המצאות מזדמנות

פעם ראשונה

20 בינואר 2018

לפני זמן־מה תכננתי לספר על הפעמים הראשונות שלי. הכנתי רשימה של אחדות: הפעם הראשונה שראיתי את הים, הפעם הראשונה שטסתי במטוס, הפעם הראשונה שהשׁתכרתי, הפעם הראשונה שהתאהבתי, הפעם הראשונה שעשיתי אהבה. זה היה תרגיל מפרך ולא פחות מכך חסר־תועלת. אבל איך יכול להיות אחרת? אנחנו מביטים על הפעמים הראשונות בסלחנות יתרה. הן נשענות מטבען על חוסר־ניסיון, והן נבלעות מהר בכל הפעמים שבאו אחריהן, מבלי שיספיקו ללבוש צורה עצמאית משלהן. ובכל־זאת אנחנו נזכרים בהן באהדה, בחרטה, ומייחסים להן את סגולת החד־פעמיוּת. בגלל הסתירה המובנית הזאת החל עד מהרה הפרויקט שלי לשקוע במים, אך הוא טבע סופית רק כאשר ניסיתי לספר בנאמנות על האהבה הראשונה. במקרה המסוים הזה עשיתי מאמץ גדול לדלות מזיכרוני פרטים משמעותיים, אך העליתי רק קומץ: הוא היה גבוה מאוד, רזה מאוד, ונראָה לי יפה. הוא היה בן שבע־עשרה, אני הייתי בת חמש־עשרה. נפגשנו מדי יום בשש אחרי־הצהריים. הלכנו לסמטה עזובה מאחורי תחנת האוטובוס. הוא דיבר אלי אבל מעט, נישק אותי אבל מעט, ליטף אותי אבל מעט. בעיקר היה מעוניין שאני אלטף אותו. ערב אחד – האומנם ערב? – נישקתי אותו כפי שהייתי רוצה שינשק אותי. עשיתי את זה בעוצמה תאוותנית ומופקרת כזאת, שאחר־כך החלטתי לא לראות אותו יותר. אלא שלגבי עובדה זו – האחת המהותית לסיפור שלי – איני יודעת אם קרתה בהזדמנות הזאת, או במהלך האהבות הקטנות שבאו בעקבותיה. ובכלל, האם באמת היה כה גבוה? והאם נפגשנו מאחורי תחנת האוטובוס? בסופו של דבר התחוור לי, שמהאהבה הראשונה שלי אני זוכרת במדויק בעיקר את המצב המבולבל שלי. אהבתי את הנער ההוא עד כדי כך, שבכל פעם שראיתי אותו איבדתי אחיזה בעולם והרגשתי שאני קרובה להתעלף, לא בגלל חולשה, אלא מעודף אנרגיה. שום דבר לא הספיק לי, רציתי עוד, והפתיע אותי שהוא, לעומת זאת, אחרי שכל־כך רצה בי, מצא אותי בבת־אחת מיותרת וזרק אותי כאילו הפכתי חסרת־ערך. מילא, אמרתי לעצמי, ספרי כמה מחסור כפייתי ומסתורין יש באהבה הראשונה. אבל ככל שניסיתי לכתוב על כך צפו ועלו יותר עמימות, חששות, אי־נחת. הכתיבה התמרדה, נטתה למלא חללים ריקים, לשוות לחוויה את המלנכוליה האופיינית לעלומים האבודים. לכן אמרתי די לסיפור הפעמים הראשונות. מה שהיינו בהתחלה אינו אלא כתם צבע מטושטש הניבט מהגדה של מה שהפכנו להיות.