המצאת החיים

החלטתי לכתוב את סיפור חייו של אבי כפי שסיפר לי אותו, מילה במילה. עומדת בפניי רק בעיה אחת פעוטה: אבי לא סיפר לי את סיפור חייו מעולם. ובכל זאת, בכוונתי להביא בפניכם את זיכרונותיו של האיש הזה מדויקים ככל שיתאפשר לי, נאמנים לאמת התרחשותם ככל שזיכרוני — שהשנים לא היטיבו איתו — יתיר לי. ואם המשימה לא תעלה יפה, לא יהיה זה משום שבדיתי חלק מהעובדות מליבי או שהמצאתי את זיכרונותיו של אבי (וגם את זיכרונותיי שלי), ובוודאי לא משום שדמיינתי את חיי או את אלה שלו; לא, שנינו אמיתיים לגמרי. שנינו חיינו את החיים האלה באמת, הוא כאבי ואני כבנו, ועל כך אי אפשר לחלוק. שנינו זוכרים את חיינו — הוא את שלו ואני את שלי, הוא את שלי ואני את שלו. ועכשיו נראה מה תחשבו על חייו אחרי שתסיימו לקרוא את הספר הזה, ומה תחשבו על חיי.

בכל אופן, ביקשתי מרן אחי הבכור לקרוא את הדברים שכתבתי בטרם אלה נשלמו, ולומר לי את דעתו. זה מעשה חריג אצלי, מכיוון שאני לא אוהב לשתף איש ביצירותיי בטרם הושלמו, וגם מכיוון שרק חמור מראה חצי עבודה וגו'. כתיבה היא מהלך אינטימי, שבו הכותב חוזר ומחפש את קולו הפנימי (שהוא עמום וכמוס ונסתר בחלק הארי של הזמן), והיא גם מהלך של התבודדות, התייחדות, המלווה בתחושה של ניכור לכל מה שחיצוני וארצי. כאשר נותנים למישהו להיכנס לחדר הכמוס הזה טרם הושלמה בנייתו, הלה מיד יחווה דעה, יביע אומר ובעיקר ירעיש, וכך יפריע לדממה ההכרחית ויסיט את הכותב ממסלולו.

אבל חשבתי שהפעם יהיה זה נכון, ואף חשוב, לבקש מרן שיקרא את המילים מכיוון שהוא שותפי לזיכרון של אבא — שותף להתרחשויות משותפות לנו, אבל גם לפרשנות של הזיכרונות האלה, לתרגום שלהם, לזכירת הזיכרון ולתיוקו ולניסוחו אחר כך בקלסרי התודעה שלו. קלסרי הזיכרון של רן ושלי שונים, כך גם של אבא (אימא כבר לא כאן כדי להשוות גרסאות עם שלושתנו), ונקודת המפגש של הזיכרון של כל אחד מאיתנו הנוגע לרגע משותף לכולנו היא הנקודה הארכימדית שבה אולי, לעיתים, גם אם באורח פגום, עשויה להתייצב ״אמת״ ולהראות את פניה.

מהספר הקודם שכתבתי, ושבו רן כיכב בעל כורחו (בדרך שבה הוא גם משתתף בחיי בעל כורחו) ביקש רן להשמיט את כל הקטעים שבהם נזכר שמו ונוכחים גופו ורוחו. מובן שצפצפתי עליו ופרסמתי את הספר כלשונו, אבל זקנתי והתרככתי מאז והחלטתי לאפשר לדמויות המרכזיות בסיפור חיינו המשותפים — כלומר אלה שנותרו בחיים: אבא ורן — להשמיע את קולן לפני שזה יגיע אליכם, משום שגם אם חלק בלתי מבוטל מהמיוחס להן מומצא או משוכתב או סוטה מן האמת, נוכחותן אמיתית וקיומן הפיזי מורגש ומובהק בחיי (כלומר בחיים האמיתיים, לא באלה שבספרים). אז נתתי לרן לקרוא את מה שכתבתי, והוא כתב לי בתגובה כל מיני דברים משלו, ואני כתבתי לו בתשובה דברים משלי, והסברתי לו שבכוונתי לכתוב את סיפור חייו של אבא בהסתמך על זיכרונות מדויקים וחדים, על חלקי זיכרונות שיתרתם יופתה, או התכערה, או שונתה, כל זאת כדי להתאימם לצורך שיש לזיכרון הזה עבורי — מכיוון שזיכרון הוא הכרח לקיום זהות ויצירת אישיות וסיפור חיים. אין חיים ללא זיכרון, אין זהות ללא זיכרון, ההתרחשויות עצמן אינן מגדירות את חייו של האדם, כי אם הדרך שבה הוא זוכר אותן. ואז רן כתב לי משפט יפה: ״זיכרון הוא הסיפור שנשאר לך אחרי שזרקת את הסיפורים שאתה לא אוהב״.

הזיכרונות שאבי שיתף אותי בהם — קטעים־קטעים ופרקים־פרקים, לפרקים, כשהם משתרעים לאורך השנים — הם הזיכרונות שהוא בחר לא רק לזכור כפי שזכר, אלא גם לספר לי כפי שסיפר לי אותם. ואני מצידי זוכר את זיכרונותיו בדרך שבה אני בוחר לזכור אותם. והנה, עכשיו אני מנסה ללקט ולתעד ולהכניס סדר בזיכרונותיו, המפוזרים לאורך עשרות שנות חיים משותפים, של אדם שאינני אובייקטיבי לגביו והוא בוודאי אינו זוכר (כפי שאף איש אינו מסוגל לזכור) את חייו באופן אובייקטיבי, מדויק, נעדר חמלה או הסבר או פשרה או תירוץ או אמתלה — ולפעמים סתם מתוך שכחה הנובעת מעצלות טהורה להיזכר. כי הזיכרון וההיזכרות כרוכים במאמץ, ולמי יש כוח לכל זה? אנו זוכרים את חיינו כפי שקל לנו לזכור אותם, בעוד זיכרון שקשה לזכור ימצא את דרכו לסל המחזור או שיעבור שכתוב, ומכאן שרן דייק מאוד בדבריו.

אז אבא זרק סיפורים רבים שהוא לא אוהב כשזכר את חייו וכאשר שיתף אותי — לאורך השנים, ובאופן מקוטע — בתמונות מהחיים האלה שלו. ואני זרקתי ורן זרק. ואמנם נשארו הרבה זיכרונות, אבל רבים יותר נשכחו, נמחקו, נגרסו או שוכתבו. למעשה רוב הזיכרונות אינם. רוב הפרטים שמאפשרים בכלל שזירת סיפור כזה — אבדו לבלי שוב; נמחקו מתוך בחירה של מי שחי אותם, או של אלה שהאזינו להם. ככה זה. ועכשיו, לך תבנה סיפור חיים של אדם מתוך כוונה שזה יתכנס ויהיה למעין ביוגרפיה שלו, כאשר עיקר חומר העבודה הושמט מתוך בחירה. אבל אין ברירה, עליי לקחת את כל הזיכרונות הנוגעים לאבי — או אלה שאבי מופיע בהם בזיכרוני — וללכדם לסיפור אחד, ולא סתם סיפור, סיפור החיים השלם, המקיף והמומצא בחלקו, של אבא שלי.

חשוב להעמיד דברים על דיוקם: אבא שלי אינו מומצא. גם חייו אינם המצאה. הם התרחשו והם ממשיכים להתקיים שעה שאני כותב. אבל הסיפור עצמו, הביוגרפיה הזאת שלו, בהכרח מומצאת במקצת — או בהרבה — והדבר אינו עומד בסתירה לאמת, למציאות, או אפילו לזיכרון. כי הזיכרון הוא בהכרח בדיה שאנו בודים מליבנו, גם כאשר אנו מוכנים להעיד עליו בשבועה בבית המשפט. הזיכרון בהכרח הוא המצאה. אז כשאני ממציא את זיכרון חייו של אבי, אני לא ממציא את חייו, אני פשוט כותב את זיכרון הדברים כפי שהם היו צריכים להתקיים כדי שהסיפור יהיה שלם ונאמן לאבי — איש שקיים באמת ובתמים ובאופן שאי אפשר להטיל בו ספק, ועדיין חייו הם בדיה; בדיה גמורה ועצובה במקצת שאני בדיתי מליבי, ושהוא חווה על בשרו.

אני כותב את ספר זיכרונותיו של אבי מכיוון שאני יודע בליבי ומרגיש בעצמותיי שהיעלמות הזיכרונות האלה תעלים גם אותי. קיומו של אבי הוא קיומי. וקיומי הוא העולם. לא העולם כולו — העולם שלי, שבלעדיו אין לי תוקף וממשות וקיום. אז אני כותב את סיפור חייו של אבי כדי לא למות, כדי לא להישכח בעודי בחיים, ובוודאי לא אחרי מותי. אני כותב את סיפורו של אבא כדרך של עיבוי הקרח הדק של קיומי, אשר מאיים להיסדק ולהישבר ולהטביע אותי בלב האוקיינוס, מאכל לדגים. אני כותב את אבי כדי לחיות וכיוון שאני מזהה את סופי מתקרב ואת מותי מתגנב ואת שרידי הממשות שלי נמוגים ונמסים כמו שלגים. ואני משתמש במילים כדי לקבע ולקעקע אמת שאין לה קיום, אלא בזיכרוני. זה דיאלוג שסופו (תמיד) כיליון. המילה אינה מסוגלת ליצור אמת מובהקת, או להעמיד חול על רגליו לצורת מבנה. כלומר היא מסוגלת, אבל די בנשיפה אחת וכל המבנה יקרוס תחתיו ויוחלף, כאילו לא עמד שם מעולם, במבנה שמילים אחרות, חדשות, העמידו. החמקמקות הבלתי נסבלת של הממשות מכריחה אותי להיאבק על חיי, על זהותי, על קיומי.

ועכשיו, בהנחה שהשתכנעתם, אפשר להתחיל.