המנטליות של הנפש: הפילוסופיה של דורון בראונשטיין

חלק ראשון: הגדרת האדם, הגדרת הפילוסופיה

האדם.

מהו? איך אפשר לעמוד על חשיבותו או על חוסר חשיבותו הקיומית-אינדיבידואלית ולפתור את משמעות קיומו? ומהי אותה משמעות בלתי ניתנת לתפישה ואף בלתי ניתנת להכלה? אדם אחד מתוך מאות, אלפי ומיליוני בני אדם. עד כמה חשוב או משמעותי הוא יכול להיות? עד כמה לא חשוב או לא משמעותי הוא יכול להיות? עד כמה הוא נצרך לקיום העולם? היחיד הזה, האינדיבידואל הזה, לעומת הקולקטיב העצום, החברה האדירה?

מה הוא נותן לעולם? ומה הוא לוקח מן העולם?

אם סופו של כל אדם חי למות, אז מהי הסיבה שנכפה עליו מלכתחילה להיות קיים?

האם אנו מוגבלים או חסרי כל גבולות? ועד כמה החומר משעבד את חיינו?

כמו כן, איך ניתן בכלל להתחיל ולהבין את האדם ומשמעותו אם אנו יודעים בוודאות כי כל אדם הוא ייחודי ושונה ממשנהו? איך ניתן להגדיר אדם? להכליל אדם כחלק מקבוצה? להפריד אדם מאדם אחר?

איך ניגשים אל שאלת האדם וקיומו? האם מוטב אפילו להימנע מן השאלה הזאת ופשוט לתת לדברים להיות קיימים עד סוף הדורות ללא חדירה אל עובי הקורה וללא פתירת החידה? פשוט לתת לאדם להיות הוא-עצמו בלא לדעת מהו אותו הוא-עצמו? במילים אחרות: לתת לאדם "פשוט להיות"?.

בנוסף, מהו אותו הכל הסובב אותנו? הרי עובדה היא שכל בני האדם וכל העצמים המקיפים אותנו בחיינו הינם זמניים. הזמניות שלנו כבני אדם והזמניות של כל הדברים המקיפים אותנו הופכת על פי תפישתי את הכל לבעצם לא-קיים באמת. דבר קיים יהיה דבר שנשאר לנצח ואין בנמצא דבר כזה או אדם כזה מלבד ההכרה שלי באלוהים ככזה. כל דבר ארעי הוא מעצם קיומו דבר לא קיים.

משמעות הדברים היא שאנחנו כאן כ"מבקרים זמניים", ואותם אנשים, דברים, עצמים, חפצים המקיפים אותנו, אף הם "מבקרים זמניים" בעולם הזה.

בעצם, בכלליות הדברים, הכל- ככל שייראה על פניו מציאותי- איננו מציאותי כלל וכלל כי אם מדומיין. וזאת מעצם היות כל הדברים זמניים.

ואם כך, האם חיינו בעולם הזה משמעותיים בכלל? או אולי שרירותיים בתכלית קיומם מתוקף זמניותם? האם יש להם איזו חשיבות ערכית על אף היותם בני-חלוף? התשובה היא כן ולא. מצד אחד, בשנותינו המצומצמות כאן, שברובן המכריע מהוות פחות ממאה שנים, יש בידינו אפשרות אדירה ליצור דברים על פי ראות עינינו ולהגשים את עצמנו ככל שהדבר ניתן. אך האם יש משמעות לכך? אם נניח שהגשמנו את עצמנו בעינינו, מהי המשמעות לכך, אם ברוב המקרים, חיינו יישכחו בסופו של דבר? אם העתיד מתקרב להווה במהירות האור, מהי משמעות העתיד, ויותר מכך- האם העתיד בכלל קיים או שזוהי הדרך האווילית שלנו בני האדם להגדיר את הזמנים כדי שנדע לאן פנינו מועדות?

*

הגדרת האדם, משמעותו ושרירותיותו או אי-שרירותיותו מזכירה לי במהותה את הגדרת הפילוסופיה. בעיניי, בכל אדם קיים משהו מן המקום הגבוה ביותר הקיים, מן האלוהים בכבודו ובעצמו, ובכל אדם קיימת בריאה שמיימית. בנוסף, על פי תפישתי, בכל אדם גם קיים משהו מן המקום הנמוך ביותר הקיים, מן השטן, ועל כן בכל אדם גם קיימת מעין חיה שעם הפעלת טריגרים מסוימים יכולה אף להפוך למפלצת כאילו-בלתי אנושית. החיבור בין השמיימי הגבוה, הנשגב ביותר, לבין הבהמתי, המפלצתי, הנמוך והמסוכן ביותר, הופכים את האדם ליצור החי המרתק ביותר.

כמו כן, הגדרת האדם דומה במהותה להגדרת הפילוסופיה:

הגדרת הפילוסופיה ומשמעותה כוללת בתוכה שתי אפשרויות עיקריות המנוגדות זו מזו לחלוטין והעומדות בשתי קצות הסקאלה, על פניו, בסתירה גמורה, כאשר בעצם בסימביוזה:

מצד אחד, ממש כמו האדם עצמו, הפילוסופיה הינה אלוהית, שמיימית, והיא-היא הדבר היחיד שיש לנו באמת, בזכות העובדה שהיא איננה ניתנת למגע אלא רק למחשבה ולדיון. ועוד איזה דיון! דיון אינסופי ועשיר ומעשיר מאין כמותו המעצים את קיומנו האנושי העלוב המצריך אותנו לאוכל ולשתייה והמחייב אותנו בעשיית צרכים- אותן התחייבויות בסיסיות הגלומות בקיומנו והמקרבות אותנו במהותן לבעלי החיים. בנוסף, הפילוסופיה הינה מעצם קיומה בעצם מידע המועבר מפה לאוזן והיכול עקב כך לזכות להישארות, לנוכחות רב-גונית ולקיום משמעותי רב יותר מעצם הקיום הזמני המוגבל של בני האדם כגוף אנושי. הפילוסופיה שורדת- ואף מתפתחת!- ברבות השנים ועם הדורות, ואיננה נעצרת במקומה.

הפילוסופיה מעמיקה ומעשירה את חיינו והופכת אותנו לבני אדם נעלים יותר. בדרכה השאלתית, החקרנית והתהייתית, מדגישה הפילוסופיה את ההבדלים הקיימים בנו לעומת ההומו סאפיינס האחרים.

אך מצד שני, שוב כמו במקרה של האדם, הפילוסופיה היא השטן בכבודו ובעצמו. מעין יצור כלאיים בעל אלף קרניים המעמיס על עצמו אינסוף אפשרויות, תצריפים ושאלות שהינן ברובן בלתי ניתנות להוכחה. והרי ללא ההוכחה מה יש לנו? ובכן, התשובה לכך היא פשוטה מאוד: שאלה.

מקור השאלה טמון בתשובה עצמה, בצורך הקיומי לקבלת תשובה, מענה, לכל שאלה, ואף יתרה מכך: במבחר התשובות ובאינסופיותן של האפשרויות הטמונות בשאלה עצמה.

השאלה הקיומית ביותר הינה האם עדיף לאדם לדעת, להבין ולשאול או האם עדיף לו לחיות את חייו ככל שרק ניתן הדבר בידו בלא הבנה, בלא דעת, ובלא שאלות עמוקות, מעמיקות ומשמעותיות על חייו ועל משמעות חייו, עולמו וקיומו. השאלה היא המקור לכל דבר קיים, אם רוחני ואם פיזי: מקור המודעות, מקור התבונה, מקור הזיכרונות, מקור ביצוע החיים וקיומם הלכה למעשה.

אך השאלות מטרידות ומפחידות מאין כמוהן. השאלות, מיסודן, מעצם חקרנותן, מערערות את יסוד קיומו של האדם. ככל שישנן יותר אפשרויות כך מתגבר הרצון לעוד. והרצון לעוד הוא לעד בעוכרנו הקיומי כבני אנוש. מדוע אדם שפוי יהיה מעוניין בעוד? וכי לא מוטב שיסתפק במועט?

הדוגמה הפשוטה ביותר לכך הינה המצב שבו אדם עומד מול שתי דרכים: לימין ולשמאל. במה יבחר ומדוע יעשה את הבחירה הזאת- אם לימין ואם לשמאל? עצם השאלה הזאת, הפנימית, העמוקה, ומעל לכל- האינדיבידואלית כל כך, מערערת את בטחונו הקיומי. לכאורה מדובר בדוגמה זו על שתי אפשרויות בלבד, בסך הכל עוד אפשרות אחת מהיות הסיטואציה בת אפשרות אחת, אך שתי אפשרויות אלו הינן יותר מאפשרות אחת, ולעתים אף יותר משתי אפשרויות בלבד, כי אם סמלים של משהו עמוק ומורכב יותר: סמלים של דרכים שיכולות להוביל אל דרכים אחרות, וככאלה הן מסבכות את מוח האדם, מעמיסות עליו ומקשות עליו. הבחירה מקשה. האפשרויות מקשות והידיעה שכל דרך יכולה לשנות את גורלו של האדם מן הקצה אל הקצה- יותר מכל- מפחידה.

ככל שיש יותר אפשרויות, כך חיינו קשים יותר. הבחירה והשפע, פשוטו כמשמעו, פוגעים בחופש של קיומנו. לעומת זאת, ככל שיש פחות, אנו מעריכים את הפחות יותר, לומדים להכיר תודה עליו, "להתעשר בו" ולהכיר את עצמנו ואף להתחבר אל עצמנו טוב יותר- ונכון יותר- בעקבות הצמצום בחומר. השפע לעומת זאת, מנצל אותנו, שובר את רוחנו וגורם לנו לחשוב שמעבר לשפע הזה ישנו עוד שפע, ולאחריו עוד שפע, עד בלי סוף.

הקפיטליזם ההרסני בו אנו שרויים, אשר הוא הסימבול המוכח ביותר לעידן השפע הנוכחי, הוא הדבר הנורא ביותר שנחשפנו אליו עד כה כבני אדם. יותר גרוע מכל מלחמה ומכל מגיפה, יותר גרוע מאסונות טבע ומחימוש אטומי. הכסף, ואותה אשליית-כסף שהקפיטליזם יוצר, אונס את רוב בני האדם בחברה המודרנית להוות חלק ממנו ולהשתעבד אליו. הכסף הוא משמעות "האושר המעוות" של העידן הנוכחי כאשר הוא בעצם אך ורק אשליה לאושר, ובעצם הוא איננו אושר כלל וכלל כי אם עונש המכביד על הקיום האנושי.

ככל שלבן אדם יש יותר כסף הוא מוכיח לעולם אך ורק שהוא מושחת יותר מן האחר, שהוא מנצל אחרים יותר ושבגין זה הוא נחות יותר מן האחר. זו ההוכחה עד כמה מעוותת התפישה לגבי מהות הכסף והחומר ככלל בעידן זה.

בהקשר זה מוטב לציין כי הסגפנות הכלכלית וההסתפקות במועט הן "תכונות הפיתוח" (משמע: תכונות לא-מולדות אלא ברות-פיתוח אישי) החשובות ביותר לאדם והן מצילות את נפשו מכיליון גמור ותורמות רבות להכרת האדם בערך קיומו האמיתי ומעוררות את הרצון הבסיסי הקיים בו להגשמה עצמית.

*

העידן בו אנו חיים הוא העידן שלפני הסוף. זה אומר: "העידן האחרון". הציוויליזציה- ואיתה קיטוב המעמדות החברתי הנגרם בעקבות ערכים סוציו-אקונומיים מעוותים- הגיעה למקום של אל-חזור והיא מסתובבת על ציר בלתי נראה של הרס מכלה. דוגמה אחת מיני רבות להיות העידן הנוכחי "העידן האחרון" הינה מצב האקלים בעולם כיום, החור באוזון ומצב איכות הסביבה. הציוויליזציה, הייצור ההמוני והתעשייתי שיצר הקפיטליזם, השימוש בכלי רכב והעדפת הבנייה על פני הטבע פוגעים פגיעה חסרת תקדים באיכות הסביבה בעולם כולו.

בנוסף, הרדיפה אחר הממון, אותה תאוות בצע הפושה בעולם המערבי ככלל, הינה הגורם הראשי לניוון מחשבתי ולהזנייה רגשית. כאשר בני אדם מוקפים בשפע של דברים- שנוצרו בעקבות הקפיטליזם הבלתי-נתפש הדוגל ברכישת עוד ועוד מוצרים מיותרים- הם מתקשים להתחבר אל עצמם דרך הטבע ודרך הקריאה, ההאזנה, היצירה והעיסוק באמנות. הניוון האינטלקטואלי והרגשי פושה בכל. החומר יצר סטטוסים שבעצם צריכים לייצג פיגור והבלות ולא שפע ועושר. אנשים מתרגמים בעיני רוחם אנשים עשירים לאנשים חכמים כאילו שהעושר הכלכלי של האדם הוא-הוא אמת המידה המהותית לחוכמתו ולעושרו התבוני ואף הרגשי, כאשר בעצם, במרבית המקרים, ההיפך הגמור הוא הנכון.

והאם זה הגיוני, לשם ההדגמה, ששחקן כדורגל אשר מעולם לא שמע יצירה של בטהובן או שופן, לא קרא מכתביהם של עמנואל קאנט וז'אן פול סארטר, או מיצירותיהן של טוני מוריסון ואלזה מורנטה, מעולם לא שמע אודות ויקטור פראנקל ופרימו לוי, איננו יודע מה פירוש המושגים ניהיליזם, אגוצנטריות ואמביוולנטיות ואיננו יכול לנהל אף לא שיחה תבונית אחת אודות פוליטיקה, אמנות וספרות אך הונו נאמד במיליון דולר שווה ומוערך בחברה מודרנית יותר מאשר אביון חסר בית אשר מכיר את כל אותם יוצרים ומושגים על בוריים?

בעיני כה רבים האביון לא נחשב לאדם כחלק מחברה מתקדמת, מפני שכביכול הוא נכשל כישלון חרוץ בחייו אם אין ידו משגת בית ואוכל. לעומתו, אותו כדורגלן בור ואוויל נחשב להצלחה מסחררת רק בזכות כספו. זוהי הרי איוולת צרופה. אנשים בעידן זה של תחילת המאה העשרים ואחת בעולם המערבי, מחשיבים את הכסף, את החומר, לחשוב יותר כמעט מכל דבר אחר. השאיפה של בני האדם היא להרוויח כמה שיותר כסף, "לעשות כסף", ליצור כסף יש מאין, כאילו שדווקא משם תבוא ישועתם ותצליח למנוע מהם להוכיח באמת ובתמים את רמתם האינטיליגנטית והרגשית. בורותם ורעות ליבם של בני האדם יוצרת את הניוון המחשבתי הנורא והזדוני הזה, אך גם פחדם של בני האדם מלנסות ולהשתפר, מללמוד דברים חדשים, להיפתח ולהרחיב את אופקיהם ומעל הכל- פחדם מלהיות שונים בעידן בו כה מקובל להיות "כמו כולם", רגיל ו"נורמלי", ודרך כך להיות חלק מקבוצה ולא אינדיבידואל יוצא דופן הנחשב במקרים רבים בעידן הנוכחי לחריג ולעתים אף לאקסצנטרי ובעקבות כך, למנודה.

*

כאשר אנחנו חושבים על הקיום בכללותו, על החיים של בני האדם, הם נתפשים בעינינו כמסתורין בלתי ניתן להבנה ולהכלה. מדוע הטבע עצמו לא מסביר לנו את משמעות קיום האדם על פני האדמה? הרי על פניו הטבע הינו קומוניקטיבי, פעיל ומשתף פעולה מעצם קבלתו את בני האדם כ"אורחיו הטבעיים", ואפילו נותן ומעניק, אז מדוע הוא מסרב להסביר לנו את חלקנו האנושי בקיום הזה? את הסיבה לייחוד שלנו? את הסיבה לשונות שבין אדם לאדם?

את התשובה כנראה לא נדע לעולם. ואולי אין רק תשובה אחת לשאלת הקיום האנושי. אולי זוהי הסיבה העיקרית בגינה אנשים כה רבים מעדיפים "לחיות את הרגע" מאשר לדון ב"מכלול הרגעים" היוצרים חיי אדם שלמים.

*

העולם הוא אני

התהיות הקיומיות והשאלות הבאות מראשינו הינן חשובות יותר מן העולם בו אנו חיים.

העולם כולו בעצם נברא ממוחנו. כשלעצמו הוא איננו קיים. הוא בעצם דמיוני. אם נסתכל פנימה אל תוך עצמנו, אם נצליח לעשות זאת- כי הדבר הינו קשה מאין כמוהו- נוכל להבין שהכל, כולל כל האנשים, הדברים והאירועים, קורה בזכותנו ובגללנו. שאנחנו הם אלה היוצרים אותו.

גישתי לחיים הינה פשוטה מאין כמוה: הכל מתחיל בי ושום דבר לא קיים בלעדיי. ביום שאני אמות, מבחינתי- כלום מעולם לא היה קיים וכלום לא יהיה קיים עוד. אני תמצית הקיום, מהסיבה הפשוטה שאני חי את חיי ולא אף אחד אחר חי אותם במקומי. אני רואה את הדברים כפי שאני רואה אותם בעיניי. אני נושם את נשימותיי. אני מבצע את פעולותיי. אני בלבד. משום כך, על פי תפישתי, החיים שלי והמוות שלי הם האירועים החשובים ביותר בהיסטוריה האנושית מאז המפץ הגדול ועד לסוף העולם, אשר יגיע באחד הימים באופן וודאי.

אני מאמין בזאת באותה המידה שאני משוכנע שהחיים התחילו לפניי- מבחינה כרונולוגית- וימשיכו גם אחריי- ואף על פי כן, אני מאמין שמבחינה קיומית-פילוסופית, חיי הם החיים החשובים ביותר מבין כל החיים הקיימים על פני האדמה מפני שהם חיי שלי. זהו איננו עניין של אגואיזם כלל וכלל. נהפוך הוא. זהו עניין של תפישה מחשבתית.

עניין זה מוביל אותי אל אחת מן השאלות המעסיקות אותי ביותר: מדוע אני ואתה קיימים? מהי הסיבה לשמה הגענו לעולם הזה מלבד העובדה כי ההורים שלנו הינם יצורים אגואיסטיים במהותם שכפו על עצמנו את החיים האלה ורצו ליצור בכך המשך גנטי וקיומי לעצמם. באמת, מדוע אנו קיימים?

לדעתי, כל אדם נמצא בעולם הזה מתוך איזושהי סיבה. סברה זאת אמורה על פניה לשחרר אותנו משלשלאות קיומיות-מחשבתיות רבות. והרי, אם הגענו לעולם הזה מתוך איזושהי סיבה, תהא איזו שתהא, אז וודאי שלכל זה, לכל ה"דבר" הזה, החיים האלה, על כל יופיים וכיעורם, יתרונותיהם וחסרונותיהם, ישנה סיבה. אבל הסיבה מובילה גם לדרך. במקרה זה, לדרך חיים.

אנו בוחרים את הדרך שלנו- למרות שעל פי תפישתי האקזיסטנציאליסטית הדרך בוחרת בנו ולופתת אותנו אליה ולא אנחנו הולכים בה. אז: האם לא משנה מה שנעשה אם הגורל- בו אני מאמין בכל לבי- יהיה זה שישתלט עלינו בסופו של דבר בכל מקרה, ולא משנה מה נעשה? ואם כן, מדוע מלכתחילה לנוע אל עבר הלא-נודע, אם אותו לא-נודע הוא בעצם ידוע ו"רשום" אי שם בגורלנו?

אם כן: האם מוטב לחיות את חיינו כבני אדם פסיביים כאילו היינו ספק-אנשים, ספק-חפצים, הנגררים כמו בובות מריונטה אשר מונעות על ידי כוח עליון, "כוחו של הגורל", אם בלאו הכי האקטיביות שלנו, היצירתיות שלנו והפעילות מכל סוג שהוא שנעשה תוביל אותנו בסופו של דבר אל נקודת ההתחלה של קיומנו- אל גורלנו הבלתי-מתפשר והבלתי ניתן לשינוי?

*

כמו כן, אני מאמין באקטיביות הנובעת מפסיביות רגשית ולעומתה מפסיביות הנובעת מאקטיביות רגשית. ההסבר לכך הינו פשוט: אדם פסיבי רגשית, אשר איננו יכול לתת מעצמו ולהעניק לזולת מתוך המיגבלה שהוא עצמו איננו מחובר לאני שלו ואיננו מכיר מספיק את האני הפנימי שלו, יהיה חייב כיצר הישרדותי גרידא להיות כל הזמן בעשייה מתמדת. להיות פעיל, לעשות. זה האסקפיזם המובנה של אישיותו. ללא זה הוא איננו יכול להתקיים. כמו דג הנזקק למים. ללא המים הוא ימות. אדם זה חייב להיות כל העת ב"לעשות" ואיננו יכול להתמודד עם ה"להיות" שלו, מפני שהוא איננו מחובר לאני שלו, או אף מפחד להתמודד עם מה שהאני שלו מכיל.

לעומתו, האדם האקטיבי רגשית, הפעיל מבחינה רגשית, זה היכול והנהנה לעזור ולהתחבר לזולת, להקשיב לזולת ולתת מעצמו לזולת מתוקף היותו מחובר לאני האינדיבידואלי הפנימי והקיומי ביותר שלו, איננו זקוק להיות בפעילות כל הזמן. ההיפך המוחלט הוא הנכון. הוא יכול להיות רגוע ושליו עד כדי פסיביות גמורה. אין לו צורך להוכיח דבר לאף אחד- בעיקר לא לעצמו- כי הוא כבר יודע. הוא מקבל את הדברים כפי שהם והוא איננו חי באסקפיזם. הוא קיים ב"להיות".

*

שאלה נוספת המסקרנת אותי היא: איך עלינו לחיות?

האם באקטיביות או בפסיביות כפי שהעליתי בפיסקה הקודמת, או האם במעין שלווה סטואית, כזו שלא מסוגלת לבקר אף דבר קיים ואף לא את עצמנו?

השלווה על פי תפישתי מסוכנת, מפני שחיים המכילים רק שלווה אינם חיים עצמאיים. הם חיים המחוברים לטבע והרי הטבע הינו מעין יצור אנושי בפני עצמו היוצר הטעייה. הטבע, על אף חשיבותו העצומה להרגעת נפש האדם, איננו מייצג את האמת על החיים מן הסיבה הפשוטה שהחיים אינם טבעיים ואינם הומוגניים כלל וכלל מטבעם, אלא לדאבוני הם שטופי צער, עלבון, קינאה, אי-צדק, שנאה ומלחמה. החיים מורכבים מטוב ומרע, מאופטימיות ומפסימיות כמו מארג שתי וערב. החיים מבולבלים, מבלבלים וכאוטיים מעצם מהותם וכל דבר שבני אנוש יעשו לא ישנה עובדה זו. יצר התאווה, יצר השתלטנות והרכלנות היו קיימים משחר ההיסטוריה ויהיו קיימים עד לסוף קיומו של העולם.

הבחירה בטבע והבריחה לחיים בטבע לא רק שרק יחזקו את אותן תכונות אנוש שליליות אלא אף יעצימו אותן. מתוך כוח ההתנגדות, ככל שאדם מתרחק ממשהו דרך התקרבות לדבר האחר שעל פניו מייצג עבורו את ההיפך הגמור שלו, הוא בעצם אך ורק מאיר ביתר כוח את הדבר האחר ממנו הוא בורח ואשר לו הוא מתנגד. האדם המנסה להשתלב עם הטבע, בעצם מנסה להעלים מפני עצמו את האמת. אך האמת, על אף כל בריחה ממנה, עדיין תהיה תמיד שרירה וקיימת.

הטבע לא יכול להסתיר את הצביעות, את הגזענות, את תאוות הממון של בני האדם. נהפוך הוא. הבחירה בשלווה שהטבע משקף עבור נפש האדם היא בחירה בלהקהות את החושים ולהטיל מעין מסך על המציאות. אך המציאות לא תתרחק או תיעלם כאשר האדם מתחבר אל הטבע. נהפוך הוא. היא תפתיע את האדם במקומות הכי פחות צפויים.

*

"חידת העולם": מדוע?

ובכן, הכל הרי מתחיל ביסודות ואיך ניתן להבין את חידת העולם אם איננו יודעים אפילו מהם יסודות קיומו של העולם וכיצד הוא נוצר. איך ניתן להתחיל ולהבין משהו אם אין אנו יודעים את מקורו? האם נוצר העולם בעקבות המפץ הגדול? ואולי דרך האמונה התיאולוגית: דרך אלוהים?

התשובה לחידת העולם הינה תשובה פנימית שכל אדם ואדם יכול לחקור באופן אישי ביותר. בהיעדר תשובה אחת חד-משמעית: חידת העולם טמונה בחייו של כל אדם ואדם מעצם קיומו.

שאלת חידת העולם הינה שאלה המעוררת כבוד עז והיא אף סימבול לראשוניות תהייתית-פילוסופית: לא תמיד אנו חייבים למצוא פיתרון לבעיה. לעתים מוטב להתבונן בבעיה. אולי היא תיפתר מעצמה? אולי היא תתפשט לכיוונים אחרים? אולי היא תוביל לבעיה, לשאלה או לפליאה קיומית אחרת בתכלית? אולי היא איננה בעיה כלל וכלל כי אם הפיתרון בעצמו, הנראה לנו, הדיוטות ברמה זו או אחרת, כבעיה?

חידת העולם מעוררת יראת-כבוד וגם פליאה. כיצד יכול אדם יחיד בחברה עצומה, אותו אדם המשול כמעט לנמלה כחלק מהקולקטיב שבו הוא חי, למצוא פיתרון לדבר העצום הזה? בנוסף, שאלת חידת העולם מלאה בשאלת ה"מדוע?".

מדוע העולם קיים? היכן התחיל ומתי יסתיים? מדוע כה הרבה אנשים נוכחים מעצם קיימותם בו? מדוע במהות הדברים אין צדק ושיוויון בעולם? והשאלה המשמעותית ביותר עבורנו- מדוע אנו עצמנו חלק מן העולם הזה ומהו תפקידנו העצמאי בעולם?

*

בנוסף, באופן סימביוטי לשאלת "חידת העולם", שאלה נוספת מעכירה את שלוותי: האם קיים נצח? האם מלבד אלוהים או האמונה הנצחית של האדם באלוהים, ישנו עוד דבר נצחי? האם השאלה היא נצחית? האם המוות הוא נצחי? מה קיים שאפשר להגדירו כנצחי?

נקודת המבט שלנו יכולה להתרכז בדבר אחד, יהא זה אפילו חפץ, ולהפכו בדמיוננו לנצחי. אך האם הדבר הופך לנצחי על פי רצוננו כמו במטה קסם? ואם שום דבר לא נצחי, אז מה הטעם בכל?

למה אנשים מתאהבים אם הם יודעים שההתאהבות מסתיימת? למה אנשים חיים אם הם יודעים שבסופו של דבר הם ימותו? למה אנשים צוברים כסף אם הם יודעים שבסופו של דבר הכסף לא יעבור איתם לעולם הבא- באם אכן הוא קיים- אלא יישאר כאן, אחריהם? והרי ילדיהם וילדי ילדיהם וכל השושלת שאולי תקום מזרעם גם היא הרי לא תישאר לנצח, אז: מדוע להשקיע כה הרבה מזמנם וממרצם בייצור של כסף? האם הם עד כדי כך לא מודעים לעצמם ולאניותם (מלשון "אני") שרק דרך החומר וצבירתו הם יכולים להרגיש בממשות קיימותם?