי תיאוריות קונספירציה עם ערוצי יוטיוב ו..." מאיה עצרה. היא לא יכולה להרשות לעצמה להישאב שוב פנימה. "לא נשארו עוד ראיות שלא נמצאו."

"ובכל זאת, אני מצאתי משהו."

"מה?"

"בואי לצילומים."

"מה מצאת?"

הוא התקרב. היא הרגישה את הבל פיו החמים על לחייה. "אני לא יכול לגלות לך עכשיו."

"שטויות."

"זה מסובך, זה עדין... תראי, פשוט בואי לצילומים ואני אראה לכולם — לכולנו — ראיה שאין עליה עוררין שבובי נוק רצח את ג'סיקה סילבר."

מאיה הסתכלה אל תוך עיניו המפצירות. היא ראתה עד כמה הוא זקוק לזה. הוא האמין, עד לשד עצמותיו, שהם עשו טעות בלתי נסלחת.

מאיה לא ידעה אם בובי נוק רצח את ג'סיקה סילבר. זה בדיוק היה העניין: היא מעולם לא ידעה. בגלל זה זיכתה אותו. לא כי הוא היה חף מפשע, אלא כי לא היו די ראיות לדעת בוודאות. עדיף, טענה, שעשרה אנשים אשמים ייצאו לחופשי מאשר שאדם חף מפשע אחד ייענש על לא עוול בכפו.

אולי ריק באמת מאמין שהוא מצא הוכחה ניצחת שחמקה מהם. אבל מאיה ויתרה כבר מזמן על התקווה שתימצא כזאת. במשך עשר שנים למדה לחיות עם הספקות. וריק, כדי שאי פעם יוכל להשתחרר, יצטרך לעשות כמותה.

ריק היה פעם מישהו שהיו לה רגשות כלפיו. פניו לא היו אמורות לגרום להתכווצות המבחילה שהרגישה עכשיו בקיבתה. הוא אדם טוב. מגיע לו האושר שהיא ידעה שלעולם לא ימצא בין עיי החורבות שהותיר מותה של ג'סיקה סילבר.

"בהצלחה," אמרה מאיה בשקט. "אני מקווה שתשיג מזה את מה שאתה רוצה. אבל אני לא יכולה להיות חלק מזה."

היא הסתובבה והלכה.

היא לא הסתכלה לאחור.

*

משרדה של מאיה בקַנטוֶול־מאיֶירס שכן בקומה הארבעים ושלוש בגורד השחקים של החברה במרכז העיר. היא ישבה ליד שולחנה, רהיט בסגנון המודרני של אמצע המאה שעברה שהעוזרת שלה בחרה בקטלוג לריהוט משרדי. היא התקשתה להתרכז.

היא הסתובבה אל החלונות והסתכלה בקו הרקיע של מרכז העיר החדש, מקבץ של גורדי שחקים מבריקים שהתרוממו באוויר. מחצית הבניינים האלה אפילו לא עמדו כאן עשר שנים קודם לכן. כמה מהם בבעלותו של לוּ סילבר?

השמים הכחולים מעל לוס אנג'לס נראו נצחיים, אפילו קדמוניים — באותו צבע היום, באותו צבע מחר, בדיוק באותו גוון של כחול שהיו צבועים בו לפני עשר שנים ביום שבו נערה מתבגרת נעלמה. זה קרה רק כקילומטר וחצי מכאן. אנשים תמיד אמרו שבלוס אנג'לס אין תחושה של היסטוריה, אבל מאיה למדה שההפך הוא הנכון. לוס אנג'לס היא קפסולת זמן משל עצמה, ארוזה ומשומרת לעד בקונכייה בלתי משתנה שצבעה כחול־שמים.

"יש לך שנייה?"

קרייג רוג'רס עמד בפתח הדלת. הוא לבש חליפה כהה ומחויטת להפליא. בשערו הקצוץ זרקה שיבה ברקות. כשרק התחילה לעבוד אצל קרייג, היא היתה צריכה לקרוא את קורות החיים שלו כדי לדעת בן כמה הוא — האם הוא קרוב יותר לשלושים או לחמישים? אי אפשר היה לדעת. לבסוף מצאה את השנה שבה סיים את האוניברסיטה ועשתה את החישוב: הוא היה בן חמישים ושש.

בצעירותו היה קרייג עורך דין לזכויות אזרח. הוא היה מאותם עורכי דין שחורים נלהבים שהגישו תביעות אזרחיות נגד שוטרים מושחתים ממשטרת לוס אנג'לס בשנות השמונים. בשנות התשעים עבד עם הקרן לסיוע משפטי של האיגוד הלאומי לקידום שחורי עור, ועכשיו הוא שותף בכיר בקנטוול־מאיירס.

האם קרייג בגד בערכיו? אולי. אבל הוא קיבל תמורה הולמת. בקנטוול־מאיירס היו לו משאבים חסרי תקדים שהוא יכול להשקיע בתיקים שנראו לו חשובים.

"בהחלט," אמרה.

הוא סגר את הדלת והתיישב. אם התובע בתיק בלן ואסקז עקף אותה והציע עסקת טיעון ישירות לקרייג, היא תקבור את המנוול.

"מחלקת יחסי הציבור שלנו," אמר קרייג, "קיבלה פנייה ממפיקים של משהו שנקרא 'מרדר טאון'."

היא היתה צריכה לדעת שריק לנארד לא יוותר בקלות כזאת. ודאי שהוא יפנה לבוס שלה.

"הם מפיקים סדרה תיעודית של שמונה שעות על התיק של ג'סיקה סילבר," היא אמרה, "והם רוצים שכל המושבעים מאז — ובהם אני — ישתתפו."

"אז הם דיברו איתך?"

מאיה תיארה בקצרה את ההיתקלות עם ריק באותו בוקר.

קרייג נראה מרוצה. "זה מצוין. תשתתפי בתוכנית?"

"סירבתי."

קרייג קימט את מצחו. "אני יכול לשאול למה?"

"אני לא מאמינה שנשארה עוד 'ראיה חדשה' משמעותית שהיה אפשר למצוא. גם אם ריק הפך לאיזה בלש חובב. העובדות נקבעו מזמן: דם, דנ"א, מצלמות אבטחה, איכון סלולרי, הודעות הטקסט העמומות..." היא עדיין זכרה הכול. "לא נשאר בשר על העצמות."

"חשבתי שלא מצאו את הגופה."

"מטאפורית."

קרייג נשען לאחור בכיסא, כמו לומר שה"עצמות" האלה הן אולי יותר ממטאפורה.

"אין סיכוי שריק לנארד מצא את הגופה של ג'סיקה סילבר," אמרה מאיה.

"חובבן או מקצוען, אם אדם מקדיש עשר שנים לחפירה... אבל זו בדיוק הסיבה שאני מציע שתשתתפי."

"תגדיר 'מציע'."

"זו ההחלטה שלך," אמר קרייג את המשפט שאנשים אומרים רק כשזה לא נכון. "את חופשייה לעשות מה שאת רוצה." עוד משהו שאנשים אומרים רק כשזה לא נכון. "החברה עומדת מאחורייך."

מאיה ידעה היטב שתפקידה בחבר המושבעים במשפטו של בובי נוק היה בין הסיבות לכך שקנטוול־מאיירס שכרו אותה. האם זה עזר לה להחתים לקוחות? ודאי. זה היה חלק מנאום המכירות שלה. סנגורים פליליים רבים היו תובעים לשעבר, אבל מאיה היתה מושבעת לשעבר — ובאחד המשפטים הידועים ביותר לשמצה בכל הזמנים. היא לא היתה רק בצד האחר של המעבר — היא היתה בצד האחר של אולם המשפט. מי יודע טוב ממנה איך מושבע מחליט? איזה נאשם, אשם או חף מפשע, לא ירצה בשירותיה של האישה האחראית לזיכויו של בובי נוק?

כן, פסק הדין עזר למאיה להכניס רגל בדלת. אבל פסק הדין לא סיים במקום האחד־עשר במחזור שלה בבית הספר למשפטים של ברקלי. פסק הדין לא הוביל יותר משלושים לקוחות במבוכיהן של עסקות טיעון מורכבות וזכה בזיכויים בכל ארבעת המשפטים שניהלה. פסק הדין לא הפך אותה לשותפה בתוך שלוש שנים. ובהתחשב בכל הדברים שפסק הדין עשה לה במשך השנים, היא סירבה להתנצל על הדברים שפסק הדין עשה למענה.

"כולם כבר חושבים שבובי נוק עשה את זה," אמרה מאיה. "למי אכפת מה ריק לנארד אומר, בפעם האלף, בתוכנית טלוויזיה?"

"את שותפה עכשיו," אמר קרייג. "והמשמעות היא שכל מה שאומרים עלייך — ברמה האישית — מקרין על כל שאר השותפים. בכל מה שקשור לאופי שלך, אנחנו תומכים בך במאה אחוז. ולכן אני מבקש שתעמדי על שלך."

היכולת של קרייג למסגר כל מה שהוא רצה להשיג כאילו הוא משרת את האינטרסים שלה היתה מרשימה. מה שהוא באמת התכוון לומר הוא שהחברה תגן על עצמה ולא תוכתם מהתפקיד שמאיה מילאה בתיק ושממנו הם לא הרוויחו פרוטה.

"לדבוק בדעה שלי במשך עשור אך ורק מתוך עיקרון הוא דבר אחד," אמרה. "אבל להיות מטומטמת שדבקה בהחלטה טיפשית אפילו אחרי שראיה חדשה מוכיחה את טעותי זה דבר אחר לגמרי."

"כולנו משתדלים ללמוד מהטעויות שלנו, נכון?"

החלק המעוות היה שאם אכן יש לריק לנארד ראיה חדשה שתפליל בוודאות את בובי נוק — ומאיה תתנצל בפומבי — מצבה יהיה טוב יותר, מבחינת יחסי ציבור, מכפי שהוא היום. יש סנגורים שהם סרבני התנצלות כשמדובר ברוצחים, אבל לא מאיה. היא תוכל לטעון שהלכה בעקבות הראיות להיכן שאלה הובילו אותה, גם אם פירוש הדבר הוא שעליה לשנות את דעתה. אחרי זה היא לעולם תיכנס לאולמות בית המשפט כאדם כן וישר.

אחרי שתשמע מה הראיה המסתורית החדשה, היא תצטרך רק להודות שטעתה.

מאיה לא אמרה הרבה כשקרייג הושיט לה דף עם הפרטים. הכינוס יתקיים בעוד חודש. פעם נוספת יוזמנו המושבעים להעביר את הלילה במלון אומני שברחוב אוליב. המלון שבו היו מסוגרים בעת המשפט.

מאיה לא אמרה את המילה "כן" בשום שלב בשיחה. היא רק הנהנה והקשיבה וניסתה להתעלם מהתחושה המטרידה שמפילים אותה בפח.

קרייג קם לבסוף. הוא העיף מבט בשולחנה ועיווה את פניו.

"זה הראש של הבעל של בלן ואסקז?"

היא הוציאה את התצלומים מוקדם יותר. "כן."

"שמעתי שאת מקבלת סיכון מתוך פזיזות. כל הכבוד."

אחרי שהוא יצא, נשארה מאיה בכיסאה ותופפה באצבעותיה על התצלומים המזוויעים.

מה היא היתה עושה בעשר השנים האלה לולא המשפט? הצעירה הרצינית והנאיבית בת העשרים ושש שנכנסה בפעם הראשונה לבית המשפט היתה אישה שונה, שמאיה זכרה במעומעם כאילו פגשה אותה פעם במסיבה.

לפעמים היא עדיין נמלאה כעס. אנשים רבים כל כך הכעיסו אותה: השופט שבודד אותם לזמן רב מדי, עורכי הדין שתמרנו אותם, המנחים של תוכניות הראיונות שהפכו אותם לעיקר הסיפור. היא רצתה לצעוק על כולם: היא לא רצחה את ג'סיקה סילבר.

פניה של ג'סיקה היו שקועות תמיד מתחת לקו המים של זיכרונה. בכל רגע היו יכולות לשוב ולעלות. היא היתה עומדת בתור בבית קפה, ופתאום הן היו עולות. העיניים הכחולות של ג'סיקה, לחייה החלקות, החיוך הזוהר שלה. התמונה המפורסמת של נערה יפהפייה שפשוט נמחתה מעל פני האדמה. מי שרצח אותה היה המפלצת שמן הראוי היה שיספוג את כל זעמה של מאיה ושל כל אחד אחר.

ועם זאת, כשישבה ליד שולחן העבודה שלה, הרוצח לא היה האדם שאליו כיוונה מאיה את כעסה. לא, היורש הנוכחי למרירותה של מאיה, האדם האחראי יותר מכול להעמדתה במצב הזה, היה מושבעת מספר 272.