המשחק האהוב

 Hamischak_Haauv_Getbooks-6

1.

בְּריוומָן מכיר נערה ושמה שֶל, שאוזניה נוקבו כדי שתוכל לענוד עגילים משובצים. הנקבים העלו מוגלה, ועכשיו יש צלקת זעירה על כל תנוך. הוא גילה אותן מאחורי שׂערהּ.

כדור קרע את בשר זרועו של אביו כשהתרומם מתוך שוחה. פציעה בקרב היא נחמה לאדם שסובל מהסתיידות העורק הכלילי.

על רקתו הימנית יש לבריוומן צלקת שקראנץ העניק לו באת חפירה. סכסוך על איש-שלג. קראנץ רצה להשתמש בפחמים בתור עיניים. בריוומן היה, ועודנו, מתנגד גדול של שימוש באביזרים לקישוט אנשי-שלג! לא צעיפי צמר, לא כובעים ולא משקפיים. ממש כפי שהוא לא בעד לתחוב קלחי גזר לפיותיהן של דלעות מגולפות, או לחבר להן אוזני-מלפפון.

בעיני אמו כל גופה היה צלקת גדולה שהתפשטה וכיסתה שלמוּת של פעם, שאותה הייתה מחפשת במראות, בשמשות חלונות ובצלחות של גלגלי מכוניות.

ילדים מראים צלקות כמו מדליות. לאוהבים הן סודות לגילוי. צלקת היא מה שקורה כשהמילה הופכת לבשר.

קל לחשוף פציעה, צלקות גאות של קרב. קשה להראות פצעי בגרות.

2.

אמו הצעירה של בריוומן צדה קמטים בשתי ידיים ומראה מגדלת.

כשמצאה אחד, נועצה בחומות של שמנים ומשחות ערוכות על טס זכוכית, ונאנחה. ללא אמונה נמשח הקמט בשמן.

"אלה לא הפנים שלי, לא הפנים האמיתיים."

"איפה הפנים האמיתיים שלך, אמא?"

"תסתכל עלי. ככה אני נראית?"

"איפה הם, איפה הפנים האמיתיים שלך?"

"לא יודעת. ברוסיה, כשהייתי ילדה."

הוא משך את האטלס הענקי מהמדף, ונפל יחד איתו. הוא סינן דפים כמחפש זהב עד שמצא אותה, את רוסיה כולה, חיוורת ורחבת ידיים. הוא כרע על המרחבים עד שראייתו היטשטשה, והוא הפך את האגמים, הנהרות והשמות לפנים עצומים, עמומים, יפים וממהרים לדהות.

העוזרת נאלצה לגרור אותו לאכול. פנים של גברת צפו על כלי הכסף ועל האוכל.

3.

אביו חי רוב הזמן במיטה או באוהל בבית-החולים. כשקם והתהלך - שיקר.

הוא לקח את מקל ההליכה שלו בלי רצועת הכסף, והוביל את בנו למאונט רויאל.1 במקום הזה היה לוע הר הגעש העתיק. שני תותחי ברזל-אבן בבור עטור דשא, אותו בור שהיה פעם תהום לַבה רותחת. בריוומן רצה להתעכב על האלימות.

"נבוא שוב כשארגיש יותר טוב."

שקר אחד.

בריוומן למד ללטף את אפיהם של הסוסים שהיו מאופסרים ליד הבקתה, ולהושיט להם קוביות סוכר בכף יד פרושה.

"יום אחד נצא לרכוב."

"אבל אתה בקושי נושם."

אביו התמוטט באותו ערב על מפת הדגלים שעליה תיכנן את המלחמה, בעוד אצבעותיו מגששות אחר הכמוסות לשבור ולשאוף.

4.

הנה סרט מלא בגופות בני משפחתו.

אביו מכוון את המצלמה אל דודיו, גבוהים ורציניים, פרח בדש מעיליהם הכהים, הולכים קרוב מדי ונכנסים לתחום המטושטש.

נשותיהם נראות רשמיות ועצובות. אמו, פוסעת לאחור, מאיצה בדודות להיכנס לתמונה. בקצה המסך חיוכה וכתפיה מתרפים. היא חושבת שהיא לא בפוקוס.

בריוומן עוצר את הסרט כדי להתמקד בה, ופניה נאכלים על ידי כתם מתפשט כתום-שוליים שעה שהסרט נמס.

סבתו יושבת בצל מרפסת האבן, ודודות מושיטות לה תינוקות. מערכת כלי תה עשויה כסף זוהרת באור יקרות ובצבעי טכניקולור ישנים.

סבו סוקר שורה של ילדים, אבל נקטע באמצע הנהון של שביעות רצון ולהבה טכנית כתומה עושה בו שמות.

בריוומן מסרס את הסרט במאמצים שהוא משקיע בהיסטוריה.

בריוומן ובני דודיו נלחמים בקרבות ג'נטלמניים קטנים, הילדות קדות. כל הילדים מוזמנים לדלג בזה אחר זה מעל לשביל המרוצף.

גנן מבויש ואסיר תודה מובל לאור השמש, להיות מונצח עם הטובים ממנו.

גדוד של רעיות נלחצות זו לזו בשורה. שולי המסך מחסלים רבות מהן. אמו היא בין הראשונות להיעלם.

פתאום התמונה היא נעליים ודשא מטושטש כשאביו מתמוטט בהתקף נוסף.

"הצילו!"

סלילי צלולויד בוערים סביב רגליו. הוא רוקד עד שהוא ניצל בידי העוזרת והאומנת, ומקבל עונש מאמו.

הסרט רץ יומם ולילה. היזהר, דם, היזהר.

5.

הבריוומנים הקימו את רוב המוסדות שעשו את הקהילה היהודית במונטריאול לאחת הקהילות היהודיות החזקות בעולם כיום, ועמדו בראשם.

הבדיחה שמסתובבת בעיר: היהודים הם המצפון של העולם, והבריוומנים הם המצפון של היהודים. "ואני המצפון של הבריוומנים," מוסיף לורנס בריוומן. "למעשה, אנחנו נשארנו היהודים היחידים, זאת אומרת סופר-נוצרים, אזרחים רמי דרג עם שפיץ חתוך."

התחושה הרווחת כיום, אם מישהו בכלל טורח לנסח אותה, היא שהבריוומנים בירידה. "שימו לב," לורנס בריוומן מזהיר את בני דודיו אנשי העסקים, "או שהילדים שלכם יתחילו לדבר במבטא זר."

עשר שנים קודם חיבר בריוומן את הקוד של בני בריוומן:

אנחנו ג'נטלמנים ויקטוריאניים בעלי אמונה עברית.

אנחנו לא יכולים לקבוע בוודאות, אבל אנחנו בטוחים למדי שכל יהודי אחר שיש לו כסף עשה אותו בשוק השחור.

אנחנו לא רוצים להצטרף למועדונים נוצריים או לדלל את דמנו בנישואי תערובת. אנחנו רוצים שיתייחסו אלינו כאל שווים, מאוחדים על-ידי מעמד, השכלה ועוצמה, ונבדלים בפולחנים ביתיים.

אנחנו מסרבים לחצות את גבול ברית המילה.

אנחנו היינו בני תרבות לפניכם, ואנחנו שותים פחות, חבורה עלובה של שיכורים צמאי דם שכמותכם.

6.