המפה הלא מודעת של ההורות

1. הקדמה

בילדותי, בהיותי הצעירה מבין שלושה, הטרידה אותי השאלה: איך ייתכן שהורים, שאוהבים את ילדיהם כל כך, מסוגלים לפגוע בהם? מנקודת המבט שלי כילדה, האמנתי לאהבתם של הוריי, וכמו כן באהבתם של ההורים האחרים שהכרתי בסביבתי. ובכל זאת ראיתי את הוריי, וגם הורים אחרים, מגיבים לילדיהם בקשת רחבה של התנהגויות פוגעניות: מכה על היד, צעקה שגובלת בצרחה, התעלמות מן הילד ועוד. באותו זמן גם פגשתי ילדים שהסתירו את חוויותיהם מהוריהם, שיקרו להם והתחבאו מפניהם. הרגשתי שאני לא מצליחה לחבר בין העמדה האוהבת של ההורים לבין רצף ההתנהגויות היומיומיות הפוגעניות כלפי ילדיהם. הפער הזה עורר בי שאלות רבות. כילדה תהיתי איך להאמין באהבתם? איך להתמסר לאהבה שלי לאותו הורה? כל העולם המורכב הזה עניין אותי מאוד, ובעצם מעניין אותי עד היום - למעלה מארבעים שנה אני עוסקת בתחום המרתק של יחסים בין הורים לילדים.

תמיד האמנתי באהבתם של הורים לילדיהם. זוהי הנחת היסוד שלי. זו הייתה תמימותי כילדה, אך זו גם עדיין העמדה שלי כאשת מקצוע, לאחר שטיפלתי בהורים וילדים רבים והדרכתי אנשי מקצוע בתחום זה. בעבודה עִמם, הילדים עזרו לי לחזק את העמדה הטיפולית. דרך ההקשבה לילדים והמשחק איתם, יכולתי לראות את העקבות הלא מודעות של הוריהם בהם. גם ההורים חשפו במפגשים עִמי את האופן הלא מודע שילדיהם רשומים אצלם. מתוך אמירות פשוטות נפערו סדקים שדרכם אפשר היה לראות את העיוורון ואת התקיעוּת של ההורה אל מול ילדו. השאלה שעסקתי בה, ועדיין מעניינת אותי, היא איך ביחד עם ההורה פורשׂים את המפה הלא מודעת של ההורות שלו, מושג שאותו אפַתח לאורך הספר.

האמונה שלי באהבתם של הורים - אפילו הורים שחוצים גבולות ובאופן לא מודע פוגעים בהתפתחות של ילדם - לא התערערה ואף חיזקה בי עמדה של קבלה, שכן היא מאפשרת לא לשפוט או להאשים את ההורה על מה שהוא מחולל במפגש עם הילד שלו. לאורך הספר אבקש לשרטט את העמדה הטיפולית הזאת, ואנסה להציג מהי אותה אהבה הורית שהיא הבסיס למוכנות שלנו להשקיע את כל כוחנו ולהשאיל את עצמנו, במילותיו של ויניקוט, לילד שלנו כדי לאפשר לו לגדול באמצעותנו.

מורכבות היחסים בין הורים לילדים היא שורשית ועתיקה, ועליה מעיד הפסוק המקראי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". אני קוראת זאת כמטפורה לחותם הישיר שהורים מטביעים בילדיהם; מה שקרה להורים יתגלגל באופן לא ידוע אל הילדים שלהם. הרגשתי שזהו קוד שעליי לפענח. מה זה 'בוסר'? מה פירוש 'תקהינה'? כיצד מתרחש התהליך הזה? נפרק את המשפט לשני חלקים. ב"אבות אכלו בוסר" הכוונה היא שהם אכלו פרי שאינו בשל. זהו דימוי להורות שמגיעה ממקום ילדי, ראשוני, לא מגובש. מובן שבפירוש שלי אני מרחיבה את המילה 'אבות' לתיאור של הורים בכלל. המשך המשפט, "שיני בנים תקהינה", מתייחס לשיניים שאינן חדות. זוהי אלגוריה לכך שהן לא ממלאות את ייעודן, שהן לא מסוגלות ללעוס, שהן סובלות ממוגבלות.

הפסוק מתאר את ההשפעה של ההורים כמקובעת וסופית לכאורה, ואת האופן שבו הם חוו את חייהם כגורם מכריע בהתפתחותם של ילדיהם. במשך שנים ניסיתי לפענח את הקוד הזה וליצור שפה ברורה שתאפשר לי להגמיש את העיקרון הנוקשה לפיו ההורים קובעים בצורה כה מכרעת וחד־משמעית, ובאופן לא מודע, את גורלם של ילדיהם. אני מביאה את הפסוק מתוך הסכמה עם הקביעה שישנה תבנית חוזרת ביחסים בין הורים לילדים ובין דור לדור, ואני מציעה דרך לחלץ את עצמנו משם.

כשחיפשתי את המקור המקראי, מצאתי את הפסוק הבא: "בַּיָּמִים הָהֵם־־לֹא־יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה" (ירמיהו, פרק ל"א, פסוק כ"ח). היום אני מפרשת אותו כך: עוד יבוא היום שבו כל אדם יהיה אחראי למעשיו, ואם הורה אכל פרי לא בשל, בנו לא יהיה מי שישלם את המחיר. הבן לא ישלם בהווייתו, בבשרו ובגורלו על המאוויים הלא בשלים של הוריו. הפסיכותרפיה של ההורות, כפי שאנסה להציג בספר שלפניכם, משרטטת לנו דרך אל הימים שירמיהו מבקש. דרך הקושי של הילד לתפקד עם השיניים הלא חדות, נציע להורה להסתכל על חוסר הבשלות שלו במילוי תפקידו, לא ממקום של אשמה, אלא ממקום שמתבונן על התבנית החוזרת של ההורות שלו, ומגיב באחריות להווייתו.

הכתיבה נבעה מתוך האהבה שלי לילדים, מתוך הכרת התודה להם. הילדים לימדו אותי לנהל דיאלוג חי, להקשיב מעבר למילים ולהיות נוכחת. הם לא אוהבים מילים ריקות. אם הייתי אומרת משהו יותר מדי "פסיכולוגי", הם היו סותמים את האוזניים, או מבקשים להפסיק את הדיבורים. המשחק איתם בחדר הטיפול היה מרגש, וגרם לי לפגוש את הספונטני, האותנטי, הלא צפוי. איתם יכולתי לצחוק, שזה משהו שאפיין אותי מאוד כילדה. הצחוק היה לשפה שלי גם בטיפול במבוגרים. הצחוק עוזר לפרק מועקה, לקבל פרספקטיבה. הוא כמו חומר אוורירי שפותח ומפריד את המולקולות של הסבל. את כל זה למדתי מילדים, ועל כך אני רוחשת להם כבוד גדול.