המסגרות החברתיות של הזכרון

פרק 1 החלום ודימוי־הזיכרון

״לעיתים קרובות״, טוען דירקהיים,12 ״מתייחסים חלומותינו לאירועי העבר. אנחנו רואים שוב את מה שראינו או שעשינו בהיותנו נתונים במצב של ערוּת אתמול, שלשום, בילדותנו וכו’. אלה הם חלומות שכיחים, המהווים רכיב משמעותי בחיי הלילה שלנו״. בהמשך הוא מרחיב לגבי מה שהוא מבין כ״חלומות המתייחסים לאירועי העבר״: מדובר ב״לשוב בזרם הזמן״, ב״לדמיין לאורך השינה חיים שיודעים שחלפו זה מכבר״, ובסופו של דבר להיזכר ״בזיכרונות כמו הזיכרונות שפקדו אותנו במהלך היום, אבל בעוצמה ייחודית״. על פניה הערה זו אינה מפתיעה. בחלום יכולים להופיע המצבים הפסיכולוגיים המגוּוָנים ביותר, הסבוכים ביותר, אפילו אלה המניחים פעילות או הוצאת אנרגיה רוחנית מסוימת. אבל למה לא יתמזגו הזיכרונות בהתבוננויות, ברגשות ובהיסקים? בכל זאת, כשבוחנים את התופעות מקרוב, הטענה הזאת נראית פחות מובנת־מאליה.

נתהה אפוא אם בין האשליות שבחלומותינו נשזרים זיכרונות שאנחנו תופסים אותם כמציאותיים. על כך נשיב שאולי כל חומר החלומות נובע מהזיכרון, שהחלומות הם זיכרונות שאנחנו לא מזהים אותם באותו רגע, אבל שבהרבה מקרים אפשר למצוא את אופיים ואת מקורם ביקיצה. אנחנו מאמינים לכך בקלות. ואולם הדבר שיש לבסס (ומה שנטען כמדומה בפיסקה שציטטנו) הוא שאירועים שלמים, תמונות מלאות מעֲבָרֵנו, משועתקים בחלום כפי שהיו, בכל ייחודם, ללא שום ערבוב של מרכיבים המתייחסים לאירועים אחרים, למאורעות אחרים, או למרכיבים שיהיו בדיוניים לגמרי – כך שביקיצה לא רק שנוכל לטעון: ״החלום הזה מוסבר על ידי מה שעשיתי או ראיתי בנסיבות כלשהן״, אלא גם: ״החלום הזה הוא זיכרון מדויק, שעתוק טהור ופשוט של מה שראיתי או שעשיתי ברגע ובמקום מסוימים״ – שכן אין שום משמעות אחרת למשפט ״לשוב בזרם הזמן״ ו״לחוות שוב״ רגע בחיים.

אבל האם אנחנו לא דורשים יותר מדי? ומנוסחת במונחים אלה – האם הבעיה לא נפתרת מעצמהּ תיכף ומיד על דרך השלילה? או שמא מכיוון שהפתרון ברור מאליו, אין טעם בכלל לשאול את השאלה? אבל אם נזכרים בחלום בזיכרונות מפורטים עד כדי כך, למה אנחנו לא מזהים אותם תוך כדי חֲלימה? ובכן, כי אז האשליה מתפוגגת מיד, ואנחנו מפסיקים לחלום. עם זאת נניח שמאורע מסוים מהעבר משועתק עם כמה שינויים זניחים יחסית, אך חשובים מספיק כדי לעורר את חשדנו? אמנם הזיכרון נמצא כאן, מדויק ומוחשי; אבל פעילות נפשית סמויה מתערבת כדי לזייף אותו, והיא פועלת כמו הגנה לא־מוּדעת של החלום מפני היקיצה. למשל, ראיתי את עצמי בחלום מול שולחן שסביבו יושבים בחורים צעירים. אחד מהם דיבר, אבל במקום סטודנט היה זה קרוב־משפחה שלי שלא היה אמור כלל להיות שם. הפרט הפשוט הזה מספיק כדי למנוע ממני לחבר בין החלום לזיכרון שהוא שעתוקו. אבל האם ביקיצה, אחרי שאעשה את החיבור, מותר יהיה לי לטעון שהחלום היה רק זיכרון?

הדבר שקול לטענה שלא נוכל לחוות שוב את העבר בשינה בלי לזהותו, ושבפועל הכול מתרחש כאילו זיהינו מראש רק את החלומות שהם זיכרונות ממשיים, או שנוטים להיות כאלה, כי אנחנו משנים אותם באורח לא־מוּדע במטרה להמשיך את האשליה. אבל תחילה עלינו לתהות למה זיכרון כלשהו, ואפילו מזוהה במעורפל, מעיר אותנו? אמנם קיימים מקרים שבהם חשים שחולמים אותו חלום עצמו תוך כדי חלימה, ואפילו מקרים שבהם מתחילים מחדש אותו חלום הרבה פעמים, במרווחי עֵרוּת ארוכים פחות או יותר, כך שברגע שהחלום מופיע מוּדעים במעורפל להיותו רק חזרה, אך לא מתעוררים מהשינה. יתרה מכך, האם זה באמת בלתי נתפס שיופיע זיכרון, במובן המילולי, המשעתק חלק מהעבר שלנו בשלֵמותו בלי שנזהה אותו? השאלה היא האם מתממש נתק בין הזיכרון לזיהוי, והחלום עלול להיות חוויה ״מכרעת״ בעניין זה אם יחשוף בפנינו שלפעמים מופיע זיכרון לא מזוהה במהלך השינה. קיימת לפחות תפיסה אחת של הזיכרון [mémoire], שממנה נובע שזיכרון [souvenir]13 יכול להשתכפל בלי להיות מזוהה. נניח למשל שהעבר נשמר ללא שינוי וללא פערים במעמקי־הזיכרון, כלומר שאפשר לחוות שוב בכל רגע אירוע כלשהו מחיינו. רק חלק מהזיכרונות האלה יופיע שוב בעֵרוּת, כי ברגע שניזכר בהם נישאר בקשר עם המציאות העכשווית, ולא נוכל שלא לזהות בה מרכיבים מעֲבָרֵנו. ואם נניח שהזיכרונות פולשים לתודעה במהלך השינה, בזמן שנקטע הקשר עם ההווה – איך נזהה אותם כזיכרונות? אין כבר הווה שנוכל להעמיד נגדם. ומכיוון שהם העבר, אבל לא זה שרואים שוב ממרחק מסוים, אלא העבר כפי שהתחולל בשעה שהיה הווה, אין בזיכרונות שום דבר שיחשוף שהם לא מופיעים בפנינו לראשונה. לכן, באופן תיאורטי, אין שום דבר העומד נגד הפעולה האשלייתית שהזיכרונות מפעילים עלינו במהלך השינה, וזאת בלי שיהיה להם צורך להתחפש או להתעוות כדי שלא נזהה אותם.

*** א

במשך יותר מארבע שנים (ליתר דיוק מינואר 1920) בחנו את חלומותינו מנקודת־המבט המעניינת אותנו, כלומר במטרה לגלות אם הם מכילים מאורעות שלמים מעֲבָרֵנו. התוצאה הייתה שלילית לחלוטין. לרוב התאפשר לנו למצוא מחשבה, רגש, גישה או פרט מאירוע שהתרחש בעֵרוּת ונכנס לחלום, אבל מעולם לא מימשנו זיכרון בחלום.

פנינו לכמה אנשים שנהגו לבחון את חזיונות הלילה שלהם. מר קָפּלוּן השיב לנו: ״מעולם לא חלמתי מאורע מהחיים בשלֵמותו. בחלום, חלקן של התוספות – או של השינויים הנובעים מכך שהחלום הוא מאורע העומד בזכות עצמו – נרחב יותר מחלקם של המרכיבים השאובים מממשות שנחוותה לאחרונה, או, אם נרצה, מהממשות שניטלו ממנה הרכיבים המשולבים במאורע הנחלם״. ממכתב ששלח לנו אנרי פּיֶרוֹן העתקנו את הפיסקה הזאת: ״בחלומותַי – שרשמתי בשיטתיות במשך תקופה מסוימת – לא חוויתי שוב תקופות מחיי העֵרות שלי בצורה זהה. לפעמים מצאתי רגשות, דימויים ואפיזודות ששונו בדרגות שונות, אבל לא יותר מכך״. אנרי בּרגסון סיפר שחלם הרבה, אך שלא זכר ביקיצה שום מקרה שבו זיהה את מה שהוא מכנה זיכרון־דימוי בחלומותיו. עם זאת הוא הוסיף שלעיתים, בהיותו שרוי בשינה עמוקה, חש שהוא צולל לתוך עברו. עוד נשוב להסתייגות זו בהמשך.

ולבסוף קראנו תיאורי חלומות רבים ככל שהתאפשר לנו בלי להיתקל בדיוק בדבר שתרנו אחריו. בפרק הדן בבעיות ה״ספרות״ של החלום טען פרויד:14 ״החלום מביא רק שברים של שעתוקים. זהו הכלל, ללא ספק, כך שניתן להשתמש בו בתיאוריה. עם זאת קיימים יוצאים מן הכלל שבהם החלום משעתק חוויה באותה שלֵמות כפי שזיכרוננו מסוגל לכך בהקיץ. דֶלבֶּף מספר על אחד מעמיתיו באוניברסיטה (פרופסור בווינה כעת) שבחלומו חווה שוב נסיעה מסוכנת שבה ניצל מתאונה רק בנס, על כל פרטיה. קָלקִינס מזכירה שני חלומות שתְכָנֵיהם היו שעתוק מדויק של חוויות היום הקודם, וגם לי יזדמן עוד להביא בהמשך דוגמה לשעתוק מדויק של חוויית ילדות בחלום ששמעתי עליו״. פרויד לא צפה אפוא ישירות בשום חלום מסוג זה.

נבחן אפוא את הדוגמאות האלה. להלן כיצד דיווח דלבֶּף על החלום שסיפר לו חברו ועמיתו־לשעבר, המנתח הידוע גוּסֶנבַּאוּאֶר, שנעשה מאז פרופסור באוניברסיטת פראג.15 ״יום אחד נסע [גוסנבאואר] במרכבה בדרך המחברת בין שתי עיירות ששכחתי את שמן, ובמקטע מסוים יש בה מדרון תלול ופנייה מסוכנת. העגלון הצליף נמרצות בסוסים עד שחמתם ניצתה, ואילולא סנטימטרים ספורים, היו המרכבה והמטייל שבתוכה מתדרדרים לתהום, או מתנפצים על הסלעים המזדקרים מן העבר השני. גוסנבאואר חלם לאחרונה שעבר שוב את אותו מסלול, וכשהגיע למקום האמור נזכר בפרטי פרטים בתאונה שכמעט עלתה לו בחייו״. נובע מכך שפרויד לא הבין את הכתוב, או לא זכר אותו במדויק: אמנם הפרופסור האמור עובר שוב באותו מסלול (אגב, הוא לא מספר לנו אם היה זה במרכבה, באותה המרכבה, וכו’), אבל הוא לא יוצא לאותו טיול שבו נחלץ שוב מאותה תאונה. בחלום הוא אך ורק נזכר בתאונה בשעה שהוא חולף בסמוך למקום התרחשותהּ. והרי קיים הבדל ניכר בין לחלום שזוכרים אירוע מן העֵרוּת, ובין להימצא בחלום באותה התרחשות, לִצְפּוֹת או להשתתף באותם אירועים כמו בזמן שהיינו עֵרים. בלבול מוזר, בלשון המעטה.

אפשר להחליף דוגמה זו בדוגמה שמביא פוּקוֹ, גם הוא מיד שנייה, ושלא ייתכן שפרויד הכיר אותה.16 מדובר ב״רופא שנאלץ, במהלך ניתוח, לאחוז ברגליו של מטופל שאי אפשר היה לתת לו כלורופורם. הרופא הושפע עמוקות מכך, ובמשך עשרים לילות ראה בחלומו שוב ושוב את אותו אירוע: ‘ראיתי את הגוף מונח על השולחן ואת הרופאים כפי שהיו ברגע הניתוח’״. ביקיצה לא נותר הדימוי בנפשו כאשליה, אלא כדימוי חי במיוחד – הוא רק החל להירדם, והחלום העיר אותו מיד. הדימוי גם שב אליו לפעמים במשך היום, אך באופן פחות חד ובהיר. התמונה הדמיונית הייתה תמיד אותו דבר, והציגה זיכרון מדויק של האירוע. לבסוף פסקה האובססיה. אפשר לתהות אם המקרה האמור, אחרי התרחשותו ולפני שהרופא ראה אותו שוב בחלום לראשונה, לא כפה את עצמו בעוצמה מספקת על מחשבתו עד שהזיכרון התחלף בדימוי, שאולי נבנה־מחדש בחלקו. לפיכך לא היה מדובר באירוע עצמו שהזין במשך זמן מה את דמיונו של הרופא, ושראה אותו שוב ושוב בחלומותיו, אלא בשעתוקו של האירוע או בשיעתוקיו העוקבים. ובכן, מכיוון שהזיכרון שועתק כמה פעמים, הוא לא שייך כבר לסידרה כרונולוגית של אירועים שהתרחשו פעם אחת; או שמא, מכיוון שהזיכרון הופיע שוב ושוב במחשבה פעמים רבות, נערמים עליו (בהנחה שהוא ממשיך להתקיים בזיכרון כפי שהיה) ייצוג או ייצוגים שלא תואמים יותר את האירוע שנראה רק פעם אחת. אם כן יש מקום להבחין בין זכרו של אדם הנראה במקום וברגע מוגדר, ובין דימויו של אותו אדם כפי שהדמיון היה מסוגל לבנותו מחדש (אם לא ראינו אותו שוב), או כמו שהוא נובע מכמה זיכרונות עוקבים של אותו אדם. דימוי כזה יכול להופיע מחדש בחלום בלי שאפשר יהיה לטעון שמעוררים פה זיכרון במובן הצר.

נוכל לחבר תצפית זו לתצפית שמדווח עליה בּרִייֶר דה בּוּאַמוֹן, בעקבות אַבֶּרקוֹמבּי.17 ״אחד מחברַי, כַּסְפָּר בבנק מרכזי בגלזגו, נמצא במשרדו כשהופיע פלוני וביקש למשוך שש לירות סטרלינג. אנשים רבים המתינו לתורם לפניו, אבל הוא היה כל כך רעשני, ובעיקר בלתי נסבל בגלל גמגומו, עד שאחד העוזרים ביקש מהכַּסְפָּר לשלם לו מיד כדי להיפטר ממנו. זה האחרון נעתר לבקשתו של העוזר דרך אגב, ובלי לרשום את העיסקה (אצל אברקומבי מופיע בחלק האחרון של המשפט: ‘ולא חשב עוד על העניין’). בסוף השנה, שמונה או תשעה חודשים לאחר מכן, אי אפשר היה לסגור את היתרה בספרים: חסרו שש לירות סטרלינג. חברי עשה לילות כימים בחיפוש אחר הסיבה לחֶסֶר. הוא שב לביתו ערב אחד, תשוש מעייפות, נכנס למיטה, וחלם שהוא נמצא במשרדו והמגמגם מופיע. תיכף ומיד הצטיירו בעיני רוחו כל הפרטים של אותו אירוע במהימנות. הוא התעורר כשנפשו מלאה עדיין בחלומו, ובתקווה שהוא עומד לחשוף את מה שחיפש אחריו עד כה ללא הועיל. לאחר שבחן את הספרים, זיהה שאותו סכום חסר ביומנו, ומתאים בדיוק לטעות״. כך כתב ברייר דה בואמון. אך אם נתייחס לטקסט של אברקומבי, נראה שיוצא־הדופן בעיניו היה דווקא זה שהכַּספָּר הצליח להיזכר בחלומו בפרט שלא הותיר באותו רגע שום רושם בנפשו, ושהוא אפילו לא שם לב אליו, כלומר לא רשם את התשלום. אבל להלן מה שאולי התרחש: בימים שקדמו לחלום נזכר הקופאי באותו מאורע שנחרט בו. אותו זיכרון, שנזכר בו לעיתים קרובות, שהרהר בו פעמים רבות, נהפך לדימוי פשוט. יתרה מכך, הוא ודאי הניח ששכח לכתוב את התשלום. טבעי למדי שהדימוי והנחת־המוצא הזאת שהעסיקו את נפשו התחברו בחלום. אבל אף אחד מהם לא היה זיכרון מובהק. וכמובן, אין בכך להסביר איך זוהתה התופעה המדומיינת בחלום כמדויקת. אבל קיימים צירופי מקרים מוזרים יותר.

התצפית של קלקינס היא אמנם ישירה,18 אבל כל מה שהיא מספרת לנו מתמַצֶּה בכך: ״ק. [כך היא קוראת לעצמה] חלמה פעמיים על פרט מדויק מאירוע שקדם ישירות [לחלום]. מדובר במקרה של דמיון מכני מהסוג הפשוט ביותר״. עם זאת היא הוסיפה בהערה: ״תהיה זו טעות לכנות זאת, כמו מוֹרי [Maury], ‘זיכרון לא מוכר’ או ‘זיכרון... לא מוּדע’. הזיכרון נבדל מהדמיון בכך שהאירוע מיוחס במוּדע לעָבָר ולעצמי״. אבל לא נעסוק במונחים ובהגדרות. העיקר הוא שהחלומות הנרמזים כאן הם אלה שעד כה חיפשנו לשווא, אך למרבה הצער אף אחד מהם לא מתואר לנו. הדבר מצער כפליים, כי החקירה התפרשׂה בזמן מועט על מספר רב של חלומות: קלקינס רשמה 205 חלומות במשך 55 לילות, כלומר כארבעה חלומות בלילה; המשקיף השני, ס..., בחן 170 חלומות במשך 46 לילות בלי להיתקל בסוג המעסיק אותנו. החקירה נמשכה בין שישה לשמונה שבועות. תנאים אלה הם מעט יוצאי־דופן. אם כן, מצד אחד חשוב לנו לדעת מה מבינה קלקינס כ״פרט מדויק מאירוע״, ומצד שני ממה מורכב האירוע שקדם לחלום, ולבסוף האם לא היה שום מרווח־זמן בין האירוע ללילה שחלמה בו.

נותר אפוא החלום שהכיר פרויד. הוא לא מציין את העמוד בספר שאליו מתייחס החלום. מבין כל החלומות שמתאר פרויד, רק החלום הבא מתאים למה שהוא מניח לקורא לנחש: עמית למקצוע סיפר לו שראה בחלומו, כמה ימים קודם לכן, את מחנכו משכבר מתנהג בצורה מוזרה. הוא שכב לצד האומנת (שהתגוררה בביתם עד שמלאו לאותו עמית אחת עשרה שנים). המקום שבו התרחש המאורע הופיע בחלום. אחיו הגדול של החולם אִשֵש את אמיתות הדברים שראה בחלום. ״הוא [האח הגדול] זכר זאת היטב, כי היה אז בן שש. כשהתנאים היו נוחים, נהג זוג הנאהבים להשקות אותו, את הילד הגדול, לשוכרה בבירה. הילד הקטן, בן שלוש באותה תקופה, שישן בינתיים בחדר של האומנת, לא נחשב להפרעה״.19 פרויד לא מציין אם הייצוג הזה היה זיכרון ברור שהתייחס ללילה אחד, לאירוע שהחולם היה עֵד לו פעם אחת בלבד, או שמא היה זה איגוד רעיונות בעל אופי כללי יותר. הוא גם לא טוען בפעם הזאת שהמאורע שועתק לכל פרטיו. ובכל זאת, המקרה מעניין – אם הוא מדויק. נוכל אף לצרף לו דוגמאות דומות ממחברים אחרים.

מוֹרי סיפר כך: ״שנות חיי הראשונות עברו עלי בעיירה מוֹ, ולעיתים קרובות הלכתי לכפר הסמוך שנקרא טרִילפּוֹר״.20 אביו בנה שם גשר. ״לילה אחד נישאתי בחלומי לימי ילדותי, ושיחקתי בכפר טרילפּור״. הוא פגש בכפר אדם במדים שאמר לו את שמו. ביקיצה לא היה לו שום זיכרון שנקשר בשם זה. מורי חקר את המשרתת הזקנה, וזו סיפרה לו שזה היה שמו של שומר הגשר שבנה אביו. נוסף על חלום זה, אחד מחבריו של מורי סיפר לו שלפני נסיעתו למוֹנבּרִיזוֹן, שם התגורר כילד עשרים וחמש שנה קודם לכן, חלם שפגש אדם פלוני בקרבת העיר. אותו אדם סיפר לו שהוא חבר של אביו, ששמו ט... החולם ידע שהוא הכיר מישהו בשם זה, אבל לא זכר את דמותו. הוא באמת מצא את האדם ההוא, שהזכיר את הדימוי שהופיע בחלומו, רק זקן יותר.

אָרוֶה דה סן־דני21 מספר שלילה אחד הוא חלם שהוא נמצא בבריסל, מול כנסיית סן־גוּדוּל. ״טיילתי בנחת וחציתי את אחד הרחובות השוקקים ביותר, הגובל בחנויות רבות, ששלטיהם הצבעוניים מושיטים את זרועם הארוכה מעל עוברי האורח״. מאחר שידע שהוא חולם, וזכר בחלומו שמעולם לא ביקר בבריסל, הוא שם פעמיו לחקור את אחת החנויות בדקדקנות, כדי שיוכל לזהות אותה במועד מאוחר יותר. ״הייתה זו חנות כובעים... תחילה הבחנתי בשלט, שהיה מורכב משתי זרועות מתכת משולבות החורגות מקו הרחוב, אחת אדומה והשנייה לבנה, ועליהן מונח כמו כתר כובע עצום מבד מפוספס. שיננתי את שֵם הסוחר כדי שאוכל לזכור אותו; הבחנתי במספר הבית ובדלת גותית קטנה, מעוטרת בראשהּ במספר שזור״. כמה חודשים לאחר מכן ביקר סן־דני בבריסל, וחיפש לשווא את ״הרחוב עם השלטים הצבעוניים והחנות מהחלום״. חלפו שנים רבות. הוא שהה בפרנקפורט, שבה ביקר בעבר, ״בשחר ילדותו״. הוא נכנס ליוּדֶנגָסֶה.22 ״מכלול שלם של זיכרונות מבולבלים החל להשתלט על נפשי במעורפל. התאמצתי לחשוף את הגורם לרושם המוזר הזה״ – ואז הוא נזכר בחיפושיו שהעלו חרס בבריסל. הרחוב שבו נמצא היה הרחוב מחלומו: אותם שלטים משונים, אותו קהל אנשים, אותה תנועה. הוא אף מגלה שם בית, ״זהה לגמרי לבית שראיתי בחלומי הקודם, עד שהיה נדמה לי ששבתי שש שנים אחורנית בזמן ועדיין לא הקצתי ממנו״.

לכל החלומות האלה יש מאפיין משותף. אלה הם זיכרונות ילדות שנשכחו לגמרי זה כבר, ואנחנו לא יכולים לתפוס אותם שוב בעֵרוּת גם אחרי שהחלום הזכיר אותם. הם שבים אלינו ממוזגים בחלומותינו, וכדי להיווכח שהם תואמים את המציאות שנתפסה בעבר, עלינו להיעזר בזולת או לפתוח בחקירה ובדיקה אובייקטיביות. אמנם אלה לא מאורעות שלֵמים המופיעים מחדש, אלא רק שֵם, פנים, תמונה של רחוב או של בית. ובכל זאת אין להם חלק בחוויה המוּכֶּרֶת, בזיכרונות שאיננו מופתעים למצוא אותם במצב של שְברים בחלומותינו – כי הם זיכרונות טריים, או כי אנחנו יודעים שיש לנו שליטה כלשהי עליהם בעֵרוּת, ובסיכומו של דבר, כי יש הרבה סיבות לכך שזיכרונות אלה ייכנסו לתוצריה של פעילות־הדמיון שלנו. מנגד, צריך להודות כמדומה שזיכרונות הילדות הם סטריאוטיפיים, שהם מלכתחילה דימויי־קלישאה שתודעתנו לא הכירה יותר מרגע שנחרטו על ״לוחות הזיכרון שלנו״, ושהם נותרים כאלה, כפי שטוען ארווה דה סן־דני. לפיכך במקרה שזיכרונות הילדות מופיעים שוב, איך מערערים על כך שהם באמת חלק, פיסה מעֲבָרֵנו הרחוק ביותר ששב אל פני השטח?

אנחנו לא משוכנעים שזיכרונות הילדות האלה תואמים את מה שאנחנו מכנים זיכרונות. אם אנחנו לא זוכרים שום דבר מאותה תקופה במצב של עֵרוּת, אין זה מכיוון שכל מה שנוכל למצוא בזיכרונות הילדות מתמצה ברשמים מעורפלים מדי, בדימויים לא ברורים מספיק כדי לאפשר אחיזה לזיכרון במובן הצר? מבחינות רבות קרובים חייהם המוּדעים של כל הילדים הקטנים להלך הרוח של האדם הישן, ואולי בשל כך אנחנו שומרים מעט מאוד זיכרונות מתקופה זו. שני התחומים האלה, הילדות והחלום, להוציא אותו מספר קטן של זיכרונות שציינו לעיל, עומדים בפני אותו מכשול: אלה הן התקופות היחידות שאירועיהן לא נכללים בסידרה הכרונולוגית שהזיכרונות מהעֵרוּת מתיישבים בה. לפיכך לא מתקבל כמעט על הדעת שהיינו מסוגלים לגבש תפיסות מדויקות די הצורך בשחר ילדותנו כדי שהזיכרונות שהם הותירו בנו יהיו בעצמם מדויקים די הצורך לכשיופיעו מחדש, כפי שטוענים. בחלום השני שציטט מורי, הדמיון בין הדימוי שהופיע בו לבין הפָּנים הממשיות הוא לא מסוג הזֵהוּת: אחרי עשרים וחמש שנה חייבים תווי הפנים להשתנות. אולי, אם דומה האדם עד כדי כך לדימויו, נובע הדבר מכך שהדימוי עצמו מעורפל? אָרווה דה סן־דני היה בטוח שבית העסק שראה במציאות הוא בית העסק שהופיע בחלום, מכיוון שצייר אותו בפרטי פרטים ובדקדקנות מיד אחרי היקיצה. אבל צריך לדעת באיזה גיל בדיוק הוא ראה את הבית. אם ״בשחר ילדותו״ משמעו גיל חמש או שש, קשה להאמין שהיה מסוגל לשמור זיכרון מפורט כל כך, שכן בגילאים האלה תופסים רק היבט כללי של האובייקטים.23 יתרה מכך, הוא סיפר שהתייחס לאיורו כשראה שוב את הבית, אבל מיד אחר כך היה נדמה לו שהוא נמצא בדיוק באותו מצב כשחלם שש שנים קודם לכן. הביטחון הזה בזיכרון לא מותיר מקום להפתעות. למעשה נכיר בכך שהיה דמיון רב בין הרושם מהילדות לבין דימוי החלום, וזה האחרון שִעתק בדייקנות את הראשון, אבל אף אחד מהם לא היה שעתוק מפורט של הבית, כלומר זיכרון אמיתי. הדברים התרחשו כמו באותם חלומות שבהם רואים שוב את מה שראינו כבר, או את מה שהאמנו שראינו כבר, בחלומות קודמים. ומובן שצריך להסביר למה הדימויים האלה משועתקים רק בחלום, ולמה הזיכרון בעֵרוּת לא משׂיג אותם ישירות. הדבר נובע כמדומה מכך שאלה הם ייצוגים גסים מדי, והזיכרון הוא כלי מדויק יחסית, האוחז בדרך כלל רק במה שממוקם בתחומו, כלומר במה שיכול להיות מאותר.

יתרה מכך, גם אם פנים, חפץ או מקרה שראינו בעבר יצטיירו בפנינו בפרטי פרטים – מכיוון שאנחנו מופיעים בחלומנו כפי שאנחנו כיום, תהיה התמונה הכללית שונה. אי אפשר לטעון שיש כאן ניגוד בין זיכרון ממשי לבין תחושת העצמי שלנו עכשיו, אלא שני המרכיבים האלה מתמזגים. ומאחר שאנחנו יכולים לייצג את עצמנו רק כפי שאנחנו כעת, צריכים הפנים, החפץ והמקרה להשתנות כדי שנראה אותם כקיימים עכשיו. אמנם אפשר לחשוב שאישיותנו לא רק עוברת לרקע, אלא שהיא מתפוגגת כמעט לחלוטין, ותפקידנו נעשה פסיבי במידה רבה – עד שבסופו של דבר הוא נותר זניח ומתמַצֶּה בשיקוף הדימויים העוקבים כמו מראה ללא גיל.24 ואולם אחד מסימני־ההיכר של החלום הוא שאנחנו תמיד מתערבים בו; אנחנו פועלים, מהרהרים או משליכים על מה שאנחנו רואים גוון ייחודי של הלך־רוחנו באותו רגע: פחד, אי־נחת, פליאה, מבוכה, סקרנות, עניין וכו’.

בנושא זה אפשר לציין שתי דוגמאות מאלפות שעליהן דיווח מורי העוסקות בחלומות שבהם הופיעו אנשים שמתו והחולם ידע זאת: ״לפני חמש עשרה שנים, כשבוע לאחר מותו, ראיתי את מ״ל בחלום... הופתעתי מאוד מנוכחותו, ובהשתוממות רבה שאלתי אותו איך הצליח לחזור לעולם הזה אחרי שנקבר. כצפוי נתן לי מ״ל הסבר שלא מציית להגיון הרגיל, הסבר המשלב תיאוריות מהוויטליזם שחקרתי באותה עת״. בפעם הזאת חש מורי שהוא חולם. אבל בפעם אחרת הוא היה משוכנע שהוא לא חולם, ובכל זאת ראה אותו שוב, ושאל את מ״ל איך ייתכן שהוא נמצא כאן.25 במקום אחר העיר מורי שאנחנו לא מופתעים מסתירות מופלאות יותר בחלום, שאנחנו משוחחים עם אנשים שאנחנו יודעים שמתו, וכו’.26 בכל מקרה, גם אם אנחנו לא משתדלים לפתור את הסתירה אנחנו מבחינים בה, או לפחות מרגישים אותה. קלקינס כתבה ש״מתוך 375 מקרים״ שנבחנו על ידה ועל ידי אדם נוסף, לא היה ולוּ חלום אחד שלא התרחש בהווה. כשהחלום היה על בית ילדותו של אחד מהשניים, או על אדם שלא התראו עמו שנים רבות, גילוֹ של החולם לא השתנה כדי למנוע אנכרוניזם. הסובייקט נותר בגילו העכשווי ותנאי חייו הכלליים לא השתנו, ולא משנה המקום או האופי של החלום.27

סָרגֵיֶף, עיוור זה מספר שנים, חלם שהוא נמצא ב״ארמון החורף״ בסנקט פטרבורג.28 הצאר אלכסנדר השני שׂוחח עמו והציע לו לחזור ליחידה שבה שירת בעבר. סרגייף ציית ופגש את המפקד. המפקד אמר לו שהוא יכול לשוב לשירות כבר למחרת היום. ״אבל אין לי זמן להשיג לעצמי סוס״. ״אשאיל לך סוס מהאורווה שלי״. ״אבל מצבי הבריאותי מאוד שברירי״. ״הרופא יפטור אותך משירות״. רק אז, כלומר כמוצא אחרון, הודיע סרגייף לפולקובניק על מכשול רציני, והזכיר לו שהוא לא יכול בשום פנים ואופן לפקד על פלוגה – כי הוא עיוור. אך כבר מלכתחילה חש סרגייף שהדבר בלתי אפשרי, כלומר מלכתחילה ולכל אורך החלום התערבה אישיותו העכשווית. לפיכך אנחנו לעולם לא מופשטים לגמרי מהעצמי העכשווי בחלום, והדבר מספיק כדי שדימויי החלום, אם הם משעתקים כמעט עד כדי זהוּת תמונה מֵעֲבָרֵנוּ, יהיו בכל זאת שונים מזיכרונות.

עד כה עסקנו רק בחלומות שאנחנו זוכרים ביקיצה. אבל האם אין חלומות אחרים? ומלבד החלומות שאותם אנחנו לא זוכרים, מסיבות שאולי הן מקריות בחלקן, האם לא קיימים חלומות שאנחנו לא מסוגלים לזכור אותם בגלל אופיָם? שכן אם יהיו אותם חלומות בדיוק אלה שתחושת האישיות העכשווית מתפוגגת בהם לגמרי, ושרואים את העבר כפי שהיה, נצטרך להודות כי קיימים למעשה חלומות שהזיכרונות מתממשים בהם, אבל שוכחים אותם בדרך כלל ברגע שמפסיקים לחלום. ברגסון בהחלט מבין זאת כך: הוא מייחס לשינה קלה את החלומות שאנחנו זוכרים, ונוטה לחשוב שבשינה עמוקה נעשׂים הזיכרונות האובייקט היחיד, או לפחות אובייקט אפשרי, של חלומותינו.

עם זאת ציין אָרווה דה סן־דני – בשופטו את עומק שנתו על פי הקושי שחש לעקור את עצמו מהחלום – שבשינה עמוקה החלום ״חי״ יותר, ״בהיר״ יותר, ובה בעת ״רציף יותר״. מצד אחד תהיה זו הוכחה לכך שאנחנו זוכרים חלומות שחלמנו בשינה עמוקה, אבל מצד שני אין שום דבר שיצביע על כך שיהיו בחלומות אלה יותר זיכרונות, וזיכרונות מדויקים יותר, מאשר בחלומות השינה הקלה.29 ואמנם אפשר להשיב: בין הרגע שמתחילים להעיר מישהו לבין הרגע שהוא עֵר בפועל, חולף מרווח־זמן. ובכן, קצר ככל שיהיה מרווח זה, התואם למצב הביניים שבין שינה לבין עֵרוּת, ובהתחשב במהירות שהחלומות חולפים, די בו כמדומה להיווצרותם של אותם חלומות המיוחסים בטעות לשינה העמוקה שקדמה להם. אם דוחסים בתוך משך אינפיניטסימלי חלומות בעלי משך ארוך מאוד לכאורה, אין למעשה דבר המוכיח שהשגנו אי פעם את החלומות בשינה העמוקה במובן הצר של המילה. אבל אולי צריך לקרוא תיגר על התצפיות הקלסיות, שהנבדק בהן מאמין שצפה בחלומו באירועים הדורשים הרבה זמן, ימים רבים, ואפילו שבועות, כדי להיווצר במציאות, אבל הם חלפו לנגד עיניו בשניות ספורות. עד כמה צפה באותם אירועים ועד כמה העיף רק מבט סכֵמתי עליהם? קפלון טען שהזדמן לו ״להיווכח הרבה פעמים שלא רק חולמים לאט יותר מאשר חושבים בעֵרוּת, אלא שהחלום הוא איטי יחסית״. מהירות החלום נדמתה לקפלון ״כמעט כמו מהירותה של פעולה ממשית״.30 אָרווה דה סן־דני כתב שהזדמן לו להעיר לעיתים קרובות מישהי שחלמה בקול רם, ובכך סיפקה לו נקודות־ציון בשנתהּ: ״צפיתי בה ללא הרף ושאלתי אותה מיד מה חלמה. הזיכרונות מעולם לא חרגו מעבר לפרק זמן של חמש עד שש דקות״. על כל פנים, אנחנו רחוקים מהשניות הספורות שנמשכת היקיצה. ״פעמים רבות״, הוסיף אותו מחבר,31 ״מצאתי את כל השרשרת שחצה איגוד רעיונותַי במשך אותן חמש עד שש דקות שחלפו בין הרגע שהתחלתי להירדם לבין הרגע שיצאתי מחלום מגובש כבר, כלומר ממצב של עֵרוּת מוחלטת למצב של שינה מלאה״. לפיכך קל להנגיד לתצפיות על מהירות החלומות, שמהן הסקנו שלא זוכרים את החלומות שחולמים בשינה עמוקה, תצפיות אחרות הנוטות להוכיח את ההיפך.

עכשיו אפשר לשקול נתונים שהם פחות מוטלים בספק. בין חלומותינו יש כאלה שהם שילוב של דימויים חלקיים – ורק בעזרת פעולת פירוש, הנותרת לרוב לא־בטוחה, נוכל למצוא ביקיצה את מקורם באזור אחד או בכמה אזורים של הזיכרון. ואילו החלומות האחרים הם פשוט זיכרונות מזויפים. בין שני אלה יש הרבה חלומות ביניים. למה לא מניחים שהסידרה לא מסתיימת כאן, שמעבר לאותם זיכרונות מזויפים יש זיכרונות שלא זויפו, ושאחרי הסידרה באה קטגוריה של חלומות המכילה זיכרונות טהורים ופשוטים (ממשיים)? מפרשים זאת בטענה שהתחושות הגופניות, מעורפלות ככל שיהיו, החודרות לחלום ושומרות על הקשר עם העולם החיצוני, מונעות מהזיכרון להופיע מחדש בשלֵמותו. במקרה קיצוני, אם הקשר הזה מצטמצם יותר ויותר ושום דבר מן החוץ לא מתערב כדי לווסת את הסדר שבו עוקבים הדימויים זה את זה, נותר רק הסדר הכרונולוגי הקדום שלפיו תתגלגל שוב סדרת הזיכרונות. אבל גם אם אפשר לסווג כך את דימויי החלום, שום דבר לא יאפשר להכיר בכך שעוברים מקטגוריית החלומות לקטגוריית הזיכרונות הטהורים דרך מעֲברים לא־מוחשיים. אפשר לטעון שזיכרון, כמו שהוא מוגדר בתפיסה זו, לא כולל דרגות. מצב מסוים [un état] הוא זיכרון או שהוא משהו אחר – הוא לא בחלקו זיכרון ובחלקו משהו אחר. אמנם קיימים זיכרונות חלקיים, אבל אין בחלום מיזוג של זיכרונות חלקיים ושל מרכיבים אחרים, מכיוון שגם זיכרון חלקי, בשעה שנזכרים בו, מתנגד לכל השאר כמו העבר להווה, בעוד שהחלום מתמזג בעינינו בהווה בכל חלקיו. החלום לא חומק מתנאי זה, כמו שרקדנית לא מבטלת בשום פנים ואופן את חוקי כוח המשיכה גם אם נדמה שהיא מעופפת ורק קצות אצבעותיה נוגעות בקרקע. אי אפשר להסיק אפוא, על סמך המתרחש בחלומות הדומים לזיכרונות יותר מאחרים, שקיימים חלומות שהם זיכרונות טהורים. המעבר בין חלומות לזיכרונות שקול לדילוג מסדר־תופעות אחד לסדר־תופעות שני, הנבדל ממנו לגמרי.

אם הפעילות הנפשית המובהקת בשינה עמוקה מורכבת מהעלאת זיכרונות, יהיה זה מוזר שלפני ההירדמות עלינו להסיח את דעתנו לא רק מההווה ומהזיכרונות המיידים שאנחנו מדַמים בנפשנו, אלא גם מכל סוגי הזיכרונות – ולהשהות בו־זמנית את התפיסות ואת פעילות הזיכרון. ואולם זה מה שקורה בפועל. קפלון סבור שהבחין בכך שבתחילת ההירדמות חוצים מצב של חלום בהקיץ, שבו ״העלאת הזיכרונות היא פשוטה, רציפה וּפורה״, אך לאחר מכן צריך ״להרגיע את אנרגיית העֵרות״, ומשׂיגים זאת ״על ידי העסקתהּ בעבודה היוצרת רִיק, התרוששות, כמו מלודיה, או דימוי קצבי אחר״. בהמשך מדגיש קפלון מצב ייחודי, שלדבריו הצליח לתפוס רק אחרי אימונים ממושכים, מצב הקודם ישירות לחלום האמיתי. ״כל מוטיב קצבי נעלם, ומוצאים צופה פסיבי בפריחה בלתי פוסקת ומהירה של דימויים פשוטים וקצרים... אובייקטיביים, עצמאיים ומוּחצנים לגמרי... נדמה שצופים בהתפרקות של מערכת סמויה ייחודית (תודעת המציאות במצב של עֵרוּת), בעוד חלקיה מתנועעים בפראות לפני שהם מתפוגגים. מרכיבי המערכת (מושׂג ההתמצאות, האנשים מסביבנו או דברים שראינו) מטילים במובן מסוים את שביב אורם האחרון״.32 לפיכך, כדי שיתאפשר אופן חדש של שיווּט [systématisation], שיווט החלום, צריכות להיעלם כל אותן ״מגֵירות״ שאנחנו מסדרים בהן את דימויי העֵרוּת.33 אבל בתוך המגירות האלה גם מתחוללת העלאת הזיכרונות בעֵרוּת. אם כן, נדמה שהמערכת הכללית של התפיסות ושל הזיכרונות מהעֵרוּת היא המכשול בכניסה לחלום.

ולהיפך, לפעמים אנחנו מתעכבים בשיבה לעֵרוּת ונותרים עוד כמה רגעים ביקיצה, במצב ביניים שהוא לא בדיוק חלום אך גם לא בדיוק עֵרוּת, במצב נים־לא־נים, כי לא הצלחנו לפַנות את המגירות שבהן סודרו הדימויים האחרונים שנראו בחלום, ומסגרותיה של המחשבה העֵרָנית לא מסתדרות עם מסגרות החלום. אנחנו מעתיקים לכאן חלום שנדמה לנו שאי־ההתאמה נראה בו בבירור: ״חלום עצוב. אני נמצא עם בחור צעיר הדומה לאחד מתלמידַי, באולם הנראה כמו פרוזדור בבית סוהר. אני עורך הדין שלו, ואני צריך לכתוב אִתּוֹ (?). אמרו לי: פָּרֵט ככל יכולתך. עומדים לתלות אותו בגלל פשע כלשהו שביצע. אני מרחם עליו. אני חושב על הוריו, ומקווה מאוד שיחמוק מעונש. ביקיצה, אני עדיין עצוב ומודאג מאוד, ומחפשׂ דרך לתרום להצלתו (למקרה שימצא את עצמו במצב כזה). אני מדמיין שאני נמצא בעיר גדולה, ואני נישא במחשבתי לאחד הרבעים הנרחבים, ששרשרות גבוהות של בתים נחצות בו בתעלות, במסעדות וכו’ (רבעים שאני רואה לעיתים קרובות בחלומותַי. תמיד אותם מקומות שלא תואמים לשום זיכרון מהעֵרוּת). עם זאת אני יודע בו־זמנית שמעולם לא ביקרתי ברבעים האלה בָּעיר שאני נמצא בה, ושהם לא מצוינים במפה״. הלך־רוח זה מוסבר כמדומה על ידי העוצמה הרגשית של החלום, כך שנותרתי בשליטת הרגשות שחשתי גם בשעה שהייתי ער. נדמה היה לי שהייתי בשתי ערים שונות גם יחד, שאחת מהן היא העיר מחלומי, ולשווא התאמצתי למצוא בָּראשונה את זו שראיתי בַּשנייה.

*** ב

קיים הבדל בסיסי בין מחשבת החלום למחשבת העֵרוּת, וכל אחת מהן מתפתחת במסגרת אחרת. נדמה שפרויד ומורי ראו זאת עין בעין, גם אם תפיסותיהם רחוקות זו מזו. כשמורי קירב את החלום לצורות מסוימות של אי־שפיוּת, הוא חש כי בשני המקרים חי הסובייקט בסביבה השייכת רק לו, ושהיחסים המתבססים בין האנשים, החפצים והמילים הם בעלי משמעות רק בעיניו. החולם, כמו המשוגע, עוזב את העולם הממשי, שוכח את חוקי הפיזיקה ואת המוסכמות החברתיות, ונוהה אחר מונולוג פנימי – אבל בו־זמנית הוא יוצר עולם פיזי וחברתי שמופיעים בו חוקים ומוסכמות חדשים, המשתנים ללא הרף. גם כשפרויד מייחס לחזיונות־החלום ערך של סימנים, ומחפש את משמעותם בדאגותיו החבויות של הסובייקט, הוא טוען למעשה אותו דבר. אם נגביל את עצמנו לנתונים המילוליים בחלום, נופתע מאי־חשיבותם ומחוסר־עקביותם. אבל מה שנראה לנו נטול עניין, בהחלט מעניין את החולם, ויש בחלום היגיון המסביר את הסתירות האלה. אמנם פרויד לא עוצר בנקודה זו; הוא משתדל למַצות את התוכן הגלוי בחלום באמצעות דאגותיו החבויות של החולם. הוא מניח שכדי לייצג את מימוש תשוקותיו בחלום צריך הסובייקט להסתיר את אופיים מ״אני״ שני, המפעיל מין צנזורה על התיאטרון הפנימי הזה, להתל בפיקוחו ולחמוק מחשדותיו. מכאן נובע כמדומה אופיָם הסמלי של החלומות. אבל הפרשנויות שמציע פרויד הן מסובכות ומעורפלות גם יחד. כדי לקשור אירוע מסוים שהתרחש בעֵרוּת עם תקרית כלשהי בחלום, נדרשת התערבותם של איגודי רעיונות מפתיעים; ויתרה מכך, פרויד לא מגביל את עצמו לתרגום: הוא עורם מערכות־פירוש שונות זו על זו, וברגע שהוא עוצר, משתמע שהוא מבחין ביחסים אפשריים נוספים, שהוא אינו מוסיף לדבר עליהם רק כי הוא נדרש להגביל את עצמו. המשמעות היא שבעוד הדימויים הנתפסים במצב העֵרוּת נותרים מה שהם, כל דימוי מייצג רק דמות אחת, אובייקט אחד, מקום אחד, פעולה אחת בעלת תוצאה אחת, מילה אחת בעלת משמעות אחת – שאילולא כן לא היו בני האדם מתמצאים ומבינים זה את זה; בחלום מתחלפת הממשות בסימנים שלא חלים עליהם כבר הכללים האלה, בדיוק מכיוון שאין קשר עם האובייקטים החיצוניים, עם הזולת, ואנחנו מתעסקים רק בעצמנו – ולפיכך, בחלום מבטאת כל שפה ומייצגת כל צורה את כל מה שנמצא בנפשנו ברגע נתון, שכן אין אף אחד או שום כוח פיזי שיעמוד מנגד.

תשרור אפוא אי־התאמה בוטה בין עולם החלום לעולם העֵרוּת, עד כדי כך שאין להבין איך נוכל, באחד העולמות האלה, לשמור ולוּ שמץ של זיכרון ממה שעשׂינו וחשבנו בשני. איך זיכרון מהעֵרות, כלומר זיכרון מלא של מאורע שלם ששועתק בדיוק, ימצא את מקומו בסדרת דימויי־הרפאים שמכַנים אותם חלום? הרי זה כאילו ביקשו למזג סדר של תופעות ממשיות, הכפופות לחוקים פיזיקליים וחברתיים, בסדר של תופעות הכפופות לשרירותיות הטהורה של היחיד. ולהיפך, איך נשמור ביקיצה זיכרון כלשהו מחלומותינו? איך ימצאו החזיונות החמקמקים והמבולבלים האלה גישה לתודעה העֵרָה?

לפעמים משתמר בנפש בשעת היקיצה, כמו אגמים קטנים שנותרו בין הצוקים אחרי נסיגת הים, דימוי ברור מחלום שהזיכרון נאחז בו מסיבה כלשהי. לפעמים מופרד הדימוי רק ממה שקדם לו: הוא פותח סיפור שלם, הוא הטבעת הראשונה בשרשרת שלמה המורכבת מטבעות אחרות. ולפעמים מתבלט הדימוי על זמן ריק: לפניו ואחריו אין שום דבר מובחן שיתייחס אליו. מכל מקום, אם נעקוב לאחר מכן במעורפל אחרי העקבות שהותיר מה שהתפתח מהדימוי קודם לכן, לא נבחין בשום דבר. עם זאת אנחנו יודעים שהדימוי לא נוצר מהרִיק. אנחנו חשים שנותרו זיכרונות במעמקי הזיכרון, מאחורי המסך שמפריד את הדימוי מהעבר. אבל אין שום דרך לתפוס אותם שוב. כשאנחנו מצליחים למרות הכול לראות משהו מֵעֵבֶר למסך, כשהדימוי עצמו, שהיה עכור תחילה, נעשה בהדרגה צלול עד שאפשר להבחין בעדו בקווי המתאר של אובייקט או של אירוע שקדמו לו בחלום, כּוֹפָה את עצמה עלינו תחושה עמוקה שפעולת זיכרון זו היא פרדוקסלית. הן בדימוי עצמו והן בדימוי שעקב אחריו לא הייתה נקודת משען המאפשרת להגיע לרגע קודם: לא הייתה שום זיקה בעלת מובן כלשהו בין הדימוי לבין מה שקדם לו (ובשל כך נראה לנו הדימוי כראשית). אם כן, איך עוברים מדימוי לדימוי? הדימוי והנלווה אליו – מה שמרכיב יחד אִתּוֹ תמונה פחות או יותר עקבית, שעם זאת נאחזים חלקיה השונים זה בזה, נשענים זה על זה – נדמים כעולם סגור. בשעה שלכודים בפנים, וכל הדרכים החוצות אותו מובילות חזרה אליו, נבצר מאִתנו להבין שאפשר לצאת ממנו ולחדור לעולם אחר. הרי זה כמו מַעֲבר ממישור למישור לאדם הנאלץ כמדומה לנוע רק במישור אחד: אנחנו בקושי מבינים את העולם – הוא עמום בעינינו כמו קיומו של ממד חדש במרחב.

אבל האם זה באמת הזיכרון שמתערב כשאנחנו נזכרים בחלומותינו? הפסיכולוגים שניסו לתאר את חזיונות השינה מכירים בכך שהדימויים האלה הם רעועים עד כדי כך שיש לכתוב אותם מיד ביקיצה: שאלמלא כן עלולים להחליף את החלום בבנייתו־מחדש, ומבחינות רבות, בעיווּתוֹ. להלן בקצרה מה שמתרחש כמדומה: כשאנחנו חוזרים לחלום אחרי היקיצה, יש לנו רושם שרצף־דימויים לא אחיד נותר תלוי ועומד בנפשנו, בדומה לצבע בתוך מְכל של נוזל שטולטל זה עתה. במובן מסוים הנפש עדיין שוקקת בדימויים אלה. אם לא מזדרזים לקַבֵּעַ בהם את תשומת הלב, יודעים שהם ייעלמו בהדרגה, חשים שחלק מהם נעלמו כבר, וששום מאמץ לא יאפשר לתפוס אותם שנית. אם כן מקַבּעים אותם וחושבים עליהם כמעט כמו על אובייקטים חיצוניים שתופסים, ובאותו רגע גורמים להם להיכנס לתודעה העֵרנית. מכאן ואילך, כשניזכר בדימויים אלה, לא נעורר אותם כפי שהופיעו לפנינו ביקיצה, אלא את התפיסה, את המושׂג שלהם ביקיצה. נכון שאפשר להאמין שהזיכרון השׂיג את החלום, אבל בפועל מכירים את החלום בעקיפין, באמצעות תיווכו של הדבר שיכולנו לקַבֵּעַ – דימוי מהעֵרוּת שאותו שִעתֵּק הזיכרון העֵרָני. אמנם לפעמים, באמצע היום שלאחר החלום או מאוחר יותר, עשויים להופיע־מחדש חלקים מסוימים שלא קיבענו אותם ביקיצה, אבל התהליך יהיה זהה: הדימויים נותרו נוכחים בנפש, שלא פנתה לכיוונם מסיבה זו או אחרת, ומבחינים בכך שאם לא נבצע את הפעולה הדרושה כדי לקַבֵּעַ אותם ברגע שהבחנו בהם, ייעלמו גם הם לבלי שוב.

אם כן יש מקום להבחין בין שני שלבים שונים זה מזה בתהליך שבסופו מחזיקים במה שאפשר לכנותו ‘זיכרון־מִחלום’. השלב השני הוא פעולת זיכרון הדומה לכל האחרות: רוכשים זיכרון, שומרים אותו, נזכרים בו, מזַהים אותו, ולבסוף מאַתרים אותו לפי רגע היקיצה שבו רכשנו אותו, ובעקיפין במשך השינה שקדמה ליקיצה, שבמהלכהּ אנחנו יודעים שחלמנו אותו חלום, אבל בלי שנוכל לציין את הרגע המדויק שבו התרחש הדבר. השלב הראשון כולל רק דימויים עמומים בנפש, דימויים שלא היו זיכרונות.

צריך להדגיש את הנקודה האחרונה: האם הזיכרון אינו אלא דימוי המיוחס לעבר שבכל זאת ממשיך להתקיים? ובכל זאת, אם נקבל את ההבחנה שהציע ברגסון בין זיכרונות־הֶרְגֵּל או זיכרונות־תנועה התואמים את הלכי־הרוח המשועתקים כמעט בקביעות, לבין זיכרונות־דימוי התואמים מצבים שהתחוללו רק פעם אחת ולכל אחד מהם תאריך מִשלו, כלומר כאלה שאפשר לאַתֵּר אותם ברגע מסוים בעבר, לא נבחין בכך שדימויי החלום, כפי שהם מופיעים ביקיצה, יכולים להיכנס לשתי הקטגוריות.

ואולם דימויי החלום הם לא זיכרונות־הֶרְגֵּל, כי הם הופיעו רק פעם אחת: כשאנחנו מבחינים בהם, הם לא מעוררים בנו אותה תחושת מוּכָּרוּת הנלווית לתפיסה של אובייקטים או אנשים שעמם אנחנו נמצאים בקשר קבוע.34 אבל הם גם לא זיכרונות־דימוי, שכן הם לא ״ממוקמים ברגע מדויק בעברנו״. אמנם אנחנו מאתרים אותם בדיעבד; אנחנו יכולים לומר, ברגע שהתעוררנו, שהם התחוללו במשך הלילה שחלף. אבל באיזה רגע? אנחנו לא יודעים. אם נתעלם כרגע מהגדרת גבולות הזמן שביניהם התחוללו הדימויים, שבכל זאת נזכרנו בהם לאחר ימים רבים, או שבועות רבים (כמו שקורה במקרים יוצאי דופן), עדיין לא נוכל למצוא את תאריכם.

אם כן חסרות לנו כאן אותן נקודות־ציון, שבלעדיהן יחמקו מאתנו גם הרבה זיכרונות של אירועים שהתרחשו בעֵרוּת, ולכן אנחנו לא זוכרים באותו אופן דימויים מהעֵרוּת ודימויי־חלום. אנחנו חשים (אולי בטעות) שהזיכרונות (כוונתי לזיכרונות מחיי העֵרוּת המוּדעים) מאורגנים בסדר נצחי במעמקי הזיכרון, ורצף דימויי העבר נדמה לנו, מבחינה זו, אובייקטיבי כמו רצף הדימויים העכשוויים, או האפשריים, שאותם אנחנו מכנים ״האובייקטים של העולם החיצוני״ מכיוון שהם מסודרים במסגרות קבועות שאינן מפעלנו הבלעדי, ונכפות עלינו מבחוץ. הזיכרונות, גם אם הם משעתקים מצבים רגשיים פשוטים (שדרך אגב הם הנדירים ביותר והמאותרים במידת הדיוּק המועטת ביותר), אבל בעיקר כשהם משַקפים את האירועים שבחיינו, לא רק מובילים אותנו לזיקה עם עֲבָרֵנו, אלא גם מחזירים אותנו לתקופה מסוימת, ממקמים אותנו במצב חברתי שבו מתקיימים סביבנו שׂרידים אחרים מאלה שאנחנו מגלים בתוך עצמנו. כמו שאנחנו מדייקים את תחושותינו על סמך תחושותיו של הזולת, כך אנחנו גם משלימים את הזיכרונות, לפחות בחלקם, בפנייה לעזרתו של זיכרון הזולת. זיכרונות רבים חומקים מאִתנו כי אנחנו לא חיים בקרב אותם אנשים, ומתו העֵדים שיכלו לספר לנו על אירועים קדומים – ולא רק מכיוון שבחלוף השנים מתרחב המרווח בין תקופה כלשהי בחיינו לרגע ההווה. לפעמים מספיק שנחליף מקום, מקצוע, נעבור ממשפחה אחת לאחרת, או שאירוע גדול כמו מלחמה או מהפכה ישַנו מן היסוד את הסביבה החברתית המקיפה אותנו, ונישאר רק עם קומץ זיכרונות מתקופות־עבר שלמות. מנגד, טיול במדינה שהעברנו בה את ילדותנו, מפגש פתאומי עם חבר ילדות, יביאו להשכמה ול״רִעֲנוּן״ של זיכרוננו. מכאן שהזיכרונות לא נהרסו; הם השתמרו בזיכרון הזולת ובהיבט הקבוע של הדברים, וטבעי הדבר שאיננו יכולים להיזכר בדרך זו בדימויים שרק אנחנו תפסנו, או לפחות בסדר שהחלום הציג לנו אותם.

כך תוסבר התופעה שמשכה את תשומת לבנו: זיכרונות ממשיים ושלמים, כמו אלה שאנחנו זוכרים במצב של עֵרוּת, לעולם לא יחדרו לחלומותינו. החלומות מיוצרים משברי זיכרונות פגומים, או ממוזגים מדי באחרים מכדי שנוכל לזהותם. אין זה מפתיע אפוא, לא יותר מכך שאיננו מגלים בחלומות תחושות אמיתיות כמו אלה שאנחנו חשים בעֵרוּת, הדורשות מידה מסוימת של תשומת לב ומחשבה ומתאימות לסדר־היחסים הטבעי שהזולת ואנחנו מנוסים בו. כמו כן, סידרת הדימויים בחלומות לא מכילה זיכרונות במובן הצר של המילה, כי כדי להיזכר עלינו להיות מסוגלים לשקול ולהשוות, לחוש זיקה לחברת־האדם העֲרֵבָה לאמינות הזיכרון – תנאים שוודאי לא נענים כשאנחנו ישֵנים.

בחינת הזיכרון באופן זה מעוררת לפחות שתי התנגדויות. אנחנו נזכרים לפעמים בעֲבָרֵנו במטרה להתענג באדישות גמורה במחשבה על תחייתה של תקופה שחלפה, ולא כדי למצוא אירועים שהכרתם עלולה להביא לנו תועלת. ״לעיתים קרובות״, כתב ז’אן־ז’אק רוסו, ״הסחתי את דעתי ממצוקות השעה בהרהורים על אירועים שונים מחיי; והחרטות, הצער והחיבה נשאו יחדיו בעול הדאגה להשכיח מלִבִּי את מכאובַי לכמה רגעים״ – שכן לרוב רואים במכלול דימויי העבר שנכנסנו אִתָּם לקשר את החלק המוצנע והפרטי של העצמי, את החלק שחומק ביותר מפעולת העולם החיצוני, ובייחוד מהחברה. כמו כן רואים בזיכרונות המובָנים בצורה זו מצבים קבועים, או לפחות לא משתנים, הערוכים בהתאם לסדר שגם אותו אי אפשר לשנות, ושיופיעו מחדש כפי שהיו בשעה שהתוודענו אליהם לראשונה, בלי שהוכפפו לפיתוח כלשהו במרווח הזמן שחלף מאז. יתרה מכך, מכיוון שמאמינים שהזיכרונות ניתנים פעם אחת ולתמיד, מסרבים לקבל כל פעילות אינטלקטואלית בנפש הנזכרת. בין חלימה במצב עֵרָני לגמרי לבין ההיזכרות אפשר להבחין רק בקושי בהבדל דק מן הדק. לפיכך יהיו הזיכרונות זרים גם לתודעה הנוטה לכיוון ההווה, וכאשר היא פונה אל הזיכרונות הם יחלפו לנגד עיניה או יפלשו אליה, דורשים ממנה מעט מאמץ כמו האובייקטים הממשיים, ובה בעת הנפש נרגעת ולא בוחנת אותם באופן מעשׂי. נכיר בשׂמחה שזהו כושר מיוחד, חסר שימוש כל עוד אנחנו עסוקים בלפעול, המתערב הן בחלום בהקיץ והן בזיכרון. יהיה זה פשוט הכושר להניח לעצמנו להתרשם בלי להגיב, או להגיב בדיוק במידה כדי שהרושם יֵעָשֶׂה מוּדע. אך אז אין אפשרות לראות במה נבדלים הזיכרונות מדימויי החלום, ולהבין למה הם לא חודרים לאלה האחרונים.

אבל האם הפעולה המעוררת את הזיכרונות היא באמת זו הגורמת לנו לחזור בצורה השלֵמה ביותר לתוך עצמנו? האם הזיכרון הוא באמת תחום ששייך לנו, וכשאנחנו תופסים מחסה בעֲבָרֵנו אפשר לטעון שאנחנו מתחמקים מהחברה כדי להסתגר ב״עצמי״? ואיך זה ייתכן, אם כל הזיכרונות קשורים בדימויים שמייצגים אנשים זולת עצמנו (גם אם הם לא מרכיבים את התוכן)? אמנם אנחנו יכולים לזכור אירועים שרק אנחנו היינו עדים להם, למשל, פינה בנוף שטיילנו בה לבדנו, ובעיקר רגשות ומחשבות שמעולם לא העלינו על דל שפתנו ושמרנו בסוד – אבל לא נשמור זיכרון מדויק של דברים שראינו במהלך שיטוט בודד אלא בתנאי שאיתרנו אותם, שקבענו את צורתם, שהם העניקו לנו התבוננות כלשהי. שכן כל אלה – מקום, צורה, שֵם, התבוננות – הם הכלים שבעזרתם יש לתבונה אחיזה בנתוני העבר, ובלעדיהם הייתה נותרת רק העלאת זיכרונות עמומה. כך גם חייב מגלה־ארצות לכתוב הערות על השלבים השונים במסעו – תאריכים, ציוני מקום על המפה הגיאוגרפית, הערות שבהכרח יהיו כלליות, או איורים סכֵמתיים – אלה הם המסמרים שבעזרתם הוא מקבע את זיכרונותיו, שאילולא כן יחמקו ממנו כמו רוב חזיונות הלילה.

שמא יאשימו אותנו שהגבלנו את עצמנו לחלק החיצוני ביותר של הזיכרונות, ושנעצרנו בפני־השטח של הזיכרון: כל האותות הסתמיים [impersonnelles] מקבלים את ערכם רק מכיוון שהם מסייעים למצוא ולשעתק מצב פנימי שהתפוגג. אין להם שום איכות מעוררת זיכרונות כשלעצמם. כאשר מעלעלים באלבום תמונות, קורה אחד מן השניים: או שהאנשים המיוצגים בהם הם בני משפחה וחברים שמילאו תפקיד בחיינו, וכל אחת מהתמונות מתעוררת לחיים ונעשית לנקודת־מבט שממנה אנחנו תופסים לפתע תקופה אחת או יותר מעֲבָרֵנו; או שמדובר באלמונים, ומבטנו מחליק באדישות על הקלסתרים הצנועים והתלבושות המיושנות, שלא מזכירים לנו שום דבר. ועם זאת, זיכרון של רגשות יכול להתנתק מהזיכרון של הנסיבות שבהן חשנו אותן. אין דרך פנימית ישירה שתאפשר לנו גישה לכאב או לשׂמחה שהסתיימו. בשירו של ויקטור הוגו ״צערו של אוֹלִימפּיוֹ״ תר המשורר תחילה אחר פיסות זיכרונותיו שנותרו תלויות על העצים, על השערים ועל הגדר החיה בצד הדרך – לפני שהוא מקשר ביניהם ומביא לידי כך שאהובתו משכבר הימים תפציע במלוא מציאותהּ. אם נרצה להתעלם מהאנשים ומהחפצים שדימוייהם הקבועים והבלתי־משתנים נמצאים בקלות יותר, שכן הם כמו מסגרות כלליות של המחשבה ושל הפעילות, לשווא נתור אחר הלכי־רוח שנחוו בעבר – רוחות רפאים בלתי נתפסות באותה מידה כמו הלכי־הרוח שבחלומות מהרגע שבו הם לא נמצאים כבר לנגד עינינו. לא צריך לדַמות שההיבט האישי לגמרי של מצבי־התודעה הקודמים נשמר במעמקי הזיכרון, ושמספיק רק ״לסובב את הראש לכיוונו״ כדי לתפוס אותם שוב; כל עוד נקשרו מצבי־התודעה לדימויים בעלי מובן חברתי, ואנחנו מדַמים אותם באופן רווח מהסיבה הפשוטה שאנחנו חברים בחברה שבה, למשל, ״מרכבות גדולות ומתייפחות חוזרות בשעת ליל״ או ״בקתה התרוששה מחלוקת צדקה״ – אנחנו שומרים על אחיזה מסוימת בנטיות הפנימיות הקדומות ויכולים לשקם אותן, לפחות בחלקן.

קיימת תפיסה של הזיכרון האומרת שמצבי־התודעה רוכשים, במובן מה, זכות־קיום נצחית מרגע שהופיעו. הם יישארו כמו שהם ויתווספו לאלה שקדמו להם בעבר. יהיה עלינו לדַמות שהנפש נעה ביניהם לבין ״מישור או נקודת ההווה״. על כל פנים, כדי לשחזר את תמונת העבר לא יספיקו דימויים, רעיונות והתבוננויות עכשוויים. יש רק אמצעי אחד לעורר את ״הזיכרונות הטהורים״: לצאת מההווה, לשחרר את הקפיצים של החשיבה הרציונלית ולהניח לעצמנו לשקוע מחדש בעבר, עד שנִמָּצֵא בקשר עם תופעות מימים קדומים, שנותרו כפי שהיו ברגע שקובעו בצורת־הקיום הכולאת אותם לנצח. בין מישור הזיכרונות האלה לבין ההווה יהיה אזור־ביניים, שהמושגים והזיכרונות לא יצטיירו בו במצב טהור, כאילו הנפש לא מסוגלת להפנות את מבטה אל העבר מבלי לעוות אותו, כאילו במידה שהזיכרון שב והתקרב אל פני השטח הוא השתנה, החליף את אופיו והושחת בהשפעת אור התבונה.

בפועל כל מה שרואים בזיכרון הוא שהנפש פונה למרווח־זמן בעבר שלעולם לא תהיה אִתּוֹ בקשר, שהיא מכַנסת אל מרווח זה את כל המרכיבים שיאפשרו לה לשחזר את העבר ולצייר את קווי־המתאר שלו, אבל שהיא לא משׂיגה שום דבר מהעבר עצמו. לשם מה להניח אפוא שהזיכרונות ממשיכים להתקיים אם אין שום דבר שיוכיח זאת, ואפשר להסביר זאת בכך שמשעתקים זיכרונות בלי שיהיה צורך לאשש שזיכרונות אלה נשארים בעינם?

הפעולה (מכיוון שזו בהחלט פעולה) שבה משתדלת הנפש למצוא זיכרונות בתוך הזיכרון נדמית לנו כהיפוכהּ המדויק של הפעולה שבאמצעותה היא מחצינה את מצביה הפנימיים העכשוויים. הקושי בשני המקרים גם הוא מהופך, ומכל מקום הוא אחר לגמרי. כשמבטאים את מה שחושבים או חשים, לרוב מסתפקים במונחים כלליים הלקוחים מהשׂפה הרווחת: לפעמים משתמשים בהשוואות ומשתדלים, תוך כדי איחוד המילים המציינות רעיונות כלליים, להדק ככל האפשר את קווי המתאר של מצב התודעה. ואולם תמיד יש פער בין הרושם לבין הביטוי. בהשפעת הרעיונות ואורחות החשיבה הכלליים מתרגלת תודעת היחיד להסיט את מבטהּ מיוצא־הדופן שבה, שלא יכול להתבטא בקלות בשפה הרווחת. כך מסבירים את אופיָם הלא מדויק של התיאורים שמסַפּקים חולים מסוימים בנוגע להרגשתם: במידה שהתחושות הגופניות הקיימות רק לעיתים נדירות באדם רגיל, או כלל לא קיימות, מתגַבּרות בתוכם, הם נאלצים להשתמש במונחים לא מדויקים כדי לתרגם את הכאב, שכן אין שום מונח שיתאים לו.35 והוא הדין גם בהרבה מקרים אחרים. יש רִיק בביטוי המודד את אי־הסתגלותן של התודעות הפרטניות לתנאי החיים הנורמליים.

ולהיפך: כשאנחנו נזכרים אנחנו מתחילים מההווה, ממערכת הרעיונות הכללית הנמצאת תמיד בהישׂג ידנו, מהשׂפה ומנקודות־הציון שאימצה החברה, כלומר מאמצעי הביטוי שהיא מעמידה לרשותנו, ומשלבים אותם כדי למצוא פרט או גוון כלשהם בדמויות או באירועים שחלפו, ובאופן כללי, במצבי־התודעה שלנו מהעבר. אבל הבנייה־מחדש היא תמיד בקירוב. אנחנו חשים בבירור שיש מרכיבים אישיים ברשמים הקודמים שאי אפשר לעוררם באמצעות שיטה זו. יש רִיק ברושם המודד את אי־הסתגלותהּ של ההבנה החברתית לתנאי חיינו האישיים המוּדעים מהעבר.

אבל איך נסביר את העובדה שלפעמים אנחנו מופתעים מכך שהרִיק מתמוטט באחת, שזיכרון שהאמנו שאבד כבר מתגלה ברגע שציפינו לו פחות מכֹּל? במהלך חלום־בהקיץ, עצוב או שמח, נדמה לנו שתקופות בחיינו, שדמויות ומחשבות־עבר המתאימות לנטיית רוחנו העכשווית, קמות לתחייה מול מבטנו הפנימי. אלה לא סכימות מופשטות, איורים משורבטים, יצורים שקופים וחסרי צבע. אדרבה, אנחנו שרויים באשליה שהעבר נותר ללא שינוי מכיוון שאנחנו נמצאים באותו מצב שחצינו אותו. איך אפשר להטיל ספק במציאות החלום־בהקיץ אם אנחנו נמצאים בקשר ישיר אִתּוֹ ועם האובייקטים החיצוניים, כך שאנחנו יכולים להסתובב בו, ובמקום למצוא רק את מה שחיפשנו, מתגלים בפנינו פרטים רבים ששכחנו לגמרי את דבר קיומם? הפעם זו לא הנפש שיצאה לקרוא לזיכרון, אלא זה הזיכרון שמזַמֵּן אותנו, שדוחק בנו לזהות אותו ונוזף בנו על ששכחנו אותו. כמו מסדרון שרק לנו יש גישה אליו יבואו אלינו הזיכרונות ממעמקי פנימיותנו, או שאנחנו נתקדם לכיוונם.

אבל מאיפה נובע אותו כח הממלא זיכרונות מסוימים עד כדי כך שנדמה לנו כי זכו לחיים ממשיים? האם אלה חיי העבר שהם שימרו, או שמא החיים החדשים שמסרנו להם, חיים בהשאלה, שניטלו מההווה ויימשכו כמו ההתרגשות החולפת, או הנטייה הרגשית באותו רגע? כשאנחנו מרשים לעצמנו לשעתק בדמיוננו רצף אירועים שהמחשבה עליו מרַכֶּכֶת אותנו ביחס לעצמנו או לזולת, ובעיקר משעה שחזרנו למקומות שהאירועים התרחשו בהם – בין שאנחנו מאמינים שעלה בידינו לתפוס שׂרידים על חזיתות הבתים, על גזעי העצים ובמבטי הזקנים שראו אותנו חולפים בעבר, שׂרידים עמוסים־בשנים כמונו, אך ששומרים את עקבותיו ואולי גם את זכרו של אותו עבר; ובין שאנחנו מבחינים עד כמה השתנה הכֹּל, כמה מעט נותר מהיבטו הקודם שהיה מוּכָּר לנו, ונעשים רגישים לאי־יציבותם של הדברים, ופחות יכאב לנו לחסל במחשבתנו את הדברים שבאו כיום על מקומהּ של התפאורה הנעלמת של תשוקותינו הקטנות והגדולות – הזעזוע המשודר לגוף הפסיכופיזי בעקבות הדמיונות האלה, הניגודים האלה, ההתבוננויות שלנו, התשוקות שלנו והצער שלנו, מעניק לנו אשליה שאנחנו חוֹוים שוב את הרגשות הקדומים. בחילופים הדדיים, הדימויים שבנינו מחדש שואלים מהרגשות העכשוויים את תחושת הממשות שמַתמִירה אותם לאובייקטים הקיימים עדיין בעינינו, בעוד התחושות הנוכחיות מזוהות, על ידי הִקָּשרותן לאותם דימויים, עם הרגשות שליוו אותם בעבר, ונמצאות מנושלות בו־זמנית מהיבטן כמצבים עכשוויים. בעת ובעונה אחת אנחנו מאמינים שהעבר קם לתחייה בהווה, ושאנחנו עוזבים את ההווה כדי לשוב אל העבר. עם זאת שני הדברים לא נכונים. כל מה שאפשר לטעון הוא שהזיכרונות, כמו הדימויים האחרים, מחקים לפעמים את מצבינו הנוכחיים בשעה שהתחושות העכשוויות מתקרבות ומשתלבות בזיכרונות.

*** ג

עד כמה יכול באמת העבר להשלות? האם הזיכרונות כופים על התודעה תחושת מציאות כמו דימויים אשלייתיים מסוימים שהתמזגו בתחושות? העלינו את הבעיה הזאת בנוגע לחלום, אבל עכשיו עלינו לבחון אותה לכל רוחבהּ. קיימת בעיית זיכרון או מחלת זיכרון הנקראת פָּרָמְנֶזיָה, המתמצה בכך שמגיעים לעיר בפעם הראשונה או רואים אדם לראשונה, ולמרות זאת מזהים ומכירים אותם כאילו ראינו אותם כבר. האשליה שאנחנו מעוניינים לבחון היא היפוכהּ של זו: כלומר, אנחנו רוצים לדעת אם בשעה שאנחנו חוזרים לעיר שכבר היינו בה, או מדמיינים שאנחנו עושים זאת, אנחנו עשויים לחשוב שאנחנו נמצאים בפעם הראשונה שבה הגענו אליה וחוֹוים שוב אותן תחושות סקרנות ופליאה, בלי לשים לב לכך שחשנו אותן כבר. ובאופן כללי יותר, בעוד החלומות הם אולי אשליות הנקטעות (אם אנחנו לא חולמים כל הזמן) על ידי מרווחי־זמן שבהם התודעה ריקה, האם אין בנמצא אשליות הנקבעות על ידי הזיכרון שקוטעות את זרם מצבי־התודעה במהלך העֵרוּת, ומביאות אותנו לידי כך שנמַזג את העבר הנחווה־מחדש במציאות?

בהחלט היו אנשים שקיוו לרכוש אשליות כאלה, ושהאמינו כי הצליחו בכך. המיסטיקאים המעלים־באוב חזיונות נדמים כחוֹוִים שוב את העבר. אבל נותר לברר אם מה שמשועתק הוא זיכרון או אולי דימוי מעוּוָת שהחליף אותו בהדרגה. אם נניח בצד את המקרים שהדמיון ממלא בהם ללא ספק תפקיד מרכזי, ונשקול את המקרים שנזכרים (באופן רצוני או לא) בזיכרון ששמר על שלֵמותו הראשונית, כלומר שעדיין לא שלפנו ממנו הוכחות אחרות, נדמה לנו שאין זה מתקבל על הדעת שנתפוס זיכרון־של־תפיסה או זיכרון־של־תחושה כַּתפיסה או כַּתחושה עצמן. אין זה מכיוון שהזיכרונות המגיחים בעֵרוּת נתקלים בתפיסות העכשוויות, שימַלאו ביחס לזיכרונות תפקיד של חומר מדלל. שכן אפשר היה לחשוב שהתחושות מצטמצמות או נחלשות במידה מספקת כדי שדימויי העבר, העוצמתיים יותר, יכפו את עצמם על הנפש ויֵירָאו לה ממשיים יותר מההווה. אבל זה לא קורה. אין גם שום הוכחה לכך שהֵחָלשוּת התחושות מייצרת תנאים נוחים יותר להִזָּכרוּת בזיכרונות. טוענים, למשל, שהזיכרון מתעורר אצל זקֵנים במידה שתחושותיהם מתקהות. אבל כדי להסביר את העובדה שהם אולי נזכרים בזיכרונות רבים יותר משאר האנשים מספיק להבחין בכך שמרכז עניינם עבר למקום אחר, שהתבוננויותיהם עוקבות אחרי מסלול אחר, ויתרה מכך ללא התרופפות בתחושת־המציאות שלהם. אדרבה, במידה שהחושים פעילים יותר, במידה שמשתתפים בעולם הממשי, ושהנפש – המגוּרה מכל הריגושים המגיעים מבחוץ – נמלאת אנרגיה וכל כוחותיה עומדים לרשותהּ, יוצאים הזיכרונות ברורים, מדויקים, שלֵמים, בעלי מעוף וצבעוניים יותר. היכולת לזכור נמצאת בקשר הדוק עם מכלול הַכְּשָׁרִים של הנפש העַרנית, ויכולת זו תִתדלדל בו־זמנית שהַכְּשָׁרִים האלה מתרופפים. לפיכך אין זה מפתיע שאנחנו לא מבלבלים בין הזיכרונות לבין התחושות הממשיות, כי אנחנו נזכרים בהם רק כשאנחנו מסוגלים לזַהותם ולהנגיד אותם לתחושות.

במקרה של הזיכרון לא הכֹּל מתמַצֶּה במאבק פשוט בין תחושות ודימויים. אבל הדעת נמצאת כל־כולה כאן, ואם היא לא תתערב – אנחנו לא נזכור. ווֹלטר ודאי יכול היה לדמיין באחד מסיפוריו מלך מוּדח, נתון לרחמי האויב וכלוא בצינוק, שבאמצעות אותה הזיה אכזרית ששִעַבדה אותו מבקש להאריך בכמה רגעים את האשליה שהוא עדיין המלך, ושכל הדברים שהתרחשו מאז איבד את כסאו לא היו אלא חלום. למשל, במהלך השינה הוא יימצא בארמון, בחדר שנהג לנוח בו, ובהֲקיצו ימצא את החפצים והאנשים שהורגל בהם. בכך יתמזגו ייצוגי העֵרוּת וייצוגי הזיכרון ויימנע כל עימות אפשרי ביניהם. עם זאת, אֵילו תנאים יבטיחו שלא יגלה מיד את התרמית? אסור שיהיה לו פנאי לזהות שהמוזיקה, הבשׂמים והאורות מסנוורים ומשכרים את חושיו, כלומר צריך לשמור שיישאר במצב שבו לא יהיה מסוגל לתפוס בדיוק את הדברים סביבו, ולהיזכר בדיוק ברגע שרצו שידמיין כי חזר אליו. מרגע שתשׂומת לבו תוכל להתקבע, מרגע שיתבונן, הוא יתרחק ממיזוג הבִּדָּיון הזה שרוצים לגרום לו לקבל כמצבו הנוכחי, במציאות עֲבָרוֹ כפי שיְיַצֵּג אותו הזיכרון שלו. אבל הוא לא ימצא עיקרון להבחנה במחזה־השווא שהוא רואה כיום, ושראה כמעט אחד־לאחד בעבר. כל עוד נותרת התמונה הזאת תלויה על בלימה היא לא תפיסה ולא זיכרון, אלא אחד מדימויי החלום המרחיקים אותנו מהעולם העכשווי ומהמציאות בלי לשֵׂאת אותנו אל העבר. רק אם אנחנו ממקמים את התמונה בסביבתהּ, כלומר אחרי שיצאנו מהשָׂדֶה הדחוק שהיא תוחמת, אחרי שדימינו בנפשנו את המכלול שהיא חלק ממנו וקבענו את מקומהּ ואת תפקידהּ במכלול – אנחנו יודעים מהי. אבל כדי לחשוב על סדרה, על מכלול מהעבר או מההווה, לא יספיק תהליך חושני לגמרי, שלא מעָרֵב השוואה, רעיונות כלליים וייצוגים מתקופות מוגדרות המובלטים על ידי נקודות ציוּן או ייצוגים מאחת החֲבָרות שחיים בקִרבָּהּ. הזיכרון שלֵם וממשי (במידה שהוא יכול להיות שלֵם וממשי) רק כאשר הנפש מכוּוֶנֶת אליו.

אם הייצוג לעיל רומז על מין תכנית או סכֵמה כללית שהדימויים36 העוקבים בנפש יתמקמו בהּ, יהיה הדבר תנאי הכרחי יותר לזיכרון מאשר לתפיסה, שכן הוא נובע מכך שהתחושות מופיעות מאֲליהן, לפני שקשרנו אותן לתפיסות הקודמות, לפני שהארנו אותן באור התבוננותנו, בעוד שבדרך כלל ההתבוננות קודמת להעלאת הזיכרונות. גם אם זיכרון מגיח בפתאומיות, הוא מופיע תחילה באופן גס, מבוּדד וחלקי. ואמנם תהיה זו הזדמנות עבורנו להגות בו כדי להיטיב לזהות אותו, וכמו שאומרים ״לאַתֵּר״ אותו. אבל כל עוד לא התרחשה התבוננות, אפשר לתהות שמא אינו זיכרון אלא אחד מאותם דימויים רגעיים החוצים את הנפש בלי להותיר עקבות.

מנגד, יש בחלום מדי פעם התחלה של שיווט [systémisation]. אבל המסגרות ההגיוניות, הזמניות והמרחביות שחזיונות הלילה מתחוללים בהן הן רעועות מאוד. בקושי אפשר לקרוא להן מסגרות: הן מעטפת מיוחדת שהמחשבות הבִּדיוניות ביותר יכולות לפרוח בהּ, אבל הזיכרונות לא מסתגלים אליה.

אולי עלינו לבחון כאן יותר לעומק את זֵכֶר הרגשות. אם מנתקים זיכרון של מחשבה או של תחושה מהרגשות שהיו עשויים להיות מחוברים אליהם, הם נבדלים רק בקושי ממחשבה או מתחושה חדשה. ההוֹוֶה כאן כל כך דומה לעָבָר עד שנדמה כאילו הזיכרון היה רק חזרה, ולא הופעתו־בשנית של מצב קדום. אבל לא כך הדבר ברגשות, בעיקר באותם רגשות שנדמה לנו כי אישיותנו, לצד רגע או מצב־רוח שלה, התבטאו בהם ביטוי יחיד־במינו. כדי שניזכר בהם צריך שהם ייוולדו שוב בעצמם ולא בצורת תחליף. אם קיים זיכרון [mémoire] של רגשות, משמע שהרגשות לא מתים בשלֵמותם וממשיך להתקיים דבר־מה מעֲבָרֵנו.

ואולם כשאר מצבי התודעה גם הרגשות לא חומקים מאותו חוק. כדי לזכור אותם צריך למקמם במכלול התופעות, האנשים והרעיונות המשתתפים בייצוג החברה. באחת הסצנות בספר אמיל, כשהמחנך והילד נמצאים בכפר עם הנץ החמה, מכריז רוסו שהילד לא מסוגל לחוש רגשות לנוכח הטבע, ומייחס לו רק תחושות. כדי שיתעורר בו רגש־הטבע צריך הילד להיות מסוגל לאַגֵּד את התמונה המופיעה לנגד עיניו עם זֵכֶר האירועים שהתמונה נמזגה בהם ומתייחסת אליהם. אבל אירועים אלה מקשרים אותו עם בני האדם. הטבע מדבר ללב רק כי הוא מלא אנושיות בעיני הדמיון. והרי זה פרדוקס מוזר שהמחבר, שהציג את עצמו במאה השמונה עשרה כידיד הטבע ואויב החברה, הוא גם מי שלימד את בני האדם להפיץ את החיים החברתיים על פני תחום־טבע נרחב יותר: הוא נרעד במגעו עם הדברים בעולם מכיוון שחשׂף בהם ומסביבם אנשים המסוגלים לחוש ולאהוב. הראו כבר בעבר שהזעזוע הרגשי בעקבות פרסום הספר אלואיז החדשה, שפתח בפני החברה במאה השמונה עשרה הבנה רחבה יותר של הטבע, נקבע בזכות המרכיב הרומנטי בספר. קוראיו של רוסו יכלו אפוא להתבונן ללא סלידה, עצבות או שעמום, אלא בחיבה, בריגוש, ובהתלהבות בציוריהם של הרים, יערות ואגמים פראיים ומרוחקים, כי דמיונם מילא אותם בדמויות שברא מחבר הספר, וכי בדומה לו הם התרגלו למצוא זיקות בין היבטי הטבע החומרי לבין הרגשות או הסיטואציות האנושיות.37

יתרה מכך, הווידויים של רוסו הם כל כך מסעירים מכיוון שהמחבר מספר לנו את האירועים הגדולים והקטנים בחייו לפי סדר התרחשותם, מכיוון שהוא נוקב בשמם של המקומות, של האנשים, ומתאר לנו אותם; ולאחר שדייק בכל מה שהיה אפשר לדייק, מספיק שיצביע במונחים כלליים על הרגשות הראויים בעיניו כדי שנדע שכל מה שנותר מאותו עָבָר, כל מה שאפשר למצוא בו, נגיש לנו עכשיו. ואולם הדבר שרוסו חושף בפנינו הוא מכלול נתונים שנותקו מהחיים החברתיים של זמנו: מחשבות הזולת לגביו, מחשבותיו על הזולת, איך שפט אותו אחד ממכריו, במה הוא דומה לזולת ובמה הוא שונה ממנו. גם ההבדלים האלה מתבטאים ביחס לחברה: רוסו חש שהרחיק לכת מהזולת בפגמים ובמעלות מסוימים, ברעיונות ובאשליות מסוימים, ולכן מספיק שנביט סביבנו או בעצמנו כדי להכיר אותם. אמנם הוא כופה עלינו עוד ועוד את השקפתו על החברה, ואנחנו ניתקים ממנה ומושלכים תמיד עליו; אבל מכיוון שאיננו משׂיגים שום דבר ישירות ממנו מלבד נקודת מבטו, אנחנו יכולים לראות בעיני רוחנו מי הוא היה רק בזכות האופן שראה את האנשים שחי לצִדָּם או הרחק מהם. הרגשות, מנגד, חדלו להתקיים כבר בשעת הכתיבה. איך נכיר אפוא בכך משהו מלבד התמונה שהוא מציג לנו, שבהּ שחזר את הרגשות בלי שעמד דגם כלשהו לנגד עיניו?

נדמה שאפשר לטעון נגדנו שאסור לצמצם את פעילות הזיכרון לבנייה מחודשת זו. עם זאת התמקדנו רק באמצעים המאפשרים לנו בהווה להכין את הקרקע לפלישת העבר, ולכַוון את הנפש באופן כללי לתקופה כלשהי בעבר. ואולם משעה שהאמצעים האלה פועלים, כשמופיעים זיכרונות, אולי לא נחוץ עוד לקשור אותם במאמץ אלה לאלה, לגרום להם להופיע אלה מאלה, וזאת במאמץ נפשי שאפשר להשוותו להיסק. מניחים שמרגע שהציף שטף הזיכרונות את התעלה שפתחנו לו הוא משתלב וזורם בה מכוח תנועתו, שסידרת הזיכרונות היא רציפה. לעיתים קרובות אומרים שנסחפים בזרם הזיכרונות בעקבות הזיכרון. נדמה שבמקום להשתמש בכשרים התבוניים עדיף לנו להניח להם לישון. כל התבוננות עלולה להסיט את מחשבתנו ואת תשומת ליבנו. עדיף לנו להישאר פסיביים, להתנהג כצופה פשוט ולהטות אוזן לתשובות המגיעות מאֲליהן לשאלות שאין לנו בכלל זמן לשאול. יתרה מכך, אין הפתעה בכך שבבחינה מדוקדקת של כל רצף המעשים והאירועים שמילאו את השנים, את החודשים ואת הימים שחלפו, אנחנו מוצאים תווים ומאפיינים שבזכותם הם חורגים מהרגע הנחשב, שמפצירים בנו למַקֵּם את המעשים והאירועים במכלולים כלליים, עמידים וסתמיים יותר גם יחד. נראה שאי אפשר שיהיה זה אחרת, כי בכל רגע אנחנו נעשׂים מוּדעים – בעת ובעונה אחת עם המתרחש בתוך העצמי והמוּכָּר רק לנו – לכל הדברים המעניינים אותנו בחיי הקבוצה או החברה שאנחנו לוקחים בה חלק. האם זו סיבה לחשוב שאפשר לגשת לעבר רק מזווית זו? והאם אין אנחנו נדהמים מכך שבמידה שהזיכרונות מדויקים יותר ומספרם גדֵל, לא נמַקֵּם אותם במסגרת כללית וחיצונית, אלא דווקא את התווים והמאפיינים החברתיים המתיישבים בסידרת המצבים הפנימיים, כדי שמצבים אלה יתמזגו ולא כדי שיתנתקו זה מזה? במילים אחרות, באותו רגע, תאריך או מקום רוכשים בעינינו מובן ייחודי שלא יתקיים בעיני הזולת. שכֵּן באמצעות התבוננות, ובתנאי שבודדנו אותם משאר המצבים הפנימיים, נחשוב עליהם באופן מופשט, והם יזוהו במשמעותם עבור הקבוצה. אבל דווקא כשנזכרים כך בזיכרונות, נמנעים מלהתבונן בהם ולבחון כל אחד מהם בנפרד. במילים אחרות: תיווצר רציפות של זיכרונות שלא תתיישב עם קטיעוּתן של מסגרות ההתבוננות או המחשבה העיונית.

עם זאת צריך לבחור כאן באחת מבין שתי תפיסות של עבר. אם לא מבינים את ההיזכרות כבנייה־מחדש של העבר, אלא כחווייתו בשנית במבודד ותו לא, הרי שמדובר בהיפך הגמור מאירועים שונים בעבר שצריכים להופיע־מחדש בתודעה. גם אם לא מודים שיש פתרון לרציפות בין שתי תפיסות אלה, איך מטילים ספק בכך שכל אחת מהן אחזה למעשה ברגע אחד בלבד מתוך משך־הזמן? אם הזיכרונות נשמרים בזיכרון ויכולים להופיע שוב כפי שהיו, אנחנו נזכרים בהם עצמם, ועבור מה שהם, לא בגלל או באמצעות זיקותיהם אלה לאלה. אבל מה יהיה אפוא ההבדל בין אחד הזיכרונות האלה לבין הדימויים המופיעים בחלום, המנותקים בבירור מסידרת הזיכרונות ששומר הזיכרון? ולמה לא יעוררו הזיכרונות אותן אשליות כמו החלומות? החלום מתבלבל עם המציאות בדיוק מכיוון שהדימויים המרכיבים אותו, למרות שהם שייכים לעבר, מנותקים ממנו. בין שמדובר בדימוי של אדם מוכר, של מקום, או של חלק ממקום שנמצאנו בו בעבר, של רגש, של גישה, או של מילה – הוא כופה את עצמו עלינו ואנחנו מאמינים במציאותו, מכיוון שהוא לבדו ולא מתייחס כלל לייצוגי העֵרוּת, כלומר לתפיסות ולתמונת המכלול של עֲבָרֵנו. הדבר שונה לגמרי בזיכרונות. הם לא מופיעים בנפרד. גם כשתשומת הלב והעניין מתרכזים באחד הזיכרונות, חשים שהזיכרונות האחרים עדיין שם, מתארגנים בהתאם לדרכים הראשיות ולנקודות־הציון המרכזיות של הזיכרון, בדיוק כמו שקַו או דמות מתבלטים בתמונה שהרכבהּ הכללי מוכר לנו.

אפשר אפוא לבחור גם בין שתי התפיסות כדי להסביר למה ואיך עוברים מזיכרון לזיכרון. אם חוֹוִים שוב את אירועי העבר כשנזכרים, יהיה עלינו להכיר בכך שאנחנו נישׂאים לתקופת התרחשותם, וישתמע מכך שאותן סיבות שקבעו בעבר את השתלשלות הרגעים, את סדר הופעתם בזה אחר זה, יכולות לשמש הסבר להופעתם שוב באותו סדר. מכיוון שלא נבחן את המצבים האלה מן החוץ, שכן נהיה בתוכם, נוכל רק לתת חופש פעולה לספונטניות פנימית הגורמת לזיכרונות לצאת אלה מאלה, ושכל עוד לא מדובר בהתבוננויות והיסקים קדומים שאנחנו משעתקים, גם לא מניחה פעילות רציונלית וייצוגים כלליים. אבל אם אנחנו לא חוֹוִים שוב את העבר, אם אנחנו מגבילים את עצמנו לבנייתו מחדש, איננו צריכים להסביר מהי היזכרות בקיים, אלא בייצוג. שכן כדי שייצוגיהם של אירועים שונים ועוקבים יופיעו בסדר נתון, חייב להתקיים בנפשנו בכל עת רעיון בדבר אותו סדר, בעוד אנחנו פונים לחפש את הייצוגים המסתגלים אליו. במילים אחרות, כדי שניזכר ברצף אירועים, כמו למשל האירועים שהעסיקו אותנו בחודשים הראשונים של המלחמה, עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות: איפה הייתי לפני הגיוס הכללי, איפה הייתי ברגע שהתבררו תוצאות הקרב בשָרלרוּאַ, כשעל פריז ריחפה סכנה איומה, וכן הלאה. וצריך שהזיכרונות יתיישבו עם התאריכים האלה, בעלי המובן החברתי. בדומה לכך צריך שהנסיעות, שהטיולים למקום כזה או אחר, לצד קרוב־משפחה, חבר מסוים, או הרחק מהם, יתיישבו עם החלוקה הכללית של המקומות כמו שהחברה מייצגת אותם. או אם ימתחו ביקורת על הדוגמה שנבחרה מכיוון שהיא שׂמה במרכז מקרים רחבי היקף, יהיה עלינו לתהות אפוא איך נדַמה בנפשנו, אחרי הופעתו, מקרה שנוגע רק לנו, ושאולי טבע את חותמו רק בנו, כמו מותו של אדם קרוב. אם אנחנו רוצים לזכור את העצב והכאב שחשנו בעוצמה ובגוון ברור, לא נוכל להיזכר בדברים במבוּדד, אלא עלינו לבצע עיקוף. לא נצא מהאישי ביותר באירוע, מתגובתנו הרגשית, אלא נחשוב תחילה על השתלשלות המחלה, על הרגעים האחרונים, על האשכבה, על האֵבֶל, או על קרובי המשפחה והחברים של המת, על מקום מגוריו, על העיר שנדרשנו להגיע אליה כדי לראותו לפני שדעך ומת, וכדי להיטיב להעלות את זכרו, נהרהר בגילו, במקצועו, בתווים הכלליים של אופיו וחייו; דבר שכמובן לא מונע מאתנו לזכור פרטים אינטימיים יותר, למשל, שהוא עדכן אותנו בנושא מסוים בסמוך למותו, או למשל – פרט מוחשי וייחודי יותר – נותר על שולחנו מכתב שלא הספיק להשלים, ואנחנו מוצאים עדיין את נוכחותו בסדר או בערבוביה השולטים בשולחן, וכן הלאה; אבל אותו פרט יקבל את כל ערכו רק כשנְדַמֶּה בנפשנו את מקומו ואת תאריכו, וכשנחשוב עליו בזיקותיו לאירוע. במבודד יישאר הפרט חסר משמעות: כמו שאנחנו חולמים הרבה פרטים חסרי משמעות אבל לא זוכרים אותם.

כלל לא שמים לב למאמץ הנפשי הדרוש להעלאת זיכרון; חושבים שמספיק שישוּיַך לסידרה כרונולוגית כדי שיופיעו הזיכרונות שקדמו לו על במת התודעה. החלום מוכיח עד כמה רעיון זה לוקה בחסר. אמנם אנחנו חולמים הרבה, אבל אנשים רבים סבורים שהם לא חולמים בכלל! וממרבית החלומות שלנו אנחנו זוכרים רק כמה פרטים! אולי דימויי החלום מצייתים, כשהם מתאגדים, להיגיון מיוחד. על כל פנים הם לא ממוקמים באותו זמן ומרחב שבו ממוקמים האובייקטים שאנחנו תופסים בעֵרוּת, והם לא מיוחסים למכלול הרעיונות הקובע בכל רגע את תפיסת העולם והחברה שלנו. גם אם אנחנו לא ממקמים אותם בזמן העֵרוּת, הם בכל זאת לוקחים חלק במשך־הזמן ועוקבים זה אחר זה. אילו היו כל הדימויים מסתדרים בזיכרון אלה אחר אלה בד בבד עם ייצורם, הם היו זהים לדימויי החלום, והיינו יכולים למצוא את הראשונים ביחד עם השנִיים, תוך שאנחנו תוהים רק ״מה חלמנו לפני, או אחרי?״. אבל רוב דימויי החלום חומקים מאִתנו בדיוק מכיוון שיש ביניהם רק קשר של עקיבה כרונולוגית. מנגד, נדמה שהדימויים שאנחנו זוכרים מסתירים מאִתנו את האחרים, וצריך להרחיק את מקצתם, לשכוח אותם, לשנות את כיוון מחשבותינו כדי למצוא באקראי סידרה אחרת של תמונות מחיי הלילה. אם אין זה המקרה בדימויי העֵרוּת, אם אנחנו זוכרים הרבה מהם, ואם אין באמת בחיינו פער שאנחנו לא יכולים למלא, עלינו להתבסס על זיקות אחרות מלבד עקיבה־בזמן כדי לעבור מזיכרון לזיכרון.

איך ניזכר באותו אופן בדימויים שנראו בחלום, אם אנחנו יכולים לחצות במחשבה את כל חלקי המרחב שממוסגרים בהם האירועים הטריים ביותר בחיינו – בלי למצוא באף אחד מהם התחלה כלשהי של דימויים כאלה, או משהו שנראה בזיקה לחלום? מנגד, כשאנחנו נזכרים בעיר, בשכונות, ברחובות ובבתים, מגיחים כמה דימויים שהיה נדמה לנו שרבים מהם נעלמו לנצח, העוזרים לנו בתורם לגלות את שאר הדימויים! אנחנו צועדים לעֵבֶר זיכרונותינו תוך כדי שׂרטוט עקומות המתחברות עוד ועוד עם מרכז משותף סביבם – ובמקום הסידרה הכרונולוגית שהזכרנו לעיל אנחנו מסדרים את הזיכרונות אחרי פעולות של הלוך־ושוב בין נקודות־ציון, שבמהלכן מצאנו את כל הזיכרונות בסדר העוקב שבו הכול מצביע על כך שהם התרחשו בוודאות.

*** ד

נסכם אפוא את הניתוח הזה ואת התוצאות שהביא אליהן. הניתוח נשען כולו על תופעה, ומתנגד לתיאוריה מסוימת. התופעה היא שאנחנו לא מסוגלים לחוות שוב את העבר במהלך החלום,38 ואם חלומותינו מממַשים דימויים הנראים כזיכרונות, אלה האחרונים חודרים אליהם כרסיסים, כאיברים שנותקו ממאורעות שנחוו על ידנו באמת. לעולם לא יופיע לנגד עינינו בשינה מאורע שלם מהעבר, אירוע המלוּוֶה בכל פרטיו הייחודיים וללא מיזוג של מרכיבים זרים. בחנו את הדוגמאות שהוכיחו את ההיפך. מקצתן היו לא מדויקות או דוּוְחו באופן חלקי מכדי שנוכל לתפוס את משמעותן. במקרים אחרים היה בסיס להניח שבין האירוע והחלום התבוננה הנפש באותם זיכרונות, ומכיוון שנזכרה בהם פעם או פעמיים, הפכה אותם לדימויים. אבל האם הדימוי או הזיכרון הוא שקדם וגרם להופעה חוזרת בחלום? שתי האפשרויות מתקבלות על הדעת באותה מידה. לבסוף, פנינו לבחינת זיכרונות הילדות המוקדמת, שנשכחו במהלך העֵרוּת והופיעו בחלומות מסוימים. אבל ללא ספק היה מדובר בייצוגים מעורפלים מדי של הילד, שלא יכלו להוליך לזיכרונות אמיתיים. בקיצור, מאחר שהאישיות הנוכחית, ולא זו מהעבר, נמזגת בחלום באופן פעיל בכל המקרים האלה, ובכל החלומות שאפשר לעלות על הדעת, לא ייתכן שההיבט הכללי של האירועים ושל הדמויות המשוכפלים יישאר ללא שינוי.

בנקודה זו פגשנו את התיאוריה של ברגסון, שלא מודה, כמדומה, שקיים חוסר התאמה מובהק בין זיכרון לחלום. בַּשֵם ‘דימויי־זיכרונות’ הוא מציין את העבר עצמו, הנשמר במעמקי הזיכרון – ושהנפש, מרגע שהיא לא נוטה יותר אל ההווה, והפעילות הערה מתרופפת, תצלול אליו בטבעיות. זוהי תוצאה כל כך הכרחית בתפיסת הזיכרון של ברגסון, עד שהוא העיר בכל זאת – למרות שנוכח לדעת שזיכרונות־הדימויים לא מופיעים למעשה בחלום: ״בשינה עמוקה חולמים חלומות מטבע שונה, אבל לא נותר מהם כמעט כלום ביקיצה. אני נוטה להאמין – מסיבות תיאורטיות בעיקר, ולפיכך היפותטיות – שיש לנו באותו רגע ראִייה נרחבת ומפורטת יותר של עברנו״.39 שכן בעיניו העצמי בחלומות הוא ״כל עברנו״.40 יתרה מכך, לא חסרים קטעים שאותו מחבר, תוך כדי בחינת הזיכרון הראשון מבין שניים שהוא מבחין ביניהם – הזיכרון המתעד את כל האירועים בחיי היום־יום בצורת דימויי־זיכרונות, והמותיר בכל תופעה ופעולה את מקומהּ ותאריכהּ – גם מקרב אותו לחלום. ״כדי להיזכר בעבר בצורת דימוי, צריך להימנע מהפעולה הנוכחית, צריך לדעת לייחס ערך לזניח, צריך לרצות לחלום... כשדימויי־הזיכרונות משועתקים בתודעה, האם הם לא יסלפו את אופיָם המעשי של החיים וימַזגו בין החלום למציאות? ללא ספק, [הדימויים המאוחסנים בזיכרון הספונטני] הם דימויי חלום״.41 וכמו כן: ״דימויי העבר האלה, המשועתקים כפי שהיו, על כל פרטיהם, כולל הגוון הרגשי, הם דימויי החלום בהקיץ או החלום״. ובנוסף: ״אדם שיחלום את חייו במקום לחיות אותם, יטה את מבטו אל הריבוי האינסופי של סיפור עֲבָרוֹ בכל רגע ורגע״.42

אבל שום דבר לא מוכיח שאפשר לעבור מחלום לזיכרון־דימוי דרך שלב בלתי־מוחש. איך יתערבבו זיכרונות בחלום, אפילו במקרה קיצוני, אם מה שמדהים אותנו בחלום, כשאנחנו חושבים עליו, הוא העובדה שיש לו תמיד מאפיינים של תופעה נוכחית, חדשה, שאנחנו רואים אותה בפעם הראשונה – אם החלום מעניק לנו מופע של יצירה נמשכת ללא קץ? כשברגסון מקרב את שני המונחים ״חלום״ ״וחלום בהקיץ״, הוא יודע אמנם שהמילה ״לחלום״ מציינת שני תהליכים שונים, אבל הוא מעריך שהשׂפה צודקת, שכן בעיניו פועלת הנפש בצורה דומה בשני המקרים: להיזכר זה לחלום בהקיץ, ולחלום זה להיזכר בשינה. ועם זאת, מחושב ככל שיהיה, החיבור הזה הוא מקור לבלבול. אם הנפש תבחן את עצמהּ כשהיא עוברת מעֵרוּת לחלום ומחלום למחשבה העֵרָה, היא תשׂים לב לכך שהמחשבה העֵרָה מתפתחת במסגרות שהן נטולות זיקה למסגרות המחשבה הלילית, עד שלא מבינים איך בכלל אפשר לזכור חלום כשמתעוררים.

הראינו שאם רוצים להימנע מטעויות צריך לומר שלא זוכרים את החלום, או שזוכרים רק את מה שהצלחנו לקַבֵּעַ ביקיצה. תפקוד הזיכרון מניח פעילות חיובית ורציונלית בנפש, פעילות שהנפש לא מסוגלת לה בשינה: היא מתורגלת רק בסביבה טבעית וחברתית מוסדרת, עקבית, שאנחנו מזַהים בה בכל רגע את התוכנית הכוללת ואת הדרכים הראשיות. כל הזיכרונות, אישיים ככל שיהיו, אפילו זיכרונות של אירועים שרק אנחנו היינו עדים להם, או של רגשות שלא העלינו על דל שׂפתינו, נמצאים בזיקה למכלול שלם של מושׂגים שהזולת מחזיק בהם, בזיקה לאנשים, לקבוצות, למקומות, לתאריכים, למילים ולצורות־של־השׂפה, להיסקים ואף לרעיונות, כלומר בזיקה לכל החיים החומריים והרוחניים של החֲבָרות שאנחנו לוקחים או שלקחנו בהן חלק. כשנזכרים בזיכרון, וכשמדייקים אותו על ידי איתורו, כלומר כשאנחנו משלימים אותו, יש האומרים שקשרנו אותו לזיכרונות שסביבו. בפועל נובע הדבר מכך שזיכרונות אחרים הנמצאים בזיקה אליו ממשיכים להתקיים בחפצים ובאנשים שאנחנו חיים בקרבם – או בנו עצמנו. אלה הן נקודות־ציון בזמן ובמרחב, מושגים היסטוריים, גיאוגרפיים, ביוגרפיים, פוליטיים, נתונים מחוויות רוֹוְחות והשקפות מוּכרות, שבאמצעותם אנחנו מסוגלים לדייק את מה שהיה תחילה רק סכֵמה ריקה של אירוע בעבר. אבל מכיוון שהזיכרון צריך להיבנות כך מחדש, אי אפשר לטעון – אולי רק באופן מטפורי – שחוֹוִים אותו שוב בעֵרוּת. ואין גם סיבה להכיר בכך שכל מה שחווינו, ראינו או עשינו נותר כשהיה, ושההווה גורר אחריו את כל העבר.

לפיכך הנפש רחוקה ביותר מהחֶברה בחלום, לא בזיכרון. אם פסיכולוגיית היחיד מחפשת תחום שהתודעה נמצאת בו מבודדת ועזובה, תהיה לה הזדמנות למצוא אותו רק בחיים הליליים. אבל במקום להתרחב, להיפטר מהגבלות העֵרוּת ולזכות מחדש בהתפשטות בְּמָה שאיבדה בגלל עקביות ודיוק, נדמית התודעה בחלום מצומצמת ומכווצת במיוחד. ובהיותם מנותקים כמעט לחלוטין ממערכת הייצוגים החברתיים, הדימויים הם לא יותר מחומר גס, המסוגל להיכנס לכל סוגי הצירופים שרק יחסים אקראיים מתבססים ביניהם, או למעשה בהתאם למשׂחק נטול־סדר של שינויים גופניים. אמנם הדימויים מתרחשים בהתאם לסדר כרונולוגי; אבל ההבדל בין שורת הדימויים העוקבים בחלום לבין סידרת הזיכרונות הוא כמו ההבדל בין ערימת חומרים שעובדו בגסות ובחיפזון, שחלקיה השונים מונחים זה על זה ומחליקים, או שומרים רק במקרה על שיווי משקלם, לבין קירות בניין המוגנים במסגרת, ונוסף על כך נתמכים או מחוזקים על ידי הבניינים הסמוכים. בעוד הזיכרונות נשענים על זיכרונות הזולת, ועל המסגרות הגדולות של זיכרון החברה – החלום נשען רק על עצמו.

12. דירקהיים, Les formes élémentaires de la vie religieuse, p. 79.

13. [בצרפתית קיימת הבחנה ברורה בין הזיכרון [mémoire], כלומר הכושר או היכולת לזכור, לבין זיכרון מסוים [souvenir]. לאורך הספר תורגם על פי רוב המונח ״souvenir״ כזיכרון, זיכרונות וזכר, ואילו המילה ״mémoire״ כ״הזיכרון״ ביִדוע. במקומות שלא היה ניתן להבחין בין השניים בבירור והדבר לא השתמע מההקשר, נוסף גם המקור בסוגריים מרובעים. כל ההערות בסוגריים מרובעים הן של המתרגם.]

14. זיגמונד פרויד, פירוש החלום, תרגום: רות גינזבורג, תל אביב: עם עובד, עמ’ 88. בשינויים מסוימים.

15. דֶלבֶּף [Delboeuf], Les sommeil et les rêves, Revue philosophique, 1880, p. 640.

16. פוּקוֹ [Foucault], Le rêve, études et observations, Paris, 1906, p. 210.

17. בּרִייֶר דה בּוּאַמוֹן [Brierre de Boismont], Des hallucination (3e édition, 1852, p. 259), לפי אַבֶּרקוֹמבּי [Abercombie]: Inquiries concerning the intellectual powers, 11e edit. London, 1841 (הדפסה ראשונה בשנת 1830). הייתה לנו גישה רק להדפסה השתים־עשרה.

18. קָלקִינס [Calkins], Statistics of dreams, The American Journal of Psychology, vol. V, 1893, p. 323.

19. זיגמונד פרויד, פירוש החלום, עמ’ 217-216.

20. מוֹרי [Maury], Le sommeil et les rêves, 4e édition, 1872, p. 92.

21. אָרוֶה דה סן־דני [Harvey de Saint-Denis], Les rêves et les moyens de les diriger, Paris, 1867, p. 27.

22. [יוּדֶנגָסֶה (Judengasse), האזור שבו שכן הגטו היהודי בפרנקפורט ע״נ מיין.]

23. לפי בִּינֶה [Binet], רק מגיל שבע יכול הילד להצביע על פערים בצורה, כלומר לציין, למשל, שבציור חסרים עין, פה או זרוע, כפי שהוא מזהה באדם. מתוך Année psychologique, XIV, 1908. וידאנו מבחן שלילי זה עם ילד בגיל שש.

24. קלקינס מציינת שבמקרים מסוימים ״תחושת הזהות הפרטית יכולה בהחלט להֵעָלֵם. אנחנו מדמיינים שאנחנו מישהו אחר, או הכפיל של עצמנו, ואז קיים ‘עצמי’ שני שרואים או שומעים אותו״ (קלקינס, עמ’ 335). מורי כתב: ״יום אחד האמנתי שנעשיתי אשה בחלומי, ויתרה מכך: שהייתי בהריון״ (מורי, עמ’ 41). לפיכך הזיכרון מעוּוָת יותר, מכיוון שמדַמים בנפש את המקרים כמו שמישהו אחר היה עשׂוי לראותם.

25. מורי, Le sommeil et les rêves, p. 166.

26. מורי, Ibid., p. 46.

27. קלקינס, Op. cit., 331.

28. סָרגֵיֶף [Serguéieff], Le sommeil et le système nerveux. Physiologie de la veille et du sommeil, Paris, 1892, 2e vol., p. 907 et suiv. נוכל לחבר דוגמה זו למקרה יוצא־הדופן שתיאר ברגסון, שבו הופנטה אשה כדי שתבצע הוראה שהצריכה יכולות על־טבעיות אך נקטה תחבולה כלשהי, שכן חשה בבירור שאין לה יכולות כאלה. (De la simulation inconsciente dans l’état d’hypnotisme, Revue philosophique, novembre 1886).

29. בעקבות מחקר שהתבסס על יותר מ־500 נבדקים הגיע הֶרוָוגֶן פרידריך [Heerwagen Friedr.] למסקנה שכאשר ישנים בקביעות שינה קלה נעשׂים החלומות נמרצים יותר, ומיטיבים יותר לזכור אותם. רק נשים הן יוצאות־דופן בעניין זה. כמו כן נוסחו השאלות במונחים מעורפלים למדי. Statistische Untersuchungen über Träume und Schlaf, Philos. Studien de Wundt. V, 1889.

30. קפלון [Kaploun], Psychologie générale tirée de l‘étude du rêve, 1919, p. 126: ראו גם את הביקורת ״החלום של מורי״ ב־Delage (Yves), Le rêve, Nantes, 1920, p. 460 et suiv.. דֶלָאז’ לא מאמין, לפחות באופן כללי, ״במהירות הבזק״ של החלומות.

31. אָרווה דה סן־דני, op, cit., p. 266.

32. קפלון, Op, cit., p. 180.

33. דֶלָקרוּאָה [Delacroix] היטיב להגדיר את אופן הארגון של הדימויים בחלומותינו: ״ריבוי מפורק של מערכות נפשיות״. La structure logique du rêve, Revue de Métaphysique et de Morale, 1904, p. 934.

34. קפלון טוען שאנחנו ״מזהים״ את האובייקטים ואת האנשים בחלום כמו בעֵרוּת, כלומר שאנחנו מבינים את כל הדברים שאנחנו רואים. זה מדויק, אבל אי אפשר לטעון זאת בנוגע למאורעות החלום כמכלול. אדרבה, כל אחד מהמאורעות נראה לנו חדש לגמרי, עכשווי. op. cit., p. 84 et 133.

35. בּלוֹנדֶל [Blondel], La conscience morbide, 1914.

36. לפי קפלון (Psychologie générale tirée de l’étude du rêve, 1919, p. 83§83), ״זיכרון לא שב תחילה מנותק מהעבר כדי שיהיה מזוהה ומאותר בדיעבד. הזיהוי והאיתור קודמים לדימויו. ראינו אותו מגיע״. למעשה, כדי לזהות ולאַתֵּר זיכרון, צריך שתעמוד לרשותנו ״מערכת כללית של עֲבָרוֹ״ במצב סמוי. זיכרון לא מזוהה הוא רק יֶדַע חלקי.

37. מוֹרנֶה [Mornet], Le sentiment de la nature en France de J-J Rousseau à Bernardin de Saint-Pierre, Paris, 1907.

38. כבר לוקרטיוס הבחין בכך. במהלך החלום, אמר: Meminisse jacet, languetque sopore. הזיכרון כל כך רופף ורדום, עד שהחולם לא זוכר לפעמים שאחת הדמויות הנדמית חיה בעיניו, מתה זה כבר. De natura rerum, IV, 765 תודה למר פְּרַדין [Pradines] שהפנה אותנו לקטע זה. [לוקרציוס, על טבע היקום, תרגם מרומית שלמה דיקמן, מוסד ביאליק, 1962, ספר רביעי, שורה 765, עמ’ 211: ״יֶתֶר־עַל־אֵלֶּה: עָצְמַת זִכְרוֹנֵנוּ אַף הִיא אָז רוֹפֶפֶת״.]

39. ברגסון, L’Energie spirituelle, 7e édition, Paris, 1922, p. 115.

40. ברגסון, Ibid., p. 110.

41. Matière et Mémoire, 2e édition, Paris, 1900, p. 78.

42. ברגסון, Ibid., p. 110.