פרק 1
מבוא
תמונת השער של מגזין האופנה והספורט "ספורטס אילוסטרייטד", מנציחה בדרך כלל דוגמניות וספורטאים מאובזרים במחבטים, כדורים, קסדות ובגדי ים. קשה לדמיין שעל שער המגזין הזה התנוסס פעם פרצופו הצוחק ומרובע הלסתות של בובי פישר. השער הזה, גיליון שנת 1972, הוא כיום פריט לאספנים, המוצע למכירה באתרים כמו אי־ביי. הוא חגג את ניצחונו המזהיר וה־20 ברציפות של פישר — לא בכדורגל, כדורסל או בייסבול — אלא בשחמט. הביצועים של פישר במשחק ויתרונו המובהק על פני מתחריו הסובייטים הזניקו אותו לתודעה הציבורית יותר מכל שחמטאי אחר, לפניו או אחריו. גדולי השחמטאים ראו ועדיין רואים בו את הגדול בכל הזמנים. "המלך". ממש כמו מייקל ג'ורדן, ליאו מסי, מוחמד עלי או נדיה קומנצ׳י.
כיצד הצליח פישר, שגדל במשפחה חד־הורית בדירה מוכת עוני, להצליח כל כך? מה שנכון במקרה שלו נכון גם לספורטאים מסוגם של לברון ג׳יימס ורונאלדו: טיפת מזל והמון אימונים, הנובעים מתשוקה אדירה. פרנק בריידי, הביוגרף של פישר, מספר שכאשר בובי היה בן תשע הוא עסק בשחמט ללא הפסקה, כשהוא רכון מעל לוח המשחק או ספר הלימוד. מרוב התלהבות לא טרח להדליק את האור בחדר גם כשהחשיך. אימו נהגה להניח על האמבטיה מדף, שעליו לוח שחמט — כדי לשדל את בובי להתרחץ (כך נוצרה בעיה חדשה — איך להוציא אותו מהאמבטיה). כמובן שהוא לא טרח ללכת לבית הספר, ונשר ממנו ברגע שהתאפשר לו חוקית.
תשוקה אדירה היא מרכיב מפתח בהצלחתם של רבים מהכוכבים הגדולים.
כשהכנר הווירטואוז יצחק פרלמן שמע בגיל שלוש לראשונה מוזיקה קלאסית ברדיו, הוא ניסה להתקבל לקונסרבטוריון המקומי כדי ללמוד כינור, אך נדחה בתואנה שהוא לא מסוגל, בגודלו הזערורי, לאחוז בכינור. הוא נדבק בפוליו בגיל צעיר ונאלץ להשתמש בכיסא גלגלים ובקביים כל חייו, ולמרות זאת לימד את עצמו נגינה בעזרת כינור צעצוע. בגיל עשר הופיע ברסיטלים שזכו לשבחי הביקורת, ובגיל 19 בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית של אד סאליבן — בפעם השנייה — לצד להקת "הרולינג סטונס".
המתמטיקאי סריניוואסה רמנוג'אן מת בגיל 33, אך בחייו הקצרים והפוריים הספיק לייצר רעיונות למכביר. כמו פישר ופרלמן, גם רמנוג'אן גילה את התשוקה למתמטיקה בגיל צעיר, כשהוא שואב ידע מסטודנטים שהתגוררו בבית אימו כדיירי משנה. הוא נהג לקרוא את ספרי הלימוד שלהם מתחילתם ועד סופם. לאחד הספרים האלה, שהכיל 5,000 הוכחות מתמטיות, הייתה השפעה מכרעת על פיתוח גאונותו. כשנעשה אדם בוגר השתלטה עליו עבודתו וגרמה לו להזניח את אשתו ואת בריאותו. הוא מת מסיבוכי דיזנטריה, ורופאים סבורים שאם היה טורח לקחת הפסקה קלה ולהיבדק, מותו היה נמנע.
ומה על מארי קירי? אף אישה מלבדה לא זכתה בשני פרסי נובל. כשהייתה סטודנטית בפריז שקעה בלימודיה עד שלעיתים קרובות שכחה לאכול. עד ליום מותה נמנעה מטקסי פרסים וממענקים שהרחיקו אותה מעבודתה המדעית. את כספי פרס הנובל (השני) לא טרחה לגבות בגלל "עצלות מוחלטת" כדבריה (בסופו של דבר גבתה את הפרס ותרמה אותו למאמץ המלחמתי, בתקופת מלחמת העולם הראשונה).
אנו, בני האנוש שאינם גאונים יוצאי דופן, מתפעלים מהתשוקה הזו. לו רק יכולנו לקלוע זריקות חופשיות כמו סטף קרי, לו רק יכולנו ללטש את המשחקים שלנו כמו פישר, או לקלוט הוכחות מתמטיות כמו רמנוג׳אן, היינו הופכים לסיפור הצלחה!
הנה כמה שאלות על תשוקה.
למה איננו יכולים להיות כמו בובי ויצחק? מי בדיוק בחר בהם, וגם באיינשטיין ופיקאסו (שייצר חמישים אלף יצירות אמנות), לשאת את הלפיד הקסום של התשוקה? ומדוע הגאונים הללו פיתחו דווקא את התשוקה לכדורסל, שחמט, מתמטיקה, פיזיקה או כל תחום אחר? מדוע פיקאסו, שתמך במורדים הקטלונים ובאנטי־פשיסטים, לא תרם את יכולותיו למאמץ המלחמתי, במקום לאמנות? מדוע איינשטיין לא התמכר לשחמט? מדוע פישר הגאון איבד את סבלנותו ברגע שהונחו על השולחן שיעורי הבית שלו (שאותם מעולם לא סיים, למגינת ליבה של אימו)?
והנה שאלות דומות על אסתטיקה.
אנחנו מבינים מדוע העשירים והמפורסמים משלמים עבור דיוקנאות של עצמם, ומדוע הכנסייה מממנת אמנות המשקפת את המיתוסים וההיסטוריה שלה, אמצעי יעיל במיוחד בתקופות שבהן המאמינים לא ידעו קרוא וכתוב. אנו מודעים לכך שאמנות מתארת אובייקטים שאנו נהנים להתבונן בהם, כמו פרצופים סימטריים, נשים שופעות או נוף של אגם. מוזיקה נעימה מרגיעה אותנו. ולפעמים היא שומרת על קצב, שמתאים לצעדה צבאית או להרקדה המונית. ומה עם מזון? הוא טעים לנו יותר כשהוא מכיל שפע מרכיבים מזינים. ובאזורים שבהם נפוצות הרעלות מזון נעדיף תבשילים חריפים, היעילים נגד חיידקים.
אבל איך ניתן להסביר את תבניות החריזה המסובכות של משוררים מתקופת ימי הביניים כמו שייקספיר, ושל משוררים מודרניים כמו אם־אף דום, צ'אנס הראפר ואמינם? או את היינות העפיצים של יקבי בורדו המהוללים? כל אלה אינם נעימים לאוזן או לחך באופן פשוט, ואינם מתיישבים עם מה שנתפס כ"נעים". שייקספיר איננו מובן לקורא המתחיל, וביינות עפיצים יש מרירות שמעיקה על שתיינים חובבים. אם כך, מה הופך יצירות כאלה לכה נשגבות?
והנה שאלות על אלטרואיזם.
מדוע בני האדם בכלל אלטרואיסטים? על אף שאנו חשים חמלה ועסוקים בנתינה, איננו פועלים על פי הערכת התוצאות של מעשינו, ולא עוסקים בנתינה בדרך מחושבת. אנו שמחים להיענות לקמפיינים מתוקשרים למען בעלי חיים במצוקה, במקום להתמודד עם הבעיות הבוערות ביותר של האנושות. אנו מתעלמים מארגוני צדקה יעילים, על אף שכספנו היה מועיל הרבה יותר אם היינו תורמים דווקא להם. אנו מתנדבים למשימות של הצלת כדור הארץ, על אף שדמי הטיסה שלנו בדרך להצלת כדור הארץ היו מועילים יותר לו היינו מממנים בהם כוח עבודה מקומי. אנו מקפידים לכבות את האור כשאנו יוצאים מהחדר אך שוכחים ברשלנות לכבות את המזגן.
אנחנו לא סתם לא יעילים; אנחנו בורים ולא עקביים. אנחנו משקיעים פחות מאמץ בהחלטה למי לתרום מאשר בבחירת מסעדה או יעד לטיול. לרובנו אין שום בעיה להוציא עשרה שקלים על כוס קפה במקום לתרום אותם לעניים. אך לעולם לא יעלה בדעתנו לקחת עשרה שקלים מהעניים ולקנות בכסף הזה כוס קפה. אבל התוצאה היא הרי אותה תוצאה — אז מדוע קיים הבדל כזה בין פעולה לאי־פעולה? מדוע אלטרואיזם פועל כך?
והנה כמה תשובות:
טעמם של יינות עפיצים מעולה מפני שהוא מעניין.
לבני אדם יש תשוקה לאמנות כי יש בה סיפוק מיידי.
למדענים יש תשוקה למחקר כי הם נהנים מהחירות להתעמק בנושא מורכב.
אנחנו אלטרואיסטים משום שיש לנו רגש חמלה, אך הנתינה לא יעילה כי חמלה היא מכשיר קהה ולא מדויק.
עכשיו נאמר: כל התשובות הללו הגיוניות, אך אלה אינן תשובות אמיתיות, לפחות לא במשמעות שאליה מתכוון הספר הזה. יינות עפיצים ללא ספק מעניינים יותר מיינות רגילים, אך מה נחשב ל"מעניין"? ולמה בכלל אכפת לנו אם מעניין? ולמה אנשים מסוימים נמשכים לאמנות ואחרים למחקר? ומה הופך חמלה למכשיר קהה? כל תשובה מייצרת עוד ועוד שאלות!
מחקרים רבים הוקדשו לקבלת החלטות ולפסיכולוגיה חיובית. ספרים אינספור מיועדים לעזרה עצמית. בחלקם יש ניסיון להשיב על שאלות דומות לשלנו, אלא שאנחנו נשיב עליהן בדרך אחרת. נעשה זאת בעזרת כלי שצברנו בו מיומנות: תורת המשחקים.
תורת המשחקים היא ארגז כלים מתמטי שמסייע לנו להבין כיצד בני אדם פועלים בעולם. וגם כיצד פועלות חברות, מדינות, עמותות ותנועות בזירות מורכבות, שבהן חשוב לא רק מה שאנחנו עושים אלא גם מה שעושים אחרים. ארגז הכלים הזה יושם בהצלחה בשדות פעולה רבים, כמו תכנון וכמו ביצוע עסקאות במכירות פומביות (שם כל מתחרה תלוי בהצעות המחיר של מתחריו), או עיצוב חוקי ההגבלים העסקיים במדינות רבות. תורת המשחקים השפיעה על דרך החשיבה של דיפלומטים. לדוגמה, על האסטרטגיה האמריקאית במלחמה הקרה, שנשענה על ניתוחיו של חוקר תורת המשחקים תומס שלינג, שקבע כי מספר הפצצות הגרעיניות שעל ארצות הברית לייצר תלוי במספר הפצצות הגרעיניות של ברית המועצות, ולהפך.
אתם עשויים לחשוב שלחישובים הללו אין שום קשר להתנהגויות שתיארנו ולשאלות ששאלנו. ובטח כבר שמעתם שתורת המשחקים מבוססת על הנחה מפוקפקת כאילו בני האדם רציונליים — אבל אנחנו הרי לא רציונליים, כפי שהוכיחו שני חתנים של פרס נובל (דניאל כהנמן ב־2002 וריצ'רד תיילר ב־2017) וכל תלמידיהם.
אנחנו נטען אחרת. צעד אחר צעד נתאר כיצד המעשים והאמונות שלנו דווקא מתאימים בהחלט למודל שמציעה תורת המשחקים.
אבולוציונית, קל יחסית להדגים את הטענה הזאת. טעמם של בני אדם התפתח כדי שנתנהג בדרך שתועיל לנו. פיתחנו תיאבון למזונות עתירי שומן, מלח וקלוריות באזורים שבהם היה קשה להשיג את החומרים הללו. התפתחה אצלנו משיכה לפרצופים סימטריים, לסתות מעוצבות וירכיים רחבות כי אלה הפרטנרים היותר בריאים, מצליחים ופוריים.
אבל עוד מעט נדגים כיצד הטיעון הנוגע לאבולוציה ביולוגית מתאים גם לשדה הרעיונות והתרבות. נדגים כיצד פעילויות תרבותיות מותאמות בדיוק לסביבה ולצרכים שלנו: לשם כך נתבונן בדורות של בנאים ששכללו את מבנה האיגלו, נבחן שיטות מסורתיות להכנת תירס, נציץ לקהילות שאוהבות מזון חריף, נעסוק באמונות תפלות ובטאבואים.
נדמה לנו שזה יהיה משכנע.
נדמה לנו שזה יהיה מעניין.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.