המלכות 1: מלכה מצולקת

איגנסיו הרננדז מעולם לא הביא אישה לפגישה. מצד שני, הם מעולם לא נפגשו במועדון. כל הסצנה הייתה חסרת תקדים. רייס לא היה בקטע של דברים שלא היו להם תקדים, אך הוא היה מוכן לחרוג ממנהגו כי הוא היה סקרן. הוא יכול היה לנתק את הקשר של מיאמי, במידת הצורך. זה יגרום גלי הדף, אך זו הייתה אפשרות. איגנסיו גם ככה התחיל לעצבן אותו. ההחלטות הגרועות שלו התחילו להשפיע על הבוליביאני, החלטות כמו להביא אישה כמוה לפגישה עם גבר כמוהו. זה היה אמור להפגין את כוחו ועושרו של איגנסיו, אך עלול היה להיות טעות גדולה.

הוא בחן את האישה ששתתה ברוגע קוקטייל 'מימוזה' כאילו לא ישבה ליד שולחן בחברת ארבעה מהגברים המסוכנים ביותר בחוף המזרחי, שני ראשי ארגון פשע ויד ימינו של כל אחד מהם.

רק שרייס לא חשב שהיא רגועה כמו שנראתה. ידה רעדה קלות והסגירה אותה. היא הייתה חכמה מספיק כדי לוודא שהרעידה הקטנה תפסיק כשהיא הגיעה לאצבעותיה שאחזו בכוס הקריסטל. אלה לא היה אצבעותיה או היכולת שלה להישאר רגועה ומאופקת בזמן שהגברים סביבה דיברו על עסקים, שמשכו את תשומת ליבו. אלה היו הצלקות על גב כף ידה העדינה שקלקלו את עור הפורצלן שלה.

זעם בער בבטנו והפתיע אותו. רייס כמעט אף פעם לא הרגיש משהו, ובהחלט לא כלפי אישה. כך הוא קיבל החלטות יעילות. כך הוא העביר סחורות בין גבולות בקלות ובהיגיון קר. כל רגש נמחק ממנו. קודם כול על ידי אבא אכזרי, ואז על ידי שרות צבאי אכזרי בארץ הולדתו ועל ידי עונש מאסר אכזרי וחסר רחמים ששבר אותו בצורה שיטתית לפני שהוא השתלט על בית הכלא והרס אותו מבפנים החוצה. כשהוא שוחרר, זה היה לתוך עולם שהוא יצר, עולם שעוצב על ידו מבפנים ונשלט על ידו מבחוץ.

המראה של הבלונדינית היפהפייה והרגועה, שהייתה שבורה ובכל זאת עמידה, עשה לו משהו, הכריח אותו להרגיש. הוא זז במקומו והחליק את זרועו לאורך משענת העור. עיניו לא עזבו אותה לרגע בזמן שהקשיב לגברים מדברים, מנהלים משא ומתן על התנאים.

הוא לא היה צריך להוסיף את קולו. אלחנדרו, יד ימינו, ידע מה התנאים. ידע לא להרוס כלום בזמן שחיפש עסקאות חדשות לבוס שלו.

רייס רצה אותה. הכעס המחשמל שהרגיש כשעיניו ליטפו את הצלקות הבטיח לו שהוא ייקח את האישה ויהפוך אותה לשלו. לא הכעיס אותו שהיא סבלה התעללות. לא, הוא לא היה גבר טוב מספיק מכדי שיהיה אכפת לו מזה. הוא לא חי באשליות שיתייחס אליה טוב יותר מאיגנסיו. לכל הרוחות, הוא כנראה יתייחס אליה גרוע יותר כי איגנסיו כנראה הציב אותה כמו פרס בביתו הענקי שנראה כמו מוזיאון, ואז התעלם מהיופי הלא נגיש.

לרייס לא הייתה שום כוונה להתעלם ממנה. הוא התכוון לקחת אותה ולזיין כל סנטימטר בה, בדיוק כפי שרצה. חזק, אלים, אכזרי. בדיוק כמו שהוא היה. בדיוק כמו שהעולם הזה עיצב אותו. כי הוא היה יכול. היא עמדה להפוך לשלל מלחמה.

לא, הוא לא כעס בכלל בגלל הצלקות שעל ידה. הוא התעצבן מכך שהן עוצבו בצורה של האות א' ולא ר'. הוא רצה שהיא תהיה שייכת לו, למלך. כשהוא יניח את ידיו עליה, זה יהיה הדבר הראשון שהוא ישנה.

לאחר כמעט שעה של ישיבה בתא יחד שבמהלכה עיניו כמעט לא עזבו את פניה, היא הרימה את עיניה כדי לפגוש במבטו הבלתי מתפשר. לראשונה בחייו הוא הרגיש את ליבו נעצר בחזהו. הוא לא היה מוכן לזה. העיניים שלה, אחת ירוקה מהפנטת והשנייה חומה, היו מלאות חיים, מהממות ובלתי מתפשרות.

אפילו שההבעה על פניה לא השתנתה בכלל מהמסכה הריקה של מלכת הקרח, הוא ראה את התיעוב הבוער, את הזעם הלוהט שהיה קבור עמוק בתוך אותן עיניים רושפות כלפי הגברים שמסביבה. היא תיעבה את כולם.

שפתיו התרוממו בתגובה מזלזלת. היא סירבה להוריד את עיניה מהאתגר שהציב לה, אפילו שבעלה ישב באותו שולחן. באותה שנייה הוא לא רצה יותר מאשר לקחת את המלכה המצולקת הזאת מכס המלכות שלה ולאלף אותה. הוא נשבע באותו רגע שישיג אותה, בסופו של דבר.