1
זמן רב נאמרו עליו דברים שונים ומשונים. היו שטענו כי פרש למנזר בהר אָתוֹס כדי להתפלל בין האבנים והלטאות; אחרים נשבעו שראו אותו בווילה בסוֹטוֹגְרַנְדֶה, מתנועע בתוך נחיל של דוגמניות על קוקאין; היו גם שהכריזו כי עלו על עקבותיו בנמל התעופה של שַארְגָ'ה, במפקדת המיליציות בדוֹנְבּאס או בין הריסות מוֹגָדישוֹ.
מאז התפטר וַאדים בָּרָאנוֹב ממשרתו כיועץ לצאר, הסיפורים על אודותיו, במקום לדעוך, רק התרבו והלכו. זה קורה לפעמים. מרבית אנשי השררה שואבים את תהילתם מהתפקיד שלהם. ברגע שהם מאבדים אותו, הדבר משול לתקע שנותק משקע החשמל. האוויר משתחרר מתוכם כמו מאותן בובות מתנפחות בכניסה לפארק שעשועים. אם ניתקל באחד מהם ברחוב, לא נבין כיצד טיפוס כזה הצליח לעורר רגשות כה עזים.
בראנוב נמנה עם זן אחר של אנשים. אם כי עליי להודות שאתקשה לציין עם איזה זן בדיוק. בתמונות נגלה דיוקן של גבר מוצק אך לא אתלטי, לבוש כמעט תמיד בחליפות כהות, גדולות במקצת ממידותיו. פניו חסרות ייחוד, מעט ילדותיות אולי וחיוורות, ושערו שחור וחלק מאוד, מסופר בתסרוקת של ילד בטקס הקוֹמוּניוֹן הראשון. בסרטון שצולם בשולי פגישה רשמית אפשר לראותו צוחק – דבר נדיר ברוסיה, שם אפילו חיוך פשוט נתפס כסימן לכסילות. למען האמת, הוא מותיר את הרושם שהופעתו החיצונית לא מעסיקה אותו מכול וכול; דבר משונה מאחר שמהות עיסוקו הייתה בדיוק זו: להציב מראות במעגל כדי להפוך ניצוץ לקסם.
בָּרָאנוֹב חי את חייו כשהוא אפוף מסתורין. הוודאות היחידה, פחות או יותר, לגביו הייתה השפעתו על הצאר. בחמש־עשרה השנים שעבד בשירותו הוא סייע באופן מכריע לביסוס שלטונו.
קראו לו "המכשף מהקרמלין" ו"רַסְפּוּטין החדש". תפקידו באותם ימים לא היה מוגדר ממש. הוא התייצב בלשכת הנשיא לאחר שהעניינים השוטפים כבר טופלו. הוא לא קיבל כל זימון מהמזכירות. ייתכן כי הצאר בכבודו ובעצמו קרא לו אליו בקו הישיר. ייתכן גם כי בָּרָאנוֹב זיהה את הרגע המסוים שבו נדרש בעזרת כישוריו המופלאים, שכולם דיברו עליהם בלי שאיש יהיה מסוגל לעמוד במדויק על טיבם. לפעמים הצטרף אליהם אדם שלישי: שר שכוכבו דרך או בעל חברה ממשלתית כלשהי. אך בהינתן העובדה שבמוסקבה, מבחינה עקרונית, אף אחד לא אומר כלום, גם נוכחותם של אותם עדים מזדמנים לא הצליחה לשפוך אור על הפעילות הלילית של הצאר ושל יועצו. עם זאת, אירע שתוצאותיה התגלו לאזרחים. הנה כך התעוררה רוסיה בוקר אחד לידיעה בדבר מעצרו של איש העסקים העשיר והידוע ביותר בארץ, סמל בשר ודם של השיטה הקפיטליסטית החדשה. בפעם אחרת פוטרו כאיש אחד כל נשיאי הרפובליקות של הפדרציה הרוסית, שנבחרו בידי העם. מעתה ואילך הצאר לבדו הוא שימנה אותם – נאמר בחדשות הבוקר לאזרחים הרדומים למחצה. אך ברוב המקרים נשמרו פירותיהם של לילות השימורים הללו בחדרי חדרים. רק מקץ שנים הבחינו הבריות בשינויים, שבשלב זה כבר נראו טבעיים לכל דבר, הגם שהיו למעשה תוצר של פעלתנות קפדנית.
בראנוב היה חשאי מאוד באותם ימים. איש לא ראה אותו, והמחשבה להתראיין כלל לא חלפה במוחו. עם זאת, הייתה לו תכונה יוצאת דופן: מזמן לזמן היה כותב מסה קצרה, שהתפרסמה בכתב עת עצמאי, או מחקר בנושא אסטרטגיה צבאית שיועד לצמרת הפיקוד, ולפעמים אפילו סיפור שהופגנה בו אותה רוח פרדוקסלית במיטב המסורת הרוסית. הוא מעולם לא חתם על החיבורים האלה בשמו, אך שתל בהם רמיזות ששימשו מפתחות לביאור העולם החדש, שקרם עור וגידים בלילות השימורים ההם בקרמלין. כך לפחות סברו אנשי החצר המוסקבאים והדיפלומטים הזרים, שהתחרו ביניהם מי יהיה הראשון שיצליח לפענח את הניסוחים הסתומים של בראנוב.
שם העט שמאחוריו הסתתר היה ניקולאי בְּרנדייס, מה שהוסיף נדבך של בלבול. יודעי ח"ן זיהו את שמה של דמות משנית ברומן שולי מאת יוזף רוֹת. בְּרנדייס, הטָטָרי, מעין "דֵאוּס אֶקְס מָכינָה" שמפציע ברגעים המכריעים של הסיפור ומייד נעלם שוב. "אין שום צורך בהפעלת כוח כדי לכבוש משהו," אומרת דמותו, "הכול רקוב ומתרפס. להרפות, לדעת לשחרר, זה הדבר החשוב." ואמנם, כשם שהדמויות ברומן של יוזף רוֹת התחקו אחר מעשיו של הטָטָרי, שאדישותו המרהיבה הייתה ערובה לכל הצלחה, כך נכבדי הקרמלין, והפמליות שהקיפו אותם, ארבו לכל רמז שיש בו כדי לגלות טפח ממחשבותיו של בראנוב, שבאמצעותן הם קיוו לפצח את כוונות הצאר. זו הייתה משימה אבודה שבעתיים משום שהמכשף מהקרמלין האמין כי הפְּלַגיאט ניצב בבסיס הקדמה; ולכן אנשים מעולם לא ידעו באיזו מידה הוא מביע רעיונות משלו או משחק ברעיונות משל אחרים.
המשחק הנפתל הזה הגיע לשיאו בערב חורפי אחד, כאשר גוש צפוף של מכוניות שרד מפוארות, מוקפות בניידות עם סירנות ושומרי ראש, נהר אל תיאטרון אוונגרדי קטן אשר באותו ערב הוצג בו מחזה במערכה אחת מאת מחבר המתקרא ניקולאי בְּרנדייס. עמדו שם בתור בנקאים, אילי נפט, שרים ומפקדים בשירות הביטחון הפדרלי לצד פילגשיהם העדויות אבני ספיר ואודם, וכולם בדרכם להתיישב על כורסאות שבורות באולם שעד עתה כלל לא ידעו על קיומו, כדי לצפות במופע אשר מתחילתו ועד סופו עשה צחוק מהמליצות הנבובות ומהיומרות התרבותיות של בנקאים, אילי נפט, שרים ומפקדים בשירות הביטחון הפדרלי. "במדינה מתורבתת, מלחמת אזרחים אכן עשויה לפרוץ," הכריז ברגע מסוים גיבור המחזה, "אך כיוון שאצלנו אין אזרחים, זו תהיה מלחמה בין עבדים נרצעים. היא לא גרועה יותר ממלחמת אזרחים, אולי רק קצת דוחה יותר ועלובה." בערב ההוא איש לא ראה את בראנוב באולם, אך הבנקאים והשרים, ליתר ביטחון, מחאו כפיים עד שהתפוקקו עצמותיהם; מקצתם טענו שהמחזאי צופה בקהל מבעד לצוהר זעיר מימין לתא ההלבשה.
אלא שגם הסחות הדעת הילדותיות במקצת לא הצליחו לפזר את עננת המבוכה סביב בראנוב. משלב מסוים האנשים המעטים שהזדמן להם לפגוש אותו התחילו לייחס לו הומור שחור יותר ויותר. אמרו שהוא מודאג ועייף. שדעתו מוסחת. שהתחיל מוקדם מדי ושעכשיו הוא משתעמם. מעצמו, בעיקר. ומהצאר, שמצידו לא השתעמם מבראנוב ולו לרגע. והיה מודע לכך. והתחיל לשנוא אותו. סליחה?! אני הובלתי אותך עד הלום ואתה מעז להשתעמם? לעולם אין להקל ראש בטיבם הרגשני של היחסים הפוליטיים.
עד ליום היעלמו של בראנוב. הודעה תמציתית של הקרמלין בישרה על התפטרות היועץ הפוליטי של נשיא הפדרציה הרוסית. למן אותו רגע אבדו עקבותיו, למעט אי אלו הבלחות ברחבי העולם, שאיש מעולם לא אישר.
כשהגעתי למוסקבה כעבור כמה שנים, זִכרוֹ של בראנוב ריחף באוויר כמו צל מטושטש, אשר לאחר שהשתחרר מגוף כבד למדי, היה חופשי להראות את עצמו בכל פעם שעלה הצורך להמחיש מהלך אפל במיוחד של הקרמלין. וכיוון שמוסקבה – עיר בירה קשה לפיצוח בעיצומה של תקופה חדשה שאיש לא הצליח להגדיר את קווי המתאר שלה – מצאה את עצמה במפתיע בחזית הבמה, נולדו למכשף לשעבר מהקרמלין פרשנים אפילו בקרבנו, הזרים. עיתונאי של ה־BBC יצר סרט תיעודי ובו תלה בבראנוב את האחריות להחדרת מצגי השווא של התיאטרון האוונגרדי לתוככי הפוליטיקה. אחד מעמיתיו כתב ספר המתאר אותו כמין להטוטן אשר בנקישת אצבע הביא להופעתן והיעלמותן של דמויות ושל מפלגות. פרופסור כלשהו הקדיש לו מונוגרפיה: 'ואדים בראנוב והמצאת ה־Fake Democracy'. כולם תהו על הפעולות האחרונות שלו. האם עדיין יש לו השפעה על הצאר? מה היה חלקו בפלישת רוסיה לחצי האי קרים? ומה הייתה תרומתו לשכלול של אסטרטגיית התעמולה שטלטלה בעוצמה מרחיקת לכת את מערכת האיזונים הגיאופוליטיים בעולם כולו?
אני עצמי עקבתי בשוויון נפש אחרי התיאוריות הסהרוריות האלה. אנשים חיים אף פעם לא עניינו אותי במיוחד, בהשוואה למתים. התהלכתי אבוד בעולם עד לרגע שהתחוור לי כי ביכולתי לבלות את עיקר זמני בחברתם, במקום להשתעמם במחיצת בני זמני. לפיכך, באותם ימים במוסקבה – כמו בכל מקום אחר שהתגוררתי בו – ביליתי את רוב שעותיי בספריות ובארכיונים, בכמה מסעדות ובבית קפה אחד, שהמלצרים בו התרגלו בהדרגה לנוכחותי המתבודדת. דפדפתי בספרים ישנים, טיילתי באורו החיוור של החורף, ונולדתי מחדש בכל יום אחר הצהריים הודות לאדי הסאונה ברחוב סֶלֶזְניוֹבסקאיה. הייתי מסיים את הערב בבר קטן בשכונת קיטאי־גוֹרוֹד, אשר בנדיבותו היה סוגר עליי את שערי המנוחה והשכחה. לצידי פסעה כמעט לכל מקום רוח רפאים פלאית, שזיהיתי בה בעלת ברית אפשרית לגלגול מחשבות שהעסיקו אותי.
למראית עין היה יבגני זַמיאטין סופר של ראשית המאה העשרים, שנולד בעיירה מאוכלסת בצוענים ובגנבי סוסים, ולימים נעצר והוגלה בידי שלטונות הצאר בעוון השתתפותו במהפכת 1905. לצד קריירה של סופר שסיפוריו הולכים לפניו, הוא עבד כמהנדס ימי באנגליה, שם בנה ספינות שוברות קרח. עם שובו של זַמיאטין לרוסיה ב־1918 כדי לקחת חלק במהפכה הבולשביקית, התברר לו במהרה שגן העדן של מעמד הפועלים לא עומד על סדר היום. אי לכך, הוא החל בכתיבת רומן: 'אנחנו'. אלא שאז התחוללה אחת מאותן תופעות מדהימות, שממחישות לנו על מה מדברים הפיזיקאים כשהם מעלים את ההיפותזה בדבר קיומם הבו־זמני של יקומים מקבילים.
ב־1922 חדל זַמיאטין להיות רק סופר ונהפך למכונת זמן, משום שהאמין כי הוא כותב ביקורת נוקבת על השיטה הסובייטית המתהווה. כך בדיוק קראו את חיבורו הצנזורים, ועל כן אסרו לפרסמו. אלא שזמיאטין כלל לא פנה אליהם. מבלי משים הוא דילג על מאה שנים ופנה ישירות אל העידן שלנו. 'אנחנו' מתאר חברה הנשלטת בכוח ההיגיון, שכל דבר בה מומר לסְפָרוֹת, ושחייו של כל אדם בה מאורגנים עד הפרט האחרון כדי להבטיח יעילות מרבית. דיקטטורה אכזרית אך נוחה, המאפשרת לכל דכפין להפיק שלוש סונטות בשעה בלחיצת כפתור, ושהיחסים בין המינים בה מווסתים על ידי מנגנון אוטומטי שמגדיר מיהם בני הזוג המתאימים ביותר ומאפשר להם להתחבר זה עם זה. בעולמו של זמיאטין הכול שקוף, אפילו הרחוב, אשר קרום מקושט כיצירת אמנות מקליט בו את שיחותיהם של הולכי הרגל. מובן כי במקום כזה גם ההצבעה היא פעולה פומבית: "אומרים שהקדמונים קיימו בחירות חשאיות, נחבאים כמו גנבים," אומרת ברגע מסוים הדמות הראשית, D-503. "לשם מה דרוש היה כל המסתורין הזה, עד היום לא ברור לגמרי (...). הרי לנו אין מה להסתיר או במה להתבייש. אנחנו חוגגים את הבחירות בפתיחוּת, ביושר, לאור יום. אני רואה איך כולם מצביעים למיטיב, וכולם רואים איך אני מצביע למיטיב."
מהרגע שגיליתי את זמיאטין נעשיתי כפייתי לגביו. הרגשתי שספרו מרכז בתוכו את כל סוגיות התקופה שלנו. 'אנחנו' לא תיאר רק את ברית המועצות אלא סיפר את סיפורו של העולם המלוטש ונטול החספוס של האלגוריתמים, את המטריקס הגלובלי בהתהוותו, ומולו את קוצר ההשגה חשוך המרפא של המוחות הפרימיטיביים שלנו. זמיאטין היה נביא. הוא לא כיוון רק לסטלין, הוא חיבר בין כל הרודנים לעתיד לבוא – האוליגרכים של עמק הסיליקון כמו המנדרינים של סין החד־מפלגתית. ספרו היה הנשק הסופי אל מול הכוורת הדיגיטלית שהתחילה לכסות את הפלנטה, ותפקידי היה לחשוף את הנשק הזה ולכוון אותו למקום הנכון. לדאבוני, האמצעים שעמדו לרשותי לא ממש הספיקו כדי להלך אימים על מארק צוקרברג או על שִי ג'ינפּינג. בטענה שזמיאטין, אחרי בריחתו מסטלין, סיים את חייו בפריז, עלה בידי לשכנע את האוניברסיטה שלי לממן מחקר על אודותיו. הוצאת ספרים גילתה עניין מעורפל בפרסום מהדורה מחודשת של 'אנחנו', וחבר מפיק סרטים תיעודיים לא דחה על הסף את הרעיון לעשות משהו בנדון. "תנסה למצוא חומר כשתהיה במוסקבה," הוא אמר לי תוך לגימה מקוקטייל הנֶגרוֹני שלו בבר ברובע התשיעי.
אלא שעם הגעתי למוסקבה, דעתי הוסחה מהמשימה משגיליתי כי העיר האכזרית מסוגלת להציע הנאות מענגות חושים כגון אלה שחוויתי מדי יום בעודי משוטט ברחובות פֶּטְרוֹבְקָה ואַרְבּאט הקפואים. הקדרוּת שהפיצו החזיתות האטומות של המבנים הסטליניסטיים התעמעמה לנוכח ההשתקפויות החיוורות של בתי האצילים לשעבר ולנוכח השלג עצמו, שהפך לבוץ תחת גלגלי שיירת מכוניות הפאר השחורות שלא הסתיימה לעולם, ושב והיה צחור בחצרות ובגינות הנסתרות הקטנות, שלחשו סיפורים על ימים שנגוזו.
כל יחידות הזמן האלה – שנות העשרים של זמיאטין והעתיד הדיסטוֹפּי המתואר ב'אנחנו', הצלקות שחרת סטלין בעיר והעקבות החביבות יותר של מוסקבה שלפני המהפכה – הצטלבו בתוכי ויצרו אותו פער זמנים שכעת חייתי בו בטבעיות יתרה. אף על פי כן, לא איבדתי כליל את העניין במתרחש סביבי. באותה תקופה הפסקתי לקרוא עיתונים, אך הרשתות החברתיות השֹביעו מעל ומעבר את הצורך המוגבל שלי במידע.
בין הפרופילים הרוסיים שעקבתי אחריהם היה גם אדם בשם ניקולאי ברנדייס. שיערתי שמדובר בסטודנט כלשהו הדחוק בדירת חדר צרה בקָזאן ולא במכשף מהקרמלין, אך כיוון שלא הייתי בטוח, קראתי אותו. ברוסיה אף אחד לא יודע כלום; משלימים עם זה או מסתלקים. מכל מקום, זה לא היה סיפור גדול, שכן ברנדייס פרסם משפט יחיד אחת לעשרה ימים או שבועיים, ומעולם לא פרשן את ענייני השעה, כי אם הסווה קטעים מיצירות ספרותיות, ציטט טורי שיר או רפרר לכתב העת 'פריז ריוויו' – דבר שרק חיזק את הסברה כי מדובר בסטודנט מקָזאן.
"בגן עדן הכול מותר, חוץ מסקרנות."
"אם חברך מת, אל תקבור אותו. זוז צעד הצידה וחכה. הנשרים יגיעו, ותוכל לרכוש המוני חברים חדשים."
"אין דבר עצוב יותר מלראות משפחה בריאה וחזקה נקרעת לגזרים בידי בנאליות מטופשת. למשל בידי להקת זאבים."
האיש הצעיר ניחן בהלך רוח קודר למדי, אך זה הלם למדי את אופיו של המקום.
ערב אחד החלטתי להישאר בבית ולקרוא במקום לפקוד את הבר הקבוע שלי. שכרתי דירת שני חדרים בקומה העליונה של בניין נאה משנות החמישים, שנבנה בידי שבויי מלחמה גרמנים במה שהיה מעין סמל סטטוס מוסקבאי: עוצמה ונוחות בורגנית המושתתות –כמו תמיד כאן – על בסיס מוצק של דיכוי. מבעד לחלון, נצנוצי העיר הכתמתמים עומעמו בצליפת פתותי שלג עצבניים. בדירה שרתה אותה תחושת אלתור שאני נוטה לייצר בכל מקום: ערמות ספרים, אריזות מזון מהיר ובקבוקי יין ריקים למחצה. קולה של מרלן דיטריך הוסיף נופך דקדנטי לאווירה וחיזק את תחושת הזרות, שבתקופה ההיא הייתה מקור ההנאות העיקרי שלי.
זנחתי את זמיאטין לטובת סיפור של נָבּוֹקוֹב, אך הוא הרדים אותי כהרגלו, בנועם: שוכנו של 'מוֹנְטְרֶה פּאלאס הוֹטֶל' תמיד היה מעט מעודן מדי לטעמי. בכל שתי דקות, בלי לשים לב לכך, עיניי ניתקו מהספר בחיפוש אחר נחמה, וצנחו פעם אחר פעם על הטאבלט הזדוני. או אז, בעודי תועה בסבך קריאות הזעם של הרגע ותצלומי הקואלות, הופיע פתאום המשפט הבא: "בשאר הימים אנחנו חשופים תמיד לעיני כול, חיים בין קירות שקופים שכמו ארוגים מאוויר בוהק, רוחצים לנצח באור. אין לנו דבר להסתיר זה מזה." זמיאטין. הבלחתו הפתאומית בדף הטוויטר שלי הלמה בי כפטיש. כמעט מוּכנית הוספתי לציוץ של ברנדייס את המשפט הבא, הלקוּח גם הוא מ'אנחנו': "ובנוסף, זה מקל על מלאכתם הקשה והנעלה של השומרים. אחרת, מי יודע מה היה עלול לקרות."
לאחר מכן השלכתי הצידה את הטאבלט והכרחתי את עצמי לשוב ולשקוע בספר. למחרת בבוקר, כששלפתי את החפץ המרושע מתחת לכריות, הוא אותת לי כמבקש להינקם על קבלת הודעה חדשה. "לא ידעתי שבצרפת עדיין קוראים את ז'." ברנדייס כתב לי בשלוש לפנות בוקר. עניתי בלי לחשוב: "ז' הוא המלך הסודי של תקופתנו." ואז הופיעה שאלה: "עד מתי אתה במוסקבה?"
רגע חטוף של היסוס. מנין לו לסטודנט הצעיר על הנדודים שלי? אלא שמייד הבנתי כי אפשר להסיק מציוצים שונים שלי בשבועות האחרונים – גם אם הדבר הצריך אולי קריאה בין השורות – על מקום הימצאי הנוכחי. עניתי שאני עדיין לא יודע, ויצאתי לעיר הקפואה במטרה להמשיך בשגרת היום הקבועה והבודדת שלי. בשובי המתינה לי הודעה נוספת: "אם אתה עדיין מתעניין בז', יש לי משהו להראות לך."
למה לא, בעצם? לא היה לי מה להפסיד. במקרה הגרוע ביותר אתוודע לסטודנט נלהב לספרות. מעט עגמומי לפרקים, אבל לא משהו שכמה כוסיות וודקה לא מסוגלות לפוגג.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.