המרחב הינו כל היש

פרולוג ספר זה מתמצת את תורתי הפיזיקלית, שפורסמה לאחרונה בעשרים ושלשה מאמרים מדעיים. בתורה זו, המכונה תורה של הכל, אני מוכיח באופן עיוני ועל סמך עובדות מדעיות מאומתות, שניתן להבין את המציאות הפיזיקלית כולה כעיוותי המרחב וגליו. לפיכך, יכולים אנו להתייחס למרחב כישות הממשית והיחידה שבנמצא. מכאן שם הספר – המרחב הינו כל היש וכותר המשנה המציאות הפיזיקלית כעיוותי המרחב וגליו. המרחב, על פי הבנתם הנוכחית של המדענים, וכך גם בתורתי, הינו דמוי זורם (פלואיד) אלסטי בעל מבנה סריגי. בתורתי, אם כן, המציאות איננה גופים בתוך מרחב, שהינו ריק, אלא מרחב ממשי (דמוי חומר אלסטי נקבובי), שהגופים למיניהם והכוחות הפועלים עליהם אינם אלא גלי המרחב והעיוותים שבו. אני מראה שמקביעה זו אפשר באופן לוגי (ללא כל פנומנולוגיה) לקבל, על בסיס משותף, את חוקי הפיזיקה כולם. כך מתאפשר פתרון בעיות יסוד שטרם נפתרו ולראשונה בפיזיקה חישוב תכונות חלקיקי היסוד (כמו חישוב מסות). בתורתי כוחות הגרביטציה, החשמל, הכח החזק והכח החלש אינם אלא ביטויים שונים לכח אחד ויחיד - כח המתיחות במרחב. די ביחידת אורך ויחידת זמן ורק ארבעה קבועים של הטבע ( במקום עשרים בפרדיגמה הנוכחית). מתורתי זו אנו למדים עד כמה המציאות, ברמה העקרונית, תמציתית, פשוטה ולכן בעיני יפה. על המושגים: ריק (ווקום), תווך (מדיום) אתר, שדה, מרחב ריק מוחלט, בהגדרה, משמעו היעדרות מוחלטת (אין) של כל המהויות, הזרות לריק, כמו לדוגמה: חלקיקי יסוד שהם פוטונים אלקטרונים ועוד, אטומים, שולחן, אני ואתה, כדור הארץ וכן הגלקסיות. כלומר היעדרות מוחלטת של כל יש אפשרי. קיומם של גלים מחייב קיומו של תווך (מדיום) שהינו זר לריק, בו הם מתחוללים ואשר לו תכונות המאפשרות זאת. תווך כזה הינו האויר בו מתחוללים גלי קול. תווך כזה הינו הים (מים) בו מתחוללים גלי הים. כאשר התגלו התכונות הגליות של האור, לא היה ברור כלל מהו התווך שבו הם מתחוללים. תווך בלתי מוכר זה, שעל תכונותיו ניסו ללמוד, כונה אתר. אל האתר התייחסו כיש נוסף בתוך הריק. כיום "התווך" שבו מתחוללים הגלים האלקטרומגנטיים (אור, גלי רדיו, קרני X וכדומה) מכונה השדה האלקטרומגנטי, וזאת במקום אתר. כיום מיחסים לכל חלקיק יסודי (אלמנטרי) שדה משלו, כלומר תווך בו הוא מתחולל. לפי תורת השדה הקוונטי, התורה העכשווית, השדה משול למזרון "קפיצים" שרוטטים כולם באנרגית יסוד נתונה. באם אחד הקפיצים רוטט באנרגיה, שגדולה יותר במנת (קוונט) אנרגיה אחת יותר מאשר אנרגית הרטט היסודי, מתייחסים לרטט (ערעור, אקסיטציה) זה כאילו הינו חלקיק יסודי. הפוטון , האלקטרון או הקוורקים לדוגמה נחשבים לערעורים (אקסיטציות) של השדות שלהם ותו לא. כלומר, הם אינם זרים לתווך שלהם והם למעשה דמויי נקודה וחסרי מבנה ואי לכך אי אפשר גם לחשב את כל תכונותיהם – רק חלק. הגלים האלקטרומגנטיים למשל והאור בכללם הינם אסופות של חלקיקים המכונים פוטונים. אל פוטונים אלה מתייחסים כערעורים של השדה האלקטרומגנטי. כיום הפיזיקאים מונים למעלה מעשרים שדות כאלה – שדה ייחודי לכל חלקיק יסודי. בתורתי יש הצגה שונה לחלוטין של החלקיקים והשדה היחיד והמשותף לכולם שקים הינו המרחב. עד לתוך המאה העשרים נחשב המרחב למסגרת יחוס גאומטרית בלבד. אם המציאות הינה קיומם של עצמים בתוך ריק, כי אז מתבקשת מסגרת יחוס שבה נדע מיקומם היחסי של העצמים והמרחקים ביניהם. מסגרת צירים ניצבים תלת ממדית, שימוש במשפט פיתגורס ובגאומטריה האאוקלידיות מאפשרים את המתבקש. בגישה ישנה זו המרחב הוא אם כן יצור מופשט שהינו הומוגני (זהה בכל נקודותיו) ואיזוטרופי (זהה בכל הכיוונים). באם העצמים נעים כי אז דרוש לנו, לא רק סרגל כדי למדוד מרחק, אלא גם שעון. שעון כזה יורה את אותו זמן בדיוק בכל נקודה במרחב. מרחב בו מדידות מרחק הן בלתי תלויות במיקום ובתנועה וכך גם מדידות זמן הינו מסגרת של מרחב וזמן מוחלטים (אבסולוטיים). שימו לב שאלו הם גם המרחב והזמן של ניוטון ולכן התייחס ניוטון אל האור כזרם חלקיקים הנע בריק. רק כאשר התגלו תכונותיו של האור כגל, נאלצו מדענים להמציא את התווך שבו הוא מתחולל – האתר. מהירות גלי האור היא אם כן מהירות הגלים באתר. ומיד צצות השאלות: האם האתר ממלא את כל המרחב (נפח אינסופי) או רק בחלקו, איך גופים נעים דרך האתר והאם הוא נגרר על ידם או לא, ולכך השלכות איך מושפעת תנועת האור. ניסוי מיכלסון - מורלי, בשלהי המאה התשע עשרה, נועד לברר ענין זה בדיוק. תוצאתו הייתה שמהירות האור קבועה ובלתי תלויה במהירות המקור ביחס לאתר, כלומר שאין כל תנועה יחסית לאתר. איינשטיין (1905) לא ניזקק למסקנות הניסוי, לדידו מהירות האור הינה מהירות גליו בתווך שלו. ולפיכך מדידת מהירות גליו תיתן אותה תוצאה באופן בלתי תלוי בתנועת המקור או הקולט. כלומר מהירות האור הינה קבוע (קונסטנטה) של הטבע. זה היה הבסיס לפוסטולטים (האקסיומות) של תורת היחסות הפרטית. מאחר ואיינשטיין לא יכול היה למצוא שום תכונה של האתר הוא החליט שאפשר לוותר עליו כתווך של האור (ולא משום שכביכול זה סותר את תורתו) ועדיף במקומו להתייחס לריק כתווך של האור. לימים בגלל תורת היחסות הכללית איינשטיין חזר בו ואימץ את האתר כמו קודמיו: האתר ותורת היחסות הפרטית איינשטיין (1920) ..... הנחת האתר לכשעצמה אינה בסתירה לתורת היחסות הפרטית..... .....בהתאם לתורת היחסות הכללית אין לחשוב כלל על המרחב כנטול אתר..... (1920) Ether and the theory of relativity Einstein … the hypothesis of ether in itself is not in conflict with the special theory of relativity. … according to the general theory of relativity space without ether is unthinkable; ב 1915 פרסם איינשטיין את תורת היחסות הכללית. בתורה זו הוא הראה שנוכחות מסה/אנרגיה במרחב-זמן גורמת לעיקום מהלכן של קרני אור. עיקום זה גרם לאיינשטיין להתלבט ביחס למקורו: מה מתעוות כאן וגורם לעיקום האם זה המדיום של האור – האתר (ראה הציטטה לעיל בה הוא טוען שבלי אתר אין ליחסות הכללית כל משמעות) או אולי כדאי ליחס את העוות למרחב עצמו כאילו הוא לא רק ישות מתמטית. במהלך המאה העשרים אמצו להם המדענים את המוסכמה שמעתה יש להתייחס למרחב כישות פיזיקלית כאילו הינו מעין שריג אלסטי. מוסכמה זו קיבלה חיזוק עם הגילוי לאחרונה (2017) של גלי גרביטציה. אי לכך המרחב הוא המתעקם וזוהי מהות שדה הגרביטציה ואילו כל השדות האחרים מתרפקים על המרחב הזה ומאמצים את הטופולוגיה שלו. זוהי בתמצית מהות הפרדיגמה הנוכחית. פרדיגמה זו הניבה תוצאות רבות, שעל בסיסן נולדו גם טכנולוגיות חדשות, אך אינה מציעה לנו מודל פשוט, שלם ואחדותי של המציאות. כמו כן, טרם הוצג בפרדיגמה חישוב של תכונות חלקיקי היסוד (למשל המסות שלהם) וטרם הובא הסבר למהות החומר האפל והאנרגיה האפלה, שמהווים 95 אחוז מאנרגית היקום. על תורתי תורתי נותנת תשובות, מציגה חישובים והינה בהתגלמותה הפשטות והתמציתיות המרבית האפשרית (רדוקציוניזם). את תורתי בניתי באופן הלגיטימי הבא: במקום לחקור את המציאות החלטתי לקבוע מראש ובאופן שרירותי את מהותה (האקסיומות שלה) ועל סמך זה לבנות את תורתי (המודל שלי של המציאות) כהיסקים לוגיים בלבד ללא פנומנולוגיה. במקביל בחנתי ללא הרף, עם התקדמותי, את התאמתה למציאות (איזומורפיזם). בכדי שתורתי לא תחשב לאנלוגית גרידא היה עלי להצביע גם על הייחודיות שלה (ספציפיסיתי) ולהציע ניסויי אישוש או הזמה. דוגמה לעניין זה הינה התורה האלקטרומגנטית. יצאתי מהגדרה אכסיומתית של צפיפות מטען חשמלי, שנשענת על צפיפות המרחב וקבלתי תורה אלקטרומגנטית לא לינארית שהאי לינאריות שלה הינה הייחודיות שלה, אלא שבקרוב של עוצמת שדה חלשה היא הופכת התורה האלקטרומגנטית המקובלת של מכסוול שהינה לינארית. הלא לינאריות מתבטאת למשל בכך שקרן אור בשדה מאד חזק, מתכופפת.