המסע

פרק ראשון מבוא

ספר זה עוסק במסע. הוא מתאר ומנתח את מסע הגירתם של יהודי אתיופיה לישראל דרך סודן. הוא מתמקד בחוויית המסע, במשמעותו עבור האנשים שעשו אותו, והשפעתו על המפגש עם החברה הישראלית.

הגירתם של יהודי אתיופיה לישראל מאז 1977 היא תנועה לא גדולה מבחינה מספרית אך דרמטית ובעלת איכויות ייחודיות. היא מעניינת לא רק לכשעצמה, אלא גם כיוון שהיא כוללת, ולעיתים אף מדגישה, אפיונים רבים המאפיינים תנועות הגירה בעולם כולו בסוף המאה העשרים. זוהי, למשל, הגירה מהדרום לצפון (מהעולם השלישי למערב)1, של אנשים שחורים2 אל חברה לבנה בעיקרה; תנועה שנעשתה בעיקר על ידי הצעירים והבריאים, בהשראת חלום אוטופי של הגשמה - חלום שעמד במבחנים מרים, ואולי נופץ לרסיסים, אל מול חוויית ההגעה לארץ המובטחת. לחלום ההגירה של יהודי אתיופיה שורשים עמוקים מאוד בתרבותם המסורתית, כפי שנראה בהמשך. עם זאת, הציפיות הגבוהות שטיפחו לקראת הגעתם דומות לחוויות של מהגרים אחרים, שפעלו תחת השראת חלומות חילוניים יותר.

בין השנים 1977 ל-1985, עזבו כ-20,000 מיהודי אתיופיה את בתיהם. מוּנעים בכוחו של חלום עתיק לשוב לארץ אבותיהם, יְרוּסָלֶם, הם יצאו למסע חשאי, לא חוקי, וטראומטי מאוד לעבר ישראל. לאור הנסיבות הפוליטיות השונות, הם נאלצו לעזוב את בתיהם בחיפזון, ללכת רגלית דרך ארוכה בחבלי ארץ לא מוכרים לעבר סודן, ולשהות שם בין שנה לשנתיים במחנות פליטים לפני שהובאו לישראל. תנאי הדרך היו קשים במיוחד וכללו עינויים, מאסרים, התקפות שודדים, צעדות ליליות, הליכה בשבילי הרים נידחים, רעב, צמא, מחלות ומוות. כחמישית מאותם מהגרים/פליטים3 - כ-4,000 בני־אדם - לא שרדו את המסע. בנוסף, נתקלו אותם מהגרים/פליטים בקשיים שנבעו מהיותם יהודים ומכוונתם להגיע לישראל.

כאשר הגיעו לישראל, הם הושמו תחילה במרכזי קליטה ואחר כך התיישבו בערים ברחבי הארץ. תהליך קליטתם של אותם מהגרים/פליטים היה מורכב מהרגיל בגלל זהותם היהודית ה"חריגה". הרשויות הדתיות בישראל הטילו ספק ביהדותם, והמראה החיצוני שלהם (למשל, צבע עורם) יצר הבחנה ברורה בינם לבין שאר בני החברה הישראלית.

התחלתי לעבוד עם קהילת עולי אתיופיה בשנת ,1982 ומאז אני עובד איתם כפסיכולוג קליני וארגוני וכיועץ במרכזי הקליטה, החינוך וההכשרה שלהם. לאור הכשרתי הנוספת כאנתרופולוג, הגעתם של יהודי אתיופיה הציבה בפני אתגר מקצועי: אתגר העבודה הפסיכולוגית הבין־תרבותית. כדי לעמוד באתגר, היה עלי לשלב את תחומי ההתמחות שרכשתי עד אותו זמן, ואף להיות מוכן לאמץ דרכי חשיבה חדשות על אותם מהגרים שונים כל כך ושיטות חדשות לעבודה איתם. היה זה עבורי תהליך של מפגש עם "האחר" במהלכו השתניתי לא רק מקצועית, אלא גם אישית. הגעתם לארץ של יהודי אתיופיה היתה עבורי "מתנה" שבזכותה צמחתי והתפתחתי מקצועית ואישית. מכאן, אני רואה את הגעתם כ"מתנה" לחברה הישראלית בכללה, ובשל כך אני פועל לשינוי מדיניות ודרכי פעולה למען קבוצה זו של מהגרים/עולים.

במשך תקופה ארוכה זו שבה עבדתי עם הקהילה וחייתי בתוכה, זכיתי באמונם ובביטחונם בי. עם התקדמות עבודתי בקרב יהודי אתיופיה, התחלתי לשמוע יותר ויותר התייחסויות מצידם אל המסע מאתיופיה ולמשמעותו לגבי חייהם בישראל. לדוגמה, במהלך שיחה כללית עם אחד הזקנים המכובדים, הוא סיפר לי לפתע על התסכול שבו חש כאשר נאלץ לעבור טקס טבילה במסגרת הגיור הסמלי שעבר. הוא אמר: "אנחנו סבלנו כל כך הרבה בדרך לכאן, והם [הרבנות הראשית בישראל] אומרים שאנחנו לא יהודים?!"

במקרה אחר, פגשתי נער אשר סיפר לי על מצבו החברתי, ואמר את הדברים הבאים:

הישראלים לא יודעים מה עברנו… איזה דרך עברנו. הישראלים חושבים שבאנו ישר מהכפר שלנו, שפשוט עלינו על מטוס ובאנו. אם הם [הנערים והנערות בפנימייה שבה למד] היו יודעים כמה סבלתי בשביל להגיע לכאן, איזה דברים עברו עלי בדרך, שהרבה אנשים נשארו באדמה… לא שרדו; אם רק היו יודעים על זה, אני בטוח שלא היו מציקים לי כל כך!

הדבר שלכד את תשומת ליבי בשני המקרים האלו היתה העובדה ששני הדוברים התייחסו בעוצמה רבה לדרך, למסע, כמסגרת התייחסות לאירועים הנוכחיים בישראל. הסבל שהתנסו בו במסע שימש להם "משקפיים" דרכם התבונן הזקן בסכסוך הלא־פתור של הקהילה עם הרבנות הראשית4 בישראל, והנער בחן את בעיות ההתערות שלו בפנימייה. שאלתי את עצמי מדוע לא בחר הזקן הנכבד להתייחס לאלפיים וחמש מאות שנות יהדות באתיופיה כדי להדגיש את טענתו, אלא התייחס דווקא למסע שנערך בזמן האחרון. מדוע היה המסע לנקודת התייחסות משמעותית כל כך עבורו ועבור המתבגר הלומד בפנימייה ואף, כפי שנוכחתי לדעת מאוחר יותר, עבור רבים כל כך מבני קהילת יוצאי אתיופיה?

התחלתי לשאול את עצמי, מה קרה להם בדרך שיכול להסביר את העובדה שהמסע ממלא תפקיד כה מכריע ומרכזי בחייהם. מה הוא מסמל עבורם? איזו משמעות קיבל? כיצד קשורה משמעות זו למפגש שלהם עם החברה הישראלית?

כדי לנסות למצוא תשובה לשאלות אלו, יצאתי למסע משלי: מסע להבנת התופעה. תיכננתי פרויקט מחקר שיטתי אשר בחן את סיפורי המסע לישראל כפי שסופרו על ידי יהודי אתיופיה. בחרתי להתמקד בחוויות המתבגרים במהלך מסע ההגירה שלהם. המחקר סוכם בעבודת הדוקטורט שהגשתי (BenEzer 1995) ומאוחר יותר התפתח והיה לספר באנגלית (2002 BenEzer) ולספר שבידכם.

כאמור, המחקר מתמקד בחוויית המסע, המשמעות שלו לאנשים שעשו אותו, והשפעתו על המפגש הראשוני עם החברה הישראלית. בתמצית, אטען כאן שתהליכים רבי–עוצמה מתחוללים במסעות מסוג זה, כאלה המשפיעים על היחיד והקהילה באופן שמשנה את מהלך חייהם. בין השאר, משפיע המסע על המפגש הראשוני עם החברה החדשה שאליה הם מגיעים ועל הסתגלותם אליה.

בשלב זה הייתי רוצה להציג בקצרה את מבנה הספר. מחקר 'יציאת אתיופיה' מנסה למלא חלל בספרות המחקרית הקיימת ביחס למסעות בהגירה ופליטות. אסקור ספרות מחקרית זו בהמשך הפרק הנוכחי, פרק ההקדמה. קוראים שירצו בכך, יוכלו לדלג על חלק זה, שבא להראות כי בכל ספרות ההגירה והפליטות לא התייחסו כלל לניתוח מסעות, ולהמשיך לסוף הפרק הנוכחי, להשערות המחקר שעימן יצאתי לדרכי. מכאן, נמשיך לפרק 2, בו נפגוש את יהודי אתיופיה בהקשר האתיופי שלהם, לפני המסע. כלומר, תוצג כאן אתנוגרפיה קצרה של "ביתא ישראל", כפי שכונו שם, והרקע ההיסטורי שלהם. פרק 3 מתרכז בנושאים מתודולוגיים, בעיקר בבעיה ובאתגר הקיים בניהול מחקר בהקשר בין־תרבותי.

פרקים 4, 5, ו-6 הינם לב ליבו של הספר, והם מציגים שלוש תימות המהוות את "ממדי המשמעות" המרכזיים דרכם הִיבְנוּ יהודי אתיופיה את חוויותיהם במהלך המסע. תימות אלה כוללות זהות יהודית (פרק 4), סבל (פרק 5), ותימת הגבורה והעוצמה הפנימית (פרק 6). בפרקים אלו, אציג את סוגי החוויות המתייחסות לתימות האמורות, ואדון בהם תוך ניסיון לתת לקולם של המרואיינים שלי להישמע ככל האפשר. בפרק 7 אציג ניתוח של השפעתו הפסיכו־חברתית של המסע על היחיד והקהילה. זהו הפרק "הפסיכולוגי" ביותר בספר. כאן אתמקד באופי הטראומטי של חוויית המסע, "הפסיכולוגיה של הטראומה", ובנושאים נוספים. בפרק זה, אבחן גם את האופן שבו משמעות החוויה משפיעה על יכולות ההתמודדות של בני־אדם עם מצבם, ואבחן מספר היבטים תרבותיים שיכולים להשפיע על אופיים הטראומטי או הלא־טראומטי של אירועים. בפרק 8, אציג ניתוח של המפגש בין יהודי אתיופיה לבין החברה הישראלית. תחילה, אראה כיצד שלוש התימות העיקריות של הבניית המסע, המהוות גם ממדים של התפישה העצמית, תואמות שלושה אתוסים מרכזיים בחברה הישראלית של שנות השמונים. אחר כך, אדון בשאלה כיצד קרה שהחברה הישראלית לא הכירה בתפישה העצמית של יהודי אתיופיה ובכך גרמה להם לקשיי קליטה רציניים. בהמשך אראה כיצד השתמשו יהודי אתיופיה בסיפור המסע שלהם כדי לאשר את תפישתם העצמית ואת זהותם וכדי למצוא את מקומם בחברה הישראלית. אטען שסיפור המסע מצוי בתהליך של הפיכה למיתוס. בפרק 9 אעלה בקצרה כמה נקודות כלליות הקשורות להתנסות של מהגרים ופליטים במסעות מהסוג שחוו המהגרים היהודים מאתיופיה. פרק 10 עוסק בהתפתחות מיתוס המסע בישראל בשנים 2006-2000.

חקר מסעות בהגירה ופליטות

מחקר זה עוסק בחוויית מסע ההגירה של יהודי אתיופיה לישראל דרך סודן ובמשמעותו עבור האנשים שעברו אותו. זהו מסע ממשי, ברגל, לא מסע סמלי, שכלל תקופת צעידה ותקופת שהות במחנות פליטים. זהו מסע שכלל מאמץ פיזי אדיר. זהו גם מסע בעל היבטים פסיכולוגיים וחברתיים.

זהו גם מחקר בינתחומי. הוא מתבסס על תובנות מתחום מדעי החברה ומדעי הרוח, בעיקר מתחומי הפסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, והיסטוריה (שבעל־פה), וממוקם בשדה המחקרי של חקר ההגירה ולימודי הפליטות.

רוב הספרות הרלוונטית לנושא (פרט לספרות שבה אדון בהמשך), תידוֹן בנקודות שונות בספר על פי העניין. משום כך, אדון בספרות העוסקת בהיסטוריה שבעל־פה וחקר סיפורי חיים בפרק 3, המוקדש לשיטת המחקר. בפרק זה ייכלל גם דיון בשאלת התאמתה של שיטת החקירה הפנומנולוגית לחקר המסע ובנושאים מתודולוגיים העולים מתוך ההקשר הבין־תרבותי. הספרות הנוגעת ליהודי אתיופיה מהווה בסיס לחלק העוסק בהיסטוריה ובאתנוגרפיה שבפרק 2; הקשר שבין משמעות ויכולת ההתמודדות של אנשים, ונושאים הקשורים לתרבות והתמודדות יידונו בפרק 7; ובפרק 8, אעסוק בתהליכים בין–קבוצתיים ואחרים בחברה הישראלית.

אבקש עתה להראות שלמיטב ידיעתי, בתחום חקר המהגרים או בחקר הפליטים אין בנמצא מחקר כלשהו העוסק במסע. זאת, למרות העובדה שקיימת ספרות עצומה בתחום המחקר הראשון ותחום המחקר השני מתפתח במהירות.

הספרות העוסקת בנושא ההגירה מתמקדת בעיקר באנשים הנמצאים בשני הקצוות של תהליך ההגירה - כלומר, באנשים בארץ מוצאם או לאחר הגיעם לארץ היעד. לפיכך עוסקים מחקרים אלו בעיקר במצבם של האנשים המצפים לעזוב את ארץ מוצאם, כלומר בקצה "המשגר", ויותר מכך, במצבם של המהגרים בקצה "המקבל".

מחקרים רבים בודקים את "הגורמים" להגירה. בתיאוריות העוסקות במניעי ההגירה נוטה לשלוט דגם ה"דחיפה־משיכה". על פי גישה זו, מבחין החוקר בין הנסיבות הדוחפות בארץ המוצא, לבין אלו המושכות את המהגרים אל ארץ היעד (Petersen 1968). הסיבות הדוחפות (למשל, אבטלה נרחבת או בעיות מגורים בארץ המוצא) נראות לרוב כמעודדות הגירה בעלת אופי שמרני, בה שואף המהגר ל"מקסם"(להגביר למקסימום) את ביטחונו, ואילו סיבות המשיכה (התרחבות כלכלית בארץ היעד) נתפשות כמעודדות הגירה של לקיחת סיכונים וניסיון ל"מקסם" הכנסה (Marshall 1994: 328; ר' גם Watson 1977a: 6; Jansen 1970; Taylor 1969; Wrong 1961). גורמים כלכליים ומבניים מהווים את הבסיס לרוב הניתוחים במודל הזה (Ballard and Ballard 1977; Taylor 1969; Peach 1968: 93).

רבים ביקרו את תיאוריות הדחיפה־משיכה. אנתרופולוגים ששיחזרו את ההיסטוריה של קהילות מהגרים שונות, מציגים בבירור שבלתי אפשרי לסווג את כל הגורמים הרלוונטיים כשייכים לתחום הדחיפה או המשיכה (Philpott 1977; Foner1977; Palmer1977; Watson 1975; Peterson 1968).

אחרים (כגון Douglass 1970), טוענים שמשמעותה של גישת הדחיפה־משיכה היא כאילו היו המהגרים "אוטומטים המגיבים לכוחות מחוץ לשליטתם" ולא משתתפים פעילים בתהליך (Douglass 1970, מצוטט ב-Watson 1977a). ברור גם שניתוח גורמי דחיפה־משיכה נותר ברמת הפשטה גבוהה ושהכללות כאלו לרוב לא מקובלות על המהגרים עצמם. גישת הדחיפה־משיכה גם מסתירה לרוב את המורכבות המובנית בהגירה (Watson 1977a).

למרות התגברות הביקורות נגד גישת הדחיפה־משיכה, לא נראה שמודל אחר זכה לתשומת לב מחקרית דומה. ניתוח כזה בספרות עדיין נחשב למקובל (Marshall 1994: 329), אף שהוא לעיתים מעודן יותר (Kritz, Keely and Tomassi 1983: 15; Teitelbaum 1980). חוקרים אחדים אכן משתמשים בשיטות ניתוח מורכבות והנחות חלופיות (או שילובן) כדי להסביר את מניעי ההגירה (למשל, Kritz et al 1983).

לאחרונה, ערכו דאגלס מאסיי וחבריו סקירה מקיפה של התיאוריות העוסקות בהגירה בינלאומית שנוצרו במהלך שלושים וכמה השנים האחרונות. הם מבחינים בבירור בין מודלים המתארים את תחילתן של תנועות אוכלוסייה בינלאומיות לבין מודלים שמסבירים מדוע תנועות הגירה כאלה נמשכות על פני מרחב וזמן. הם מציגים טיעונים משכנעים בקובעם שהתנאים שגורמים ליצירתן של תנועות הגירה עשויים להיות שונים מאוד מהסיבות שמנציחות תנועה כזו, וסבורים שצריך כנראה להשתמש בתיאוריות אחרות - למשל, תיאוריה כלכלית נאו־קלאסית לעומת תיאוריית הרשתות - כדי להבין את התהליכים השונים (Massey et al 1996, 1998).

דפוסי ההגירה - השאלה האם המהגרים נעים דרך "רשת חברתית" כגון בני המשפחה המורחבת, הכפר או הקסטה - ויוצרים בכך את התופעה המכונה "הגירת שרשרת" - או באמצעות דפוס הגירה אחר - נחקרו ועדיין נחקרים ונידונים בהרחבה בספרות (למשל, Massey et al 1998; Chamberlain 1997; Werbner 1990; Shaw 1988; Mormino 1982; Stark 1991; Ballard and Ballard 1977; Kahn 1977; Hareven 1975). ספרות ההגירה עוסקת גם בכיוון וגבולות ההגירה הבינלאומית, האזורית או הפנימית - כאשר המונח הגירה אזורית מתייחס להגירה בתוך אזורים בעלי אפיון מסוים, כגון דרום־מזרח אסיה או המזרח התיכון (Appleyard, D.L. 1992). תנועות הגירה בין הכפר לעיר או להפך משויכות בעיקר לתחום ההגירה הפנימית (Boyle et al 1998; Banerjee 1981).

תחום נוסף שבו התמקדה ספרות ההגירה, הוא הגירת עבודה. נושא זה נחקר לכשעצמו (מספר כתבי–עת מדעיים מוקדשים לנושא), או במסגרת דיון בנושאים שהוזכרו לעיל (כגון גישת הדחיפה־משיכה או הגירת שרשרת, כמו למשל אצל Basok 2000; Cohen 1997a: 57-62; Vertovec 1995; Baily 1995; Stark 1991; Greico 1987). נישואים והגירה־חוזרת מנותחים גם הם בהקשר זה (ובהקשרים אחרים, כגון Zetter 1999a; Werbner 1990; Shaw 1988; Anwar 1979).

מחקרים רבים עוסקים בנושא המהגרים בארצם החדשה. חלק ניכר ממחקרים אלו, בעיקר אלו העוסקים בתנועות הגירה המוניות שהתרחשו במאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים, עוסקים בדמוגרפיה של ההגירה. לדוגמה, מחקרים שמטפלים בשאלה, מה קורה לגודל ומבנה האוכלוסייה בארץ היעד בשל גל הגירה, או השפעתו על הדמוגרפיה של ארץ המוצא (Petersen 1968).

רבים מן המחקרים עוסקים בהשפעת המהגרים על הכלכלה ועל המבנה החברתי והתרבותי בחברה החדשה והדינמיקות המתרחשות בה בעקבות הגעתם (Portes and Rumbaut 1996; Findlay 1994; Spencer 1994; Hu-Dehart 1993). זאת, במקביל למחקרים רבים שבודקים שינויים (ו/או המשכיות) בקרב קבוצות המהגרים בעקבות הגעתם לארץ היעד. מחקרים על "אסימילציה", "אינטגרציה" ו"אקולטורציה" (היטמעות תרבותית, שילוב, תירבות, כגון Berry 1992, 1993) ונושאים כגון ארגון כלכלי, נישואים, התנהגות דתית, נתינת מתנות, והתארגנות חינוכית ופוליטית מהווים חלק ניכר מהעבודות לגבי קהילות מהגרים. הבדלים ברמת ההצלחה הכלכלית בין קבוצות מהגרים שונות נחקרו והוסברו לעיתים בעזרת גורמים שונים. אחד מאלו הוא המחקר הקלאסי של מק'ללנד (McClelland 1961) אשר בדק את נושא מוסר העבודה (האתיקה) בקרב מהגרים יהודים ואיטלקים והתאמתם היחסית למוסר העבודה הפרוטסטנטי המקובל בארצות–הברית (באמצעותו ניסה מקללנד להסביר את הבדלי ההצלחה הכלכלית בין קבוצות אלו בארצם החדשה). מחקרים מאוחרים יותר בתחום זה כוללים את הספר עטור הפרסים 'לוס אנג'לס האתנית' (Ethnic Los Angeles) מאת וולדינגר ו-בוזורגמהר (Waldinger and Bozorgmehr1997). הספר עוסק, בין השאר, במאפיינים התרבותיים של מהגרים קוריאנים ואחרים והקשר שלהם להצלחה שלה זכו בתחומי העסקים או המקצוע השונים. מחקרים מאת לייט וגולד (Light and Gold 2000) בנושא יזמים אתניים ושל אלכסנדר פורטס (למשל Portes 1995) על הסוציולוגיה הכלכלית של ההגירה, מהווים דוגמאות חשובות נוספות מתחום מחקר זה.

שאלות כגון מתי מהגרים הופכים לקבוצת מיעוט (כלומר, מתי יש לכנותם "מהגרים" ומתי "מיעוטים"), או האם ראוי להתייחס לבני הדור השני כמהגרים, מופיעות במספר מחקרים בתחום. ג'יימס ווטסון (Watson 1977b :5) מתאר כיצד בעת שערך את אוסף המאמרים, שעסק בקבוצות מיעוטים ומהגרים בבריטניה, דנו הוא וחבריו העורכים במשך חודשים ארוכים בשאלות אלו ובשאלה כיצד יקראו לספר. העובדה שגלי מהגרים אכן מהווים קבוצות מיעוט בארצות רבות, גרמה לכך שמחקרים רבים בתחום קשורים לשאלות היחסים הבין־גזעיים והאתניים (Modood 1994; Rex and Mason 1986; Banton 1983; Cohen 1980, 1974, 1969 ; Rex and Moore 1967). אפליה גזעית ומודעות אתנית היו נושאים מרכזיים בספרות ההגירה והזינו דיונים רבים שחלקם, כגון הוויכוח סביב ביטוייה השונים של התודעה השחורה והדיכוטומיה שחור־לבן, הודגשו בעשר השנים האחרונות (Bhabha 1994; Gilroy 1993a, 1993b; Hall 1991, 1990). בעקבות פרסומם בארצות–הברית של עבודותיהם של סמואל הנטינגטון וארתור שלזינגר, אשר תוקפים את הרב־תרבותיות משני כיווני השקפה שונים, התעורר ונמשך ויכוח חריף בארצות–הברית, שבו ניצבו הדילמות בתחום ההגירה והיחסים האתניים במרכז הדיון (Cohen 1995b; Schlesinger 1992; Huntington 1998). במקביל, מתנהל ויכוח באירופה לגבי שאלת זכותן של מדינות־לאום להגן על עצמן מפני כניסת מהגרים ו"פליטים כלכליים" שמגיעים כמי שמבקשים מקלט מדיני וליצור "אירופה מבוצרת"; מאידך, גברה לאחרונה ההכרה בקרב החברות האירופאיות לכך שהן "מתכווצות" באופן ממשי בגלל שיעורי ילודה נמוכים, וכן למחסור בכוח עבודה מקצועי בתחומים ספציפיים כמו בתחומי המחשבים, ההוראה והרפואה. מכאן שגברה ההכרה גם בצורך להזמין אליהן מהגרים. תופעה זו מצאה ביטוי בשנים האחרונות בהצהרות מפי שרים בממשלת בריטניה ובעקבותיהם, במאמרי מערכת בעיתונים כגון הטיימס והדיילי טלגרף (כמו למשל ב-12 לספטמבר 2000).5

כיוון מחקר נוסף בחקר ההגירה שזכה לתשומת לב לא מעטה בעשור האחרון, עוסק בנושא הפזורות (Diasporas), על־לאומיוּת (Transnationalism) וגלובליזציה. מחקרים ודיונים אקדמיים התמקדו במושגים כגון "פזורות" (Vertovec and Cohen 1999; Cohen 1997b; Van Hear 1998; Sheffer 1986), "גבולות קבוצתיים" (boundaries) ו"גבולות מדיניים" (borders) (Lavie and Swedenburg 1996), "על־לאומיות" (Transnationalism) (Rogers 2000; Glick-Schiller and Fouron 1999; Glick-Schiller 1998, 1997), "הגירה חוזרת" (transversal migration) "דו־מקומיות" (bi-location), "היברידים/מעורבים" (Hannerz 2000) (hybrids), "קוסמופוליטניזם" (Vertovec 2000), "גלובליזציה" ו"תנועות גלובליות" (Cohen and Rai 2000) ו"העצמי הגלובלי" (Zachary 2000).

נינה גליק־שילר, למשל, כתבה רבות על הגירה על־לאומית - "מצב שבו אנשים חיים למעשה מעבר לגבולות בינלאומיים" (Glick-Schiller and Fouron 1999: 344). לדעתה, ניתן לזהות אנשים כאלו כ"מהגרים על־לאומיים", כלומר "אנשים שהיגרו, אבל עדיין מקיימים קשרים משפחתיים, כלכליים, דתיים או חברתיים במדינה שאותה עזבו, גם אם הם יוצרים יחסים כאלו בארץ או בארצות החדשות שבהן התיישבו. הם חיים בתוך 'מרחב חברתי על לאומי'" (Glick-Schiller and Fouron 1999: 344).

חוקרים בתחום זה עוסקים באנשים המקיימים קשרי משפחה בארצות שונות, או עובדים בארץ אחת בעוד משפחתם גרה בארץ אחרת, או עוזבים וחוזרים, או שהם "מרובי כתובות" (Glick-Schiller and Fouron 1999; Glick-Schiller 1998, 1997). חוקרים אחרים, כגון הסוציולוגים הכלכליים אלכסנדר פורטס ורוג'ר וולדינגר, מצטרפים לוויכוח בנושא הטרנסנציונליזם בדרישה להגדרה מדויקת יותר של התופעה - כמה אנשים, כמה ביקורים, לכמה זמן, וכו' - כדי לקיים ויכוח מדעי יותר בנושא (Portes 1995, 1998; Waldinger and Bozorgmehr 1997). בעיני פול תומפסון, היסטוריון חברתי ומייסד ועורך הג'ורנאל המדעי הבריטי Oral History, הנושא המעניין הוא סיפורי החיים של משפחות רב־לאומיות, כפי שהוא עושה במחקר האורך על משפחות מג'מייקה (Thompson and Bauer, בדפוס). גם עיתונאים, שחלקם בקיא במדעי החברה, הצטרפו לוויכוח והתמקדו בעיקר בנושאים כגון "עצמי־גלובלי" או "נשמה גלובלית" (Zachary 2000; Iyer 2000, בהתאמה). מידע החל להצטבר גם בשאלת הנשים המהגרות, אם בקשר לאפליה כנגד מיעוטים או במסגרות אחרות (Willis 2000; Buijs 1993a, 1993b).

כאמור, מסעות הגירה לא נמצאים במרכזו של אף אחד מאותם מחקרים או ניתוחים. ניתן היה אולי לטעון, שתחום המחקר שעוסק במהגרים לא בחן את שאלת המסע משום שמסע כזה לא מתקיים כלל. המהגרים פשוט עולים למטוס ונוחתים בארץ היעד בתוך מספר שעות. גם אם הדבר נכון במקרים רבים, אין זה תמיד המקרה. אנשים רבים אכן יוצאים למסע כלשהו, גם אם הוא לא קשה ומסוכן כמו זה של יהודי אתיופיה. למעשה, המהגרים לא תמיד מגיעים בטיסה. בספרו הערוך Immigration as a Factor in American History (1959), מציג ההיסטוריון אוסקר הנדלין דוגמה של מסע מגרמניה לארצות–הברית במאה התשע־עשרה, שראוי למחקר בפני עצמו. היתה זו הפלגה שנמשכה 70 יום במהלכה סבלו המהגרים קשיים ומכשולים רבים, בעיקר עינויים והשפלות מצד רב–החובל וצוות המלחים. מאה וחמישה בני־אדם, כחמישית מאלו שיצאו לדרך, מתו במהלכה. בפרק "קשיי המסע הימי" כותב הנדלין:

במשך זמן רב השפיעו קשיי המסע מאירופה לאמריקה השפעה עמוקה על המהגרים. רבים מאלו אשר יצאו לדרך ותקווה בלבבם, מתו בדרך. החשש מפני הסכנות השאיר רבים אחרים בבית. אבל גם אלו שהגיעו בשלום וירדו מהסיפון, נשאו בליבם את זכר החוויה הקשה עוד שנים רבות (Handlin 1959 : 31).6

אם חוויית המסע הזו הטביעה חותם כה כבד על האנשים שעברו אותו, סביר להניח שהמסע ייחרת בתודעתם כ"פרק נפרד", כ"יחידה קוגניטיבית בפני עצמה". המסע הפך לפרק מיוחד בסיפור חייהם ובתחושת העצמי שלהם. הוא חייב היה להשפיע על האופן שבו הניצולים העריכו מחדש והִיבְנוּ את ציפיותיהם מה"עולם החדש" ומהחיים החדשים שלהם קיוו. הוא השפיע על תנאי הנחיתה שלהם באמריקה, ונודעה לו השפעה גם על דרכי ההסתגלות וההשתלבות שלהם בהמשך. מדוע, אם כן, לא בחרו בו החוקרים במדעי החברה, בעיקר אלו החוקרים את תחום ההגירה והפליטוּת, כנושא לכשעצמו?

ספרו של הנדלין הוא רק דוגמה אחת מיני רבות שמצביעות, שיש מהגרים שאכן חווים מסעות ממושכים ושעובדה זו היתה ידועה לחוקרים. אולם פרק המסע ומשמעותו עבור המהגרים מעולם לא נחקר. בתקופה קרובה יותר לימינו קיבלו אנשים שהיגרו מאירופה לארה"ב אישור לחצות את אנגליה, בתנאי שלא ירדו מהרכבת שהובילה אותם מצידו המזרחי של האי הבריטי לחופיו המערביים. משום כך, הם נאלצו לעמוד בתנאי מסע קשים שנערך כולו כאשר הם סגורים בתוך משאית, רכבת או אנייה לפני הגיעם לארצות–הברית. האם מסע כזה לא נחרת בתודעתם כיחידה בפני עצמה, שנושאת משמעות מיוחדת עבורם לשארית חייהם?

באותו אופן, לא מוזכרים מסעות תחת המונח "הגירה" באנציקלופדיה של מדעי החברה במהדורת 1933 או במהדורת 1968, אף שהכרך שיצא לאור בשנת 1933 עוסק ב"הגירה מודרנית" לעומת הגירה "פרימיטיבית" או "קדומה וימי־ביניימית". אין ספק שהמהגרים בתקופות הקדומות לא עברו מארץ לארץ במטוסים. באוסף המאמרים החשוב שערך ווטסון (Watson 1977b) תחת הכותרת "בין שתי תרבויות", שעוסק במהגרים ומיעוטים בבריטניה, לא מוזכר כלל נושא המסע, שלא לדבר על אפשרות קיומו של מאמר בנושא זה, אף שברור כי רבים מהמהגרים אכן חוו מסע כזה (למשל, המהגרים הפקיסטנים, שרובם היו כפריים). את אותו הדבר ניתן לומר על אסופת המאמרים הקלאסית "הגירה" (Migration) בעריכת ג'קסון (Jackson 1969), או על הספר 'מגמות גלובליות בהגירה' (Global Trends in Migration) שנערך ע"י קריץ ואחרים (Kritz et al 1983), אשר עוסקים בתיאוריה ומחקר על תנועות אוכלוסין בינלאומיות. אסופות ערוכות, ספרים ומאמרים מאוחרים יותר שעוסקים בקבוצות מהגרים ספציפיות, לא תורמים דבר בנושא המסעות (ר' למשל Cohen and Kennedy 2000; Van Hear 1998). לסיום, אין כל התייחסות לנושא המסע במהדורת 1993 של International Bibliography of Social and Cultural Anthropology.

בפרסום חדש יחסית, המכונה (בשם המטעה) 'בתנועה' (On the Move), בעריכת פישר וקופר (Fisher and Cooper 1990), אין כל ניתוח של תהליך התנועה או התמקדות במסע כלשהו. למעשה, הכותבים השונים שתרמו מאמרים לאוסף, בחרו לעסוק בהשפעה הפסיכולוגית של שינויים או מעברים מסוימים על חיי הפרט או המשפחה - כגון, השפעתו הפסיכולוגית של המעבר מבית אחד לאחר, המעבר למצב של הורוּת או מובטלוּת - ולבחון אותם מזווית אמפירית או תיאורטית. אפילו שני המאמרים שעוסקים במהגרים, תושבים ארעיים ופליטים - עבודתו החדשנית של מוריס אייזנברוך (Eisenbruch 1984) ועבודתו של אדריאן פרנהאם (Furnham 1990) - עוסקים בתופעות המתרחשות למעשה בארץ היעד, כגון "אבל תרבותי" או "לחץ הגלות" בהתאמה.

מעניין לציין, שהמחקר המעניין שערכה פנינה ורבנר שלו היא קראה "תהליך ההגירה" (Werbner 1990), לא עוסק למעשה בתהליך המסע מפקיסטן לבריטניה, אלא במה שקרה "לפני" ההחלטה לעקור או "אחרי" הגעתם של המהגרים.

נשוב כעת לספרות העוסקת בחקר הפליטים: איך מטופל נושא המסע בחקר הפליטוּת? האם קיים בו תחום מחקר כזה?

בשנת 1981, עדיין נראה היה ש"תופעת הפליטים לא היתה נושא משמעותי למחקרים בתחום מדעי החברה" (Kritz and Keely 1983: xx), ובוודאי לא שימשה תחום מחקר לכשעצמו. אולם במהלך שני העשורים ויותר שחלפו מאז, בהחלט נוצר תחום כזה, ומחקרים רבים, תיאוריים ותיאורטיים, נערכו ופורסמו.

תחום חקר הפליטים עוסק באותם נושאים ונגוע באותן הטיות שמאפיינות את חקר ההגירה, בעודו מפתח גם כיוונים ומוקדי מחקר עצמאיים. רבים מן המחקרים מתמקדים בתגובות לגלי הפליטים שנקטו, למעשה וכמדיניות, מדינות וארגונים בינלאומיים כגון הנציב העליון לפליטים של האו"ם (UNHCR), הבנק העולמי, וגם 'קרן הצילו את הילדים', 'מועצת הכנסיות העולמית' ואחרים. עיקרו של המחקר התמקד בנושאי הושטת סיוע במקרי חירום או משבר (Karadawi 1999; Finney 1998b; Harrell-Bond et al 1992; Harrell-Bond 1986). המדיניות של ארץ המוצא, ארץ היעד, ו"הממשלות התורמות" נחקרו בהקשר זה במקביל לפעילויות ארגוני הסיוע ההומניטרי, אשר קיבלו את הסמכות לקבל החלטות באותם מצבים פוליטיים, כלכליים וחברתיים מורכבים. בדומה למה שקרה בתחום חקר ההגירה, עיקר הוויכוח נסב סביב השאלה, כיצד יש לספור את הפליטים - מה שכמובן משפיע, בין השאר, על קבלת ההחלטות ביחס לסיוע (Bloch 1999; Finney 1998b; או ר' דיון ביקורתי ב-Harrell-Bond et al 1992).

השפעתם של הפליטים על האזור שבו הם מתיישבים ועל האזור שממנו יצאו, הוא נושא למוקד מחקרי נוסף. ויכוח עז ניטש זה זמן לגבי ההנחות הסותרות בדבר היותם של הפליטים "מעמסה" על האזורים או המדינות שבהם התיישבו לפתע או בהדרגה, או "נכס" עבורם. חוקרים שמאמינים בתיאוריית הנכס, מציגים את מורכבות המציאות הכלכלית שנוצרת סביב מחנות ויישובי הפליטים, וטוענים שהפליטים לא הופכים בהכרח, או בעיקר, למעמסה על כלכלת הארץ המארחת. הם סותרים את הגישה המייחסת "תלות" או "בטלנות" לפליטים באמצעות עדויות המציגות את הפליט כאדם יוזם המשתמש במשאבים השונים הקיימים במסגרת המצב המוגבל (Van Hear 1998; Black 1998; Kibreab 1993; Waldron 1987).

חלק ניכר מהספרות בנושא הפליטים עוסק בשאלת מדיניות הקבלה וההשתלבות במדינות המערב (Schuster 2000; Bloch 2000). תחום זה עוסק בחלקו הגדול בוויכוח סביב האופנים השונים שבהם מוגדר המושג "פליט" ובהבדלים שביישום אותה הגדרה. אמנת ג'נבה מ-1951, פרוטוקול האו"ם מ-1967, והשוואות עם האמנה של ארגון אחדות אפריקה (OAU) הן נקודות המוצא בדיונים רבים.

ניתוחים ביקורתיים של התפקיד שממלאות ממשלות ו"המשטר ההומניטרי" קשורים למושג הסינגור (advocacy) המעורר מחלוקת בהקשר המחקרי (Cooper 1994; Davis 1992). הכוונה היא לדילמות הנוצרות בתחום מחקר אקדמי כאשר הוא קרוב כל כך לסבל אנושי (אשר נגרם, או יכול להיות מוקל, על ידי המדיניות של ממשלות וארגונים חוץ־ממשלתיים). דילמות אלה ממשיכות לעמוד גם כיום במוקד הדיון בין החוקרים בתחום (למשל, Turton 2000; Moore 1999; Zetter 1988).

קיימים בנוסף מחקרים רבים שעוסקים בפרויקטים של פיתוח במדינות שונות אשר "מייצרים" פליטים (M. Stein 1998; Scudder 1993; Horowitz 1991), בעיקר בניית סכרים במדינות מתפתחות (אשר לרוב ממומנים על ידי הבנק העולמי). מחקרים אחרים עוסקים באסטרטגיות ההתנגדות שמפעילים האנשים שעומדים להיעקר מבתיהם בהקשר לפרויקטים כאלו 7.(Oliver-Smith 1991)

נושא החזרה למולדת ויישוב מחדש (Repatriation) גם הוא נידון בהרחבה. באילו תנאים זהו "פתרון בר־קיימא" ואת מי הוא משרת? שאלה זו ושאלות אחרות בנושא החזרה למולדת מופיעות בהרחבה בספרות (למשל, Phuong 2000 ו-FMR 2000). מעטות בלבד מבין תוכניות החזרה למולדת אכן מתממשות. זאת למרות ניבויו של הנציב העליון לפליטים של האו"ם ששנות התשעים של המאה העשרים יהיו עשור החזרה למולדת (Black 1993). בכל זאת, מבצע נרחב להשבתם של פליטים מנמיביה למולדתם אכן התרחש (Simon and Preston 1993).

נושאים חשובים ורלוונטיים, כגון אספקת מזון ותזונה נכונים לפליטים, נחקרו גם הם (Vivero-Pol 1999; ומהדורה מיוחדת כפולה של ה-Journal of Refugee Studies עסקה בשנת 1992 בנושא התזונה).

דיונים בנושאים כגון - זהות בגלות (Kibreab 1999; Warner 1999; Stepputat 1999; Turton 1999; Turton and Gonzalez 1999; J. Bhabha 1998), מיתוס השיבה (Zetter 1999a; Al-Rasheed 1993), מיתוס החזרה למולדת (Black and Koser 1999; Simon and Preston 1993; Stein 1991), עינויים (BenEzer 1999; Zur 1999; Bracken et al 1997; Melzak 1993; Dawes 1992, 1991; Montgomery 1991), ומיגדר ונשים פליטות (Indra 1999; Finney 1998a; IJRL 1997; J.Bhabha 1993) - מהווים נדבך נוסף בוויכוחים בספרות. הגיאוגרפים הוסיפו לתחום את מושג "המקום" (הדינמיקה שהופכת "מרחב" ל"מקום", Space into Place) מתחום הגיאוגרפיה האנושית, והדבר הביא למחקרים מעניינים על האופן שבו משנים אנשים את מרחב מחנה הפליטים, את המקום שבו יושבו מחדש, או את השטח שהוקצה לשבים למולדתם, והופכים אותו למקום משלהם, שנושא עבורם משמעות (Kliot 1987). לדעת כמה משקיפים (למשל Shreke אצל Cooper 1994), הצליחו פסיכולוגים ופסיכיאטרים ליצור בתוך חקר הפליטים תחום מחקר מוגדר וחד יותר מאשר חוקרים מדיסציפלינות אחרות. אף שרוב המחקרים שלהם עוסקים בפליטים לאחר שהגיעו לארצות המערב (למשל, Ahearn 2000), מספר גדל והולך של מחקרים נערך כעת במדינות המתפתחות, בהן אכן נמצאים רוב הפליטים בעולם (למשל Loughry and Xuan-Nghia 2000; Quota et al 1997; Boothby 1992; Punamaki-Gitai 1992; Garbarino 1992a, 1992b; Summerfield and Toser 1991; Ahearn and Athey 1991 ; ומהדורה מיוחדת של RPN-1992 שהוקדשה לילדים פליטים).8 ילדים פליטים הם נושא מחקר מרכזי בספרות הזו (למשל, Hyman et al 2000; MacMullin and Laughry 2000).

למרות שפע פעילות זו, אין בנמצא פרויקטים של מחקר שבהם המסע הוא נושא החקירה העיקרי. המונח אינו מופיע באינדקסים בספרים השונים שנוצרו, אשר עוסקים בקבוצות אנשים שחוו מסעות כאלו, בכרכי אבסטרקטים, או בספרי עזר. נראה שתחום המחקר שעוסק בפליטים לא זיהה במסע תופעה או אירוע בחיים הראוי לחקירה מעמיקה.

עובדה זו הינה בהחלט מפתיעה, בעיקר לאור העובדה שפליטים רבים אכן ערכו מסעות כאלו ממקום אחד למשנהו, לרוב ברגל. לא מזמן (בשנות השמונים) כ-25,000 פליטים אתיופים עברו לארצות–הברית (ECDC 1989).9 האם עלינו להתייחס לעובדה שהם עלו על מטוסים בשדה התעופה בחרטום ונחתו בארה"ב כאל המסע היחיד שלהם? האם אין זה מקרה שבו, גם אם חלקו האחרון של מסעם היה אכן באוויר, רבים מהפליטים הללו, אם לא כולם, ערכו מסע דומה למדי לזה שעשו יהודי אתיופיה, גם אם (ניתן לשער) שמשמעותו היתה אחרת? האם אין זו עובדה שפליטים רבים אחרים הגיעו ליעדם הסופי במטוס רק לאחר שעמדו במבחנים קשים של סבל וגבורה בשלבים קודמים של מסעם?

בני שבט ההְמונג (Hmong) נמלטו מבתיהם לאזורים הרריים אחרים, משם צעדו ברגל במשך חודש בשבילי תאילנד, שהו במחנות פליטים, ורק אז (רובם, אך לא כולם) הוסעו באוטובוסים לבנגקוק10 והוטסו לארצות–הברית (Long 1993; Everingham 1980; Garrett 1980). פליטים וייטנאמים, שהוחזקו במחנות בהונג־קונג, הגיעו לשם אחרי הפלגות איומות בסירות (מכאן הכינוי "אנשי הסירות") כדי לברוח מרדיפות ולחצים פוליטיים בארצם (Hitchcox 1993, 1990). כל המסעות הללו ידועים וחלקם אף נידונו בקצרה (למשל אצל Lam 1996; Moussa 1993; Rutledge 1992; Caplan et al 1989), אבל לא הפכו לנושא מחקר בפני עצמם. האם עלינו להניח שעבור המשפחות או הילדים שעמדו בתלאות המסע, היו אלו חוויות לא משמעותיות לכשעצמן, שלא יותירו את חותמן על שארית חייהם? האם לא מוטל עלינו, כחוקרים, לכל הפחות לבדוק שאלה זו?

פה ושם אנחנו מוצאים סיפורי מסע אישיים (למשל אצל Taddele ללא תאריך; Avraham 1986; Ha 1983), אולם אין הם מגיעים לכלל ניתוח החוויה. לאחר שעיין בעשרים סיפורי מהגרים שהגיעו לאדינבורו, כתב רון בייקר (Baker 1990) שלמרות חשיבות הסיפורים לכשעצמם, בסופו של אוסף כזה חייב לבוא ניתוח כלשהו, אם הוא אמור להיות בעל ערך כלשהו בהבנת חוויית הפליטים או המהגרים.

שהותם של יהודי אתיופיה כפליטים בסודן, בעיקר במחנות פליטים, היתה חלק מחוויית המסע. קיימים מספר מחקרים על חוויות מסוג זה (למשל, Powls 2000; Hitchcox 1993, 1990; Moussa 1993; Waldron 1987). עבור האנשים השוהים במחנות פליטים כתחנת מעבר לקראת יישובם במקום מגורים, זהו רק שלב אחד במסעם.11 אולם החוקרים לא בחנו את חוויית השהות במחנות כחלק ממכלול חוויות המסע. לכך קשורה העובדה שהחוקרים לא ניתחו את החוויה על פני רצף של זמן, אלא בחרו להתמקד בנושאים שונים הקשורים לחיים במחנה הפליטים, כגון תזונה, זנות, שליטה, פעילות כלכלית, אלימות, וכן הלאה. מספר מחקרים פסיכולוגיים בחרו לבחון אירועים יוצרי מצוקה, אבל רובם בחנו אותם מנקודת המבט של "פסיכולוגיית התוצאה" וניסו לקשור אותם לשלבי הסתגלות מאוחרים יותר (או נוכחיים, אם הם בוחנים את הנושא כאשר הפליטים שוהים כבר במסגרת ארצם החדשה במערב).

רוב המחקרים שעוסקים בנושאי המהגרים והפליטים לא בוחנים את החוויות מנקודת מבטו של הפליט (או קבוצת פליטים מסוימת). כפי שכתבה קריסטן מונזל (Monzel 1993: 106): "בחמש השנים האחרונות, התרבה מאוד מספר המאמרים שעוסקים בנושאי הפליטוּת, אולם למרבה ההפתעה מעטים מהם נוגעים בשאלה, מהי ההרגשה של להיות פליט".

במבוא לספרו הערוך The International Refugee Crisis: British and Canadian Responses העוסק במשבר הפליטים הבינלאומי ובתגובות בריטניה וקנדה למשבר זה, כותב ווהן רובינסון:

מפתיעה וקשה יותר לתיקון היא הגישה על פיה רואים חוקרים ופעילים מסוימים את הפליטים כקורבנות פסיביים וחסרי אונים. אנחנו חשים בצערם כאשר אנחנו מתארים את הנסיבות שגרמו להם לעזוב את מולדתם. אנחנו מתעדים את האופן שבו הפכו להיות מטופלים בתוכניות ממשלתיות לא מתאימות ודלות תקציב וכיצד, לעיתים קרובות מדי, הם סובלים בשקט ממחסור כלכלי וחברתי ועינויי נפש. אולם רק לעיתים רחוקות אנחנו מציינים את התושייה, המוטיבציה והמחויבות לרעיון שחייבים היו להיות לפליטים כדי לברוח ממולדתם. אנחנו לא מתארים כלל את כוח ההתמדה והנחרצות הנדרשים לעיתים קרובות כדי לזכות בהצעה ליישוב מחדש. כיוון שתפקידם של אנשי האקדמיה הוא לעצב את דעת התקשורת, ולכן את דעת הקהל, עדיף היה לנו לאמץ גישה מתנשאת פחות כלפי הפליטים (Robinson 1992: 8-9).

כאשר נשא את "הרצאת קולסון" בפני המרכז לחקר הפליטוּת של אוקספורד, הדגיש גם פיטר לויזוס את חשיבות נקודת המבט של הפליט עצמו, כאשר שאל כיצד מטופלים הזיכרונות של עוולות העבר והזהויות המתפתחות על ידי קבוצות העקורים ועל ידי הכוחות הפוליטיים המעצבים שלהם נחשפו (Loizus 1999: 238). בהמשך, הוא ניסה לענות על שאלה זו באמצעות התבוננות בקבוצות אוכלוסייה במהלך התפרקותה של האימפריה העותומנית.

המחקר הנוכחי מנסה למלא כמה מהחללים בספרות שעוסקת בשאלות ההגירה והפליטוּת. זאת, קודם כול על ידי התמקדות במסע כמרכז האתנוגרפיה והניתוח ובניסיון להבין אותו. במסגרת המחקר, אתייחס למסע ההגירה כמהלך שמתחיל בארץ המוצא. הוא מתחיל ברגע ההחלטה להגר, וכולל את ציפיותיו של המהגר (או קבוצת המהגרים), את חלומותיו, ההכנות שערך, תהליך הפרידה, וכן הלאה. הוא נמשך במסע עצמו - כולל חוויית השהות במחנה פליטים - שהוא שלב ביניים חשוב שבו מתקיים המהגר "בין שני עולמות" (וסדרים חברתיים); ומסתיים במפגש הראשוני עם ארץ היעד. אני מקווה להראות שמפגש זה מושפע ממה שהתרחש במהלך המסע וממשמעותו הכללית עבור הפרט.

מחקר זה נוקט את שיטת ההיסטוריה שבעל־פה. דיון מלא בדבר התאמתה של שיטה זו (נוסף לשיטת "הריאיון הנרטיבי" וגישות פנומנולוגיות) לחקירת מסע כגון זה שערכו יהודי אתיופיה, נמצא (ביחד עם הספרות הרלוונטית) בפרק 3, שעוסק במתודולוגיה. בנקודה זו הייתי רוצה רק להדגיש שהמחקר שלי אינו מחקר של "מסורת שבעל־פה" (Vansina 1985; Oral Tradition) או של "ספרות שבעל־פה" (Oral Literature) כמו אלו שנערכו באפריקה, בעיקר על־ידי רות פינֶגאן (Finnegan 1970). לא אעסוק גם בצורות של זיכרון ונרטיב, בדומה לעבודתה של אליזבת טונקין (Tonkin 1992) ואלסנדרו פורטלי (Portelli 1997, 1991). למען הדיוק, ניתן לראות במחקר הנוכחי "עדות בעל־פה" (Oral Testimony) של חוויות ישירות, כגון אלו המתוארות ומוסברות בעבודותיהם של פול תומפסון (Thompson 2000), דניאל ברטו (Bertaux 1997), דבורה דְבווֹרְק (Dwork 1991), עמיה ליבליך (ליבליך 1984) ואחרים. מובן שבנרטיבים המובאים כאן קיימים היבטים מסוימים של צורת מסירת הסיפור (Oracy) ושל "ספרות בעל־פה", במובן שבו משתמשת פינגאן. בעיקר כמה אלמנטים מיתיים ואף האפשרות שהסיפורים האלו הינם בתהליך של הפיכה למיתוס קולקטיבי אליה אתייחס בפרק האחרון. ראוי יהיה לבחון בעתיד את הנרטיבים הכלולים בספר זה כסוג של ז'אנר (סוגה, אולי של סיפורי מסע)12, אולם שאלה זו חורגת מגבולות המחקר הנוכחי.

השימוש בגישה הפנומנולוגית ושיטת ההיסטוריה שבעל־פה מציבה את האדם, נשוא המחקר, בלב העבודה. כך, מציב המחקר את המהגר/הפליט כפועל־אקטיבי ויוצר המשמעות, הן בזמן המצב המתואר, והן בעת המפגש עם החוקר. כאשר יוצר הפליט את המשמעות בכוחות עצמו, הוא בהכרח עוזר לנו להבין כיצד מרגיש הפליט (המהגר) מנקודת מבטו של האדם הפועל במצב המסוים. באותו אופן שבו אנשים לעולם אינם רק היבט אחד של עולמם הנחווה (לדוגמה, אֵבל - לכן רק "אבלים"), חוויית ההגירה והפליטות שמציג אותו אדם שחווה אותה, היא מורכבת ורבת–פנים בהכרח, וכוללת את הצדדים היצירתיים ורבי–התושייה של האדם והקבוצה.

השאלות שבמוקד המחקר

מעל לכול זהו מחקר שעוסק במשמעות המסע והשתמעויותיו הפרטיות והחברתיות. למעשה, אנסה לענות על ארבע השאלות הבאות ולהרים תרומה מדעית לנושאים שאליהם הן מתייחסות:

1. מה קרה במהלך המסע? תקוותי היא שהמחקר הזה יתרום תרומה אתנוגרפית. המטרה כאן הינה לספק היסטוריה בעל־פה של אירוע יציאת יהודי אתיופיה ומסעם לישראל. הוא כולל תיעוד של המצבים שחוו יהודי אתיופיה, סדרת האירועים הטראומטיים שעברו עליהם, והמידה שבה נאלצו להיאבק על חייהם. תיעוד המסע הוא בעל חשיבות מיוחדת מאחר שהוא מהווה גם "אתנוגרפיית הצלה" (salvage ethnography) משום שהוא מתאר קהילה שחדלה להתקיים בצורתה המקורית.

2. כיצד מארגנים האנשים, בעיקר הצעירים שבהם, את סיפור חוויית המסע שלהם? במילים אחרות, מהי משמעות המסע מנקודת מבטם? בעזרת ניתוח פנומנולוגי אבחן את התימות המרכזיות שעולות מתוך הנרטיבים. אלו מהווים את ממדי המשמעות המרכזיים של המסע.

3. כיצד השפיעה חוויית המסע על האנשים בעודם צועדים לעבר הגבול ובמהלך שהותם המתמשכת במצב של המתנה במחנות הפליטים? מה היו ההשלכות לגבי הפרט והקבוצה? שאלה זו מתייחסת להשפעה/תוצאה (ולאו דווקא למשמעות) שנודעה למסע. היא מתייחסת לתהליכים ותוצאות פסיכו־סוציאליות. למשל, האופן שבו האנשים בכלל, וילדים ונוער בפרט, מתמודדים מן הבחינה הפסיכולוגית ומגיעים להשלמה עם אירועים טראומטיים או הרי אסון (קטסטרופלים). שאלה זו בוחנת גם את השפעתה האפשרית של התרבות על החוויה וייצוגה, וגם את השינויים שהתרחשו במבנה המשפחה ובדינמיקות בתוך הקבוצה במהלך המסע.

4. כיצד משפיעות חוויית המסע, משמעותו, והשלכותיו לגבי הפרט והקבוצה, על המפגש בינם לבין ארצם החדשה? האם המסע קשור באופן שבו היבְנו את המפגש עם ישראל, ואם כן, באיזו צורה? אבחן את האופן שבו השפעתו של המסע על תפישת העצמי שלהם היתה רלוונטית למפגש עם החברה הישראלית.