המסע לחלום

1 בית אמא ואבא

נולדתי טרם זמני, פג. בן למשפחה שכולה. שנה לפני לידתי נפטר אחי הבכור, אהרן, ממחלת הסרטן. הוא היה רק בן שש. לא פלא שאמא פרשה עלי כנפיים דאגניות מרגע לידתי ב־19 ביוני, 1944. אמא היתה בת ארבעים כשילדה אותי, גיל מופלג להורוּת באותם ימים. כאילו כדי להצדיק את פחדיה של אמא הייתי ילד חולני מאוד, רזה, חסר תיאבון, צריך היה להסיח את דעתי כדי לשכנע אותי לאכול. מעת לעת נקטו הורי פעולת הסחה. אחד ההורים היה יוצא איתי לנסיעה באוטובוס, קו 4 שחרש את כל העיר. במהלך הנסיעה התפתיתי לאכול אך בתחנה האחרונה הקאתי הכול.

נולדתי בבית חולים עזרא, קרוב לבית, בקצה רחוב הלל, לא רחוק מרחוב בלפור שבו נדרס למוות סבי, יונה פיפרברג, בדרכו לתפילת שחרית. קראו אותי על שמו.

הורי, אטל ושרגא־פרד פיפרברג, היו אנשים קשי יום. הם עלו ארצה בשנת 1933 והתיישבו בחיפה, עיר שבאותם ימים לא היתה גן של שושנים.

אבא נולד בקלן שעל שפת הריין בגרמניה. אף שהיה מראשוני עליית היֶּקים, בעצם לא היה כאן. הוא במזרח, ולבו בפאתי מערב. הארץ, אנשיה ושפתה היו זרים לו, והוא לא ניסה להתקרב אליהם. כיֶּקים רבים אחרים, טוב היה לו בחממה הגרמנית, והוא התבצר בגעגועיו לארץ מכורתו. כאשר דיבר איתי גרמנית בפרהסיה פיללתי להיעלם כאן ועכשיו מחמת הבושה, והשבתי לו בעברית, דווקא, שפה שלא הבין. אך הוא קלט את המסר: אין משיחין גרמנית בחוצות העיר. בשנות החמישים המוקדמות עדיין היתה טראומת השואה טרייה וכואבת, וההוויה הישראלית־צברית התריסה כנגד כל מה שהזכיר את הרוצחים.

שרגא ואטל פיפרברג — צילום מיום החתונה

אבא עזב את קלן, עיר הולדתו, אף שהיתה לו משרה בכירה בבית כל־בו גדול. מדוע עזבו הורי את גרמניה מוקדם כל כך, שנה לפני עלייתו של היטלר לשלטון? אינני יודע לבטח. מעולם לא דיברנו על כך. הורי לא סיפרו ואני לא שאלתי. אני אפילו לא יודע כיצד התוודעו זה לזה, בימים ההם לא שאלו. ידוע לי רק שאבא הכיר את אמא בקרקוב שבפולין, לאחר שעזב את גרמניה.

מפי הורי למדתי שאבא לא בא מבית ציוני, ולא היה פעיל בתנועות הנוער הציוניות בגרמניה. מדוע עזב כה מוקדם? משום שהימים היו ימי סערה פוליטית בגרמניה, משום שהאנטישמיות הרימה ראש, ואולי משום שמישהו יעץ לו — איני יודע מי — שמוטב לארוז את המיטלטלין ולצאת. כל עוד אפשר.

בארץ חיכו לו חיים קשים, תסכולים, קשיי פרנסה, הלם תרבותי, חולָיים, ומעט מאוד נחת.

הוא מצא את פרנסתו כנהג, חורש במשאית האדומה שלו את הכבישים הצרים של ארץ ישראל הקטנה בהובלות מזדמנות, יוצא עם שחר וחוזר בשעת ערב מאוחרת. כשהיתה ירושלים מחוז חפצו, נזקק ליום נסיעה שלם, עם הפסקות מתבקשות ב"האף־וֵיי־האוס" (בית אמצע הדרך) בבנימינה ובתל אביב. במעלה הדרך התלולה והצרה לירושלים נאלץ להמתין שעה ארוכה למכוניות הבאות ממול. לפחות לא היו בעיות לינה. המשפחה הרחבה שלחה זרועות גם לירושלים, וכך יכול להתארח כל פעם אצל מישהו אחר מבני המשפחה. והם עשו כן בנפש חפצה. הדוד פרד היה אהוב עליהם.

בדרך חזרה מירושלים נהג לקפוץ לאיכרים בכפר מל"ל, לקנות עופות, לבקשתה המיוחדת של אמא, "כי שם זול יותר." אני לא בטוח שאכן כך היה, אבל אבא נהג להתרברב שקנה אותם בחצי מחיר. אמא קפצה על המציאה וחילקה אותם בנדיבות לשכנים, בנימוק המוחץ שהם עלו "כלום כסף."

בתום יום העבודה החנה אבא את המשאית בהמשך הרחוב שלנו, בקטע שטרם נסלל, שם הצטרפה לשורה ארוכה של משאיות שלא מצאו את מקומן ברחובות הצרים של הדר הכרמל.

התראינו כמעט רק בסופי שבוע, היות שאת ימי השבוע עשה בדרכים. אחר הצהריים, קודם כניסת השבת, עמד בכניסה לבניין וחטב בולי עץ, חומר בעירה למקלחת החמה של ערב שבת. נמנינו עם המעטים שהסיקו עדיין בגזרי עץ. משפחת לזר, השכנים שליד, כבר היו מתקדמים יותר; הם השתמשו בנפט לחימום.

כשהתפנה אבא מן הכורסה ומקריאת "ידיעות חדשות", עיתון בשפה הגרמנית, הצטרפתי אליו לתפילות השבת בבית הכנסת הסמוך, "אוהל יעקב", ואחר כך היינו מתיישבים לסעודת ליל שבת.

היינו בית מסורתי. אמנם אבא לא היה מחנך דגול, אך הוא הצליח להחדיר בי את האהבה ליהדות, בזכותו נכנסתי בשערי בית הכנסת בלא להרגיש דחליל. ערכי היהדות והמנהגים שקיבלתי בבית מלווים אותי עד היום. אנחנו עורכים קידוש כל ליל שבת, וקוראים במעמד זה את איגרת הרמב"ן — "וכאשר תתנהג במידת הענווה להתבושש מכל אדם, ולהתפחד ממנו ומן החטא — אז תשרה עליך רוח השכינה וזיו כבודה, וחיי העולם הבא." בבית הכנסת בשכונת מגורי יש לי מקום קבוע, ואף תרמתי לו ספר תורה על שם הורי.

עם אבא

עם אמא על המרפסת

אמא התמסרה לעבודות הבית. את מסלול ההכשרה לכך סיימה בהצטיינות יתרה עוד כשהיתה ילדה, כשנהפכה לעקרת בית במשרה מלאה מאוד והיא בת פחות משמונה־עשרה.

שורשי משפחתה של אמא, משפחת איסלר, נטועים עמוק בשדות הכפר ז'שוב שבדרום פולין. אהרון וחיה, סבא וסבתא שלי, היו איכרים, בעלי חווה חקלאית. הם אהבו ילדים, והביאו לעולם עשרה, שבע בנות ושלושה בנים, כל שנתיים ילד. הגדולה טוניה היתה בת עשרים כשנולדה אחותה הקטנה, בת הזקונים אסתר. אטל, אמא שלי, היתה הבת השנייה.

אהרון וחיה נפטרו בשנות העשרים ממחלות, והשאירו אחריהם את החווה ועשרה ילדים. טוניה מיהרה להינשא ועברה לקרקוב. כך היתה אטל, אמי, לראש המשפחה, והיא בת שמונה־עשרה בלבד.

בעיירה הסמוכה לכפר חיו בשנות השלושים של המאה הקודמת כעשרת אלפים יהודים, כארבעים אחוזים מן התושבים. על אף גודלה של הקהילה, הסתגרו היהודים בדל"ת אמותיהם ולא התערבבו בשכניהם הגויים.

והנה אירע הגרוע מכול דווקא במשפחתה של אמא.

אחותה גיזה, בת שמונה־עשרה, צעירה יפהפייה שזה עתה התייתמה משני הוריה, מצאה ניחומים בזרועותיו של שוטר המקוף הקתולי. חטא בל יכופר בעיני הקהילה.

בוקר אחד ברחה גיזה לכנסייה וביקשה להתנצר כדי להינשא לאהובה. הכנסייה התנתה את הסכמתה בתרומה נדיבה. גיזה היתה כמובן חסרת־כול, אך היא לא היססה ואילצה את אטל, אמי, לחלק את נכסי המשפחה בין עשרת הילדים. היא זכתה בנתח שמן, אחת החלקות הטובות בחווה, ומכרה אותה במחיר טוב לאחד מעשירי העיירה.

אמא לא סלחה. האישה הענוגה הזאת, החפה מכל כעס, הטילה חרם על אחותה, וכך עשו גם יתר בני המשפחה. הם ישבו עליה שבעה ועשו קריעה. כל מי שלא הלך בתלם הוחרם באותם ימים ולכן, אף שאמא ובני משפחתה התנערו מן האחות שיצאה לרעות בשדות זרים, הטילה הקהילה היהודית חרם על כל בני המשפחה והם נאלצו לעזוב את ז'שוב ולעקור לקרקוב, מרחק כמאה וחמישים קילומטרים מערבה.

לא מפיה של אמא שמעתי את הסיפור הזה. היא הסתירה אותו מפני. היא פשוט ויתרה על גיזה כאחות. רק בבגרותי, כשכבר הייתי סטודנט, סיפר לי דודי יאנק את סיפור המעשה. נצרתי אותו.

דודי, יאנק איסלר, היה הדוד הנערץ עלי. משפטן, איש אשכולות בעל כהונה רמה, רשם האגודות השיתופיות. כשלמדתי באוניברסיטה העברית ביליתי שעות רבות בביתו. לימים ירשתי את כל הספרייה המשפטית שלו.

הודות ליאנק נחשפתי בסופו של דבר לסיפורה הדרמטי של גיזה, מהדורה חוזרת לסיפורה של חווה, בתו השלישית של טוביה החולב.

שנים רבות לא ידענו דבר על אודותיה, לא היה לנו מושג שאחת מן הדודות חיה כנוצרייה בפולין. אילו תלוי היה העניין באמא, גם לא היינו יודעים. אבל כאן נכנסה לתמונה הדודה רוז'ה, ויצרה תפנית דרמטית בעלילה.

רוז'ה היתה היחידה ששמרה על קשר עם גיזה, האחות שהתנצרה. היה זה קשר רופף, בעיקר מכתבים עם דיווחים יבשים על קורות המשפחה. בשנים הקשות של הקומוניזם שלחה חבילות מזון. כל השנים שמרה על קשר, אך לא סיפרה לאיש. התברר שרק שנה לפני מותה כינסה גיזה את שני בניה ונשותיהם וסיפרה להם על יהדותה.

בסוף שנות התשעים הצלחתי, לגמרי במקרה, לשים יד על מספר הטלפון של מארק פאוולובסקי, בנה של גיזה שנפטרה שנתיים קודם לכן. הצטרפתי למשלחת של חברי כנסת שיצאה בשנת 1998 למצעד החיים באושוויץ, ובראשה ראש הממשלה בנימין נתניהו. ישבתי במטוס ליד חברי, שבח וייס, סיפרתי לו דרך אגב שיש לי משפחה בפולין ושאיני יודע איך מגיעים אליהם. הוא לא אמר מילה, אך למחרת נתן בידי את כתובתו של מארק בלודז' ואת מספר הטלפון שלו. נדהמתי. איך עלה הדבר בידו? שבח סיפר שניצל את הקשרים הטובים שהיו לו בשירותי המודיעין של פולין.

התקשרתי אל מארק וקבענו להיפגש. נסענו במונית, מרחק שלוש שעות נסיעה, מוורשה ללודז'. אשתו של נהג המונית, דוברת אנגלית, הצטרפה לנסיעה ושימשה לי מתורגמנית.

אף שהיתה בידי הכתובת, לא הצלחנו למצוא את הבית. הרחוב ארוך ואפור, והבית כאילו נעלם. המונית נעצרה כל כמה מטרים, הנהג ניסה לשאול על אחד מארק פאוולובסקי, אבל למעטים שפגשנו ברחוב לא היה מושג ירוק מי האיש והיכן למצוא אותו. היו אלה שיכונים קומוניסטיים רבי קומות ורבי דיירים. לך תמצא את בן דודתך.

ואז, לפתע, מתוך האפרוריות המדכאת, רץ לעברי גבר קירח, מזוקן, וקרא בקולי קולות: "יונה! יונה!" הוא זיהה אותי מן התמונות ששלחה רוז'ה. התחבקנו חיבוק ארוך וחם, כאילו כל החיים חיכינו רק לרגע הזה. מעלית רעועה העלתה אותנו לקומה השתים־עשרה של אחד הבניינים. בכניסה לדירה קיבלה את פני תמונת החתונה של רבקה ושלי, תלויה על הקיר. התברר שבעוד אשר הפלג הישראלי של המשפחה שמר על הנתק, גיזה שמרה אלבומים ומכתבים, נצרה כל פרט מעברה היהודי. "הוא העריץ אותה ואהב אותה," סיפר מארק על הוריו המנוחים, "ואם היא סבלה מן הנתק המשפחתי, אהבתו אליה חיפתה על כך."

המפגש הזה החזיר אותי אל אמא ומשהו לא הסתדר לי לפתע. איך קרה שאמי, אישה נעימת הליכות וטובת לב, רודפת שלום ופשרות שרחקה מריב, דבקה בנידויה של אחותה ולא הרפתה עד יומה האחרון? ייתכן שיציאתה של גיזה לשמד היתה כה טראומטית עבורה עד שלא נמצא לו מקום בעולם הרגשי שלה?