האחים וינסטון 5: המכונאי עם הזקן

1

"ההנחות שלכם הם החלונות שלכם אל העולם. תנקו אותם מדי פעם, או שהאור לא ייכנס." אייזק אסימוב בּוֹ

אנשים, כל האנשים, מסונוורים מהציפיות שלהם. אני יודע את זה. אנשים פריווילגים עם תחושה מוגזמת של חשיבות עצמית הם הקלים ביותר להונות, הקלים ביותר לניצול. אבא שלי לא לימד אותי הרבה דברים ששווה לדעת, אבל הוא כן לימד אותי את זה ובכל זאת, אפילו שידעתי את זה, אני מאמץ לעצמי מעת לעת מנטליות של אדם עיוור.

למשל היום. בטח, יכולתי להאשים את ההשערות המטומטמות שלי בכך שאני עייף. קמתי בעלות השחר ויצאתי לנהיגה של שלוש שעות אחרי שלא ישנתי הרבה בלילה הקודם, אם כי לא התחרטתי על הסיבה לכך שלא ישנתי הרבה.

אבל המחסור בשינה לא היה הסיבה לכך שחשבתי שאני טיפש. חשבתי שאני טיפש בגלל הציפיות המטופשות שלי.

"אני חייב לך."

שמעתי נקישה של כוסות בטלפון, מה שאמר לי שהאנק היה ב'פינק פוני', מנקה מהלילה הקודם. "אתה לא חייב לי כלום." הרמתי את גבותיי ושפשפתי את עיניי. אולי לא הייתי צריך לדבר בטלפון בזמן נהיגה, אבל הכרתי את הכבישים האלה היטב. יכולתי לנווט בהם גם בעיניים מכוסות.

"אני כן." הקשת הכוסות השתתקה והטון שלו נעשה כבד. "אתה יודע, לא הייתי סומך על אף אחד מלבדך."

האנק ולר, החבר הכי טוב שלי מאז בית הספר היסודי ובעליו של מועדון החשפנות המקומי, תמיד עשה עניין גדול מלהיות בעל חוב, אבל זו באמת הייתה טובה קטנה. הוא רצה 'יגואר XK140' מודל 65' שהוצעה למכירה בנשוויל. אספתי והעברתי את המכונית החדשה שלו לגרין ואלי. זה לא היה עניין גדול עבורי. הוא היה החבר הכי טוב שלי מלבד אחי התאום, זה גם נתן לי תירוץ לבקר גברת שהייתי מעוניין לבקר, ואהבתי לעשות טובות לאנשים טובים. לא ביג דיל. "תן לי לתפוס את כל הדגים הגדולים ביום רביעי ונגיד שאנחנו שווים," אמרתי ופיהקתי.

"אעשה יותר מזה. כדי להראות את הערכתי, השארתי לך משהו במוסך."

"מה עשית?"

"אתה כבר תראה."

שמעתי את הגיחוך בקולו. האיש מעולם לא יכול היה להסתיר גיחוך, אפילו כשהיינו ילדים הגיחוך המסגיר שלו עשה ערמה של צרות. "זה משהו שהולך לעצבן את קליטוס?"

קליטוס היה אחי הגדול, שותף ב'מוסך האחים וינסטון', והשלישי במשפחתנו, המונה שבעה אחים. טכנית, הייתי מספר חמש. כמו שאימא שלי אמרה, הגעתי עם חיוך על הפנים רק כמה שניות לפני התאום שלי, דוויין.

בדרך כלל, לא היה לי אכפת שהאנק מעצבן את קליטוס. בדרך כלל, לא היה לי אכפת שאף אחד — אף אחד חוץ ממני — מעצבן את קליטוס. אחי היה הכי מצחיק כשהוא היה מעוצבן, אבל לא רציתי שהוא יתעצבן הבוקר. לא עד אחרי שאנמנם ואולי אוכל משהו. כשחשבתי על זה, לא הצלחתי בכלל לזכור מתי בפעם האחרונה אכלתי.

"זה לא אמור לעצבן את קליטוס. לא ישירות."

מה, לעזאזל, זה אומר?

רשרוש נשמע בצד שלו, כאילו הוא העביר את הטלפון מידו לכתפו וגירד את לסתו. "טוב, תדע כשתראה אותה."

"אותה?" כמעט נחנקתי. "אוי, לא. לא עוד פעם."

"תיהנה."

יכולתי לשמוע שהוא צוחק, השטן. "מה עשית?" האפשרויות חלפו בדמיוני, לא בלי כמות קטנה של דאגה. אולי הוא גילה את הסוד שלי. אולי הוא איכשהו סידר שדרלין תחזור הביתה. אבל היא לא אמרה כלום אתמול בלילה, והיא ישנה עמוק כשעזבתי. לא. לא הייתה שום דרך שהיא יכלה להגיע הביתה לפניי.

והאנק לא ידע על דרלין. לפחות, לא חשבתי שהוא יודע. הייתי בטוח שהוא לא ידע. טוב, כמעט בטוח.

לא, זו לא דרלין.

"ביי," היה כל מה שהוא אמר לפני שניתק.

"לעזאזל." הכיתי בהגה בכפות ידיי ומוחי קפץ למסקנה הברורה. הדבר האחרון שרציתי כהכרת תודה זו שעוד אחת מהחשפניות של האנק תחכה לי במוסך. מצד שני, חשפנית עדיפה על זה שהוא ינסה לתת לי יכטה שוב.

טוב, צריך להודות בזה שלא ממש שנאתי חשפניות, אבל ניסיתי להשאיר את הימים ההם מאחור. עבדתי ממש קשה בניסיון להוכיח את עצמי לדרלין, להראות לה שאני יכול להיות הגבר שרצתה שאהיה, הגבר שאיתו היא יכולה לנהל מערכת יחסים ארוכת טווח. לא שדאגתי שהיא תגלה ממישהו אחר שהאנק שלח חשפנית למוסך. מספיק שאני ידעתי מזה, וזה אמר שאצטרך לספר לה על זה. לעזאזל, זו לא עמדה להיות שיחה נעימה.

הייתי במרחק של פחות מקילומטר מהמוסך וכעת ישבתי על הר של חששות. דרלין גם ככה לא אהבה את החברות שלי ושל האנק. היא גם לא אהבה את העובדה שאני מיודד עם העובדות שלו, אבל האנק היה חבר טוב, גם אם הוא עשה לפעמים דברים מוגזמים.

הוא ניסה לתת לי יכטה פעם אחת, אבל קטעתי את השטויות האלה בזמן וסירבתי לחתום על הניירת. לפני שנתיים הוא נתן לי שעון 'רולקס' ששווה יותר מכל מה שבבעלותי. מעולם לא ענדתי אותו. זהב היה מוליך חשמל מצוין, וזה הפך אותי עצבני.

בכל זאת, אפילו שניסיתי ככל יכולתי, לא הצלחתי לגרום לו להפסיק לשלוח לי מתנות. זו תהיה הפעם החמישית שהוא שכר חשפנית כדי לקבל את פניי בשובי הביתה. לפני שלוש שנים הייתה הפעם הראשונה. חזרתי מטיול באשוויל ומצאתי ארבע חשפניות בביקיני, שוטפות את כל המכוניות שחנו במגרש של המוסך. אז הייתי בן עשרים ואחת ולא מחויב, אז המחווה המתחשבת שלו לא הפריעה לי בכלל. עכשיו האוויר בריאותיי היה כבד כמו עופרת.

עצרתי את הטנדר בחניית המוסך וסרקתי את המקום. לא הבחנתי בשום דבר שהזכיר חשפניות. היו לנו כמה מכוניות חדשות בחניה, הבולטת ביותר הייתה 'פלימות' פיורי' שנת 1958. היא לא שייכת לאף אחד בעמק או במריוויל, עד כמה שידעתי. הזכרתי לעצמי לשאול את דוויין לגבי זה ואז יצאתי מהטנדר וסגרתי את הדלת מאחוריי בשקט ככל האפשר.

הכרתי את כל הנשים ב'פינק פוני'. בעבר עזרתי לרבות מהן באחזקת בתיהן ודירותיהן. מתחתי את שריריי הכואבים בדרכי למוסך, מתלבט לגבי מי זו יכולה להיות. טינה פטרסון הייתה הראשונה שמחקתי מהרשימה. טינה הייתה חברתו לסירוגין של אחי התאום, לפני שדוויין וג'סיקה ג'יימס החלו לצאת בשנה שעברה. מחקתי גם את מיי, את רוקסי ואת האנה. הן היו בנות תשע־עשרה, עשרים ועשרים ושתיים, וצעירות מדי לטעמי. האנק ידע שאני מחבב את הנשים שלי בוגרות יותר.

האטתי את צעדיי, מציץ מאחורי 'פורד' שחנתה בתוך המוסך, וסובבתי סביב אצבעי המורה את צרור מפתחות הטנדר. שעות הבוקר המאוחרות של סוף הקיץ היו בהירות וצלולות, מה שאומר שלרגע לא ראיתי כלום בחושך היחסי ששרר במוסך. שמעתי מגפיים מדשדשים על רצפת הבטון. "קליטוס?" ראיתי דמות בסרבל רכונה מעל מכסה המנוע של ה'שברולט' שזיהיתי כשייכת לדברון סטוקס. למרות הלבוש הרחב, לא היה אפשר לטעות בצורתה הנשית. היא שלפה סמרטוט מכיסה, ניגבה את ידיה ואז הזדקפה והסתובבה אליי בנחת.

פי נפער ועיניי התרחבו. אלוהים ישמור, זו הייתה האישה היפה ביותר שראיתי אי פעם. כבר ראיתי בחיי אנשים יפים, אבל הגברת הייתה משהו אחר. כלומר, היא קראה תיגר על המילה 'יפהפייה', שאפילו לא התקרבה לתאר אותה.

היא הייתה מדהימה, אפילו שלבשה סרבל מטונף בגריז. המראה שלה נחת עליי כמו אגרוף לצלעות ואיבדתי את נשימתי. נשענתי על הטנדר שחנה משמאלי ובחנתי אותה בעיניי.

היא הייתה גבוהה מאוד, אולי מטר שמונים ושתיים. שערה היה חום עם פסים של בלונד, כאילו בילתה זמן לא מבוטל בשמש, ונקלע ברצועה ארוכה ועבה. צווארה היה ארוך ושזוף, שפתיה ורודות ושופעות, עצמות לחייה חדות, עיניה גדולות ומעוטרות בריסים כהים.

היא הייתה מסנוורת, אבל כשהביטה בי מבטה היה נוקשה והעניק לה מראה בלתי נגיש, כאילו הכול וכולם היו חרא בתחתית סוליית נעלה. "אלוהים ישמור," אמרתי בהערכה לפני שהספקתי לעצור את עצמי. לעזאזל.

"שלום."

הברכה הצרודה שלה הייתה נוקשה בדיוק כמו מבטה. שחררתי את האוויר מריאותיי, נאבקתי בהלם ואילצתי את עצמי לחייך חיוך ידידותי, מחפש את המילים הנכונות. אוה, האנק הזה. האנק היה חבר טוב, אבל זה? וואו, זה היה יותר מדי. איפה הוא מצא אותה?

כחכחתי בגרוני, שילבתי את זרועותיי וניסיתי לאתר את נימוסיי. "אה, איפה הפאי שלך?"

עיניה התחדדו במיקוד מטריד, כאילו ניסתה להעיף במבטה את הבשר מעצמותיי.

מסנוורת. פאק.

"מה?"

המילה היחידה הצליפה כמו שוט במוסך השקט. "הפאי שלך?" הסתכנתי בצעד קדימה ונשענתי בכתפי על צד טנדר ה'פורד'. מונע מהצורך להימנע ממבטה המנתח, הורדתי את מבטי אל גופה. לא יכולתי לראות הרבה, אבל יכולתי לראות מספיק. הייתי מוכן להתערב על ה'ג'י־טי־או' שלי שהרגליים שלה מדהימות.

יפהפייה כל שתהיה, זה לא משנה. יכול להיות שהבחנתי באישה הזאת כי לא יכולתי שלא, אבל זה כל מה שעמדתי לעשות. בדיוק עזבתי את דרלין בנשוויל ואף שהיא עדיין לא הודתה בזה בקול, מבחינתי דרלין סימונס הייתה האישה שלי לכל דבר ועניין ואני הייתי הגבר שלה, זוג רגליים יוצאות דופן המחוברות לאישה היפה ביותר בטנסי לא היוו שיקול כשתכננתי עתיד לטווח הארוך עם מישהי בעלת אופי.

החזרתי את תשומת ליבי אל עיניה הקפואות. בחיי, המבט שלה היה עז. אם האישה הזאת מתפשטת ב'פינק פוני', לדעתי האנק צריך לגבות דמי כניסה כפולים.

ניסיתי לנחש את גילה ולא הצלחתי. היא נראתה בוגרת. אולי זה היה הגובה שלה. היא גם נראתה צעירה, כמעט נאיבית. הטיתי את ראשי לצד והחלטתי שהנוקשות שבמבטה נראתה יותר כמו חוסר ודאות. אולי הייתה עצבנית. אולי זו הייתה הפעם הראשונה שהיא מתפשטת. קיוויתי שזה אמר שיהיה קל להוריד אותה מזה. נתתי לה חיוך מעודד והקנטתי, "אז אין פאי?"

היא הצרה את עיניה, ועדיין שתקה. גירדתי את הלסת, בוחר בזהירות את מילותיי הבאות. "הנה העסקה, מתוקה. אני בטוח שכל מה שיש לך מתחת לסרבל הזה סקסי מאוד, אבל אני יוצא עם מישהי ואני לא רוצה להרגיז אותה. אני מוכן להכפיל את הסכום שהאנק שילם לך כדי להתפשט אם תשאירי את הבגדים עלייך."

מניסיוני, שום דבר לא הרגיז חשפנית יותר מלקוח לא מעוניין, למעט אולי אחד שהתעניין מדי. לא רציתי להעליב אותה וקיוויתי שהיא תקבל את ההצעה שלי. היא מצמצה לאט.

"אתה בו."

הנהנתי. "נכון." רגע, היא חשבה שאני דוויין?

"הייתי צריכה לדעת." היא הכניסה את ידיה לכיסיה האחוריים.

עכשיו הייתי מבולבל. למה שהאנק ישלח חשפנית לדוויין? "חשבת..."

"חשבתי שאתה דוויין, אבל אני רואה עכשיו שאתה בו."

"עכשיו את רואה?" המוח העייף, הרעב והאיטי שלי התקשה לעמוד בקצב.

"תווי הפנים של דוויין סימטריים, העין הימנית שלך גבוהה מהשמאלית." היא החוותה לעבר פניי.

"סליחה?" דחפתי את עצמי מה'פורד'.

"והאף שלך עקום. נוטה לשמאל."

מה, לעזאזל? החיוך שלי נמחק לחלוטין כשאצבעותיי עברו לאפי. "האף שלי?"

היא שלחה אליי עוד מבט אחד לפני שהפנתה את תשומת ליבה בחזרה ל'שברולט'. עמדתי שם כמו גולם מטומטם ונגעתי באפי.

האף שלך עקום. מי אומר את זה למישהו שהוא הרגע פגש?

כאילו ההצהרות חסרות הנימוס שלה על הפנים שלי לא הספיקו, היא מלמלה, "ואתה בבירור אידיוט."

הלסת שלי צנחה. איזו כלבה. "ברור שאני אידיוט?"

"אתה נשמע כמו התוכי שלי."

הנחתי את ידי על מותניי והסתכלתי על הפרופיל שלה. "מי את, לעזאזל?" זה היה רגע נדיר. לא יכולתי לזכור מתי בפעם האחרונה כעסתי ככה. גם לא יכולתי לזכור אם אי פעם אישה התלוננה על המראה שלי או קראה לי אידיוט. חוץ מאחותי, אבל היא לא נחשבה.

"אני שֶלי."

"שלי? איזו שלי?" עיניי רפרפו על תנועות ידיה. "ולמה את עובדת על ה'שברולט' של דברון סטוקס?"

"אני מפרקת את התמסורת כדי לשפץ אותה." היא אמרה את זה בנימה חסרת סבלנות, כאילו בזבזתי את זמנה.

"תשמעי, גברת, אם את יודעת שאני בו, אז את יודעת שאני הבעלים של המוסך, אז שוב, פאקינג מי את, ולמה את עובדת על המכונית הזאת? מי נתן לך אישור להיות כאן?"

עיניה חתכו אל עיניי ובדיוק כמו בפעם הראשונה שהביטה בי, ההיגיון שלי התפזר לשבריר שנייה. למרבה המזל, היא עצבנה אותי מספיק, כך שהכעס שלי רק גבר. היא לחצה את שפתיה המלאות יחד.

"אני עסוקה. אם אתה רוצה תשובות, תדבר עם קליטוס." היא דיברה לאט, כאילו באמת חשבה שאני אידיוט.

לעזאזל, קליטוס. כדאי מאוד שלא אגלה שהוא שכר אותה בלי לדבר איתי. "אעשה את זה," נהמתי ואז פניתי מהאישה המרושעת והתכוננתי לתת לאחי נזיפה.

אין סיכוי בגיהינום שהאישה הזאת תעבוד במוסך שלי. לא. זה לעולם לא יקרה.