המקום שבו הכל התחיל

יוני 2013

המטוס התרחק מהטרמינל בתנועה איטית ובלתי מורגשת, תפס תאוצה ובשאגה אדירה החל לנסוק אל השמיים. הבטתי החוצה מבעד לחלון וראיתי את קו החוף של תל אביב הולך ומתכווץ, מותיר אחריו רק את מי הים התיכון. המטוס טיפס עוד ועוד עד שפגש את מעטה העננים ואז הכל נעלם.

התרווחתי עמוק בתוך המושב במחלקת העסקים. לגמתי ממיץ התפוזים, חלצתי את נעלי, הורדתי את גב המושב והרמתי את רגלי, שומעת בהיסח הדעת את הקולות שסביבי. זה היה רגע ראשון של שלווה אחרי החודש הקדחתני שעבר עלי, ולא היה לי כל רצון להיכנס לשיחה עם איש. רציתי להתכנס לתוך עצמי, לנסות לפענח את הסיבות שגרמו לי להפנות עורף לחיים שבניתי בחמישים שנות חיי, ולצאת למסע הזה מבלי לדעת מה מצפה לי בסופו. בעצם לא הייתי צריכה לחשוב יותר מדי, כי התשובות היו בתוך דפי המחברת העבה עם כריכת הקרטון הירוקה הקשיחה.

מאז הגיעה המחברת לידי הספקתי לקרוא את תוכנה עשרות פעמים, עד שזכרתי כל מילה בעל פה. למשל, ידעתי שבעמוד הראשון היו אך ורק שלוש מילים: "לקלרה, בתי האהובה", בכתב היד של אימא שכה היטבתי להכיר. בפעם הראשונה שקראתי אותן, הן נחתו עלי כמכות פטיש. וגם עתה, בגובה אלפי מטרים מעל פני האדמה, המשיכו לזעזע אותי. אִמי, רוזיטה מסינה־ויינרייט, מכריזה שהיא אוהבת אותי.

עצמתי את עיני, בעוד רעש המנועים משמש לי כרקע מוזיקלי, ושליתי מתוך זיכרוני את הפעם האחרונה בה חבקו זרועותיה את גופי. זה לא היה קשה, ידעתי בדיוק את המקום ואת התאריך. קיבלתי את החיבוק האחרון מאמי בביתנו שבנוף ים בשמונה באוקטובר 1973, הייתי אז בת עשר והיה זה ביום השלישי של מלחמת יום הכיפורים. היום שבו חיינו השתנו לעד.

אוקטובר 1973

צליל אזעקה נשמע חזק וצורם, מטביע את רחש הים הקרוב אלינו. כפי שכבר התרגלנו לעשות באזעקות הקודמות, אימא ואני נכנסנו יחד לחדר הפנימי והתיישבנו על הרצפה, זרועותיה עוטפות ומצמידות אותי קרוב אליה. אף שחלפו כבר למעלה מארבעה עשורים, אני יכולה להריח עדיין את הבושם שלה ולשמוע את קולה לוחש באוזני מילים מרגיעות בספרדית. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שכל עוד אימא אתי הכל יהיה בסדר.

האזעקה הסתיימה, השקט חזר לשכונה ושוב יכולתי לשמוע את גלי הים. אימא ואני לא מיהרנו לקום ונשארנו צמודות זו לזו עוד קצת, מתנחמות זו בזו. היינו לבדנו בבית, אבא התנדב למשמר האזרחי והסתובב ברחבי השכונה, אבל אחרי כל אזעקה היה מגיע הביתה כדי לוודא שהכל בסדר. הוא תמיד שאל בעיניים מלאות תקווה אם דויד טלפן. כאב לי לראות את התקווה בעיניו גוועת כשאימא השיבה בצער שלא שמענו מדויד.

גם אני דאגתי לדויד אחי, שנשלח עם יחידתו לאי שַם. הוא לא סיפר לנו היכן בדיוק הוצב וידענו רק שנשלח דרומה. אף על פי שאז עדיין לא הבנתי עד כמה חמורה הלחימה, החדשות שהגיעו אלינו לא היו טובות. דאגתי גם ששמש המדבר האכזרית תשרוף את עור פניו הבהיר. הגעגועים הציפו אותי ודמיינתי אותו מתפרץ הביתה במדי צה"ל, חתיך כמו תמיד, אפילו עם התספורת הצבאית שקיצצה את הבלורית הבלונדינית שלו, וצועק בספרדית בקולו השמח, "מאמי, פאפי, קלריטה, אני פה! יש משהו לאכול?" אף שהיה ילד קטן כשעלה עם הורינו מהארץ הרחוקה שבה נולד, הספרדית נשארה שפתו הראשונה. אני אמנם נולדתי בארץ, אבל מכיוון שתמיד דיברנו ספרדית בבית, ידעתי את השפה כמעט כמו את העברית.

אחרי שהאזעקה נדמה, השתרר לפתע שקט מוזר. בדרך כלל הבית היה מלא בהמולת ילדי הפעוטון שאימא ניהלה בביתנו, אבל מאז שפרצה המלחמה הילדים הפסיקו להגיע. רציתי למלא את השקט המעיק בצלילים, השתוקקתי להניח את ידי על מקלדת הפסנתר. עליתי בריצה אל חדרי שבקומה השנייה, התיישבתי אל הפסנתר והתחלתי לנגן את הסונטה בדו מינור של מוצרט שלמדתי רק לאחרונה, אבל אוזני נותרו קשובות שמא אחמיץ את צלצול הטלפון המיוחל של דויד. עד היום מפליאה אותי העובדה שאני מסוגלת לזכור כל אחת מהיצירות שלמדתי לנגן מאז שהתחלתי ללמוד פסנתר בגיל חמש. כל אחת מהיצירות פתחה בפני מגירה של זיכרונות. אני זוכרת בבהירות חדה שהייתי בעיצומו של הנושא השני, הרך והמלודי, כששמעתי את הצלצול בדלת.

הצלצול הפתיע אותי, כי אבא ודויד לא נהגו לצלצל בדלת אף פעם, הם פשוט היו נכנסים. ובכל זאת זינקתי ממקומי וירדתי את המדרגות בריצה, מדלגת עליהן שתיים שתיים. רציתי להיות הראשונה לקבל את פניו של דויד. פתחתי את הדלת וראיתי מדים. עמדתי לצעוק, "אימא, דויד כאן והוא הביא אתו חֲבֵרה..." אבל זה לא היה דויד. אולי אלה חברים של דויד מהצבא, חשבתי, אלא שאז ראיתי את הדמעות בעיניה של החיילת והבנתי.

הרגשתי כאילו יד ברזל נחתה על בית החזה שלי ולא יכולתי לנשום. רציתי לצעוק, זה לא יכול להיות! דויד לא יכול לעשות לנו את זה! הוא הבטיח לי! הרי רק שלושה שבועות קודם לכן ישבתי בחדרו בזמן שארז את הקיטבג ואמרתי לו, "דויד, תשמור על עצמך." אני לא יודעת למה אמרתי לו את זה, הרי בכלל לא ידענו שתפרוץ מלחמה. והוא רק חייך את החיוך שכל כך אהבתי, עם גומת החן בלחי ימין, הביט בי בעיניו הכחולות והבטיח, "קלריטה, שום דבר לא יקרה לי," והוסיף, "תשמרי על אימא, אבל בעיקר תשמרי על אבא." הוא ליטף את ראשי והלך.

אבא נכנס הביתה. כשראה את החיילים הוא קפא על מקומו ופניו החווירו כפי שלא החווירו מעולם. הוא אמר בקול חנוק, "תבדקו שוב! זאת בטח טעות..." הוא חזר על זה פעם ועוד פעם עד שהתמוטט על כיסא. נפשי יצאה אליו. אבא תמיד דיבר אלי ברכות, באהבה, מתעניין בנגינתי, מעודד במילה טובה, אבל אפילו אז, בגילי הצעיר, הבחנתי שהוא תמיד עצוב. פעם שאלתי את אימא למה אבא עצוב והיא סיפרה לי שהוא איבד את ההורים, האחים והסבים שלו בשואה. "אבא שלך," היא אמרה, "לחם עם הפרטיזנים נגד הנאצים וסיכן את חייו מדי יום." אבא לא דיבר על כך מעולם, אבל ביום השואה היה מסתגר בסדנה שהקים בחצר האחורית שלנו ואימא הייתה מבקשת ממני שלא אנגן באותו יום. היינו שומרות על שקט עד שדויד היה חוזר מבית הספר, ומבלי לשאול אף אחד, היה נכנס ישר לסדנה ומסתגר עם אבא עד סוף היום. וכשסוף כל סוף יצאו משם, דויד תמיד היה תומך באבא בזרועו, ועיניהם ברקו מדמעות, אבל לכולנו היה ברור שהעננה השחורה חלפה עברה לה.

ראיתי לנגד עיני את היום שבו דויד הציל אותי מטביעה. בילינו עם אימא על חוף הים של הרצליה, הייתי בת חמש או שש, ואף שידעתי שאסור, נכנסתי לבדי למים. לפתע הגיע גל ענק והפך אותי. בלעתי מים מלוחים, נופפתי בייאוש בידי וברגלי, לא הבנתי מה למעלה ומה למטה. הרגשתי שאני טובעת, שהמים מכניעים אותי, כשלפתע זוג ידיים חזקות שלפו אותי מהמעמקים. אלה היו הידיים של דויד. הוא הושיב אותי ברכות על החול, עטף אותי בחיבוק ואמר לי מילים מרגיעות בספרדית. אבל עכשיו דויד כבר לא יהיה כאן כדי לנחם את אבא או להציל אותי. למה היית צריך לעזוב אותי?

עלי לעזור לאבא, חשבתי בכאב. רצתי אליו, התיישבת לרגליו, חיבקתי את מותניו. חיפשתי את אימא במבטי, ומצאתי אותה עומדת בפתח החדר ללא ניע, כאילו הפכה לפסל. העיניים שלה היו יבשות אבל הבעת פניה העבירה בי צמרמורת. לפתע קרבה אלי, הקיפה אותי בזרועותיה והצמידה אותי אל גופה, חזק חזק, עד שכבר ממש כאב. אז לא ידעתי עדיין שזאת תהיה הפעם האחרונה שבה אזכה לחיבוק ממנה. אחרי כן הרפתה ממני והתרחקה.

רצתי אחריה, היא הבחינה בי ומיד הושיטה לכיווני את שתי ידיה. אבל לא הייתה זאת תנועה של הזמנה או קבלה, אלא ההיפך המוחלט. וגם אם יחלפו עוד מאה שנים, לא אוכל לשכוח את שתי כפות ידיה המופנות אלי בתנועה של דחייה. שמעתי אותה אומרת בקול זר, "קלרה, לכי מכאן!"

עתה, ארבעים שנה אחרי שאיבדתי את אחי, נתקפתי בצורך עז לראות אותו שוב. שלפתי את התצלום שצילם אחד מחבריו, כשחזר לחופשה אחרי סיום הקורס בחיל השריון. ארבעתנו עומדים על הדשא בגינת הבית, אבא בחולצת משבצות ובסרבל עבודה, ידו מונחת על כתפו של דויד, הגבוה ממנו בראש והוא מביט בו בחיוך השמור רק לו. אימא, בחליפת מכנסיים בצבע תכלת ובתסרוקת הבננה הקבועה שלה, ניצבת רצינית ליד אבא. ואני, במכנסיים קצרים, שיערי אסוף בקוקיות, צמודה לדויד. דויד עומד במרכז התמונה, במדי צה"ל, עיניו צוחקות אבל הוא נראה קצת מבויש מכל ההמולה שסביבו.

אחר כך הוצאתי צילום שעשיתי לרישום שדויד עשה בפחם חודשים ספורים לפני שהתגייס. ברישום אני יושבת ליד הפסנתר, עיני עצומות ואני מרוכזת בנגינה. דויד ידע לצייר נפלא. הבית שלנו היה מלא בעבודות שלו, הוא צייר את נופי הארץ בצבעים כל כך חיים שנדמה היה כי אפשר לצלול פנימה. "כשיהיה לי זמן אעביר אותו לצבעי שמן," הבטיח לי כשסיים את הרישום. הוא לא הספיק להעביר אותו לשמן.