המקום שבין

1 שרלוט

ג'ורג' ישן עם הפנים אליי, ידיו מתחת לכרית כדי להגביה מעט את ראשו. התבוננתי בו זמן רב באור הירח החודר מבעד לתריסים ומאיר את הזוויות החדות של פניו – הוא היה גבר יפה. הרמתי את ידי במחשבה להסיט את השיער מפניו, אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון. לא רציתי להעיר אותו. סבלתי מנדודי שינה כבר שבועות, ובעלי המדהים תמיד ניסה להישאר ער איתי ככל שהיה יכול. אבל הוא לא החזיק מעמד כמוני, וטוב שכך. הוא היה זקוק לשינה. סבלתי מאוד מנדודי השינה שלי. חוץ מההפרעה לשנתו של ג'ורג', השינה הייתה גם הזמן והמקום שאפשרו לי לאסוף כוחות.

קמתי בשקט מהמיטה והלכתי על קצות האצבעות למטבח ולמקרר. השארתי את דלת המקרר פתוחה במקום להדליק את האור, מזגתי כוס מיץ תפוזים ושתיתי כמה לגימות.

פוררררליס. פוררררליס.

הצמדתי את אצבעותיי לרקותיי בתגובה לכאב החד שתקף את ראשי פתאום. בקושי הספקתי להניח את הכוס שהחזקתי על השיש. הכאב אף פעם לא נשאר זמן רב, אלא נטה להיות מהיר ולבוא לסירוגין – כמו מתג שנדלק ונכבה – אבל תמיד בעוצמה ששיתקה אותי.

פוררררליס. פוררררליס.

שאפתי אוויר, כולי רועדת. ניסיתי לדכא את הפחד שהרגשתי. "אלוהים, עזור לי," לחשתי בתפילה. "עזור לי." הרגשתי שאני נופלת. ידעתי. קרה משהו. זה היה ככה במשך חודשים, אבל לא ידעתי איך לתקן את זה. הרגשתי שמומנטום מסוים נבנה ודוחף אותי קדימה – אבל לאן? הרגשתי כמו כפתור שמישהו לוחץ עליו ומחזיק אותו לחוץ הרבה זמן, ושברגע שאשתחרר, אתפוצץ.

פוררררליס.

המילה המעורבלת עברה בתודעתי כשבהיתי בקופסת פלסטיק עם שאריות אוכל על המדף העליון במקרר. אכלנו ארוחת ערב אצל המרסרים באותו ערב וגברת מרסר ארזה לנו שאריות לקחת הביתה, כמו תמיד. ג'ורג' ואני סעדנו כמה פעמים בחודש עם הזוג הנחמד שעזר לי כל־כך כשהגעתי לוורם ספרינגס לפני כמה שנים. אולי לאובדן של בתם מגי היה חלק בזה, בשילוב עם היעדרם של הוריי מחיי במשך תקופה ארוכה, אבל התחברנו, והוקרתי את נוכחותם בחיי. הפכנו למעין משפחה.

עם כל נדודי השינה שלי היה לי הרבה זמן לחשוב... להעלות זיכרונות. עדיין נדהמתי לחשוב כמה השתנו חיי בשלוש השנים שעברו מאז אותו לילה גשום שבו עמדתי על הגשר והתכוונתי לסיים הכול. אילולא נשמתה של סטודנטית בשם קייסי פרסל שנרצחה והובילה אותי למקום שבו השליך הרוצח את גופתה, לא היה לי אפילו שמץ מהחיים שיש לי עכשיו. אבל החיים נוטים להשתנות מהקצה אל הקצה ברגעים הכי פחות צפויים. תוכנית הטלוויזיה שלי, "העולם שבין העולמות", הייתה משהו שהסכמתי לעשות אחרי שהיכולת המיוחדת שלי התפרסמה. כל ההכנסות הוקדשו לארגון שהקמנו לזכרה של קייסי, ומציע תחבורה חינמית לסטודנטים. כשקייסי יצאה מבר אחרי בילוי והלכה ברגל הביתה, התוקף עקב אחריה, אנס ורצח אותה. הוא השאיר את גופתה מתחת לגשר. בעזרת הנחיותיה של הרוח מצאתי את הגופה, וכך גם מצאתי את עצמי במחוז באת', שבו הכרתי את אייק ואת ג'ורג'.

התחלתי לאהוב את היכולת שלי לראות את המתים – היא הפכה לחלק ממני. אותה יכולת שפעם הקשתה על חיי עד כדי כך שכמעט שמתי להם קץ. אבל יש אירוניה בחיים. רציתי למות בגלל המתים – אבל המתים הם אלה שהצילו אותי בסוף. רוחו של אייק מקדרמוט מצאה אותי על הגשר, מותשת ורטובה עד לשד עצמותיי, שניות לפני שעמדתי לקפוץ לנהר ולתת לו לסחוף אותי מהחיים האלה.

תקשיבי, אני לא מכיר אותך ולא יודע מה עברת, אבל אני יודע שהייתי נותן הכול כדי להיות בחיים עכשיו, בכל מחיר. אל תבזבזי את מה שאני ורבים אחרים לא זכינו לקבל.

אייק, חייל שאיבד את חייו במלחמה, נשמה שנלכדה בלימבו, החזיר אותי לארץ החיים עם המילים האלה. הוא הוביל אותי לוורם ספרינגס, עזר לי למצוא עבודה ולהכיר את האנשים הנכונים. אייק העניק לי תקווה. התאהבתי בו ובאחיו ג'ורג'. הוא אהב את ג'ורג' ואותי כל־כך, שכאשר הגיע זמנו לחצות את הגבול לעולם הבא הוא התנחם בידיעה שאנחנו ביחד – ששנינו נהיה בסדר.

אחרי שאייק עזב ולקח איתו חלק משנינו, ג'ורג' ואני מצאנו את הדרך להיות שלמים שוב. עם ההתמכרות לסמים בעברו של ג'ורג', והיכולת שלי לראות מתים... החיים יכולים להיות קצת מסובכים. אבל אהבנו, ונאבקנו זה על זה. ידעתי שג'ורג' ישמור עליי בכל מצב. והוא ידע שזה הדדי.

אז כשהתוכנית התחילה להעיק עליי יותר מדי, הוא תמך בהחלטתי לא לחתום על עונה שלישית. לא רק שמפיקי התוכנית נטו לכיוון שלא אהבתי וניסו להפוך אותי למין ברבי ציידת הרוחות, היא פשוט התישה אותי. באתי מתוך רצון לעזור למתים, אבל לא התכוננתי לעצב האדיר הכרוך בזה. ככל שהכרתי יותר נשמות, פגשתי מקרי מוות טרגיים יותר ויותר. לא כולם הלכו לעולמם בשיבה טובה ובמיטה חמה. היו מקרי מוות מחרידים ונתעבים. היה כל־כך הרבה כיעור בעולם, והוא פשוט לא הפסיק לרגע. ככל שהמשכתי, הרגשתי את זה יותר. התקשיתי יותר ויותר למצוא את הניתוק הרגשי הנחוץ. לא לקחת איתי את הייאוש שנתקלתי בו ברבים מהמקרים. בסופו של דבר התחלתי לפקפק בכל דבר, החל מהיכולת שלי, דרך המטרה שלי ואפילו עד לאלוהים עצמו. רציתי לדעת למה? למה הוא ברא אותי ככה? למה הוא נתן לכל־כך הרבה דברים רעים לקרות? רשימת השאלות הייתה ארוכה, והתשובות לא הגיעו.

ניסיתי להתרכז בכל מה שהייתה בליבי הודיה עליו, במקום במה שכרסם אותי לאט וגזל ממני את שנתי. עברו שלושה חודשים מאז הפעם האחרונה שישנתי לילה שלם. שלושה חודשים ארוכים ומפרכים של נדודי שינה וכאבי ראש. זה מצחיק – אבל בעצם לא, ואף פעם לא הבנתי למה אנשים משתמשים במילה הזאת לתאר מצבים נטולי הומור לחלוטין – איך שאתה יכול לזרום בנחת יום אחד, לחיות את הרגע, להאמין בנאיביות שהכול בשליטתך, עד שאירוע אחד משנה את החיים לנצח.

פוררררליס.

תמונות באות אחרי המילה הפעם – עיניים כהות ריקות ואצבעות שבריריות נוקשות על הקיר. התמונות והקולות רצים בלופ בראשי, שוב ושוב, ומחזירים אותי ללילה שבו נתקלנו בבית מהגיהינום וגילינו את הזוועות שהתחוללו בין קירותיו המרקיבים.

מוקדם יותר באותו יום סיימנו לצלם את העונה השנייה והאחרונה של התוכנית, ובדיוק יצאנו ממסיבת הפרֵדה של ההפקה בבר אופנתי בניו יורק. כבר היה יוני אבל חום הקיץ המעיק עדיין לא רבץ על העיר, והחלטנו לנצל את הערב החמים והנעים וליהנות מהלילה האחרון שלנו בתפוח הגדול. ג'ורג' ואני הלכנו לאט, יד ביד, שמחים ומרוצים מסגירת פרק אחד בחיינו ונרגשים לקראת הפרק הבא. סנייפר ואנה הלכו כמה מטרים מאחורינו, זרועו הענקית מוטלת על כתפה, ונהנו גם הם מהטיול הרומנטי. השניים החליטו סוף־סוף להיות ביחד רשמית, אחרי שנים של פלירטוטים וירידות הדדיות ותקופות דייטים לסירוגין. אנה מאושרת כמו שאף פעם לא ראיתי אותה. הם השאירו את ריבר, בתה של אנה, אצל הסבתא ובאו לחגוג איתנו בסוף שבוע ארוך בניו יורק.

"מתרגשת לחזור הביתה מחר?" ג'ורג' שאל אותי כשפסענו ללא מטרה מיוחדת על המדרכה, בלי לשים לב לאן אנחנו הולכים.

חייכתי אליו. המחשבה על שינה במיטה שלנו הייתה כמו חיבוק חם מסביב ללב שלי. "כן. אתה?"

"כן, אני מוכן כבר מזמן... שיגיע כבר זמן שיהיה רק שלך ושלי. אני מוכן ל... אולי להתחיל לחשוב על לעשות גרסה קטנה שלך ושלי."

הרגליים שלי עצרו וגם הוא עצר והסתובב אליי. זוויות פיו עלו מעט בחיוך מהוסס. "תינוק?" לחשתי, ועיניי מצאו את אנה וסנייפר בתקווה שהם לא שמעו.

כשהוא ראה את הבהלה על פניי החיוך שלו גווע, ותווי פניו הורידו גובה. "כלומר... אני לא אומר שנעשה את זה מייד, אבל חשבתי שאנחנו יכולים להתחיל לחשוב על זה... אולי." המילים התפוגגו ברוח והוא קירב את ידיי אל ליבו, חיבק אותי ונישק את ראשי.

תינוק? אני מוכנה לזה? לא הייתי בטוחה כל־כך. איזו אימא אהיה אם אני יכולה לראות אנשים מתים? מה אם גם התינוק שלי יוכל לראותם? מה אם אני אשרוט את הילד קשות?

"היא תקבל ממך את העיניים, פאקינג עיניים אפורות מדהימות," ג'ורג' לחש עם שפתיו על מצחי, וקולו הצליח לשכך מעט את נחשול הפאניקה הגואה בתוכי. הלב שלי נמס קצת. הוא אמר "היא". הוא רצה בת. כמה אהבתי אותו על כך שלא היה כמו רוב הגברים שרוצים בן. בברלי מקדרמוט עשתה עבודה יפה בגידול בניה. תחושת דז'ה וו הבזיקה בראשי, מסנוורת ופתאומית – זיכרון שבו אייק אמר משהו דומה. האחים מקדרמוט תמיד הצליחו לחזק קצת את האמון שלי במין הגברי. "וממני היא תקבל את השיער," הוא המשיך כמתאר עובדות, בטון שלא מאפשר בכלל דיון. "אני לא אוהב להתרברב, אבל יש לי שיער שלא רואים כל יום."

חייכתי והרמתי את ראשי אל עיניו הכהות. החיוך הרחב עשה לי פרפרים בבטן. אוף, כמה יפה הוא היה – מילה שנראית פשוטה, אבל משקלה סיכם בשלמות את תווי פניו של ג'ורג'. הרמתי את ידי והשחלתי אותה בשערו העבות. "בהחלט זכית במחלפות שופעות, מר מקדרמוט."

הוא העביר אותי לצד גופו, טמן אותי היטב מתחת לזרועו וחידש את הליכתנו. אחרי כמה דקות שקטות הוא אמר, "אני אלמד אותה לצוד ולדוג..." הוא עצר בהרהור, סובב את ראשו מעט ולכסן אליי מבט "... כמו ליידי אמיתית."

צחקתי, והדאגות שרבצו עליי התפוגגו ככל שהתמסרתי לחלום בהקיץ שבעלי חלם על בתנו ההיפותטית העתידית. כשג'ורג' היה שמח, שאבתי מכך שמחה אדירה – וידעתי לפי נימת קולו שדי היה במחשבה על הבאת תינוק לעולם כדי לעורר בו התרגשות עזה. שילבתי את אצבעותיי בידו התלויה על כתפי, וחיוך נוגה עלה על שפתיי.

"מה?" הוא שאל למראה הבעת פניי.

החיוך גדל. לא התאפקתי והייתי חייבת להקניט אותו קצת. "אתה יודע, אם תהיה לך בת – "

"אני אדאג כל הזמן מכל זין שהיא תפגוש," הוא סיים את המשפט בגלגול עיניים. "כן, כן. אני יודע מה אומרים."

צחקתי והפניתי את ראשי לנשק את ידו. "היא אפילו עוד לא נוצרה ואתה כבר מגונן עליה כמו אבא טוב."

"הבנים לא מדאיגים אותי," הוא טען. "אני, סנייפר וקמרון כבר..." הוא משך כתף בביטול.

"שמעתי את השם שלי?" סנייפר שאל במבטא הסקוטי הסקסי שלו בדרכו אלינו. הוא ואנה צמצמו את הפער מאחורינו בזמן שעמדנו.

"רק ציינתי שאם קמרון, אתה ואני בסביבה, אף גבר לא יתקרב לבת שלי," ג'ורג' הסביר.

"שאלוהים יעזור למסכן שיעז לנסות," סנייפר הסכים.

"כבר התחלנו לשים עין על הסביבה של ריבר," ג'ורג' קרא מעבר לכתפו.

"אתם הזויים," אנה צחקה.

כיווצתי את שפתיי ברחמים על מדמואזל מקדרמוט ההיפותטית. ג'ורג' צדק. אם כל השלושה יהיו לידה, יש מצב שהיא לא תצליח אפילו להתנשק עם גבר לפני גיל עשרים וחמש.

ברגע המאושר ההוא, כשכולנו צחקנו ונסחפנו עם החלומות בהקיץ, שכחתי לשבריר שנייה את המציאות שלי. שכחתי שתוכניות "נורמליות" הן מותרות בשבילי. ואז הרגשתי את זה. הבטן שלי התקשתה פתאום, והתאמצתי להסתיר את תגובתי החיצונית בזמן שהגנבתי מבטים מסביב לחפש את המקור לתחושה. עורי עקצץ כשמבטי קלט הבהוב מהיר קצת קדימה משם. עיניים עקבו אחרינו בזמן שהתקדמנו. לכסנתי מבט מהיר אל ג'ורג' לראות אם הוא שם לב, אבל הוא לא היה מודע כלל לאישה המבוגרת שישבה על המדרגות. ג'ורג' הפליג בדמיונו עם שמות – נראה שג'ורג'ינה היה השם המוביל כרגע – כשנוצר קשר עין בין האישה לביני. מיהרתי להסיט את מבטי בתקווה שהיא לא מתה – אולי ג'ורג' היה עסוק כל־כך בחלומות שלו שהוא לא שם לב אליה, אבל כשכל שערותיי סמרו, ידעתי. ג'ורג' לא ראה אותה כי היא מתה.

"שיט," מלמלתי, וג'ורג' קפא.

"איפה?" הוא שאל בשקט ומבטו התרוצץ לכל הכיוונים. רגשות האשם התחילו לייסר אותי. שנאתי את זה. לפני שניות אחדות בעלי נשמע בעננים, ועכשיו הוא היה כולו ענייני ורציני.

הסתכלתי לראות איפה אנחנו והבנתי שמתישהו תעינו בדרך. "איפה אנחנו?" שאלתי את עצמי בשקט. בזמן שהלכנו שקועים בחלומות בהקיץ, הצלחנו איכשהו ללכת לאיבוד. השכונה שהיינו בה הייתה מוזנחת, עם שורות בתים רעועים וחלונות שבורים. על רובם היו שלטי אזהרה – אולי הם עמדו לקראת הריסה ובינוי. "היא על המדרגות," הסתכלתי עליה שוב. הפעם כשעינינו נפגשו, היא זקפה את גופה. היא ידעה שראיתי אותה. במהירות של קליע היא הופיעה מולנו פתאום והבהילה אותי קצת. כמה שנאתי שהם עשו את זה. לא משנה כמה פעמים המתים עשו לי את זה, זה תמיד הפחיד אותי.

"את רואה אותי?" היא פערה עיני תכלת לא מאמינות.

"כן, אני רואה אותך."

"היא כבר מדברת איתך," ג'ורג' נאנח. הלב שלי צנח. היכולת שלי היא עול כבד שאני נושאת איתי תמיד, אבל ידעתי שהעול מכביד גם עליו. הוא תמיד נתקע כשאני מדברת עם אנשים שהוא לא יכול לראות או לשמוע.

"איך זה יכול להיות?" האישה שאלה.

הקדשתי כמה דקות להסביר לה מי אני ומה אני עושה. כשסיימתי היא ספקה כפיים והתחננה בייאוש, "בבקשה תעזרי לי. אני לא יכולה להמשיך עד שמישהו ידע את האמת."

"את האמת על מה?"

שפתיה הדקות התהדקו והיא הפנתה את ראשה אל הבית מאחורינו. כשהסתכלתי על הבית העלוב, צמרמורת הרעידה את גבי ובשרי נעשה חידודין חידודין. היה פה משהו לא טוב, אבל לא היה לי מושג מה. "מה שהוא עשה להן," היא אמרה בעצב.

צמצמתי את עיניי ופתחתי את פי לשאול למה היא מתכוונת, אבל תווי פניה התרככו והיא דיברה שוב לפני שהספקתי. "את בחורה יפה מאוד," היא החמיאה בקול שקט. "יש לך שיער יפה שייראה נהדר בצמות קלועות. הייתי מעולה בצמות כשהייתי בחיים."

סגרתי את פי והסתכלתי עליה רגע ארוך. אישה מוזרה. התנהגותה, והבעת פניה, השתנו מייאוש להתלהבות בשניות.

היא הייתה על המדרגות פתאום, והפנתה את ראשה אליי. "את צריכה להיכנס," היא אמרה וכעבור שנייה הופיעה על המרפסת.

הסתכלתי שוב על הבית, ובשיפולי בטני התחלתי להרגיש חרדה והיסוס. הבית כשלעצמו היה סיבה מספקת להרגיש לא נוח, אבל בתוספת האישה המוזרה, תחושת הבטן שלי צרחה עליי לבטל את המשימה.

"בואי," היא התעקשה והחוותה בידה לעבר הדלת. קולה עדיין היה שקט ומזמין, אבל הנוקשות בפניה הסגירה אותה. היא ניסתה להציג את עצמה כטובת לב, אבל לא היה קשה לראות שזאת רק הצגה. אפשר היה ממש לחוש בכאב שהסבה לה העמדת הפנים.

למרות החשד שהיא עוררה בי, והאינטואיציה שאמרה לא לבטוח בה, לא יכולתי להכחיש שמשהו בבית מושך אותי.

"היא רוצה שניכנס לבית," הסברתי לג'ורג' והתחלתי לעלות במדרגות. הוא תפס את זרועי לעצור אותי.

"אנחנו לא נכנסים לשם," הוא כמעט התפלץ. "מי יודע אם זה לא מסוכן – הבית נראה על סף קריסה."

השבתי את מבטי לבית ונאנחתי. הוא צדק. הבית נראה כמו חור עלוב ומסריח. עם זאת, לא יכולתי להתכחש לסקרנותי. משהו לא מוסבר משך אותי אל הבית. "אני יכולה רק להציץ ולראות," התמקחתי. חשבתי שזאת פשרה הוגנת.

"שרלוט, מותק," סנייפר התערב. "אנחנו לא יודעים מי נמצא שם. אולי פולשים, הומלסים, נרקומנים?"

הוא צדק. המקום נראה מפוקפק מאוד. הוא גם נראה כמו מקום מסתור מושלם.

"אין פה אף אחד," האישה קראה כששמעה את החששות.

הסתכלתי על סנייפר, ועל ג'ורג', והעברתי את המסר. "היא אומרת שהבית ריק."

ג'ורג' הניד את ראשו בהתלבטות. "למה אנחנו חייבים להיכנס? למה היא לא יכולה פשוט להגיד לך מה היא צריכה פה?"

גם הוא צדק. הסקרנות שלי עדיין לא גברה על השכל הישר. היה בי חלק שרצה להיכנס לבית, אבל החלק החכם יותר עדיין היה פתוח להקשיב לקול ההיגיון.

"את יכולה פשוט להסביר לי הכול כאן, בבקשה?" אמרתי לה. "אנחנו מעדיפים לא להיכנס לבית כרגע."

היא עצמה את עיניה חזק והתנפחה בתסכול. כל המאמצים להתנהג באדיבות ובסבלנות התאדו כלא היו. "אני חייבת לספר לך רק בתוך הבית. אני לא יכולה לספר לך פה. את חייבת להיכנס."

צמצמתי את עיניי במבט בוחן. תווי פניה היו מתוחים. הבעת פניה שידרה אי־נוחות. אבל היא מתה – לא ייתכן שהיא התייסרה בכאב פיזי. העברתי את מבטי על הבית מלמעלה למטה, והרגשתי שוב את המשיכה. אבל מדוע הבית הזה משך אותי? המחשבה פשוט להסתובב וללכת לא באה לי טוב.

ואז ראיתי אותה – ילדה קטנטנה, כהת שיער ועיניים, מציצה מאחד החלונות בקומה השנייה. ואז, כמעט ברגע שעינינו נפגשו, הופיעה לידה עוד ילדה קטנה עם תווי פנים דומים. הן הסתכלו עליי ובטני התכווצה בכאב. ילדות... ילדות קטנות. מתות.

"מי הילדות?" שאלתי את האישה. אנה, סנייפר וג'ורג' סובבו אליי את ראשיהם בבת אחת.

"יש שם גם ילדות?" שאל ג'ורג'.

"הן פה?" האישה נרעשה. "איפה?" היא סובבה את ראשה לכל הכיוונים, כאילו הן עומדות לידה. ההלם שלה היה הגיוני. היא לא תדע שהן שם. משום מה, נשמות בלימבו לא יכלו לראות אלה את אלה.

"את רואה ילדות?" אנה השתנקה, וקולה כבר היה על סף בכי. אולי מפני שהיא אימא בעצמה, והמחשבה על סבל של ילד נגעה בה בדרך מסוימת, או שפשוט לא היה לה את האופי הנדרש לכל זה, להתמודדות עם המתים.

"ששש..." סנייפר השתיק אותה כי הוא ידע שאני צריכה להתרכז, וכשאנשים דיברו ביחד זה לא עזר.

התעלמתי מאנה ומג'ורג' והסתכלתי על האישה, הפעם בפה מתוח בתסכול. המחשבות שלי רצו לכל מיני כיוונים משוגעים. הן לא היו דומות לה. אפילו לא קצת. "יש שתיים."

היא הופיעה שוב על המדרגות, וספקה שוב את ידיה. "את חייבת להיכנס." היא הפנתה את מבטה ממני בהבלטת סנטר ממורמרת. האישה הזאת התחילה לעלות לי על העצבים. היא רצתה שאעזור לה, אבל חשבה שהכול יתנהל בתנאים שלה. במצב רגיל הייתי מעמידה אותה במקומה, אבל... הילדות. הייתי חייבת לדעת מה קרה להן. הייתי חייבת לעזור להן. אז בלעתי את הרוגז, מחשש שאם אתפרץ עליה היא לא תסכים לתת לי את המידע שהייתי צריכה.

השפלתי את מבטי כי ידעתי שג'ורג' לא יאהב את מה שעמדתי לומר, והכרזתי בקול שקט, "אני צריכה להיכנס. מצטערת, אבל אני חייבת."

הרגשתי את הנשימה העמוקה והמתוחה של ג'ורג', וראיתי את המבטים המודאגים שעברו בין אנה וסנייפר. ידעתי שג'ורג' לא כועס עליי, אבל בנקודת הזמן הזאת היינו בשלים להפסקה. רצינו לחזור הביתה, לקחת אוויר, והנה שוב עמדתי לקחת על עצמי עוד נשמה אבודה, או כמה נשמות.

כשהרמתי את מבטי שוב אל הילדות, הן עדיין היו שם. הנשמות שלהן היטשטשו והתערבבו זו בזו. הרגשתי כאב בחזה כשתהיתי כמה זמן הן כבר לכודות כך בלימבו, כשכל אחת מהן מרגישה שהיא לבד למרות העובדה שהן ביחד.

"אני איכנס ראשון לבדוק," סנייפר התנדב כעבור רגע, ושחרר אותנו מהתקיעות. זה היה משהו שאהבתי בו. כשהייתה משימה על הפרק, הוא לא התמהמה ולא התלבט. הוא תמיד התייצב לפעולה ועבד עם הסיטואציה הנתונה, קשה ככל שתהיה.

"אני אבוא איתך," ג'ורג' הצטרף אליו. כשהוא עבר לידי תפסתי את ידו ומשכתי עד שהוא הסתובב אליי.

"תודה," אמרתי בלי קול במבט עמוק לתוך עיניו, להראות לו שאני יודעת כמה זה מבאס, וכמה אני מעריכה את זה. הוא ענה בלחיצה שאותתה לי שזה בסדר, שחרר את ידי והמשיך בעקבות סנייפר אל המדרגות למרפסת.

"אין פה אף אחד," האישה התעקשה. היא הופיעה שוב על המרפסת מול הדלת, ונראתה עצבנית כאילו היא מנסה למנוע מהם להיכנס.

לא טרחתי להגיד להם מה היא אמרה. בזמן שהבנים חקרו את הבית מבחוץ, החלטתי לאסוף מידע רב ככל האפשר מהרוח הלא הכי נחמדה, והתחלתי בפרטים הבסיסיים. "איך קוראים לך?"

היא הסתכלה עליי במבט סנובי. "אגנס."

הנחתי לשם להדהד בראשי, והנהנתי כמה פעמים. השם התאים לה. "אגנס," עליתי במדרגות עד שעמדתי מולה. סנייפר וג'ורג' הציצו מבחוץ פנימה מבעד לחלונות המלוכלכים ואז הלכו אל הדלת. "אנחנו נכנסים לבדוק שאין סכנה. ואז, אם אני אסכים להיכנס, את תסבירי לי מי הילדות האלה."

היא הסבה ממני את עיניה הנרגזות אבל לא הרכינה את ראשה. היא הייתה אישה גאה וידעה לשמור על מראית עין של ביטחון עצמי – מתוך מחשבה שאם תניח לעצמה להיראות נסערת, היא תיתפס כחלשה וידה תהיה על התחתונה. היה לי ברור שלא מוצא חן בעיניה שאני קובעת מה ואיך יהיה, אבל היא גם ידעה שבמצבה הנוכחי התנגדות לא תשרת את האינטרס שלה, אז היא שתקה.

הדלת הייתה תקועה, וסנייפר הדף אותה בכתפו כדי לפרוץ אותה. אגנס נבהלה מהרעש, נעלמה והופיעה שוב רחוק מהדלת. סנייפר פתח את הדלת הפרוצה והתרחק. הדלת השבורה התנדנדה על ציריה בחריקות שהעבירו בי צמרמורות.

בזמן שעמדתי כך ובהיתי בדלת, משהו כבד הלם בי פתאום חזק ורוקן את ריאותיי מאוויר. מעדתי לאחור וכמעט נפלתי, אבל ג'ורג' תפס אותי בזמן.

"את בסדר? מה קרה?" הוא שאל בדאגה. הצצתי פנימה לתוך הבית, ושאפתי עמוקות בנשימה רועדת. לא הייתי בטוחה. פיזית, שום דבר לא נגע בי, אבל הרגשתי כאילו גל של פחד תהומי וייאוש מרסק כמעט הפיל אותי. גוש קשה נוצר בגרוני, הכאב המוכר הזה כשרוצים לבכות אבל נאבקים בבכי.

"אני לא יודעת," הצלחתי לענות בערפל שאפף את ראשי. כוויות קרח של בלבול וכאב זרמו בעורקיי. התקתי את מבטי שוב אל אגנס, שעיניה החוששות היו ממוקדות בי, ואישרו בדיוק את מה שהרגשתי.

"זה רע," שמעתי את החרדה בקולי. "משהו ממש, ממש, רע."

"היי," קולו העמוק של ג'ורג' שלף אותי בבת אחת ממחשבותיי. כמה זמן עמדתי במטבח מול הדלת הפתוחה של המקרר?

"היי." טלטלתי מעט את ראשי, לאפס אותו. הצמדתי את אצבעותיי לרקות ושפשפתי בעדינות כשעוד כאב חד החל לדעוך. "לא התכוונתי להעיר אותך."

"לא הערת," הוא התקרב אליי, בתחתוני בוקסר בלבד, מעניק לי נוף מושלם של גופו המסותת. כושר גופני היה הסם החדש שהוא התמכר אליו. הוא נהנה מההיי שאחרי אימון מפרך במועדון כושר, והיו תוצאות. הוא אחז במותניי והרים אותי אל השיש ללא מאמץ, ומיקם את עצמו בין רגליי. לבשתי רק חולצת טריקו שלו ותחתוני חוטיני, אז כשידיו עלו לאט על ירכיי לא היה קשה לראות את גופי מגיב בפטמות זקורות דרך הבד הדק.

"אני לא אוהב לא למצוא אותך לידי כשאני מתעורר," הוא מלמל בשפתיים צמודות לצווארי. "לא נרדמת."

זאת לא הייתה שאלה, אבל בכל זאת הרגשתי שאני צריכה לענות. "לא. המוח שלי לא נח לרגע." הנחתי את ידיי על כתפיו ושמטתי את ראשי לאחור, מתענגת על המגע, ואנחה קטנה נמלטה ממני.

הוא ערסל את סנטרי בידו והסתכל עמוק לתוך עיניי. "אני לוקח אותך בחזרה למיטה שלנו לעשות איתך אהבה עד שתיכנסי לתרדמת." השתנקתי קצת כשהוא משך אותי והצמיד אותי אליו בבת אחת. התחת שלי שמר על מגע רק עם קצה השיש עכשיו, ודגדוג נעים החל להתעורר במרכז גופי. בעלי הכיר אותי היטב וידע בדיוק איך להסיח את דעתי. כשלא הצלחתי לישון, כשהמחשבות שלי השתוללו בלי שליטה, הוא ידע איך להשתיק את הרעש על־ידי סחיטת כל טיפת אנרגיה מגופי. אחזתי את שערו באגרוף ונישקתי אותו חזק. הוא ניתק את הנשיקה והצמיד מצח אל מצח, גונח באנחה ארוכה, בתשוקה עמוקה כשלי. "את מוכנה, גברת מקדרמוט?"

חיבקתי את צווארו, סגרתי את רגליי סביב מותניו והוא הרים אותי ונשא אותי לחדר השינה. "אני מוכנה, מר מקדרמוט."