המלכות

באביב ההוא השתתפתי בכתיבת תסריט לסדרת טלוויזיה. עיקר העלילה: לילה אחד, בעיר הררית קטנה, המתים חוזרים. לא יודעים למה, גם לא למה המתים האלה ולא אחרים. הם עצמם לא יודעים שהם מתים. הם מגלים זאת במבטם המבועת של אהוביהם, של מי שאהבו אותם, של מי שבקרבם הם רוצים לשוב ולתפוס את מקומם. אלה לא זומבים, לא רוחות רפאים, לא ערפדים. אנחנו לא בסרט פנטזיה אלא במציאות. נשאלת ברצינות השאלה: נניח שהדבר הבלתי–אפשרי הזה באמת יתרחש; מה יקרה אז? איך הייתם מגיבים אילו נכנסתם למטבח ומצאתם שם את בתכם המתבגרת, שמתה שלוש שנים קודם לכן, מכינה לעצמה קערת קורנפלקס, חוששת שתנזפו בה כי חזרה הביתה מאוחר, ואינה זוכרת דבר ממה שהתרחש באותו לילה? אני מתכוון ממש, קונקרטית, איזו תנועה הייתם עושים? אילו מילים הייתם אומרים?

כבר שנים רבות איני כותב סיפורת בדיונית, אבל אני יודע לזהות סיפור בדיוני טוב כשמציעים לי אותו, וזה הסיפור הכי חזק, בהרבה, מכל אלה שהוצעו לי במהלך הקריירה שלי כתסריטאי. במשך ארבעה חודשים עבדתי מדי יום, מבוקר עד ערב, עם הבמאי פַבְּריס גוֹבֶּר. המצבים שהעמדנו והרגשות שתִמְרַנּוּ התסיסו בנו התלהבות, לא פעם גם שיכרון. אחר כך, מבחינתי, העניינים לא עלו יפה. לא הסתדרתי עם מזמיני הסדרה. אני מבוגר מפבּריס בעשרים שנה כמעט, היתה לי פחות סבלנות ממנו לעמוד בבחינות חוזרות ונשנות מול חבורה של צעירים עם זיפים בני שלושה ימים, בגיל של בָּנַי, שהגיבו בפרצופים עייפים ומשועממים לכל מה שכתבנו. חשתי פיתוי גדול לומר להם: ״חברים, אם אתם יודעים כל כך טוב מה לעשות, עשו את זה בעצמכם״. נכנעתי לפיתוי. כנגד עצתם הנבונה של אשתי הלן והסוכן שלי פרנסואה, נהגתי ביהירות וטרקתי מאחורי את הדלת באמצע ההכנות לעונה הראשונה.

התחלתי להתחרט על פעולתי הנמהרת רק כעבור כמה חודשים, ליתר דיוק במהלך ארוחת ערב שאליה הזמנתי את פבריס ואת הצלם הראשי פטריק בְּלוֹסיֶה, שצילם גם את סרטִי השפם. ברור היה לי שאין מתאים ממנו לצלֵם את קמים לתחייה, ושפבריס והוא יסתדרו מצוין, וכך אמנם היה. אבל כשהקשבתי לו באותו ערב, סביב השולחן במטבח, מדבר על הסדרה המתהווה, על הסיפורים שהגינו בזמנו בשניים בחדר העבודה שלי וכעת כבר תורגמו לבחירות של תפאורה, שחקנים, טכנאים, הרגשתי באופן כמעט גופני איך המנגנון העצום והמסעיר הזה שנקרא צילום סרט מתעורר לתנועה, ואמרתי לעצמי שהייתי צריך להיות חלק מן ההרפתקה, ושבאשמתי לא אהיה, ופתאום נהייתי עצוב, עצוב כמו הבחור ההוא, פּיט בֶּסט, שבמשך שנתיים היה המתופף של להקה קטנה מליברפול בשם הביטלס, עזב אותה רגע לפני שחתמה על חוזה ההקלטות הראשון שלה, ובוודאי אכל לעצמו את הלב כל שארית חייו (קמים לתחייה זכתה להצלחה ברחבי תבל, ובשעה שאני כותב את הדברים האלה זכתה בפרס אמי הבינלאומי לסדרה הטובה ביותר).

שתיתי יותר מדי בארוחת הערב ההיא. מניסיון ידעתי שמוטב לא להרחיב בדיבורים על מה שכותבים לפני שמסיימים לכתוב, בייחוד לא כששיכורים: על גילויי הלב הנלהבים האלה משלמים תמיד בשבוע של דכדוך. אך בערב ההוא, מן הסתם בשביל להילחם באכזבה שחשתי, להראות שגם אני עושה משהו מעניין, סיפרתי לפבריס ולפטריק על הספר על אודות הנוצרים הראשונים, שעליו עבדתי אז מזה כמה שנים. שמתי אותו בצד כדי להתמסר לקמים לתחייה, ועכשיו שבתי אליו. תיארתי להם אותו כמו שמתארים סדרת טלוויזיה.

זה מתרחש בקורינתוס, ביוון, בסביבות שנת 50 לספירה ־ אם כי איש, כמובן, לא משער אז שהוא חי ב״ספירה״. בהתחלה רואים מטיף נודד, שפותח בית מלאכה קטן לאריגה. בלי לזוז מאחורי הנוּל, האיש שעתיד להיקרא פאולוס הקדוש טוֹוה את האריג שלו, ולאט–לאט פורשׂ אותו על כל העיר. הוא קירח, מזוקן, נתון להתקפים פתאומיים של מחלה מסתורית. בקול נמוך וכובש הוא מספר את סיפורו של נביא שנצלב עשרים שנה קודם לכן ביהודה. הוא אומר שהנביא ההוא חזר מן המתים, ושהחזרה הזאת מן המתים מבשרת משהו עצום: תמורה, מוטציה של כל האנושות, שינוי מהפכני ובה–בעת סמוי מן העין. זה מתפשט, מידבק. עד מהרה, חסידי האמונה המשונה שנפוצה סביב פאולוס בשכונות העוני של קורינתוס רואים גם את עצמם כמוטנטים: מוסווים כידידים, כשכנים, לא ניתנים לזיהוי.

עיניו של פבריס נוצצות: ״כשמספרים את זה ככה, זה נשמע כמו משהו של דיק!״ סופר המדע הבדיוני פיליפ ק׳ דיק השפיע השפעה ניכרת על תהליך הכתיבה המשותף שלנו; אני מרגיש שהקהל שלי מרותק, ומאשר: כן, זה נשמע כמו משהו של דיק, והסיפור הזה של ראשית הנצרות הוא גם בדיוק כמו קמים לתחייה. מה שמסופר בקמים לתחייה הוא סיפורם של אותם ימים אחרונים שחסידיו של פאולוס היו משוכנעים שהם חיים בהם, ימים שבהם המתים יקומו מקברם והעולם יעמוד לדין. זה סיפורה של קהילת המנודים והנבחרים שמתהווה סביב המאורע המפעים והמטלטל שנקרא קימה לתחייה. זה סיפורו של משהו שאינו אפשרי, ובכל זאת מתרחש. אני מתלהב, מוזג לעצמי כוס אחרי כוס, מתעקש למזוג גם לאורחַי, ואז פטריק אומר משהו, די בנלי בסופו של דבר, אבל הוא מותיר בי רושם עז, כי מרגישים שזה עלה בדעתו באופן לא צפוי, שהוא לא חשב על זה ושהמחשבה על זה מפתיעה אותו.

מה שהוא אומר זה שבעצם, כשחושבים על זה, מוזר שאנשים נורמלים, אינטליגנטים, מסוגלים להאמין במשהו כל כך מטורף כמו הדת הנוצרית, משהו שלמעשה אין הבדל בינו לבין המיתולוגיה היוונית או אגדות ילדים. בימי קדם, ניחא: האנשים היו פּתיים, עוד לא היה מדע. אבל היום! הרי היום אם מישהו היה מאמין בסיפורים על אלים שלובשים צורת ברבור כדי לפתות בנות תמותה, או על נסיכות שמנשקות צפרדעים והופכות אותן לנסיכים, כולם היו אומרים שהוא משוגע. והנה המון אנשים מאמינים בסיפור לא פחות הזוי, ולא נחשבים למשוגעים. גם מי שלא שותף לאמונתם, מתייחס אליהם ברצינות. יש להם תפקיד חברתי, אמנם פחות חשוב מבעבר, אבל מכובד ובסך הכול די חיובי. השיגעון שלהם דר בכפיפה אחת עם פעילויות לגמרי שקולות. נשיאי הרפובליקה באים לבקר את המנהיג שלהם ונוהגים בו כבוד מופלג. זה די מוזר, לא?