המריונטה

זו לא היתה טעות. בדקנו אינספור פעמים. שבעה מיליון דולר לא נעלמים כך סתם. אך מה שבאמת הדיר שינה מעיני היה העובדה שכמעט כל ראיה בפרשיה הזאת הצביעה לכיווני. כך קרה שכולם, כולל חברי הטובים מהמשלחת, היו בטוחים שאני — מאיה טלמור מתל אביב, בקושי בת עשרים וחמש — תרמתי במידה זו או אחרת להיעלמותם של כספים ממערכת השיקום של חיילים משוחררים.

בהתחלה עוד חשבתי שעובדים עלי, שזה לא אמיתי. כשחוקרי המשרד הגיעו מהארץ והחלו לתחקר את עובדי המשלחת, ובעיקר את אלו שהיו קשורים לענייני מחשבים ולאגף השיקום, עניתי על שאלותיהם מתוך ריחוק ואדישות. אלא שאז החלה הפרשייה לתפוס כותרות בארץ וגם בעיתונים ברחבי העולם. עיתונאים ניסו לדלות כל פיסת מידע הקשורה לנושא, ומובן כי הקשר המשפחתי המיוחד שלי לא נסתר מעיניהם. פתאום מצאתי את עצמי במרכז השערוריה החדשה, שבזכות ייחוסי וסכומי העתק המעורבים בה הפכה להיות החדשות החמות ביותר בכל העיתונים וברחבי האינטרנט.

הבוקר שלי החל בכוס קפה שעשיתי לעצמי, כמו בכל יום, וזה היה פחות או יותר הדבר הנורמלי האחרון ביום הזה. היתה לי התקנה מורכבת אצל הקב"ט ותכננתי שהיא תגזול ממני שעות ארוכות, ולו רק מפני שהקב"ט הראשי לא שש לפנות את חדרו ואת מחשבו בשביל איש — כולל אנשי מחשבים בעלי הרשאה מפליגה למידע. כצפוי, ההתקנה לא עברה חלק, כאילו מרמזת על מה שעתיד להתרחש אחר כך.

מסך המחשב שלי הבהב. מייל חדש הגיע. זו היתה אפליקציה חדשה שפותחה בשביל משרד הביטחון ונמצאה בבדיקה על ידי המחלקה שלי. היא נועדה לייעל את עבודת המשרד ולנתב את המיילים למחלקות השונות על פי חלוקת עבודה.

אל תחשבי שתוכלי לחמוק. אנחנו נמצא אותך גם בניו יורק וגם בישראל. יש לך 24 שעות להעביר את הכסף שגנבת למספר חשבון שאותו נמסור לך ברגע שתודיעי שאת מוכנה. כבר עכשיו נותרו לך 23 שעות ו־58 דקות — והשעון דופק. את מבזבזת זמן.

לפנות למשטרה תהיה טעות, בדיוק כמו לא להכין את הכסף בעוד 23 שעות ו־57 דקות.

תיק תק תיק תק.

קראתי את המייל שוב ושוב, מנסה לעכל את המסר. לבסוף סגרתי אותו בלי להציץ אפילו בכתובת השולח. הבטתי סביב. מישהו מנסה לצחוק עלי? איזו בדיחה טיפשית. אני אהרוג את המשועמם שהחליט להתבדח על חשבוני. ניסיתי לאבחן את הליצן, אבל להפתעתי כל אנשי המחלקה היו שקועים במסכים שמולם. לא נראה שמישהו התעניין בי במיוחד או שם לב למה שעובר עלי. תהיתי איך להגיב. הייתי מודעת היטב לנושא הכסף שנעלם, כמו כל אדם שמודע למה שקורה סביבו. זה לא בדיוק היה הסוד הכי כמוס בעולם, בלשון המעטה, ואנשים פה אוהבים לדבר. כולם ידעו שהייתי בין הנחקרים — זה היה מובן עקב העובדה שהיתה לי גישה לכל המחשבים במשלחת. יחד עם זאת, שמעתי גם שמועות על עובדים נוספים שנחקרו.

ככלל, בורסת השמועות היתה בשיאה. לא השתתפתי בשיחות הרכילות האלו, ראשית מפני שאינני חובבת רכילות גדולה, אבל גם בגלל הייחוס המשפחתי שלי שבעטיו איש לא שש לחלוק איתי יותר מדי אינפורמציה.

באותו רגע לא הבנתי את זה, אבל אותו מייל שינה את חוקי המשחק. תחושה של פחד החלה להזדחל במורד גבי. ההודעה הזו, בתזמון מבהיל ביחס למה ששמעתי קודם לכן בחדרו של הקב"ט, היתה הקש ששבר את גב הגמל. הגנבתי מבט לעבר חדרו של טל, איש הרשתות שלנו והכתובת המדויקת לפתרון בעיות מחשבים מסובכות. אילו היה במשרד הייתי נכנסת אליו מיד ומבקשת ממנו לפענח בשבילי את כתובת המייל שממנה נשלח. אבל למרבה הייאוש, נזכרתי כי הוא בחופשה בישראל. ניסיתי לאמץ את מוחי הטרוד ולחשוב מי עוד יוכל למצוא בשבילי את כתובת המאיים האלמוני, כשמייל נוסף נכנס לתיבה והבהב מולי. הפעם כאילו נכתב באותיות אש:

לא להתייחס לאיום הזה תהיה טעות גדולה כמו לא להעביר את הכסף... אין לך הרבה זמן לבזבז... השעון עדיין דופק ואנחנו רציניים לגמרי. אנחנו יודעים שגנבת מיליוני דולרים וגם יודעים איך. אף אחד לא יעזור לך עכשיו. רק את יכולה לעזור לעצמך. תעבירי את הכסף כמה שיותר מהר. 22 שעות ו־42 דקות..."

תיק תק תיק תק.

למייל הזה גם צורף קובץ בשם "פתח אותי". פתחתי את הקישור ביד רועדת. תמונה שלי מאתמול עלתה על המסך — זיהיתי את הבגדים שלבשתי, עומדת בתור לבר הסלטים שבו נהגתי להזמין ארוחת צהריים כשלא היה לי זמן לעשות הפסקת צהריים ארוכה. בתמונה לא ברור לאן הבטתי — אולי בהיתי מבעד לחלון הזכוכית הרחב; אבל מה שברור שלא הייתי מודעת לצלם שצילם את התמונה, וזה גרם לכל גופי להתקשות. מישהו צילם אותי בלי שהייתי מודעת לכך. סגרתי מהר את התמונה, כאילו לא תהיה קיימת אם לא אראה אותה. בלב מפרפר קראתי את המייל שלוש פעמים נוספות. אם קודם קיוויתי שאולי מדובר בבדיחה, הפעם נראה היה לי שאפסו הסיכויים לכך. לא יכולתי להעלות על הדעת מישהו שירצה להתבדח על חשבוני בצורה כזו. משקולת כבדה ובלתי נראית התיישבה בקרבי. המסר נראה מפחיד עד אימה. התבוננתי שוב מסביבי — כולם היו עסוקים בענייניהם. אני כבר שלוש שנים במשרד הזה, כולם ידעו מי זה סבא שלי ואף אחד לא היה מתעסק איתי בצורה כזו. יכולתי לזהות שהמייל לא הגיע מתוך המשלחת אלא מחוצה לה. למיילים הפנימיים יש סימון מיוחד, ולמייל הזה היתה כתובת שולח מוזרה, מורכבת מצירוף של אותיות ושל מספרים. מעולם לא נתקלתי בכתובת דומה. משהו לא נראה לי הגיוני, ותחושת הבטן שלי ניבאה רעות. משהו שלא יכולתי להסביר אותו וגרם לכל חושי להתחדד. שני מיילים תוך פחות משעה יחד עם תמונה שלי, שצולמה בלי רשותי, היו עניין שהצליח להקפיא לי את הדם. הייתי מודעת ליכולות הדרמטיות שלי, אבל זה לא נראה לי המצב פה. משהו כאן שונה. מישהו מחפש אותי.

ניסיתי לחזור לעבודה ולהתרכז בקורס החדש שהייתי אמורה להעביר בשבוע הקרוב, אבל לא הצלחתי לשבת מול המסך. בהיתי בו דקות ארוכות ושוב חזרתי לקרוא את המיילים. הרעיון שמישהו יכול להגיע אלי ולצלם אותי בלי ידיעתי, והפחד מכך שמישהו חושב שאני קשורה לכספים שנעלמו, הצליחו להעלות לי את הדופק. לא הצלחתי לעשות כלום מלבד לבהות בתמונה המצורפת. הרגשתי שאני חייבת להירגע ולשאוף אוויר. התחלתי להרגיש שהקירות סוגרים עלי, שהפחד משתלט. אני חייבת לצאת.

אביב, שישב לידי והתעסק בהתקנת תוכנות חדשות, לא היה מודע כלל למה שמתרחש סביבו. הוא היה מרוכז במסך ולא הבחין בי לוקחת את התיק שלי וסוגרת את המסך. "אביב, אני לא מרגישה טוב, אני יוצאת לנשום אוויר. אם עמוס יגיע תעדכן אותו. אני בפלאפון," אמרתי לו בקול רועד כששמתי את התיק על הכתף והתבוננתי במסך השחור. הכול נעלם, כאילו לא קרה כלום. אביב לא נשמע מתרגש מכך שאני צריכה אוויר. הוא ראה בפתרון בעיות טכניות את התגשמות שאיפותיו ורק הנהן עם הראש שאפסיק להפריע לו.

העברתי את כרטיס העובד שלי, יצאתי מהמשרד וירדתי במעלית אל הרחוב הסואן. מראה התמונה שצולמה אתמול לא עזב אותי. מישהו יודע איפה אני. מישהו יודע איפה אני אוכלת צהריים, מתי אני יוצאת מהמשרד ומהי כתובת המייל שלי. הדופק שלי הרקיע שחקים. ככל שחשבתי על זה יותר, זה נראה אמיתי ומפחיד יותר. אלפי אנשים התהלכו ברחובות ניו יורק הקפואים, חנוטים במעילי צמר שחורים וארוכים שהגנו עליהם מפני הקור העז. אין בניו יורק שעה אחת משעממת; המדרכות תמיד מלאות באנשים מתרוצצים אנה ואנה, פקידות ושליחים, אנשי עסקים ועובדי הייטק. לא הצלחתי לראות שמים מרוב אנשים. כל אישה עם תיק צד גדול נראתה לי כמחזיקה מצלמה נסתרת. כל איש עסקים, שחלף מולי במעיל שחור שהסתיר תחתיו מי יודע אילו סודות, נראה לי כעוקב פוטנציאלי. מדהים כמה התפרע דמיוני למראה היומיומי שהייתי רגילה אליו בשנים האחרונות. שום דבר לא נראה הגיוני כמו שהיה עד לפני כמה שעות.

יצאתי מהבניין בשדירה השנייה והתחלתי ללכת, קולטת שאין לי יעד מוגדר; אבל רציתי אוויר. שמים. צבע כחול. תחושת המחנק לא עזבה אותי. כל אחד מהאנשים שחלף על פני נראה לי חשוד בצילום התמונה מאתמול. צעדתי לכיוון השדרות המתחלפות — השנייה, השלישית, פארק ושדרות מדיסון שעל רחוב 42. הלכתי כשמבטי נעוץ ברצפה והגנבתי עיניים לצדדים. הפחד שמי שעקב אחרי אתמול עושה זאת גם היום הפך מוחשי יותר מדקה לדקה. ככל שהתרחקתי מבניין המשלחת וחשבתי על תוכן המיילים נלחצתי מהם יותר ויותר, כאילו הזמן שעבר עשה אותם אמיתיים יותר. פתאום איבדתי את הכיוון. לא ידעתי לאן להמשיך ואם זה רעיון טוב לחזור למשרד. אביב אמנם יודע שיצאתי, אבל עבר מספיק זמן, ואני כבר אמורה לחזור. אבל איך אחזור? ומה אם מחכה לי עוד מייל? ואם מישהו עוקב אחרי? לא הפסקתי לרגע לבדוק את עיניהם המתרוצצות של האנשים במדרכה שמולי. כולם נראו אותו הדבר: אנשים שחורים ולבנים והודים וסינים. כולם הולכים ממקום למקום בתכליתיות. יש להם סיבה. יש מטרה. ואני רועדת כעלה נידף, בלי שום כיוון.

חיפשתי את מכשיר הפלאפון שלי ומצאתי אותו בתחתית התיק. אני צריכה את סבא. אני חייבת לספר לו. הוא ידריך אותי. הוא ודאי יגיד לי לחזור למשרד וייקח על עצמו לטפל בזה, כמו תמיד. חייגתי אליו וניסיתי להסדיר נשימה. אם יש מישהו בעולם הזה שיידע מה הדבר הנכון לעשות — זה הוא, שכנעתי את עצמי.

"סבא?" קולי רעד, אם כי ניסיתי לא להלחיץ אותו יותר מדי.

"מיידלע, מה קורה?" הוא שמח לשמוע אותי. עדכנתי אותו בדריכות, בלי לנשום כמעט בין המילים, על שני המיילים ועל התמונה שנשלחה אלי. סבא ידע היטב מה קורה במשלחת ולא הסתמך רק על מה שנכתב בעיתונים. הוא לא צחק עלי ואמר לי לחזור למשרד ולהפסיק להתעסק בשטויות. להיפך — קולו הפך לרציני ככל שסיפרתי לו יותר פרטים. ציפיתי שירגיע את חשדותי, אבל מה שהוא שאמר חולל בעצם את הפעולה ההפוכה — והחשש שלי התגבר.

"קודם כול תנשמי עמוק. הכול יהיה בסדר. תקשיבי ותעשי בדיוק מה שאני אומר. זה ברור?" סבא הנחה אותי לגשת לבית קפה פינתי ברחוב 38 והשדרה השישית. "אני מכיר את הבעלים של בית הקפה הזה, אל תדאגי. קוראים לו מיקי שרון. תגשי אליו ותגידי לו שאת הנכדה שלי. הוא ייתן לך מפתח וכתובת. גשי לשם כמה שיותר מהר. אל תסתובבי ברחובות ותקפאי מקור. שם תהיי מוגנת. אני אתקשר אלייך עוד שעה."

הוא דיבר בטון של מפקד שמנהל מבצע צבאי. מצד אחד, שמחתי על כך שיש עכשיו תוכנית מסודרת ויש לי לאן ללכת. מצד שני, לא הבנתי כלום ולא נרגעתי. להיפך. בנוסף לא הספקתי לספר לו את מה ששמעתי היום בבוקר עוד לפני המיילים. מילים ותחושות התערבבו אלו באלו. למה סבא לא אומר לי לחזור למשרד ופשוט למחוק את המיילים? הכול נהיה מוזר. מוזר ומלחיץ.