המעבר

בתים ניידים בפארקים מסוג זה עדיין נמצאו במכביר והם עדיין בזיל הזול יחסית, שהרי ערכם של בתים אלו מעולם לא עולה אלא רק יורד, כיוון שהקרקע תחתם וסביבם שייכת לבעלי הפארק. ואעפ״כ אפילו מבחינת המחיר זאת היתה אליה וקוץ בה, שכן אמנם את הבית עצמו ניתן לרכוש פעמים לפחות בעשירית ממחיר בית בלתי נייד, הלא מאידך בעל הבית חייב בתשלום חודשי עבור הקרקע שאינה שלו, וזה לא הרבה פחות משכר דירה חודשי ממוצע, ויתרה מזאת תשלום זה בניגוד לערך הבית, מעולם לא פוחת אלא דוקא עולה. וזאת, בנוסף לתשלומים עבור הבית עצמו, זול יחסית כאשר יהיה, גם כן כבר החל להיראות על סף או אף מעבר ליכולתה הכספית. אבל מעל לכל היתה בה התנגדות פנימית עזה לבית מסוג זה, לא רק בשל הסיבות הללו, אלא גם משום שהיא חששה מאוד מ״קיבוציות״: ידוע שפארקים מסוג זה הם מעין קהיליות של איזה מאה או כמה מאות, על-פי רוב זוגות או יחידים מבוגרים יותר, עם כל מיני פעילויות מאורגנות, וחששה העיקרי: חוסר אנונימיות, רכילות, וּפארנויה פרועה של עצמה כתוצאה מכך, כל אלו שמהם נמלטה עד קצה העולם, ששררו בחיי הקיבוץ בהם גדלה בארץ. אז עם כל המחיר הכבד ביותר ששילמה עבור הימלטות זאת מהקיבוץ, וכן מהארץ בכלל, שעל-פי ידידה שלה מן העבר היא "קיבוץ אחד גדול", היא מוצאת עצמה שוב במעין מיני קיבוץ? ובכל זאת, להישאר בביתון הנוכחי, עם כל הדלתות והמעברים החסומים, ובעל הבית המנעץ בה להסתלק - זאת גם כן כבר לא היתה אפשרות.

והנה באורח פלא נמצא לה בית נייד, אמנם אכן בפארק שכזה, אלא במחיר סביר לה ובדיוק במימדים הדרושים לה: בכמאתיים רגל מרובעים גדול מביתה הנוכחי, שני חדרי שינה, הראשי נפתח אל חדר אמבטיה, דבר שכבר היה לה במרבית דירותיה האחרונות וכמובן הנוכחית, שהפך עבורה לתנאי בל יעבור, חדר אורחים ומטבח מרווחים למדי, ובמטבח כמובן מקרר אף כיריים חדישים למדי, ואפילו מקלחת קטנה נוספת עם שירותים בחדר השינה בקצה השני של הבית. אף חדר כביסה היה שם בצידו הימני של הבית, עם מכונת כביסה ומייבש כביסה, ומחסן מרווח בצד השני של הבית, הצמוד למירפסת גדולה סגורה הנקראת במקומות אלו״חדר אריזונה״. ואם לא די בכך, אז אף צמודה לבית, סככה מאורכת למכוניות, שבקצההּ חדר הכביסה, היכולה בקלות לאכסן לפחות שני כלי רכב, על אף שלה לא היה אפילו אחד זה עשרות בשנים, מאז הגירושין מהבעל השני ובעיקבותיהם ירידה מבהילה מנכסיהּ.

ובכן לְמה עוד אדם בודד זקוק? כמובן היה החיסרון המדאיב של חוסר כל חצר או פס קרקע מינימלי בבעלותך, ובעצם ניתן לומר חוסר קרקע בכלל מסביב לבית, חוץ מכמה ריבועים קטנים מכוסים בחצץ, והיא הלא כבר פיתחה חלומות למכביר כיצד תשתול עצי פרי בחצר הנאה של אותו בית שזה אך הפסידה: גן עדן זותר מכל שיבעת המינים הגדלים בעיר מדברית זו שבאריזונה; כיצד תוכל לצאת את פתח ביתה ולקטוף פירותיה מעציה ככל הבא ליד, ועצים אלו אף יהוו מיכסה נוסף בפני שכנים ושאר עיניים סקרניות, והיה שם גם מעין מלבן קרקע ארוך מוקף מסגרת עץ נמוכה, מוכן ומזומן לזריעת גן ירקות קטן ושתילת ערוגות פרחים. חלום זה ככל חלומותיה נגוז בבת אחת כלא היה. אולם כפי שנאמר, אדם מתרגל לכל, והיא בין השאר הורגלה ואומנה כחייל ותיק, להפסיד, לאבד ולהפסיד עוד ועוד, וכהרגל פבלובי מותנה, היא שרית שבעבר אף בחלומותיה הנוראים ביותר לא פיללה שהחיים ימנעו ממנה עד כדי כך שתיקנה מיומנות זו של הפסד, אכן כך קרה, ולמדה לעבור מיד למטרה הנכספת הבאה, שיצרה לעצמה בקבלנות. ובכן אז בלי גן, לא נורא, פחות עבודה כפי שבריות, למותר לציין מבוגרות יותר, ניסו לנחמה, והיא לעצמה אמרה:’וכי חסרים בסופרמרקט ירקות ופירות בזיל הזול, שאת צריכה לטרוח ולעמול לשם כך?’

ובכל זאת חששה מאוד ממעבר זה: ליבה לא היה שלם בגין כל הסיבות הנ״ל. בעלת הבית, המוֹכֶרת, אשה ממוצא היספני בסביבות שנות החמישים, נמוכה עם כפלי שומן נירפה בביטנה, לא הסתירה את להיטותה למכור בכל המהירות ויהי מה. בשעה שמוכרים אחרים של בתים מסוג זה ששרית סקרה העמידו תנאים לא קלים ועמדו על המקח, זו, רוזיטה גונזלס, להפך קיבלה בקול נמוך, רפה, כל תנאי ששרית הציגה, והיא שרית, על שום הסתייגותה העמוקה שלפה עוד ועוד תנאים מן השרוול, מהדקת את הלולאה סביב צווארה הרפוי של זו. המחיר הראשוני שהתפרסם ב״רשימת קרֶג״ באינטרנט היה שמונת אלפים דולר; שרית התמקחה ורוזיטה נענתה לחמשת אלפים במזומנים כמיקדמה, והשאר בתשלומים חודשיים של 100 דולר. שרית התעגמה שזו הסכימה, והידקה את הלולאה עוד: טענה שזה בעצם יותר ממה שתיכננה ותבקש הלוואה מבאנק אשראי. רוזיטה האיצה: עליה לפנות את הבית במהירות, אך על אף זאת נאותה לחכות לתהליך זה.

שרית פנתה לבאנק וכדרכה, למרות שקיוותה בעומק לבה שהם ידחו אותה, עשתה כל שלאל ידה כדי שיאשרו. בינתיים יצאה לחופשה קצרה מתוכננת מזמן, לעיר נופש במקסיקו - וזה, או קרוזים לחלופין, הפכו זה מכבר לתאוות חייה, מכורה להם כלסם - שם השקיעה כל מעיינותיה, רובה ככולה בעינוגי הנופש ההידוניסטיים על שפת ים מרהיבה, ובפרט לא לחשוב על מה שמחכה לה בבית. במטוס חזָרה, שיחקה את משחק הנבואה המקובל עליה, וניבאה שלבטח עיסקת הבית לא תצא אל הפועל, פשוט לא יתכן שזה יקרה: הבאנק לא יאשר והרי היא משוחררת מכל זה, או שבעלת הבית תאבד סבלנות ותמכור במהירות לקונה אחר כפי שקרה עם בית החלומות. עם שובה, אכן נודע שהבאנק דחה בקשתה. כמעט לא יכלה להסתיר את עליצותה כשהודיעה זאת לרוזיטה. אלא כעבור שתיקה קלה זו חזרה עם קולה הנמוך הקלוש ככירכור ציפור תור אבקני:״מה התשלום החודשי שקיווית מהם?״ ‘אבוי לא,’ שרית ניבהלה:‘זו עוד תסכים גם לזה - איזה גורל אכזר, מעולם לא אפטר ממנה.’ כבר מזמן נוכחה שהרצויים לה ידחו אותה, והבלתי רצויים ייטפלו באין מנוס. היא נקבה במחיר מגוחך, 55 דולר, משוכנעת שרוזיטה פשוט לא תוכל לקבל: הרי היא כלל לא שוחה בכסף ובנוסף סובלת מבעיות בריאותיות חמורות: שרית הצליחה לדלות ממנה שרק לפני איזה שמונה חודשים היא היתה אחת מאותם 'לווייתנים מבעיתים' — הכינוי של שרית — ושקלה יותר משלוש מאות פאונד, שגרם לה למחלת לב מסוכנת. כדי להצילהּ עברה ניתוח לצימצום המעיים, ואכן הורידה יותר ממאה פאונד, ומכאן מפלי הבשר הרפה. תוצאת הלוואי של הניתוח היא שלא רק שאסור לה לאכול יותר מכף אחת ל״ארוחה״, אלא אם היא עוברת על זאת היא מקיאה, והיא אכן מקיאה הרבה.

לשמע זאת שרית ניגעלה וחרדה חדשה תקפה אותה: הבית יהיה מלא עם שרידי הקיא של שמנמנה זו וסרחונות -

לא לא, זאת בשום אופן לא תוכל לסבול. ואולם בעלת הבית הבטיחה לה, באורח מפליא באותו מונוטון, שלא, היא מקיאה רק לתוך האסלה וממילא היא ומשפחתה מנקים ומקרצפים את הבית היטב לקראת בואה. הה, נחמה פורתא, אז האסלה מלאה לבטח משרידי הדבר. ואבוי לה, רוזיטה הסכימה גם לתשלום מגוחך זה. ובכל זאת, ולמרות שהגיעו מים עד נפש בביתה הנוכחי, עם הדלתות החסומות, כל חפציה בקופסאות ובעל הבית לוחץ, היא המשיכה לשרוך רגליה, מצפה לישועה כלשהי מבחוץ בפני צעד מבעית גורלי זה. ואולם לא מצאה עוז בנפשה לבטל את כל העיסקה מרצונה היא - והלא יכלה בכל רגע, אלא שהכל כאילו הצביע על כך שבית מיוצר נייד זה הוא גורלה, הכתובת על הקיר על-פי כל הסימנים. שואות לא מעטות בחייה התפתחו באורח דומה: למשל כשבגיל 11 בערך בקיבוץ, כשישנו בחוץ בחום הקיץ, מיטותיהם עם הכילות סדורות בשורה, ומעבר לדשא אותן מיטות עם כילות של קבוצה מתחתם, והתפתח ריב וצעקות בין שתי הקבוצות וניזרקו אבנים, שרית ראתה בפירוש אבן מתגלגלת באוויר לעברה, אך לא זזה כהוא זה והאבן פגעה בעינה; אבן זאת היתה כיד גורל כבד שאין לשנותו; שלא לדבר על ההריונות הנישנים אותם דרשה בתוקף מבעלה השני, אלא ברגע שזה הצליח מיד התחרטה ודרשה במצח נחושה הפלה, ואולם כבכל דבר אחר היתה חצויה וקרועה ביחס לזה, ואף על שולחן הניתוח אמרה לעצמה:‘קומי והיחלצי מכאן!’ אלא לא נעה ולא זעה - יד הגורל הכבידה. ולמותר לציין ניחמה ללא גבול אחר כל הפלה כזאת, ועד יום זה מחשיבה הפלות אלו לשגיאות חייה הרות הגורל ביותר - והלא היו כלכך הרבה, שגיאות כלומר.

דרשה לראות שוב את הבית, וחוזר חלילה, וכל פעם בעלת הבית נאותה, אפילו הסיעה אותה בעצמה או ששלחה את אחד מבניה להסיעהּ אל הבית. בכל ביקור כזה בדקה אותו עוד הפעם היטב, האזינה בכל מאודה לכל סימן של רעש משכנים או בניות או כל דבר אחר, אלא תמיד היה שקט מופתי, אז סברה שלפחות מבעיה זאת, שהיתה תמיד בראש הבעיות בכל דירה שלה אי פעם, כלומר בעית הרעש, לפחות מזאת לבטח תחסך כאן. בעלת הבית מצידה היא, בקולה העבה אך קלוש, שהפך לגורם חרדה גוברת לגבי שרית, גילתה יותר ויותר דחיפות נואשת לסגור את העיסקה. על-פי דבריה הסיבה לדחיפות: אמהּ המתגוררת בלוֹרֵידו שבטקסאס חולת לב אף היא וימיה ספורים; היא רוזיטה עוקרת את כל בסיס חייה ועוברת לדור עם אמהּ כדי לטפל בה, אפילו נוטשת את ילדיה כאן בעיר זו שבאריזונה. הסיפור נשמע לשרית מפוקפק: כיצד זו תטפל באמה בשעה שהיא עצמה כל שני וחמישי מואצת למדור טיפול אינטנסיבי בבית חולים, בקושי נושמת, מחוברת למכשירי חמצן, ומקיאה בלי הרף. בכלל היה משהו מפוקפק ברוזיטה זו ובניה הגדולים, שתמיד ריחף סביבם ניחוח של מרואנה, וכל אימת ששרית ניסתה לחקור אותה ביחס לחייה ו״בעלה״ כביכול, שמדי פעם הופיע שם בשוליים על אף טענתה שהיא גירשה אותו, פיה נדם, עד כי יום אחד פלטה בזעם עצור:״את שואלת יותר מדי שאלות, זה לא עניינך.״

איך שלא יהיה הזמן חלף ופשוט לא היה מנוס יותר: כדרכה, שרית נמשכה כאילו במגנט שאין לעצרו אל גורל שיקרב את קיצה. הן חתמו בפני נוטריון על מעין ״חוזה״ שרוזיטה הכתיבה ושרית כתבה בכתב ידה, והתחילו התרוצצויות בין אגפי הרישוי לרכוב מנועי (שבתים "ניידים" נימצאים תחת חסותו) כדי להעביר את זכאיות הקניין על שמה של שרית. כל אגף ותחנה הקשו ומצאו דופי במסמך שרוזיטה הציגה, עד כי שרית עייפה מאוד מכל זה והודיעה לרוזיטה שעליה, רוזיטה לסדר זאת בעצמה. הה, נראה שלפתע נפתח פתח הצלה אחרון: כלומר ששלמזלית זו פשוט לא תצליח בכך. ובכל זאת לא ממש האמינה בזה כי נראה יותר מדי קל וטוב, ומזמן למדה שלא כך הם החיים.

חזרה לביתה לאריזות ולניקויים, המוקצים עליה מחמת מיאוס. כל זמן זה ניסתה אף למצוא דרך זולה למעבר, גם זאת דרך פירסום ברשימת קרג. הטלפון לא חדל לצלצל עם נענים: גברים צעירים מכל הבא ליד, מובטלים, להוטים להרוויח כמה דולרים, פעמים עד כדי מעות ללחם. היא נענתה לכל אחד ואחד באדיבות ומרוב רחמים, אבל גם ביררה היטב כדי להשיג את הזול ביותר ובה בעת היעיל ביותר. הביתון השכן עמד ריק זה כמה חודשים, ובימים הללו יד ימינו של זיג הבעלים, טרח שם מן הבוקר עד הליל בתיקונים, סיוד וניקוי. אף בערב זה בשובה ממסע העיווּעים עם רוזיטה, מצאה אותו עדיין טורח שם לאור הטנדר הרעוע שלו. ואז צץ בה רעיון בסערת מוחין, כפי שקורה כה הרבה בחייה הרצופים שעות חירום מסוג זה. בעצם למה לא? טיפוס זה נראה בעל גוף ושרירים ומצוי ממש על סף ביתה: הוא הוא שנועד להצילה ולסייע לה במעבר. ניגשה לשם ולראשונה ראתהו מקרוב: להפתעתה תווים ישרים וכמעט נאים של ארי למהדרין. בָנדָנה אדומה עטרה את שערו השָֹֹּּׁטֶני המאפיר, כדרך ההיפים משנות השבעים, וזקנקן נחמד את סנטרו כמובן, אף סיגריה דלוקה תלויה בקצה פיו, אפילו תוך עבודתו האינטנסיבית; גבר מעשן, ועוד אולי עם חריץ גומתי בלחי, מאז ומתמיד קנה יותר מחצי לבבה (אף כי בימים אלו כבר היתה יותר שאלה אם היאתיקנה את לבבם). אולם בו ברגע שפצח את פיו נתגלה כחסר שיניים חוץ משתי חותכות בקידמת פיו. לא נורא, מוטב, אמרה לעצמה: לא זמן ומקום לרומנסה בתנאי מעבר, שהם לבטח הקשוחים ביותר, והיא עצמה כבר כעת במצב רחוק מאוד ממזהיר, לא רק נפשית אלא אף פיסית: בעייפות גדולה, שלא מוסיפה כלל למראָהּ בלשון המעטה, חרדה, ולבושה כמעט סמרטוטים.

ליאון לא חייך, ולא חדל מעבודתו כשפנתה אליו, אבל מילמל כן, הוא סבור שיוכל לסייע לה, רק שתאמר מתי. אולי זו אות שניצלתי, היא חשבה. כעבור כמה דקות פשטה בגדיה ולבשה את בגד הים הבלוע שלה וניגשה לבריכה שנמצ-אה דקה מביתה. היה אור ירח מלא ובקפידה פתחה בסידרת השחיות השיטתית שלה, כשלפתע הגיע לאפה משב אוויר של סיגריה. זאת כלל לא היה בתכנית ובהחלט לא הרנין את ליבה. הציצה ממעל למים ומי אם לא ליאון ישב שם, מעשן ומתבונן בה. ליבּה הרטיט, בעוד היא זועמת על הפלישה הבלתי קרויה: כרגיל הבריכה היתה כולה לרשותה ללא כל הפרעות - ללא נפש חיה; זה מכבר נוכחה מנסיונה בכל בתי הדירות עם בריכות בהם התגוררה אי פעם, שאין זה משנה כמה הבריכה נגישה, חופשית, מפתה, אף בחום הקיץ הלוהט, כמעט איש מכל הדיירים מעולם לא טורח להנות ממותרות נפלא זה, ובמקום זאת האמריקנים הללו הולכים ומשמינים, או כפי שמישהו אמר, זוללים עצמם למוות.

״מה אתה עושה כאן?״ לא עצרה בלשונה למרות החלטתה שהוא המושיע שלה.

״חשבתי להתפשט ולהצטרף.״

״מה??״ נחרדה.

״אני מפריע?״

״אה למען האמת קצת כן. איכפת לך לבוא אחרי שאני אסיים?״

״לא, לא משנה.״ מילמל, קם והסתלק.

‘האם שוב פישלתי?’ חשבה בלב דוהר, טמנה ראשה במים והמשיכה בשחיית חזה, תוך כדי נשיפת בועות במים והמיית ענות הנשמעת אך לאוזניה, היא דרכה לפלוט אל תוך המים את כל כאבי החיים הבלתי פוסקים.

כל כמה ימים רוזיטה התקשרה להודיע שאגף זה או אחר של משרדי כלי הרכב המנועי שולח אותה לאגף יותר מרכזי. ״את בטוחה שאת יכולה לסדר את זה?״ שרית שאלה בניצוץ תקווה חדש.״ ״כן כן בטוח, אין בעיות.״ זו השיבה בליחשושה המחוספס. עלכן בלב דועך שרית כדרכה, לאחר שמפלות חייה לימדו אותה לקחים אין ספור, ביצעה את זאת אשר המציאות כביכול ציוותה עליה: מכרה, שוב דרך ״רשימת קרֵג״ את הבריכה הניידת שתיכננה להשתיל בחצר הגדולה של בית החלומות האבוד, וכן את מכונת הכביסה הכבדה להדאיב, הישנה נושנה, כיוון שבבית ה״חדש״ היתה כאמור מכונת כביסה שנראתה קלה וחדישה יותר. כמוכן נפטרה ממכשיר הטלביזיה אדיר המימדים, העתיק, ורכשה בזיל הזול מכשיר קטן בהרבה וחדש יותר, אף רכשה מאוורר תקרה שיהיה צורך לחברו, כי בבית ההוא זה היה חסר.

חלפו עוד כמה ימים, לפתע ללא סימן וזכר לרוזיטה. או אז שרית נתקפה בהלה:'האם גם זו, אפילו זאת נטשה אותי? ומה אעשה עכשיו? לאן אלך?' בבת אחת התהפכו היוצרות והחלה לצלצל אל בעלת הבית בפאניקה גוברת: היתה בטוחה שמעולם כבר לא תשמע ממנה. אלא שכעבור עוד כמה ימים זו פתאום כן נענתה, בקול רופס מתמיד: היתה לה מתקפת לב והקאות, היתה בטיפול אינטנסיבי בבית חולים, ורק עתה חזרה הביתה והיא עדיין מרגישה רע, בסחרחורות ועילפון. הה, הבזיק בשרית, וזו להוטה לעקור לטקסאס כדי לטפל באמה? וכבר התחרטה מאוד ששמעה ממנה שוב, וניצטה בה מחדש תקווה להיפטר מכל העניין.

״האם את בטוחה שאת בכלל מסוגלת למעבר הזה? ועוד עם כל הבעיות ביחס למסמך הקניין - אני חושבת שכדאי לבטל את כל העיסקה.״

״לא!! אחרי שדחיתי כלכך הרבה מעוניינים בגללך, והלכתי לקראתך מעל ומעבר את רוצה לבטל? את לא יכולה!״

'אוהה, לפתע היצור הדועך בתוקפנות שכזאת', ובמילים אחרות זה יהיה מעשה ניבזי.

״אנשים אחרים הציעו?״ שרית פיקפקה מאוד בכך, או שהיתה מזמן מוכרת להם במקום התנאים הגרועים בעיסקה עם שרית. ״אבל האם הבריאות שלך תרשה זאת? ומה עם המסמך?״

״כן, זה יהיה בסדר, ומנהלת הפארק הבטיחה לעזור לי עם המסמך״.

אכן להווֹתה, בעלת הבית סוף סוף הודיעה שהמסמך סודר, ועליה רק להעביר את זכאיות הקניין לשמה באגף הרכב המנועי מתי שתרצה. בלב הולם שרית הגישה לרוזיטה חמשת אלפים דולר דרך חלון מכוניתה של זו (מעולם עוד לא החזיקה בידיה סכום כזה) ומרוב חרדה שכחה אף לדרוש קבלה. זו הגישה לה דרך החלון מפתח אחד ויחיד לבית, וזהו זה, הכתובת נחתמה על הקיר. באותו ערב שרית התקשרה לרוזיטה והזכירה לה להשאיר בביתה קבלה וכן כתובת להיכן לשלוח את התשלום החודשי.

עם כל דלות אמצעיה, ברבות השנים הצטברו בביתה של שרית רהיטים אקלקטיים שונים, וכן הרבה חפצים, נחוצים ולא נחוצים שאגרה למרות צימצום המקום, ולא יכלה לזרוק. חלפו הימים בהם יכלה לעבור בין רגע ממקום למקום עם כמה מזוודות וקופסאות, עלכן התחילה לתהות אם ליאון עם כל אונות שריריו יוכל לבצע את המעבר בכוחות עצמו, עם הטנדר הרעוע הלא גדול שלו. כמוכן סרב לנקוב מחיר: אמר "נראה איך זה ילך", אבל משום מה היתה סמוכה ובטוחה שאיך שלא יהיה זה ישתלם יותר מאשר כל אותם בחורים שנענו למודעתה, כמעט מתחננים למשימה. ניגשה לביתון הסמוך, היכן שעדיין טרח ועמל עם סיגרה דולקת בפיו, כדי להודיעו על מועד המעבר. מילמל בסדר. שאלה שוב:״יש לך מישהו שיוכל לעזור? נראה לי שזה קצת גדול על אדם אחד, אפילו עם שרירי סופֶר-מן .״

״אולי, אם לא, נסתדר.״ בהחלט אי אפשר היה להאשימו בעודף מילים. וחששה גדל והלך.

היא המשיכה לנקות ולקרצף את שכבות הזוהמה שהתגבבו עם השנים, ממש כהצטברות הרהיטים והחפצים. בלי כל ספק, מלאכת הניקויים היתה הנתעבת עליה מכל המיטרדים ומלאכות אנוש, עלכן נקטה זה מכבר בשיטת ניקוי מינימלי ושיטחי ככל האפשר כל עוד היא מתגוררת באותו מקום, כדי לחסוך מעצמה עינויי מלאכה זו, ורק לפני מעבר נאלצה לבצע ניקוי וקירצוף יסודיים יותר, בתקווה להרוויח חזרה לפחות חלק משטר הערבון. אלא ככל שיטותיה היה אף בזו פגם יסודי; נכון שבשנות מגוריה נחסך ממנה עמל הפרך שנראה כלכך חסר תוחלת, ברם בעת המעבר הגיע באורח בלתי נמנע יום הדין: הצטברות מחרידה שכזאת של ליכלוך וזוהמה של שנים, שהמאמץ למחות כל זאת במו ידיה העירומות (חוץ מכפפות הלייטקס במובן מאליו, שבלעדיהן לא נוגעת בשום ניקוי או מאחז כלשהו), ללא כל עזרה, תוך ימים ספורים היה מעבר לכל כוחות של בן אנוש. והסיוט היה עתה במלואו: עוד ועוד שכבות משחירות, דביקות, נתגלו בכל פינה, מגירה, אצטבה וריצפה; נאלצה במהרה להשיר עוד ועוד מתחביביה, בידוריה, הבריחות המיתרבות: קריאה, כתיבה, בליעה אובססיבית של החדשות, שחיה, סרטים, יוגה, ריקודים, שינה, בגין הקירצופים הנתעבים עליה, ומירוץ אבוד עם הזמן להספיק כל זאת טרם מועד המעבר - והסיוט החריף.

בינתיים הצילצולים של הגברים המבקשים כמעט בתחינה ״לזכות״ בעבודת המעבר נמשכו: כבר היו כארבעים, ובין לבין נאלצה להקדיש שעות כדי להשיג את חברות החשמל, הגז, והטלפון - שתי האחרונות כדי להעביר את שירותיהן לבית החדש, בעוד החשמל שם פשוט מועבר על שם הדייר החדש — ברם לא היתה פטורה מן המיטרד להורות להם לסגור את השירות במקום הנוכחי. עיסוק זה, כל עוד היא ישובה על קצה שרברב בתוך אנדרלמוסיה מעוררת פלצות, כששיני הזמן הולכות ונוגסות, היה זוועה בפני עצמה. הדגישה לחברת החשמל שוב ושוב לא לנתק אלא כחמישה ימים אחרי המעבר: ידעה שתצטרך לחזור ולהמשיך בניקויים המשוקצים גם לאחר מכן, אף הבהירה לחברת הגז בכל חריפות לשונה לא לנתק בשום פנים לפני הערב ביום המעבר. חשבה מראש כיצד דוקא ביום זה תזדקק באורח דחוף לקפה הקימה — לא, לא היה לה עדיין מכשיר קפה חשמלי — ועוד כמה חיזוקים הדורשים גז, כי מהיכן תשאב כוחות למה שמצפה לה? מעט ידעה לאמיתו מהו. ובאותו אופן אף הזהירה את חברת הטלפון: שלא יעיזו לנתק ביום המעבר - שיערה מראש שיתהווה מצב חירום ותזדקק בדחיפות לטלפון, ולה אין טלפון סוללרי אלא רק מהסוג העתיק דרך כבלי הקרקע. מאידך הבהירה להם בכל לשון שוב ושוב, שביום המחרת היא תצפה שיהיה לה קו בבית החדש. אותה חברה, "קוֶוסְט" אף היתה אחראית לשירות האינטרנט שלה, וכבר נודע לה עוד בשורת איוב: שבאיזור ההוא המערבי צפוני של העיר, בניגוד לאיזור המרכזי מאוד הנוכחי, הם יכולים לספק רק מהירות של מֶגַבָּייט וחצי; זאת נודע לה אחרי שרוזיטה חטפה דרך החלון את חמשת אלפים הדולר, או שהיתה מבטלת את העיסקה בו במקום לשמע זאת. אז הפגיעה בהם לחבר את האינטרנט אף זאת ביום המחרת. חברת הטלפון הבטיחה לעשות כבקשתה.

ניסתה לארוז ולנקות את כל האפשרי טרם היום הגורלי הקרב והולך כעננת סערה שחורה, אולם בכל כיסויי החלונות לא יכלה לנגוע עד עצם היום ההוא, והם שכבות של שקי פלסטיק שחורים המיועדים לאשפה, ומעליהם שכבות של בדים ממורטים, ואף הללו הצטברו תוך שנים, מחוברים בסיכות בטחון מחלידות, ומהודקים לקירות במסמרים וסיכות נעצים מכל הבא ליד, כי כיצד תסיר אפילו חלקיק קטן מהם, אפילו ללילה האחרון, והלא אז תתגלה לעולם במלוא מערומיה.