המפתח

1 ספטמבר 2006

היא התבוננה בו כשעמד מול המראה במסדרון הכניסה והבריש קשקשים מדומים מכתפי מעיל הקאמל הארוך. מי הקולון שלו הפיצו ניחוח אלגום ברוח הקלה שנשבה מבעד לחלון הפתוח. הוא עדיין היה גבר נאה. אותות גילו כמעט לא ניכרו בו, ואף ששערו הלבין, הוא היה סמיך בצורה מעוררת קנאה, והניצוץ בעיניו הכהות לא דעך למרות אבלו הכבד.

"בוקר טוב, אבא. אז מה, אתה הולך לבית הקברות?"

הוא חייך אליה חיוך רפה. "כן, שרה. לאן עוד אני יכול ללכת?"

היא היטיבה את קשר עניבתו והדביקה נשיקה קטנה על לחיו. "כבר עברו שישה חודשים, אבא. אתה לא צריך ללכת לשם כל יום."

"אני יודע שאני לא צריך, שרה. אני רוצה." הוא התכופף לתת לנעליו המצוחצחות מירוק אחרון במברשת הקטנה שהחזיק לשם כך על השולחן במסדרון. לאחר מכן הזדקף, ועיניו העמיקו להביט בעיניה. נימת קולו הייתה רכה, כמעט מפצירה. "הייתי שמח אילו באת איתי לשם מדי פעם."

היא כבשה גניחה של קוצר רוח, כבר לא יכלה לשאת את החזרה על השיחה הזאת, פעם אחר פעם. "אני לא צריכה להמשיך לעלות לקבר של אימא כדי לזכור אותה." היא טפחה על החזה שלה. "אני נושאת אותה כאן בכל רגע של כל יום."

הוא נאנח, הרים את ידה אל שפתיו ונשק לה. "כרצונך, אבל אנחנו צריכים לחשוב על שתילת כמה פקעות בזמן הקרוב. אני רוצה שיהיה שם הרבה צבע בחודשי החורף האפרוריים. נראה לי שאקנה כמה פקעות של שַׁלגיות. הן נובטות מוקדם, נכון? וגם כמה כרכומים ונרקיסים. לפחות הארנבים הדפוקים לא יחפרו ויאכלו את אלה." הוא פלט צחקוק קטן. "אה? מה את אומרת?"

שרה הורידה את התיק שלה מהעמוד של מעקה המדרגות ותלתה את הרצועה על כתפה. "בסדר, בדרך חזרה אני אכנס למשתלה ואקנה כמה."

הוא זקף את גבותיו. "בדרך חזרה מאיפה?"

"אבא," היא משכה את המילה, "אתה יודע טוב מאוד לאן אני הולכת."

"אוי, בבקשה, אל תגידי לי שאת ממשיכה לרחרח במקום ההוא."

"אני לא מרחרחת. קוראים לזה מחקר." כשראתה את העלבון בעיניו, הצטערה על הטון החריף והמשיכה בנימה רכה יותר, "ואתה המקור העיקרי, אבא. יש לך מושג איזה ערך יש לזה בשביל היסטוריונית? אתה רוצה שהספר שלי יצליח, נכון?"

"את היסטוריונית עכשיו, באמת? חשבתי שאת עובדת בספרייה המקומית."

"כן, אבא, זאת העבודה שלי. לכולנו יש חשבונות שצריך לשלם, אבל הספר הוא התשוקה האמיתית שלי, ומה שאתה יכול לתת לי יעשה את כל ההבדל בין סתם ספר טוב לספר מעולה."

"כבר אמרתי לך," קולו נשמע יגע, "אני לא רוצה לדבר על זה." הוא זקף אצבע. "ואל תבואי אליי בריצה אם יתבעו אותך על הסגת גבול."

"אין פה הסגת גבול, זאת חקירה עירונית." היא הבחינה בהידוק לסתותיו ובשינוי בנשימתו, ומשכה בעדינות בשרוול מעילו. "בבקשה, רק ספר לי איך היה שם," לחשה. "אני מבטיחה שאם יתחיל להיות לך קשה מדי, אנחנו נפסיק. פשוט ספר לי רק כמה שאתה רוצה."

הוא פתח את דלת הכניסה ונאנח בכעס למראה הגשם הניתז משביל הגישה. הוא נטל את המטרייה שלו ממעמד המטריות שבמסדרון ונופף בה לעומתה כמו בחרב. היא נסוגה צעד מבוהל לאחור.

"כבר סיפרתי לך כמה שאני רוצה."

"כן, שזה בדיוק שום דבר."

הוא פתח את המטרייה והחזיק אותה מעל לראשו. "יש דברים שעדיף להשאיר בעבר, שרה, וזאת המילה האחרונה שלי בנושא הזה."

היא הביטה בו פוסע בשביל וקיוותה שיסתובב לאחור וינפנף בידו בהתנצלות. בלי שאימה תהיה שם למתן את התנהגותו, הוא היה לפעמים רתחן בצורה בלתי נסבלת. אימא הייתה טובה בשבילו. היא לא הניחה לו לזעוף ויכלה לשנות את מצבי רוחו הקודרים בהלצה מתוזמנת היטב, לרוב על חשבונו, וצחוקה המידבק לא אפשר לו להחמיץ פנים זמן רב. לשרה לא היה ספק שהוא אהב את אימה. שיברון ליבו מאובדנה היה עדות לכך, והאבל ששקע בו היה בור עמוק כל כך שהיא חששה כי לעולם לא ימצא די כוח לצאת ממנו. ביקוריו היומיים בקברה נהפכו לשיגעון לדבר אחד יותר מאשר לשגרה. ועם זאת, הייתה לה הרגשה שמשהו חסר. משהו שאין בו כדי להטיל ספק בנישואים המאושרים שלהם או לגמד את אהבתם זה לזה. פשוט משהו לא היה לגמרי נכון. היא השוותה את זה להרכבת פאזל של אלף חלקים, שבסופה אתה מגלה שיש בידך תשע מאות תשעים ותשעה חלקים בלבד, וחלק חסר אחד מקלקל את כל הרושם. עדיין רואים בבירור את כל התמונה, אבל העין תמיד נמשכת דווקא לחלל הקטן שבו אמור להיות החלק החסר. בלי לדעת מדוע, הייתה לשרה תחושה לא נוחה שלחלק החסר הזה יש קשר לבית המשוגעים אָמבֶּרגייט.

*

היא הגיעה לאמברגייט כבר חודשים רבים, ולמרות זאת בכל פעם שעברה את הפינה והבניין המרהיב נגלה לעיניה, יופיו עצר את נשימתה. היא ראתה לא מעט בתים מפוארים שסטנדרט הבנייה שלהם היה נמוך משלו. הוא היה בנוי מאבני כורכר מובחרות, חזיתו הייתה מרשימה למראה, ראוותנית אפילו, הכיפה המתומנת של מגדל השעון התנשאה בהדר מלכות מעל לפתח המקומר. לא חסכו בהוצאות בבניית בית החולים הזה, ואף שרבים מסימני ההיכר היוקרתיים יותר נגנבו זה מכבר, עדיין נותרו חלקים מאריחי הקיר המזוגגים הנהדרים לצד חלונות הוויטראז' שפיארו את אולם הנשפים. הוא היה נטוש עכשיו, כמובן, רוב חלונותיו היו מנופצים והאבנים התפוררו מתחת לקנוקנות החודרניות של הקיסוס.

שרה הוציאה ספר מהתיק והתבוננה בתצלום בשחור־לבן שצולם בסוף המאה התשע־עשרה. בית המשוגעים אמברגייט, 1898 בערך. היא קראה את הכיתוב שמתחת לתצלום.

בית המשוגעים אמברגייט נבנה בין 1870 ל־1872 בתכנונו של האדריכל המפורסם סר לאונרד גרובס, ונועד במקור לאשפוזם של אלף מטופלים שהובאו לכאן מסביבות הערים מנצ'סטר, ליברפול וצ'סטר. בשנות החמישים של המאה הקודמת היו מאושפזים בו יותר מאלף וחמש מאות מטופלים, וכתוצאה מכך שררה במקום צפיפות רבה. ב־1925, בהמשך למאמץ הלאומי לצמצם את אות הקלון המתלווה למילים "בית משוגעים", שונה שמו של המקום לבית החולים לחולי נפש אמברגייט. השם שונה שוב אחרי חוק בריאות הנפש, שהורה להשמיט את המילים "חולי נפש" משמות בתי החולים. בית החולים הפסיכיאטרי אמברגייט סגר סופית את דלתותיו בשנת 1997, ומאז עומד הבניין העזוב בשיממונו, טרף לוונדליזם ולהצתות.

טיפות גשם נפלו על הדפים, והיא מיהרה לתחוב את הספר חזרה לתיק ועשתה את דרכה בשביל הגישה הארוך והמתעקל. היא הגיעה למחסום הבטיחות המתכתי והביטה בשלט המזהיר את הבריות לא להתקדם הלאה. נכתב בו שהאתר נשמר עשרים וארבע שעות ביממה, ולצורך המחשה צויר עליו כלב זאב בעל מראה תוקפני במיוחד, ניביו הארוכים חשופים ונוטפי ריר. אבל לא היו במקום שום כלבים. הציור על השלט היה לצורך הרתעה בלבד, השמירה הייתה לא סדירה ולא רצופה, ולפי השמועות השומר הזקן היה מטופל לשעבר ששוטט מדי פעם בשטח, צעק גידופים והניף את אגרופו לעבר כל מי שהעז להתעלם מהשלטים.

שרה הרימה את לוח המתכת מבסיס הבטון שלו והזיזה אותו עד שנוצר רווח צר, דרכו הצליחה להשתחל פנימה. היא חיכתה רגע וסקרה את השטח בנשימה עצורה כדי שיהיה לה קל יותר לשמוע קולות לא מוכרים. הרוח רשרשה בעלי העצים ויונה המתה אל בן זוגה, אבל מלבד זאת לא נשמע שום קול. השמירה לא הייתה יותר מבדיחה.

היא חצתה את המדשאה הקדמית המכוסה עשבי בר גבוהים ולחים שהגיעו עד ירכיה ונעמדה למרגלות מדרגות האבן המובילות לכניסה הראשית. היא אחזה במעקה שהיה יפה פעם וכעת נותר ממנו רק שריד חלוד והגיעה לדלת הכניסה החסומה למחצה בקרש, שאיזה ליצן צייר עליו כוכב מחומש בצבע אדום בהיר. היא דחפה את לוח העץ המרקיב, והוא נכנע כמעט בלי התנגדות ואפשר לה לעבור מעל המפתן ולהיכנס למבואה.

אווירת ריקבון שלטה במקום. עובש כיסה את הקירות, ולשלשת יונים ניקדה את הרצפה. צחנת שתן עמדה בחלל החדר, ושרה כיסתה את אפה בכף ידה. בקבוקים שבורים, בדלי סיגריות ושיירים של גריל פחמים חד־פעמי העידו שהתקיימה כאן התכנסות כלשהי. אולי כיום המקום הוא מתחם בילוי של בני נוער משועממים, אבל שרה אפילו לא יכלה לדמיין את הזוועות שהתחוללו בעבר בין הכתלים הללו. לאביה היה מידע ממקור ראשון, וסירובו העיקש לשתף אותה בו היה מקומם.

היא שפשפה את ציפוי הלכה המתקלף של המעקה וסקרה את המדרגות. לוחות העץ שלהן היו רקובים, והיא ידעה שזה יהיה טירוף לנסות לעלות בהן. ממול הייתה דלת מתנדנדת בעלת שתי כנפות, שציריהן חרקו כשעברה דרכן. מסדרון אינסופי למראה נמתח לפניה, הטיח התקלף מהקירות, הרצפה הייתה זרועה שבבי עץ. היא כרעה והוציאה מהתיק את תוכנית הקומה ופרשה אותה על הרצפה. בקומה הזאת לבדה היו שישה קילומטרים של מסדרונות, והיא חקרה את הבניין בשיטתיות והקפידה להדגיש במרקר את האזורים שכבר סיירה בהם.

אחרי שהחליטה לאיזה כיוון לפנות, היא קיפלה את התוכנית, החזירה אותה לתיק והוציאה ממנו את המחברת שלה. גשם דלף מבעד לסדקים בתקרה והדגיש את צחנת העובש ואת אווירת הריקבון הכללית ששררה בבניין הנטוש. הכול היה שקט, פרט לפּליפּ־פּלופּ הקצבי של טיפות הגשם. היא הצטמררה והעיפה סביבה מבט חטוף של שלוש מאות שישים מעלות. היא לעולם לא תתרגל לקירות הדוחים עם הגרפיטי עוכר השלווה, למסדרונות המפחידים ולסודות הקבורים כאן זמן רב, שאביה נראה נחוש להשאירם במצב זה.

היא קפאה למשמע קול דשדוש צעדים שהגיע מחדר צדדי. חולדות. היא נתקלה בהן כבר קודם, אבל לא משנה כמה פעמים אמרה לעצמה שהן פוחדות ממנה יותר מכפי שהיא פוחדת מהן, זה לא עזר. היא עדיין שנאה את השרצים הנאלחים עם הזנב הארוך הקירח ועם עיני החרוזים השחורות. היא רקעה ברגלה והרגישה קצת מטופשת כשצעקה להן להתחפף. שקט השתרר שוב, והיא צחקקה חרש לעצמה. הראיתי להן מה זה. אבל בעודה מביטה בפתחו של חדר צדדי, שדלתו נשמטה מציריה והחשכה בתוכו העידה על היעדר חלונות, היא שמעה את זה שוב. דשדוש צעדים, כבדים מכדי להיות של חולדה. היא בלעה בליעה נמרצת. "הלו... יש שם מישהו?"

דמות עטויה ברדס הגיחה מהחושך, זרועותיה פשוטות לפנים, והתנודדה לעבר שרה כמו זומבי. שרה נשפה בהקלה את האוויר שעצרה. "נייתן, חתיכת אידיוט. מה אתה מנסה לעשות לי?"

הוא הוריד את הברדס מראשו וחייך אליה. "סליחה, לא יכולתי להתאפק."

"מה בכלל אתה עושה כאן בשעה כזאת?"

"רטוב מדי להסתובב ברחובות היום. בחרתי לסטות ממנהגי."

"חשבתי שקבצנים לא יכולים להיות בררנים."

הוא משך בכתפיו. "יש לך סיגריות?"

היא פשפשה בתיק. "לא, אין לי שום סיגריות מחורבנות." היא הושיטה לו חבילה. "הנה, קח את זה ותגיד תודה."

הוא פתח את רדיד האלומיניום ותחב לפיו כריך של גבינה צהובה ובשר חזיר מעושן. "פוֹדה," מלמל בפה מלא. "אני באמת מודה לך." הוא הרים את הפרוסה העליונה של הכריך והביט בתוכנו. "רק חבל שאין כאן מלפפון חמוץ."

הם התיישבו זה לצד זה על הרצפה הקשה, ונייתן זלל את הכריכים שלה. דרכיהם נפגשו לפני כמה שבועות, שרה נתקלה בו כשישן באחד האגפים. בהתחלה היא חשבה שזאת ערימת בגדים ישנים, עד שדחפה אותו ברגלה. הוא התגלגל לרחובות בעקבות סדרת מריבות סוערות עם הוריו, שאחריהן יצא בטריקת דלת מהבית ונשבע לא לחזור אליו לעולם. מאז הם נעשו מעין חברים, אם כי בשל היותה מבוגרת ממנו בעשרים שנה, רגשותיה כלפיו היו אימהיים במידת מה, אף על פי – ואולי דווקא מפני – שלא היו לה ילדים משלה. דן עלה במחשבתה, והמרירות המוכרת חזרה והציפה אותה. היא טלטלה את ראשה לסלק את הזיכרונות. אין טעם לשקוע בהם. מה שהיה היה.

היא הביטה איך נייתן טורף את הכריך האחרון, פירורים דבקו בפלומה הבלונדינית הדקה שצמחה על שפתו העליונה. "נייתן?"

"מממ?" הוא המשיך ללעוס ברעש.

"למה אתה לא נותן לי לעזור לך?"

הוא הצביע על לחייו התפוחות מאוכל כלחייו של אוגר. "את עוזרת לי," מלמל.

"לא, נייתן, זה רק פלסטר על פצע. אני מתכוונת לעזרה אמיתית, שתעמיד אותך מחדש על הרגליים."

"אני בסדר גמור."

"החורף מתקרב. מה תעשה אז?"

"לא יודע, אשאר כאן, נראה לי?" הוא הרים את עיניו לתקרה אחרי שטיפת גשם גדולה נחתה על ראשו. "ואולי אסע ללונדון."

"אתה רק בן שמונה־עשרה. כל החיים עוד לפניך."

"זה מה שמדאיג אותי," לגלג.

היא נעצה בו מבט נוקב. הוא בהחלט היה טיפוס קשה עורף. אם כי בהתחשב בכך שהתגלגל ברחובות כבר כמה חודשים, הוא היה יכול להיראות גרוע הרבה יותר. ריח הגוף שלו הזכיר גבינת סטילטון בשלה מדי, אבל עיניו הכחולות זהרו, ועור פניו היה חלק להפתיע בשביל מי שלא הייתה לו גישה סדירה לכלי גילוח. קווצות השיער הבלונדיני שלו היו ארוכות מדי, והוא התרגל לנער את ראשו כדי להסיט אותן מעיניו.

היא תחבה שוב את ידה לתיק ושלפה ממנו בקבוק מים. הוא בחן את התווית. "אני מתאר לעצמי שאין סיכוי שמילאת אותו בוודקה, נכון?"

"אתה מדבר כמו זרוק אמיתי." היא הנידה את ראשה. "מה נראה לך?"

הוא פתח את הפקק ולגם לגימה ממושכת. "אז מה אנחנו בודקים היום?" שאל כדי לשנות נושא.

שרה ידעה להודות בתבוסה, מה שלא ימנע ממנה לנסות שוב ביום אחר.

היא הניחה את תוכנית הקומה על הרצפה ביניהם והצביעה על מסדרון ארוך עם חדרים רבים משני צדדיו. "זה הקטע שלנו להיום."

הוא קם בכבדות על רגליו, נמתח למלוא המטר שמונים שלו, מכנסי הג'ינס בקושי נצמדו למותניו הצנומים, והושיט לה יד. היא אחזה בה, והוא משך אותה לעמידה. היא הברישה בידה רסיסי אבן ואבק מבגדיה. "תודה."

*

הם פסעו במסדרון זה לצד זה וחלפו על פני מחלקות שעדיין היו מלאות מיטות ברזל, עם מזרנים מוכתמים וקרועים שמילוי שער הסוס נשפך מהם על המרצפות הסדוקות. בחדר צדדי אחד ניצב כיסא טיפולים של רופא שיניים מוטה לאחור, ולצידו מגש שעליו עדיין היו מונחים מכשירים חלודים. הם הגיעו למסדרון עם תאים קטנים, כולם חסומים בדלת פלדה עבה. שרה עצמה עין אחת והסתכלה מבעד לחריר ההצצה. "הם נראים כמו תאים מרופדים."

"אוי לא, אני תוהה לְמה הם שימשו. מעניין אם דחפו פעם את הזקֵן שלך לאחד מאלה. הוא היה דפוק בראש, נכון?"

"נייתן!" נזפה בו שרה. "אבא שלי לא היה חולה נפש. למה אתה ממהר להסיק מסקנות לא מבוססות? בימים ההם אנשים נשלחו למוסדות האלו מכל מיני סיבות מפוקפקות. לא כולם היו משוגעים, ובכל מקרה, אבא שלי..."

הוא לפת את זרועה. "התא הזה פתוח. תכלאי אותי בתוכו?"

"למה לך?"

"אני רק רוצה לראות איך זה. קדימה, זה יהיה משעשע."

"משעשע? נייתן, אתה צריך לצאת לבלות יותר."

הוא פתח את הדלת לרווחה ונכנס לתא הצר. רצפתו הייתה ספוגית והקירות היו מצופים אריג גס ומרופדים בשער סוס.

"אתה בטוח שאתה רוצה לעשות את זה?" שאלה שרה וסגרה את הדלת אחריו.

תשובתו נשמעה חנוקה. שרה הסתכלה מבעד לחריר ההצצה, אבל האפלה בלעה אותו. היא ספרה עד עשר ופתחה את הדלת.

הוא יצא מהתא מחייך מאוזן לאוזן. "זה היה מדהים."

היא התכווצה למשמע השימוש שלו בשם התואר הזה. כנראה לנייתן היו עד כה חיים מוגנים אם עשר שניות של עמידה בתא מרופד חשוך נראות לו כמשהו מדהים. בחור מסכן.

"בחייך, בוא כבר." היא משכה אותו החוצה, אבל לא הצליחה לכבוש את חיוכה למראה פניו הקורנות. "מחכה לנו הרבה עבודה."

הם הגיעו לקצה המסדרון, והאוויר נעשה קריר ולח. היו בו רק שני חלונות קטנים במרומי הקיר, ומבעד להם חדר אור קלוש למדי.

"מה עושים עכשיו?" שאל נייתן.

"אני בטוחה שצריכה להיות כאן דלת איפשהו." שרה בדקה שוב את תוכנית הקומה. "כן. בקיר הזה בהחלט צריכה להיות דלת."

היא עמדה עם הידיים על המותניים וסקרה את המסדרון. עיניה נחו על ארון גדול שאחת מדלתותיו הייתה חסרה והאחרת נשארה תלויה על ציר אחד. היא ניגשה אליו.

"רק רגע. בוא תראה את זה, נייתן."

גם גב הארון היה חסר. שניהם בהו בדלת שמאחוריו. צבעה הכחול התקלף בתלתלים גדולים. "הנה היא," הכריזה שרה. "ידעתי שצריכה להיות כאן דלת."

נייתן תחב את ראשו לתוך הארון וסובב את ידית הדלת. "אני לא מאמין, חסרים לנו עכשיו רק אריה ומכשפה."

הוא הזיז את הארון הצידה, ושרה הסתערה על הדלת בכתפה. כשזו לא זזה, היא בעטה בה במגפיה.

נייתן התערב. "את תפגעי ככה בעצמך, שרה. תני לי לנסות." הוא סובב את הידית בסבלנות, הטה אוזן לשמוע נקישה, ואחרי כמה נענועים הדלת נפתחה. "נדרש קצת שכנוע, זה הכול. לא צריך להתנהג עם כל דבר כמו פיל בחנות חרסינה."

אחרי שעיניהם הסתגלו לאפלולית הביטו שניהם בגרם צר של מדרגות עץ שהסתתר מאחורי הדלת.

נייתן עיווה את פניו אל שרה והחווה בזרועו. "אחרייך."

"אתה כזה ג'נטלמן, שלא לדבר על פחדן."

"טוב, זה באמת נראה קצת מפחיד."

"אמר האיש שישן כל לילה בבית משוגעים נטוש."

היא בדקה בזהירות את חוזקה של המדרגה הראשונה, ואחרי שהשתכנעה שתוכל לשאת את משקלה, עלתה עד לראש המדרגות.

"מה את מצליחה לראות?" צעק נייתן מלמטה.

"יש כאן עוד דלת, קטנה יותר, ממש נמוכה. אני אצטרך להתכופף כדי לעבור בה."

"אז חכי לי, את לא יכולה להיכנס לשם לבדך."

שניהם כרעו בראש המדרגות, ושרה סובבה את הידית. המפתח עדיין היה נעוץ בחור המנעול, והיא פתחה את הדלת בלי כל קושי ונכנסה לעליית גג קטנה נטולת חלונות. היא הוציאה מהתיק את פנס הכיס שלה ונעה בחדר לאורו הקלוש. קרן האור חשפה שכבות של אבק ושל קורי עכביש. נורה יחידה השתלשלה מהתקרה, מכוסה בשכבה אטומה של לכלוך.

נייתן הצביע על הקצה הרחוק של החדר. "יש שם משהו."

שרה ניגשה למקום שבו נערמו מזוודות מתחת לגג המשופע. "נייתן," לחשה. "בוא הנה. תראה מה מצאתי."

הוא דשדש לעברה. בגלל גופו הגמלוני תנועתו הייתה מגושמת. הוא דיבר בקול חרישי. "למה אנחנו מתלחשים?"

"תראה את כל המזוודות האלה." היא הורידה מזוודה מראש הערימה ונשפה מעליה ענן אבק. תג מזוודות חום היה קשור לידית בפיסת חבל ישנה.

הוא הציץ מעבר לכתפה. "כתוב כאן שם?"

היא אימצה את עיניה כדי לראות את הרשום על התג. "לא, רק מספר, 43/7. הנה, תחזיק את זה." היא מסרה לו את הפנס וניסתה לפתוח באגודליה את התפסים שמשני צידי הידית, אבל הם היו חלודים ונוקשים. "לעזאזל, אני חושבת שהיא נעולה."

נייתן החזיר לה את הפנס. "הנה, תני לי לנסות."

כעבור כמה שניות הוא הצליח לפתוח את התפסים והחליק את המזוודה לעבר שרה. "אני משאיר לך לפתוח אותה."

"תודה." היא ניגבה את כפות ידיה הלחות בקצה הסווצ'ר שלה, כרעה ליד המזוודה והרימה בעדינות את המכסה. "אלוהים, לא נגעו בדבר הזה המון שנים."

היא כמעט פתחה את המכסה עד הסוף כשמשהו פרץ מתוכה כמו כרית אוויר מלוח מחוונים של מכונית. היא נרתעה לאחור בבהלה. נייתן קפץ, וראשו נחבט בקורות העץ של התקרה.

"מה לעזאזל זה היה?" צעקה שרה.

נייתן הושיט את ידו מעבר לה והאיר בפנס על המזוודה. "תכף נראה." הוא התקדם צעד אחד לפנים ודחף בחרטום נעלו את תלולית הבד הלבן.

שרה הדפה אותו הצידה והתכופפה למשש את הבד. "רך וחלק כמו משי." היא הרימה וניערה את הבגד המקופל, שהיה מקומט מרוב שנים. "זאת שמלת חתונה." היא העבירה את אצבעותיה על שורת הפנינים הזעירות שעיטרה את המחשוף. "שמלה יפה, אבל אני תוהה מה היא עושה כאן. גם רואים שלבשו אותה, לפי הכתמים הצהובים בבתי השחי."

"זאת הייתה בחורה גדולה," ציין נייתן. "משפחה של ארבע נפשות יכלה לשבת מתחת לדבר הזה כמו באוהל."

הוא הוציא מהמזוודה תצלום בשחור־לבן. "ותסתכלי על זה."

שניהם הביטו בתמונה של גבר צעיר לבוש מדי צבא. הוא עמד בגבו למצלמה אבל הביט בה מעבר לכתפו וחייך אל העדשה, סיגריה דבוקה לשפתו התחתונה. היה לו יופי מחוספס של כוכב קולנוע משנות הארבעים. הוא לפחות היה יכול להיראות כך אלמלא ניקר מישהו את עיניו. שרה הרימה את התצלום והאירה בפנס מאחוריו, והאור חדר מבעד לחורים שנוצרו במקום שבו היו העיניים. "בחיי, נראה לי שהוא באמת הרגיז מישהי. זה מרתק. בוא נסתכל מה יש בעוד כמה מהמזוודות."

עליית הגג הייתה ארוכה אבל נמוכה, והמזוודות שנערמו מתחת לקורות אכולות התולעים של הגג המשופע היו שונות בצבעיהן ובגודלן, אבל מהידיות של כולן השתלשל תג מזוודות חום. שרה הורידה עוד מזוודה מראש הערימה ופתחה אותה. היא פשפשה בין הבגדים הישנים שהכילה ועיקמה את אפה מהריח המעופש. נייתן הרים סוודר ישן אכול עש. "הֵי, נראה לי שמצאתי מלתחה חדשה בשבילי."

שרה הביטה בו בפנים זועפות. "שלא תיגע בדברים האלה, אתה שומע?"

הוא הרים את כף ידו. "בסדר, סתם צחקתי."

שרה קימטה את מצחה והרהרה רגע. "אנחנו צריכים לעבור על כל זה בצורה שיטתית." היא סקרה את החדר. "יש כאן בערך עשרים מזוודות, ולכל אחת מהן יש סיפור לספר." היא אחזה בזרועו של נייתן ולחשה בקול נרגש, "זה מכרה זהב, נייתן. אל תספר עליו לאף אחד."

הוא משך בכתפיו. "למי אני יכול לספר?"

שרה הוציאה את מצלמתה מהתיק, הפעילה את המבזק וצילמה בזריזות את ערימת המזוודות. "זה ייראה נהדר על הכריכה של הספר." היא כרעה והתנדנדה לפנים ולאחור על עקביה בעת שבחנה את התמונות שצילמה זה עתה.

נייתן הביט בתצלומים מעבר לכתפה. "אני אעזור לך אם תרצי."

היא הביטה בו באור העמום. אישוניו היו מורחבים, שפתיו משוכות בחיוך רחב. היא מעולם לא ראתה אותו נמרץ כל כך. "תודה, אני רוצה." ולאחר היסוס קל הוסיפה, "אני אשלם לך, כמובן."

"לא בשביל זה הצעתי לך. אני רוצה לעזור, זה הכול. אני לא מצפה לקבל משהו בתמורה."

היא טפחה על ברכו. "אתה בחור טוב, נייתן."

היא נעמדה והזדקפה ככל האפשר מתחת לגג הנמוך ועיסתה את צווארה. "אנחנו לא יכולים לעשות הרבה באפלולית הזאת. אני אחזור מחר עם שני פנסים גדולים ואז נתחיל לעשות את זה בצורה מסודרת." היא ארזה את המצלמה שלה בתיק. "למה שלא תיסע איתי הביתה, לפחות בשביל אמבטיה וארוחה חמה?"

הוא הניד את ראשו. "כבר אמרתי לך, אני לא יכול. בבקשה תרדי מזה."