הֶטי הֶנדפוּל גְרימקֶה
היתה תקופה באפריקה שאנשים ידעו לעוף. מָאמא סיפרה לי את זה לילה אחד כשהייתי בת עשר. היא אמרה, "הֶנדפוּל, סבתא שלך ראתה את זה בעיניים שלה. היא אמרה שהם עפו מעל עצים ועננים. היא אמרה שהם עפו כמו קיכלים. כשבאנו להנה השארנו ת'קסם הזה מאחורה."
מאמא שלי היתה פיקחית. היא לא ידעה לקרוא ולכתוב כמוני. כל מה שהיא ידעה בא מהחיים בצד הנדיר של החסד. היא הסתכלה לי בפנים, איך שהם נשטפו בצער וספק, ואמרה, "את לא מאמינה לי? מאיפה את חושבת הגיעו השכמות שלך, ילדה?"
העצמות הדקות האלה הזדקרו לי מהגב כמו גוּלות. היא טפחה עליהן ואמרה, "זה מה שנשאר מהכנפיים שלך. עכשיו זה רק מין עצמות שטוחות כאלה, אבל יום אחד את תקבלי אותן בחזרה."
אני הייתי פיקחית כמו מאמא. כבר בגיל עשר ידעתי שהסיפור הזה על אנשים שעפו הוא שטות גמורה. לא היינו אנשים מיוחדים שאיבדו את הקסם שלהם. היינו עבדים ולא הלכנו לשום מקום. רק אחר כך הבנתי לְמה היא התכוונה. ידענו לעוף ועוד איך, אבל לא היה לזה שום קשר לקסם.
ביום שהחיים הפכו למשהו שהעולם לא יכול לתקן, הייתי בחצר העבודה והרתחתי מצעים של עבדים; הוספתי פחמים לאש מתחת לדוד הכביסה, והעיניים צרבו לי מטיפות של תמיסת בורית שעפו ברוח. הבוקר היה קר — השמש נראתה כמו כפתור לבן קטן שתפור חזק לשמים. בקיץ לבשנו שמלות כותנה תוצרת בית מעל התחתונים הארוכים, אבל כשהחורף הגיע לצ'רלסטון כמו נערה עצלנית בנובמבר או ינואר, נכנסנו לשקים שלנו — המעילים הכבדים מחוטי טווייה עבים. סתם שק ישן עם שרוולים. לי היה מעיל שמישהו זרק, והוא הגיע לי עד הקרסוליים. לא היה לי מושג כמה גופים לא רחוצים לבשו אותו קודם, אבל כולם הואילו להשאיר שם את הריח שלהם.
בבוקר ההוא הגיברת כבר הראתה לי עם המקל שלה על האחוריים כי נרדמתי בזמן התפילות שלה. כל יום, כל העבדים, כולנו מלבד רוזטה שהיתה זקנה ומשוגעת, נדחסנו בחדר האוכל לפני ארוחת הבוקר כדי להילחם בשינה בזמן שהגיברת לימדה אותנו משפטים קצרים מכתבי הקודש, כמו "וישו בכה", והיא התפללה בקול רם על הנושא שאלוהים הכי אוהב, צייתנות. מי שנרדם חטף ממש בְּאמצע אלוהים אמר ככה ואלוהים אמר ככה.
אני התחצפתי כהוגן לאחות־דודה על כל העסק העלוב הזה. הייתי אומרת, "תעבור־נא מעלי הכוס הזאת," מדקלמת את אחת השורות של הגיברת. הייתי אומרת, "ישו בכה בגלל שהוא כלוא שם בפנים עם הגיברת, כמונו."
אחות־דודה היתה הטבחית — היא היתה עם הגיברת מאז שהגיברת היתה ילדה קטנה — חוץ מטוֹמפְרַיי, המשרת, היא ניהלה את הכול. היא היתה היחידה שיכלה להגיד לגיברת מה לעשות בלי לחטוף עם המקל. מאמא אמרה לי לשמור על הפה אבל אף פעם לא עשיתי את זה. אחות־דודה נתנה לי בטוסיק שלוש פעמים ביום.
הייתי טִרחה. אבל לא בגלל זה קיבלתי את השם שלי. הנדפול היה שֵם הסלסילה שלי. האדון והגיברת, הם נתנו את השמות האמיתיים, אבל כל מאמא היתה מסתכלת על התינוק שלה ששכב בסלסילה והיה עולֶה לה שם, משהו שקשור למראה של התינוק, ליום בשבוע, למזג האוויר, או סתם לאיך שהמילה נראתה ביום ההוא. שֵם הסלסילה של מאמא היה סאמֶר אבל השם האמיתי שלה היה שרלוט. היה לה אח ששם הסלסילה שלו היה הַארדטַיים. אנשים חושבים שאני סתם ממציאה אבל זה הכי נכון שיש.
1 Handful פירושו טִרחה; Summer — קיץ; Hardtime — זמנים קשים. [הערת המתרגמת]
אם את מקבלת שם סלסילה לפחות יש לך משהו ממאמא שלך. אדון גרימקֶה קרא לי הֶטי אבל מאמא הסתכלה עלי ביום שבאתי לעולם, איך שנולדתי מוקדם מדי, והיא קראה לי הנדפול.
ביום ההוא בזמן שעזרתי לאחות־דודה בחצר, מאמא היתה בבית וטיפלה בשמלת סאטן בצבע זהב בשביל הגיברת, עם המון בלגן מאחורה, מה שהיא קראה שמלת וָאטוֹ. היא היתה התופרת הכי טובה בצ'רלסטון ועבדה עם המחט עד שהאצבעות שלה התאבנו. בחיים לא ראיתם מלבּוּשים כמו שמאמא ידעה לתפור, והיא לא השתמשה בדוגמאות. היא שנאה דוגמאות מספרים. היא בחרה את המשי והקטיפה בעצמה בשוק והכינה כל מה שהיה לאדון וגיברת גְרימקֶה — וילונות, תחתוניות בדוגמת טלאים, סלים קלועים, מכנסיים מעור צבי ומין בגדי רכיבה מקושטים כאלה לשבוע המירוצים.
דבר אחד אני יודעת — אנשים לבנים חיו בשביל שבוע המירוצים. הם עשו פיקניק, נשף ובילוי מגונדר אחד אחרי השני. המסיבה של גיברת קינג היתה תמיד ביום שלישי. ארוחת הערב של רוכבי הסוסים ביום רביעי. הבלגן הגדול הגיע בשבת עם הנשף בסנט ססיליה כשכולן דידו עם השמלות הכי יפות שלהן. אחות־דודה אמרה שלצ'רלסטון יש מחלת אצילוּת. עד שהייתי בת שמונה בערך חשבתי שאצילות זאת מחלה של חִרבּוּנים.
הגיברת היתה אישה נמוכה עם מותניים עבים, ומה שנראה כמו כדורי בצק קטנים מתחת לעיניים. היא לא הסכימה להשאיל אותה לגברות אחרות. הן התחננו בפניה, וגם מאמא התחננה, כי היא היתה שומרת חלק מהשכר לעצמה — אבל הגיברת אמרה, אני לא מסכימה שתכיני להן משהו יותר טוב משאת מכינה לנו. בערבים מאמא קרעה רצועות מהבדים שלה בזמן שהחזקתי את נר החֵלֶב ביד אחת וסידרתי את הרצועות בערימות ביד השנייה, תמיד לפי הצבע, מסודר טיפ־טופ. היא אהבה צבעים עליזים, לחבר גוונים שאף אחד לא חשב עליהם — סגול עם כתום, ורוד עם אדום. הצורה שהיא הכי אהבה היתה משולש. תמיד שחור. מאמא הוסיפה משולש שחור כמעט לכל שמיכת טלאים שתפרה.
היתה לה קופסה מעץ עם חתיכות בד בשביל הטלאים, נרתיק למחטים ולחוטים ואצבעון פליז אמיתי. מאמא אמרה שהאצבעון יהיה שלי יום אחד. כשהיא לא השתמשה בו, שמתי אותו על קצה האצבע כמו תכשיט. מילאנו את שמיכות הטלאים בכותנה גולמית ושאריות צמר. המילוי הכי טוב היה, והוא עדיין, נוצות, ומאמא ואני אף פעם לא ראינו אחת כזאת נחה על הארץ בלי להרים אותה. לפעמים מאמא היתה באה עם כיס מלא נוצות אווז שהיא תלשה מחורים במזרונים בבית. כשהרגשנו צורך עז למלא שמיכה, היינו קורעות את הטחב מעץ האלון בחצר העבודה ותופרות אותו בין הריפוד לכיסוי, עם הפרעושים והכול.
זה היה הדבר שמאמא ואני אהבנו, הזמן שבילינו עם השמיכות.
לא משנה מה אחות־דודה אמרה לי לעשות בחצר, תמיד הסתכלתי למעלה אל החלון שמאמא ישבה ותפרה בו. היה לנו סימן. כשהפכתי את הדלי ליד בית המטבח, זה אמר שהשטח פנוי. מאמא היתה פותחת את החלון וזורקת לי טופי שגנבה מהחדר של הגיברת. לפעמים הגיע גם צרור של רצועות בד — כותנה, מוסלין ופשתן מיובא, יפים ממש. ופעם אחת, אצבעון הפליז האמיתי. מה שהיא הכי אהבה לעשות היה לקחת חוט אדום־ארגמן. היא היתה מגלגלת אותו בתוך הכיס שלה ופשוט יוצאת מהבית.
היתה הרבה פעילות בחצר ביום ההוא אז לא קיוויתי שטופי ייפול מהשמים הכחולים הצלולים. מריה הכובסת נכוותה ביד מהפחם של המגהץ ושכבה במיטה. אחות־דודה השתוללה בגלל העיכוב עם הכביסה. טומפריי שלח את הגברים לתפוס חזיר שהשתולל וצווח עד לב השמים. כולם היו שם, מאולד סנואו הרַכָּב ועד למנקה האורוות, פּרינס. טומפריי רצה לגמור עם השחיטה מהר מהר כי הגיברת שנאה רעשים בחצר.
רעש היה אחד הדברים שהיא שמה ברשימה של חטאי העבדים, שידענו אותה בעל פה. מספר אחת: גניבה. מספר שתיים: אי־ציות. מספר שלוש: עצלנות. מספר ארבע: רעש. עבד אמור להיות כמו רוח הקודש — לא רואים, לא שומעים, אבל הוא תמיד מרחף בהיכון.
הגיברת קראה לטומפריי שישתיק את הרעש, גיברת לא צריכה לדעת מאיפה מגיע הבייקון שלה. כששמענו את זה אמרתי לאחות־דודה, הגיברת לא יודעת מאיזה קצה נכנס הבייקון שלה ומאיזה קצה הוא יוצא. אחות־דודה נתנה לי סטירות כאלה שראיתי כוכבים.
לקחתי את המוט הארוך שקראנו לו מקל־מלחמה ודגתי את המצעים מדוד הכביסה ותליתי אותם נוטפים על המעקה איפה שאחות־דודה ייבשה את עשבי התיבול שלה. על המעקה של האורווה היה אסור בגלל שהעיניים של הסוסים היו יקרות מדי בשביל הבורית. עיניים של עבד זה סיפור אחר. הכנסתי לסדינים ולשמיכות מכות רצח עם המקל. קראנו לזה להוציא לכלוך.
אחרי שגמרתי עם הכביסה נשארתי בלי עבודה ושמחתי ליהנות מחטא מספר שלוש. שתים־עשרה פעם ביום הלכתי בשביל שסימנתי בעפר מרוב משחקי שמיניות בגיל עשר. התחלתי מאחורי הבית הראשי, עברתי ליד בית המטבח ובית הכביסה עד שהגעתי אל עץ ההשתרעות. חלק מהענפים היו עבים יותר מהגוף שלי וכולם הסתלסלו כמו סרטים בקופסה. רוחות רעות מתקדמות בקו ישר, ובעץ שלנו לא היה אפילו מקום אחד לא עקום. אנחנו העבדים השתרענו מתחתיו בשיא החום. מאמא אמרה לי, אל תגרדי ת'טחב האפור בגלל שהוא מסתיר את השמש וגם את העיניים המציצות.
עברתי ליד האורווה ובית הכרכרות. השביל חצה את כל מפת העולם שהכרתי. אז עוד לא ראיתי את הגלובוס המסתובב שהיה בבית ושהראה את שאר העולם. המשכתי ללכת וקיוויתי שהיום יעבור כדי שאני ומאמא נוכל ללכת לחדר שלנו. הוא נמצא מעל בית הכרכרות ולא היה לו חלון. הריח של החרא מהאורווה ומהרפת היה כל כך חזק שם, שהיה לנו נדמה שהוא ממלא את המיטה שלנו ולא קש. לשאר העבדים היו חדרים מעל בית המטבח.
הרוח הצליפה וניסיתי לשמוע מפרשים של ספינות זזים בנמל מעבר לדרך, מקום שהרחתי ברוח אבל אף פעם לא ראיתי. המפרשים היו מצליפים כמו שוטים וכולנו הקשבנו כדי לדעת אם מצליפים באיזה עבד בחצר השכנה או אם זאת ספינה שמתכוננת לעזוב. ידענו לפי הצרחות שהתחילו או לא.
השמש שקעה והשאירה רק קמט בעננים, כאילו נפל שם כפתור. הרמתי את מקל־המלחמה שעמד ליד דוד הכביסה, ותקעתי אותו בלי סיבה בתוך דלעת בגן הירק. העפתי אותה מעבר לחומה והיא התפוצצה שם ברעש גדול.
ואז האוויר השתתק. הקול של הגיברת נשמע מהדלת האחורית, "אחות־דודה, תביאי את הֶטי הנה תכף ומיד."
הלכתי הביתה וחשבתי שהיא בטח כועסת בגלל הדלעת. אמרתי לאחוריים שלי להתכונן.
מירית וולך –
המצאת הכנפיים
במציאות של חיינו קשה מאוד לדמיין את המגבלות הרבות שהוטלו, לפני שנים לא רבות, על כל מי שלא היה גבר לבן ורצוי עשיר.
אם היית שחור – נדונת במדינות רבות להיות עבד, רכוש עובר לסוחר, מישהו שאפשר להצליף בו אם אכזב אותך.
אם היית אישה – היית כבולה לתפקיד הרעיה הנכבדה או הדודה הלא נשואה.
בספר “המצאת הכנפיים” נפרשת בפנינו במלוא כיעורה המציאות בדרום ארצות הברית לפני מלחמת האזרחים. הטי הנדפול היא ילדה-שפחה, שניתנת במתנה ליום ההולדת ה11 לאחת מבנות המשפחה שרכשה את אמה – שרה גרימקה. שרה היא ילדה חכמה, נבונה, שמרגישה שנועדה לגדולות, ומתנגדת עקרונית לשעבודם של בני אדם אחרים, כך שבאופן יחסי הנדפול לא סובלת מגבירתה, “רק” מהמציאות בה היא חיה ושאר בני הבית.
סו מונק קיד מספרת באפילוג שהיא רצתה לכתוב על שתי אחיות, וכשהיא נתקלה בפועלן האמיתי של שרה ואנג’ליקה גרימקה היא החליטה לכתוב עליהן, סיפור שמערב אמת עם בדיה. אבל הסיפור הוא בראש ובראשונה סיפורו של זוג אחר, שרה והנדפול. והן חולקות אותו פרק זו ופרק זו, מהיום בו הוצמדו ועד היום בו הן מנסות להיפרד באמת.וכך צעד בצד צעד, שזור סיפורן של הגבירה ושל השפחה, סיפור מזעזע על מי שיכולה להיענש עד כדי נכות רק כי השתתפה (ברשות אדוניה!) בתפילה בכנסיית שחורים, וסיפורה של מי שלכאורה כל העולם פתוח לפניה, אבל גם אם חירותה בידיה – שום דבר אחר איננו.
שרה עוברת על החוק ומלמדת את הנדפול לכתוב ולקרוא, אבל החוק והנורמות מצרות גם את צעדיה שלה – מותר לה לקרוא, אבל היא לא יכולה ללכת וללמוד ולעסוק במקצוע, למרות שהיא מוכשרת לכך די והותר.
כאשר שרה (ולאחר מכן אחותה הצעירה, אנג’ליקה) מורדת בנסיבות הולדתה ונעשית פעילה באגודה האמריקאית נגד העבדות, היא מגלה ששוב מגבלות מינה מופיעות, מצפים ממנה להינשא ובכך להניח את השטויות הללו בצד, הן ראויות לאישה רווקה המחפשת במה למלא את זמנה, לא לאישה נשואה המצופה ללדת ולטפל בילדיה,
וכך עקב בצד אגודל, שרה ואנג’ליקה עושות תפקיד כפול – מנסות להביא לעולם בו יש שיוויון בין גזעים ובין מינים, עולם שעבורנו הוא כמעט מובן מאליו.
כאשר אנחנו אומרות “אני לא פמיניסטית”, אנחנו לרוב אומרות זאת מבורות, מחוסר הבנה שהעובדה שנצביע בבחירות – היא פמיניזם, העובדה שיש לנו תארים ועבודה – היא פמיניזם, וכן הלאה. ואנחנו חייבות חוב ענק לאחיות גרימקה, שהיו חוד החנית בתנועה שבסופו של דבר אפשרה לנו את כל זה.
הספר כולו כתוב להפליא, מרתק, מושך, גם העלילה וגם הכתיבה לא מאפשרות להתנתק, וכדובדבן על הקצפת – באחרית הדבר סו מונק קיד מפרטת במדוייק מה מסיפורה אמיתי ומה מומצא, ומאפשרת לנו להכיר תודה אמיתית לנשים שאנו חוות להן כל כך הרבה.
אביגייל –
המצאת הכנפיים / סו מונק קיד
עלילת הספר מתרחשת בתחילת המאה ה-19 בתקופה היותר אפלה של אמריקה. תקופת העבדות,הצפון והדרום,מלחמת אחים.
לצד זוועות רבות שהיו ושישנן עדיין בעולם אל לנו לשכוח את זוועת העבדות.
זהו סיפורן של שרה והטי (הנדפול) שרה,בת למשפחת אצולה לבנה בדרום. אנשי ספר ורוח,אנשי עסקים ואנשי צדק.
הטי,שפחה שחורת עור במשפחתה של שרה.
סיפורן של שתי הנערות מתפרש לאורך שנים רבות החל מילדותן ועד היותן נשים בוגרות.
הטי ניתנת כמתנת יומהולדת לשרה. כן,ילדה נקשרת בסרט מתנה ומוענקת כמתנה לילדה אחרת להיות שפחתה הצמודה. אלא ששרה,כבר כילדה היתה דעתנית והבינה שאין זה נורמלי וסירבה לקבלה מה שלא עזר לה כמובן.
גם שרה וגם הטי הן נשים כבולות.
האחת,שפחה כהת עור כבולה לעבודתה,כבולה לעונשיה,להצלפות,לשנאה והתעללות. השניה,מובחרת לכאורה בעלת עור לבן כבולה למוסכמות החברה מעצם היותה אישה.
לצידן של הטי ושרה ישנן עוד שלל דמויות חשובות לא פחות בספר. אמה של שרה, אשה שתלטנית ואכזרית ואמה של הטי,שרלוט אשה מופלאה שלמרות כל שנות עבדותה לא איבדה את הרצון להיות אישה חופשיה והעבירה את תשוקת החופש הזה לבתה.
אמה של הטי מלמדת אותה לעוף,מספרת לה על עברה. לא לעוף במובן הפיזי כמובן אלא לעוף בנפש וזו הסיבה שלמרות היותה שפחה כבולה היא מרגישה חופשיה. מרגישה חופשיה יותר מחברתה הלבנה.
דיכוי הנשים בתקופה הזו מזעזע לא פחות. החובה של אישה להיות נשואה,אמא,לעסוק רק בדברים ‘נשיים’ . לנו זה נראה רחוק ואולם,בזכות שרה ונשים כמוה שלא רק התנגדו לעבדות אלה השמיעו ,דברו ואף נודו מהחברה. הן לחמו על זכות הנשים לחשוב,לדבר,להביע דעה בזכות אלה ועוד יש לנשים מעמד שווה. עדיין ישנם מדינות ודתות חשוכות והספר נותן תקווה שגם לשם תגיע הקידמה,גם שם יבינו שנשים הן בני אדם כגברים.
קשה עד בלתי ניתן לדמיין ילדה קטנה שמעבירה את כל חייה בעבדות. בלי תקווה, עם פחד תמידי שמא תימכר ותורחק לנצח ממשפחתה,פחד מעונשים פיזיים לא אנושיים. קשה לא פחות לדמיין נערה דעתנית בעלת רצון עז ללמוד,להביע את דעתה והיא מושתקת בזלזול רב פעם אחר פעם כאילו אינה בן אדם שווה בין שווים.
הספר כתוב ומתורגם בצורה אותנטית ויפה. לא קל להעביר את מבטא הדיבור הדרומי הכבד והדבר נעשה בספר בהצלחה רבה. תיאורי הים והאוניות מרחוק,תיאורי שפע הבגדים והבדים ,צורת התפירה של האם ובתה כתובות בצורה כזו שבמשך הקריאה אנו יכולים ממש לראות לנגד עינינו את הזמן,האוירה והתקופה.
“שלא תזכרי אותי ככה.שלא תזכרי אותי שפחה ועובדת קשה. כשתחשבי עליי את תגידי,היא בחיים לא היתה שייכת לאנשים האלה. היא בחיים לא היתה שייכת לאף’חד חוץ מעצמה.”
איתי –
המצאת הכנפיים
ספר מטלטל ומעורר מחשבה. הספר מתאר את תופעת העבדות בדרום ארצות הברית של ראשית המאה התשע עשרה ואת האפליה נגד נשים באותה תקופה, דרך עיניהן של שרה, בת למשפחה מהמעמד הגבוה המתנגדת לעבדות ושואפת לחיים עם משמעות, ושל הנדפול, שפחתה האישית והדעתנית המייחלת לחופש, ודרך הקשר המורכב והבלתי אפשרי ביניהן.
נופר –
המצאת הכנפיים
מסוג הספרים שקשה לעכל. איך אדם יכול להיות בעליו של אדם אחר?
מציאות הסטורית קשה. מבוסס על עובדות ודמויות אמיתיות שפעלו לביטול העבדות.
ספר מעולה!
לאה –
המצאת הכנפיים
ספר זה היה אהוב עלי מאוד. לקח לי כמה פרקים להתרגל, אבל הספר ארוך ולאחר מכן הקריאה זרמה. בנוסף למדתי לא מעט על נושא העבדות בארה”ב ובכלל על התקופה. ברור שמדובר בסיפור ולא בעובדות היסטוריות, אך חלק מהדמויות הם בני אדם שהיו קיימים. אמנם לא מדובר בספרות דגולה, אבל הספר מאוד מהנה.