המרדף אחר הזיכרון

1 פסיכיאטר חמוש במיקרוסקופ

אי, זקן עיקש, המתאווה לשלוט גם בוותרו על השלטון!

זקן דומה לילד.

- ויליאם שקספיר, 'המלך ליר'8

אַלוֹיס סיים את הרצאתו ופנה אל הקהל. היו שם כמאה בני אדם, מספר שדי בו בדרך כלל להבטיח דיון ער. אלויס – איש גלוי לב ותקיף, בעל פנים כבדות וחזקות, שפם מטופח, מבט חודר וקומה גבוהה מאוד – המתין בביטחון. אבל איש לא דיבר. האם הבינו את דבריו? יושב הראש הרגיש בשתיקה הלא נוחה והמתמשכת והתערב: "ובכן, עמיתנו הנכבד אלצהיימר, אני מודה לך על הערותיך. ברור שאין רצון לקיים דיון."

הדבר היה ב־3 בנובמבר 1906. דוקטור אלויס אלצהיימר, פסיכיאטר ממינכן, הרצה בכינוס 'הפסיכיאטרים של דרום־מערב גרמניה' בטיבּינגן ותיאר חולה בת 56 שלקתה בהפרעה נפשית מוזרה וחסרת הסבר. שמה היה אאוּגוּסטֶה דֶטֶר.

אאוגוסטה הובאה אל אלצהיימר ארבע שנים לפני כן בידי בעלה קרל, עובד בחברת רכבות, שבשמונת החודשים שלפני כן צפה בהידרדרות התנהגותה של אשתו. הם היו נשואים 28 שנים, הייתה להם בת אחת והם חיו יחד חיים רגילים, בריאים ומאושרים.

אבל הדברים השתנו כשנעשתה אאוגוסטה פרנואידית בלי סיבה באשר ליחסים בין קרל ובין שכנתם של בני הזוג. מטרידה עוד יותר הייתה ההרעה החמורה בזיכרונה של אאוגוסטה. היא הייתה תמיד עקרת בית גרמנייה למופת, וכשהחלה להזניח את מלאכות הבית ולעשות טעויות במטבח, נראה הדבר לקרל יוצא דופן עד מאוד. בחודשים שלאחר מכן שוטטה אאוגוסטה בדירתם בלי מטרה, הסתירה חפצים ודיברה על המוות בנעימה מאיימת. מחשבות השווא שלה היו לבהלה של ממש, כשנדמה לה שנהג כרכרה אחד מנסה לפרוץ לתוך ביתם.

קרל לא הבין מה קורה. באותם ימים היו מחלות שכאלה נדירות מאוד לאדם בגילה של אאוגוסטה, ונדירות באוכלוסייה בכללותה, מפני שב־1901 היו עצם החיים אחרי גיל 60 תופעה לא נפוצה כלל. קרל לקח אפוא את אשתו לאחת המרפאות הפסיכיאטריות הנחשבות ביותר בעולם, 'בית המחסה לחולי נפש וכיפיון בפרנקפורט', שכינויו "טירת המשוגעים" מלמד על היחס למחלות נפש באותם ימים.

ההפרעה שפקדה את אאוגוסטה דטר היא המקרה המדווח הראשון של מה שנקרא בימינו מחלת אלצהיימר, הגורם הנפוץ ביותר לשיטיון (או קיהיון, דמנציה - dementia). שיטיון הוא שם כולל לשורה של הפרעות מוח – דֶמֶנציה וַסקולרית, שיטיון עם גופיפי לואי ושיטיון של האונות הקדמיות והצדעיות (מחלת פיק) – שכולן כרוכות בירידה הדרגתית בכמה צדדים של היכולת הקוגניטיבית, ובכלל זה הזיכרון, היכולת הלשונית, כושר הריכוז, ההתמצאות ופתרון בעיות. לא פעם השיטיון בא לידי ביטוי בשינוי אישיות, בדיכאון, בפרנויה, בחרדה, במחשבות שווא ואפילו בהזיות.

הטווח הרחב של הכישורים הקוגניטיביים המותקפים מעורר בלבול רב כשעומדים לנוכח חולה אלצהיימר. הדבר הזה בוודאי נכון כשמדובר בסבי. ארבעת ילדיו, ובהם אבי, לא קיבלו עד תום את האבחנה. הם טענו שעבאס הוא אולי אדם תימהוני או רע מזג באופיו. הם הכירו את המונח אלצהיימר רק בתור משהו מופשט – מושג כללי ומעורפל שמשמעו מוח מתפורר. בני משפחתי לא ידעו הרבה על הגורמים לשיטיון, ובוודאי לא שמעו על סוגי המשנה שלו. כיום האמירה שאדם לקה בשיטיון כמוה כאמירה שהוא חולה בסרטן בלי לציין את סוג הסרטן. מחלת אלצהיימר היא אפוא סוג של שיטיון, כמו שמֶלָנומה היא סוג של סרטן.

כיום אנו יודעים שמחלת אלצהיימר שונה מסוגי שיטיון אחרים בהשפעתה הייחודית על אזורי המוח הממונים על המחשבה ועל הזיכרון, וגם בדפוס האופייני של מבנה המוח והשינויים הכימיים המתרחשים בו, שאפשר לראותם בדימות מוח ובנתיחות שלאחר המוות – תמותה הרת אסון של תאי עצב, ורבדים וסבכים של חלבונים רעילים המפוזרים בכל רחבי המוח. מן הבחינה הביולוגית הטהורה הרבדים הם חלבונים דביקים, שמתרכזים יחד בחללים שבין תאי העצב. גם הסבכים הם גושים של חלבונים דביקים, אבל הם נוצרים בתוך תאי העצב ובמראם הם דומים יותר לחוטים. גם הרבדים וגם הסבכים נחשבים למין "זבל" מולקולרי, שמעוות את תפקודו של המוח הבריא ובסופו של דבר מביא לידי מחלת אלצהיימר. למען האמת, איננו יודעים בוודאות מה הם, למה הם נוצרים ואיך הם מחוללים את המחלה, והמצב הזה חייב להשתנות בדחיפות. לדברי 'ארגון הבריאות העולמי', כ־70 אחוזים מן הלוקים בשיטיון כיום הם חולי אלצהיימר.9

אבל זמן רב נדרש כדי להגיע עד כאן.

מאות שנים האמינו בני אדם שמחלות נפש נגרמות בשל פעולתם של אלים או של רוחות רעות. בספר דברים שבתנ"ך פירשו העברים הקדמונים את בלבול הדעת בתור קללת אלוהים על החוטאים שהמרו את פיו: "יַכְּכָה ה' בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב".10 הבנת השיטיון הייתה לקויה כל כך, עד שראו גם בה מין שיגעון, והלוקים בה מטורפים או סתם טיפשים. בימי קדם שלטו בכיפה אמונות חסרות בסיס, ובני אדם ניסו לרפא מחלות נפש באמצעות "ניתוחי ניקוב" והיו קודחים חורים בגולגולת כדי לתת מוצא לרוחות הרעות. פילוסופים יוונים ורומאים ביקשו לחולל שינוי ברפואה ולהכפיפה לתצפית ולהיגיון המדעי.

אחד התיאורים הקדומים ביותר למה שבימינו אולי היינו מכנים שיטיון, נמצא בדברים המיוחסים למתמטיקאי פיתגורס בן המאה השישית לפני הספירה. פיתגורס ראה בשיטיון תוצאה בלתי נמנעת של הזִקנה, פרק חיים שבו "התמונה של הקיום בן התמותה מסתיימת, אחרי תקופת חיים ממושכת, שלמזלנו הרב מעטים בלבד מבני המין האנושי שורדים ומגיעים אליה. המערכת חוזרת אל רפיון השכל (imbecility) של ראשית הינקות".11 לדעת פיתגורס, חיי האדם מקבילים למהלך העונות - הזִקנה היא חורף וכך גם השינויים הנלווים אליה, ככל שאינם נעימים, הם חלק מן הטבע. אבל אחרים סברו שאין זה הכול.

הפילוסוף הרומאי קיקרו היה אחד הנמרצים והתקיפים שבהם, ולדעתו: "תשישות נפשית אינה מאפיינת את הזקנים כולם, אלא את קלי הדעת שבהם."12 השערה מוטעית, כמובן, אבל זה היה הרמז הראשון לרעיון שהשיטיון אינו תולדה של הזקנה שאין מנוס ממנה. קיקרו אף הרחיק לכת וטען שהתעמלות הגוף עשויה למנוע את ההידרדרות לשיטיון – רעיון מתקדם להפליא, לאור מה שאני דן בו בהמשך הספר הזה. הרופא היווני אֶליוס גַלֶנוּס הסתמך על כתביו של קיקרו, והוסיף לנגח את החוכמה המקובלת. גלנוס תיאר חולים שסבלו ממה שכינה "מוֹרוֹסיס" (איטיות הנפש), קשישים ש"ידיעת הספרות והאמנות נמחקה בהם כליל, ולאמיתו של דבר אין הם זוכרים אפילו את שמותיהם".13 גלנוס ניתץ את ההשקפות העתיקות, הלא רציונליות, של קודמיו, והציג את השיטיון בתור בעיה רפואית ראויה לחקירה מעמיקה יותר.

אבל התקופה שלאחר מכן הייתה כמעט הרת אסון. בימי הביניים חזרה התפישה שלמחלות יש הסבר על־טבעי – השיטיון הוא מבחן לאמונה, שד שיש לגרשו, "תולדת החטא הקדמון",14 ורבים מן החולים בו הוכרזו מכשפים. ואף על פי כן עוררו האמונות היהודיות־הנוצריות מידה רבה של חשיבה הומניטרית בקרב בני אדם נאורים יותר. מחלות נפש עוררו חמלה, והטיפול בחולים שכאלה נחשב לחובה דתית. הונהגו דרכי טיפול רציונליות, כגון תזונה מיוחדת, אמבטיות ותרופות צמחיות: סלטי ירקות, משרת שעורה וחלב, למשל, נחשבו לתחליף בריא לבשר אדום ויין; אחרים נקטו תערובות צמחיות כגון אַלוֹוֶרה, יַחנון ופַּקועה.15

בתקופת הנאורוּת, בעקבות שורה של תגליות בפיזיקה, בכימיה וברפואה של אייזק ניוטון, ג'וזף פּריסטלי, ג'ון דַלטון, לואיג'י גַלוואני, אלסנדרו ווֹלְטה ואדוארד גֶ'נר, החלה להתגבש האפשרות שלתופעות נפשיות יש הסברים ארציים ומדעיים. הפילוסוף הצרפתי רֶנה דֶקארט סבר שחוויותיו של האדם מנקבות במוחו נקבים זעירים ויוצרות דוגמה של חורים כמו מחטים באריג פשתן.16 דיוויד הַרטלי, הרופא האנגלי בן המאה ה־18, טען שתנודות של סיבי עצב הן שיוצרות תחושות וזיכרונות, ותנודות חריפות ואלימות הן הסיבה למחלות נפש.17 הרעיונות האלה היו מעורפלים ולוקים בחסר, אבל חופשיים מן המיסטיקה ומן התלות בעל־טבעי.

נקודת המפנה התחוללה כשהחל הפסיכיאטר הצרפתי פיליפ פּינֶל להבדיל בין הסוגים השונים של הפרעות הנפש בתוך התווית המכלילה "חוסר שפיות". אין זה מועיל לכנות את החולים האלה "משוגעים", אמר פינל. בבית החולים בּיסֶטר שבפריז קרא פינל לטפל בחולי הנפש בחמלה ובלי אלימות. הוא שוחח עם חולים שעות ארוכות, והתעקש שלא לכבול אותם בשלשלאות ברזל. הוא החל להתעניין במחלות נפש אחרי התאבדותו של ידיד קרוב, וב־1797 החל להשתמש במונח שיטיון (dementia מלשון démence, "מחוץ לדעת") ובכך פתח את עידן הפסיכיאטריה.18 ב־1838 המשיך תלמידו המוכשר ביותר ז'אן אֶטיין אֶסקירול בדרכו והסיר את שארית הקלון מן החולים: "אדם שחלה בשיטיון איבד את כל הרכוש שנהנה ממנו בעבר; הוא דומה לאדם עשיר שירד מנכסיו. השוטה, לעומתו, היה עני ואומלל כל ימיו."19

26 שנים לאחר מכן, ב־14 ביוני 1864, נולד אלויס אלצהיימר.

אלצהיימר גדל במַרקטבּרַייט שבבוואריה, עיירה של בתי אגדות ורחובות מרוצפי אבן, טירות רומיות וקתוליוּת מחמירה. אביו אדוארד היה עורך דין, ואשתו הראשונה מתה בקדחת הלידה. לאחר שנת האבל נשא אדוארד לאישה את אחות אשתו, תֶרֶזיה, והיא ילדה לו שישה ילדים. אלויס היה הבכור.

ב־1883, בהיותו בן 19, היה אלויס הראשון במשפחתו שפנה לרפואה. הוא התקבל לאוניברסיטת ברלין, שם פעלו כבר גדולי הרופאים של תקופתו. שם, ב־1858, השיג המלומד הצנוע למראה רודולף פירכוֹב הישגים גדולים בהבנת הביולוגיה של החיים. פירכוב טען שהתא, יחידת המבנה היסודית של כל גוף חי, הוא הגורם לכל המחלות. "הגוף הוא מדינת תאים שבה כל תא הוא אזרח," כתב פירכוב. "המחלה אינה אלא העימות של אזרחי המדינה שנגרם בגלל פעולתם של כוחות חיצוניים."20

בתום חמש שנות לימודים בסביבתם של רעיונות שכאלה, קיבל אלצהיימר תואר דוקטורט והוסמך לעסוק ברפואה בקיסרות הגרמנית. הוא התעניין בפסיכיאטריה ולכן הגיש בקשה להתמחות בבית המחסה לחולי נפש בפרנקפורט, ובקשתו אושרה ביום שהתקבלה. בבית המחסה לא היה מחסור בעבודה. המנהל, אמיל זיוֹלי, נזקק בדחיפות לעזרה, לאחר שעוזרו היחיד לענייני רפואה פרש והרופא היחיד במקום עבר למשרה אחרת. אלצהיימר, מתמחה בן 24, הופקד על 254 חולים ומנהל מותש אחד.

מבחוץ היה בית המחסה מבנה מפואר, אבל לא כן מבפנים. כמו דברים רבים בגרמניה באותה תקופה, השתדל המוסד לשמש מופת של חדשנות, ולכן אימץ את העיקרון המודרני שטבע הפסיכיאטר האנגלי ג'ון קוֹנוֹלי, שלא לנקוט אמצעי כפייה כנגד המטופלים ולנהוג בהם באנושיות. כותנות כפייה נאסרו אפוא לשימוש, אבל כמו שהתברר לאלצהיימר עד מהרה, היו לגישה הזאת גם חסרונות. לפי אותו עיקרון לא היה אפשר להאכיל את החולים בכפייה ולא לכפות עליהם ניקיון ורחצה, ומאחר שמספר המטופלים היה גדול כל כך והצוות מצומצם כל כך, הידרדרו עד מהרה התנאים במקום עד שיצאו מכלל שליטה:

בכל פינה ישבו חולים מגדפים, יורקים, דוחים למראה, מוזרים בלבושם ולא נגישים כלל לרופא. חוסר ניקיון גמור היה נפוץ למדי. כמה חולים התהלכו כשבכיסיהם אשפה מכל הסוגים, אחרים הסתירו ניירות וחומרי כתיבה בכל מקום ובחבילות גדולות שנשאו תחת זרועם. כשנאלצנו לבסוף לאכוף את כללי ההיגיינה ולעשות משהו כדי להיפטר מן הלכלוך, לא היה אפשר לעשות זאת בלי התנגדות וצעקות רמות.21

אלצהיימר פתח מייד בשינויים. הוא התקין רחצות ממושכות באמבט, שגם החולים הבלתי נשלטים ביותר יכלו להתרגע בהן; חדרי ייעוץ גדולים שבהם יכלו הרופאים לפתח דו־שיח עם החולים; וחדרים מיוחדים לבדיקה מיקרוסקופית של רקמות מוח. כאן צלל אלצהיימר ראשו ורובו לתוך המחקר. בהשראת השנים שעברו עליו באוניברסיטת ברלין, היה יושב שעות ליד המיקרוסקופ ומנתח מאות דגימות רקמה שנלקחו מחולים. המרדף אחר המקור הביולוגי למחלות הנפש החל.

אבל נדרשו לו הכלים הנכונים, וזה בדיוק מה שסיפק לו עמיתו וחברו לדעה פראנץ ניסְל. ניסל היה רופא בן 27 ממינכן, שבשנות לימודיו באוניברסיטה כחמש שנים לפני כן פיתח שיטה לצביעת פרוסות מוח באמצעות חומרים כימיים בעלי שמות אקזוטיים כגון "סגול קרֶסיל" או "כחול טוֹלוּאידין". הצביעה חשפה מבנים במוח שלא נראו קודם לכן, והתמונות שהפיק ניסל היו יוצאות דופן: פרטיהם של תאי עצב יחידים – גודלם, צורתם, מקומם ומבנם הפנימי – נגלו פתאום לעין בצבעים זוהרים. הטכניקה של "צבעי ניסל" חוללה סנסציה, ומדענים מכל רחבי העולם השתמשו בה וחשפו שורה של מבנים חדשים במוח. אלצהיימר עצמו אמר שהשיטה "ממש מעולה".

בעקבות התמורות שחולל בבית החולים, בזכות השימוש הנרחב שעשה במיקרוסקופ ובעזרת כמה הוגים חשובים שסייעו לו, נסקה הקריירה של אלצהיימר. הוא הרצה בכל רחבי הארץ, סיפר על חולים מעניינים ומוזרים, והציג את התמונות היפהפיות של התצפיות המיקרוסקופיות שלו במוח שהופקו באמצעות צבעי ניסל. עמיתיו כינו אותו "פסיכיאטר חמוש במיקרוסקופ".

ב־1894 פנתה אליו אישה עשירה מאוד, סֶסיליֶה גַייזֶנהַיימר שמה, אלמנתו של סוחר יהלומים, והציעה לו ברוב תעוזה לשאת אותה לאישה. אלצהיימר פגש אותה באלג'יר, כשנסע לשם כדי לטפל בבעלה אוטו גייזנהיימר. אוטו וססיליה סיירו בצפון אפריקה במסגרת משלחת מדעית, אבל הוא לקה בשיתקון כללי (general paresis, הפרעה נירו־פסיכיאטרית אצל חולי עגבת בשלב מתקדם). מצבו היה חמור ולכן הוזעק אלצהיימר, ששמו כבר הלך לפניו, ללוות את בני הזוג בדרכם לגרמניה. הם הצליחו להגיע עד דרום צרפת, ושם מת אוטו בבית חולים בעיירה סן רפאל. בשנים שלאחר מכן שמר אלצהיימר על קשרים עם האלמנה והם התקרבו זה לזה. ססיליה הייתה "אישה משכילה מאוד בעלת לב חם ואוהב", סיפרה לימים אחת מנכדותיהם.22 הם נישאו ב־14 בפברואר 1895 והביאו לעולם שלושה ילדים. אושרו של אלצהיימר, הן בחייו הפרטיים והן בקריירה המקצועית שלו, עמד בשיאו.

שש שנים לאחר מכן מתה ססיליה בגיל 41, כנראה ממחלת כליות. אלצהיימר שקע באבל עמוק. החיים האירו לו פנים, אבל עכשיו היה עליו לגדל שלושה ילדים לבדו. אחותו הרווקה אליזבת קיבלה עליה את המשימה.

תשעה חודשים עברו. ב־26 בנובמבר 1901 עבד אלצהיימר האָבֵל בחריצות בבית המחסה. הוא שיקע את עצמו בעבודה, טיפל בחולים רבים יותר ועבד שעות ארוכות לתוך הלילה. לא עלה על דעתו שהחולה שבזכותה יהדהד שמו בהיסטוריה יושבת עתה לפניו ואוכלת בשר חזיר וכרובית לארוחת הצהריים.

אָאוּגוּסטֶה דֶטֶר שזה עתה נקלטה בבית החולים עוררה את סקרנותו. רגע אחד הייתה שלווה וצלולה למראה, ובמשנהו מבוהלת ומבולבלת, מתרוצצת בחצר וחופנת את פניהם של חולים אחרים. אלצהיימר הרבה לראיין אותה וביקש ממנה לזהות שורה של חפצים – עיפרון, ספר, צרור מפתחות. רגעי הבלבול הקטנים הראשונים נשארים לא פעם בזיכרונם של מי שהבחינו באותות השיטיון הראשונים אצל יקיריהם: מפתחות המכונית נמצאים במקרר, בגדים בארונות המטבח, חפצים כמו קומקומים או דברי דואר נעלמים ומופיעים במקומות בלתי צפויים. כשהתבקשה לכתוב את שמה, החלה אאוגוסטה ב"גברת", אבל לא זכרה את השאר, תופעה שאלצהיימר לא ראה מימיו אצל אף חולה אחר. הוא כינה את הפרעתה בתחילה "הפרעת שכחה בכתיבה".

בחודשים שלאחר מכן נעשתה אאוגוסטה מבולבלת יותר ויותר, שכחנית ומעורערת מבחינה נפשית. לא פעם הייתה מיישירה מבט אל עיניו של אלצהיימר ואומרת שוב ושוב, "אני, כאילו, איבדתי את עצמי."

אלצהיימר היה מרותק. מצבה של אאוגוסטה התאים לתיאורים קודמים של שיטיון, לבלבול דעת שעדיין לא היה לו הסבר מלבד הזדקנות נורמלית, אבל היא הייתה בת 51 – צעירה מדי לשיטיון של זקנה. הוא בדק אותה יום־יום, חיפש אחר רמזים דקים בהתנהגותה שיזרעו אור על ההפרעה שביסודה, אבל מצבה החמיר והלך עד שאלצהיימר לא יכול עוד להפיק ממנה תובנות כלשהן. "אאוגוסטה ד' עדיין עוינת, צורחת ומתפרצת בכל פעם שמנסים לבדוק אותה," כתב ברשומה האחרונה ביומנו הרפואי במאי 1902. "היא צורחת גם בלי סיבה לפעמים שעות תמימות, עד שיש צורך לרתקה למיטה. אשר לאכילה, היא אינה שומרת עוד על שעות הארוחות. מורסה התפתחה על גבה."23

לאחר שעשה כל מה שביכולתו לרדת לעומקה של ההפרעה הלא מפוענחת הזאת, הניח לה אלצהיימר והמשיך בעבודתו. הוא לא יכול לעשות הרבה כל עוד אאוגוסטה חיה. באותו זמן הציעו לו משרה במרפאתו של הפסיכיאטר אמיל קרֶפּלין הנודע במינכן. אחרי 15 שנה עזב אלויס את "טירת המשוגעים" של פרנקפורט.

זו הייתה החלטה נבונה. קרפלין היה ותיק מאלצהיימר בשש שנים בלבד, אבל כבר עשה לו שם בין־לאומי כשפרסם כמה וכמה ספרי לימוד בפסיכיאטריה. בספריו הצהיר קרפלין שהוא סמוך ובטוח שכל ההפרעות הנפשיות הן ביולוגיות במקורן – מסקנה שאלצהיימר כבר היה קרוב אליה בעצמו.

אבל הרעיון הזה נתקל בהתנגדות. תורותיו של זיגמונד פרויד כבר קנו להן אחיזה בציבור הרחב ובדמיונם של המדענים בגרמניה, ומשהתייצב אלצהיימר בעמדת התנגדות, עורר מחלוקות פנימיות בתוך המדע שעתידות היו לעלות לו בהסתייגות הקהל בנובמבר 1906. רעיונותיו היפים והמנוסחים להפליא של פרויד על דרך פעולתה של הנפש, ולמה היא נעשית מופרעת, משכו מאוד את הלב. הדחקות הילדוּת, תסביך אדיפוס, האִיד, האֶגו והסופר־אגו היו מושגים מבריקים שהגה פרויד, כדי להסביר את מקורן של מחלות הנפש ואת טענתו שאפשר לרפאן לחלוטין באמצעות האמנות הדקה של הפסיכואנליזה. ובימים שכמעט לא הייתה תקווה להתרפא ממחלת נפש, אין פלא שרבים כל כך הלכו שבי אחר תפישותיו החדשניות של הרופא האוסטרי.

בפרנקפורט הוסיף זיוֹלי להשגיח על החולה החשובה ביותר של אלצהיימר, אבל נפשה האבודה של אאוגוסטה דטר הגיעה אל סוף דרכה. ב־6 ביוני 1906 הודיעו לאלצהיימר על מותה. הוא ביקש שמוחה יישלח אליו לנתיחה שלאחר המוות במעבדתו החדשה במינכן.

הדבר הראשון שמשך את עינו של אלצהיימר בכדור הרקמה הרך, הלבנוני, שנח עתה על השולחן במעבדתו, היה העובדה שהוא קטן כל כך. בקדמת המוח – באונה הקדמית העליונה של המוח – ניכר אובדן רב של רקמה, שנראה כתוצאה הרת אסון מהכחדה המונית של תאי עצב. סביב עיי החורבות הביולוגיים האלה הבחין אלצהיימר גם במה שנראה כצלקות עשויות מסוגי תאים אחרים. מבעד למיקרוסקופ נגלה לעיניו מראה מבשֵׂר רעות ומעורר תהייה עוד יותר.

גושישים כהים של חומר לא ידוע היו מפוזרים בכל מקום במוח. דומה היה שהם מקננים בחללים שבין תאי העצב. מקצתם היו גדולים הרבה יותר מגושי התאים שהקיפו אותם, אחרים היו קטנים יותר. ובניגוד למראם הנבול של תאי המוח המתים, ניחנו הגושישים האלה במרקם מחוספס, גרגירי, שהבדיל אותם במובהק בתור חומר נפרד. ממה עשויים הגושים האלה – הרבדים, כמו שהם עתידים להיקרא – ומאין באו, הייתה חידה. אלצהיימר קרא להם "תוצרי בנייה" (aufbaum productif).

מה שהראתה לו תמונת המוח, על כל פנים כהשערה בסבירות גבוהה, היה הוכחה ביולוגית ממשית להפרעה שעד כה נחשבה לפסיכולוגית בלבד. נחישותו של אלצהיימר גברה, והוא הוסיף לבחון את דגימות המוח, ועד מהרה גילה עוד חריגה מעוררת סקרנות. בין עיי החורבות של תאי העצב המתים נמצא עוד חומר כהה, הפעם גושי פחות וסיבי יותר במראהו. הוא נראה כמקלעות סבוכות של חומר שהשתרגו בתוך גוויותיהם של התאים המתים. אבל הוא לא ידע אם מדובר באותו אויב בלבוש אחר, או ביריב ממין שונה לגמרי.

כשהראה אלצהיימר את ממצאיו לקרפלין, היה ברור לשניהם שהם עומדים על סף תגלית. מן הבחינה הקלינית נראתה מחלתה של אאוגוסטה דטר כסוג של שיטיון, אבל המתכונת המשונה ויוצאת הדופן של הפתולוגיה שלה רמזה שמדובר במחלה נפרדת. אלצהיימר היה להוט לשתף את כל העולם בתגליתו, והחל להתכונן לקראת ועידת הפסיכיאטרים של דרום־מערב גרמניה, שנועדה להתכנס חודשים אחדים לאחר מכן.

קולות מלמול וחריקת כיסאות עלו מן האולם הישן באוניברסיטה, שהלך ונמלא אינטלקטואלים מן המעלה הראשונה. אם היה אלצהיימר נרגש מן ההרצאה שעמד לשאת, לא ניכר הדבר על פניו, וטוב שכך, מפני שבקהל ישבו כמה רופאים ידועי שם: הנס קוּרשמן, שגילה את מחלת ניוון השרירים התורשתית שנקראת היום דיסטרוֹפיה מיוֹטונית; רוברט גָאוּפּ, שתרם תרומה חשובה וחלוצית להבנת הפסיכוזה במחקרו על רוצח ההמונים הגרמני ארנסט וגנר; וקרל יוּנג, תלמידו הנאמן ביותר של פרויד, שעתיד במהרה להיות ממשיכה המפורסם של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית. אבל מי שעורר בו חשש מורט עצבים יותר משלושת אלה היה היושב־ראש עצמו אלפרד הוֹכֶה, המדען הנכבד שהאמין שחולי נפש צריכים להירצח אם אינם מביאים תועלת לחברה (לימים החיל הוכה את הרעיון החביב הזה גם על "הנחותים מבחינה גזעית", ובכך העניק לנאצים את ההצדקה המדעית למעשי הזוועה שלהם). ואף על פי כן היה אלצהיימר סמוך ובטוח שהרצאתו "על מחלה משונה של קליפת המוח" תעורר עניין. הוא נשם נשימה עמוקה ופתח בדברים.

מנקודת מבט קלינית, מחלתה של אאוגוסטה ד' מציגה תמונה קלינית ייחודית כל כך, עד שאי אפשר ליחס אותה לאף מחלה ידועה.[...]

הזיכרון שלה היה מופרע במידה חמורה. כשהראו לה חפצים הייתה נוקבת בשמם הנכון בדרך כלל, אבל מייד לאחר מכן חוזרת ושוכחת הכול.[...]

מפוזרים בכל רחבי קליפת המוח, ומרובים בייחוד בשכבות העליונות, נמצאו נגעים בגודל גרגירי דוחן, שמאופיינים בשקיעה של חומר מוזר בתוך קליפת המוח.[...]

כשמביאים את הכול בחשבון, לפנינו תהליך מחלה מיוחד במינו.24

השתיקה שהשתררה בתום דבריו הייתה מאכזבת, אבל לא מפתיעה. מדעי המוח עדיין היו בחיתוליהם, והמדענים היו עסוקים בהטמעת מושגי הפסיכואנליזה של פרויד. לאמיתו של דבר יוחדה שארית הכינוס לפסיכולוגיה הפרוידיאנית, וזו עוררה דיונים ערים. אמנם בדרך כלל היושב־ראש בא לעזרתו של מרצה שנקלע למצב מביך שכזה, אבל אין פלא שהוֹכֶה, שהשבחת הגזע הייתה בראש מעייניו, לא אמר דבר. בפרוטוקול הוועידה תוארה הרצאתו של אלצהיימר "דיווח קצר ולא הולם" – בוודאי לא קבלת הפנים שהייתה ראויה לה.

ניתנת האמת להיאמר, שאין למדע שם טוב כשמדובר בקבלת רעיונות חדשים. בתור מדענים נוח לנו לחשוב שאנו דוגלים בראיות מתוך שלווה, אובייקטיביות והעדר דעות קדומות. אבל כשהראיות סותרות את הפרדיגמה המקובלת, לא פעם הן מאיימות על מפעל חייהם של בני אדם גאים רבים. זה נכון היום באותה מידה שהיה נכון ב־1906.

אלצהיימר מת ב־1915 מהתקף לב בהיותו בן 51. בשנים שלאחר הוועידה בטיבינגן המשיך במחקריו, ומצא עוד ארבעה חולים במחלתה של אאוגוסטה דטר. ב־1910 אישר קרפלין את מסקנותיו של אלצהיימר בספרו 'מדריך לפסיכיאטריה', ושם הופיע לראשונה המונח "מחלת אלצהיימר".

אי אפשר להפריז בחשיבות עבודתו של אלצהיימר. כשיצר את הקשר בין מצב מוחה של אאוגוסטה ובין הפרטים המבלבלים של התנהגותה, קרא תיגר על עמיתיו וכפה עליהם לשנות את אורח מחשבתם. במקום להיות נטועים בפסיכולוגיה, הראה אלצהיימר שהשיטיון עשוי לשקף חידות ביולוגיות עמוקות יותר. ותהיה מה שתהיה מחלת אלצהיימר, היא הציבה חידה שתבעה פתרון.

8. ויליאם שקספיר, 'המלך ליר', מערכה א, תמונה 3, תרגם אברהם שלונסקי.

9. World Health Organization (WHO), Dementia: Fact Sheet, April 2016

10. דברים כח, 28.

11. T. Jameson, Essays on the Changes ofthe Human Body, at Its Different Ages (Nabu Press, 2011), p. 138

12. מרקוס טוליוס קיקרו, 'על הזקנה', תרגם אברהם ארואסטי (בנימינה: נהר, 2014), עמ' 41.

13. C. Galen, De symptomatum differentiis liber, in K. Kuhn, Opera omnia, (vol. 7) Leipzig: Knobloch, 1821-1833

14. E. Boller, Handbook of Clinical Neurology, vol. 89, p. 3

15. R. Porter, Madness: Brief History (Oxford University Press, 2002) p. 42

16. M. Hunt, The Story of Psychology (Anchor Books, 2007), p. 70

17. שם, עמ' 95.

18. G. Berrios, The History of Mental Symptoms Descriptive Psychopathology Since the Nineteenth Century (Cambridge University Press, 1996), p. 172

19. E. Boller, Handbook of Clinical Neurology, vol. 89, p. 4

20. W. F. Bynum, and R. Porter, Dictionary of Scientific Quotations (Oxford University Press, 2006), p. 598

21. K. Maurer, and U. Maurer, Alzheimer: The Life of a Physician and the Career of a Disease (New York: Columbia University Press, 2003), p. 55

22. שם, עמ' 84.

23. שם, עמ' 152.

24. שם, עמ' 163.