המיליארדרים הנאצים

משפחת קוונדט גרפה במשך עשרות שנים רווחים ממלחמות ומתהפוכות. אבל כשגינתר קוונדט בן השלושים ושבע עבר להשתקע בברלין בעיצומה של מגפת השפעת באוקטובר 1918, מלחמות ותהפוכות עמדו לשמוט את הקרקע מתחת לרגליו של טייקון הטקסטיל. גינתר היה עֵד מכלי ראשון לקריסתה של הקיסרות הגרמנית האהובה עליו כשזו הפסידה במלחמת העולם הראשונה, וכמוהו עוד מיליונים מחייליה שלחמו בחפירות. למרות התבוסה המוחצת של האימפריה, משפחת קוונדט עשתה מיליונים מהמלחמה.1 מפעלי הטקסטיל של המשפחה, שגינתר ניהל באזורי הכפר של ברנדנבורג, מרחק כמה שעות נסיעה מצפון לבירה, ייצרו אלפי מדים בשבוע ללקוחתה הוותיקה האימפריאלית. גלים של חיילים צעירים גרמנים נשלחו לחפירות ולחזית, וכל אחד מהם היה זקוק למדים חדשים שיחליפו את בגדי הקרב הקרועים לגזרים של החיילים שנפלו. וכך זה נמשך, שבוע אחר שבוע, במשך ארבע שנים שנראו אינסופיות.

אבל ההפסד של גרמניה היה הרווח של גינתר. כשהמלחמה הסתיימה, ההון שמשפחת קוונדט גרפה בזכותה הספיק למימון מעברו הקבוע לברלין. במהלך המלחמה הצליח גינתר להימנע משירות צבאי, בתחילה מפני שנפסק כי אינו כשיר לכך פיזית, אבל מאוחר יותר מפני שהיה לדמות מפתח בכלכלת המלחמה של הקיסרות. ממקומו בברלין הוא פיקח על מחלקה ציבורית שסיפקה צמר לצבא ולחיל הים. בו בזמן ניהל גינתר את המפעלים של משפחתו, ושלח יום-יום את הוראותיו באמצעות מכתבים, בעוד שני אחיו הצעירים וגיסו נלחמים בחזית. כשחזרו בחיים מהקרב, גינתר הודיע להם כי הוא עובר לגור בברלין לתמיד. הוא ימשיך לפקח על מפעלי הטקסטיל מתוך בירת גרמניה ההומה. אבל הוא גם שאף לפעול בקנה מידה גדול יותר, לבחון אפיקים עסקיים חדשים ולהתרחב לתחומי תעשייה אחרים.

גינתר אהב את ברלין. הוא נולד ב-28 ביולי 1881 בפְּריצְוַלק הכפרית, במרחק כמאה ושלושים קילומטרים מצפון-מערב לבירת הקיסרות. בתור הבן הבכור במשפחה נודעת של יצרני טקסטיל, ולפיכך היורש העתידי של אביו, הוא נשלח לברלין כשהיה בן חמש-עשרה כדי לרכוש השכלה ראויה; הוא גר שם עם המורה שלו לאנגלית. הקיסרות הגרמנית הפכה עם תחילת המאה לאומה מובילה בתחום התעשייה, וברלין היתה לבה הפועם. גינתר ניצל את זמנו החופשי כדי לשוטט ברחבי המטרופולין השוקקת ורחבת הידיים, והיה עד לבנייתן של מסילת הרכבת העילית ושל הרכבת התחתית. גינתר זכר את ימיו בבית הספר בברלין כ"שנים מאושרות."2 הוא היה מעדיף להמשיך בלימודי ארכיטקטורה, אבל זה לא בא בחשבון. גינתר נקרא הביתה ללמוד את תחום הטקסטיל מאביו החולני, אמיל. הפרוסי הפרוטסטנטי הגאה היה איש חסון וגבוה ולו שפם עבות, והוא דגל בעקרונות נוקשים של חסכנות, אדיקות ועבודה קשה.

אבל בשלב זה גינתר לא עבר לברלין לבדו. רעייתו טוֹני ושני בניהם הצעירים, הלמוּט והרבֶּרט, הצטרפו אליו. גינתר היה נשוי אז לטוני במשך שתים-עשרה שנים, והלמוט והרברט היו בני עשר ושמונה, בהתאמה. טוני, ברונטית נאה, היתה אהבת חייו של גינתר. כמעט נאסר עליו לשאת אותה לאישה, מפני שהוריו ראו בבני משפחתה נובורישים.3 לאור ניסיונותיהם לשים קץ ליחסים בין השניים, גינתר שקל ברצינות להגר לארצות הברית. הוא אפילו הרחיק לכת ומצא את הדרך הזולה ביותר להגיע לשם, באמצעות אונייה לבולטימור, כדי לחפש עבודה בשיקגו. אבל גינתר נשאר בבית. בסופו של דבר ניצחו האהבה וההתמדה, והוריו נתנו לבני הזוג את ברכתם.

ב-15 באוקטובר 1918, במהלך חופשת הסתיו, נסעו טוני ושני הבנים לברלין לבקר את גינתר ולראות את בית המשפחה החדש. המשפחה בת ארבע הנפשות התגוררה במלון היוקרה פירסטֶנהוֹף בכיכר פוטסדאם. גינתר היה להוט להראות להם את בית האחוזה שקנה, במרחק כעשרים וחמישה קילומטר מדרום-מערב למרכז העיר, בפרוור המוריק נוֹיבּבֶּלסבֶּרג, שכולו בתי מידות של הבנקאים, של התעשיינים ושל שכבת האינטליגנציה בעלת הממון של ברלין. הבית ניצב ישירות על אגם גריבּניזֶה ובקצה הפארק של ארמון בבלסברג, שם שכן מעון הקיץ של הקיסר; השטח היה מלא בעצים עתיקים. טוני עדיין לא התאוששה כליל מהניתוח שעברה אחרי הלידה המסובכת של הרברט. היא קיוותה להתחזק בבית ובסביבותיו הנעימות: אגם, פארק ורחוב ובו שפע של עצי שקמה, תרזה ואדר. "כאן אחלים סופית," אמרה טוני לגינתר לאחר שערך לה ולשני הבנים סיור במקום.4

אבל לא כך רצה הגורל. יום לאחר הביקור נסעו טוני ושני ילדיה בחזרה לפריצוולק. באותו ערב קיבל גינתר שיחת טלפון מאחד מעובדיו: טוני חזרה מברלין עם תסמינים של שפעת קלה. הבנים נשלחו אל בית קרוב משפחה, כדי שלא יידבקו ממנה. בשעת מגפה יש לנקוט כל אמצעי זהירות — השפעת הספרדית התפשטה בקלות רבה. כעבור יומיים התפתחה השפעת של טוני לדלקת בשתי הריאות. גינתר הנואש נסע לביתו של רופא שהכיר, אבל לא היה בידו של האיש להציע כל עזרה מיידית: היו לו יותר מעשרה חולים שסבלו מאותה מחלה עצמה. טוני מתה באותו ליל אוקטובר קר. היא היתה רק בת שלושים וארבע. האישה השברירית, שכמהה להתחלה חדשה, לא יכלה לעמוד מול הגל העולמי השני של השפעת הספרדית, שהותירה אחריה שובל של מיליוני מתים.

ברגע אחד הפך גינתר לאלמן שגר לבדו בבירה הקדחתנית של קיסרות מובסת שעומדת על סף הכחדה. יתרה מזו, עד מהרה עברו לגור איתו שני בניו הצעירים, שאיבדו זה עתה את אמם; הם היו זקוקים לטיפול מסור יותר מזה שהיה מסוגל לתת להם. לגינתר היה רק מעט זמן בשבילם. היה עליו לבנות אימפריה. לאחר הלוויה של טוני בפריצוולק, ביום סתיו שטוף שמש, עמד גינתר על קברה והרגיש שאיבד "דבר מה שאין להשיב." "האמנתי שאנשים מסוגלים לתת ולקבל אהבה אמיתית רק פעם אחת בחיים," הוא כתב לימים.5

אבל כעבור חצי שנה התאהב גינתר שוב. יחסיו אלה רודפים את משפחת קוונדט עד לימינו אנו. הוא נשבה בקסמה של מגדה פְרידלֶנדֶר, שלימים נודעה בשם מגדה גבלס, "הגברת הראשונה של הרייך השלישי".