המסיבה

מסיבה היא מקום שבו מתכנסים יחד חברים, מכרים, ולעתים גם זרים, סביב שולחנות ערוכים, כיבוד ויין. בספרו מזמין אותנו יצחק מאיר למסיבה מסתורית, בלי שנדע מה יקרה בה, אבל אנחנו מנחשים שיקרה. מסיבה, כל מסיבה, יש בה אש כבושה, פוטנציאלית, היא טומנת בתוכה אפשרויות לשיחה ולחשיפה, לגעגוע ולכעס, להעלאת זיכרונות ולבדיקת מערכות יחסים. מסיבה עשויה להיות אירוע אינטימי, שקט ורגוע, אבל גם אירוע מסעיר, רועש ודרמטי. כשחושבים על זה, מסיבה היא מטפורה לא רעה לחיים עצמם.

ובכן, מה טיבו של האירוע שאליו הוזמַנו בספר זה?

לאורך כל קריאת הספר שלפניכם ליווה אותי געגוע עז לאיש שיצר, שהיה בכוחו ליצור, את המילים הללו. חשוב להדגיש: יצחק האדם היה גדול מסך תפקידיו החשובים, והיו לא מעט כאלה: מחנך ומנהל, חבר הנהלת הסוכנות היהודית, שגריר מדינת ישראל בשווייץ ובבריסל וקונסול כללי בקנדה. הוא היה גם מחזאי, משורר וסופר, אבל בעיקר, יצחק היה איש חכם ורגיש. כזה שהעומדים מולו חשים מיד שהוא מבין את העולם היטב, וגם כשאינו מבין, הוא יודע לשאול את השאלות הנכונות, להצביע על הפצעים הנכונים ועל הפרדוקסים. תמיד על הפרדוקסים. כמה אהב יצחק פרדוקסים. בעיניו, הם היו טיבה היסודי ביותר של המציאות. כמתבונן נצחי, הוא היטיב לזהות אותם בהתנהלות האנושית, ובכך הוא ראה את קסמה ואת יופייה.

יצחק היה לי חבר, יועץ ומנטור. חברותנו הייתה ספרותית, ועסקה בעיקר במילים. תשובותיו לשאלותיי בכל הנושאים ציירו תמיד תמונה רחבה בעלת היבטים פוליטיים, רוחניים, ספרותיים. אף שהוא בן דורו של אבי, הוא הצליח לקרוא את המציאות כאדם צעיר, כשידו על הדופק של ההתרחשויות. הספר שלפנינו הוא דוגמה מבריקה, כואבת ומופלאה לדרך שבה הביט יצחק על העולם, ועל ההיסטוריה שלנו, ומונחים בו כל הדברים שהעסיקו את יצחק כל חייו: הגורל היהודי, העלייה ארצה אחרי החורבן הגדול, חינוכם של העולים והשתלבותם בחיים של יצירה בארץ, המשא הכבד שהביאו משם.

אנחנו, שלא היינו שם... סופגים את הסיפור שלכם לתוכנו, והוא נהיה, בלי שאפשר לשער איך, סיפור שמשנה לחלוטין את חיינו.

את המילים הללו אומר הצבר יפה התואר, דנציגר, לפרופסור צחור שהגיע "משם". הפרופסור, שהוא עולה חדש, סולד מילידי הארץ, אבל דנציגר, כנציג הצברים מכאן, מסביר לו שהוא טועה לחלוטין. לעולים אין מה לפחד, שכן נוכחותם בארץ משפיעה ומורגשת. למעשה, הם שינו אותה:

מאז שהתחלתם לבוא אל הארץ, שיניתם אותה... זה באוויר, זה בריח המלח של חוף תל־אביב, בשיירות שרצות בלילה אל הכותל, זה בקיבוצים, זה בגני הילדים, בבתי הספר, בקיוסקים שנסגרים ביום השואה, בצפירה... זה מטורף, מר פרופסור. קורה לנו מה שלא קרה לנו.

קורה לנו מה שלא קרה לנו — עוד פרדוקס אחד, שבעזרתו מצליח יצחק לנסח את מה שבשפה רגילה ייקרא "שותפות הגורל היהודית". יצחק היה אזרח של שתי הזהויות: מצד אחד, יליד אירופה, ניצול שואה ועולה חדש, ומצד שני, כמעט צבר, השייך לחלוטין לארץ הזו. את הסתירה הזו, שחלק מייסוריה ומכאביה אפשר לפגוש בספר, הוא החזיק בשתי קצותיה, בתוכו.

בפסקה נפלאה אחרת בספר הוא מתאר איך נראה הפער הזה מנקודת מבטם של העולים החדשים, זרים שחשים בכל העוצמה את־אי שייכותם למקום שאליו הם כל כך רוצים להתקבל:

בימי עלומיו בבני ברק, הקישו מרגלית, ואווה ויונצ'י וחייקית, באגרופים קטנים ולבנים על לוח דלתהּ החסון של הארץ הזאת, ובסדק הדק בין משקוף למזוזה שהואיל להיפתח, נכנסו מהססים ומבוישים הזרים לתוך הוויה של חגיגת אמונה נועזת בחֵירות, בהתחדשות, בעמידה גאה בכל אתגר. הם לא היו שייכים. הם לא התאימו. הם נשרו לתוך הגנות והפרדסים כמו שאריות של אפר שרוח נשאה בכנפיה משריפה רחוקה. מי השגיח בהם?

יצחק כותב פרוזה כמו משורר. שפתו עשירה וצבעונית, תמונתית מאוד ועזת מבע. בצעירותו כתב את השיר ששרנו חבריי ואני בבני עקיבא לפני שנים רבות: "לאש הכבושה". שיר מיוחד ומלא עוצמה:

לָאֵשׁ הַכְּבוּשָׁה תַּחַת אֵפֶר אָשִׁירָה,

לְפֶלֶג רוֹתֵחַ בְּסוֹהַר קְרָחִים,

לְזֶרַע חִיטִין, טָמוּן בִּשְֹדֵה שֶׁלֶג,

בּוֹ נָמָה לָהּ פַּת מְלָכִים.

לַקוֹל הַגּוֹאֶה בְּאוֹקְיָנוֹס הַשֶּׁקֶט,

לַגֵּו הַזָּקוּף בְּקוֹמַת־מוּשְׁפָּלִים,

לָאִישׁ שֶׁנִּשְׁבַּע כִּי שַׁלְשֶׁלֶת מַטְבַּעַת,

בִּבְשַֹר אֶזְרוֹעוֹ חוֹתַם תְּפִילִין.

לָ"אִם אֶשְׁכָּחֵךְ", הָעוֹטֵר שְֹפָתַיִם,

קְמוּצוֹת בִּנְשִׁיקָה סְמוּקַת אַהֲבוֹת,

וּלְכָל נֵרוֹתַיִךְ, אַתְּ, יְרוּשָׁלַיִם,

אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בִּמְנוֹרַת הַלְּבָבוֹת

בטקסט הבראשיתי הזה שלו, כבר נוכחים ויוקדים להם אש ונרות, אותה אש ואותם נרות שמופיעים בלהט ובכאב גם בפרק האחרון של הספר שלפנינו. יצחק — אוד מוצל מאש, מבין באש. האש באירופה כילתה את אביו ואת משפחתו, והרגה במלחמת ששת הימים את אחיו, יעקב. הוא מכיר אש לאומית, ומכיר גם אש פרטית. "אם אשכחך ירושלים" מצד אחד ו"נשיקה סמוקת אהבות" — מנגד. כמו בספר הזה, השוזר סיפור פרטי מאוד, וכללי מאוד, מונח הכפל הזה גם במבטו של יצחק על הסיפור היהודי הגדול, ועל כל הסיפורים הקטנים והאנושיים שבתוכו. את סיפור האהבה המוטעה והטרגי של אווה ויעקב הוא מתאר כאן באחת הפסקאות המדויקות והעצובות שפגשתי, שנכתבו על זוגיות שבורה:

אך יותר מכך ידעה בוודאות גמורה כי היונצ'י — כך בהא הידיעה נהנתה לחשוב עליו כאשר בזה לו — כבר הפליג ממחוזות הטירוף שבהם היא, אווה אשתו, מוכתרת כאֵלָה האחת והיחידה בעולם וניצבת במלוא הדרו של פסל שיש מושלם שאי־אפשר לעבוד אותו אלא אם כן מנתצים אותו לשברי שברים. גם בזאת לא רצתה להביט. הוא אחז בידה, ומי שהיה רואה אותם בכך היה מדמה לנפשו כי אהבה גדולה, שעמדה במבחן שנים מרובות, מחברת את השניים, אלא אם כן היה רואה גם שהאחיזה לא הייתה אלא לפיתה אוזקת.

העמודים האחרונים בספר ורגעי השיא שבהם מזכירים לקורא כי יצחק אינו רק משורר וסופר, אלא גם מחזאי מחונן: בסצנה שיש בה חיים ומוות, אֵימה וחיבוק, הוא מצליח לבנות רגע דרמטי מסעיר בסופה של המסיבה, לממש חלומות לא ממומשים, כאבים עתיקים וגעגוע. מפה לבנה הופכת להיות תכריך, ושמא — שמלת חתונה? לא נדע, שכן, כדבריו, "המסיבה עוד לא תמה".

חיותה דויטש