המסע

בבוקר קיצי אחד בשנת 1992 התעוררתי, והבנתי כי לא אוכל עוד להמשיך לעצום עיניים. בטני לא חדלה לגדול בחודשים האחרונים, ולא יכולתי להמשיך להתכחש עוד למציאות. משהו בתוכי ידע שבגופי קורה דבר חמור, שהגיע הזמן להתמודד איתו. אבל ראשית היה עלי להתמודד עם מה שהרופאים יאמרו.

זה היה קשה, כי לא רציתי להאמין שמשהו יכול להשתבש אצלי.

לכאורה עשיתי הכול כמו שצריך: עסקתי ברפואה הוליסטית למעלה משתים-עשרה שנים, והייתי מודעת לענייני בריאות עד כמה שאפשר; התזונה שלי היתה על טהרת הצמחונות, אכלתי רק מזונות בריאים ומוצרים עתירי-סיבים, מינרלים וויטמינים; שתיתי רק מים מינרליים וקפצתי על טרמפולינה מדי יום; גרתי בקוטג' על שפת הים במאליבו שבקליפורניה, ונשמתי אוויר-ים צח.

יתרה מזאת, בזכות עבודת ההתפתחות האישית שעשיתי במשך השנים, לא הייתי צריכה להתאמץ כדי לנתב את מחשבותי לאפיקים חיוביים - זה קרה באופן טבעי. חשתי סיפוק רב בנישואי, מאושרת באהבתה של בתי ואסירת תודה על עבודתי, שכללה הנחיית סדנאות בכל רחבי העולם - סדנאות שבהן השפעתי על אנשים אחרים ועל בריאותם. חיי היו בדיוק מה שרציתי.

מאז ומעולם השתתפתי ולימדתי בסמינרים ובסדנאות שעסקו בריפוי הגוף והרוח. עקרונות של בריאות ורווחה נפשית הנחו את חיי, קיימתי את מה שהטפתי לו.

ולמרות הכול - הבטן שלי הלכה ותפחה, ולא היה מדובר בהיריון.

איך דבר כזה יכול לקרות למי שעושה הכול נכון?

מרוב מבוכה ובושה לא יכולתי להודות, אפילו בפני חברותי הטובות ביותר, בחששות שמילאו אותי. הנה, המומחית שמלמדת אחרים לקחת אחריות על בריאותם - לא מצליחה לסגור את רוכסן המכנסיים הרפויים ביותר שלה.

למעלה מחמש-עשרה שנים אני עוסקת ברפואה אלטרנטיבית וטבעונית, ועכשיו - כשהיה עלי להתמודד עם בעיית בריאות רצינית - לא מצאתי את ידי ואת רגלי בעולם הרפואה הקונבנציונלית. ידעתי שאני זקוקה לבדיקה מקיפה, אך לא ידעתי למי לפנות. מאחר שלא העזתי להתייעץ עם חברותי, הלכתי לחנות הספרים הקרובה. סרקתי את המדפים ומצאתי ספר רפואי העוסק בבריאות האישה. הכותבת התפרסמה כרופאה שאינה ממהרת לכרות איברים - וקיוויתי שהיא הכתובת הנכונה. טלפנתי למשרדה. להפתעתי ולשמחתי נקבע לי תור לעוד שישה שבועות בלבד.

בינתיים תפחה בטני בצורה פתאומית ומשמעותית, והמחזור שלי הקדים מאוד. בלילה שלפני הבדיקה אזרתי אומץ וטלפנתי אל חברתי קת'רין. סיפרתי לה על כל המתרחש, וביקשתי שתתלווה אלי.

למחרת בבוקר, במשרד המרפאה, תקפה אותי בחילה למחשבה מה יגלו הבדיקות. קת'רין ואני ישבנו ופטפטנו, כשאחת לכמה רגעים נשטפתי בגלים של זיעה קרה - היה זה הביטוי הגופני לגלי הפחד והחרדה שאחזו בי. אחרי שעה וחצי של המתנה, הוזמנו להיכנס. הבדיקה הדקדקנית ארכה כארבעים וחמש דקות - שנדמו כנצח. הרופאה לא פצתה פה כל אותו הזמן, ואילו אני ציפיתי למוצא פיה, לגזר הדין.

לבסוף הישירה אלי מבט, ואמרה בקול נעים אך נטול רגשות: "ברנדון, הבטן שלך זהה בגודלה להיריון בן חמישה חודשים. הגידול שלך בגודל כדורסל".

כשניסיתי להבין את דבריה הרגשתי איך הכול בתוכי מתמוטט. עשיתי ניסיון, מסורבל משהו, לקחת את זה בקלות, ואמרתי בבדיחות מעושה: "נו, דוקטור, בחייך, כדורסל?! כדורסל הוא בגודל כזה!" מחווה בזרועותי, אך החיוך שלי נמחק במהירות. הרגשתי טיפשה. הניסיונות שלי להיות מצחיקה לא חיממו את לִבה, והיא ענתה בקור: "את מעדיפה שאקרא לזה כדור מים?" היא החוותה בזרועותיה גודל של כדור מים. "ולא רק שהוא גדול, הוא גם מועך את האיברים הפנימיים שלך. לא הרגשת קוצר נשימה בזמן האחרון?"

נדתי בראשי, ומלמלתי שחשבתי שזה המשקל העודף שהוספתי לאחרונה. היא ענתה שזהו הגידול. החומר הרחמי הזה התפשט מאזור האגן עד בית החזה. היא הראתה על גופי בדיוק את הגודל והמיקום שלו. "הוא לוחץ על הסרעפת שלך, וזה מה שמקשה עלייך את הנשימה. הגידול כל-כך גדול, שאת חייבת להתאשפז עוד היום, כדי להיבדק ולעבור ניתוח."

הרגשתי כאילו שאבו ממני את כל האוויר. ניסיתי שוב, ללא הצלחה יתרה, להקל ראש ולהפחית בחומרת המצב, עד שלבסוף העזתי וביקשתי שתדבר איתי במשרדה.

כשעברנו במסדרון, קת'רין דיברה ללא הפסקה והפציצה את הרופאה בשאלות. נדמה היה שהיא מנסה לפנות לי רגע, כך שאוכל לחזור לעשתונותי. התיישבנו. שאלתי את הרופאה מהי המשמעות של כל זה, ומהן האפשרויות העומדות בפני. ככל שהמשיכה לדבר, נדמה היה שהמסר נעשה מחריד יותר. היתה אפשרות אחת - ניתוח - ובהקדם האפשרי. ככל שהמשיכה ללחוץ נעשה לבי כבד יותר. הרגשתי כמו חיה במלכודת. לבסוף לא יכולתי להתאפק עוד, ואמרתי: "דוקטור, אני לא יכולה לאפשר לך לנתח. אני עוסקת בתחום הגוף-נפש. אני חייבת לנסות לקיים את מה שאני מטיפה לו, לרפא את זה בכוחות עצמי. כמה זמן את יכולה לתת לי?"

היא הגבירה את הלחץ ואמרה שאסור להקל ראש במצב. "ברנדון, את לא מבינה. לא רק שהגידול שלך ענק, אני מוטרדת בעיקר מהדימום שלך. עם כמויות הדם שאת מאבדת, את עלולה למות בתוך ימים ספורים. זה לא מחזור חודשי, אלא דימום פנימי." התחלתי להפציר בה מכל כיוון אפשרי. הרהרתי בכל מה שאמרה, ושקלתי את הדברים. לא רציתי לסכן את חיי, אבל משהו משך אותי. הרגשתי שאני מוכרחה להרוויח זמן. בכל מאודי רציתי הזדמנות לרפא את עצמי בכוחות עצמי.

"ואם אצליח לעצור את הדימום בעזרת היפנוזה טיפולית, או תרופה הומיאופתית, או בדרך טבעית כלשהי? כמה זמן תתני לי?" היא נדה בראשה ונראתה נואשת. בקול שניסה להיות חביב אך הפך לחד ומתנשא, אמרה: "ברנדון, את נראית אישה כנה ורצינית, ואני אפילו מאמינה ברפואה אלטרנטיבית כאשר האבחנה מאפשרת זאת, אבל הגידול שלך גדול מדי, ואין מה לחשוב על כיוון אלטרנטיבי." היא הצביעה על המדפים עמוסי הספרים שניצבו שם כמו חבר מושבעים, ואמרה: "בכל הספרים האלה אין אפילו תיאור מקרה אחד שבו אישה החלימה מגידול בגודל שלך בדרך לא קונבנציונלית. כך שאפילו עם הכוונות הכי טובות בעולם, לא אוכל לתת לך לצאת מפה במצפון שקט. אני רופאה, ועלי להציל חיים. לכן אני דורשת שתתאשפזי כבר היום."

"אבל אם היית מ ו כ ר ח ה לתת לי זמן, כמה היית נותנת?" התחננתי. כך המשיך המשא-ומתן במשך חצי שעה. לבסוף החלטנו שיש לי יומיים לנסות. אם בתוך יומיים אצליח להפסיק את הדימום - יהיה לי חודש ימים לנסות ולרפא את הגידול בדרך שאמצא לנכון. הסכמנו שאם בינתיים התסמינים יחריפו, נפסיק את הניסוי ונפקיד את הטיפול בידי המנתחים.

כשעזבתי את משרדה יכולתי לראות את הדאגה בעיניה, וידעתי שבאמת אכפת לה, אך עם זאת ראיתי שהיא משוכנעת שלא אצליח בשום אופן לרפא את עצמי. "ניפגש בעוד חודש," אמרה בשקט ובטון של מי שיודעת. היא היתה בטוחה שלא אמלט מניתוח.

בלב כבד פסעתי החוצה אל אור השמש. הרגשתי כאילו זה עתה עזבתי את בית הסוהר. על-אף שמעולם לא חיבבתי את לוס-אנג'לס, באותו אחר-הצהריים היא נראתה בעיני כמקום היפה ביותר עלי-אדמות. העצים בהקו ושפעו צבעים, באוויר נישאו ניחוחות נעימים, ואני הרגשתי בזכות הגדולה שנפלה בחלקי - פשוט לחיות. חושי היו ערים וחדים. החיים נראו יקרי-ערך.

באותו רגע קרה דבר משמעותי ביותר: הזמן עמד מלכת, פחדי הפכו לרגיעה גדולה ומן המעמקים שבתוכי צפה ועלתה ידיעה - ידיעה שעלי להתעורר עכשיו, שהגידול הזה הוא מתנה שקיבלתי ויש לו מה ללמד אותי, ידיעה שאמצא את הדרך לטפל בעצמי, ולהבריא. השאלה לא היתה "האם" אצליח לרפא את עצמי, אלא "כיצד". לא ידעתי כיצד ייראה מסלול ההחלמה שלי, אבל ידעתי שאותו חלק בתוכי שהיה אחראי על יצירת הגידול, יהיה אחראי גם על היעלמותו. חשתי ביטחון מלא בהכרה הזו, ובכך שיהיה מי או מה שידריך אותי כהלכה, עד שאגלה את משמעות השיעור שהגידול בא להעניק לי. כך החל מסע הריפוי שלי.