המרחק בינך לביני

1

הֶבזק כסוף של מטוס סילון נצנץ בשמי הבוקר. קֵיילבּ סטוֹלץ הרים מעט את שולי הכובע והסתכל על המטוס שטס גבוה־גבוה. על רקע שמי הקיץ המושלמים נצץ המטוס כמו יהלום נדיר, יקר ערך ובלתי מושג.

"תראה, דוד קיילב. שובל של מטוס," אמר ג'ונה והצביע על זוג הפסים הלבנים שחצו את השמים במסלול התעופה של המטוס.

קיילב חייך אל האחיין שלו והושיט לו את דלי החלב מהפח המגולוון שהביא מהמחלבה והיה מלא עד חציו. "קוראים להם פסי התעבּוּת. שלא יישפך לך," הזהיר. "אני אכנס עוד מעט לארוחת בוקר."

הילד סחב את הדלי אל בית העץ הלבן, וכפות רגליו היחפות המלוכלכות הותירו טביעות רדודות באדמה היבשה. רגליו הרזות של ג'ונה, שנעשו שחומות משְׂחיות הקיץ במפלי קריסטל שבמעלה הנקיק, בלטו בצורה מצחיקה מתחת למכנסיו השחורים הבלויים, שעד לא מזמן עוד התאימו למידתו. הוא היה בן אחת־עשרה וגדל כמו התירס בשיא הקיץ. קיילב יצטרך לבקש מהאנה לתפור לו זוג מכנסיים חדש לפני החזרה לבית הספר בעוד כמה שבועות. אלמלא קצב גדילת הילדים הוא לא היה שם לב לחלוף הזמן.

בחווה מה שחשוב הוא עונות השנה, לא השנים.

קיילב שטף את צריף החליבה וזרם המים לחש על הבטון והרטיב את מגפי העבודה שלו. הוא סגר את הברז, גלגל את הצינור וכשיצא מהצריף הציץ שוב בשביל העננים התפוח שהלך ונעלם בשמים. המטוס חלף־עבר מזמן, בדרך לניו יורק או לבנגקוק או למקום אחר שקיילב ידע שלעולם לא יראה. הוא בחן את נתיב הטיסה ותהה למה הוא נקרא כך אם אין שום דרך נראית לעין, שום סימן חוץ מאשר אוויר שקוף. רק אחרי שהמטוס עובר אפשר לראות את נתיבו.

אם רבּקה היתה כאן איתו, היא היתה זוקפת גבות וגוערת בו על מחשבותיו הבטֵלות. ואז הוא היה מאתגר אותה ודורש שתוכיח כי מחשבה כלשהי יכולה להיות בטֵלה, ומצחה היה מתכווץ בחוסר הבנה. "נשבעת לך, קיילב סטולץ," היא היתה אומרת ומשנה נושא. כזאת היא היתה.

אח, רבּקה. היא תהיה החלק הכי קשה ביום שלו. הבעיה שהכבידה עליו זה זמן רב מדי. הגיע הזמן להפסיק לדחות את הבלתי נמנע. היתה אמורה להיות ביניהם הבנה. היא האמינה שביום מן הימים תקבל מקיילב את השעון שלה, מתנת האירוסים המסורתית, ותעניק לו בתמורה מטפחת רקומה המסמלת את הסכמתה. מהר מאוד יגיעו גם ההטבלה, הנישואים והמשפחה. היא לא שמחה במיוחד לגדל את אחייניתו ואחיינו של קיילב ולטפל באביו, אבל היתה מוכנה לעשות את המוטל עליה.

קיילב היה מוכרח כבר להודות בָּאמת. זאת היתה תחושת הבטן שלו מהיום שבו זקני הקהילה הציגו בפניו את האפשרות שהוא ורבּקה זוּק יינשאו. יהיה לו קשה מאוד לחשוף את האמת הזאת. היתה לו חיבה נעימה וחמה כלפי רבּקה, אבל זו לא היתה האהבה העמוקה שקושרת גבר לאישה לכל החיים. הוא בכלל לא היה בטוח שאהבה כזאת קיימת.

לא יהיה הוגן להוליך אותה שולל.

במשך כמה רגעים השקיף על החווה מן החצר וגמע את העמק רחב הידיים שירד מגבעות הפוקונו. השדות היו מעשה טלאים שופע של תירס, חיטה, אלפלפה ודוּרה ונפרשו על פני הנוף עד האופק. הרחק משם קצרו אִילַיי קֶמפּ ובניו חיטה. החרמשים שלהם הונפו בתזמון מושלם לקצב המזמור ששרו, והצלילים הדהדו בעמק בדממת הבוקר. הם התקדמו לאורך השורות כמו טור נמלים לגיונריות חרוצות, והלהבים הפילו את השיבולים בסדר מופתי לצד אחד. אשתו של איליי פסעה בעקבותיהם ואיגדה אותן לאלומות.

זוהי מידל גרוב, חשב קיילב. אמונה, עבודה ומשפחה, ארוגות יחד בחוט משותף של מסירות. חקלאים אחרים במחוז אולי נושמים את האוויר המתוק ונושאים תפילה חרישית. תודה על היום הזה, אלי. אבל לא קיילב. כבר מזמן־מזמן לא.

נהמת המנוע ההידראולי מהחווה השכנה הפרה את דממת הבוקר, והשיעול המכני שלו מחה את שירתם של בני משפחת קמפ. משפחת אָאוּבֶּר התכוננה למלא היום את מגדל התחמיץ. מגרסת הדיזל תגרוס את התירס ותזרים אותו אל תוך המגדל.

קיילב אמור להצטרף אליהם ולעזור אחרי שידבר עם רבּקה. בינתיים השתדל להעסיק את עצמו. הוא אהב להיות עסוק. זה עזר לו לא לחשוב יותר מדי על שום דבר. השמש עלתה, יש מטלות שצריך לבצע, והעבודה קלה יותר כשהשכנים עוזרים זה לזה.

הוא הסיר את הכובע, ניגב את הזיעה ממצחו ונכנס הביתה. כל החלונות היו פתוחים, אך המטבח היה חם ומחניק. דלת תנור הברזל הישן נפתחה בפיהוק מתכתי של התנגדות כשאחייניתו האנה הוסיפה פחם כדי לבשל את הקפה. עשן וצחנת צנימים שרופים מילאו את החדר באובך אפור סמיך.

"האנה שוב שרפה את הצנימים," הכריז ג'ונה שלא לצורך.

אחותו, שהיתה בת שש־עשרה ובלתי מובנת כמו חוצן בספר מדע בדיוני, נטעה את אגרופיה במותניה. "לא הייתי שורפת אותם אם לא היית שופך את החלב." היא לטשה מבט מאשים בשלולית לבנה־תכולה על רצפת הלינוליאום השחוקה.

"לא הייתי שופך את החלב אם לא היית אומרת שאני תינוק בכיין."

"אבל זה נכון," היא ענתה. "כל הזמן מתלונן."

"הא. את תתחתני ויהיה לך תינוק אמיתי ואז תראי איך זה."

"הֵיי, הֵיי." קיילב הרים את ידו להשתיק את שניהם. "עוד לא שבע בבוקר ואתם כבר רבים."

"אבל היא קראה לי — "

"מספיק, ג'ונה." קיילב לא הרים את קולו, אבל החדות שבדבריו גדעה את חוצפת הילד. האח והאחות הרבו לריב, אבל קשר עמוק חיבר ביניהם. הם התייתמו באסון נורא, ולשניהם היתה תחושת פגיעות משותפת שגרמה להם להיצמד זה לזה יותר מאשר ברוב המשפחות. "אכלת משהו?"

"הוא שוב עשה עיסת ענבים מהקורנפלקס שלו," אמרה האנה. "זה מגעיל." המנהג המוזר של ג'ונה לאכול את דגני הבוקר שלו עם ריבת ענבים תמיד הגעיל אותה.

"זה יותר טוב מאשר צנים שרו — " ג'ונה ראה את מבטו המַתְרֶה של קיילב וסגר את הפה.

"לך אל משפחת אאובר," אמר קיילב. "תגיד להם שאני אגיע עוד מעט."

"בסדר." ג'ונה חבש את הכובע שלו וצעד אל הדלת.

"תיזהר ליד המכונות, אתה שומע?" הזהיר קיילב וחשב על להבי המגרסה החדים ועל המקדח העוצמתי שבתחתית מגדל התחמיץ.

"אל תדאג, אני עוזר להם מאז שהייתי בגובה דשא," אמר ג'ונה בחיוך שחצני, שתמיד הצליח לשכך את כעסו של קיילב. "רגע! כמעט שכחתי את מטבע המזל שלי." הוא רץ לחדרו וחזר עם הקמע. זה היה מטבע של פני, שטוח ממכונה למעיכת מטבעות, מזכרת מהמנסרה הישנה בבלייקסלי, שג'ונה קיבל בפעם היחידה שנסע מחוץ למידל גרוב. הוא הכניס את המטבע לכיסו ופתח את דלת הרשת.

"נתראה בצהריים," אמר קיילב.

"בסדר."

"ואל תטרוק — "

הדלת נטרקה מאחוריו.

"את הדלת," השלים קיילב את המשפט ונד בראשו.

בזמן שהאנה ניגבה את החלב, קיילב שטף ידיים בכיור המטבח. מבעד לחלון שמעל לכיור ראה את ג'ונה חוצה את השדה בריצה פרועה אל מגדל התחמיץ. ג'ובילי, כלבת הקולי המעורבת שהלכה אחרי הילד לכל מקום, קיפצה לצדו. ג'ונה שיגר את עצמו אל האוויר בזינוק פתאומי ואז נחת על כפות ידיו ושלח את כפות רגליו היחפות מעל לראש בפליק־פלאק מלא חיים. זאת היתה המיומנות המיוחדת של הילד, הדרך שבה גופו הצעיר והגמיש ביטא אושר טהור, ואולי גם דרכו לאמץ אל לבו את בוקר הקיץ המושלם.

במטבח השתררה שתיקה מביכה, סמיכה כעשן. בזמן האחרון קיילב לא ידע מה לומר לאחייניתו הקודרת. היא היתה צעירה כל כך כשעזב את מידל גרוב למורת רוחם של זקני הקהילה, שליוותה אותו כצל כבד. הוא תכנן להתחיל חיים חדשים הרחק משם. אבל הוא חזר, בעל כורחו, בשל טרגדיה איומה. כשזה קרה האנה כבר היתה נערה רזה ומתוחה בת שתים־עשרה, שאת שנתה טרפו סיוטים על הרצח של הוריה.

עכשיו היתה אחייניתו זרה, נערה בודדה בבית של גברים, בלי אישה שתנחה אותה. רק קיילב, שהיה בלתי מיומן להפליא בהתמודדות איתה, ואבא שלו, אסא, שדבק בעיקשות במנהגים של ימים עברו. כמה מחברותיה של האנה כבר הוטבלו והובטחו לגברים צעירים. אבל הוא עוד לא היה מסוגל לדמיין את אחייניתו הקטנה כאישה וכאם.

הוא גמר לקרצף את ידיו וייבש אותן, ואז סידר על מגש את ארוחת הבוקר של אבא שלו והשאיר אותו על השולחן, כרגיל. אסא תמיד קם מוקדם כדי לקרוא את ה"דִי בוֹטשאפט" בצריף הכלים השקט, שהיה צמוד אל הבית. קיילב פתח את אחד הארונות, הוציא חופן של מזומנים מתוך קופסת הקפה וקיפל את השטרות בתוך הארנק. אחרי המטלות, ואחרי שידבר עם רבּקה, הוא תכנן לנסוע לחוות גרנתהם ולהביא הביתה סוס חדש. בודואה, הסוס הבלגי החסון, כבר הזדקן. הוא נתן את כל־כולו והרוויח את פרישתו הנעימה באחו, ועכשיו קיילב צריך למצוא לו מחליף. היו לו כמה סוסי עבודה שהשכיר כדי להרוויח עוד קצת כסף ולעזור לשלם את החשבונות של החווה. היה ביקוש גבוה לסוסים שלו, במיוחד בחורף, כשמכוניות נתקעו והיה צריך לגרור עצים שנפלו מהדרך. הוא נדהם כשהתברר לו לכמה עבודות גרירה ה"אנגלים" נזקקו.

הוא הציץ שוב מבעד לחלון וראה את ג'ונה מטפס כמו קופיף על המסוע כדי להזין את המגרסה בצרורות התירס. הילד אהב מקומות גבוהים ותמיד התנדב לעבוד בהם. גם קיילב תמיד אהב את התפקיד הזה. העולם נראה אחר לגמרי כשמסתכלים עליו מהפתח הגבוה שבראש מגדל התחמיץ. פעם נהג לדמיין את סצנת המגדל מ"שר הטבעות", ספר אסור שבעבר חטף בגללו מלקות מאביו, כשנתפס קורא בו. בזמן שהזין את הגבעולים למגרסה נהג קיילב להעמיד פנים שהלוע עם הלהבים הנוצצים המסתובבים אינו אלא פיו של דרקון אימתני השומר על המגדל.

"אני מצטערת על הצנימים, דוד קיילב," אמרה האנה בקול בעודה מגרדת את השאריות החרוכות מרשת הצלייה.

"זה בסדר." כדי לעודד את רוחה הוא לקח פיסה שרופה ונגס נגיסה גדולה, עצם את עיניו והעמיד פני מתענג. "אח..." הוא אמר. "מעדן האלים."

היא צחקה קצת. "די, דוד קיילב. מספיק לעשות שטויות."

הוא בלע בכוח את שאריות הצנים וחייך חיוך שחשף את שיניו המפוחמות. "מי עושה שטויות?"

"מה זה בכלל מעדן האלים? אתה תמיד משתמש במילים גדולות כאלה, בחיי."

"זה מה שהאלים במיתולוגיה היוונית אכלו," הוא אמר. "אז אני מתאר לעצמי שמדובר במשהו מספיק טוב כדי להגיש אותו לאלים."

היא עצרה את נשימתה כשהזכיר את האלים היווניים — עוד נושא אסור — ואז גרפה במהירות את פירורי הצנים מהשיש. "אתה כל כך חכם."

"זה שאני יודע פירוש של מילה לא עושה אותי חכם."

"דווקא כן. שמעתי את רבּקה אומרת שנסעת מכאן וחזרת יותר חכם ובגלל זה עוד לא הצטרפת למסדר — כי הראש שלך מלא בקשקושים גאוותניים של אנגלים."

"רבּקה נהנית לשמוע את עצמה מדברת." כששמע את שמה הרגיש קיילב טיפת זיעה מחליקה במורד צווארו. העובדה שרבּקה חשבה שבזמן היעדרו נהפך לאדם גאוותן היתה סיבה נוספת לכך שהם לא היו שידוך טוב. רכישת השכלה לא הופכת אדם לגאוותן. להפך, השכלה היא שיעור בענווה.

בזמן שלא היה כאן עשה קיילב את הבלתי ייאמן. בניגוד לכל עקרונות בני האמיש, הוא נרשם לקורסים בקולג'. ההשכלה המסורתית עד כיתה ח' הותירה את נשמתו צמאה, והוא חיפש ספרים ויֶדַע כמו שאדם מחפש לימונדה צוננת ביום חם באוגוסט. הוא נהג לרכוב על אופניו עשרים קילומטרים לכל כיוון כדי להגיע לקולג' הקהילתי וללמוד קורסים בהיסטוריה, בפילוסופיה, בלוגיקה, במתמטיקה ובמדע מהסוג שאין לו שום קשר לתנובת יבולים או לטיפול בחיות משק. הוא נדהם כשגילה כמה מעט הוא יודע על העולם וכמה עוד יש לו ללמוד. הוא רק התחיל את דרכו כשלפתע נאלץ לחזור. בימים ההם דמיין את העולם שגילה מעבר למידל גרוב נוצץ כמו כימרה בקו האופק, מחוץ להישג ידו אך ממשית עד כאב.

האנה סיימה לסדר את המטבח בדרכה הרשלנית והחלקית. כשאביו של קיילב ייכנס, הוא ככל הנראה יצביע על הפירורים שעל הרצפה ועל מגבת המטבח שנותרה על השיש. הוא כנראה גם יתלונן על מגש ארוחת הבוקר שלו ויעיר כי בני האמיש אוכלים יחד כמשפחה סביב השולחן, כשפניהם הרחוצות קורנות בהשראת תפילה חרישית בטרם יסתערו על ערימת חביתיות עם גרגירי יער משומרים ופרוסות עבות של נקניק חזיר מלוח.

אבל המשפחה שלהם היא לא כמו משפחות אחרות. יש גבול למה שקיילב מסוגל לעשות.

"דוד קיילב?"

כשקיילב שמע את ההיסוס בקולה של האנה, הוא הסתובב. להפתעתו ברקו לחייה בגון אדמדם על רקע השרוכים הפרומים של מצנפתה השחורה.

"מה קרה, ליבּשֵן?" הוא השתמש בכינוי החיבה הישן בתקווה שהמילה המוכרת תרגיע אותה.

"יש, אממ, ערב שירה באולם הגדול ביום ראשון," היא אמרה. "ורציתי לדעת אם... אני יכולה ללכת?"

"אני חושב שכן," הוא אמר. ערבי השירה התקיימו בכנסייה בימי ראשון, אחרי התפילות. המבוגרים חזרו בערב הביתה כדי שהילדים יוכלו להתאסף סביב השולחן ולשיר — לא את מזמורי הבוקר השקטים שהושרו מתוך מסירות לאל, אלא את השירים הקצביים יותר שתפקידם לעורר שיחות בין הילדים. ו"שיחות" פירושן היה להתחיל להכיר זה את זה, כי המטרה היתה שהצעירים יתחילו את החיזורים שלהם. זה היה מאולץ, אבל לא מאולץ יותר ממסיבת ריקודים בבית ספר תיכון בעולם שבחוץ.

"אז יופי," אמרה האנה בידיים מפרפרות ובעיניים נוצצות.

"עוד משהו?" הוא שאל.

"אני יכולה לנסוע בחזרה הביתה בכרכרה של אֵרוֹן גרֵייבֶּר?" היא שאלה במהירות.

קיילב הרגיש מהלומה לא נעימה של הפתעה בבטנו. ארון גרייבר, הוא חשב. ארון ששולח ידיים. קיילב לא היה בטוח שמוצא חן בעיניו שהאנה הקטנה תתרוצץ בחברתו של נער, ובפרט הנער הזה, שהסתכל על בנות כמו ששועל לוטש עיניים בתרנגולות.

נביחה רחוקה וטרופה נשמעה מבעד לחלון, אבל קיילב הקדיש את מלוא תשומת הלב לאחייניתו. זה היה עסק רציני. היא רצתה ללכת למפגש חיזור. האנה הקטנה שלו, במפגש חיזור. דומה שרק אתמול הראה לה איך לחבוט בכדור קשתי בסופטבול והצחיק אותה בבדיחות הטיפשיות שלו. איפה האנה ההיא עכשיו?

"טוב," הוא אמר, "אני חושב שזה לא — "

"בבקשה, דוד קיילב," היא אמרה. "הוא הזמין אותי באופן אישי."

לפני שהספיק להשיב נפתחה דלת המטבח לרווחה בחבטה חזקה. פניו של ליוַוי אאובר היו אפורות כשלג ישן וכתפיו רעדו בעוצמה. עוד לפני שדיבר הקפיאה הזוועה בעיניו את דמו של קיילב.

"בוא מהר," אמר ליווי. "קרתה תאונה. ג'ונה נפגע."