המעבר 2: התריסר

 1 בית היתומים של מסדר האחיות, קֵרוויל, טקסס

בסיומה של ארוחת הערב, לאחר תפילת ערבית וגם אמבטיה, אם היה זה ליל רחצה, ובסופו של המשא ומתן האחרון לאותו יום (בבקשה, גברתי הנזירה, תרשי לנו להישאר עוד קצת? בבקשה, רק עוד סיפור אחד!), כשכל הילדים נרדמו סוף־סוף ומסביב השתררה דממה, איימי צפתה בהם. לא היה בזה שום פסול; הנזירות התרגלו לנדודי השינה שלה. היא נעה בין החדרים השקטים כמו רוח רפאים, צעדה חרישית בין שורות של מיטות שבהן ישנו הילדים, והביטה בפנים ובגופים הקטנים שהיו שקועים בשינה בוטחת. הילדים הגדולים ביותר היו בני שלוש־עשרה, כמעט בוגרים, והצעירים שבהם היו רק תינוקות. לכל אחד היה סיפור משלו, והוא תמיד היה עצוב. רבים היו עזוביים שננטשו בבית היתומים בידי הורים שלא עמדו בתשלום המס. אחרים נפלו קורבן לנסיבות אכזריות עוד יותר: אמהות שמתו בלידה, או אחרות שלא נישאו ולא יכלו לשאת את הבושה; אבות שנעלמו בזרמים האפלים של העיר או הוצאו אל מחוץ לחומות. מוצאם של הילדים היה אמנם מגוון, אך הגורל שיועד להם היה זהה. הבנות יצטרפו למסדר ויקדישו את חייהן לתפילה, להתבוננות פנימית ולטיפול בילדים במצבם; ואילו הבנים יהיו לחיילים, חברי המשלחת, ויישבעו שבועת אמונים שונה אבל מחייבת לא פחות.

אבל בחלומותיהם הם ילדים, הם עדיין ילדים, חשבה איימי. מילדותה שלה נותר רק זיכרון עמום, מעין היסטוריה מופשטת, ובכל זאת, כשהביטה בילדים הישנים, בחלומות שריצדו לנגד עיניהם העצומות, הרגישה קרובה יותר אל העבר, אל העידן שבו היתה גם היא רק יצור קטן עלי אדמות, תמימה וחסרת כל מודעות לעתיד המצפה לה, למסע הארוך כל־כך של חייה. הזמן השתרע בתוכה כמו מרחב עצום, רצוף שנים רבות מדי שאין ביניהן שום הבדל. אולי בגלל זה שוטטה ביניהם בלילות: כדי לזכור.

את מיטתו של כיילב שמרה לסוף, כי ידעה שהוא מחכה לה. כיילב התינוק, שכבר לא היה תינוק אלא ילד בן חמש, נמרץ ומלא חיים כמו כל הילדים, מלא הפתעות והומור ואמת מרעישה. מאמו ירש את עצמות הלחיים הגבוהות והמפוסלות וגם את עור הזית שאפיין כל־כך את בני משפחתה; מאביו ירש את המבט העיקש, את הפנים חמורות הסבר ואת השיער הגס, השחור והקצוץ, שנודע בכינוי "שער הג'קסונים" בקרב חברי המושבה הראשונה. שילוב של תווים, כמו פאזל מִסך החלקים של בני שבטו. איימי ראתה אותם בעיניו. הוא היה מָאוּסָמי; הוא היה תיאו; הוא היה רק הוא עצמו.

"ספרי לי עליהם."

תמיד אותו הטקס, מדי לילה. נדמה שהילד מתקשה להירדם בלי לחזור אל העבר שממנו לא זכר דבר. איימי התיישבה כהרגלה בקצה מיטתו. מתחת לשמיכה בקושי הורגשה צורת גופו של הילד הקטן והצנום; סביבם ישנו עשרים ילדים והיו כמו מקהלה שותקת.

"טוב," אמרה. "בוא נראה. אמא שלך היתה יפה מאוד."

"לוחמת."

"כן," השיבה לו איימי בחיוך, "לוחמת יפה. עם שיער שחור וארוך שאותו קלעה לצמה של לוחמת."

"כדי שתוכל להשתמש בקשת."

"נכון מאוד. אבל יותר מכול היא היתה נחושה. אתה יודע מה זה אומר, נחושה? הסברתי לך פעם."

"זה כמו עקשנית?"

"כן, אבל במובן הטוב של המילה. אם אומר לך לשטוף את הידיים לפני ארוחת ערב, ותסרב, זה לא כל־כך טוב. אסור להיות עקשן מהסוג הזה. התכוונתי לומר שאמא שלך הלכה תמיד בדרך שהאמינה בה."

"וככה היא ילדה אותי." הוא התרכז בכל מילה. "כי היא האמינה... שצריך להביא אור לעולם."

"יפה מאוד. אתה זוכר. זכור תמיד שהבאת אור לעולם, כיילב."

הבעת אושר חמימה הציפה את פניו של הילד. "ספרי לי על תיאו. על אבא שלי."

"על אבא שלך?"

"בבקשהההה."

היא צחקה. "בסדר. אבא שלך. קודם כול, הוא היה אמיץ מאוד. גיבור. והוא אהב את אמא שלך אהבה גדולה."

"אבל הוא היה עצוב."

"נכון, הוא היה עצוב. ובגלל זה הוא גם היה אמיץ כל־כך, אתה מבין. כי הוא עשה מעשה אמיץ מאין כמותו. אתה יודע מה הוא עשה?"

"הוא נאחז בתקווה."

"כן. הוא נאחז בתקווה גם ברגעים של אובדן תקווה, וזה מעשה אמיץ מאוד. תזכור גם את זה." היא התכופפה ונשקה לו על מצחו, שהיה לח מחום ילדותי. "נו, כבר מאוחר. הגיע הזמן לישון. מחר יעלה יום חדש."

"והם... אהבו אותי?"

איימי הופתעה. לא מהשאלה עצמה — הוא חזר עליה בהזדמנויות רבות, כמבקש אישוש — אלא מהנימה המהוססת.

"בטח, כיילב. כבר אמרתי לך פעמים רבות. הם אהבו אותך מאוד. והם עדיין אוהבים אותך."

"אבל בגן עדן."

"נכון."

"ושם נחיה כולנו לנצח. במקום שהנשמה הולכת אליו." הוא הפנה את מבטו הצדה, ואז הוסיף, "אומרים שאת זקנה מאוד."

"מי אומר, כיילב?"

"אני לא יודע." הוא משך בכתפיו, עטוף בשמיכה שלו כמו פקעת. "כולם. הנזירות. שמעתי אותן מדברות."

הנושא מעולם לא עלה בעבר. ככל שהיה ידוע לאיימי, רק האחות פֶּג ידעה את כל האמת.

"טוב," התעשתה ואמרה, "אני הרבה יותר זקנה ממך, זה בטוח. אני מספיק זקנה כדי לומר לך שהגיע הזמן לישון."

"לפעמים אני רואה אותם."

הפעם היא קפאה במקומה. "כיילב? איך אתה רואה אותם?"

אבל הילד לא הביט בה; מבטו הופנה עמוק פנימה. "בלילה. כשאני ישן."

"התכוונת לומר, כשאתה חולם."

נדמה שלא ידע לענות על כך. היא נגעה בזרועו מבעד לשמיכה. "זה בסדר, כיילב. תספר לי כשתהיה מוכן."

"זה לא אותו דבר. זה לא כמו חלום." הוא הפנה את מבטו אליה. "אני רואה גם אותך, איימי."

"אותי?"

"אבל את שונה. לא כמו שאת עכשיו."

היא חיכתה שימשיך, אבל הוא שתק. שונה במה?

"אני מתגעגע אליהם," אמר הילד.

היא הנהנה, ולעת עתה הניחה לו להחליף נושא. "אני יודעת. עוד תראה אותם שוב. אבל בינתיים יש לך אותי. ואת דוד פיטר. הוא יחזור הביתה בקרוב, אתה יודע."

"עם ה... מש־לחה?" ארשת של נחישות עלתה על פניו של הילד. "כשאגדל, אני רוצה להיות חייל כמו דוד פיטר."

איימי נשקה שוב למצחו וקמה ממקומה. "אם זה מה שאתה רוצה, זה מה שיהיה. קדימה, לישון."

"איימי?"

"כן, כיילב?"

"גם אותך מישהו אהב ככה?"

בעודה עומדת ליד מיטתו של הילד, שטף אותה פתאום מבול של זיכרונות. של לילה אביבי, וקרוסלה מסתובבת, וטעם של אבקת סוכר; של אגם ובקתה ביער, ושל יד גדולה שמחזיקה את ידה. דמעות חנקו את גרונה.

"אני מאמינה שכן. אני מקווה שכן."

"ודוד פיטר?"

היא קימטה את מצחה בהפתעה. "מה פתאום אתה שואל דבר כזה, כיילב?"

"אני לא יודע." הוא משך בכתפיו, נבוך מעט. "בגלל איך שהוא מסתכל עלייך. הוא תמיד מחייך."

"אה, טוב." היא השתדלה שלא לחשוף דבר. אבל האם זה באמת שום דבר? "נראה לי שהוא מחייך כי הוא שמח לראות אותך. קדימה, לישון. אתה מבטיח?"

הבעת מחאה עלתה בעיניו. "אני מבטיח."

בחוץ ניתכו אלומות של אור שלא היו מסמאות כמו הזרקורים במושבה הראשונה — קרוויל היתה גדולה מדי לזרקורים — אלא צנומות כפנסים לעת שקיעה, מוארות בקצוות בכתר של כוכבים שזרחו מעל. איימי חצתה את החצר והתהלכה בין הצללים. למרגלות החומה איתרה את הסולם. היא לא עשתה שום מאמץ להסוות את עצמה; בראש הסולם פגשה את הזקיף, גבר רחב חזה בגיל העמידה שהחזיק רובה צמוד לחזהו.

"מה את חושבת שאת עושה?"

יותר מזה לא הספיק לומר. השינה חטפה אותו, ואיימי הניחה אותו בעדינות על השביל העילי, השעינה אותו בגבו לקיר והפקידה את הרובה בחיקו. כשיתעורר, ייוותר במוחו רק זיכרון מקוטע, כמעט הזוי. נערה? אחת הנזירות בגלימה האפורה של המסדר? ואולי הוא יתעורר בכוחות עצמו, אולי ימצא אותו מישהו מחבריו וינזוף בו על שנרדם בשמירה. כמה ימים במחבוש, לא משהו רציני. וחוץ מזה, איש לא יאמין לו.

היא פנתה ללכת על השביל העילי, עד לנקודת התצפית הריקה. הסיורים השלימו הקפה כל עשר דקות; זה כל הזמן שעומד לרשותה. הפנסים שפכו את אלומותיהם על הקרקע שמתחת לחומה, כמו נוזל מבריק. איימי עצמה את עיניה, רוקנה את מוחה ממחשבות והפנתה רק מחשבה אחת החוצה, שולחת אותה להמריא מעל השדה הפתוח.

בואו אלי.

בואו אלי בואו אלי בואו אלי.

והם באו, מגיחים מתוך העלטה. הראשון ואחריו עוד אחד ועוד אחד, עד שנראו כמו לגיון של לוחמים זוהרים, במקום שבו כרעו בין הצללים. ובראשה הדהדו הקולות, תמיד אותם קולות, אותם קולות ואותה שאלה:

מי אני?

היא חיכתה.

מי אני מי אני מי אני?

איימי התגעגעה אליו כל־כך. לוולגסט, לאיש שאהב אותה. איפה אתה? חשבה, ולבה נחמץ מבדידות, כי לילה אחרי לילה, וככל שהתפתח הדבר הזה שקרה בתוכה, היא חשה יותר מתמיד בחסרונו. למה השארת אותי לבד? אבל וולגסט לא היה שם, לא ברוח או בשמים, וגם לא בצליל החרישי של סיבוב כדור הארץ. האיש שהוא היה נעלם.

מי אני מי אני מי אני מי אני מי אני מי אני?

היא חיכתה ככל שהעזה. הדקות חלפו. לפתע שמעה צעדים קרבים על השביל העילי: הזקיף.

"אתם אני," אמרה להם. "אתם אני. עכשיו, לכו."

הם נפוצו לתוך העלטה.