מבוא
בחיבור זה נבקש להתחקות אחר גילוייה של הלקסיקוגרפיה, המילונאות המקראית, כפי שזו באה לידי ביטוי בגופו של ספר התנ"ך. אל הדחף לפרש מילים, שימיו כימי הלשון, מצטרף כוח היצירה של סופרי המקרא המוצאים אפיקים מקוריים ומגוונים לבטא את פרשנותם. עיקר ענייננו הוא בביאורים סמויים הרומזים לעתים מזומנות למילים שאינן מופיעות בגוף הכתוב ולפעמים אף אינן מתועדות במקרא.
חיפושנו אחר הביאורים הנסתרים הוא פרייה של יקיצה מאוחרת: לפני עשרות בשנים תרנו אחר מדרשי שמות סמויים, שהם, כהגדרתנו: רמזים לשמות שאינם מלווים בנוסחאות כגון "על כן קרא שמו" או "ותקרא את שמו... לאמר", רמזים שהקורא חש בהם אך מכוחה של הדינמיקה הפנימית של היחידה הספרותית, מעין צבר הרמזים לשמו של לוט מן השורש מל"ט (בר' יט, יז, יט, כ, כב) או לשמות המקומות סדום ועמורה: "ועמק השדים בארת בארת חמר וינסו מלך סדם ועמרה ויפלו שמה..." (בר' יד, י). לעתים אין כלל קרבה צלילית בין השם לבין מדרשו והשם נדרש דווקא על ידי מילה נרדפת לזו שאנו מדמים לשמוע בו. כך למשל המדרש הסמוי לשם גדעון עושה שימוש בשורש כר"ת, נרדפו של השורש גד"ע (שו' ו, כה, כח, ל), או מדרש שמו של שֵלה בן יהודה המסתיים במילים "... והיה בכזיב בלדתה אתו" (בר' לח, ה), והרי השורשים של"ה וכז"ב נרדפים הם כפי שעולה מהקבלת הפסוקים טז וכח במלכים ב ד.
בין מדרשי השמות שאינם נוקטים בקרבה צלילית יש לכלול אף את אלה הדורשים שם אחד, ואילו לצד המדרש מופיע דווקא שם אחר של האדם או המקום: משלושת שמותיו של עשו-אדום-שעיר מופיע במעשה לידתו רק השם עשו, אך לצדו נדרשים שני שמותיו האחרים: "ויצא הראשון אדמוני (אדום) כלו כאדרת שער (שעיר) ויקראו שמו עשו" (בר' כה, כה). כך גם לגבי מדרש השם של הסנה. הסנה הבוער דורש את השם סיני (שמ' ג, ב, ג), אך שמו הגלוי של ההר בסיפור ההתגלות הראשונה למשה הוא חֹרב (שם שם, א).
בשנים האחרונות התחלנו להרהר באפשרות שמא המקרא מבאר מילים בדרכים דומות לאלה שבאמצעותן הוא מפרש שמות. מחשבות אלה הניבו את החיבור המונח עתה לפני הקורא.
אך קודם שנתחקה אחר ביאורי המילים הנסתרים, דומה כי יקל עלינו לשכנע את הקורא שהדחף לפרש מילים עתיק הוא אם נפתח בדוגמאות לביאורים גלויים.
יש והכורח לבאר מילה קשה, שאיננה רווחת עוד בלשון, ולהמירה במילה קלה וידועה ממנה בא לידי ביטוי בטקסט מקביל. בנבואת עובדיה נאמר על אודות עשו הוא אדום: "... נבעו מצפניו" (פס' ו). ואילו בנוסחתה השנייה של הנבואה ביר' מט נאמר: "... גליתי את מסתריו..." (פס' י).
תופעה זו של ביאור מילים באמצעות המרתן רווחת בספר דברי הימים: תחת "וחית פלשתים" (שמ"ב כג, יג) גורס ספר דברי הימים "ומחנה פלשתים" (דה"א יא, טו). המילה 'מחנה' רווחת בספר דברי הימים (לדוגמה דה"א ט, יט; דה"ב לב, כא). כמו כן, גם במקום הביטוי הקשה "זהב מופז" (מל"א י, יח) גורס ספר דברי הימים "זהב טהור" (דה"ב ט, יז). צירוף זה שב ומופיע גם בדה"א כח, יז ובדה"ב ג, ד.
תחת הנאמר על דוד שהיה "מפזז ומכרכר לפני ה'" (שמ"ב ו, טז) מצויים בספר דברי הימים פעלים שכיחים: "מרקד ומשחק" (דה"א טו, כט). במלחמת דוד בפלשתים אומר לו ה': "ויהי כשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים אז תחרץ..." (שמ"ב ה, כד), ובספר דברי הימים: "... אז תצא במלחמה..." (דה"א יד, טו).
יש שמילה יחידאית במקורותיו של בעל דברי הימים מומרת על ידו במילה יחידאית אחרת: המילה "דברות" (מל"א ה, כג) מומרת במילה "רפסדות" (דה"ב ב, טו). המילה 'רפסודה' מופיעה בלשון חז"ל במשמעות הדום או קרשי רצפה שנמצאים תחת רגלי היושב.
תופעת המרת המילים רווחת גם בחלק מעדי הנוסח העבריים, בטקסטים עממיים, וולגריים, כגון נוסח שומרון של התורה ובמגילת ישעיהו השלמה מקומראן.
יש ובמקום להמיר מילה ישלב פרשן בכתוב גלוסה, מילה נרדפת, לצד המילה הקשה; בדב' כג נאמר: "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן" (פס' כה). המילה 'שבעך' מבארת את המילה 'נפשך'. המילה 'נפש' משמשת במשמעות גרון, תיאבון (ראו לדוגמה יש' נו, יא; מש' כג, ב). לעתים לא תתמצה ההערה במילה אחת אלא תארך כדי הסבר למדני רב מילים. בסיפור על אודות המפגש הראשון בין שמואל ושאול מכונה שמואל 'רואה' (שמ"א ט, יא, יח-יט). אך ההערה המסבירה מונח זה: "לפנים בישראל כה אמר האיש בלכתו לדרוש אלהים לכו ונלכה עד הראה כי לנביא היום יקרא לפנים הראה" (שם שם, ט), קוטעת את רצף השיחה בין נער שאול ואדוניו ומקדימה את הצורך בה, שהרי רק מפסוק יא ואילך יכונה שמואל בתואר הנדיר 'רואה'.
נעבור עתה לתופעה פרשנית־דרשנית שהיא בשר מבשרה של היחידה הספרותית: מדרשי מילים. תופעה זו דומה, כאמור, למדרשי שמות, וכמותה מתחלקת למדרשי מילים גלויים ומדרשי מילים סמויים, ובמבוא נביא כמה מן המדרשים הגלויים. הדוגמה הראשונה היא מדברי אדם: "... זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת" (בר' ב, כג). הכתוב שימש את חז"ל בקביעתם: "... מיכן אתה למד שניתנה התורה בלשון הקודש, ר' פינחס ור' חלקיה בשם ר' סימון כשם שניתנה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש, שמעת מימיך אומר גיני גיניה, איתא איתתא, אנתרופי אנתרופייא, גברא גברתא, אלא איש ואשה, למה שהלשון הזה נופל על הלשון הזה" (בראשית רבה יח, ד [עמ' 165-164]).
גם מדרש המילה 'מן' הוא ממדרשי המילים הגלויים, אף שקיימת הפרדה בין מדרש המילה: "ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא ויאמר משה אלהם הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" (שמ' טז, טו) לבין הקריאה בשם: "ויקראו בית ישראל את שמו מן..." (שם שם, לא). אין לדעת אם לצורך מדרש המילה נשאל יסוד קדמון של הלשון 'מן' במשמע 'מה', צורה הקיימת במכתבי אל־עמארנה ובלשון האוגריתית, או שמא מהדהדת בשאלה "מן הוא" לשון ארמית (ראו לדוגמה עז' ה, ד). אין להוציא מכלל אפשרות כי בדברי משה המצוטטים לעיל "הוא הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה" מסתתר גם מדרש מילה סמוי מלשון "מָנָה" – מידת המזון הניתנת לאדם (לדוגמה שמ' כט, כו; שמ"א א, ד-ה).
במגילת אסתר מופיע פעמיים הסבר גלוי למילה 'פור': "פור הוא הגורל" (אס' ג, ז; שם ט, כד) כהכנה להסבר שמם של ימי הפורים: "על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור..." (אס' ט, כו).
יש מדרשי מילים שניתן להגדירם גלויים למחצה. אמנם לא נאמר במפורש טעם הכינוי במילה, אך הקרבה בין המילה לבין הסברה מעידה כי במדרש מילה עסקינן. כך לדוגמה מדרש המילה 'שמים' מלשון 'מים' מופיע בסיפור הבריאה: "ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע ויהי כן. ויקרא אלהים לרקיע שמים..." (בר' א, ז-ח). גזרון המילה 'שמים' מן המילה 'מים' מופיע גם בספרות חז"ל: "מאי שמים? א"ר יוסי בר חנינא ששם מים" (חגיגה יב, ע"א).
בכתוב על אודות האדם (ודוק: האדם ביידוע, ללמדך כי עניין לנו עם שם עצם כללי): "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה..." (בר' ב, ז), ולזיקה שבין אדם ואדמה ראו עוד האמור קודם בריאתו: "... ואדם אין לעבד את האדמה" (שם שם, ה), ובביטוי עונשו של האדם לאחר שאכל מפרי העץ האסור: "ולאדם אמר... בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת..." (שם ג, יז-יט). הזיקה שבין ואדם ואדמה באה לידי ביטוי גם בשילוחו מן הגן: "ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו... וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבד את האדמה אשר לקח משם" (שם שם, כב-כג). מילת אדם נדרשת גם מלשון דם: "שפך דם האדם באדם דמו ישפך..." (בר' ט, ו; עיינו עוד שם ה, ה וכן דב' יב, כג).
בגוף החיבור יובאו, כאמור, מדרשי מילים סמויים; נביאם על פי הסדר האלפא־ביתי של המילים הנדרשות. בפרק המוצא נמיין את דרכי הפרשנות שבאו לידי ביטוי בפירושים השונים.
אנו מקווים כי קוראי חיבורנו אשר יהיו מודעים מכאן ואילך לתופעת מדרשי המילים הסמויים יעלו בחכתם דוגמאות רבות נוספות וכך יעשירו את המילון המקראי הסמוי.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.