המיליארדר הפראי

אם תעניקי לי משמורת על אוליביה, אסלח לך על התנהגות העבר שלך.

אם לא תילחמי בי בעניין, נחזור להיות משפחה. תוכלי לחזור לביתי, לחיי.

ביי אדר עצרה לצד הבית הסגלגל בשכונת בו-קאפ, שני גושי בניינים מביתם של לילה ועלי – הבית שלה עכשיו – הרימה את ידיה מההגה, ולמורת רוחה ראתה את הרעד הקל באצבעותיה. היא רעדה. עדיין. יום שלם אחרי העימות המכוער עם אביה.

לעזאזל איתו, הוא עדיין הצליח לערער את יסודות עולמה. והיא רתחה מכעס על שלרגע קט שקלה את הצעתו, כי הצורך שלה לחזור להיות חלק מהמשפחה גבר זמנית על ההיגיון. אך ברגע שהשכל הישר שלה התעורר, התחוור לה שדבר לא השתנה, שהוא סתם עובד עליה, ובעיקר שהוא משתמש באוליביה כדי להשליט עליה את רצונו.

היא הזכירה לעצמה, שאביה מומחה במניפולציות רגשיות ושאהבתו מותנית לחלוטין.

אני אוהב אותך, רק אם תשמעי בקולי.

אני אוהב אותך, רק אם תאמיני בדרכי.

טוב, שילכו לעזאזל, הוא והשיטות שלו!

לביי נמאס מהמשחקים האלה, שהוא שיחק יותר ממחצית חייה. הוא לא באמת רצה משמורת על אוליביה – העובדה שגם הוא וגם אימהּ לא ניסו לפגוש את נכדתם, בששת החודשים שחלפו מאז מותה של לילה, הובילה למסקנה זו.

לכן לא, היא לא תניח לו להשתמש באחייניתה היתומה ככלי במשחק המעוות שלו. הוא רצה לשלוט בה, כפי ששלט שליטה מוחלטת באימהּ, והבטחתו להעניק אהבה ומחילה הייתה פיתוי שנועד להכניס אותה לתלם. היא לא הייתה טיפשה מספיק, חלשה מספיק, כדי להאמין אחרת.

זו הייתה תזכורת כואבת, בדיוק בזמן הנכון, שאהבה תמיד, תמיד, מגיעה עם מחויבות.

ביי העיפה מבט במראת התשקיף. פניה התקדרו למראה סומק החום המסגיר על פניה של אוליביה הקטנה. עיניה הגדולות השחורות נצצו בדרך כלל מהנאה וממשובה אך היום, בגלל התקררות קשה, הן היו אדומות מעט ומזוגגות.

ביי שפשפה את מצחה באצבעותיה וקיוותה שהשפשוף יסלק גם את כאב הראש, שהתמקם מאחורי עיניה. היא סובבה את ראשה, ראתה את דלת הבית שצבעה כחול-צי נפתחת וחייכה, כשראתה את מאמא בי יוצאת אל המישורת הקטנה שבראש המדרגות הלבנות, לבושה כהרגלה בשמלת קפטן רפויה וארוכת שרוולים. היום החיג'אב, כיסוי הראש, שלה היה בצבע סגול כהה עמוק.

ביי קפצה מהמכונית ועלתה בריצה קלה במדרגות הספורות, כדי לאחוז בידיה של מאמא בי. היא נשקה תחילה ללחי קמוטה אחת ואז לאחרת. "תודה שאת לוקחת את אוליביה. אני ממש מעריכה את זה."

מאמא בי ביטלה את מילות התודה שלה בהינף יד. "היא הנינה שלי – ברור שאני אעזור." היא קימטה את המצח. "אמרת שאת חושבת שהיא מפתחת משהו?"

"אני חושבת שזו רק התקררות."

ביי שימשה לליב "אימא" רק שישה חודשים, ואחרי שנים של טיולים בעולם ואחריות על עצמה בלבד, עדיין התקשתה לעכל את האחריות החדשה שלה. מה לעזאזל אחותה הצעירה לילה ובעלה עלי חשבו לעצמם, כשמינו אותה לאפוטרופוסית של אוליביה? היא הבינה כמובן מדוע הם לא בחרו בהורים שלה – התנהגותו האחרונה של אביה הבהירה את הנקודה – אך לעלי היו בני דודים נפלאים, שכל אחד מהם היה שמח לצרף את ליב אל להקת האפרוחים ההולכת ומתרחבת שלו.

אבל לא, מסיבה מטורפת כלשהי החליטו לילה ועלי שביי, למרות חוסר הניסיון המוחלט שלה בגידול ילדים, היא האדם שהם רוצים שיגדל את בתם היפהפייה. והיא הייתה יפהפייה, עם תלתליה השחורים, עור השמנת השחום הבהיר שלה ששיקף את מורשת קייפ מלאי של אביה, הפה המפותל הוורוד והעיניים העמוקות הסופר-כהות. היא הייתה גם תובענית ועקשנית, נמרצת ושובבה, וכמו כן מעייפת נורא. התפקיד של אם יחידנית היה מעייף.

התפקיד של אם יחידנית, שמנסה להרוויח מספיק כדי לכלכל את עצמה ואת ליב, היה מתיש להחריד.

"למה את נוסעת לדה ויין היום?" שאלה מאמא בי.

ביי שילבה זרועות ונשענה על עקביה. "אני נפגשת עם דיגבי טמפסט-ויין..."

הגבות המתוחות של מאמא בי, שהיו דקות וקמורות, התרוממו בהפתעה. "המיליארדר הפראי? הוא לא ניהל רומן עם זמרת האופרה ההיא?"

מאמא בי בלבלה בין דיגבי לבין אביו, הנואף העשיר כקורח והידוע לשמצה, שביחד עם אשתו השערורייתית כמוהו דאגו לשעשע את העיר, את המדינה – וכמעט את כל העולם – במעשיות על המסיבות, המריבות והרומנים המופקרים והמתוקשרים שלהם.

"אביו, גיל, ניהל את הרומן עם זמרת האופרה, מאמא בי." אך התקשורת אכן כינתה את דיגבי המיליארדר הפראי, בגלל אהבתו למהירות, לאדרנלין ולהרפתקאות. הוא גם החליף חברות – נשות חברה, דוגמניות ואריסטוקרטיות – במהירות של סביבון. כולם ידעו על הסלידה שלו ממחויבות, מנישואים וממשפחה. עם הורים כאלה, היא לא יכלה להאשים אותו. היא גם לא יכלה לשפוט אותו, משום שגם היא עזבה את המדינה ברגע שיכלה, והציבה קילומטרים רבים ככל האפשר בינה לבין הוריה.

ביי ראתה שמאמא בי עדיין מחכה להסבר. "את זוכרת את ברין? ואביגייל? הן גרו בבית שבפינת הרחוב שלי?"

מאמא בי הנהנה.

"ברין מאורסת לראד טמפסט-ויין ואביגייל עובדת אצלו. לפני כמה שבועות, ברין סיפרה לי שדיגבי מחפש כבר חודשים מעצב פנים. הוא רוצה לעצב מחדש חדרים מסוימים במלון דה ויין. ברין תמיד נמצאת באיזו חופשה עם ראד, אבל אבי סידרה לי פגישה עם דיגבי."

ביי עיקמה את שפתיה, כי חששה מהפגישה הצפויה. למען האמת, היא חשבה שהיא מבזבזת את הזמן שלה. ושלו.

לדברי ברין, דיגבי ראיין מספר מעצבי פנים, מהטובים באזור ובעולם, אך טרם מצא מישהו שהבין את החזון שלו.

ביי לא חשבה שהיא, בתור חובבנית – היא קיבלה את תעודת ההסמכה, אך מעולם לא עבדה כמעצבת פנים – תהיה התשובה לתפילותיו של דיגבי טמפסט-ויין.

אך היא נזקקה נואשות לעבודה, וזו הייתה ההזדמנות היחידה שלה להרוויח כסף, בעבודה שהיא אוהבת. חסכונותיה הידלדלו במהירות, ואומנם היא ירשה את הבית של לילה ועלי עם מותם, אך הם לא השאירו לה כסף ממשי.

כספיה הלכו ואזלו במהירות, ואם היא לא תמצא עבודה כמעצבת פנים, יהיה עליה לחפש עבודה כמהנדסת. היא תהיה אומללה, אך אומללותה תכניס לה משכורת יפה.

אוף. היא מעדיפה לדקור את עצמה בעין חזור ודקור, במזלג חלוד.

העבודה אצל דיגבי טמפסט-ויין תזרים חמצן לחשבון הבנק המחרחר שלה. כמו כן, היא הניחה שהעבודה תפתח לה דלתות לעבודות עתידיות בעיצוב פנים. עם זאת, הזכיר לה קול ההיגיון, אם מוריס וקמפניו, שני מעצבים מפורסמים, אחד מניו-יורק והאחר מלונדון, לא הצליחו לעמוד בציפיות, ביי לא תלתה תקוות רבות בהצלחה שלה.

אך היא הייתה מוכרחה לנסות.

"תסמכי על עצמך, ביי יקירתי, ותסמכי על הכישרון שלך. ואם את לא מאמינה בעצמך, איך את יכולה לצפות מטמפסט-ויין הזה להאמין בך?" שאלה מאמא בי, בראש מוטה לצד.

ביי השפילה מבט אל ידיהן השלובות עדיין, אחת בהירה ואחת כהה, ושמחה שהאישה החכמה הזאת היא חלק מחייה. ביי הייתה תוצר של משפחה מיוחסת וסופר-שמרנית, שחייתה את חייה מאחורי החומות הענקיות של אחוזתם בשכונת רונדבוש ושבחרה בקפידה את האנשים שאיתם התרועעה. אנשים עשירים, אנשים מיוחסים, אנשים לבנים. המגורים של בתם ונכדתם בשכונת בו-קאפ התוססת והמוסלמית ברובה, לא היו מקובלים עליהם.

למרבה המזל, לביי היה ניסיון רב בהתמרדות, במאבק ובהתעלמות מוחלטת מהתכתיבים, הדעות והדרישות של הוריה. מאמא בי המתוקה, הקשוחה והגאה הפכה תוך חצי שנה בלבד למשפחה שלה, והדעה שלה הייתה היחידה שראויה להקשבה.

ביי נשאה את אוליביה, שנרדמה בינתיים, אל ביתה של מאמא בי, הודתה שוב למאמא בי, נשקה ללחייה וקפצה בחזרה למכונית שלה.

כעבור חמש-עשרה דקות, הפנתה ביי את המכונית הקטנה שלה אל שביל הגישה התחום אלונים של דה ויין, שענפים עתיקים חיפו מעליו. הר השולחן הדרמתי והמשתנה תמידית התנשא מעל המלון המשתרע, הצבוע ירקרק ולבן. במשך יותר ממאה שנה, המלון היה נווה מדבר של רוגע ואלגנטיות, בלב העיר. ראשי התעשייה סגרו בו עסקאות בחדרי ישיבות ובברים, בני מלוכה וסלבריטאים בחרו להניח בו את ראשיהם.

ביי החנתה את המכונית והביטה סביב. היא מעולם לא ביקרה בעבר במוסד האיקוני, ועיניה נדדו מהמבנים המרשימים אל הר השולחן ובחזרה. וואו. מהמעט שראתה, גם השטחים היו מרהיבים, ומדשאות ירוקות בוהקות מטופחות לעילא הפרידו בין ערוגות של פרחים ססגוניים ושיחים מעניינים. אם זיכרונה לא הטעה אותה, מאחורי המלון השתרע גן ורדים עטור פרסים, והיא קראה שהשטחים הנרחבים מנוקדים במזרקות מקסימות גחמניות ובביתני גזיבו מברזל חשיל.

כמו כל אתרי הנופש המתהדרים בשישה כוכבים, המקום הציע מספר בריכות מחוממות, מגרשי טניס, חדר כושר משוכלל עם מאמנים פרטיים, ספא, בוטיקים וסלון לעיצוב שיער.

יוקרתי, רומנטי, איקוני...

שוב... מה היא עושה כאן?

כסף, כסף.

ביי הורידה את מגן השמש שלה כדי לבחון את הופעתה. היא פיתלה קודם את שערה הגלי הארוך לפקעת רפויה על עורפה, והמראה היה סביר. היא מרחה קצת מייק-אפ על פניה, אך כמו תמיד האיפור לא הצליח לכסות את תפזורת הנמשים הנרחבת על אפה ועצמות לחייה הגבוהות. עיניה בגוון הוויסקי – שהיו לדעתה המעלה הכי גדולה שלה – שיקפו את חרדתה ואת התשישות הכללית שלה.

ביי השפילה מבט אל חולצת הטי הוורדרדה שלה ואל המכנסיים השחורים המחויטים, שהיו קצת רפויים בישבן ובירכיים. מאז שובה לקייפטאון היא ירדה במשקל, ומכיוון שהייתה דקיקה מטבעה, אלה היו קילוגרמים שלא יכלה להרשות לעצמה לאבד.

טוב. היא כאן, אז עדיף לגשת לעניינים.

ביי תחבה בחזרה את חולצת הטי שלה לתוך מכנסיה ולחצה את אגרופה אל עצם החזה שלה. החיים לימדו אותה להיות מציאותית, והיא באמת סברה שהסיכוי שלה להתקבל לעבודה, כמעצבת הפנים של דיגבי טמפסט-ויין, שקול לסיכוי של קוביית קרח לשרוד בגיהינום.

אך אם היא לא תנסה, היא תמיד תצטער ותאכל את עצמה.

מותר לה להיכשל. וזה מן הסתם מה שיקרה. אבל הכישלון הוא אפשרות קבילה, רק אם היא תשקיע את כל המאמצים שלה.

דיגבי טמפסט-ויין סבל מהשפעותיו של חלום רע. מכיוון שהסיוט החוזר פקד אותו מאז גיל ארבע-עשרה, הוא הכיר את תופעות הלוואי שלו, שכללו חוסר סבלנות, אי-שקט ורגזנות. היו תקופות שהחלום לא הופיע במשך חודשים, אך כל אימת שהתמודד עם שינוי – כמו עכשיו – הסיוט היה אורח לילי קבוע.

על המסך הגדול של מוחו, הופיע המראה של ארון הקבורה של ראד, שחור פשוט כמו ארונו של ג'ק, יורד לתוך בור שחור עמוק, והוא עצם את עיניו בחוזקה, כדי לסלק את התמונה. הוא היה חייב לבדוק מה שלום אחיו כדי להצליח לתפקד, לכן שלף את הטלפון שלו מכיסו וחייג את המספר של ראד.

הגעתם לראד טמפסט-ויין. אני לא זמין כרגע. תשאירו הודעה.

דיגבי ניתק בתסכול וברוגז, כשלא השיג את אחיו. הם היו שותפים עסקיים וחברים טובים, אך בשבועות האחרונים נדחקה מערכת היחסים שלהם הצידה, בגלל הרומן של ראד עם ברין.

הוא שמח בשביל ראד, באמת, אבל הרגיש נשכח, דחוי וגם, טוב, זנוח.

דיגבי עמד ליד החלון במשרדו המשתרע, שהשקיף על הנוף המדהים של הר השולחן, הניח את כף ידו על הזכוכית ואמר לעצמו להפסיק להתנהג כמו נערה מתבגרת. ראד מאוהב, הוא מאושר, וזה כל מה שחשוב.

ואם דיגבי יותר רחוק ממנו, אם הוא מרגיש קצת בודד ומאוד זנוח – הוא הידרדר להסתכלות של ילד בן עשר – זו הבעיה שלו, לא של ראד.

ראד בסך הכול התאהב; שלא כמו הוריהם, הוא לא נעלם מחייו. שלא כמו אחיהם הבכור, ג'ק, הוא לא מת. אך דיגבי עדיין הרגיש טיפ-טיפה נטוש. בתור הבן הצעיר של ההורים הכי מזניחים בעולם, התחושה הייתה מוכרת לו היטב.

הוא הבין שהוא נוהג בטיפשות, אבל ליבו סירב להקשיב להיגיון. הוא היה עקשן מהבחינה הזאת.

אבל ברצינות, אם עוד אדם אחד – חבר, אויב או עיתונאי – ישאל אותו אם שינה את דעתו בעניין אהבה ונישואים ואם הוא מתכוון ללכת בדרכו של ראד ולהתמסד, הוא יחטיף למישהו או למשהו.

ראד היה המשפחה היחידה של דיגבי וסיפק את כל צרכיו.

הסוד הכמוס ביותר של דיגבי, היה שהוא חי בפחד מתמיד מפני האפשרות שיאבד את אחיו, אז למה לעזאזל שירצה להעלות את מפלס החרדה בחייו ולהכניס אליהם עוד אנשים, שיעוררו בו דאגה? לא, תודה רבה, הוא העדיף להישאר לבד.

דיגבי נאנח ונפנה מהחלון, כדי לבחון את אי-הסדר הרב ששרר על שולחנו. אחרי השלמת הרכישה של מכרה היהלומים בבוטסואנה מווינסנט רדבי, ראד וברין החליטו לצאת לחופשה בת חודש במלדיביים. פירוש הדבר היה שדיגבי לקח על כתפיו את האחריות של ראד בקבוצת החברות של טמפסט-ויין, נוסף על האחריות שלו עצמו, והוא היה מוצף בעבודה. ולחוץ.

הוא היה צריך לבטל את הפגישה שלו עם החברה מעצבת הפנים של ברין; באמת שלא היה לו זמן להיפגש איתה. ממילא, מעצבת פנים אלמונית בוודאי לא תבין כיצד הוא רוצה לעצב מחדש את דה ויין. ועד שהוא ימצא נפש תאומה, מישהו שיבין את החזון שלו עבור הנכס האהוב מבין כל נכסי טמפסט-ויין, הוא יחכה עם השיפוצים והעיצוב מחדש.

זה לא שהטפט התקלף מהקירות או שהצבע נסדק. השיפוץ האחרון הושלם לפני עשר שנים, זמן קצר לפני שהוא וראד רכשו את המלון, שהיה העסק הראשון, במסעם להחזיר לעצמם את העסקים והנכסים של טמפסט-ויין שאביהם מכר, כדי לרפד את כיסיו האישיים.

המלון עדיין נראה טוב. אפילו נהדר.

אך הוא לא רצה טוב או נהדר, הוא רצה משגע, ייחודי, שילוב של אלגנטיות עוצרת נשימה ונוחות, תחכום וחמימות. עסק הספארי שלהם, חוות קחיסו, נודע כאחד הלודג'ים הכי טובים בעולם בלב הספארי; הוא רצה שדה ויין יהיה אחד המלונות הכי טובים בעולם. הם היו קרובים, אבל קרוב זה לא מספיק טוב...

התוכנית שלו הייתה שהמלון יהפוך לבחירה המועדפת של שועי העולם, והתהילה שלו ושל ראד כשני המיליארדרים הכי צעירים בעולם לא הזיקה. בשנים האחרונות, הוא ביצע שינויים רבים, וכעת נותרה רק סוגיית העיצוב...

למה הוא לא הצליח להסביר כראוי את החזון שלו עבור המלון? הוא היה משכיל, רבים חשבו שהוא מקסים, והרוב תיארו אותו ככריזמטי. אך למרות היכולת שלו לשוחח עם עניים ונסיכים כאחד, אף אחד מהמעצבים לא הצליח להשיג את האיזון הנכון, בין תחכום ויוקרה לבין תחושה חמימה ומזמינה. חלק מהמעצבים היו קרים וקפדניים מדי, אחרים אימצו מדי את הסגנון הכפרי.

הוא לא האמין שהחברה של ברין תצליח, איפה שהטובים בעולם נכשלו. חבל שהוא לא ביטל...

כבר מאוחר מדי, חשב דיגבי כשהציץ בשעונו. הוא אמור לפגוש אותה – אלוהים, איך קוראים לה? – בלובי, בעוד חמש דקות.

דיגבי כפתר את הצווארון הפתוח שלו בצאתו ממשרדו, דחף מעלה את קשר עניבתו ויישר את סיכת העניבה. הוא הכניס את הטלפון שלו לכיס הפנימי של הז'קט, העביר יד על לסתו והודה לאל שזיפים עדיין באופנה.

"מוצי מיה-מת'יוס רוצה לדעת אם יש לך חמש דקות בשבילו," אמרה מוניקה, העוזרת האישית שלו, והביטה בו תוך כדי הקלדה. איך, לעזאזל, היא עשתה את זה?

דיגבי הנהן והביט סביב, אך לא ראה את חברו הטוב. "הוא אמר שהוא יחכה לך במרפסת הדרומית, אבל שאם אין לך זמן בשבילו, הוא יתקשר אליך מאוחר יותר."

דיגבי הודה למוניקה, מיהר אל הלובי וחצה בחופזה את הרצפה המרוצפת במשבצות אלכסוניות, אל המרפסת הדרומית. הוא ומוצי נפגשו בבית דנקן, בית ספר פרטי לבנים שהיה מבין הטובים במדינה, לפני קרוב לעשרים וחמש שנה, ומאז נשארו חברים הכי טובים. מלבד ראד, אף אחד לא הכיר אותו טוב יותר ממוצי מיה-מת'יוס.

כשהבחין במוצי כהה העור – הוא היה גבר בנוי לתלפיות וחריג בגובהו, לכן היה קשה לפספס אותו – דיגבי מיהר אליו וטפח על כתפו. "שלוש אם," אמר, משתמש בכינוי של מוצי מבית הספר.

מוצי לחץ את ידו ומשך אותו לחיבוק חטוף בזרוע אחת. "דיג, מה העניינים?"

"טוב. מטורף." דיגבי הסיט את ז'קט החליפה שלו לאחור, כדי לתחוב את ידיו אל כיסי מכנסיו. "יש לי פגישה בעוד חמש דקות, כך שאני לא יכול להתעכב. מה אתה עושה כאן?"

"אני מראיין ייננים לטאנגל ויינס." מוצי השעין את כתפו על עמוד. דיגבי נזכר שמוצי מחפש יינן, בשביל קבוצת היקבים המתרחבת תמידית שלו.

"אם למועמד יהיה בעיניי פוטנציאל, אני אקח אותו לכרם." מוצי הפנה אל דיגבי מבט חמוץ. "שבעה ראיונות, ועוד לא הגעתי לשם."

דיגבי הזדהה איתו. הוא ידע איך אתה מרגיש, כשאתה לא מוצא את האדם המתאים, אדם שיש לך קליק איתו, האדם שאתה מחפש.

"תראה, אני יודע שאתה ממהר, אבל רציתי לעדכן אותך שהחלטנו רשמית לנסות לרכוש את סנט אורבן. תהיתי אם תוכל לקשר אותי עם הבעלים."

כרם סנט אורבן היה נכס של אימו, ועם מות הוריו לפני שנתיים, הפך הכרם לחלק מקרן הנאמנות שלהם. הוא וראד לא היו מוטבים של הקרן הזאת, ולא היה להם מושג מי כן.

"מצטער, אנחנו עדיין לא יודעים מי הבעלים," השיב דיגבי. היורש של הוריו ירש לא רק את סנט אורבן, אלא גם את אוסף האמנות והמכוניות של גיל וזיה, כמה פוליסות ביטוח ענקיות, את פורטפוליו הנכסים הנרחב שלהם ומספר חשבונות בנק נדיבים.

הוא הרגיש מרירות מוצדקת. הקרן הוקמה, באמצעות מכירת נכסים של טמפסט-ויין, והידיעה שמישהו שלא קשור אליהם יגרוף את רווחי העבודה הקשה של דורות של בני משפחה הייתה גלולה מרה לבלוע. אך גיל וזיה לא ניחנו בשום נאמנות משפחתית. אחרת, הם היו מגלים הרבה יותר עניין בשלושת הבנים שלהם.

דיגבי ידע, מאז ומתמיד, שהוא לא היה רצוי. הוריו לא התייחסו אליו כמעט בכלל, והישגיו בספורט ובלימודים לא זכו להכרה. אחיו הבכור ג'ק שימש לו הורה יותר משני הוריו יחד, ומותו זמן קצר לפני יום הולדתו החמישה-עשר של דיגבי טלטל את עולמו המעורער ממילא. שישה חודשים, אולי שנה, לאחר מכן הגיע דיגבי למסקנה שטוב יותר, בטוח יותר, להדוף ממנו אנשים לפני שהם יוכלו לעזוב אותו.

הפחד הגדול ביותר שלו, היה לאהוב שוב ולהיעזב, וחלומו החוזר ונשנה על מותו של ראד גרם לו לזיעה קרה וללילות ללא שינה. הוא לא יכול היה לאבד עוד מישהו שהוא אוהב, הוא לא ישרוד. לכן, למרות הקסם, מעגל החברים הרחב והפופולריות שלו, רק קומץ אנשים הורשו לחדור מתחת לחליפת השריון הקשה כטונגסטן שלו.

החרדה שלו הייתה הסוד הכי גדול שלו, ולאף אחד בעולם לא היה מושג שדיגבי טמפסט-ויין הפראי, המקסים והפזיז-לעיתים חי עם פחד מתמיד מפני בדידות, מפני נטישה.

כן, התקשורת תמות על הסיפור הזה...

"בכל אופן, רציתי לעדכן אותך לגבי ההצעה לרכוש את סנט אורבן," אמר לו מוצי. "בוא ניפגש לבירה ונתעדכן, מתישהו."

דיגבי השפיל מבט אל שעונו. אלוהים, הוא מאחר; הוא צריך להזדרז. הוא אמר למוצי שיהיה בקשר, וכשהתרחק מחברו, בכניסה לבר הסגור עדיין, הוא הבחין בהבזק של בד בצבעי שמנת וחום, לצד עציץ מעוטר שבתוכו דקל ננסי. דיגבי התכופף והרים חיית פרווה מרופטת מעט בשני גוונים, שלבשה חולצת טי, שהתהדרה בכיתוב "הכול תלוי בך".

דיגבי הביט בפנים הקטנות המוזרות והמצחיקות של החיה וראה שהצעצוע הפרוותי הוא למעשה עצלן. חמוד. מוזר, אבל חמוד. מישהו, כנראה הבעלים שלו, אסף את השיער הקצר שלראשו לקוקו זעיר וקשר אותו בסרט ורוד בוהק. מסתבר שזה עצלן ממין נקבה.

"מצאת לך חברה חדשה?" הקניט אותו מוצי וחבט בו בכתפו, כשחלף על פניו. "אני חייב לומר שהטעם שלך משתפר."

"ממזר," סינן דיגבי, כשהחזיק את העצלן בזרועו. הא, נראה שהיה לו צמדן על כפות הרגליים והידיים, וכך יכלה החיה להיתלות על כל ענף או משטח. מגניב.

הוא ימסור את הבובה בדלפק הקבלה, והשוער שלו ישלח מסרון לכל האורחים בעלי הילדים, כדי לברר אם אחד מבני חסותם איבד בובת פרווה. הבובה נראתה אהובה והוא שיער שהיא תוחזר לבעליה בתוך שעה...

דיגבי הביט סביב וקיווה לצוד את עינו של השוער, אך תשומת ליבו של האיש הייתה נתונה לאישה שנחפזה לתוך הלובי. שערה היה חום זהוב עמוק ונמשך לאחור, מדגיש את פני השדונת שלה. עצמות לחיים גבוהות וחדות, כמה וכמה נמשים ופה רחב, חושני ומפתה שמיועד לנשיקות צרפתיות. היא הייתה גבוהה ודקה, אך שופעת חזה, עם רגליים וזרועות ארוכות ואנרגיה נמרצת.

היא הסתכלה מסביב וניכר בה שהיא טרודה. אך עיניה היו ממוקדות ברצפה, והיא נראתה כאילו איבדה משהו. דיגבי הביט בצעצוע שבידו והרגיש אכזבה משונה. אם היא חיפשה את הצעצוע, פירוש הדבר שהיא אימא...

היא קרוב לוודאי נשואה, או במערכת יחסים.

אך גם אם היא פנויה, הוא לא ייכנס עם מישהי כמוה לקשר. הוא לא יצא עם נשים נשואות או עם אימהות לילדים – יותר מדי מטען ודרמה. אבל לעזאזל, יופייה השקט והמאופק כיווץ את בטנו. שילוב מבלבל של סקסיות ומתיקות.

מבטה נדד אליו, כאילו היא חשה בעיניו המקובעות עליה, ולמראה בובת הפרווה שבידו צנחו כתפיה מהקלה. החזה שלה עלה וירד והמתח בפניה התפוגג.

טוב, אז היצור שבידו חשוב...

דיגבי ראה אותה מקיפה קבוצה של תיירים צרפתיים ומבזיקה חיוך אל גבר קשיש, שהצטדד כדי לאפשר לה לעבור. היא היטיבה את התיק המרובע הגדול שלה על כתפה ולפתה ילקוט עור בידה האחרת, כשהתקרבה אליו בהבעה מהוססת.

"אני חושבת שהעצלן שלי אצלך." קולה היה עמוק מכפי שציפה וניחן במעט חספוס סקסי.

"הוא ניסה להתגנב לתוך הבר," השיב דיגבי בחיוך קליל. "אני חושב שיש לו בעיית שתייה."

פיה הרחב התעקל בחיוך ודיגבי הבחין בחטף בשיניים לבנות, ישרות ומסודרות. "כמי שמככב על כרזה שמזהירה מפני אחד משבעת החטאים, הוא רוצה להטביע את יגונו במשקה."

הוא צחק מהתגובה המהירה שלה. הוא מסר לה את הצעצוע הפרוותי, וחשמל נורה במעלה זרועו מהמגע של אצבעותיו באצבעותיה. וואו. זמן רב מאוד עבר, מאז חש משיכה כה מיידית ומהירה. דיגבי התאמץ לשמור על הבעה נעימה, כשהסיט את הז'קט שלו לאחור ודחף את הידיים שלו לכיסים.

"את בדרך כלל מסתובבת עם חיות אלכוהוליסטיות?" שאל.

היא הביטה ביצור והפרידה במשיכה את רגליו המצוידות בצמדנים, לפני ששבה והצמידה אותן. "אה, לא. הקדמתי קצת ויצאתי לסיבוב בחוץ – הוא כנראה נפל מהתיק שלי, בדרך. תודה לאל שמצאת אותו, אחרת הייתי אבודה. מר פלאפי הוא בן משפחה חשוב."

"בן או בת?" שאל דיגבי וחשב שעליו ללכת, שאין טעם להאריך את השיחה. גם אם היא לא במערכת יחסים – והיא בטוח כן – הוא אף פעם לא ניהל רומן עם אימהות לילדים.

הוא אהב נשים ספונטניות, שיכולות להיפגש איתו בעשר בלילה למשקה או בשש בבוקר לריצה מוקדמת על החוף, שיכולות לנסוע לסוף שבוע בהתראה רגעית ולפתוח את הדלת בעירום.

דיגבי אהב לעבוד, ואהב כפליים לבלות, והוא רצה שכל תשומת הלב של אישה תהיה נתונה לו. זה אף פעם לא קרה, עם אימהות לילדים.

"אה, בת. אוליביה... ליבי. היא בת שלוש והיא מאוהבת בעצלן הזה. היא בטח השתוללה בהתקף זעם אדיר, כשגילתה שהוא איננו."

הוא ראה את הדאגה בעיניה, את הבזק הפאניקה. הוא נתקף רצון מיידי ומשונה להרגיע אותה. לא שהוא ידע מה לומר. וגם זה היה משונה. הוא תמיד היה מהיר תגובה. הוא היה אלוף החרטוטים.

אבל לא היום. ומסתבר שלא איתה.

דיגבי ראה את השוער הוותיק ביותר שלו חוצה במהירות את הלובי לעברם ונאנח. השיחה שלהם עמדה להיקטע, והוא רצה לבלות עוד זמן עם האישה הזאת, מי שלא תהיה. אבל לא היה לו זמן. גם ככה, הוא איחר.

"אפשר לעזור, אדוני?" אמר בנוואה באף מורם, כשהביט באישה ובצעצוע שבידה. בנוואה עמד בן רגע על טיבם של האורחים לפי הבגדים, האביזרים והגישה שלהם, והוא אף פעם לא טעה.

ניכר היה שמכנסיה השחורים הפשוטים וחולצתה הוורדרדה הפשוטה נקנו בחנות סתמית ונעליה היו מרופטות בחרטומיהן. שערה היה טבעי לחלוטין, ואין ספק שהיא לא השקיעה יותר מחמש דקות על האיפור שלה.

אך היא הייתה מקסימה יותר מרוב הדוגמניות, השחקניות ונשות החברה שפגש.

"אם תתלווי אליי, מיס, אני אבדוק אם אני יכול לעזור," אמר בנוואה ביהירות, ממרום אפו הארוך והאריסטוקרטי.

דיגבי ראה רוגז מבזיק בעיני האישה ולא יכול היה להאשים אותה; בנוואה היה חתיכת סנוב. אך האורחים העשירים להחריד שלו אהבו את השוער המתנשא, שהתנהגותו גבלה בגסות רוח, וכולם שאפו להשיג את האישור וההערכה שלו. מי שעבר את המבחן של בנוואה היה ראוי למעמדו, לעושרו, למקומו בעולם.

המחשבה הייתה מגוחכת, אך שמו של בנוואה נזרק בתכיפות מדאיגה, בעולם המיוחס של דיגבי.

בנוואה, אין צורך בשם משפחה, ארגן לנו טיסה בכדור פורח מעל ויינלנדס.

בנוואה מצא לי בקבוק של פטרוס 1990...

בזכות בנוואה, קנדל תצייר את הדיוקן שלי...

דיגבי לא חיבב במיוחד את בנוואה, אך האורחים שלו כן, וזה היה הדבר החשוב היחידי. הוא יקל על עצמו, אם יניח לבנוואה לטפל בה, אך משום מה הוא רצה להגן עליה מהיחס המנומס, אך הפוגעני בסתר, של בנוואה.

"אני אטפל בזה, תודה, בנוואה," אמר לו דיגבי, בטון שהודיע שאין מקום לוויכוח. בנוואה היסס לפני שהנהן, קד קלות והתרחק.

כשבנוואה יצא מטווח שמיעה, דיגבי פגש שוב באותן עיניים בצבע קוניאק – ליבו באמת החסיר פעימה, או שהוא דמיין? – והשאלה שעמד לשאול פרחה מראשו. הוא נתקף דחף משונה, לברר אם עורה רך כפי שהוא נראה.

"אני דיגבי טמפסט-ויין, דרך אגב."

"אני ביי אדר."

ביי אדר. השם החריג התאים לה. מה שלא התאים לו, היה הצורך הבוער, המיידי, הכמעט בלתי נשלט לכבוש אותה. שוב, סופר מוזר.

"את כאן כדי לפגוש מישהו?"

רוגז הבליח בעיניה. "אני כאן כדי לפגוש אותך, לדבר איתך על העיצוב של המלון הזה."

לעזאזל. החברה של ברין. היא הגיעה לכאן בענייני עסקים, כדי לנסות להבין רעיון עיצובי שחמק מבינתם של עשרה מהמעצבים הכי טובים בעולם.

"הבנתי."

אם לאמץ נקודת מבט חיובית, הוא יבזבז שעה או אולי שעתיים מזמנו, כי אין מצב שביי תוכל לתת לספק לו את מבוקשו, לא מהבחינה העסקית. בתחום הגופני, המיני, היא ללא ספק תוכל לטלטל את עולמו.

החיים השתעשעו בו, כששלחו אליו חלומות מטופשים והציבו בדרכו נשים שהיו מחוץ לתחום.

טוב שבזכות הניסיון שלו, הוא ידע להתמודד עם החיים ולשלוח אותם לעזאזל.