המסע הסודי של ראובן זסלני

ירושלים אנגלטון, ג’ים אנגלטון

נובמבר, 1947

"הנה, סוף סוף אנגלטון נוחת," נאנח ראובן גפני, נהגו הנאמן של ראובן זסלני, ושפשף את כפות ידיו הקפואות זו בזו. ארבע שעות המתין בקור והרהר בסיבה שבכוחה להקים זקן בן חמישים כמוהו בשעת חצות, להיגרר מירושלים ללוד ולהמתין לאדם חשוב ככל שיהיה עד הבוקר. הרי יכלו לשלוח נהג בן עשרים וחמש במקומו. רק זסלני עם הכריזמה שלו ועם כושר השכנוע שלו יכול לגרום לו להתייצב כך לשירותו. הוא סומך עליו ורק עליו.

"נבחרת כי איש אינו יודע שג'ים אנגלטון, קצין המודיעין האמריקאי, אמור להגיע מרומא ולהיפגש עם בן גוריון," אמר לו זסלני ברצינות תהומית. "ואם הזקן בכבודו ובעצמו יחכה לו בשדה, האנגלים יחשדו," הוסיף בחיוך.

כשכבש המטוס נפתח התפלל גפני שאנגלטון יצא ראשון. אולם רק לאחר שאחרון הנוסעים ירד במדרגות, הופיעה דמותו הגמלונית בפתח המטוס. גפני הציץ בתמונה שבידו ובגבר הרזה והממושקף שעמד מלוא קומתו על כבש המטוס, היטיב את משקפיו על אפו ונשא עיניו למרחק בחיפוש אחר מלווהו. רק כשהחל לרדת במדרגות הבחין בגפני, שנשען על מכונית השרד ונופף לו לשלום.

"מר אנגלטון," גפני הביט בו מלמטה למעלה, "אני הנהג של זסלני. ראובן מחכה לך בירושלים."

אנגלטון לחץ את ידו בחום, חייך ולא אמר דבר. כשפתח לו גפני את דלת הפונטיאק השחורה, נכנס פנימה, קיפל את שתי רגליו הארוכות והשתרע על המושב האחורי. עוד איש מודיעין שתקן, אמר גפני בליבו והביט במראה האחורית.

"טיסת לילה עם כיסי אוויר," הסביר אנגלטון ולאחר דקות אחדות נעצמו עיניו.

טוב לראות את האיש המכונה בפי ראובן "החבר", חשב גפני לעצמו כשהציץ במראה ונזכר בכינוי שהיה זסלני מקדים לשמו של אנגלטון. נדיר היה לשמוע את הבוס מחמיא למישהו בפומבי. לעיתים רחוקות שמע אותו מספר על הימים השחורים שבהם חיזר על הפתחים במהלך מלחמת העולם וחיפש מי שיטה לו אוזן וישתף עימו פעולה, במטרה להציל יהודים מזרועות החיה הנאצית. וג'ים היה שם בלונדון, קצין מודיעין צעיר שהבין את הכאב וניסה מייד לסייע. הפתיחות והלב הרחב שלו חיברו ביניהם, והשניים יצרו שותפות מודיעינית ראשונה בין שלוחות המודיעין האמריקאי בלונדון וברומא, לאחר שג'ים החל לשרת שם, לבין היישוב היהודי בפלשתינה, שזסלני היה נציגו ללא כל תפקיד רשמי באותה בעת.

כמה דיוויזיות יש לאפיפיור?

גפני עצר ליד בית אבן ירושלמי בן ארבע קומות בשכונת רחביה, וליווה את ג'ים לקומה הראשונה. הדלת הייתה פתוחה וזסלני, במכנסיים אפורים, בחולצה לבנה ושלייקס, קיבל את אנגלטון במאור פנים. בהיכנסם לסלון הדירה יצאה לקראתם מהמטבח בטי, רעייתו של זסלני, שהייתה בהיריון מתקדם.

"בטי, הכירי את החבר הכי טוב שלנו," אמר לה זסלני, וג'ים הושיט לה את ידו ללחיצה.

"ראובן הזכיר את שמך פעמים רבות, אבל דאג לא לומר דבר," אמרה בטי, שגילתה תמיד את שעל ליבה. "אצלו גם דבר־מה שולי הופך לסוד כמוס."

"אני שותף סוד," אמר ג'ים והחווה בידו על זסלני, "ואני רואה שראובן עדיין מאוהב באותה נערה בלונדינית שעלתה מארצות הברית, והוא התנדב ללמד אותה עברית..." הוא הביט בעיניה הכחולות של בטי ובפניה הסמוקות, "ועכשיו אני מבין מדוע."

בטי חייכה אליו וניגשה למטבח להכין שתייה חמה, בזמן שהשניים נכנסו לחדר העבודה. זסלני פתח את תריס העץ הכבד. אור הבוקר האיר באחת על ספרייה ענקית שהשתרעה על הקיר מולו, ואוויר ירושלמי קריר החל לזרום אל החדר.

"איך מתקדם הדיון על הצעת החלוקה בוועדת האו"ם?" שאל אנגלטון. "הבנתי שיש למשלחת שלכם כוח־על. העובדה ששתי המעצמות בעדכם זו תופעת טבע נדירה."

"אתה יודע שאנחנו צריכים פי שניים תומכים ממתנגדים כדי לנצח בהצבעה," אמר זסלני. "משה שרתוק ושאר נציגי הסוכנות היהודית בניו יורק אופטימיים מאוד. אנחנו כאן עוקבים מקרוב, ולכן לא ממש שותפים לאופטימיות. החבר'ה אומרים שאם הגדולים יגיעו להסכמות, אפשר יהיה להצביע בעצרת האו"ם בעוד שבוע־שבועיים."

ההצבעה הצפויה בעצרת האו"ם על הצעת החלוקה הטרידה מאוד את זסלני. בן גוריון, ועימו חלק ניכר מחברי ההנהגה הציונית, סברו שיש להעביר את שאלת פלשתינה להכרעת האו"ם, וזסלני, כיד ימינו של משה שרתוק, מנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, עמל על כך קשות במשך שנתיים, עד שביוני 1947 הוחלט על הקמת ועדה מיוחדת מטעם האו"ם שחבריה יגיעו ארצה ויבדקו את הנושא. במשך חודשיים וחצי ליווה זסלני מקרוב את ראלף באנץ, עוזרו המיוחד של מזכיר הוועדה, ואת שאר חברי הוועדה שהגיעו ארצה, סיירו ביישוב היהודי ובערים המעורבות, נפגשו עם נציגי היישוב היהודי, ובהם בן גוריון וחיים ויצמן, והגישו בסוף אוגוסט למזכ"ל האו"ם את "הצעת החלוקה" — דו"ח שבו המליצו לקבוע מועד לסיום המנדט הבריטי, ולחלק את הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית.

ג'ים אנגלטון התיישב על כורסת האורחים המרופדת בכריות ופיטם את מקטרתו בטבק. "לא תשאל אותי מה חדש אצל החברים הגרמנים שלך?" הוא נתן בזסלני מבט משועשע.

ראובן הושיט את ידו למגירת השידה, שלף סיגריה מהחפיסה והצית אותה. "תפתיע אותי. ספר לי שמצאת את מרטין," אמר והעלה עשן. "מי כמוך יודע כמה זמן אני מנסה להבין לאן נעלם הבורמן הזה."

"את הנאצי הזה לא מצאתי עבורך," אמר אנגלטון.

מחשבתו של זסלני נדדה אל המפגש עם סרגיי, נציג הצבא האדום בברלין, קצין רוסי נמוך קומה ומשופם, שניסה לשכנע אותו שהם, הרוסים, הרגו את מרטין בורמן, סגנו של אדולף היטלר, כשניסה להימלט עם שני פושעים נוספים. זסלני ידע שבורמן היה בין נאמניו האחרונים של הפיהרר, וכי הוא אף חתם כעד על תעודת נישואיהם של היטלר ואווה בראון, זמן קצר לפני שהיטלר התאבד. גם כשהגנרל הרוסי הסביר לו בסבלנות שבורמן רצה לנהל משא ומתן עם נציגי הצבא האדום ונורה למוות כשניסה לחצות את הקווים הרוסיים בטנק ולברוח מאזור ברלין, סירב זסלני להאמין.

הוא נעץ את עיני הרנטגן האפורות שלו בקצין ושאל, "אז איך זה שאין גופה?"

"אין!" צעק עליו הקצין שסבלנותו פקעה.

זסלני נדרך כששמע עתה את קולו של אנגלטון, "חדשות טובות, מצאתי עבורך נתיב חדש שממנו נמלטים המנוולים מאירופה. חלק גדול מהבכירים הנאצים שמנסים לברוח ממשפט, מסתתרים באיטליה ומשם נעלמים באמצעות תעודות מסע מזויפות שמנפיקים בוותיקן."

"ו... מי מזייף עבורם את התעודות?" תהה זסלני.

"פליטים. יש עשרות אלפי בקשות, אז מי בכלל יכול לבדוק לעומק אם מדובר בפליט או בפושע מלחמה."

זסלני נע במקומו באי־שקט.

"פקידים בוותיקן מעלימים עין," הוסיף אנגלטון וקרץ בעינו. "הצלב האדום מאשר תעודות מעבר שנחתמו בוותיקן, והפושעים הנאצים נעים לצפון איטליה. אחרי שהם מסתתרים זמן־מה הם מדרימים, מפליגים מנמל גנואה ומתחילים חיים חדשים בארגנטינה, בברזיל וגם בארצות כאן בסביבה — מצרים ואחרות."

זסלני האזין לו בקשב רב והפריח עננת עשן לבנה. "יש לך שמות של פקידים בוותיקן שמסייעים להם?"

מספיק לגייס פקיד אחד כדי לתפוס פושע נאצי, ואולי לעלות על מה שג'ים והוא כינו 'נתיבי העכברושים'.

ג'ים הביט בשעונו, "אם תשאל אותי, גם האפיפיור יודע."

"האפיפיור?! מה לו ולזה?"

"לא יודע," משך אנגלטון בכתפיו, "הוא נפגש לפני שבוע עם נציגים מפרו וניסה לשכנע אותם להצביע נגד הצעת החלוקה."

"מה?!" התרתח זסלני.

"הוא נפגש גם עם פקידים מבוליביה או הונדורס, אני כבר לא זוכר, אבל ממה אתה מתרגש?" ג'ים הרים את שתי ידיו, "אז מה אם נפגש? הם חייבים לו משהו? לאפיפיור? איך שאל סטלין, 'כמה דיוויזיות יש לו'?"

בטי מזגה קפה שחור לשני ספלי חרסינה, הניחה על המגש גם צלחת ובה עוגיות שוקולד ופסעה מהמטבח אל חדר העבודה. עוד לפני שהגיעה אל דלת החדר, נפתחה זו בסערה וג'ים אנגלטון חייך אליה במבוכה. זסלני יצא אחריו וניסה ללבוש את מקטורנו בתנועות נמרצות, ללא הצלחה יתרה. הוא הידק את העניבה, מלמל שקרה משהו דחוף, וניסה לא להיתקל במבטה של אשתו כשאמר, "תדאגי בבקשה לג'ים, אני חייב לעוף ללשכת בן גוריון."

לא סובל דיחוי

זסלני פסע במהירות במסדרונות המובילים ללשכתו של בן גוריון, ופילס דרכו אל המבואה. סוזי, מזכירתו של הזקן, הקדימה תרופה למכה.

"יש עכשיו דיון ביטחוני חשוב עם ישראל גלילי, וביקשו לא להפריע," היא אמרה לו.

זסלני התעלם מדבריה, נקש פעמיים בדלת והכניס את ראשו פנימה. ישראל גלילי, ראש המטה הארצי של ההגנה, ששיבה זרקה בשערו, הביט בעיני הזכוכית שלו במפה צבאית שפרשו שני חבריו במדי החאקי על שולחנו של בן גוריון. השניים ישבו בגבם לדלת וריתקו את מבטו של בן גוריון אל נקודה במפה. ראש הלשכה, טדי קולק, ישב לצידו של הזקן ופניו אל הדלת, ולכן היה הראשון שהבחין בזסלני.

הנה זה מגיע, אמר קולק לעצמו ונזכר בחיוכו של בן גוריון כשסיפר לו על ראובן, שחודר לחדר כמו נחש. "המרגל הזה זוחל פנימה בלי שירגישו בו, ופתאום הוא לידך."

זסלני כמו קרא את מחשבותיו. הוא פתח את הדלת כדי חרך, פסע פנימה בצמוד לקיר והתייצב סמוך לזקן. "בן גוריון, אני מתנצל, אבל זה דחוף מאוד," הוא הדגיש את המילה 'דחוף'.

גלילי ולובשי החאקי שדיברו בלהט, השתתקו וכבשו את פניהם בקרקע.

"זה לא יכול לחכות, ראובן?" שאל בן גוריון בקול רך.

זסלני נשען על הקיר, הרים את ידיו בתנועה שכולה התנצלות והשיב, "מצטער, לא סובל דיחוי."

בן גוריון שתק לרגע, הביט בגלילי ובחבריו והתנצל. שלושת האורחים, פגועים ונכלמים, יצאו מהחדר תוך שהם מחליפים ביניהם מבטים. גם טדי קם לצאת, אבל בן —גוריון סימן לו להישאר. זסלני סגר אחריהם את הדלת ונותר עומד.

"האפיפיור הצליח לשכנע דיפלומטים להצביע נגדנו באו"ם," פתח ונשם עמוק. "אתה מבין כמוני מה זה אומר."

טדי הביט בבן גוריון שצמצם את עיניו ואחר נעץ בזסלני מבט נוקב. "להצביע נגד הצעת החלוקה?! מה הקשר שלו לעניין?"

"מישהו הסית אותו, ואם תשאל אותי, אני יודע מי זה."

בן גוריון נרעש לשמע הדברים. הוא קם ממקומו, "אתה בטוח בכך?"

"זה מה שטוען החבר שהגיע אלינו הבוקר מרומא," השיב זסלני. "ממנו הבנתי שמדובר במזימה בריטית, ואין לי ספק שמיודענו קלייטון עומד מאחוריה."

"אתה והקולגות שלך מהמודיעין הבריטי תורידו אותי ביגון שאולה," אמר בן גוריון. "בשבועיים האחרונים אני מריח שמשהו לא בסדר. זה אסון מבחינתנו. מה יש לאפיפיור נגדנו?"

"הבריטים והערבים הונו אותו. קלייטון שכנע את הכס הקדוש שהחלוקה לשתי מדינות — יהודית וערבית — תביא מלחמה, ושהמלחמה תביא לחורבן ירושלים," הסביר זסלני. "אז אם יצביעו באו"ם נגד החלטת החלוקה, אין אסון ואין שפיכות דמים."

"ובריטניה הגדולה לא תאבד את המנדט שלה ותמשיך להגן על המקומות הקדושים," המשיך בן גוריון וזסלני הנהן.

בחדר השתרר שקט.

פניו של הזקן סיפרו הכול — מעשה ידיו טובע בים. הוא, שהקדיש את כל חייו הבוגרים להקמת מדינה לעם היהודי בארץ ישראל, הבין שהדרך שהוביל בה את כל חבריו בהנהגה הציונית חסומה. בניגוד לחיים ויצמן ולחלק ניכר מחבריו בהנהגה הציונית, הוא העריך נכון שהבריטים רוצים לשלוט בארץ ולכן ימשיכו למנוע את עלייתם של היהודים גם בתום מלחמת העולם השנייה. בניגוד לחברי האצ"ל והלח"י שדגלו בפעילות אלימה כדי לסלק את הבריטים, הוא שכנע את חבריו שהדרך הנכונה להביא לסיום המנדט הבריטי היא מלחמה מדינית, קבלת הסכמה בין־לאומית מהאומות המאוחדות.

בשנתיים שלאחר מלחמת העולם השנייה התאמתו תחזיותיו. המהלכים שנקטה ההנהגה הציונית העלו על סדר היום הבין־לאומי את מועד סיום המנדט הבריטי ואחריו את שאלת פלשתינה. נראה שהוא צדק. ופתאום אויב לא מוכר נכנס לזירה ומשנה את כל התמונה שצייר במוחו! האפיפיור.

זסלני נשען על אדן החלון והצית עוד סיגריה. כמה השניים האלה דומים זה לזה, חשב קולק, חזיז ורעם. שני אנשים יצירתיים שמפרים זה את זה, מתייעצים, מחליטים מהר ומבצעים. לא פלא שהם הולכים יחדיו דרך ארוכה מאוד, אבל הפעם מדובר במכה אנושה.

"היינו אופטימיים מדי, שכחנו שהבריטים שולטים כאן," אמר בן גוריון. "עכשיו אתה מבין למה פרו תצביע נגדנו, ומדוע כל יומיים קיבלנו בשורת איוב נוספת... פרו, בוליביה, צ'ילה, מי עוד בקנה?"

"כולן מדינות קתוליות. כולן מאמריקה הלטינית," קבע זסלני. "מעניין אם שרתוק והחברים האחרים בניו יורק מודעים להתפתחות הזאת."

"מניח שאין להם מושג," נאנח בן גוריון. "וגם אם היו יודעים יש עשרים מדינות מאמריקה הלטינית. הם יוכלו לשכנע מישהו להצביע בניגוד לבקשתו של האפיפיור?!" הוא ליווה במבטו את זסלני, שמעך באיטיות את זנב הסיגריה שנותרה בידו במאפרה, וכשהרים את ראשו השתנה מבע פניו.

"ראובן, מה אתה זומם?" שאל הזקן למראה חיוך קל בזווית פיו של זסלני.

"אתה זוכר את תיק מרצדס?"

בן גוריון הביט בו כמי שמנסה לזכור משהו רחוק.

"המסמכים שסייענו לבריטים לאסוף על העוזר של הנשיא רוזוולט," רענן זסלני את זיכרונו. "הבחור שעשה להם צרות באמריקה הלטינית?"

בן גוריון צמצם את עיניו, וכדי שטדי לא יבין במי מדובר שאל, "פטרון האומנות?"

"זה האיש שלנו," קבע זסלני. "הוא ורק הוא יוכל להפוך את הקערה על פיה," הוא התיישב על אחד הכיסאות. "אגיע אליו לניו יורק. עם התיק. ו... אשכנע אותו לסייע."

בן גוריון שתק. סוזי דפקה בדלת, נכנסה והזכירה לו שיש לו פגישות נוספות, אבל הוא לא שמע דבר. טדי סימן לה בידו שתסגור את הדלת.

"זה לא רציני," אמר בן גוריון. "לא שמענו עליו זמן רב מאז המלחמה. הוא איש עסקים פרטי, לא מייצג את נשיא ארצות הברית באמריקה ו —"

"מאז שפוטר הוא יושב חזק באמריקה הלטינית," קטע אותו זסלני. "הבנק שלו שם. הפטרון מכיר את כל מי שצריך." לפתע אורו עיניו, "ואני מבין למה הוא קפץ לי לראש. לפני שבוע קיבלתי מידע על כך שהוא עוד עושה שירקס עם גרמנים בדרום אמריקה."

"שאני אבין," בן גוריון קימט את מצחו, "אתה תטוס לניו יורק, אבל אתה לא יודע אם הוא שם. הוא לא מכיר אותך, למה שירצה להיפגש איתך? גם אין לך חומר עדכני. מה תאמר לו?" ניכר בקולו שאיבד את מעט הסבלנות שעוד נותרה בו, אבל זסלני לא התרגש.

"קלייטון שומר לו טינה, אז את המסמכים שנוגעים לפטרון אשיג ממנו בקהיר. אחר כך אטוס אליו לניו יורק, אנחת אצלו בבנק, במשרדו, ואניח על שולחנו הצעה שהוא לא יוכל לסרב לה." זסלני לא חיכה לתשובה. הוא קם, פתח את הדלת והפטיר, "זה יעבוד. אני אורז ויוצא לקהיר. אין תוכנית אחרת."

אחרי שיצא הביט בן גוריון בטדי קולק והרים את שתי ידיו. "אתה מבין עם מי יש לנו עסק." טדי חייך והזקן הוסיף, "בדוק לפחות שקלייטון אכן נמצא בקהיר."

הנה זה בא

בטי נמנמה על כיסא הנדנדה במרפסת הסלון. מבחוץ נשמעו קולות שמחה של ילדים ששיחקו בחצר האחורית. דלת הכניסה שנפתחה במהירות הקפיצה אותה. זסלני נכנס פנימה בסערה, פתח את מכסהו של ארגז גדול שניצב בסלון למרגלות הספרייה, וגהר על פתחו. בטי קמה לאיטה ועמדה מאחוריו. בתחתית הארגז נחו קלסרים שחורים ומאובקים. הוא העביר את אצבעו על כל קלסר ששלף ממקומו וניגב את שכבת האבק מכריכתו, עד שמצא את הקלסר שחיפש. רק כשקם על רגליו הבחין בבטי העומדת מאחוריו.

"איפה ג'ים?" הוא שאל.

"חשבת שהוא יחכה לך?" השיבה בתוכחה ופנתה אל חדר השינה.

זסלני המתין שנייה, פסע אחריה ועמד נכלם בפתח החדר החשוך. הוא ניסה למצוא את המילים לספר לה שהוא שוב צריך לנסוע, ואינו יודע מתי בדיוק יחזור. בטי גללה את התריס הוונציאני עד שמילאה את החדר נהרה לבנה שסנוורה את עיניו.

"אני צריך לספר לך משהו."

"הו, הנה זה בא..." מלמלה בטי כמו לעצמה.

לפני שבוע סיפר לה בסודי סודות על אותה נסיעה שלקראתה ביקש שתעיר אותו בארבע לפנות בוקר. היא זכרה שלקח את תיקו, שם בכיסו את אקדח הפרבלום הקטן, ירד לרחוב ונכנס למושב האחורי במכונית שחורה וארוכה שחיכתה לו באורות כבויים. זה לא היה גפני שנהג בה. בין שלבי התריס ראתה בטי אישה ומטפחת לראשה. גולדה.

כשחזר לפנות בוקר לא נרדם מרוב התרגשות וסיפר לה, או נכון יותר לחש לאוזנה שחזר מביקור "אצל המלך". הוא התנצל על כך שנאלץ לעזוב את הבית בלי לגלות לה את יעדו ובלי להיפרד מדובי, בנם. "המלך אינו רוצה במלחמה," אמר לה בהקלה גדולה. "דיברנו איתו כל הלילה, ואני מקווה שהוא לא ייגרר אחרי ההמון וייאלץ להיאבק בנו."

היריב הגדול ביותר של המלך הוא 'המופתי הירושלמי', חג' אמין אל חוסייני, הסביר לה, ולכן יש לו תקווה שהמלך לא יתקוף עם הלגיון הירדני ויסייע ליריבו המר. כשחדל מדיבורו הבינה בטי שהגיבור הפרטי שלה נפל שדוד.

בבוקר מצאה על השיש שבמטבח את המתנה שהעניק לו המלך עבדאללה — שלושה תפוחים. תפוחים שהמלך בעצמו ירד לבוסתן שבחצר הארמון וקטף עבורו! דובי, שעבר בבוקר ליד השיש במטבח, היה בטוח שאחד התפוחים מיועד לו. הוא שם אותו בתיק האוכל וכמעט לקח אותו לבית הספר, אבל בטי ראתה שאחד התפוחים חסר על השיש ועצרה אותו לפני דלת היציאה, הכניסה את היד אל תיק האוכל, ושילחה אותו לדרכו עם נשיקה וללא התפוח.

תפוחים היו מצרך נדיר בירושלים שסבלה ממחסור במים, ועל כן לא גידלו בה עצי פרי. "יש אותם רק לעשירים ולמושחתים," אמר ראובן, ובטי חששה שאם יאכל בנה את התפוח לעיני חבריו לכיתה יהיו כולם בטוחים שהם מושחתים, שהרי אינם עשירים.

"אני חייב לצאת לקהיר," העיר אותה קולו של ראובן משרעפיה.

היא נגעה בבטנה ואמרה, "יש לי בדיקה ואתה לא זוכר. בעצם, למה שתזכור?"

ראובן שתק. בטי נטלה מזוודה מהארון, הניחה אותה על המיטה ופתחה אותה לרווחה. זסלני התקרב אליה וכרך את ידיו סביב כתפיה, "אולי כדאי שאת ודובי תרדו לתל אביב ולא תישארו בירושלים לבד."

בטי הסתובבה אליו, "אני לא הולכת לשום מקום. הפסקתי להרגיש לבד." היא נעצה בו מבט נוקב וסיננה מבין שיניה, "גם דובי הפסיק. גם הוא כבר לא מרגיש לבד."

זסלני עצם את עיניו כמי שספג מכה. "איפה דובי?"

בטי סימנה לו באצבעה על החלון הפתוח. מבעד לחלון נשמעו קולות צהלה רחוקים של ילדים משחקים. זסלני מיהר לרדת אל מאחורי הבית ונכנס לשדה לא מעובד שהכיל עצי זית ופרי. השלכת כבר החלה להכות בעלי העצים, והנה הבחין מרחוק בדובי, בנו בן השש. רגשות האשמה נשאו אליו את רגליו. איזה מין אבא אני? חשב בתוגה. מהיום שנולד בקושי הצלחתי לראותו שבוע ברצף.

ביום הכיפור שבו נערכה הברית של דובי במרומי בית החולים הדסה הר הצופים, טיפסו כל המוזמנים ברגל, ואילו הוא הוזעק ולא נשאר לו זמן להתנצל בפניהם ולהודות להם על שטרחו ובאו. גפני הגיע למעלה ההר ברכב השרד של בן גוריון ומסר לו פתקה, והוא, במקום לשלוח אותו לדרכו, נשק לבטי והותירה לבדה עם תינוק שנימול דקות אחדות קודם לכן, קיבל את השם דוב, על שמו של דוב הוז ועדיין צרח מכאב.

"הפתק הארור", נזכר זסלני באותו נייר קמוט שתחב לידיו גפני ובו שורה שזיהה ככתב ידו של בן גוריון, וגרמה לו מפח נפש שנמשך עד היום: "מצאו חלק מיושבי הסירה. רד לתל אביב וקח את שרתוק. ב.ג." באותה סירה היו מיטב הבחורים מהפלמ"ח, עשרים ושלושה במספר, שיצאו מחיפה במטרה לחבל במתקני הזיקוק בנמל טריפולי שבלבנון. לאחר ימים אחדים נותק עימם הקשר. זסלני הוא שיזם את הקשר בין המחלקה המדינית של הסוכנות לבין מנהלת המבצעים המיוחדים במודיעין הבריטי, והוא ששכנע את משה שרתוק, שהיה הבוס שלו במחלקה המדינית, לשלוח בחורים ישראלים אל הלא נודע.

"מדובר במהלך שיאפשר לנו להציל חיים," אמר לשרתוק, שהתנגד לשלוח כל כך הרבה בחורים למשימה כה מסוכנת בעורף האויב. "נוכל לדרוש מהבריטים סרטיפיקטים. נוכל להציל אלפי ילדים יהודים מציפורני הנאצים," חזר ואמר בישיבה והצליח לשכנע את מפקד ארגון ההגנה, אליהו גולומב, וכן את משה שרתוק ואת יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח.

יום אחר יום חיכה לשמוע חדשות טובות מעשרים ושלושה הבחורים שניתק עימם הקשר. רגשות האשם הציפו אותו ודקירה עזה פצעה את ליבו כשמדי יום ביומו שאל אותו דוד הכהן, מבכירי ארגון ההגנה בחיפה, האיש שגייס את הבחורים למשימה והכיר היטב את הוריהם, אם שמע משהו מהבריטים. יום אחר יום שמע באוזנו את השינוי בקולו של הכהן מתקווה גדולה לייאוש.

"עשרים ושלושה בחורים," קונן בפניו הכהן, "ומה אומר להורים שלהם? אין לנו שריד מצביקה."

זסלני הכיר היטב את צבי ספקטור, מפקד הסירה. ספקטור יצא לפעולה כשרגלו מגובסת, והכהן שיתף את זסלני בכאבו ובהתלבטות מה לומר לשושנה, רעייתו של צביקה, שהמתינה לחזרתו. מתי יבשר לה שחלפה התקווה? כיצד יאמר לה שבנה יפתח, שעדיין לא מלאה לו שנה, לא יראה עוד את אביו?

זסלני, שכאב את סיפוריהם קורעי הלב של הנספים שכונו לימים 'כ"ג יורדי הסירה', ביקש להגיע בעצמו לחיפה ולפגוש את משפחותיהם. בן גוריון אחז בידו, הביט בעיניו ואמר לו, "עם כל הכאב, אינך אשם בדבר. הרעיון שלך, זה נכון, אבל האחריות היא של כולנו. זכור שיש אחריך או מעליך שרשרת שלמה של אנשי מקצוע, אנשי מודיעין, יורדי ים ואנשי ביצוע שלקחו את הרעיון הגולמי והביאו אותו לכדי ביצוע. אבוי לך מלקחת את המשא הזה על כתפיך. תפקידך להעלות רעיונות וליזום. אסור שתירתע מלהציע רעיונות שיש לך בשפע, רק משום שאחרים אינם מבצעים אותם כראוי."

רגלו נתקלה ברגב אדמה. הוא כמעט איבד את שיווי משקלו כשיצא משדרת הזיתים וניצב במרחק של כעשרים מטרים מדובי, שנראה גבוה משני הילדים שעימם שיחק בתופסת. זסלני הביט בו מרחוק, מבין הענפים, רודף אחר אחד הילדים, וקרא לו בקול. שלושת הילדים הסתובבו אליו, והוא חייך ונופף לעברם בשתי ידיו. דובי הביט בו מספר שניות, הסתובב והתרחק בריצה עם חבריו.

פגוע ובפנים מכורכמות הביט ראובן כלא מאמין בילדים שהתרחקו, אבל צפירות המכונית של גפני החזירו אותו למשימתו.

בטי ירדה לחזית הבית ושאלה את גפני, שהיה עסוק בבדיקת מד השמן, מתי הם יגיעו לקהיר. הוא הביט בה משועשע ואמר שזה מאוד משמח אותו לגלות בזכותה את היעד שאליו מתכוון הבוס להגיע. זסלני ירד עם מזוודה זעירה והניח אותה על המושב האחורי. בטי נשקה לו לשלום, נתנה מבטה בגפני שישב וידו מחוץ לחלון, ופקדה עליו, "סע בזהירות."

לאחר מכן פנתה לזסלני, שהתמקם במושב האחורי, "ראובן, אתה תיפגש עם יולנד?" וכשהוא הנהן בחיוב המשיכה, "השתדל לזכור, ז'ילבר בן שלוש־עשרה בעוד כמה חודשים..."

יולנד הארמר, כתבת עיתון מקומי מאלכסנדריה, הייתה אשת הקשר שלו במצרים. בשיחתם הראשונה בארבע עיניים ניסה לתהות על קנקנה של אותה בחורה שברירית וצנומה שפנתה לחברו הטוב, אליהו ששון, וביקשה לסייע להם בריגול. ששון, שפעל במחלקה הערבית של הסוכנות היהודית, גייס אותה לפעילות ציונית למרות היותה אם לילד ואישה בוגרת, לאחר שהתרשם מאוד מכישוריה החברתיים ומשליטתה בשפות. הוא האיץ בראובן לצאת ולהיפגש עימה בקהיר. "בובת חרסינה מפלדה מוצקה," כך כינה אותה באוזניו.

דקות אחדות לאחר שיולנד החלה לספר על עצמה, הבין זסלני היטב את הסיבה לכך ששבתה את ליבו של חברו. היא דיברה בשפה מדויקת, זכרה כל פרט ופרט בתולדות חייה, שקלה היטב כל מילה שהוציאה מפיה, והתגלתה כאישה עצמאית ודעתנית שבעטה במוסכמות וחיה על פי צו מצפונה וליבה. כך היה כשהחליטה להתגרש מאבי בנה בן הארבע, וכך היה כשהחליטה שלעולם לא תינשא שוב, כיוון שהיא רוצה להיות חופשייה. "העובדה שאבי נטש את ביתנו כשהייתי תינוקת גרמה לאימי לחיות בחרדה קיומית," סיפרה יולנד והוסיפה שהיא אינה מחויבת לחיות כך. האם, שחונכה בידי הורים שמרנים ממוצא טורקי, ניסתה בכל כוחה לכפות על בתה חיים שקטים ומשעממים, ואף עודדה אותה להתחתן בגיל צעיר מאוד, אירוע שיולנד ייחסה לו השפעה משמעותית על חייה ועל רצונה להשתחרר מכבליה.

מעבר לסיפור חייה וליכולתה הוורבאלית לרתק את שומעיה, זסלני התרשם שהיא פועלת מתוך אידיאולוגיה צרופה. יולנד סיפרה לו שהפכה ציונית במקרה. יום אחד נודע לה על הגעתו של מרצה מארץ ישראל, סופר ששמו אנצו סירני, והיא קיבלה החלטה לנסוע שלוש שעות מאלכסנדריה לקהיר רק כדי לשמוע אותו. האור שקרן מפניו במהלך ההרצאה מצא מסילות אל ליבה, והיא החליטה לתרום כל מה שתוכל כדי שלעם היהודי תהיה מדינה עצמאית.

כששמע את השם אנצו סירני, זסלני נשך את שפתיו. בפגישתם במצרים כבר ידע שאנצו צנח מאחורי קווי האויב ונתפס בידי הגרמנים. זסלני ראה עצמו אחראי גם לכך. הוא זה שהעלה בפני המודיעין הבריטי את הרעיון להכשיר צנחנים מארץ ישראל שיסייעו למאמץ המלחמתי, ובמקביל לארגן קבוצות של יהודים שיחברו אל כוחות הפרטיזנים; והוא זה ששכנע בכך הן את מנהיגי היישוב והן את אנשי הצבא הבריטים, שהכשירו יותר ממאה צנחנים מתנדבים. עשרים ושישה מתוכם אכן צנחו מאחורי קווי האויב הנאצי, אולם הסיוע שהצליחו להעניק היה מועט. שבעה מהם נלכדו ונרצחו בדם קר, חלקם לאחר עינויים קשים.

"ראובן, אתה איתנו?" קראה לו בטי.

זסלני סימן בידו שהבין, וגפני יצא לדרכו.

ניו יורק, משרדי הסוכנות היהודית

שרתוק לא מאחר

דוד הורוביץ, שכל חברי המשלחת של הסוכנות היהודית לאו"ם קראו לו "דולֶק", נראה מוטרד. הוא ישב על כיסא עץ מתנדנד כשרגליו הארוכות פרושות לפנים, והביט בדאגה בשעון התלוי על קיר המשרד. עימו בחדר ישבו שבעה מחבריו במצב רוח מרומם והמתינו למשה שרתוק, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, שנשא בתפקיד ראש המשלחת לאו"ם.

הורוביץ הציץ שוב בשעונו, וכשראה שהשעה אחת־עשרה ורבע חשב על כך שמבין 'שלושת הגיסים' נותר רק משה שרתוק, שאליהו גולומב ודוב הוז, מראשי ארגון ההגנה, היו נשואים לאחיותיו, רבקה ועדה. בליבו התפלל שמשה רק מאחר, ובזיכרונו עלה אותו יום ארור לפני שבע שנים, שבו נהרגו בתאונת דרכים רבקה, אחותו של שרתוק, בתה תרצה וגיסו דוב הוז, שנהג במכונית שהתהפכה ליד צומת בית ליד. הוז, ששימש בעת ההיא מנהל של חברת התעופה "אווירון" ונשא רישיון למטוס קל, היה ציניקן. כשביקשו ממנו להמעיט בטיסות עקב הסכנה הכרוכה בכך, היה מחייך ואומר לחבריו, "אין לכם מה לדאוג, אני לא אמות כטייס."

לאחר התאונה שרתוק לא היה האדם השמח שהכיר. גם העובדה שאחותו עדה איבדה בגיל כה צעיר את בעלה אליהו גולומב, מקים ארגון ההגנה, הוסיפה על עגמומיותו. נדיר היה לראותו מחייך מפה לפה או צוחק בקול רם.

"שרתוק לא מאחר," פנה הורוביץ לאוברי איבן, שישב משמאל לכיסאו הריק של שרתוק.

הלה לא הספיק להנהן בראשו והנה נפתחה דלת חדר הישיבות. שרתוק פסע פנימה בצעד בטוח ונראה כמי ששמע נאום תוכחה ומתקשה להיפטר מתחושת האשמה. מתחת לשפמו עיקם מעט את פיו. הנוכחים בחדר השתתקו עוד לפני שהורה להם בידו לשבת.

"אני מתנצל, אבל בן גוריון העיר אותי בארבע בבוקר," שרתוק התיישב בראש השולחן. "הוא צלצל שוב לפני כחצי שעה, מעולם לא שמעתי אותו נסער כל כך. נודע לו שהבריטים רוקמים מאחורי גבינו מזימה, ושהערבים הצליחו לגרום לכך שנציגי פרו וצ'ילה יצביעו נגדנו." הוא זרק מבט קצר לעבר משה טוב, ששילב ידיים על חזהו והקשיב בשקט לדבריו. "הזקן טען שהדיווחים האופטימיים שלנו על ניצחון בהצבעה אינם מציאותיים. חברים, הייתכן שאיננו מודעים למה שקורה באמת?!"

"מה זה 'נודע לו', זה זסלני," נזעק וולטר איתן, וחלק מהיושבים סביב השולחן המהמו בהסכמה. "הוא בחרדה מתמדת ומשגע את בן גוריון או סתם מחרחר ריב."

איתן לא רחש חיבה יתרה לעוזרו של בן גוריון. תהום עמוקה הפרידה בינו, יקה שנולד במינכן, למד מדעי הרוח באוקספורד וראה עצמו כדיפלומט, ובין זסלני, חתול ביבים וערביסט שלא הייתה לו כל בעיה לעבור על כללי הטקס בדרכו למטרה. מעודד מהסכמתם של חלק מהנוכחים, הוסיף איתן שזסלני בטוח שאם יגמד אחרים יזכה בתשומת לב לעצמו.

דוד הורוביץ, ממקימי ארגון "השומר הצעיר" וממייסדי קיבוץ "בית אלפא", קירב את פיו לאוזנו של שרתוק שישב לשמאלו, ולחש לו משהו. הורוביץ, שנחשב ליד ימינו ולאיש סודו של שרתוק, ביקש ממנו שלא יניח לדיון לגלוש לפן האישי. שרתוק ניסה להרגיע בידיו את הדרמה שהחלה מתפתחת בחדר שהנוכחים בו עבדו יום ולילה, כדי לשכנע את נציגי אומות העולם להצביע בעצרת בעד הצעת החלוקה. איש מהם לא התייחס לערכה המוחלט של הטענה — פרו וצ'ילה יצביעו נגד.

"חביירים, חבל על האנרגיה," אמר הורוביץ. הוא דפק פעמים אחדות על השולחן ושתק לאחר שהבין שדיון ענייני כבר לא יתנהל במקום.

שרתוק התלחש ארוכות עם אוברי איבן, סגנו הלא רשמי, שישב משמאלו וצחק מדי פעם לשמע דבריו. הורוביץ הבין שהשניים עברו ככל הנראה לעולם משלהם, מה שאִפשר לאחד מחברי המשלחת לטפוח לעצמו על השכם ולטעון שליבריה תצביע בעד הצעת החלוקה אך ורק בשל מאמציו. כשהבין שלמרות ההמולה חלק מיושבי השולחן מקשיבים לו, התפאר בהצלחתו האישית להשפיע על המיליונר היהודי־אמריקאי פיירסטון, אותו איל צמיגים אגדי. בזכותו צלצל פיירסטון ישירות לנשיא ליבריה, איים עליו בחרם וגרם לו לשנות את עמדתו ולהצהיר שיתמוך בהצעת החלוקה.

"מויסס, אנחנו יודעים מה יצביעו פרו וצ'ילה?" פנה שרתוק למשה טוב, חבר המשלחת, שגדל בארגנטינה והקים בוושינגטון בשנת 1946 את האגף הלטינו־אמריקאי של הסוכנות היהודית, וניהל אותו ביד רמה. טוב היה מהבודדים בחדר ששתק ולא הסכים להשתתף בחגיגת לשון הרע.

"אני בקשר יום־יומי עם נציגי פרו וצ'ילה," ענה טוב. "למיטב ידיעתי, שתי המדינות עדיין לא החליטו כיצד תצבענה. חוזה ארקא הארגנטיני טוען שהמדינות הקטנות תצבענה בעד, אם תראינה שברזיל וארגנטינה תומכות," והוסיף בתמימותו כי ארקא הצהיר בפניו שהוא בעד היהודים, ואף העביר המלצה ברוח זו לבואנוס־איירס. "לאמריקה הלטינית יש לא פחות מעשרים מדינות," ציין ופנה לשרתוק, "משה, אתה יודע כמה קשה לכסות בו זמנית כל כך הרבה מדינות."

אחד הנוכחים ניסה לומר שבן גוריון מושפע מדי מזסלני, אך הורוביץ קטע אותו. "חבר'ה, קחו את הדברים ברצינות. בן גוריון אינו פזיז. ראובן הוא איש רציני, ואנחנו לא יודעים הכול," הוא הפנה מבטו לשרתוק, "צריך לברר בדיוק על מה זסלני מדבר."

"קבעתי שיחה עם בן גוריון מאוחר יותר, כשאצלם ירד הערב," אמר שרתוק. "אני מניח שהוא יפרט ונהיה חכמים יותר. הרבה יותר."

בדרך לקהיר

"לאל עריש," אמר זסלני. "עדיף שתיסע דרומה לכיוון חברון, זה יקצר לנו את הדרך."

גפני הציץ במראה וחזר להביט בכביש. זסלני השתרע על המושב האחורי, נאנח ואמר, "ראובן, אתה היחיד שאני יכול לשתף. הפעם אנחנו בצרות צרורות."

"אני מבין שזה קשור לאנגלטון," אמר גפני, "אבל למה אנחנו בדרך לקהיר?"

זסלני נע באי שקט. השאלה הישירה מדי גרמה לו להתקפד. "אספר לך מה שאפשר," אמר לבסוף וגפני הנהן בהסכמה. "אתה זוכר את קלייטון? הנחש הזה יושב כמשקיף בליגה הערבית, מקים את כל העולם הערבי נגדנו ו... אי אפשר לומר שהוא לא מצליח. כבר בתחילת השנה הוא גיבש קואליציה בין ירדן, עיראק־סוריה ולבנון כדי שיפלשו לצפון הארץ, ונכשל. הנחש הפגיש בין האפיפיור לבין עורך דין ממולח מפקיסטן שהונה אותו."

זסלני המשיך וסיפר על הדרך שבה הונה הנציג הערבי, עורך הדין זפרוללה חאן, את הכס הקדוש והילך עליו אימים. "חאן שכנע את האפיפיור שהציונים מתכננים להלאים את ירושלים ושתהיה מלחמת ג'יהאד, ושהוא, כנציג הערבי, לא יכול לערוב לחיי הנוצרים ולשלום נכסי הכנסייה. לכן, הדרך היחידה להימנע ממלחמה היא להצביע נגדנו באו"ם."

"אז מה יש לך לחפש אצל קלייטון בקהיר?" תמה גפני. "אתה תהפוך אותו לציוני?"

"על זה עוד מוקדם לדבר," ענה זסלני בחצי חיוך, "אבל בינתיים הכס הקדוש הצליח לעשות לנו נזק לא קטן. די ברור שכל הקתולים מאמריקה הלטינית יצביעו נגדנו. כרגע אנחנו בטוח מפסידים בהצבעה."

גפני הנהן ושאל אם החברים בניו יורק, אותם נציגים של הסוכנות היהודית, כמו משה שרתוק, אבא איבן ודוד הורוביץ, לא הבחינו בדבר יוצא דופן. זסלני מלמל משהו לא מובן והביט מהחלון שממנו נראו בתיה הצהובים של פאתי חברון. גפני הכיר וידע היטב מתי זסלני מעדיף למלמל, והחליט שלא להציק לו בשאלה נוספת.

הדרך התפתלה, גפני גלש מערבה לעבר בית ג'וברין, וכשדמיין שראה את הים הכחול מול עיניו, יצאה מפיו קריאת התפעלות. זסלני, שעיין באותה העת במסמכים, הרים את עיניו לשנייה, נשם את האוויר ואמר, "טוב, אני מקווה שנגיע לאל עריש לפני שיסגרו לנו את המעבר."

תור ארוך מאוד של משאיות השתרך לפני מעבר הגבול באל עריש. השמש החלה לרדת אל הים ושוטרי המחסום המצרי עבדו בעצלתיים. נהגי המשאיות חיכו מחוץ לכלי הרכב והתקדמו מדי פעם מספר מטרים לעבר נקודת הבדיקה ונעצרו. גפני עמד אחרי אחת המשאיות, וכעבור שתי דקות שבהן הטור לא זז, שמע מאחור את קולו השקט של זסלני, "ככה לא נעבור." הוא פתח את דלת המכונית, יצא והחל ללכת ברגל קדימה, מסמן לגפני לעקוב אחריו בשולי הכביש ולעצור במקום.

זסלני צעד לצד טור המשאיות אל עבר המחסום. הוא נעצר ליד אחת המשאיות והחל לשוחח עם הנהג. לאחר דקה עלה על המדרגה שליד פתח דלתו של הנהג, הביט לכיוונו של גפני, ובתנועות ידיים נמרצות סימן לו להתקדם לעברו.

גפני נסע במהירות במקביל לטור המשאיות ונעצר לצידו של זסלני. כשהטור התקדם, זסלני נכנס למכונית, הודה לנהג המשאית שאפשר לו לעקוף אותו ואמר, "זה עלה לנו כמה גרושים, אבל משתלם. הדרך לקהיר פתוחה."

השוטר המצרי שבדק את כלי הרכב לפני מחסום הברזל, לא שמע את זסלני. הוא הכניס את ראשו לחלון המכונית, וגפני הושיט לו את תעודות המעבר ואת הדרכונים. לאחר שהביט באחת התעודות, ניכר היה שמשהו מטריד את השוטר. הוא בחן אותן בקפידה, הפך שוב ושוב בתעודת המעבר של גפני ואמר באנגלית רצוצה, "נוט גוד."

"פי משאקל אישי?" יש בעיה כלשהי? שאל אותו זסלני בערבית.

"התעודה של הנהג לא טובה. מסתיימת מחר."

זסלני הבטיח לו שגפני נכנס היום ויצא למחרת בבוקר. השוטר התלבט, ביקש סליחה וניגש להתייעץ עם קצין בריטי. הקצין, ג'ינג'י לבנבן, שאפו נצרב קשות מהשמש, ישב על כיסא עץ בפתחו של אוהל הודי ופיקח מאחור על עבודתם של שוטרי המחסום. הוא עיין בתעודות המעבר, דפדף בדרכונים ולא מצא על מה המהומה. השוטר המצרי ניסה להסביר לו בתנועות ידיים, עד שפקעה סבלנותו של הקצין. הוא רשם משהו ביומנו כלאחר יד, החזיר למצרי את התעודות והורה לו לשחרר את המכונית לדרכה.

המחסום הורם, גפני לחץ על דוושת הבנזין והמכונית גלשה דרומה, עמוק אל מדבר סיני. הערב החל לרדת, זסלני קרא מסמכים ונמנם. גפני עקב במראה אחר מלחמתו בעייפות.

"ראובן, גיי שלופן," קרא לעברו, "יש לנו עוד דרך ארוכה עד קהיר, עדיף שתנסה לתפוס תנומה. המסמכים יחכו."

זסלני הניף את ידו בביטול, "אני ערני לחלוטין."

כעבור דקה נשמט ראשו על חזהו וגפני חייך. שקט של לילה ירד על המדבר. פנסי המכונית האירו את הדרך בצבע צהבהב. הכביש המשובש טלטל את המכונית שוב ושוב והעיר את זסלני. מרחוק נראתה נקודת אור בודדה שסנוורה את גפני וקרבה במהירות למכוניתם.

"ראובן, תראה!" צעק גפני בבהלה.

זסלני הזדקף במושב האחורי והתבונן בחשש בנקודת האור שגדלה מול עיניו.

"גפני, האט והתכונן לרדת מהכביש," קרא זסלני בקול רם בניסיון להתגבר על רעש חזק שבקע מהעצם המתקרב.

שניות אחדות לפני מה שנראה כהתנגשות בלי נמנעת, הכה צפצוף ארוך וצורמני את עור התוף באוזניהם של השניים. גפני בלם והסיט את ההגה ימינה כדי למנוע תאונה. זסלני עצם את עיניו. הוא היה משוכנע שהעצם המסנוור עומד להתנגש בהם. כשפקחן שוב, ראה מולו אופנוע שחור בעל סירה, של הצבא הגרמני. לשבריר שנייה הבחין בפני הנוסע שישב בסירת האופנוע, אחז במראה וצרח באקסטזה. המכונית היטלטלה ונעצרה בחריקת בלמים. זסלני יצא בעקבות גפני שנשען בגבו על צידה האחורי של המכונית, התנשם במהירות והביט באופנוע המתרחק ונעלם באופק.

אם תרצו אין זו אגדה

"מה זה היה?!" שאל זסלני. "הוא ניסה להרוג אותנו? להוריד אותנו לתעלה?"

גפני, שנראה כמי שכפאו שד, המשיך להביט אל האופק ושתק. זסלני הבין שמחמת הטראומה שחווה הוא אינו יכול להוציא מילה מפיו, ועל כן החל לספר לו על הדרך שעברו מירושלים, ושאל אם הוא זוכר זאת. גפני הנהן בראשו. זסלני המשיך לספר לו על הדרך ועל הפקק במעבר אל עריש, ולאט לאט הגיע עימו לאירוע שקרה דקות בודדות קודם לכן — מול האופנוע והסירה. הוא תיאר לו בפרוטרוט את ההתרחשות, וגפני השיב בהינד ראש שהוא זוכר.

"מה אתה רוצה לעשות עכשיו?" שאל זסלני.

גפני נכנס ללא אומר לפונטיאק השחורה והתיישב בכיסא הנהג. "התעוררתי לגמרי," אמר והתניע את המכונית. זסלני פלט אנחת רווחה. "עכשיו אני יכול לנהוג במשך שבוע בלי לישון," הוסיף גפני לאחר מספר דקות של שתיקה.

זסלני הנהן בראשו, וגפני, שמעולם לא גילה לבוס את צפונות ליבו, הרגיש שמשהו הותר ונפרם בחזהו והחל לדבר בשטף. התקרית שכמעט עלתה לו בחייו עוררה בו צורך לשתף את ראובן בחששותיו שלו מהעתיד לבוא.

"אתה לא חושש מהמלחמה?" שאל והביט במראה. "ראובן, אני ממש חרד ולא מצליח לישון בלילות האחרונים."

"אתה דואג," אמר זסלני.

"אני פשוט זוכר שאמרת לי שקודם נילחם בבריטים, ואחרי שהם יצאו נצטרך להילחם בערבים על עצמאותנו. אני מסתכל גם עליך וגם על בן גוריון, ושניכם נראים לי בטוחים מאוד במה שאתם עושים. גדעון שלי משרת במחלקה הערבית וסיפר לי עד כמה גדולה השנאה כלפינו בקרב ערביי לוד ורמלה, ולמעשה בכל מקום שבו הוא מתארח," גפני שתק וחיכה למוצא פיו של זסלני, אולם הוא שתק.

"הוא יודע שמתכננים לשחוט אותנו אחרי שהבריטים יצאו. אתה לא חושש, ראובן?"

"בסוף אנחנו נכה אותם שוק על ירך," השיב זסלני. "בטח שאני חושש. יישפך כאן הרבה דם, אבל אנחנו הרבה יותר מאומנים מהם. הערבים של לוד, רמלה ויפו הם לא צבא מאומן. מדובר בכנופיות או בפלאחים קשי יום שיודעים לירות, ולא בצבא מקצועי. הם יעשו לנו צרות, אבל אין להם יכולת להתארגן ולרכז כוח. לנו יש. אין להם יכולת להילחם במסגרת פלוגה, גדוד, אין להם פיקוד. אתה יכול להשוות אותם לפלמ"חניקים שלנו?"

גפני שתק. התשובה לא כל כך הרגיעה אותו. "אתה שומע את האיומים מסביב," אמר לאחר התלבטות, "מה יקרה אם מדינות ערב יבואו לעזרתם? הסורים, הלבנונים, העיראקים והמצרים... מה יהיה אז?"

זסלני נאנח קלות. מה ישיב? מחד, הוא רצה שגפני ירגיש בטוח, ומאידך, הוא ידע היטב שאם ישתף אותו בסוד הגדול על 'מכון ז'', זו עלולה להיות טעות הרת גורל. אז כמו שנהג לעשות בכל הזדמנות שבה לא רצה להשיב, הוא מלמל משהו לא מובן. וגפני, שהכיר את זסלני כמו את כף ידו, נעץ בו מבט חוקר.

"בן גוריון לא חושש מטבח? משואה שנייה?" שאל גפני.

המילה 'שואה' גרמה לזסלני לנוע בחוסר סבלנות. "אם הלגיון הירדני יפלוש, אנחנו נהיה בבעיה, אבל," הוא הרים את קולו והשתהה בהפוגה דרמטית, "זכור שהערבים כאן בארץ לא מעניינים אף חייל סורי, וגם לחיילים המצרים לא בדיוק מתאים להילחם במלחמה שאינה שלהם. יישפך כאן הרבה דם אבל ננצח, אין לנו ברירה."

גפני הנהן בהסכמה וזסלני שמח בליבו על שהניח את דעתו ונמנע מלשתפו בסוד הקרוי 'מכון ז''. המכונית המשיכה בנסיעה אל תוך הלילה השחור, וזסלני הרהר בשיחה שבה הגיעו בן גוריון והוא לאותה מסקנה שאליה הגיע אברהם ("יאיר") שטרן, מייסד ארגון הלח"י, שנים רבות לפניהם — הבריטים הם האויב.

"מדוע לא ימשיכו הבריטים במדיניות הספר הלבן?" שאל את הזקן והתעמת עימו עד שהצליח לשכנעו בכך שהבריטים, בהיותם אימפריה, לא יוותרו על המנדט מרצונם, ולכן לא ישנו את יחסם ליישוב היהודי, וימנעו עלייה גם בתום מלחמת העולם השנייה.

"אם כך, צפוי לנו עימות כפול. ראשית עם הבריטים ולאחר מכן עם הערבים," פסק בן גוריון.

באותה נשימה הם החליטו שמדובר בשתי מערכות שהיישוב בארץ יוכל לעמוד בהן אך ורק בסיוע של יהדות העולם. במאי 1945, בעת שהתקיימה השיחה המכוננת בין השניים, ליקקה יהדות אירופה את פצעיה. "רק יהדות ארצות הברית תוכל לסייע," אמר זסלני, ובן גוריון החליט שיש לפעול לאלתר ולהכין בחשאי את כל הנחוץ לניהול מלחמה לאחר שיסולקו הבריטים מהארץ. "בדוק מה אנחנו צריכים למלחמה שתבוא. הכן רשימה," פקד עליו.

זסלני, שחשב תמיד צעד קדימה, החליט לארגן פגישה חשאית, מוקדם ככל האפשר, עם מנהיגי יהדות ארצות הברית. "עם כל הכבוד לרשימות המכולת, אנחנו צריכים ממון," אמר לבן גוריון והגדיר בפניו את מערך הפגישה. "אתה תציג בפניהם את חזונך, שלפיו אפשר להקים מדינה יהודית בארץ ישראל בעזרתם בלבד. אני אתווה בפניהם את הדרך לניצחון ואציין את האמצעים הדרושים לנו. ו...אליעזר ידבר על הכסף," סיכם בחיוך וקיבל את הסכמתו.

וכך, באחד ביולי 1945, בטרם מלאו חודשיים מתום המלחמה, הגיעו בן גוריון, זסלני ואליעזר קפלן, איש הכספים של הסוכנות, לבית פרטי ברחוב חמישים ושבע בניו יורק. שם, בביתו של רודולף סונבורן, התכנסו שבעה־עשר יהודים אמריקאים עשירים שהוזמנו באופן אישי למפגש הסודי. בהתרגשות רבה האזינו לבן גוריון שפרש את חזונו ואמר להם, "אם תרצו אין זו אגדה." אחריו עלה זסלני ולא כיחד דבר בתיאור המערכה הגדולה והעקובה מדם הצפויה ליישוב. עיניהם נצצו כשהבהיר להם שהיישוב היהודי יעמוד במערכה מבחינה צבאית, אך ורק אם יקבל סיוע כלכלי.

אחרי שזסלני סיים את דבריו, פנה המארח רודולף סונבורן אל בן גוריון והתנצל על כך שבמהלך דבריו התייעץ בלחש עם מספר חברים. "אנחנו מבטיחים לגייס כל סכום שיידרש כדי להגשים את החלום," אמר בקול צלול. אחר כך לחץ את ידיהם של שלושת האורחים מארץ ישראל, וביקש מאליעזר קפלן לפרט בפניהם כמה כסף יידרש להם כדי לרכוש את הנשק ואת הציוד הנחוץ לניצחון בעימות המתקרב מול כלל צבאות ערב.

במשך שמונה שעות רצופות גמעו אילי ההון היהודים את תשובותיו החותכות של הזקן, ובשעה חמש לפנות בוקר החליטו פה אחד להקים את "מכון סונבורן", ארגון התנדבות שפעל ברחבי ארצות הברית. הארגון גייס מיליוני דולרים ופעל בחשאי לרכישת הציוד והנשק הדרושים לניצחון במערכה.

"מה קורה עם מכון ז'?" שאל אותו בן גוריון לאחר חודשיים, וכשראה שזסלני לא ירד לסוף דעתו, הבהיר לו, "החלטתי שהפרויקט הסודי שנולד ביוזמתך ייקרא 'מכון ז'' על שמך.''

יותר משנתיים שהוא מלווה את הפרויקט החשאי. כמה אנרגיה ותושייה נדרשה מאותם תורמים ופעילים, שנזהרו מאוד שלא לעבור על החוק כאזרחים נאמנים לארצם מולדתם. רק הבור בכביש שאליו נכנס גפני והמכה שספגה המכונית קטעו את הרהוריו והחזירו אותו למציאות. גפני נבהל מצרחת חישוקי הברזל של גלגלי המכונית שפגעו בכביש, וזסלני? המכה טלטלה את ראשו ומיד כשהתייצב שאל את עצמו, כיצד תיראה הפגישה עם בריגדיר קלייטון.

בינו לבינו טיכס זסלני עצה באשר לדרך שבה יצליח לחלץ מהשועל הערמומי מידע חדש ועדכני על פטרון האומנות. בהכירו את בריגדיר קלייטון ואת אופיו הג'ינג'י, היה זסלני בטוח בכך שפטרון האומנות עדיין מצוי על הכוונת של הקצין הבריטי, לא בשל היותו איש מודיעין שאוסף כל מידע לעת צרה, אלא בשל היותו פטריוט בריטי שנפגע מהפטרון ומהתנהגותו ונשבע להכות בו בכל עת שיוכל. ג'ינג'י נשאר ג'ינג'י, חשב זסלני לעצמו. אם יש לו חומר עדכני על הפטרון, קלייטון ודאי שומר אותו ליום פקודה.

הבדידות על הכביש, השקט מסביב והלילה השחור עשו את שלהם. זסלני נרדם והתעורר לשמע קריאת ההתפעלות של גפני — "סוף סוף!" — למראה הילת האור של הבירה המצרית מעבר לאופק.