המקום הכי טוב בעולם

 תיקון

רגע לפני שאני חוצֶה את הכביש אל קפה רימון אני רואה את נטלי יושבת בחצר המוצלת, ולבי מנתר, מועד ומתרסק על המדרכה. אני מפסיק ללכת, מוציא מהכיס האחורי של הג'ינס את חפיסת הסיגריות המעוכה, מקיש עליה ושולף סיגריה חצי מעושנת. אני נשען אל גדר האבן שמאחוריי ומצית אותה.

מרכז ירושלים סואן בצהרי היום. מכוניות מזדחלות לאורך הרחוב הפקוק, ומוזיקה מרעימה מבעד לחלונותיהן הפתוחים. המדרכות הצרות — שהסחורה הנשפכת מן החנויות מצמצמת עוד יותר את שטחן — מלאות אנשים נושאי שקיות משוק מחנה יהודה. תלמידות תיכון דתיות בחצאיות ארוכות מצחקקות כשהן חולפות על פני שלושה חיילים צעירים חבושי כיפות, רובי אם־16 חגורים על שכמם. מעבר לכביש קבוצת תיירים ורודי פנים — כנראה צליינים שהתעלמו מההתרעות מפני נסיעה לישראל בתקופה מסוכנת זו — מצטלמים ליד סמטה חסרת ייחוד. נטלי נסתרת ונגלית לסירוגין, מבליחה בפערים שבין המכוניות והפנים, מבעד לחלונות אוטובוסים, רצף מקוטע של תמונות דוממות מתוך סרט.

שבע שנים עברו מאז ראיתי אותה בפעם האחרונה. אחרי שנפרדנו — וכשאני אומר "נפרדנו" אני מתכוון שהיא תלשה לי את הלב ודרכה עליו בשתי הרגליים — היא פשוט נעלמה; ניתקה קשר עם כל החברים שהיו לנו באותה תקופה. איש לא ידע איפה היא גרה או מה היא עושה. איש לא נתקל בה בשום מקום. כאילו לא הייתה מעולם.

אני מעיף את בדל הסיגריה אל הכביש, עיניי מנסות לקלוט מה הן רואות; מוחי מתקשה לעבד את המידע. בתחילה אני מנסה לשכנע את עצמי שזה לא אומר מה שנדמה לי שזה אומר. ברור שהיא תיראה שונה. היא בת שלושים וחמש, לא נטלי בת העשרים־ומשהו מהזיכרונות שלי, עם התלתלים השחורים העבותים שבהם נהגה לשזור צדפים וחרוזים, עם חצאיות המעטפת הדקיקות שהביאה מהודו, עם גופיות הקולר מבדי הבָּטיק שחשפו את עצמות הבריח הדקות והבולטות שלה. יש ודאי הסבר פשוט — חוץ מהמובן מאליו — לשׂער המכוסה, לחצאית המגיעה לקרסוליה ולחולצה ארוכת השרוולים ביום קיץ כזה. נשים דתיות אינן נוהגות לכסות את ראשיהן בצעיפים נוצצים ובוהמייניים כאלה ואינן מניחות לקווצות שׂער לבצבץ מהצדדים. הן בהחלט לא נראות סקסיות כל כך בבגדים שנועדו להפוך אותן בלתי נראות לגברים כמוני.

חלק ממני רוצה להתרחק, להעמיד פנים שלא ראיתי אותה, לשמר ללא פגע את הזיכרון שנותר לי ממנה. אבל אז איזה איש עסקים שקוע בשיחת טלפון קולנית מחליט פתאום לחצות את הכביש בלי להסתכל ומחולל שורה של צפירות וצעקות, ונטלי צופה במהומה, ומבטה נודד הלאה ונעצר עליי. הסתכלתי בה זמן כה רב עד שכמעט שכחתי שגם היא יכולה לראות אותי. פניה מתרחבות בהפתעה ומתבהרות. היא מנופפת אליי. אני חוצה את הכביש ומצטער שלא התגלחתי הבוקר.

"ליאור." היא קמה, עיניה נוצצות כשתי כפיות. המרחב בינינו דחוס חיבוקים מן העבר, היסטוריה של נגיעות.

"ואו, נטלי, את..."

"דוסית," היא משלימה את המשפט ומחייכת כאילו בלעה את השמש.

"ואו," אני אומר, והיא צוחקת. אני סוקר אותה במהירות: שולי החצאית רקומים פרחים, החולצה היא טוניקה וינטג' עם הדפס פרחוני. ברור, היא דוסית־היפית: מהדתיים הניו־אייג' הקוּליים האלה — רבים מהם תל־אביביים לשעבר — שמצאו את אלוהים אבל לא איבדו את השיק. אני מחכך את זיפי סנטרי. "לא ידעתי."

"כבר שבע שנים, ברוך השם." היא מרימה את עיניה.

"שבע שנים," אני חוזר. כלומר מיד אחרי שנפרדנו.

"אם עכשיו אתה המום, היית צריך לראות אותי אז." היא צוחקת שוב. "בהתחלה הקפדתי הרבה יותר. הייתי מכוסה מכף רגל עד ראש.״

"מה את אומרת," אני עונה. אני מנסה לדמיין מחדש את שבע השנים האחרונות, להחליף את החיים הבדיוניים שטוויתי בשבילה. אשרם במדבר, קומונה בגליל, מקדש בהודו. אבל לא זה.

"השׂער שלך," היא אומרת בניע מהיר של סנטרה.

"אהה." אני מחכך את ראשי המגולח, את החלקה החשופה במרכזו שהיא אינה יכולה לראות לשמחתי. "איננו."

"אתה נראה טוב ככה."

"ואת נשואה." אני מצביע על השביס.

"כן." דומה שחיוכה דהה במקצת. "זוכר את גדי?"

מצחי מתקמט.

"בטח שאתה זוכר. הוא למד אתי יהדות באוניברסיטה."

נטלי התלוננה תמיד שמכריחים אותה לקחת שיעורי יהדות באוניברסיטת בר אילן. גדי — אמריקאי שהגיע מניו יורק כדי למצוא את היהודי הפנימי שלו — בא אלינו הביתה פעם או פעמיים כדי לעזור לה בלימודים.

"אנחנו נשואים שש שנים."

"ואו." אני מרגיש כאילו נעצה ציפורן חדה בפצע ישן שהגליד. גדי הבן זונה. תמיד ידעתי שהוא מת לזיין אותה. נטלי אמרה אז שאני משוגע.

"זה היה אחרי שנפרדנו," היא ממהרת להוסיף.

אני מהנהן ומחייך כמו טמבל כי אין לי מושג איך להגיב. "וילדים? בטח כבר יש לכם גדוד שלם." פניה מתפוררות פתאום, עורה מתהדק סביב השפתיים, ואני יודע ששאלתי את השאלה הלא נכונה. "מצטער," אני אומר.

לחייה השחומות מאדימות כדם. "זה בסדר."

שנינו מסתכלים הצִדה. אני מנצל את ההזדמנות לסרוק את החצר, כפי שהייתי עושה עוד קודם לכן אלמלא הוסחה דעתי. זוג מחזיק ידיים מעל סלט יווני לא גמור, אם צעירה מנדנדת עגלה ביד אחת ומעלעלת במגזין ביד השנייה, זקן רכון על מחברת, שתי חיילות חולקות סיגריה. אחת מהן מציצה אליי, אומדת אותי. כולנו מורגלים בזיהוי איומים פוטנציאליים.

"אז מה אתה עושה בירושלים?" שואלת נטלי.

"שומר על בית של חבר בעין כרם."

"לבד?"

"כן." אני טומן את הידיים בכיסים ומושך את מכנסיי. "החברה שלי נשארה בתל אביב. תשמעי, אפשר להצטרף אלייך?"

"בדיוק התכוננתי ללכת."

"זה מקום ציבורי," אני אומר. "אנחנו לא באיזה חדר סגור או משהו."

היא מסתכלת סביבה, בודקת את הטלפון ולבסוף אומרת: "למה לא? כוס קפה. כל כך הרבה זמן עבר."

אני מתיישב בכיסא מולה, והיא ניגשת לשירותים. אני עוקב אחריה במבטי, בוחן את מתאר הירכיים כנגד החצאית. שלי, המלצרית־קו־נטוי־סטודנטית־לקולנוע שפגשתי כאן בתחילת השבוע, קולטת ונדה בחיוך סלחני.

היינו בני עשרים ושתיים כשנפגשנו, נטלי ואני. שנינו בדיוק עברנו לתל אביב, אני מהפרוורים והיא מקיבוץ בגליל. עבדנו באותו בר ברחוב הארבעה וחסכנו כסף לטיול הגדול שאחרי הצבא. התאהבנו כמו שמתאהבים בגיל עשרים, טבענו אחד בתוך השני, התמזגנו עד שהגבולות בינינו היטשטשו. אלה היו שנות התשעים: מלחמת המפרץ הסתיימה, רבין נבחר לראשות הממשלה, וכולם חשבו שהשלום בפתח ותכף נחגוג בביירות, נאכל חומוס בדמשק וניסע לטורקיה לאורך חוף הים התיכון. תל אביב התחילה להתפרסם כבירת מסיבות — עיר ללא הפסקה — ומגזינים בלונדון ובניו יורק גילו את חיי הלילה שלה וצירפו אותה לרשימות המועדונים הכי טובים, החופים הכי טובים. נטלי ואני שכרנו דירה בשלום עליכם, לא רחוק מהים, עם אריחי רצפה מצוירים ישנים ומרפסת לבנה מעוגלת, וריהטנו אותה בדברים שמצאנו ליד פחי אשפה. עישנו גראס חולי ממצרים בבאנגים שקנינו בפיצוציות, הזדיינו בשירותים של פאבים וישבנו בבננה ביץ׳ בארבע בבוקר, שותים מים חמים עם נענע ומנגבים חומוס, בין טבילות במי הים הכהים והקטיפתיים. בסופי השבוע תפסנו טרמפים למסיבות טראנס ביערות ועשינו אקסטזי, ובחגים ירדנו לסיני, ישנו בחושות על החוף ושיחקנו שש־בש עם הבדואים. הרגשנו חלק מדור ושהחיים נוצרו רק למעננו ושלעולם לא נחלה ולא נזדקן ושום דבר רע לא יקרה לנו. עכשיו, יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה; כל החברים שלנו עברו לפרוורים, קנו דירות וילדו ילדים; נטלי חזרה בתשובה והתחתנה, ואני מובטל ויוצא עם בחורה בת עשרים וארבע.

אנחנו מזמינים קפה. קפוצ'ינו בשבילה, טורקי בשבילי. אני משתדל לא לנעוץ מבטים, אבל זה קשה. פניה לא השתנו, דמויות לב ומחייכות — הבעת המחדל שלה — ועורה צח, קמטים זעירים מתחילים להסתמן ליד עיניה. היא נראית חסרת מנוחה, אולי בגלל המבטים שלי. היא נוגעת בכל מה שנמצא על השולחן, ועיניה מתרוצצות סביב החצר. היא בודקת את ההודעות בטלפון. "גדי בניו יורק עד מחר," היא אומרת. "אימא שלו במצב לא כל כך טוב."

"מצטער," אני אומר. "למה לא נסעת אתו? הייתי מת לעוף מפה בימים אלה."

"עבודה," היא אומרת. "לא יכולה לעזוב את בית הספר. ואתה? עדיין במחשבים?"

"האמת היא שהחברה בדיוק פשטה רגל."

"מצטערת לשמוע."

"שיהיה." אני משחק במצית, מדליק ומכבה אותו. "אולי אני אעבור לניו זילנד או משהו."

היא צוחקת. "ומה תעשה בניו זילנד?"

"לא יודע, רועה צאן אולי?"

היא מנופפת בידה. "אתה מת על הארץ הזאת."

"לא כמו פעם."

היא סוקרת את השולחן. אני מצמצם את עיניי כנגד מרפסות האבן הגוהרות מעל הרחוב, תריסי העץ שלהן מעוקמים ומושחרים מאדי הפליטה של המכוניות. אני מבין שהדברים השתנו, שיש נושאים מסוימים שמוטב להימנע מהם, דברים שככל הנראה לא נראה בהם עין בעין. עניין זכותנו על הארץ, למשל, השולל הן את הפוליטיקה והן את הדת, שכן אצלנו לפותות שתי אלה בחיבוק מחניק. לא שדיברנו על דברים כאלה כשהיינו יחד. היינו היפים בכאילו, רצינו שכולם יסתדרו אחד עם השני כדי שלא נרגיש אשמים בגלל הדברים האיומים שקורים בעולם בזמן שאנחנו עושים אהבה ולא מלחמה. לפעמים עדיף לא לדעת — אפשר להשתגע מזה. בדרך הנה ראיתי אנשים מתגודדים סביב הטלוויזיה בפיצוצייה, והאוויר סביבם נוקשה מחרדה. פיות פעורים, ראשים נדים, לשונות מצקצקות. פיגוע בחיפה, אמרו. תשעה הרוגים. לא טרחתי לעצור. היתרון היחיד בידיעה שהיה היום פיגוע התאבדות הוא שאני מרגיש בטוח יותר עכשיו. היגיון מעוות, מבוסס על פחד. מסתדרים עם מה שיש.

נטלי לוקחת שקית סוכר חום, קורעת את שוליה ושופכת את הסוכר לתוך הקפוצ'ינו. היא מכניסה לפיה את הקצף בדיוק כשהסוכר מתחיל להתמוסס בו. בלי לערבב. אני שותה את הקפה שלי וכובש חיוך. יש דברים שלא משתנים.

"אז למה באמת אתה בירושלים?" היא שואלת ומושכת את הכפית המבהיקה מבין שפתיה הכהות.

אני נשען לאחור בכיסאי. "כמה זמן יש לך?"

החודשים האחרונים היו קשים. מאז תחילת האנתפאדה השנייה נדמה היה שהארץ כולה במשבר אמצע החיים: הכלכלה התרסקה, בועת ההיי־טק התנפצה, המלונות על חוף הים התרוקנו, וחלונותיהם החשיכו. כשהייתי בן עשרה, העיר הייתה מלאה מבקרים. חבריי ואני היינו מתחילים עם תיירות על החוף, מציעים לעזור כשראינו אותן סוחבות תרמילים בפינות הרחוב, אצבעות על המפה.

אני נמנעתי מלקרוא עיתונים או לצפות בחדשות ושקדתי לבנות לעצמי בועה שבה אוכל לתפקד בלי לצאת מדעתי, אבל אפרת, החברה שלי, התעמקה בכל עמוד, נצמדה למסך, האור הכחלחל והצונן מציף את פניה. היא הפסיקה להשתמש בתחבורה הציבורית, מיעטה לצאת מהבית, נמנעה מלהגיע לשוק הכרמל והעדיפה לקנות במינימרקט קטן ויקר יותר, שהירקות בו היו טריים פחות, אבל שום מחבל מתאבד לא היה טורח לבזבז שם את המטען שלו. נדמה היה שהיא נמצאת במצב המתנה נצחי — למבזק החדשות הבא, לפצצה הבאה שתתפוצץ, לסדרת הטלפונים הבאה לחברים ולבני משפחה לוודא שאיש מהם לא נפגע. ובנוסף לכל אלה, היא נטלה תרופות נגד חרדה שנטרלו לגמרי את החשק המיני שלה. כשהיא לא הסכימה לצאת אתי בערבים, הייתי הולך לבדי ומוצא תירוצים להישאר עד מאוחר, לדחוק אותה החוצה מתוך הבועה שלי, מתוך האזור הבטוח שלי. הפער בינינו הלך והתרחב.

ואז, בדרך הביתה מבית הוריי, דרסתי חתול. נסעתי דרומה באיילון, מתחת לגשרים ולמעברים, ופתאום ראיתי אותו — עיניו כפנסי מכונית זעירים — רץ אל נתיב הנסיעה שלי, כמו יצא לפיגוע התאבדות. עצרתי בחריקת בלמים, הדלקתי את פנסי האזהרה המהבהבים ויצאתי מהמכונית. החתלתול היה מרוח על האספלט, לא גדול בהרבה מכף ידי, פיו פעור בצעקה שנקטעה, הדם עדיין אדום וחם מתחתיו, קרביו ארגמניים וּורודים וחומים. סביר להניח שלא היה שייך לאף אחד, סתם חתול משוטט שניזון מפחי האשפה וביום מן הימים היה מעבּר איזו חתולה ומביא לעולם שֶגֶר של חתלתולים מיותרים שאף אחד לא היה משתין לכיוונם. ובכל זאת, כשראיתי אותו, דמו מחלחל לתוך האספלט, משהו נשבר בי.

התייפחתי כל הדרך הביתה. לפניי הצטייר קו הרקיע של העיר, שלטי ענק עם דוגמניות צנומות עטפו קירות בניינים. ברדיו התנגנו שירים נוגים כי באותו יום היו שני פיגועים. ייבבתי ומשכתי באף, נזלת ודמעות זלגו על לחיי. כשנכנסתי הביתה בעיניים אדומות ובפנים מכורכמות, אפרת קפצה מן הספה וכיסתה את פיה בידה. "אוי ואבוי. מה קרה?"

"דרסתי חתול," אמרתי, ועצם הגייתן של המילים גרם לי לפרוץ בסדרה נוספת של יבבות מכוערות.

"חתול?" היא הסתכלה בי במבוכה, ואז ניסתה לגעת בי ואמרה: "אני ממש מצטערת, מותק." סילקתי את ידה, גררתי את עצמי לחדר העבודה, שיחקתי משחקי וידאו עד שתיים בבוקר ועישנתי את כל הגראס שלנו.

כל השבוע שלאחר מכן לא יצאתי מהטריינינג. עישנתי יותר מדי מריחואנה, צפיתי בטלוויזיה, ישנתי עד אחר הצהריים. מחוץ לדירתנו נמשכו החיים, והעיר התמידה בנהמתה הבלתי פוסקת, בעוד אני יושב קפוא בפנים. משהו השתבש. הבנתי פתאום שאפרת היא שיזמה כל צעד ביחסינו, כאילו החזיקה בידיה את המפה, ואני רק נשרך מאחור. היא זו שביקשה שנהיה מונוגמיים. היא זו שהציעה שנעבור לגור יחד. התחלתי לשאול את עצמי: ומה עכשיו? אני אמור להיות מבוגר? לדעת מה אני רוצה? להתחתן עם אפרת? להביא ילדים? והיו לילות — את החלק הזה אני לא מספר לנטלי — שחשבתי עליה. ברבות השנים, בהיעדרה, קיבלה דמותה ממדים מיתיים. כל אישה שיצאתי אתה נדרשה למלא את הנעליים הענקיות שהותירה, ונכשלה.

חבר נסע אז להודו והיה צריך שמישהו ישמור לו על הבית בעין כרם. זה היה סוף הקיץ, ותל אביב התבשלה במיצים שלה, מדיפה ריח של אשפה בשלה, עטויה אבק וחול. גם בלילות המשיך להיות דביק ולא הייתה הקלה. חלמתי על בריחה משם, הצטערתי שאינני יכול להרשות לעצמי לטוס לאנשהו. לא חשוב לאן. ירושלים, על אווירה היבש ולילותיה הקרירים, הייתה תחליף סביר.

נטלי מקשיבה לדברים בלי לומר דבר ומהנהנת במקומות הנכונים. היא מפסיקה לנוע באי־נוחות, כאילו ההקשבה לבעיות שלי השכיחה ממנה את בעיותיה שלה.

"אתה אוהב אותה?" היא שואלת.

"בטח," אני אומר. "אני חושב. אני רוצה."

"אתה רוצה?"

"לא יודע," אני אומר. "הם לא חדשים, הספקות האלה. הם רק מחמירים בזמן האחרון. אני שואל את עצמי את השאלות האלה די מהתחלה. איך יודעים כשמשהו נכון? איך יודעים כשמשהו נגמר? יותר טוב להיות ביחסים פושרים מאשר להיות לבד? אני אוהב אותה מספיק? ומה זה מספיק?"

"זאת הבעיה שלכם, החילונים," אומרת נטלי. "אתם שואלים יותר מדי שאלות."

"תמיד חשבתי שאדע יותר כשאגיע לגיל שלושים וחמש. אני לא איפה שחשבתי שאהיה, או איפה שקיוויתי להיות."

"כמו שאתה רואה, גם אני לא," אומרת נטלי. היא מרוקנת שקית סוכר לצלוחית ומציירת בה בקיסם שיניים. פרח. לב.

"מצטער," אני אומר. עדיין לא מצליח לקלוט. פעמיים הכנסתי את נטלי להיריון. הפעם הראשונה הייתה בסמטה מאחורי המנזר. רגליה הלא מגולחות נכרכו סביבי ושרטו את לי את הישבן. היינו מסטולים מערק ולימונדה, והיא לא לקחה גלולות, וכנראה יצאתי מתוכה מאוחר מדי. נטלי התייחסה להפלה בצורה עניינית מאוד: בלי דמעות, בלי תהיות. היא רק רצתה שזה יהיה מאחוריה.

הפעם השנייה הייתה שונה. שכבנו על מיטת הוריה בקיבוץ ופתאום גילינו שאם אני עושה תנועה קטנה, קצת פנימה ולמעלה, אני נוגע בנקודת הג'י שלה, וזה הטריף אותה. לא השתמשנו בשום דבר כי זה היה היום האחרון של הווסת. בערב שבו גילינו שהיא שוב בהיריון, ישבנו על הספה המוכתמת שתפסה את רוב המרפסת שלנו, רגלינו היחפות על המעקה החלוד, ובמשך שעה או שעתיים השתעשענו באפשרות להמשיך בהיריון: דיברנו על שמות, קנינו מיני־ואן, שכרנו בית קטן על הים עם מרפסת וערסל. אבל היינו בני עשרים וארבע ומלאים סמים ואלכוהול וסיגריות, ולא היה לנו כסף ועדיין לא הלכנו לאוניברסיטה. ישבנו על הספה עד הבוקר, שתינו יין אדום מהבקבוק ובכינו על מה שכבר לא יהיה.

"אפשר בטח למצוא דרך," אני אומר.

"תאמין לי, בשלב הזה אני מוכנה לעשות הכול." היא מסתכלת לתוך ספלה ומערבלת את שארית הקפה. "זה לא פשוט. שש שנים אנחנו מנסים. גדי מחכה לנס. היחסים שלנו..." קולה דועך, היא מתקשחת. "זה לא נכון לדבר אתך על זה."

"בחייך. את מדברת עם חבר על הבעיות שלך. אני דיברתי עכשיו על הבעיות שלי איזה שעה, והן הרבה פחות חשובות משלך."

"מה אתך?" היא שואלת.

"מה, ילדים?" אני נוחר בבוז. "את צוחקת, נכון? תסתכלי מסביב. למה שמישהו ירצה לגדל ילדים במדינה הזאת?"

היא מסתכלת לרחוב, ממששת את שרשרת הכסף סביב צווארה — התליון נחבא מתחת לצווארונה — ואומרת בשקט: "לאלוהים יש תכנית."

נטלי תמיד האמינה במשהו. כשטיילנו בהודו, היא רצתה תמיד להישאר הכי הרבה זמן בערים הקדושות. בוורנאסי היא התחילה לעשות מדיטציה, בפושקאר התבודדה לתקופת שתיקה. אני שאפתי רק להתמסטל, רצוי על איזה חוף טרופי. נטלי מצאה נוחם ביוגה, במדיטציה, בקצת בודהיזם עם נגיעות של קבלה. היא האמינה ביקום תומך, בדברים כמו חשיבה חיובית, קארמה ותיקון. היה בי משהו שהתפעל מזה — מצא חן בעיניי שזה עניין פרטי שלה, ולא משהו שמושרש בדת. אבל חלק אחר בי חשב שזה סתם מיש־מָש היפי של הבלים רוחניים, מלא חורים לוגיים שמשאית יכולה לעבור דרכם.

"אולי חסר אצלי השבב המאמין," אני אומר לנטלי. "החיווט שלי פשוט לא מאפשר את זה, אני ציני מדי. אני לא יודע אם אפשר לשנות את זה."

"אי אפשר להכריח," היא אומרת.

"תרצו עוד משהו?" צצה שלי לידנו, בת־ריח של חמאת קקאו ופולי קפה. "מאפה עם חלבה?" היא קורצת אליי.

"לא היום." אני מחייך.

"רק חשבון," אומרת נטלי.

אנחנו מסתכלים בשלי המתרחקת, ונטלי אומרת: "אתה מוצא חן בעיניה."

אני מבטל את דבריה במשיכת כתף, בוחן את שארית הקפה שהתקשתה בספלי ומגלה דוגמאות במשקע הבוצי. אמבולנס שועט ברחוב, וכל יושבי החצר נפנים להביט. צווארה של נטלי מתארך, ונחשף תליון מגן דוד על שרשרת הכסף שלה.

"את חושבת לפעמים על התקופה שהיינו יחד?" אני שואל.

נטלי מפנה את ראשה במהירות ונועצת בי מבט נחרד. "אל תעשה את זה, ליאור."

"סתם מסקרן אותי לדעת," אני אומר.

היא אוחזת בספלה בשתי ידיים ובוררת את מילותיה. "למען האמת, אני לא חושבת על זה יותר מדי. לפעמים אני זוכרת כל מיני דברים, אבל זה כמו לזכור חלום, משהו שקרה בסרט. לאישה אחרת."

אני בולע רוק. הפה שלי יבש. איזה אידיוט אני.

היא מעיפה מבט אל הטלפון שלה ואומרת שהיא חייבת ללכת. "היה טוב לראות אותך, ליאור. תשמור על עצמך, טוב?"

אני קם, מרים את ידי לגעת בה אבל ברגע האחרון טומן אותה בכיסי. "בהצלחה."

"בעזרת השם," היא אומרת.

אני רואה אותה נבלעת בהמון, ולבי קמל. שלי ניגשת בצעדים נמרצים ועורמת את הכלים על מגש. "מה זה היה?" היא שואלת.

"מה?"

"אתה וה...דוסית הזאת." היא מרימה גבה.

"סיפור ארוך." אני מחייך חיוך מאולץ.

"תשמע... כמעט גמרתי פה." היא מעבירה את משקלה לירך אחת, והמגש שעון על זרועה. "שנצא לשתות משהו?"

"בשעה כזאת?" אני צוחק.

"חשבתי שאתה מתל אביב." היא נועצת בי מבט בלי למצמץ.

אני בוחן אותה, מהרהר באפשרות. יש לה עיני שקד חמימות, והיא לובשת שמלת וינטג' כחולה עם חגורת זהב ונועלת נעלי בלרינה מוזהבות. היא בטח בת עשרים ושתיים, בשלב של חייה שהיא פורקת עול ובודקת את הגבולות המיניים שלה. אני מנסה להעמיד פנים שאין לי חברה, לובש את הרווקות כמו חולצה חדשה. מסקרן אותי לדעת אם עדיין יש לי את זה, אם אני יכול לעשות את זה בלי להרגיש אשמה, אם אחשוב בכלל על אפרת.

"הנה." היא אוחזת בפרק ידי, שולפת עט מכיס סינרה ומשרבטת על עורי מספר. "למקרה שתשנה את דעתך."

האוטובוס מלא נוסעים עם סלי קניות. ריח של כוסברה ודגים. אני עומד ליד הדלת האחורית, נתיב מילוט מהיר, ומבעד לזגוגיות המלוכלכות צופה במרכז העיר המתפוגג ומתחלף בגאיות ובגבעות. קשה להאמין שירושלים מרוחקת רק ארבעים וחמש דקות מתל אביב, נדמה שזה עולם אחר. אפרת שונאת אותה, אומרת שהיא צפופה ומלוכלכת ומוזנחת, הרחובות עמוסים מדי, האנשים קשים מדי. היא חוטפת מיגרנה כשהיא מגיעה לכאן.

האוטובוס כבר ריק כמעט לחלוטין כשאני יורד בעין כרם ומותיר מאחוריי את הרעש ואת הבלגן של ירושלים. עין כרם, המצונפת בשרוולה של העיר, אפופה אור חמים של בין ערביים. אני הולך לביתי הארעי, מתיישב על הספה שבחוץ וצופה בעמק הנפרש לפניי כמו על כף יד. אני מפעיל את הסלולרי ומציץ במספר של שלי על פרק ידי, ואז הטלפון מצלצל.

"תודה לאל," אומרת אפרת. "כבר יצאתי מדעתי. הטלפון שלך היה כבוי."

"מצטער," אני אומר.

"אתה לא בסדר. היה פיגוע בירושלים, ואימא שלך מחפשת אותך. היא אפילו לא ידעה שאתה בירושלים."

"שיט," אני אומר. "שכחתי להגיד לה."

"זה חוסר אחריות, ליאור. אתה יכול לפחות להשאיר את הסלולרי שלך דלוק."

"אמרתי שאני מצטער."

היא שותקת. אני שומע אותה יונקת את עשן הסיגריה. "אני מתגעגעת," היא אומרת.

"אפרת, דיברנו על זה. אני צריך קצת זמן כדי לברר לעצמי כל מיני דברים."

"רק אמרתי שאני מתגעגעת. למה אתה צריך להיות כזה מניאק?"

אני נאנח, תשוש פתאום. "באתי הנה לעשות הפסקה. בבקשה."

"בסדר," היא אומרת. "מה שתגיד."

הערב כבר כמעט ירד, ואני גורר את עצמי מהספה ומחליט לצאת לטיול, להעמיד פני תייר, לעשות משהו שיסיח את דעתי מעצמי. אני עולה בשביל אל רחוב המעיין, שם נפגשים שלושה רחובות צרים במעיין מרים. שקט כאן לפני השקיעה, בלי הצליינים והתיירים והאוטובוסים החונים במנועים פועלים. מסגד מתנשא מעל המעיין, ועל צריחו ישובים חצי סהר וכוכב. אני הולך בעקבות פכפוך המים מתחת לקשת אבן ומפריע לנזירה הרוכנת מעל הברכה הרדודה ורוחצת את פניה במים הנובעים מתוך תעלה חצובה בסלע. טחוב וקריר כאן, מתחת לתקרות המקומרות הנמוכות. על הקיר מזהיר שלט את המבקרים מפני שתיית המים, הנחשבים קדושים בעיני רבים מהם. ראיתי צליינים ממלאים בקבוקי פלסטיק בדבר הזה. אני מחכה שהנזירה תלך ואז מתכופף ומניח לכמה טיפות צוננות לצנוח לתוך פי. טעמן כגשם: אדמתי ורענן.

אני עולה במדרגות האבן הרחבות אל כנסיית הביקור. הדרך ריקה, פרט למוכר מזכרות צעיר הנשען אל דוכנו הצנוע: צלבי עץ ומחרוזות תפילה משתלשלים מִוָוים, צעיפים מרפרפים קשורים אל עמוד, גלויות מסודרות על מתקן מסתובב. הוא מהנהן אליי וממשיך לשחק בטלפון שלו. לימיני מפהק העמק, שופע עצי זית וברושים, והמדרון עטור טראסות ומחופה קבוצות של בתי אבן. אור השמש השוקעת מוחזר ממראות מכוניות מרוחקות ומדודי המים שעל הגגות.

אני מתנשם בכבדות כשאני מגיע לקצה המדרגות, אל שער גדול של ברזל מחושל המוביל אל חצר מרוצפת אבנים, כנסייה ומגדל פעמונים שקצהו מחודד. פסיפס ענק מכסה את קיר החזית, שוליו מוזהבים: שלושה מלאכים מעופפים, אישה רכובה על סוס, וזרועותיה שלובות על חזה. רוח נושבת כאן, והשקט מזכיר בית עלמין, מין שקט מזמזם, שנדבק אל גופך כפי שהלחות נדבקת אליך בעיר. נדמה לי שאני נמצא כאן לבדי, אבל אז אני מבחין בנזיר. השמש השוקעת מאירה בחמימות את פניו, והוא יושב על ספסל במקום שהוא אכן בית קברות — כמה קברים פזורים בין עצים ושיחים. הוא משקיף אל העמק. אינו זע, אינו רואה אותי, כמו פסל.

אני עולה בעוד כמה מדרגות, נמשך אל הקולות המזמרים בשפה שאינני מצליח לזהות. המבקרים יוצאים החוצה בדיוק כשאני מגיע לדלת הקפלה, ואני משפיל את מבטי, חושש שמא יכירו וידעו שאינני שייך לשם. ברגע שהם מסתלקים, אני מציץ פנימה. התקרות הגבוהות מכוסות ציורים המתארים התרחשויות שאינני מזהה מתוך סיפורים שאינני מכיר. השמש השוקעת משווה לציורים צבע כתום עמוק ומטילה צללים ארוכים על אריחי הרצפה. אני מתיישב על אחד הספסלים ומנסה להרגיש משהו שאיננו אי־נוחות. אני זע במושבי, והעץ חורק, ואחר כך מהדהד, מוגבר. אולי אלוהים נמצא כאן. אולי מעולם לא הרגשתי בו כי חיפשתי במקומות הלא נכונים. אני עוצם את עיניי ומנסה להתרכז, לנשום, לא לחשוב. אני מנסה. אני מנסה, בחיי. אני לא מרגיש כלום.

הטלפון שלי מצלצל. כומר שלא הבחנתי בו קודם לכן נועץ בי מבט נוקב. אני מתנצל וממהר החוצה לענות, ומופתע לשמוע את נטלי מעבר לקו.

"ליאור."

״נטלי, איך...?״

״התקשרתי לאימא שלך.״ קולה חנוק. "שמעת?"

הפיגוע. "איפה?"

"קפה רימון. שבעה הרוגים."

"אוי, אלוהים." אני נחפז במורד המדרגות אל החצר, חולף על פני בית הקברות, יוצא מהשער. "מתי?"

"בערך עשרים דקות אחרי שיצאנו. הרגע שמעתי."

שלי. אני מציץ בכתב ידה על פרק ידי. האם הספיקה לצאת בזמן?

"עדיין לא פרסמו שמות," אומרת נטלי כאילו קראה את מחשבותיי.

"אני לא מאמין. עשרים דקות?"

"אני בעין כרם," היא אומרת. "נכנסתי למכונית ונסעתי הנה, ואז תפסתי שאני בכלל לא יודעת איפה אתה גר."

"תחני ליד המעיין," אני אומר. "אני מגיע תוך דקה."

אני שועט במורד השביל. השמים מעל העמק החשיכו, נצבעו כחול, אדום וסגול כמו חבורה טרייה. השמש השוקעת ינקה את החמימות מן האוויר, והרוח ההררית נוגעת קרירה בעורי ומתפיחה על גבי את חולצת הטריקו כשאני יורד בריצה במדרגות לרחוב המעיין.

נטלי רוחצת את ידיה בקילוח הדקיק של המעיין ואז מסתובבת ורואה אותי. "אוי, ליאור." היא תופסת את ידי — נוגעת בי — לוחצת אותה באצבעות רטובות וקרות. עיניה מואדמות. "בדיוק היינו שם."

"אני יודע."

"אני כל הזמן חושבת מה היה קורה אם היינו נשארים שם עוד קצת."

פנסי הרחוב נדלקים בקול תקתוק לאורך הרחוב, אלומות האור החמים מנוגדות לגווניו הכחלחלים של אור היום הדועך. אני מביט סביבי. השכונה נראית חדשה, חדה וברורה יותר משום־מה, כאילו ירד גשם זה עתה.

"זה היה משונה, כאילו פתאום הרגשתי שאני מוכרחה ללכת," היא אומרת. "פשוט הרגשתי שהגיע הזמן."

"אני רציתי להישאר," אמרתי. "רציתי שנדבר עוד קצת."

"זה היה משונה," היא חוזרת.

"הצלת אותי," אני אומר, ולמילים יש טעם מוזר בפי, ידי — עדיין בידה — מתחילה להזיע.

"לא עשיתי כלום."

מכונית יורדת במורד הגבעה, ופנסיה מסנוורים אותנו, ונטלי מצמצמת את עיניה ומרחיקה את ידה. עיניה נראות מוצפות, כמו לפני דמעות. אני חוצה את הרחוב, עוצר ופונה אל נטלי. היא מהססת ואז באה. שנינו יורדים בשביל אל הבית, שם אנו מוסתרים מפני הרחוב, נמוכים מהכביש. אנחנו עומדים ליד עץ הרימון. אינני מזמין אותה להיכנס.

"אני מצטערת שבאתי הנה." קולה רועד. כתפיה רוטטות. "לא ידעתי לאן ללכת."

"אני שמח שבאת," אני אומר. בעיני רוחי אני מדמיין את חצר בית הקפה, מעלה את הפנים שנחרתו בזיכרוני. "זוכרת את הזוג שישב לידנו?"

"הם דיברו צרפתית," היא אומרת. "השביס שלה מצא חן בעיניי. אני זוכרת שחשבתי שהוא נראה יקר. והאיש המבוגר ההוא..."

"עם המגבעת. ליד הדלת. הוא כתב."

"אוי, לא." היא מכסה את פיה בידה. "האימא עם הטיולון."

"היא יצאה מיד אחרינו."

"תודה לאל." דמעות מציפות את עיניה. "זה היה כל כך קרוב היום. עוד קפה אחד והיינו מתים. ובמקום לחשוב כמה מסוכן להביא ילד במקום הזה, כמו שאמרת, זה רק עושה לי עוד יותר חשק לילד." היא מליטה את פניה בידיה ופורצת בבכי.

אני מסתכל בנטלי, וידיי מאוגרפות בחזקה בכיסי, מתנגדות לדחף המורה לי לחבק אותה, לגעת בה, לנחם אותה. אבל אז היא מתכופפת קדימה, ונדמה שהיא עלולה ליפול, ואני פותח את זרועותיי ותופס אותה, והיא טומנת את פניה בחזי, ודמעותיה מרטיבות את חולצתי. אני עומד נוקשה, ידיי כגושי בצק על שכמותיה, ראשי משוך לאחור, ואני מביט בכוכבים הקורצים בין העננים, בעמק המנוקד עתה באורות מהבהבים, ואינני שואף את ריחה לקרבי, אינני מוחה את דמעותיה, אינני אומר מילה. אני רק עומד כסלע כדי שתוכל להישען עליי. כעבור זמן־מה שוכך רעדה, והיא מייבבת לתוך חזי, ואנחנו נשארים דוממים, נושמים. גופה מתקשח כנגדי, וזה קורה לאט כל כך עד שבתחילה אני חושב שאני רק מדמיין זאת, ואז מתהדקות זרועותיה סביבי, והיא נצמדת אליי, כאילו שנינו משתלשלים מצוק, ואני הוא הנמצא בקצה החבל. אני חש בשדיה מבעד לחולצתה, בחום העולה מגופה. לבי מתחיל לשעוט, הזקפה נלחצת אל אריג הג'ינס. "נטלי," אני מתנשף.

היא מושכת אותי מטה אליה, ושנינו צונחים בברכיים כושלות על האדמה שריחה חריף, חמים, לח, כמו דם. מבט נחוש וממוקד עומד בעיניה כשהיא מגששת אחר רוכסן מכנסיי, מרימה את חצאיתה ומובילה אותי אל תוכה, אל רטיבותה וחומה, ונדמה שלגופינו יש זיכרון משלהם, שמעולם לא נפרדו. אני מנסה לנשקה, אבל היא מסיטה את פניה, ואני נושק לצווארה, בולע את ניחוחה — קרם גוף וקפה וחלב — ואני נזכר בתחושה: אהבה. פעמים רבות כל כך דמיינתי לי את זה במשך השנים, פנטזתי על זה: גופה מתחת לגופי, נשימתה סבוכה בנשימתי. היא לופתת את חולצתי באגרופיה ולוחשת: "יותר עמוק," ואני מתנועע מעלה ופנימה, כמו שאני יודע שהיא אוהבת, והיא מקשתת את גבה וצועקת כשהיא גומרת, זעקה מהירה וחדה, וגם אני גומר וקורס מעליה ברעד, והיא סוגרת אותי בתוכה, מחזיקה אותי שם, וזהו רגע שאין בו ספק או שאלה. יש סיבה לכך שלא מתנו בפיגוע. נטלי מחייכת, לחייה מבהיקות מדמעות. "אל תצא עדיין," היא לוחשת. "תישאר." היא לוחצת אותי בתוכה. אני חש בהולם לבה כנגד חזי, רך ומהיר כציפור מרפרפת.

כשאני יוצא מתוכה לבסוף אני משתרע לצדה על האדמה. מבעד לענפי הרימון משייט הירח בין העננים. נטלי מגביהה את ירכיה ומרימה את רגליה, מקפלת ברכיים כמו אגרוף קפוץ בין זרועותיה. אני מתהפך על צדי, נשען על כף ידי ושואב אל תוכי את כל־כולה, את קימור הירכיים, את קו הצוואר הנבלע בחולצתה. אני נתקף חמדנות. אני רוצה להמשיך את הקו הזה. לגעת בשערה, בתלתלים השחורים שמתחילים להשתחרר מן השביס. אני רוצה לחוש את שדיה, לקחת אותם בפי בפעם האחרונה. אני רוצה לפחות להציץ בהם. אני מגניב את ידי תחת חולצתה ומלטף את בטנה החמימה.

היא מניחה יד תקיפה על ידי ומנידה את ראשה בשלילה.

"אני אוהב אותך," אני אומר.

היא מחייכת כאילו היא עצובה. "אוי, לילוש," היא משתמשת בשם החיבה שנתנה לי פעם. היא קמה, מכפתרת את חולצתה, מחליקה יד על חצאיתה, תוחבת קווצות שׂער סוררות לשביסה. אני משנן אותה, חורת את דמותה במוחי. אני יודע שלא אראה אותה שוב. היא כורעת לצדי ומלטפת את הזיפים שעל לחיי, מטה את ראשה להביט בי. "תודה," היא אומרת.

אחרי שהיא הולכת אני נשאר לשכב על האדמה, מקשיב לנהמת מכוניתה ההולכת ומתרחקת. אינני זוכר מתי שכבתי בפעם האחרונה על האדמה, חשתי את הולם לבה, את חום היום המחלחל אל תוך הווייתי. אני חופר בציפורניי באדמה, והגרגירים המחוספסים מסתננים בין אצבעותיי. אוויר הלילה רענן ודומם, אבל גופי רוטט: חם, חי, כאילו נהפכתי מבפנים החוצה. זמן רב חולף, ואני מרגיש שאני נעשה חלק מהאדמה הזאת, מהעץ הזה, מהלילה. התחושה הזאת דומה קצת לתפילה.