המטרה

1

ארבע־מאות גברים חיו כאן, רובם עד סוף ימיהם עלי אדמות.

ואז הגיהינום עמד לקבל אותם לנצח.

הקירות היו קירות בטון עבים, מכוסים מבפנים שכבות של גרפיטי דוחה שלא חס על שום ביטוי נגד השחיתות המוסרית הקולקטיבית. בכל שנה נוסף עוד לכלוך על הקירות, כמו רפש המצטבר בביוב. סורגי הפלדה היו מחורצים ומצולקים, אם כי לא היה אפשר לפרצם בידי אדם. היו אחדים שהצליחו לברוח, אם כי לא בשלושים השנים האחרונות – מאז שמעבר לחומות לא היה לאן ללכת. האנשים שחיו בחוץ, בסביבה הזאת, לא היו ידידותיים יותר מאלה שבפנים.

והיו להם גם יותר רובים.

הזקן קיבל שוב התקף חריף של שיעול וירק דם, שהעיד על מצבו הסופני כמו כל ביטוי של מומחה רפואי. הוא ידע שהוא עומד למות; השאלה היחידה שנותרה היתה מתי. לכן היה עליו להחזיק מעמד. נשאר לו עוד משהו לעשות, והוא ידע שלא תהיה לו הזדמנות שנייה לעשותו.

אֶרל פוֹנְטֵיין היה גבר גדול, גם אחרי שגופו התכווץ. זה קרה לו כשגרורות הסרטן אכלו אותו מבפנים. פניו התקמטו מאוד, גם מרוב שנים וגם מארבע חפיסות של סיגריות מנטה ביום, דיאטה דלה, ובעיקר תחושת מרירות של אי צדק. עורו היה דק ובצקי מעשרות שנים במקום הזה, שהשמש מעולם לא הגיעה אליו.

הוא התיישב במיטתו במאמץ רב והסתכל סביבו על האסירים האחרים במחלקה. היו שם רק שבעה, ומצבו של איש מהם לא היה גרוע כשלו. הם אולי יוכלו לעזוב את המקום בהליכה זקופה. הוא היה מעבר לזה, ולמרות מצבו החמור הוא חייך.

אסיר אחר שישב מולו ראה את הבעת פניו השמחה של ארל וקרא, "מה יש לך לחייך, לכל הרוחות, ארל? למה שלא תשתף גם אותנו בבדיחה?"

חיוכו של ארל התפשט על פניו הרחבות. הוא הצליח לחייך למרות הכאב בעצמותיו. הוא הרגיש כאילו מישהו מנסר אותן במסור קהה. "יוצאים מפה, ג'וניור," אמר ארל.

"קשקוש," אמר האסיר האחר, שנודע כ'ג'וניור' בין הקירות האלה, בלי שום סיבה מיוחדת. הוא אנס ורצח חמש נשים ברחבי הארץ, רק מפני שלרוע מזלן הן חצו את דרכו. הרשויות עשו כל מאמץ לטפל במחלתו הנוכחית כדי שיגיע בריא למועד הוצאתו הרשמית להורג, בעוד חודשיים.

ארל הינהן, "יוצאים מפה."

"איך?"

"בארון, זה איך, ג'וניור, בדיוק כמו התחת הרזה שלך." ארל צחק בשעה שג'וניור הניע את ראשו מצד לצד וחזר לבהות בעיניים עגומות בצינורות העירוי שלו. הם דמו לאלה שעמדו להכניס לגופו את החומרים הכימיים הקטלניים שישימו קץ לחייו בחדר המוות באלבמה. אחר כך הוא הסיט את עיניו, עצם אותן ונרדם, כאילו התאמן לקראת השינה העמוקה מכול בעוד שישים יום בדיוק.

ארל חזר לשכב והרטיט את השרשרת הצמודה לאזיק סביב ידו הימנית, שהיה מחובר לטבעת ברזל חזקה וחלודה, מקובעת לקיר.

"אני מסתלק," הוא שאג. "כדאי שתשלחו את הכלבים האכזריים לרדוף אחרי." אחר כך תקף אותו עוד פרץ של שיעול, שנמשך עד שאח נכנס ונתן לו מים, גלולה וטפיחה חזקה על הגב. אחר כך הוא עזר לארל לשבת זקוף.

האח כנראה לא ידע מדוע נשלח ארל לכלא, וגם לא היה אכפת לו אילו ידע. כל אסיר בכלא הזה עשה משהו כל כך נורא, שכל סוהר ועובד במקום הזה היה לגמרי אדיש כלפיו.

"תירגע, ארל," אמר האח. "אתה רק מחמיר את המצב."

ארל נרגע, נשען בגבו על הכר והסתכל על האח במבט ארוך. "אפשר להחמיר אותו? יכול להיות מצב יותר גרוע?"

האח הגיב במשיכת כתפיים. "כל דבר יכול להיות יותר גרוע. ואולי היית צריך לחשוב על זה לפני שהגעת הנה."

ארל ענה בפרץ של אנרגיה, "היי, ילד, אתה יכול להביא לי סיגריה? רק תשים לי אותה בין האצבעות, ותדליק לי אותה. אני לא אגלה לאף אחד שעשית את זה. נשבע לך וכל החרא הזה, אפילו שאני לא בן־אדם שפוחד מאלוהים."

האח החוויר מעצם הרעיון שיעשה דבר כזה. "אה, כן, אולי אם היינו עכשיו ב-1970. אתה מחובר לחמצן, בשם אלוהים. זה יכול להתפוצץ, ארל."

ארל חייך, חשף שיניים צהובות ופערים רבים ביניהן. "לעזאזל, אני מעדיף להתפוצץ ולא לשכב ולתת לחרא הזה שבפנים לאכול אותי חי."

"כן? אבל אנחנו לא רוצים. תבין, ארל, זאת הבעיה של רוב בני־האדם, שהם חושבים רק על עצמם."

"רק סיגריה אחת, ילד. אני אוהב סיגריות 'וינסטון'. יש לך 'וינסטון'? זאת המשאלה האחרונה שלי. אתה חייב למלא אותה. כמו הארוחה האחרונה שלי. זה החוק." הוא טילטל את השרשרת שלו. "סיגריה אחרונה. אתה חייב לתת לי." הוא טילטל את השרשרת בחוזקה. "תן לי."

האח אמר, "אתה גוסס מסרטן ריאות, ארל. איך אתה חושב שקיבלת אותו? אני אתן לך רמז. לא סתם קוראים להן 'מקלות סרטן'. ישו, מריה ויוסף! עם טיפשות כמו שלך אתה יכול להודות לאל הטוב שחיית עד עכשיו."

"תן לי סיגריה, שמוק קטן שכמוך."

היה ברור שהאח סיים את השיחה עם ארל. "שמע, יש לי המון חולים לטפל בהם. בוא נמשיך את היום בשקט, מה אתה אומר, זקן? אני לא רוצה לקרוא לסוהר. אלברט תורן עכשיו, ואלברט לא ידוע ביחס העדין והאוהב שלו. הוא יוריד מקל על הגולגולת שלך, גם אם אתה חולה או גוסס, ואחר כך ישקר בדוח שלו, ואף אחד לא יסתור את דבריו. האיש הזה מפחיד, ולא מעניין אותו כלום. אתה יודע את זה."

לפני שהאח הסתלק אמר ארל, "אתה יודע למה אני כאן?"

האח חייך. "בוא נראה. כי אתה גוסס ומדינת אלבמה לא מוכנה לשלוח אדם כמוך להוספיס, גם אם אתה עולה להם המון כסף בהוצאות רפואיות?"

"לא, לא התכוונתי לבית־החולים. התכוונתי לכלא," אמר ארל, וקולו נשמע שקט וגרוני. "תן לי עוד קצת מים, טוב? אני יכול לקבל מים במקום הארור הזה, נכון?"

האח מזג לו כוס מים וארל שתה אותם, ניגב את פניו ואמר במרץ מוגבר, "הגעתי לכלא לפני עשרים שנה. קודם למאסר עולם בכלא פדרלי, אבל אחר כך העבירו אותי לעונש מוות. עורכי דין בני זונות. המדינה שמה יד על התחת שלי. המשטרה הפדרלית נתנה להם. פשוט נתנה להם. יש לי זכויות, נכון? לעזאזל, כלום לא היה לי, אם זה היה תלוי בהם. אתה מבין מה אני אומר? רק בגלל שהרגתי אותה. היתה לי מיטה נחמדה בכלא הפדרלי. עכשיו תראה אותי. באוויר. מזלי שלא חטפתי איידס." הוא הרים את מרפקיו והנמיך את קולו. "אתה יודע שמקבלים את זה פה."

"אהה," אמר האח, שבדק את גיליונו של חולה אחר במחשב הנייד שלו. הוא היה מונח על עגלה עם מגירות נעולות שבהן נשמרו התרופות.

ארל אמר, "זה עשרים ושתיים שנה פה. הרבה זמן."

"כן, אתה יודע לעשות חשבון כמו שצריך, ארל," אמר האח בהיסח הדעת.

"בוש הראשון היה עדיין נשיא, אבל הבחור ההוא מארקנסו ניצח אותו בבחירות. ראיתי את זה בטלוויזיה כשהגעתי הנה. זה היה ב-92'. מה היה שמו, תזכיר לי? אומרים שהוא חצי שחור."

"ביל קלינטון. והוא לא חצי שחור. הוא רק ניגן בסקסופון והלך לפעמים לכנסיות של אפרו־אמריקאים."

"נכון. זה הוא. מאז אני פה."

"אני הייתי בן שבע."

"מה?" נבח ארל וצימצם את עיניו כדי להיטיב לראות. הוא שיפשף את הכאב בבטנו בלי לשים לב.

האח אמר, "הייתי בן שבע כשקלינטון נבחר. להורים שלי היו חילוקי דעות. הם היו רפובליקנים, כמובן, אבל הוא היה בכל זאת בחור דרומי. אני חושב שהם הצביעו בשבילו, אבל לא היו מוכנים להודות בזה. זה לא עניין אף אחד. זאת אלבמה, אחרי הכול. ליברל שמנצח כאן יקפא מקור. אני צודק?"

"אין כמו אלבמה," אמר ארל והינהן. "חייתי כאן הרבה זמן. היתה לי משפחה פה, אבל אני מג'ורג'יה בכלל. אני יליד ג'ורג'יה. לא גדלתי באלבמה."

"טוב."

"אבל שלחו אותי לכלא הזה פה בגלל מה שעשיתי באלבמה."

"בטח. לא שזה משנה הרבה. ג'ורג'יה, אלבמה, כמו בני דודים קרובים. זה לא כאילו שהיו לוקחים את התחת שלך מפה לניו־יורק או למסצ'וסטס. אלה ארצות לגמרי זרות שם בצפון, זה בטוח."

"בגלל מה שעשיתי," אמר ארל בנשימה מקוטעת, והמשיך לשפשף את בטנו. "אני לא סובל יהודים, שחורים וקתולים. גם על פרסביטריאנים אני לא שם זין."

האח הסתכל עליו ואמר בטון משועשע, "זה כמו לשנוא את האיימיש."

"הם צווחים כמו חזירים כשהורגים אותם, אני נשבע לך. בעיקר יהודים ושחורים." הוא משך בכתפיו ומחה את הזיעה ממצחו בסדין. "האמת היא שלא הרגתי אף פעם שום פרסביטריאני. פשוט לא יצא לי, אבל הייתי הורג אחד כזה אם היתה לי הזדמנות." חיוכו גדל והגיע עד עיניו. באותו רגע היה קל לראות שלמרות גילו ומחלתו, ארל פונטיין היה רוצח. נשאר רוצח. ויישאר תמיד רוצח עד יום מותו, דבר שנדחה יותר מדי לדעתם של כמה אזרחים שומרי חוק.

האח פתח מגירה בעגלה שלו והוציא משם תרופות. "למה שתעשה דבר כזה? האנשים האלה לא עשו לך שום דבר, אני מוכן להתערב."

ארל השתעל, ירק ליחה לתוך כוסו ואמר בעצב, "הם נושמים. בשבילי זה מספיק."

"אני מתאר לעצמי שבגלל זה אתה כאן. אבל אתה חייב להשלים עם אלוהים, ארל. כולם ילדים של אלוהים. אתה חייב להשלים איתו. בקרוב תראה אותו."

ארל צחק עד שהשתנק. אחר כך נרגע ותווי פניו התבהרו. "באים לבקר אותי היום."

"יופי, ארל," אמר האח כשנתן משכך כאבים לחולה במיטה הסמוכה. "משפחה?"

"לא. את המשפחה שלי הרגתי."

"למה עשית דבר כזה? הם היו יהודים או פרסביטריאנים או שחורים?"

"אנשים באים לראות אותי," אמר ארל. "אני עוד לא סיימתי, אתה מבין?"

"אהה." האח בדק את המוניטור של החולה האחר. "טוב שאתה מנצל את הזמן שנשאר לך, זקן. השעון מתקתק, לכולנו."

"באים לבקר אצלי היום," אמר ארל. "סימנתי את זה כאן על הקיר. תראה."

הוא הצביע על קיר הבטון, שם השתמש בציפורן אצבעו כדי לקלף את הצבע. "הם אמרו שבעוד שישה ימים הם יבואו לבקר אצלי. סימנתי כאן שישה ימים. אני טוב במספרים. המוח בכל זאת עוד עובד."

"טוב, אז תמסור להם דרישת שלום ממני," אמר האח והתרחק עם עגלתו.

אחר כך הסתכל ארל על פתח המחלקה, כששני גברים הגיעו. הם היו לבושים בחליפות כהות וחולצות לבנות, ונעליהם השחורות היו מצוחצחות. לאחד מהם היו משקפיים במסגרת שחורה. השני נראה כאילו בקושי גמר תיכון. שניהם החזיקו ספרי תנ"ך ועל פניהם היו הבעות עדינות ומכובדות. הם נראו רגועים, מכובדים ומכבדי חוק. בעצם, הם לא היו אף אחד מהדברים האלה.

ארל משך את עיניהם. "באים לבקר אצלי," הוא מילמל, וחושיו נהיו פתאום צלולים כפי שהיו מאז ומתמיד. שוב היתה לו מטרה בחייו. זה קרה ממש לפני מותו, אבל זאת היתה בכל זאת מטרה.

"הרגתי את המשפחה שלי," הוא אמר. אבל זה לא היה לגמרי נכון. הוא רצח את אשתו וקבר את גופתה במרתף ביתם. מצאו אותה רק אחרי שנים. בגלל זה הוא ישב בכלא ונידון למוות. הוא היה יכול למצוא מקום מסתור יותר טוב מזה, כנראה, אבל זה לא היה דבר שקיבל עדיפות. הוא היה עסוק בהריגת אחרים.

הממשל הפדרלי איפשר למדינת אלבמה לשפוט אותו, להרשיעו ולדון אותו למוות על רציחתה. הוא היה אמור לבקר בחדר המוות של אלבמה בכלא 'הולמן' שבאטמור. מאז 2002 הרגה אלבמה את נידוניה באמצעות זריקה קטלנית, אבל כמה מתומכי עונש המוות פעלו להחזרתה של שיטת ההריגה הישנה בכיסא החשמלי.

אף אחד מהדברים האלה לא הטריד את ארל. ערעורו נמשך זמן רב כל כך, שהוא כבר לא היה מועמד להמתה עכשיו. זה קרה בגלל הסרטן שלו. למרבה האירוניה, על פי החוק, חייב אסיר להיות בריא כדי שיוצא להורג. ובכל זאת הם רק הצילו אותו ממוות מהיר ונטול כאבים כדי שהטבע יוכל להחליפו במוות ארוך והרבה יותר כואב בצורת סרטן ריאות שהתפשט בכל גופו. יש שיאמרו שזה צדק מתוק. הוא פשוט קרא לזה מזל מחורבן.

הוא נופף בידו אל שני הגברים בחליפות.

הוא רצח את אשתו, בזה לא היה ספק. והוא רצח גם רבים אחרים, אם כי כמה בדיוק הוא לא זכר. יהודים, שחורים, אולי כמה קתולים. ייתכן שרצח גם פרסביטריאני. לעזאזל, הוא לא ידע. הם הרי לא נשאו תעודות זהות שנכתב בהן מהי אמונתם. כל מי שפגש בדרכו היה מישהו שצריך להרגו. והוא נתן לאנשים רבים להיקלע לדרכו, עד כמה שזה התאפשר.

עכשיו הוא היה כבול אל קיר וגוסס. ועדיין, נותר לו משהו לעשות.

ליתר דיוק, נשאר לו עוד אדם אחד להרוג.