המין האנושי: היסטוריה של תקווה

 _HaMinHaEnoshi_to_epub-7

פתח דבר

בערב מלחמת העולם השנייה, נאלץ פיקוד הצבא הבריטי להתמודד עם איום קיומי. לונדון היתה נתונה בסכנה חמורה. העיר, לפי אחד בשם וינסטון צ'רצ'יל, היוותה את "המטרה הגדולה ביותר בעולם, מעין פרה שמנה עצומה שנקשרה על מנת למשוך את חיות הטרף."1

מובן שחיות הטרף היו אדולף היטלר ומכונת המלחמה שלו. אם אוכלוסיית בריטניה תישבר תחת אימת מטוסי ההפצצה שלו, הדבר יביא לקִצה של האומה. "תנועת המכוניות תיפסק, חסרי הבית יזעקו לעזרה, בעיר תשרור אנדרלמוסיה," חשש גנרל בריטי.2 מיליוני אזרחים יתמוטטו תחת הלחץ, והצבא אפילו לא יתפנה להילחם מפני שיהיה עסוק מדי בהמונים היסטרים. צ'רצ'יל העריך שלפחות שלושה או ארבעה מיליון תושבי לונדון יימלטו מהעיר.

מי שמעוניין לקרוא על הדברים האיומים נזקק לספר אחד בלבד: "פסיכולוגיית ההמונים" (Psychologie des foules) מאת אחד החוקרים המשפיעים בזמנו, גוסטב לֶה בּוֹן הצרפתי. היטלר קרא את הספר מהעמוד הראשון ועד האחרון. כך עשו גם מוסוליני, סטלין, צ'רצ'יל ורוזוולט.

ספרו של לה בון מתאר, שלב אחרי שלב, את האופן שבו אנשים מגיבים בשעת משבר. כמעט מיד, הוא כותב, "האדם יורד כמה שלבים בסולם הציוויליזציה."3 בהלה ואלימות מתפרצים, ואנו, בני האדם, חושפים את טבענו האמיתי.

ב־91 באוקטובר 1939 תידרך היטלר את הגנרלים שלו בתוכנית ההתקפה הגרמנית. "הפעלה חסרת רחמים של הלופטוואפה כנגד לב רצון ההתנגדות הבריטי," הוא אמר, "תיתכן ואף תקרה ברגע הנתון."4

בבריטניה הרגישו כולם את תקתוק השעון. נשקלה תוכנית של מוצא אחרון לבנות רשת של מקלטים תת־קרקעיים בלונדון, אבל בסופו של דבר היא נפסלה בגלל חששות שהאוכלוסייה, המשותקת מפחד, לעולם לא תצא מהם. ברגע האחרון הוקמו בפאתי העיר כמה בתי חולים פסיכיאטריים מאולתרים כדי לטפל בגל הקורבנות הראשון.

ואז זה התחיל.

ב־7 בספטמבר 1940 חצו 348 מטוסי הפצצה גרמניים את התעלה. מזג האוויר הנאה משך רבים מתושבי לונדון החוצה, כך שכאשר ב־4:43 אחר הצהריים נשמעו האזעקות, כל העיניים היו נשואות אל השמים.

היום הזה בספטמבר נרשם בהיסטוריה כ"שבת השחורה", וההמשך נקרא "הבליץ". במרוצת תשעת החדשים הבאים הוטלו למעלה מ־80,000 פצצות על לונדון בלבד. שכונות שלמות נמחקו מעל פני האדמה. מיליון מבנים בבירה נפגעו או נהרסו, ולמעלה מ־40,000 אנשים בממלכה המאוחדת איבדו את חייהם.

כיצד הגיבו הבריטים? מה קרה כשהמדינה הופצצה במשך חודשים רצופים? האם אנשים נעשו היסטרים? האם הם התנהגו כמו פראים?

אתחיל מעדות הראייה של פסיכיאטר קנדי.

באוקטובר 1940 נסע דוקטור ג'ון מֶקֶרדי דרך דרום־מזרח לונדון בדרכו לבקר שכונה ענייה שנפגעה קשה במיוחד. כל מה שנותר היה מעשה טלאים של בורות ומבנים קורסים. אם היה מקום אחד שצפוי להיות במצב של אנדרלמוסיה, זה היה המקום הזה.

אז מה מצא הדוקטור, דקות אחדות אחרי אזעקה לפני הפצצה אווירית? "ילדים קטנים המשיכו לשחק על המדרכות, קונים לא פסקו מלשאת ולתת, שוטר כיוון את התנועה בשעמום מלכותי ורוכבי אופניים קראו תיגר על המוות ועל חוקי התנועה. אף אחד, ככל שיכולתי לראות, לא טרח להסתכל לשמים."5

למעשה, אם יש דבר אחד המשותף לכל הדיווחים על הבליץ, זה התיאור שלהם את השלווה המוזרה שאפפה את לונדון באותם חודשים. עיתונאי אמריקאי שראיין בני זוג בריטים במטבח שלהם סיפר איך הם לגמו תה גם כששמשות החלונות רעדו במסגרותיהם. הם לא פחדו? ביקש העיתונאי לדעת. "אה, לא," היתה התשובה. "ואם כן, איזו תועלת היתה צומחת לנו מכך?"6

ברור שהיטלר שכח להביא בחשבון דבר אחד: האופי הבריטי הקלאסי. קור הרוח. ההומור היבש, כפי שבא לידי ביטוי בשלטים שחנוונים מיקמו בחזית חנויותיהם ההרוסות שבהם הכריזו: פתוחים יותר מהרגיל. או בעל הפאב שפרסם בלב ההריסות: החלונות שלנו אינם, אבל המשקאות1 שלנו מעולים. היכנסו ונסו.7

הבריטים התמודדו עם ההפצצות האוויריות של הגרמנים כפי שהיו מתמודדים עם רכבת מאחרת. מעצבן, ללא ספק, אבל בסך הכול נסבל. מתברר ששירותי הרכבות לא פסקו בתקופת הבליץ, והטקטיקות של היטלר פגעו אך בקושי בכלכלה המקומית. מכונת המלחמה הבריטית נפגעה יותר ביום השני של פסחא, אפריל 1941, שהיה יום שבתון כללי.8

כמה שבועות אחרי שהגרמנים פתחו במערכה האווירית, דמו העדכונים לדיווחי מזג האוויר: "בליצי מאוד הערב."9 לדברי אחד המשקיפים האמריקאים, "הבריטים נוטים להשתעמם מהר יותר מכל דבר אחר, ואנשים כבר אינם טורחים לתפוס מחסה."10

ומה באשר לחורבן הנפשי? מה עם מיליוני קורבנות הטראומה שהמומחים הזהירו שיהיו? באופן מוזר, לא היו כאלה. כמובן, היו עצב וזעם; היה אבל נורא על היקירים שאיבדו את חייהם. אבל המחלקות הפסיכיאטריות נותרו ריקות. יותר מכך, הבריאות הנפשית של הציבור השתפרה. האלכוהוליזם פחת. היו פחות מקרי התאבדות מאשר בימי שלום. אחרי סיום המלחמה בריטים רבים התגעגעו לימי הבליץ, כשכולם עזרו זה לזה ולאיש לא היה אכפת מה הדעות הפוליטיות שלך, או אם אתה עשיר או עני.11

"במובנים רבים, הבליץ חישל את החברה הבריטית," היסטוריון בריטי יכתוב בהמשך. "ההשפעה על היטלר היתה התפכחות."12

כשמעמידים במבחן את התיאוריות של פסיכולוג ההמונים הנודע גוסטב לה בון, מתברר שהן מחטיאות את המטרה. משבר לא מוציא מהאנשים את הגרוע, אלא את המיטב. אם בכלל, הבריטים טיפסו כמה שלבים בסולם הציוויליזציה. "האומץ, ההומור, טוב הלב של האנשים הרגילים," כתבה עיתונאית אמריקאית ביומנה, "לא חדלים מלהפתיע, כשהם נמצאים בתנאים המזכירים מאוד חלום בלהות."13

ההשפעות הבלתי־צפויות של ההפצצות הגרמניות הציתו דיון אסטרטגי בבריטניה. בזמן שחיל האוויר המלכותי התכונן לשגר את צי מטוסי ההפצצה שלו כנגד האויב, נשאלה השאלה כיצד ניתן לעשות זאת בדרך היעילה ביותר.

באופן מוזר, בהתחשב בראיות, המומחים הצבאיים במדינה עדיין אימצו את הרעיון שניתן לשבור את רוחו של העם באמצעות פצצות. נכון, זה לא עבד על הבריטים, אבל לפי ההיגיון הזה, הם מקרה מיוחד. אף עם אחר על כדור הארץ לא יכול להשתוות להם בקור הרוח ובאומץ. בוודאי לא הגרמנים, הלוקים ב"חוסר מוסריות" ועל כן "לא יעמדו בפני רבע מכמות ההפצצות שהבריטים ספגו."14

בין אלה שאימצו את הגישה הזו היה חברו הקרוב של צ'רצ'יל פרדריק לינדמן, המוכר גם כלורד צֶ'רוֶול. בתצלום נדיר שלו רואים גבר גבוה עם מקל הליכה, חובש מגבעת באולר וארשת פניו קפואה.15 בוויכוח הנוקב בנושא האסטרטגיה האווירית, המשיך לינדמן להתעקש: הפצצות עובדות. בדומה לגוסטב לה בון, הוא הסתייג מההמונים, וביטל אותם כפחדנים הנוטים לבהלה.

כדי להוכיח את צדקתו, שיגר לינדמן צוות פסיכיאטרים לברמינגהם ולהאל, שתי ערים שניזוקו במיוחד מההפצצות הגרמניות. הם ראיינו מאות גברים, נשים וילדים שאיבדו את בתיהם בזמן הבליץ, וירדו לפרטי פרטים — "עד למספר הבירות שנשתו וכדורי האסיפירין שנקנו בבתי המרקחת."16

כעבור כמה חודשים מסר הצוות את הדוח ללינדמן. המסקנה, שהודפסה באותיות גדולות על עמוד השער, היתה:

אין כל ראיות לכך שהמורל נשבר17

ומה עשה פרדריק לינדמן עם הממצא החד־משמעי הזה? הוא התעלם ממנו. לינדמן כבר החליט שהפצצות אסטרטגיות הן הימור בטוח, ושעובדות לא יגרמו לו לשנות את דעתו.

וכך קרה שהמִזכר ששלח לצ'רצ'יל אמר דבר אחר לחלוטין:

"תחקיר מלמד שהריסת בית מסוכנת מאוד למורל. נדמה שזה מפריע יותר לאנשים מאשר אובדן חברים ואפילו משפחה. סימני המתח בהאל ניכרו לעין, למרות שרק עשירית מהבתים נהרסו. על סמך המספרים האלה אנחנו יכולים לפגוע ככל יכולתנו בכל אחת מ־58 הערים הגרמניות המרכזיות. כמעט שאין ספק שדבר ישבור את רוחו של העם הגרמני."18

כך הגיע לסיומו הדיון על יעילות ההפצצות. כל הסיפור הדיף "ניחוח ברור של ציד מכשפות,"19 כפי שאחד ההיסטוריונים ניסח זאת בהמשך. מדענים בעלי מצפון שהתנגדו לטקטיקה של הפצצת אזרחים גרמנים הוכרזו כפחדנים, אפילו בוגדים.

בינתיים הרגישו תאבי הפצצות שהאויב צריך לחטוף מכה גדולה יותר. צ'רצ'יל נתן את האות, ושמי גרמניה הפכו לתופת. לבסוף, כשההפצצות הסתיימו, מספר הקורבנות היה גדול פי עשרה מאשר בתום הבליץ. בלילה אחד בדרזדן נהרגו יותר גברים, נשים וילדים מאשר בכל תקופת המלחמה בלונדון. למעלה ממחצית ערי גרמניה הוחרבו. המדינה הפכה לערימת הריסות עשנות.

באותו הזמן רק חלק קטן מכוחות האוויר של בעלות הברית היה עסוק בהפצצת יעדים אסטרטגיים כמו בתי חרושת וגשרים. ממש עד לחודשים האחרונים סבר צ'רצ'יל שהדרך הבטוחה ביותר לנצח במלחמה היא על ידי הטלת פצצות על אזרחים על מנת לשבור את המורל הלאומי. בינואר 1944 גיבה מזכר של חיל האוויר המלכותי בסיפוק את הגישה הזו: "ככל שנרבה להפציץ, כך התוצאה תהיה מספקת יותר."

ראש הממשלה הדגיש את המילים בעט האדום המפורסם שלו.20

האם ההפצצות השיגו את מטרתן?

אני אתחיל עם עדות ראייה של פסיכיאטר מכובד. בין מאי ליולי 1945 ראיין דוקטור פרידריך פּאנסֶה קרוב למאה גרמנים שבתיהם נהרסו. "אחרי זה," אמר אחד, "הייתי מלא מרץ והדלקתי סיגר." האווירה הכללית אחרי הפצצה, אמר אחר, היתה התעלות, "כמו אחרי ניצחון במלחמה."21

לא היה סימן להיסטריה המונית. נהפוך הוא, במקומות שהופצצו זה עתה, התושבים חשו הקלה. "השכנים עזרו כל כך," כתב פאנסה. "בהתחשב בחומרה ובמשך הלחץ הנפשי, הגישה הכללית היתה קרת רוח ומאופקת להפליא."22

דיווחים של ה־2,Sicherheitdienst שפיקח מקרוב על אוכלוסיית גרמניה, מציירים תמונה דומה. לאחר ההפצצות אנשים סייעו זה לזה. הם חילצו קורבנות מבין ההריסות, הם כיבו דליקות. חברים בנוער ההיטלראי מיהרו לטפל בחסרי הבית ובפצועים. חנווני תלה בבדיחות הדעת שלט בחזית החנות שלו: כאן ניתן להשיג חמאת חורבן!23

(נכון, ההומור הבריטי עדיף.)

זמן קצר אחרי כניעת גרמניה, במאי 1945, ביקר צוות כלכלנים של בעלות הברית במדינה המובסת, משרד ההגנה האמריקאי הטיל עליהם לחקור את השפעות ההפצצות. יותר מכול, ביקשו האמריקאים לדעת אם הטקטיקה הזו היא דרך טובה לנצח במלחמות.

ממצאי המדענים היו חד־משמעיים: הפצצות האזרחים היו כישלון מוחלט. למעשה, נראה שהן חיזקו את כלכלת גרמניה בזמן המלחמה, ועל ידי כך גרמו להארכתה. הם מצאו שבין 1940 ל־1944 יצור הטנקים בגרמניה גדל פי תשעה, ושל מטוסי קרב — פי ארבעה־עשר.

צוות כלכלנים בריטים הגיע לאותה המסקנה.24 בעשרים ואחת הערים והעיירות ההרוסות שאותן הם חקרו, הייצור גדל בקצב מהיר יותר מאשר בקבוצת הבקרה של ארבע־עשרה ערים שלא הופצצו. "אנחנו מתחילים לראות," התוודה אחד הכלכלנים האמריקאים, "שנתקלנו באחת התפיסות השגויות הגדולות של המלחמה, אם לא הגדולה מכולן."25

מה שמרתק אותי בכל הסיפור העגום הזה הוא שהשחקנים הראשיים נפלו כולם לתוך אותה המלכודת.

היטלר וצ'רצ'יל, רוזוולט ולינדמן — כולם הצטרפו לטענתו של הפסיכולוג גוסטב לה בון שלפיה הציוויליזיה שלנו דקה ושברירית. הם היו משוכנעים שהפצצות אוויריות ינפצו את המעטה הזה לרסיסים. אבל ככל שההפצצות שלהם גברו, כך המעטה התעבה. נדמה שלא היה מדובר בקרום דק, כי אם ביבלת.

למרבה הצער, מומחים צבאיים הגיבו באיחור. כעבור עשרים וחמש שנה, כוחות ארצות הברית יטילו על וייטנאם עוצמת אש גדולה פי שלושה מכל מה שהטילו בכל מלחמת העולם השנייה.26 בפעם הזו הכישלון היה מהדהד אף יותר. גם כשהראיות מונחות לנגד עינינו, אנחנו מצליחים איכשהו להתכחש להן. עד היום ישנם רבים המשוכנעים שניתן לייחס את כוח העמידה של העם הבריטי בזמן הבליץ לתכונה בריטית ייחודית.

אבל היא לא ייחודית לבריטים היא אוניברסלית.

1 Spirits — כפל משמעות באנגלית, גם משקאות אלכוהוליים וגם עוז רוח. (הערת המתרגם)

2 סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (אס־דה). (הערת המתרגם)

_HaMinHaEnoshi_to_epub-7

פתח דבר

בערב מלחמת העולם השנייה, נאלץ פיקוד הצבא הבריטי להתמודד עם איום קיומי. לונדון היתה נתונה בסכנה חמורה. העיר, לפי אחד בשם וינסטון צ'רצ'יל, היוותה את "המטרה הגדולה ביותר בעולם, מעין פרה שמנה עצומה שנקשרה על מנת למשוך את חיות הטרף."1

מובן שחיות הטרף היו אדולף היטלר ומכונת המלחמה שלו. אם אוכלוסיית בריטניה תישבר תחת אימת מטוסי ההפצצה שלו, הדבר יביא לקִצה של האומה. "תנועת המכוניות תיפסק, חסרי הבית יזעקו לעזרה, בעיר תשרור אנדרלמוסיה," חשש גנרל בריטי.2 מיליוני אזרחים יתמוטטו תחת הלחץ, והצבא אפילו לא יתפנה להילחם מפני שיהיה עסוק מדי בהמונים היסטרים. צ'רצ'יל העריך שלפחות שלושה או ארבעה מיליון תושבי לונדון יימלטו מהעיר.

מי שמעוניין לקרוא על הדברים האיומים נזקק לספר אחד בלבד: "פסיכולוגיית ההמונים" (Psychologie des foules) מאת אחד החוקרים המשפיעים בזמנו, גוסטב לֶה בּוֹן הצרפתי. היטלר קרא את הספר מהעמוד הראשון ועד האחרון. כך עשו גם מוסוליני, סטלין, צ'רצ'יל ורוזוולט.

ספרו של לה בון מתאר, שלב אחרי שלב, את האופן שבו אנשים מגיבים בשעת משבר. כמעט מיד, הוא כותב, "האדם יורד כמה שלבים בסולם הציוויליזציה."3 בהלה ואלימות מתפרצים, ואנו, בני האדם, חושפים את טבענו האמיתי.

ב־91 באוקטובר 1939 תידרך היטלר את הגנרלים שלו בתוכנית ההתקפה הגרמנית. "הפעלה חסרת רחמים של הלופטוואפה כנגד לב רצון ההתנגדות הבריטי," הוא אמר, "תיתכן ואף תקרה ברגע הנתון."4

בבריטניה הרגישו כולם את תקתוק השעון. נשקלה תוכנית של מוצא אחרון לבנות רשת של מקלטים תת־קרקעיים בלונדון, אבל בסופו של דבר היא נפסלה בגלל חששות שהאוכלוסייה, המשותקת מפחד, לעולם לא תצא מהם. ברגע האחרון הוקמו בפאתי העיר כמה בתי חולים פסיכיאטריים מאולתרים כדי לטפל בגל הקורבנות הראשון.

ואז זה התחיל.

ב־7 בספטמבר 1940 חצו 348 מטוסי הפצצה גרמניים את התעלה. מזג האוויר הנאה משך רבים מתושבי לונדון החוצה, כך שכאשר ב־4:43 אחר הצהריים נשמעו האזעקות, כל העיניים היו נשואות אל השמים.

היום הזה בספטמבר נרשם בהיסטוריה כ"שבת השחורה", וההמשך נקרא "הבליץ". במרוצת תשעת החדשים הבאים הוטלו למעלה מ־80,000 פצצות על לונדון בלבד. שכונות שלמות נמחקו מעל פני האדמה. מיליון מבנים בבירה נפגעו או נהרסו, ולמעלה מ־40,000 אנשים בממלכה המאוחדת איבדו את חייהם.

כיצד הגיבו הבריטים? מה קרה כשהמדינה הופצצה במשך חודשים רצופים? האם אנשים נעשו היסטרים? האם הם התנהגו כמו פראים?

אתחיל מעדות הראייה של פסיכיאטר קנדי.

באוקטובר 1940 נסע דוקטור ג'ון מֶקֶרדי דרך דרום־מזרח לונדון בדרכו לבקר שכונה ענייה שנפגעה קשה במיוחד. כל מה שנותר היה מעשה טלאים של בורות ומבנים קורסים. אם היה מקום אחד שצפוי להיות במצב של אנדרלמוסיה, זה היה המקום הזה.

אז מה מצא הדוקטור, דקות אחדות אחרי אזעקה לפני הפצצה אווירית? "ילדים קטנים המשיכו לשחק על המדרכות, קונים לא פסקו מלשאת ולתת, שוטר כיוון את התנועה בשעמום מלכותי ורוכבי אופניים קראו תיגר על המוות ועל חוקי התנועה. אף אחד, ככל שיכולתי לראות, לא טרח להסתכל לשמים."5

למעשה, אם יש דבר אחד המשותף לכל הדיווחים על הבליץ, זה התיאור שלהם את השלווה המוזרה שאפפה את לונדון באותם חודשים. עיתונאי אמריקאי שראיין בני זוג בריטים במטבח שלהם סיפר איך הם לגמו תה גם כששמשות החלונות רעדו במסגרותיהם. הם לא פחדו? ביקש העיתונאי לדעת. "אה, לא," היתה התשובה. "ואם כן, איזו תועלת היתה צומחת לנו מכך?"6

ברור שהיטלר שכח להביא בחשבון דבר אחד: האופי הבריטי הקלאסי. קור הרוח. ההומור היבש, כפי שבא לידי ביטוי בשלטים שחנוונים מיקמו בחזית חנויותיהם ההרוסות שבהם הכריזו: פתוחים יותר מהרגיל. או בעל הפאב שפרסם בלב ההריסות: החלונות שלנו אינם, אבל המשקאות1 שלנו מעולים. היכנסו ונסו.7

הבריטים התמודדו עם ההפצצות האוויריות של הגרמנים כפי שהיו מתמודדים עם רכבת מאחרת. מעצבן, ללא ספק, אבל בסך הכול נסבל. מתברר ששירותי הרכבות לא פסקו בתקופת הבליץ, והטקטיקות של היטלר פגעו אך בקושי בכלכלה המקומית. מכונת המלחמה הבריטית נפגעה יותר ביום השני של פסחא, אפריל 1941, שהיה יום שבתון כללי.8

כמה שבועות אחרי שהגרמנים פתחו במערכה האווירית, דמו העדכונים לדיווחי מזג האוויר: "בליצי מאוד הערב."9 לדברי אחד המשקיפים האמריקאים, "הבריטים נוטים להשתעמם מהר יותר מכל דבר אחר, ואנשים כבר אינם טורחים לתפוס מחסה."10

ומה באשר לחורבן הנפשי? מה עם מיליוני קורבנות הטראומה שהמומחים הזהירו שיהיו? באופן מוזר, לא היו כאלה. כמובן, היו עצב וזעם; היה אבל נורא על היקירים שאיבדו את חייהם. אבל המחלקות הפסיכיאטריות נותרו ריקות. יותר מכך, הבריאות הנפשית של הציבור השתפרה. האלכוהוליזם פחת. היו פחות מקרי התאבדות מאשר בימי שלום. אחרי סיום המלחמה בריטים רבים התגעגעו לימי הבליץ, כשכולם עזרו זה לזה ולאיש לא היה אכפת מה הדעות הפוליטיות שלך, או אם אתה עשיר או עני.11

"במובנים רבים, הבליץ חישל את החברה הבריטית," היסטוריון בריטי יכתוב בהמשך. "ההשפעה על היטלר היתה התפכחות."12

כשמעמידים במבחן את התיאוריות של פסיכולוג ההמונים הנודע גוסטב לה בון, מתברר שהן מחטיאות את המטרה. משבר לא מוציא מהאנשים את הגרוע, אלא את המיטב. אם בכלל, הבריטים טיפסו כמה שלבים בסולם הציוויליזציה. "האומץ, ההומור, טוב הלב של האנשים הרגילים," כתבה עיתונאית אמריקאית ביומנה, "לא חדלים מלהפתיע, כשהם נמצאים בתנאים המזכירים מאוד חלום בלהות."13

ההשפעות הבלתי־צפויות של ההפצצות הגרמניות הציתו דיון אסטרטגי בבריטניה. בזמן שחיל האוויר המלכותי התכונן לשגר את צי מטוסי ההפצצה שלו כנגד האויב, נשאלה השאלה כיצד ניתן לעשות זאת בדרך היעילה ביותר.

באופן מוזר, בהתחשב בראיות, המומחים הצבאיים במדינה עדיין אימצו את הרעיון שניתן לשבור את רוחו של העם באמצעות פצצות. נכון, זה לא עבד על הבריטים, אבל לפי ההיגיון הזה, הם מקרה מיוחד. אף עם אחר על כדור הארץ לא יכול להשתוות להם בקור הרוח ובאומץ. בוודאי לא הגרמנים, הלוקים ב"חוסר מוסריות" ועל כן "לא יעמדו בפני רבע מכמות ההפצצות שהבריטים ספגו."14

בין אלה שאימצו את הגישה הזו היה חברו הקרוב של צ'רצ'יל פרדריק לינדמן, המוכר גם כלורד צֶ'רוֶול. בתצלום נדיר שלו רואים גבר גבוה עם מקל הליכה, חובש מגבעת באולר וארשת פניו קפואה.15 בוויכוח הנוקב בנושא האסטרטגיה האווירית, המשיך לינדמן להתעקש: הפצצות עובדות. בדומה לגוסטב לה בון, הוא הסתייג מההמונים, וביטל אותם כפחדנים הנוטים לבהלה.

כדי להוכיח את צדקתו, שיגר לינדמן צוות פסיכיאטרים לברמינגהם ולהאל, שתי ערים שניזוקו במיוחד מההפצצות הגרמניות. הם ראיינו מאות גברים, נשים וילדים שאיבדו את בתיהם בזמן הבליץ, וירדו לפרטי פרטים — "עד למספר הבירות שנשתו וכדורי האסיפירין שנקנו בבתי המרקחת."16

כעבור כמה חודשים מסר הצוות את הדוח ללינדמן. המסקנה, שהודפסה באותיות גדולות על עמוד השער, היתה:

אין כל ראיות לכך שהמורל נשבר17

ומה עשה פרדריק לינדמן עם הממצא החד־משמעי הזה? הוא התעלם ממנו. לינדמן כבר החליט שהפצצות אסטרטגיות הן הימור בטוח, ושעובדות לא יגרמו לו לשנות את דעתו.

וכך קרה שהמִזכר ששלח לצ'רצ'יל אמר דבר אחר לחלוטין:

"תחקיר מלמד שהריסת בית מסוכנת מאוד למורל. נדמה שזה מפריע יותר לאנשים מאשר אובדן חברים ואפילו משפחה. סימני המתח בהאל ניכרו לעין, למרות שרק עשירית מהבתים נהרסו. על סמך המספרים האלה אנחנו יכולים לפגוע ככל יכולתנו בכל אחת מ־58 הערים הגרמניות המרכזיות. כמעט שאין ספק שדבר ישבור את רוחו של העם הגרמני."18

כך הגיע לסיומו הדיון על יעילות ההפצצות. כל הסיפור הדיף "ניחוח ברור של ציד מכשפות,"19 כפי שאחד ההיסטוריונים ניסח זאת בהמשך. מדענים בעלי מצפון שהתנגדו לטקטיקה של הפצצת אזרחים גרמנים הוכרזו כפחדנים, אפילו בוגדים.

בינתיים הרגישו תאבי הפצצות שהאויב צריך לחטוף מכה גדולה יותר. צ'רצ'יל נתן את האות, ושמי גרמניה הפכו לתופת. לבסוף, כשההפצצות הסתיימו, מספר הקורבנות היה גדול פי עשרה מאשר בתום הבליץ. בלילה אחד בדרזדן נהרגו יותר גברים, נשים וילדים מאשר בכל תקופת המלחמה בלונדון. למעלה ממחצית ערי גרמניה הוחרבו. המדינה הפכה לערימת הריסות עשנות.

באותו הזמן רק חלק קטן מכוחות האוויר של בעלות הברית היה עסוק בהפצצת יעדים אסטרטגיים כמו בתי חרושת וגשרים. ממש עד לחודשים האחרונים סבר צ'רצ'יל שהדרך הבטוחה ביותר לנצח במלחמה היא על ידי הטלת פצצות על אזרחים על מנת לשבור את המורל הלאומי. בינואר 1944 גיבה מזכר של חיל האוויר המלכותי בסיפוק את הגישה הזו: "ככל שנרבה להפציץ, כך התוצאה תהיה מספקת יותר."

ראש הממשלה הדגיש את המילים בעט האדום המפורסם שלו.20

האם ההפצצות השיגו את מטרתן?

אני אתחיל עם עדות ראייה של פסיכיאטר מכובד. בין מאי ליולי 1945 ראיין דוקטור פרידריך פּאנסֶה קרוב למאה גרמנים שבתיהם נהרסו. "אחרי זה," אמר אחד, "הייתי מלא מרץ והדלקתי סיגר." האווירה הכללית אחרי הפצצה, אמר אחר, היתה התעלות, "כמו אחרי ניצחון במלחמה."21

לא היה סימן להיסטריה המונית. נהפוך הוא, במקומות שהופצצו זה עתה, התושבים חשו הקלה. "השכנים עזרו כל כך," כתב פאנסה. "בהתחשב בחומרה ובמשך הלחץ הנפשי, הגישה הכללית היתה קרת רוח ומאופקת להפליא."22

דיווחים של ה־2,Sicherheitdienst שפיקח מקרוב על אוכלוסיית גרמניה, מציירים תמונה דומה. לאחר ההפצצות אנשים סייעו זה לזה. הם חילצו קורבנות מבין ההריסות, הם כיבו דליקות. חברים בנוער ההיטלראי מיהרו לטפל בחסרי הבית ובפצועים. חנווני תלה בבדיחות הדעת שלט בחזית החנות שלו: כאן ניתן להשיג חמאת חורבן!23

(נכון, ההומור הבריטי עדיף.)

זמן קצר אחרי כניעת גרמניה, במאי 1945, ביקר צוות כלכלנים של בעלות הברית במדינה המובסת, משרד ההגנה האמריקאי הטיל עליהם לחקור את השפעות ההפצצות. יותר מכול, ביקשו האמריקאים לדעת אם הטקטיקה הזו היא דרך טובה לנצח במלחמות.

ממצאי המדענים היו חד־משמעיים: הפצצות האזרחים היו כישלון מוחלט. למעשה, נראה שהן חיזקו את כלכלת גרמניה בזמן המלחמה, ועל ידי כך גרמו להארכתה. הם מצאו שבין 1940 ל־1944 יצור הטנקים בגרמניה גדל פי תשעה, ושל מטוסי קרב — פי ארבעה־עשר.

צוות כלכלנים בריטים הגיע לאותה המסקנה.24 בעשרים ואחת הערים והעיירות ההרוסות שאותן הם חקרו, הייצור גדל בקצב מהיר יותר מאשר בקבוצת הבקרה של ארבע־עשרה ערים שלא הופצצו. "אנחנו מתחילים לראות," התוודה אחד הכלכלנים האמריקאים, "שנתקלנו באחת התפיסות השגויות הגדולות של המלחמה, אם לא הגדולה מכולן."25

מה שמרתק אותי בכל הסיפור העגום הזה הוא שהשחקנים הראשיים נפלו כולם לתוך אותה המלכודת.

היטלר וצ'רצ'יל, רוזוולט ולינדמן — כולם הצטרפו לטענתו של הפסיכולוג גוסטב לה בון שלפיה הציוויליזיה שלנו דקה ושברירית. הם היו משוכנעים שהפצצות אוויריות ינפצו את המעטה הזה לרסיסים. אבל ככל שההפצצות שלהם גברו, כך המעטה התעבה. נדמה שלא היה מדובר בקרום דק, כי אם ביבלת.

למרבה הצער, מומחים צבאיים הגיבו באיחור. כעבור עשרים וחמש שנה, כוחות ארצות הברית יטילו על וייטנאם עוצמת אש גדולה פי שלושה מכל מה שהטילו בכל מלחמת העולם השנייה.26 בפעם הזו הכישלון היה מהדהד אף יותר. גם כשהראיות מונחות לנגד עינינו, אנחנו מצליחים איכשהו להתכחש להן. עד היום ישנם רבים המשוכנעים שניתן לייחס את כוח העמידה של העם הבריטי בזמן הבליץ לתכונה בריטית ייחודית.

אבל היא לא ייחודית לבריטים היא אוניברסלית.

1 Spirits — כפל משמעות באנגלית, גם משקאות אלכוהוליים וגם עוז רוח. (הערת המתרגם)

2 סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (אס־דה). (הערת המתרגם)

_HaMinHaEnoshi_to_epub-7

פתח דבר

בערב מלחמת העולם השנייה, נאלץ פיקוד הצבא הבריטי להתמודד עם איום קיומי. לונדון היתה נתונה בסכנה חמורה. העיר, לפי אחד בשם וינסטון צ'רצ'יל, היוותה את "המטרה הגדולה ביותר בעולם, מעין פרה שמנה עצומה שנקשרה על מנת למשוך את חיות הטרף."1

מובן שחיות הטרף היו אדולף היטלר ומכונת המלחמה שלו. אם אוכלוסיית בריטניה תישבר תחת אימת מטוסי ההפצצה שלו, הדבר יביא לקִצה של האומה. "תנועת המכוניות תיפסק, חסרי הבית יזעקו לעזרה, בעיר תשרור אנדרלמוסיה," חשש גנרל בריטי.2 מיליוני אזרחים יתמוטטו תחת הלחץ, והצבא אפילו לא יתפנה להילחם מפני שיהיה עסוק מדי בהמונים היסטרים. צ'רצ'יל העריך שלפחות שלושה או ארבעה מיליון תושבי לונדון יימלטו מהעיר.

מי שמעוניין לקרוא על הדברים האיומים נזקק לספר אחד בלבד: "פסיכולוגיית ההמונים" (Psychologie des foules) מאת אחד החוקרים המשפיעים בזמנו, גוסטב לֶה בּוֹן הצרפתי. היטלר קרא את הספר מהעמוד הראשון ועד האחרון. כך עשו גם מוסוליני, סטלין, צ'רצ'יל ורוזוולט.

ספרו של לה בון מתאר, שלב אחרי שלב, את האופן שבו אנשים מגיבים בשעת משבר. כמעט מיד, הוא כותב, "האדם יורד כמה שלבים בסולם הציוויליזציה."3 בהלה ואלימות מתפרצים, ואנו, בני האדם, חושפים את טבענו האמיתי.

ב־91 באוקטובר 1939 תידרך היטלר את הגנרלים שלו בתוכנית ההתקפה הגרמנית. "הפעלה חסרת רחמים של הלופטוואפה כנגד לב רצון ההתנגדות הבריטי," הוא אמר, "תיתכן ואף תקרה ברגע הנתון."4

בבריטניה הרגישו כולם את תקתוק השעון. נשקלה תוכנית של מוצא אחרון לבנות רשת של מקלטים תת־קרקעיים בלונדון, אבל בסופו של דבר היא נפסלה בגלל חששות שהאוכלוסייה, המשותקת מפחד, לעולם לא תצא מהם. ברגע האחרון הוקמו בפאתי העיר כמה בתי חולים פסיכיאטריים מאולתרים כדי לטפל בגל הקורבנות הראשון.

ואז זה התחיל.

ב־7 בספטמבר 1940 חצו 348 מטוסי הפצצה גרמניים את התעלה. מזג האוויר הנאה משך רבים מתושבי לונדון החוצה, כך שכאשר ב־4:43 אחר הצהריים נשמעו האזעקות, כל העיניים היו נשואות אל השמים.

היום הזה בספטמבר נרשם בהיסטוריה כ"שבת השחורה", וההמשך נקרא "הבליץ". במרוצת תשעת החדשים הבאים הוטלו למעלה מ־80,000 פצצות על לונדון בלבד. שכונות שלמות נמחקו מעל פני האדמה. מיליון מבנים בבירה נפגעו או נהרסו, ולמעלה מ־40,000 אנשים בממלכה המאוחדת איבדו את חייהם.

כיצד הגיבו הבריטים? מה קרה כשהמדינה הופצצה במשך חודשים רצופים? האם אנשים נעשו היסטרים? האם הם התנהגו כמו פראים?

אתחיל מעדות הראייה של פסיכיאטר קנדי.

באוקטובר 1940 נסע דוקטור ג'ון מֶקֶרדי דרך דרום־מזרח לונדון בדרכו לבקר שכונה ענייה שנפגעה קשה במיוחד. כל מה שנותר היה מעשה טלאים של בורות ומבנים קורסים. אם היה מקום אחד שצפוי להיות במצב של אנדרלמוסיה, זה היה המקום הזה.

אז מה מצא הדוקטור, דקות אחדות אחרי אזעקה לפני הפצצה אווירית? "ילדים קטנים המשיכו לשחק על המדרכות, קונים לא פסקו מלשאת ולתת, שוטר כיוון את התנועה בשעמום מלכותי ורוכבי אופניים קראו תיגר על המוות ועל חוקי התנועה. אף אחד, ככל שיכולתי לראות, לא טרח להסתכל לשמים."5

למעשה, אם יש דבר אחד המשותף לכל הדיווחים על הבליץ, זה התיאור שלהם את השלווה המוזרה שאפפה את לונדון באותם חודשים. עיתונאי אמריקאי שראיין בני זוג בריטים במטבח שלהם סיפר איך הם לגמו תה גם כששמשות החלונות רעדו במסגרותיהם. הם לא פחדו? ביקש העיתונאי לדעת. "אה, לא," היתה התשובה. "ואם כן, איזו תועלת היתה צומחת לנו מכך?"6

ברור שהיטלר שכח להביא בחשבון דבר אחד: האופי הבריטי הקלאסי. קור הרוח. ההומור היבש, כפי שבא לידי ביטוי בשלטים שחנוונים מיקמו בחזית חנויותיהם ההרוסות שבהם הכריזו: פתוחים יותר מהרגיל. או בעל הפאב שפרסם בלב ההריסות: החלונות שלנו אינם, אבל המשקאות1 שלנו מעולים. היכנסו ונסו.7

הבריטים התמודדו עם ההפצצות האוויריות של הגרמנים כפי שהיו מתמודדים עם רכבת מאחרת. מעצבן, ללא ספק, אבל בסך הכול נסבל. מתברר ששירותי הרכבות לא פסקו בתקופת הבליץ, והטקטיקות של היטלר פגעו אך בקושי בכלכלה המקומית. מכונת המלחמה הבריטית נפגעה יותר ביום השני של פסחא, אפריל 1941, שהיה יום שבתון כללי.8

כמה שבועות אחרי שהגרמנים פתחו במערכה האווירית, דמו העדכונים לדיווחי מזג האוויר: "בליצי מאוד הערב."9 לדברי אחד המשקיפים האמריקאים, "הבריטים נוטים להשתעמם מהר יותר מכל דבר אחר, ואנשים כבר אינם טורחים לתפוס מחסה."10

ומה באשר לחורבן הנפשי? מה עם מיליוני קורבנות הטראומה שהמומחים הזהירו שיהיו? באופן מוזר, לא היו כאלה. כמובן, היו עצב וזעם; היה אבל נורא על היקירים שאיבדו את חייהם. אבל המחלקות הפסיכיאטריות נותרו ריקות. יותר מכך, הבריאות הנפשית של הציבור השתפרה. האלכוהוליזם פחת. היו פחות מקרי התאבדות מאשר בימי שלום. אחרי סיום המלחמה בריטים רבים התגעגעו לימי הבליץ, כשכולם עזרו זה לזה ולאיש לא היה אכפת מה הדעות הפוליטיות שלך, או אם אתה עשיר או עני.11

"במובנים רבים, הבליץ חישל את החברה הבריטית," היסטוריון בריטי יכתוב בהמשך. "ההשפעה על היטלר היתה התפכחות."12

כשמעמידים במבחן את התיאוריות של פסיכולוג ההמונים הנודע גוסטב לה בון, מתברר שהן מחטיאות את המטרה. משבר לא מוציא מהאנשים את הגרוע, אלא את המיטב. אם בכלל, הבריטים טיפסו כמה שלבים בסולם הציוויליזציה. "האומץ, ההומור, טוב הלב של האנשים הרגילים," כתבה עיתונאית אמריקאית ביומנה, "לא חדלים מלהפתיע, כשהם נמצאים בתנאים המזכירים מאוד חלום בלהות."13

ההשפעות הבלתי־צפויות של ההפצצות הגרמניות הציתו דיון אסטרטגי בבריטניה. בזמן שחיל האוויר המלכותי התכונן לשגר את צי מטוסי ההפצצה שלו כנגד האויב, נשאלה השאלה כיצד ניתן לעשות זאת בדרך היעילה ביותר.

באופן מוזר, בהתחשב בראיות, המומחים הצבאיים במדינה עדיין אימצו את הרעיון שניתן לשבור את רוחו של העם באמצעות פצצות. נכון, זה לא עבד על הבריטים, אבל לפי ההיגיון הזה, הם מקרה מיוחד. אף עם אחר על כדור הארץ לא יכול להשתוות להם בקור הרוח ובאומץ. בוודאי לא הגרמנים, הלוקים ב"חוסר מוסריות" ועל כן "לא יעמדו בפני רבע מכמות ההפצצות שהבריטים ספגו."14

בין אלה שאימצו את הגישה הזו היה חברו הקרוב של צ'רצ'יל פרדריק לינדמן, המוכר גם כלורד צֶ'רוֶול. בתצלום נדיר שלו רואים גבר גבוה עם מקל הליכה, חובש מגבעת באולר וארשת פניו קפואה.15 בוויכוח הנוקב בנושא האסטרטגיה האווירית, המשיך לינדמן להתעקש: הפצצות עובדות. בדומה לגוסטב לה בון, הוא הסתייג מההמונים, וביטל אותם כפחדנים הנוטים לבהלה.

כדי להוכיח את צדקתו, שיגר לינדמן צוות פסיכיאטרים לברמינגהם ולהאל, שתי ערים שניזוקו במיוחד מההפצצות הגרמניות. הם ראיינו מאות גברים, נשים וילדים שאיבדו את בתיהם בזמן הבליץ, וירדו לפרטי פרטים — "עד למספר הבירות שנשתו וכדורי האסיפירין שנקנו בבתי המרקחת."16

כעבור כמה חודשים מסר הצוות את הדוח ללינדמן. המסקנה, שהודפסה באותיות גדולות על עמוד השער, היתה:

אין כל ראיות לכך שהמורל נשבר17

ומה עשה פרדריק לינדמן עם הממצא החד־משמעי הזה? הוא התעלם ממנו. לינדמן כבר החליט שהפצצות אסטרטגיות הן הימור בטוח, ושעובדות לא יגרמו לו לשנות את דעתו.

וכך קרה שהמִזכר ששלח לצ'רצ'יל אמר דבר אחר לחלוטין:

"תחקיר מלמד שהריסת בית מסוכנת מאוד למורל. נדמה שזה מפריע יותר לאנשים מאשר אובדן חברים ואפילו משפחה. סימני המתח בהאל ניכרו לעין, למרות שרק עשירית מהבתים נהרסו. על סמך המספרים האלה אנחנו יכולים לפגוע ככל יכולתנו בכל אחת מ־58 הערים הגרמניות המרכזיות. כמעט שאין ספק שדבר ישבור את רוחו של העם הגרמני."18

כך הגיע לסיומו הדיון על יעילות ההפצצות. כל הסיפור הדיף "ניחוח ברור של ציד מכשפות,"19 כפי שאחד ההיסטוריונים ניסח זאת בהמשך. מדענים בעלי מצפון שהתנגדו לטקטיקה של הפצצת אזרחים גרמנים הוכרזו כפחדנים, אפילו בוגדים.

בינתיים הרגישו תאבי הפצצות שהאויב צריך לחטוף מכה גדולה יותר. צ'רצ'יל נתן את האות, ושמי גרמניה הפכו לתופת. לבסוף, כשההפצצות הסתיימו, מספר הקורבנות היה גדול פי עשרה מאשר בתום הבליץ. בלילה אחד בדרזדן נהרגו יותר גברים, נשים וילדים מאשר בכל תקופת המלחמה בלונדון. למעלה ממחצית ערי גרמניה הוחרבו. המדינה הפכה לערימת הריסות עשנות.

באותו הזמן רק חלק קטן מכוחות האוויר של בעלות הברית היה עסוק בהפצצת יעדים אסטרטגיים כמו בתי חרושת וגשרים. ממש עד לחודשים האחרונים סבר צ'רצ'יל שהדרך הבטוחה ביותר לנצח במלחמה היא על ידי הטלת פצצות על אזרחים על מנת לשבור את המורל הלאומי. בינואר 1944 גיבה מזכר של חיל האוויר המלכותי בסיפוק את הגישה הזו: "ככל שנרבה להפציץ, כך התוצאה תהיה מספקת יותר."

ראש הממשלה הדגיש את המילים בעט האדום המפורסם שלו.20

האם ההפצצות השיגו את מטרתן?

אני אתחיל עם עדות ראייה של פסיכיאטר מכובד. בין מאי ליולי 1945 ראיין דוקטור פרידריך פּאנסֶה קרוב למאה גרמנים שבתיהם נהרסו. "אחרי זה," אמר אחד, "הייתי מלא מרץ והדלקתי סיגר." האווירה הכללית אחרי הפצצה, אמר אחר, היתה התעלות, "כמו אחרי ניצחון במלחמה."21

לא היה סימן להיסטריה המונית. נהפוך הוא, במקומות שהופצצו זה עתה, התושבים חשו הקלה. "השכנים עזרו כל כך," כתב פאנסה. "בהתחשב בחומרה ובמשך הלחץ הנפשי, הגישה הכללית היתה קרת רוח ומאופקת להפליא."22

דיווחים של ה־2,Sicherheitdienst שפיקח מקרוב על אוכלוסיית גרמניה, מציירים תמונה דומה. לאחר ההפצצות אנשים סייעו זה לזה. הם חילצו קורבנות מבין ההריסות, הם כיבו דליקות. חברים בנוער ההיטלראי מיהרו לטפל בחסרי הבית ובפצועים. חנווני תלה בבדיחות הדעת שלט בחזית החנות שלו: כאן ניתן להשיג חמאת חורבן!23

(נכון, ההומור הבריטי עדיף.)

זמן קצר אחרי כניעת גרמניה, במאי 1945, ביקר צוות כלכלנים של בעלות הברית במדינה המובסת, משרד ההגנה האמריקאי הטיל עליהם לחקור את השפעות ההפצצות. יותר מכול, ביקשו האמריקאים לדעת אם הטקטיקה הזו היא דרך טובה לנצח במלחמות.

ממצאי המדענים היו חד־משמעיים: הפצצות האזרחים היו כישלון מוחלט. למעשה, נראה שהן חיזקו את כלכלת גרמניה בזמן המלחמה, ועל ידי כך גרמו להארכתה. הם מצאו שבין 1940 ל־1944 יצור הטנקים בגרמניה גדל פי תשעה, ושל מטוסי קרב — פי ארבעה־עשר.

צוות כלכלנים בריטים הגיע לאותה המסקנה.24 בעשרים ואחת הערים והעיירות ההרוסות שאותן הם חקרו, הייצור גדל בקצב מהיר יותר מאשר בקבוצת הבקרה של ארבע־עשרה ערים שלא הופצצו. "אנחנו מתחילים לראות," התוודה אחד הכלכלנים האמריקאים, "שנתקלנו באחת התפיסות השגויות הגדולות של המלחמה, אם לא הגדולה מכולן."25

מה שמרתק אותי בכל הסיפור העגום הזה הוא שהשחקנים הראשיים נפלו כולם לתוך אותה המלכודת.

היטלר וצ'רצ'יל, רוזוולט ולינדמן — כולם הצטרפו לטענתו של הפסיכולוג גוסטב לה בון שלפיה הציוויליזיה שלנו דקה ושברירית. הם היו משוכנעים שהפצצות אוויריות ינפצו את המעטה הזה לרסיסים. אבל ככל שההפצצות שלהם גברו, כך המעטה התעבה. נדמה שלא היה מדובר בקרום דק, כי אם ביבלת.

למרבה הצער, מומחים צבאיים הגיבו באיחור. כעבור עשרים וחמש שנה, כוחות ארצות הברית יטילו על וייטנאם עוצמת אש גדולה פי שלושה מכל מה שהטילו בכל מלחמת העולם השנייה.26 בפעם הזו הכישלון היה מהדהד אף יותר. גם כשהראיות מונחות לנגד עינינו, אנחנו מצליחים איכשהו להתכחש להן. עד היום ישנם רבים המשוכנעים שניתן לייחס את כוח העמידה של העם הבריטי בזמן הבליץ לתכונה בריטית ייחודית.

אבל היא לא ייחודית לבריטים היא אוניברסלית.

1 Spirits — כפל משמעות באנגלית, גם משקאות אלכוהוליים וגם עוז רוח. (הערת המתרגם)

2 סוכנות המודיעין של המפלגה הנאצית (אס־דה). (הערת המתרגם)