המלכים של סייפרס 1: ווסט גולדן

פרק 1 יוני, ארבעה חודשים מאוחר יותר בלו

אני מקמטת את הנייר שדבריה כתובים עליו. זה מקל עליי.

זה משהו שהייתי צריכה לעשות כבר בבוקר שמצאתי את הנייר הזה, המוכתם בקפה, מודבק לדלת שלי. במקום זה, קיפלתי אותו בצורה מסודרת והכנסתי לארנק, כמו איזה חפץ קדוש שאני נושאת איתי לכל מקום.

תמיד התרגשתי מפירורי האהבה שהשאירה מאחוריה, פזורים לאורך חיי. ואז אני נתקלת בהם שוב בתזמון הכי גרוע, כמו ברגע הזה, כשמסיבה ענקית סוערת סביבי, ואני מחמיצה הזדמנות מושלמת להיות צעירה וחופשייה. למה? כי חיפוש אחרי מסטיק בתיק הקלאץ' שלי העלה את הפתק הזה, ואני פתאום נתקעת, חושבת על הגרסה המעוותת של אימא לאהבה. הייתי צריכה לפטפט עם איזה בחור חמוד, או לרקוד כאילו אין מחר, אבל לא.

"מצאתי אותך! נראה שרדאר הזונות שלי עובד מצוין," משמיצה אותי ג'ולס.

המהירות שבה אני משנה את הבעת פניי האמיתית לחיוך, כמעט מפחידה.

"את אומרת דברים כל כך יפים," אני מלגלגת חזרה ומחליקה בידיי על מכנסי הפשתן הלבנים הקצרים, שהיא התעקשה שאשאל ממנה. הם היו חלק מעסקת חבילה, שנכללו בה גם גופייה שחורה, נעלי עקב שחורות ועגילי חישוק כסופים. החפץ היחיד שממש שייך לי הוא התיק.

ג'ולס במצב רוח עליז במיוחד, מושכת בצמה הסינית והבלונדינית שנחה על כתפי. היא קלעה לי אותה כשהמתנו להסעה לפני כמה שעות. יכולתי לעשות את זה בעצמי, אבל הסד המטופש שעל האצבע שלי הופך את הדברים הפשוטים ביותר לבלתי אפשריים.

אני חייבת לזכור בעתיד שהחיסרון כשמכניסים אגרוף בפנים של מישהו, הוא השבר במפרק האצבע שמגיע איתו. אבל אני חייבת להגיד בכנות שזה היה כל כך שווה את זה, למרות שזה נגמר בהרחקה מבית הספר בסוף השנה, וכמעט עלה לי בסיכויים ללמוד בתיכון סייפרס. זה לא משהו שאעשה שוב, אבל אני גם לא מתחרטת עליו.

אני מבחינה בעיניה המזוגגות של ג'ולס, ויודעת שהעובדה שהיא שיכורה היא סימן שנכשלתי. זה היה תפקידי לוודא שהיא לא תשתולל הלילה, אבל מציאת המכתב הסיחה את דעתי.

"היי! מאיפה אתה הגעת לפה?" היא משהקת, פונה ישירות אל קיר הלבנים שהתנגשה בו בסרבול.

אני שולחת את ידיי כדי לייצב את הג'ינג'ית המגושמת שעכשיו נשענת עליי. יש לה מזל שיש לי תגובות מהירות.

"את כבר נהנית?" היא שואלת בחוסר רצון. "אני יודעת שהיית מעדיפה להיות במגרש או משהו, במקום לבלות בצפון העיר, אבל אני חושבת שהערב הזה חשוב."

"כמו שאת כל הזמן אומרת," אני ממלמלת.

היא מגלגלת את עיניה. "כי ג'ולס יודעת הכי טוב," היא מזכירה לי בשמחה.

כל אלה — המסיבה, הבגדים, הריסים והאיפור — כולם דברים שמעניינים אותה, לא אותי. במיוחד החלק הזה של העיר.

כאילו על פי אות מהיקום, צרחות חדות חותכות את חלל האוויר. אני מביטה לשמאלי ורואה שלישיית בנות מזנקת לתוך בריכה מוארת בצבע טורקיז.

צפון סייפרס הוא מקום מגוריהם של העשירים, של האליטה. דרומיות כמו ג'ולס וכמוני בולטות בשטח כמו שתי איילות בלהקת זאבים. אני חשה בזה כשאני עומדת כאן, על מדשאת אחוזתו הגדולה של איזה מניאק עשיר ומיוחס. אני מודעת היטב לכך שאנחנו מחוץ לסביבה הטבעית שלנו, אבל קיימתי את ההבטחה שלי ובאתי.

נכון, הפיתוי של משקאות חינם ובחורים חתיכים היה חלק מהתעקשותה של ג'ולס שאבוא לכאן בניגוד לרצוני, אבל זה יותר מזה. זו הדרך שלה לעזור לי להתאקלם בעולם הזה, לפני שאידחף אליו ללא הגנה, עם תחילת שנת הלימודים הבאה.

החל מספטמבר, אהיה נתונה לחסדיהם מיום שני עד יום שישי. ובסוף כל יום אחזור למציאות שבצד העיר שלי, שם כל לילה מסתיים באותה דרך, כשאני נרדמת לצלילי הסרנדה היחידה שדרום סייפרס הכירה — סירנות משטרה ונביחות כלבים.

אין כמו בבית.

"את בכלל מכירה פה מישהו?" תוך כדי שאני שואלת, אני קולטת זוג שחולף על פנינו בלי לשים אלינו לב, בעיקר כי הם קורעים את הבגדים זה מעל זה כמו חיות, לפני שהם חומקים לתוך יחידת אירוח דרך דלת צדדית.

"לא," עונה ג'ולס. "פנדורה אמרה שהמסיבה תהיה מטורפת ונתנה לי את הכתובת, פה, בבלוויו הילס, והחלטתי שאנחנו חייבות לבוא. אני אפילו לא יודעת של מי הבית הזה."

אני מתה על זה שהיא מחליטה על גורלי לפני שאני בכלל מודעת לכך.

"פנדורה?"

ג'ולס מהנהנת. "הבחורה המסתורית שמפרסמת דברים על כולם בכל חשבונות המדיה החברתית שלה."

"היא —" לפני שאני מספיקה לקבל הבהרה לגבי הפנדורה הזו, היא קוטעת את דבריי בפתאומיות.

"צריכים להיות פה לפחות כמה מאות אנשים, את לא חושבת?" דבריה של ג'ולס נשמעים במעומעם כי היא אומרת אותם לתוך הפיה של בקבוק.

היא מסיימת ללגום וראשה פוגע בכתפי המורמת. "משהו כזה."

"לקח לי המון זמן למצוא אותך. התחלתי לחשוב שאת מתחבאת ממני." נימת הרגישות בדבריה מעידה שהיא שיכורה יותר ממה שחשבתי.

"אני אף פעם לא מתחבאת ממך, יפהפייה," אני מקנטרת. "אני תמיד עומדת ליד פחי אשפה מלאים קיא במסיבות. זה כאילו אחד הדברים שאני עושה."

גיהוק ענק נפלט מבין שפתיה והיא בקושי שמה לב.

"אני יודעת שאת מדברת בציניות," היא מציינת. "ואם מחר בבוקר עוד אזכור, אני בטוחה שאיעלב. אז תהיי מוכנה לחטוף ממני."

היא מסוגלת לגרום לי לצחוק גם כשהיא שיכורה.

צלצול הטלפון שלי מושך את תשומת הלב של ג'ולס לפניי. היא ערנית להפתיע בהתחשב במצבה. או שהיא סתם חטטנית.

"שוב הוא?"

"כן." אני בקושי מביטה במסך לפני שאני לוחצת על 'התעלם'.

"את יודעת שלא תוכלי להתעלם מהטלפונים שלו לנצח, נכון?"

אני מושכת בכתפי, "זה עבד ממש טוב עד עכשיו."

היא מרימה את ראשה, "מילות המפתח הן, עד עכשיו." הבל פיה רווי האלכוהול חולף ליד אפי, וגורם לי להסב את ראשי לכיוון הנגדי, היא ממשיכה, "הוא עקשן. את יודעת את זה יותר טוב מכולם."

לרוע המזל, אני אכן יודעת זאת טוב יותר מכולם.

"אולי כדאי שתתקשרי חזרה? אולי הוא שמע מהאנטר ו —"

"אם לומר את האמת, זה לא משנה שום דבר," אני קוטעת את דבריה. "האנטר עשה מה שעשה, ועכשיו הוא במקום שהוא צריך להיות בו. סוף הסיפור."

מבטה המזוגג לא מרפה ממני. אני חשה בו.

"בסדר," היא נכנעת. "אני אניח לזה."

"תודה רבה."

תלתלים ג'ינג'ים פרועים מקפצים כשהיא מרימה את ראשה ומהנהנת, אבל אז היא מתמקדת ביד שלי, או נכון יותר — במה שהיא מחזיקה.

"מה זה?"

החמצתי את ההזדמנות להסתיר את המכתב, ועכשיו הוא בידה. היא מצליחה ליישר מעט את קמטיו לפני שאני חוטפת אותו חזרה, אבל לא בלי לקרוע את הפינה שהיא אוחזת.

"זה לא משהו חשוב."

וזה נכון. דבריה של אימי אינם חשובים. שקרים אף פעם לא חשובים.

"באמת? זה דווקא לא נראה ככה," עוקצת ג'ולס. היא מדברת אל הגב שלי כי בדיוק התחלתי ללכת לכיוון המדורה.

אנשים רוקדים סביב הלהבות וצורחים את מילות שירו של הראפר אייס קיוב, Today Was a Good Day, ונראה כאילו הם משתתפים בפולחן זיונים ניו־אייג'י כלשהו. למעשה, יכול להיות שזה תיאור די מדויק.

לפני שאספיק לשכנע את עצמי לא לעשות זאת, אני מיישרת את המכתב ומושיטה אותו אל הלהבות, מניחה לו להישרף. אני מחכה עד השנייה האחרונה כדי לשחרר אותו סוף־סוף, וכמעט חורכת את אצבעותיי כשאני מהססת. אבל זה נראה מתאים. זו התמצית שלי, לעולם לא להרגיש בטוחה לגמרי. זו קללה משפחתית, למען האמת.

אני מתיישבת על האדמה, בקבוק בירה נתחב לידי חצי שנייה לפני שג'ולס נכנסת אל שדה הראייה שלי. לרגע אני מרותקת אל מראה האש מבעד לזכוכית החומה של הבקבוק, כשאני מקרבת אותו אל שפתיי ושותה.

אני חשה צביטה מוזרה בליבי כשפיסת הנייר האחרונה מתפוררת. בניגוד לרוב הבחורות, אין ברשותי תכשיטים או מזכרות שהועברו אליי מאימי. המתנה היחידה שהוריי העניקו לי אי פעם הייתה רשימת פגמים, ארוכה יותר מזרועי.

"את בסדר? אנחנו יכולות ללכת אם את רוצה."

ידה של ג'ולס נחה על כתפי, ואני יודעת שהיא מנסה לגלות התחשבות, אבל אני מכירה את הבחורה הזו כמו את כף ידי, ואני יודעת שהיא לא שלמה עם ההצעה.

"אני בסדר גמור. אנחנו יכולות להישאר עוד כמה שעות אם את רוצה."

אני בקושי מספיקה לומר את המילים והיא כבר נעלמת שוב, מוצאת מישהו רנדומלי להתחכך בו. אבל זה בסדר. יש קיר לבנים ליד פח אשפה ששמי כתוב עליו.

אני מביטה בפעם האחרונה בלהבות, יודעת איזה חלק מחיי הן כילו. אבל האחיזה המכאיבה של הרגש מתפוגגת במהירות, כיוון שתשומת ליבי עוברת מהלהבות, ונמשכת מעלה בידי כוח בלתי נראה, כדי לפגוש בשלושה מבטים שנחים עליי. עיניהם הבוהות תחת עפעפיים עצומים למחצה — כשל להקת טורפים העומדת להסתער על טרפה — גורמות לי לחוש משיכה מוזרה, ואני לא מסוגלת להסב את פניי. תווי הפנים שלהם כל כך דומים, שאני מסיקה שהם כנראה אחים.

שלושת האלים שחורי השיער הבחינו בי, בלי ספק, אני חושבת שאולי הם מדברים עליי. שניים מהם רוכנים כדי לדבר באוזניו של האמצעי, כמו אוסף יפהפה של בחורים.

ברצינות? אוסף יפהפה של בחורים? זה התיאור הכי טוב שאת מסוגלת לו, בלו?

ברור שהמוח שלי עולה באש. אני רק נעשית מותשת יותר בכל שנייה.

הם יושבים שם, על כיסאות שנראים אותו הדבר כמו אלו שפזורים ברחבי החצר. אבל אני משוכנעת שהכיסאות שלהם הם של בני מלוכה. הנוכחות שלהם עושה את ההבדל, מפרידה בינם לבין כל הבחורים האחרים שראיתי הערב.

הם גדולים, רחבים בכתפיים ובחזה, וזה מודגש על ידי הבטן ההדוקה והשרירית שלהם. פגשתי בעבר אנשים בעלי נוכחות חזקה, אבל מעולם לא מישהו מרשים כל כך, כמו שלושת אלה. איפה הם התחבאו כל הערב?

גם כאשר דעתם של הבחורים שעומדים בצדדים מוסחת על ידי זוג רובוטיות רטובות לבושות ביקיני, שמקפצות כדי להתחרות על תשומת ליבם, עיניו של הבחור האמצעי נשארות ממוקדות עליי. להבה בוערת בעיניו כמו אש הגיהינום, ואני נשבעת שהבחור הזה מדיף סקס כמו שעצים פולטים חמצן. אני מרותקת אליו לגמרי ומוכנה להישבע שנשמתו חוצה את החצר, חולפת בין הלהבות ונושפת חום אדיר על עורי. הוא הדבר היחיד שאני רואה כרגע, ואני לא בטוחה מה אני מרגישה בקשר לזה, לא בטוחה שהוא ראוי לכך. אל תחשבי על זה כל כך הרבה, טיפשה.

קעקועים שחורים מתפתלים מעלה, כרוכים על זרועו, מתחילים משעונו משובץ היהלומים שמנצנץ באור, ועד שהם נעלמים מתחת לשרוול הטי־שירט הלבנה שמתוחה על שריר הזרוע הנפוח שלו. הוא יושב שם, כמו אל שמביט על עדת מאמיניו, קפוא בזמן, בעוד העולם סובב סביבו. למען האמת, לא קשה לדמיין שהוא מתאים לתפקיד היטב.

פעימות הבסים הקבועות שבקעו מהרמקולים פוסקות, ושיר חדש מתחיל, משהו עמוק ומעורר שמתאים מאוד לאווירה. לפתע ג'ולס מופיעה, מעט פיכחת יותר מכפי שהייתה כשנעלמה לרקוד. אני מודעת לכך שהיא מתנשפת חסרת נשימה לצידי, ואני לגמרי מתכוונת להקדיש לה את תשומת הלב המגיעה לה, אבל אני לא יכולה. כי פסל האל היווני העשוי בשר ודם קם מכס המלכות שלו, ואם לא יצאתי מדעתי... אני חושבת שהוא מתקרב לכיווני.

אלו-הים אדירים.

הוא גבוה כפי שדמיינתי, ואני מרותקת למקומי כשהקהל נחצה בציפייה לצעדו הבא. הזוויות החדות של לסתו ועצמות הלחיים שלו יכולות לגרום לכל דוגמנית לאבד תקווה להגיע לרמת שלמות כזו. אף תו בפניו אינו רגיל. אף לא אחד מהם יוכל להימדד באמות מידה של יופי כמו שאני מכירה.

כתפיים רחבות מתרוממות ושוקעות מתחת לטי־שירט שלו במהלך הליכתו האיטית והמכוונת, שגורמת לי להתמוסס בתוך העקבים שלי. אני יודעת להעריך את האופן שהבד מחבק את גופו עד למותניו, שם חולצתו נעלמת מתחת לחגורה מעוצבת המושחלת בג'ינס הכהים שהוא לובש.

מבטו נח עליי ואני בולעת את הרוק בקושי, נזכרת שאני לא לבד רק כשג'ולס מתחילה לדבר.

"הו, אלוהים אדירים, ילדה... יש לך מושג מי זה?"

אני לא מסתובבת, אבל יודעת שג'ולס עקבה כנראה אחרי מבטי. תגובתי היחידה היא ניד ראש מביך.

"המלך מידאס בכבודו ובעצמו."

היא אומרת את זה כאילו יש לי מושג על מה היא מדברת. בכל מקרה, אני לא צלולה מספיק לדרוש הבהרות.

"זה בטח המקום שלהם," היא מוסיפה. "זאת אומרת, אחד המקומות שלהם, לפחות. הבית העיקרי של המשפחה שלהם נמצא בעיר, הפנטהאוז נמצא באחד המלונות של אבא שלהם או משהו כזה. אני חושבת שלבנים יש ממש קומה משלהם, או שאולי זו רק שמועה. אבל בלי צחוק, הייתי מוכנה לרמוס את סבתא שלי כדי לגעת בהם. בעצם, הייתי מוכנה לעשות את זה רק כדי ללקק אותם," היא מוסיפה בחוצפה. "ואני לא מתבדחת."

שתיקה משתררת לרגע. אני לא מדברת, וגם היא לא.

ואז, לפתע היא צווחת. "הוא בא לכאן."

אני רואה מזווית העין שהיא ממהרת לסדר את שערה. אני לא נעלבת כשהיא מניחה שהוא בא בגללה. זה לא קשור ליהירות מצידה, או לכך שהיא רואה בי סוג של ברווזון מכוער. זה פשוט סדר הדברים בחברות שלנו. אני ה'טומבוי' שמקללת את היום שבו צמחו לה ציצים, וג'ולס לעומתי מילאה את החזיות שלה מאז כיתה ה', כי לא הייתה לה סבלנות לחכות למה שהטבע יעניק לה.

פלרטוטים ודייטים הם השטח שלה. עבודה וכדורסל — שלי. רק הודות לסוף שבוע מתיש של אימונים בכיתה ט', אני יודעת איך לצעוד בעקבים כאלה. ג'ולס לא הייתה מסכימה שאגיע לנשף 'השיבה הביתה2' בכיתה ט' נעולה בנעלי אולסטאר.

אני, לעומת זאת, לא ראיתי בזה שום בעיה.

"בבקשה שיהיה לי מזל הלילה," אני חושבת שהיא מתכוונת ללחוש לעצמה, אבל במקום זה היא חוזרת על הדברים שלוש פעמים כמו תפילה.

הוא קרוב יותר עכשיו, ממש מצידה השני של המדורה, אבל לפני שהוא מספיק לעקוף את הלהבות...

הוא נעצר.

פיזית.

בידי מעודדת עם ציצים גדולים, ושיער חום שמגיע עד מותניה. אני בוהה בה כשהיא מקפצת לתוך הסיטואציה וחוסמת את שדה הראייה שלי. בהתחלה היא לא מהווה איום של ממש, כי הם רק מחליפים ביניהם לחישות, אבל אז ליבי שוקע כשהיא מחליקה את אצבעותיה הקטנות והמטופחות במורד בטנו. היא לא נעצרת עד שהן מגיעות אל קדמת הג'ינס, ואני לא מדברת על ליטוף אקראי. הבחורה אוחזת בזין שלו במלוא כף ידה. כאילו אין אף אחד בסביבה.

זה הרגע שמבטו עוזב אותי. הוא מנתק באיטיות את עיניו ממני ומוריד אותן אליה. היא לוחשת לו עוד משהו וחיוך עולה על שפתיו הבשרניות. בשלב הזה אני מבינה שאין סיכוי שאצליח להחזיר אליי את תשומת ליבו. אין בחור שיוותר על משהו בטוח לטובת אולי.

הוא לא מתנגד כש'ברבי תעשה אותי' אוחזת בידו ומובילה אותו אל הבית, אל מיטה פנויה יש להניח.

אני קולטת שמבטי עדיין פונה לכיוון שבו הם נעלמו, ושאני נראית כנראה כמו כלבלב חסר ישע. אבל ככה אני מרגישה. כמו כלבלב שכרגע דחפו אותו מהמרפסת אל השלג המקפיא.

"אוף," ג'ולס נאנחת. "זה היה קצת מבאס. ממש מאכזב."

למרות האכזבה שמתהפכת בחזי כמו סכין, אני צוחקת. "סיפור חיי."

היא מסתובבת בבת אחת כשההערה שלי נקלטת בראשה.

"רגע!" היא אומרת ומושכת את ההברות כדי ליצור אפקט דרמטי. "את... מלכת הקרח בכבודה ובעצמה... התעניינת בו?"

אנחה נפלטת מבין שפתיי. "אל תתרגשי יותר מדי. זה לא בדיוק הסתיים בהצלחה."

"אולי לא, אבל הרגע הזה עדיין ראוי להכרה. בכלל היה מישהו מאז —"

"אל... תגידי את השם שלו," אני מזהירה בחדות, והיא מרימה את ידיה לשמיים לאות כניעה.

"אוקיי, אוקיי," היא נכנעת. "טוב, למרות שהיה כיף, אני חושבת שנמאס לי מהערב הזה," היא מכריזה. אני מופתעת, אבל שמחה שנוכל לעזוב מכדי לבדוק את הסיבה לשינוי בהחלטתה.

"ממילא כדאי שאלך הביתה לבדוק מה קורה עם סקרלט. היא תמיד מנסה להגניב פנימה את שיין כשאני לא במשמרת שלי."

ג'ולס אוחזת בזרועי כשאנחנו חוצות את הדשא וצוחקת. "תתעודדי, בי־ג'יי!3 הם רק חברים. למרות שהם אחים, שיין לא דומה בכלל ל —"

"אל... תגידי את השם שלו!" אני קוטעת שוב את דבריה. "אם תגידי את השם הזה, את תזמני אותו כמו סוג של... לא יודעת... שד עקשן ומרושע."

"שד חתיך ומרושע," היא ממלמלת, ואני תוקעת מרפק בצלעותיה.

היא מגלגלת את העיניים בחיוך. "בסדר. מה שתגידי. אני לא אומר את שמו."

ליבי נרגע מעט כשאנחנו כושלות בדשא וזרועותינו משולבות. "תודה רבה."

היא מתבוננת בי, וכשהיא נושכת את שפתה אני יודעת מה היא עומדת לעשות. מאוחר מדי לעצור אותה.

"ריקי רואיז!" היא פולטת אל רחבי היקום, ואין שום דרך לקחת את המילים חזרה, אפילו לא כשהיא מניחה את ידה על פיה. החיוך הגדול והדבילי שהיא מסתירה גורם לי לרצות לארגן מפגש בין האגרוף שלי לאף שלה.

"רואה?" היא קורנת. "אמרתי אותו ושום דבר לא קרה."

אני שומעת אותה, חזק וברור, אבל היא יודעת שאני שומרת מרחק מריקי, כי כללים שווים סדר — בלי ביקורים לא רצויים, בלי שיחות טלפון אקראיות.

לא שהוא כיבד גבול כלשהו בחודשים האחרונים.

אני מוצפת בגל של זיכרונות, תזכורת לאופן שהפך מהחבר הכי טוב של אחי, ל... זה בעצם אפילו לא חשוב.

מה שהיה היה.

"השמיים לא נפלו," ממשיכה ג'ולס בניסיון להוכיח את צדקתה. "האדמה לא נפערה ובלעה אותנו. את דאגת בלי שום —"

הטלפון מצלצל והמילים נעתקות מפי לכמה שניות, נדהמת מהדיוק שזימנתי אותו.

"תראי מה עשית, ג'ולס!" אני צורחת אל השמיים, לא מסוגלת להסתיר את החיוך כשהיא פורצת בצחוק.

"חכי רגע, את ברצינות שומרת את הבחור ברשימת אנשי הקשר שלך תחת השם 'הטעות'?" היא ראתה אותו כשלחצתי על 'התעלם'.

אני מחליטה לא לענות לה, וגם לא לו. בינתיים, הרעמה הג'ינג'ית שלה מתפזרת כשהיא מנידה בראשה.

"קצת קשוח, את לא חושבת, בי־ג'יי?"

"קשוח כמו איך שאת ממשיכה לקרוא לי, אחרי שביקשתי ממך שתפסיקי אינספור פעמים." אני מתעלמת מהערתה הקודמת.

"כן, דיברנו על זה, אבל אחרי עשור של חברות, אני חושבת שהרווחתי את הזכות לקרוא לך בסתר 'בלואו ג'וב4' בשביל הצחוק," היא מתווכחת. "עכשיו, תפסיקי לנסות לשנות את הנושא."

נתפסתי.

"את יודעת ממיליון ההודעות שהוא שלח לך, שהוא לא מתקשר בגלל מה שהיה שביניכם, אז למה לא לענות? אולי תגאלי אותו מייסוריו?"

בתאוריה, ג'ולס בהחלט צודקת, אבל היא שוכחת משהו. אין לי שום עניין בשיחה עם או על האנטר. הוא הציע את מיטתו ועכשיו הוא זה שצריך לשכב בה.

לבדו.

"באיזה מרחק נמצא האובר?" אני שואלת במקום להמשיך בשיחה. נראה שג'ולס לא רוצה להניח לנושא, אבל היא יודעת שאני עקשנית ושקשה להזיז אותי כשאני מחליטה על משהו.

"במרחק חמש דקות הליכה."

יופי. אני די בטוחה שאצליח להימנע מהשיחה הזו למשך כמה דקות.

אנחנו עומדות בשולי הדרך בשתיקה לא אופיינית לנו. מבטה קודח בצד פניי כי היא מתוסכלת מהשתיקה שלי.

"בסדר, נדבר על משהו אחר," היא נכנעת, ואז משחררת את ידי כדי לשלב את זרועותיה על החזה. "ספרי לי מה דעתך על הערב."

אני לא בטוחה למה היא מתכוונת ולכן אני מושכת בכתפיי. "היה בסדר, נראה לי. חבורה של ילדים עשירים ומפונקים שמעשנים גראס ושותים. כמו בדרום העיר, רק שלהם יש בתים יותר גדולים וכסף."

היא מגלגלת את עיניה, סימן לכך שזו לא התשובה שהיא רצתה לשמוע.

"את חושבת שתהיי, את יודעת, בסדר?" אני חשה בדאגה הכנה בקולה. "רוב האנשים האלה יהיו בכיתה שלך בתיכון סייפרס. אני צריכה לדעת שאת בסדר עם השינוי הזה."

"תיכון סייפרס הוא אמצעי למען המטרה," אני עונה באנחה. "זו הזדמנות, ולא יוצא לי לקבל הרבה כאלה, אז... קַרְפֶּה־דִיֶאם5."

אני משתתקת כשמחשבותיי נודדות לאיך שזכיתי לקבל את ההזדמנות הזאת. למרות שאני לא רוצה לחשוב על אחי כרגע, האנטר הוא זה שעליי להודות לו.

"את תמיד כזאת חמקמקה," מאשימה ג'ולס, והיא צודקת.

"ואת אוהבת אותי כמו שאני."

"מממ... סובלת אותך כמו שאת, יותר נכון. יש הבדל גדול, בי־ג'יי."

אורות מכונית שמתקרבים לכיווננו מחלצים אנחת רווחה מפי. זה הסימן הראשון לכך שהערב הזה יגיע לסיומו. שבעתי מהעמדת הפנים שאני מתאימה למקום הזה, שבעתי מהעמדת הפנים שהחיים שלי לא התהפכו השנה.

בכל כך הרבה דרכים שונות.

כל מה שאני רוצה זה ללכת הביתה, ליהנות מחופשת הקיץ ולהתענג על פיסת הנורמליות האחרונה שתהיה לי לזמן מה.

כשהשעון מתקתק, כדאי שאיהנה ממנה כל עוד אני יכולה.

#עקבו_אחריי

@המלכה פנדורה

 

כצפוי, המסיבה הייתה אדירה. תודה לשלישייה האהובה של צפון העיר, הגולדן בויז! אף אחד לא הזמין משטרה בתלונות על רעש, לא נרשמו אירועי אלימות, ורק אידיוט אחד כמעט טבע. מכל זווית שתסתכלו, זו הייתה הצלחה! כל הכבוד למארחים שלנו, המלך מידאס, מר סילבר ופריטי־בוי די.

שימו לב, כמה פנים חדשות נראו בקהל, כולל ג'ינג'ית די נועזת ובלונדינית מאופקת. למישהו יש מידע עליהן? דבר אחד בטוח, אם הן יישארו בסביבה, תסמכו עליי שאדווח לכם.

אני חוזרת ומדגישה שחשוב מאוד שתשתמשו באמצעי מניעה. אם אפשר ללמוד דבר אחד על האידיוט שכמעט טבע במים בעומק מטר, זה שהעולם עוד לא מוכן לכך שהדור הזה יתחיל להתרבות.

להתראות, אנשים.

~פ'

אירוע שעורכים תיכונים במהלך הסתיו, כדי לקבל את פניהם של בוגרי בית הספר השבים לבקר, וכולל בדרך כלל משחקי ספורט ונשף ריקודים.

בלו-ג'יי

Blow Job, מציצה.

חיה את היום.