המעידה

נקרא לה סילביה. זה לא השם האמיתי שלה — שמה האמיתי לא יהיה אלא הסחת דעת. אנשים קושרים הרבה דברים לשמות, בפרט כשהשם זר, כשאין להם מושג כיצד יש לבטאו, שלא לדבר על איך לאיית אותו.

בואו רק נאמר שבכל מקרה השם אינו הולנדי. הולנד אינה מולדתה של אשתי. את מקום הולדתה אני מעדיף שלא לחשוף בינתיים. הקרובים אלינו יודעים כמובן מהו ארץ מוצאה. וגם כל מי שקורא עיתונים או צופה בחדשות בקביעות מסוימת מן הסתם אינו יכול שלא לדעת. אבל לרוב האנשים יש זיכרון קצר. אולי שמעו על זה פעם אבל שכחו מזה.

רוברט וולטר, אשתו לא מפה, נכון?

כן, נכון, אתה צודק, היא מ... מ... נו, תזכיר לי...

אנשים מייחסים כל מיני דברים לארץ מוצאו של אדם. לכל ארץ דעות קדומות משלה. ככל שהארץ דרומית יותר, או רחוקה יותר מזרחה, כך הולכות ומתרבות הדעות הקדומות. זה מתחיל כבר בבלגיה. אני באמת צריך להזכיר פה אילו דעות קדומות יש אצלנו נגד הבלגים? נגד הגרמנים, הצרפתים, האיטלקים? כשממשיכים דרומה או מזרחה משתנה בהדרגה צבע האנשים. בהתחלה רק השיער: הוא מתכהה עד שבסוף הוא משחיר לגמרי. כך גם צבע העור; מזרחה הוא הולך ומצהיב, דרומה רק הופך כהה.

ונהיה חם יותר. הטמפרטורות מתחילות לעלות מדרום לפריז. עבודה היא מאמץ גדול יותר באקלים חם. מוטב לשבת רגע בצל עץ הדקל. עוד קצת דרומה משם והאנשים כבר לא עובדים בכלל. שם בעיקר נחים.

"סילביה" היה השם השני מתוך שלושת השמות האפשריים שבחרנו לבתנו, השם שהיינו נותנים לה לולא קראנו לה דיאנה. או במילים אחרות: אם במקום בת אחת היו נולדות לנו שלוש, היינו קוראים להן דיאנה, סילביה ויוליה. היו לנו גם שלושה שמות לשלושה בנים אפשריים, אבל את השמות האלה לא אציין כאן. אין לנו בנים. גם בנות אין לנו. יש לנו רק את דיאנה.

שיהיה ברור, גם דיאנה הוא לא שמה האמיתי של בתנו. זה נעשה בראש ובראשונה למען הפרטיות שלה — היא צריכה להיות מסוגלת לחיות את חייה, מה שבין כה וכה קשה למדי לבתו של מישהו כמוני. אבל לא במקרה יש בשלושת השמות שלוש הברות ושלושתם מסתיימים ב־A. כשבחרנו את שמה (האמיתי) של בתנו נאלצתי להתפשר. הרגשתי שגם כך קשה למדי לאשתי לגור בארץ זרה. לא רציתי להכביד עליה בבת שנושאת שם הולנדי. לא, זה היה צריך להיות שם ממולדתה שלה. שֵם של ילדה שאותו תוכל להגות מדי יום, שם מוכר, צליל חם בין כל הגרגורים המחוספסים וקרצופי הגרון שאנחנו מכנים השפה ההולנדית.

נכון הדבר גם לגבי שמה של אשתי. לא רק שהתאהבתי בה, התאהבתי בו במקום גם בשמה. אני הוגה אותו לעיתים קרובות ככל האפשר, ובעבר הרחוק גם באמצע הלילה, בגפי, בפנסיון שבו נאלצתי ללון משום שבבית הוריה לא היה מקום בשבילי. יש משהו בצליל שמה, משהו בין שוקולד נמס לעצי הסקה, בטעם וגם בריח. כשאיני קורא לה בשמה אני קורא לה "מותק" — לא בהולנדית, לא לא, בהולנדית כמעט לא אוכל להוציא את המילה מהפה, אולי רק מתוך אירוניה, למשל: "על זה היית צריכה לחשוב קודם, מותק."

בשפתה של אשתי המילה "מותק" נשמעת בדיוק כמו שהיא צריכה להישמע. כשמה של מנה מתוקה, או יותר נכון של משקה חם ודביק שמשאיר אחריו שובל של צריבה נעימה בוושט, אבל עם חמימות של שמיכה שכרוכה סביב כתפיה של אהובה: בואי אלי, מותק שלי.

רעייתי — סילביה! אני מתחיל להתרגל לשמה החדש — מוצאה בארץ שאת שמה אני בינתיים נמנע מלהזכיר. ארץ שגם עליה קיימות הדעות הקדומות המתבקשות, חיוביות ושליליות; מ"מלאי תשוקה" ו"בעלי דם חם" לא רב המרחק ל"חמומי מוח". שכן פשע של תשוקה (עצם המונח אומר הכול) אנו ממקמים בדרום או במזרח לפני שאנחנו מדמיינים אותו במחוזות צפוניים יותר. בארצות מסוימות מאבדים את העשתונות מהר יותר מאצלנו. בהתחלה זה רק צעקות בלילה, אבל אז, בן רגע, מבהיק באור הירח להב סכין. רמת החיים שם נמוכה מכאן, הפער בין עניים לעשירים עצום, גנבה מתקבלת שם במידה רבה יותר של הבנה משהיא מתקבלת אצלנו, אבל לא כך הגנבים — אם הם נופלים לידי המשטרה לפני שקורבנות הגנבה שמים עליהם את ידם, הם יכולים להחשיב עצמם בני מזל.

אני עצמי איני חף מדעות קדומות, אף על פי שבתוקף תפקידי אני אמור להיות חף מהן — בכל מקרה, אני משחק את המשחק לא רע. כבר שתיתי כוס תה (או בירה או משהו חריף יותר) עם כל קבוצות האוכלוסייה שבעיר, התנועעתי לצלילי מוזיקה שאינה שלי, אכלתי בידיים מנת בשר לא מזוהה — אבל כל זה לא הופך אותי לנטול דעות קדומות. תמיד אימצתי ללבי את הדעות הקדומות שלי כמשהו שהוא בלתי נפרד ממני. או במילים אחרות: לולא אותן דעות קדומות, אני לא הייתי אני. כך, קודם לכול, אני תופס את האחר בחשדנות של איכר שצופה בזר שפולש לשטחו. מה הוא מחפש פה? פניו לשלום או שאשסה בו את הכלבים?

אבל עכשיו קרה משהו שמערער הכול. משהו שקשור לאשתי. משהו שקשור בארץ מוצאה, בחבל הארץ שממנו באה, ושיותר משהייתי רוצה להודות — משהו שקשור ברקע התרבותי שלה, אומר בזהירות כדי שלא להוציא מהפה את המילים "האופי הלאומי". עדיין לא, על כל פנים.

אני שואל את עצמי עד כמה היה הדבר תלוי רק בה ובאיזו מידה אני אמור לייחס אותו לאופי מולדתה.

ספק אם אני עדיין יכול להבחין ביניהם — אם אי פעם אוכל. אם הייתי מגיב אחרת לו היתה סילביה פשוט אישה הולנדית. לפעמים דעה קדומה היא נסיבה מקילה ולפעמים מכבידה. ככה הם, זה בדם שלהם. מהו אותו דבר שנמצא בדם שלהם, את זה יכול כל אחד להשלים על פי הבנתו: גנבה, סכינאות, שקרים, אלימות נגד נשים, בריונות כלפי קבוצות אוכלוסייה שלא שייכות לכפר הנחשל שלהם, התעללות משועשעת בבעלי חיים, מנהגים דתיים שכוללים הקזת דם, הטלת מום בגופם שלהם, עודף שיני זהב, הולדת ילדים מחוץ לנישואים, אבל מצד שני האוכל שם כל כך הרבה יותר טעים, המסיבות שנמשכות אל תוך הלילה, תחושת החיים רק פעם אחת, אכול ושתה כי מחר נמות, המוזיקה שנשמעת שם מרגשת יותר, מלנכולית יותר, נוגעת ללב, הגברים שחושקים באישה אחת ולעולם לא באחרת, הנשים שרוצות רק גבר אחד ולא אחר, רק אותו, אפשר לראות את זה במבטן, בבעירה שבעיניהן — אני רוצה רק אותך, אותך, אותך, בוא אלי הלילה, אשאיר לך את החלון פתוח — אבל כשהן תופסות את בעלן עם אחרת הן תוקעות לו סכין בין הצלעות או תולשות לו את הביצים כשהוא ישן.

וככה זה בעצם צריך להיות, אני חושב לעצמי, אני, שמנסה להיות חף מדעות קדומות, אבל אני לא, אף פעם לא הייתי. ומה יקרה אם הדעות הקדומות האלה יופנו פתאום נגדך? איך תגיב אז? כהולנדי שדוגל בגילויי הבנה כלפי עמים ותרבויות אחרות, או בתגובה שקרובה יותר לארץ המוצא, ל"אופי הלאומי" של האחר?

עד היום שכבתי תמיד לצדה. לילה אחרי לילה חלקתי את מיטתי עם הדעות הקדומות שלי. אבל מה קורה אם אתה מתעורר מוקדם בבוקר והמיטה ריקה? עדיין חשוך בחוץ, מבעד לווילונות מבליח אור פנס רחוב שנופל על כיסוי המיטה המקופל. מה השעה, אלוהים אדירים? היא כבר היתה צריכה לחזור מזמן.

אתה זוקף אוזניים, אתה שומע רגליים יחפות במסדרון, אבל הן של הבת שלך שדופקת עכשיו על דלת חדר השינה.

"איפה אמא?" היא שואלת.

"אני לא יודע," אתה עונה בכנות.