המשחק ממשיך 2: כמו ריקוד אבק

1. גלזגו, סקוטלנד

המוזיקה שלי מילאה את האוויר, יצרה בועה אופפת של מנגינה ומוּכּרוּת בעיר שעדיין היתה זרה לי בדרכים רבות.

היה יום מעונן ברחוב בּיוּקאנן. העננים האפורים הכסיפו את הבניינים הצהבהבים והקהו את עוקצה של אדריכלות אבן־החול האדומה, שהיא חלק מזהותה של גלזגו. ניגנתי ברחוב הקניות הראשי במרכז העיר, רחוק מספיק מהכניסה לחנות מאחוריי כדי לא להפריע לעובדים, אבל לא רחוק מספיק שארגיש תקועה בדרכם של הקונים העוברים ושבים. ניגנתי בגיטרת ה"טיילור" האקוסטית האהובה שלי ושרתי. בניגוד לחלק מנגני הרחוב שהתחריתי בהם על בסיס יומיומי, לא היתה לי מערכת הגברה ניידת מפוארת עם רמקולים ומיקרופונים. נאלצתי להסתמך על איכות הקול והנגינה שלי כדי למשוך קהל.

אף פעם לא הרגשתי כמו מטרד כשניגנתי בגלזגו. למעשה, זאת הפעם היחידה שלא הרגשתי שהעיר זרה לי ואני לה. הרגשתי חלק מהעיר חובבת המוזיקה. אם אבן־חול אדומה היא עורה של גלזגו, מוזיקה היא הדופק שלה. בשעה שהשלמתי עם הרעיון שהחיים פוררו אותי לאבק, בתוך תוכי שמחתי להיות פעימה בקצב נשמתה של גלזגו.

לפעמים, בעיקר כשהרגשתי טוב במיוחד והחלטתי לעשות טוויסט על שיר פופ או דאנס ידוע, הצלחתי למשוך קהל לא קטן. בדרך כלל זה קרה בשבתות, כמו היום, כשאנשים יצאו לקניות ברוגע, ולא מיהרו לחלוף על פניי בדרך להפסקת צהריים או בחזרה לעבודה.

אבל בדרך כלל אנשים פשוט המשיכו ללכת, או זרקו איזה מטבע לנרתיק הגיטרה שלי אגב צעידה מהירה. היו אפילו כמה עובדים קבועים ששמו מטבעות כמו מתוך הרגל. זה לא הפריע לי. בניגוד לנגני הרחוב עם מערכות ההגברה המפוארות, באמת הייתי זקוקה לכסף. לא ניסיתי "להתגלות" ברחובות גלזגו דרך סרטונים שהחבר הכי טוב שלי מצלם בטלפון ומעלה לערוץ היוטיוב שלי.

ניגנתי כדי שאוכל לקנות ארוחת ערב. ואם היה יום טוב במיוחד, כדי שיהיה לי כסף להיכנס לבריכת השחייה להתקלח ולייבש את השיער. בימים שלא הרווחתי מספיק, עשיתי "אמבטיית נוודים" בלשון ההומלסים המקומיים. התפשטתי באוהל והתנקיתי במגבונים כמיטב יכולתי.

תוך כדי שירה העפתי מבט אל נרתיק הגיטרה והודיתי לאלוהים על כך, שהיום כנראה יהיה לי מספיק למקלחת.

הינהנתי בתודה לשתי נערות ששמו כמה מטבעות בנרתיק, והמשכתי לשיר את השיר המלנכולי שבחרתי בהתאם למזג האוויר, Someone Like You של אדל, מרַצֵה־קהל בדוק שמשך אנשים כמו תמיד. שלפתי את השיר הזה כשבאמת נזקקתי לכסף. היה לי מנעד קולי לא רע לשיר את אדל, אבל מנעד טוב עדיין לא מספיק כדי למכור שיר. עלייך להיות מסוגלת להיכנס למילים ולשיר כאילו כתבת אותן בעצמך — דבר קל בהרבה אם באמת כתבת אותו בעצמך. תקופה ארוכה מאוד שרתי רק את השירים שלי, אז זאת לא היתה בעיה מבחינתי.

נגינת רחוב היא אחרת. אנשים לא באמת רוצים לשמוע שירים לא מוכרים. לפני כמה שנים זאת היתה יכולה להיות בעיה מבחינתי. לא ממש ידעתי לשים את עצמי במקומו של מישהו אחר. או להרגיש אמפתיה.

אבל עכשיו... עכשיו יכולתי לשיר שירים עצובים כאילו לבי אכן נשבר. הייתי מסתכלת אל תוך הקהל הקטן שנאסף סביבי ורואה דמעות בעיני זרים. אהבתי מאוד את החלק הזה שבהופעה. לעורר באנשים תחושות כאלה. רק שנאתי את כל שאר החרא שבא עם זה.

בזמן ששרתי על הזמן שטס ועל האתמול שהיה שיא חיינו, הרגשתי את המילים בעמקי נשמתי. שלטתי בקולי שנסדק במילה "חיים" ואיתרתי פרצוף מוכר בקהל.

התעלמתי מזיק המודעוּת שחלף בעמוד השדרה שלי, המשכתי לבהות בו, לשיר לו, להגיד לו במבט הזה שלא מזיז לי שהוא שם. הוא לא מפחיד אותי. הוא לא מעביר שום חלחלה. הוא לא יודע שכבר אי־אפשר לטלטל אותי היום?

לא ידעתי איך קוראים לאיש. לא ידעתי עליו דבר מלבד זה, שהנוכחות שלו איינה את כל מי שעמד סביבו. הוא לא היה גבוה בצורה מוגזמת, סביב מטר שמונים, עם מבנה גוף אתלטי, כך שלא הגודל הפיזי משך את העיניים. זאת היתה איכות כלשהי. לא ידעתי מה צבע עיניו כי אף פעם לא התקרבתי אליו מספיק, רק שהן נראות כהות, ועזות מבע. היתה בארשת פניו איזו קשיחות, איזה ריחוק שכמו לא עולה בקנה אחד עם העניין שגילה בהופעה שלי. היום הוא עמד במרחק־מה מהקהל הקטן, ידיים בכיסי הג'ינס, ראשו נוטה מעט הצדה בעודו מקשיב באותה ארשת מסויגת.

כשהגעתי לשורה "למצוא מישהו כמוך", שיגרתי מבט מתחת לשולי המגבעת בשמיים המתקדרים, קולי עגמומי כמו העננים הכבדים שמעל. צלילי אקורד ה־F#m האחרון השתהו באוויר, ואני הרכנתי את ראשי והנחתי למחיאות הכפיים העדינות לשטוף אותי.

לא עשיתי הפסקה של ממש לפני שעברתי לשיר מקורי. כמו שאמרתי, רוב האנשים רוצים לשמוע שיר שמוכר להם, אבל בתור זמרת/יוצרת היה לי קשה לא לשיר את מה שהרגשתי באמת לפחות פעם אחת בהופעה. חוץ מזה, במהלך השבועות האחרונים שמתי לב שהזר מסתלק רק אחרי שאני שרה את אחד השירים שלי.

מוזר אבל נכון.

כמעט כל מי שעמד והקשיב לשיר של אדל, נשאר להקשיב גם לשיר הקצבי־קופצני שלי עם המילים העצובות. כשסיימתי ניגשו אחדים לשים מטבעות בנרתיק, חלקם חלקו שבחים, אפילו אמרו תודה. היה קשה להביט באלה שהסתלקו בלי להביע שום הערכה, אז הנחתי להם לדעוך בשולי שדה הראייה שלי וחייכתי אל מי שהיו אדיבים דיים לתת לי כסף.

היה לי די כסף לארוחה, מקלחת ושימוש במכבסה האוטומטית.

אילו שאל מישהו בעצתי בנוגע לחיים ברחוב, הייתי מספרת לו כמה חשוב לשמור על כפות רגליים נקיות ויבשות. להחליף גרביים בכל יום. היתה מכבסה אוטומטית במרחק עשרים דקות הליכה מהאוהל שלי ועשר דקות הליכה מהבריכה. יכולתי לכבס ולייבש את הבגדים המעטים שלי ולשמור על גרביים רעננים.

בהכרת טובה מלאה חייכתי והודיתי לאנשים במבטא האנגלי המזויף שלי. הייתי מזייפת מבטא סקוטי אילו יכולתי, אבל הוא תמיד נשמע יותר אירי עם שמץ של אוסטרלי. הייתי טובה במבטא גנרי של דרום אנגליה, אז זרמתי איתו. למה בכלל לזייף מבטא? לא רציתי שאף אחד יזהה אותי, ואילו חיברו את הפרצוף לקול שלי ולמבטא אמריקאי, העניינים היו עלולים להסתבך.

הקהל הלך והידלדל, והחלטתי להתקפל להיום. השעה היתה רק שלוש בצהריים, אבל השתוקקתי למקלחת. חוץ מזה, נראה שהעננים עומדים להתפקע בכל רגע. חיכתה לי כמעט שעה של הליכה עד לבריכה, וכשהכנסתי את הכסף לכיס, תהיתי אם יהיה מטופש מצדי להוציא את חלקו על נסיעה באוטובוס. אם אירטב כולי אני עלולה לחלות, ומה בדיוק אעשה אז?

העפתי מבט בעננים. נראה שאחד מהם עומד ללדת שטף רציני של טיפות.

כן, אתפוס אוטובוס.

בתחושת עקצוץ מוכר בעור, הרמתי את עיניי וראיתי שהבחור עדיין עומד שם, זרועותיו שלובות והוא בוחן אותי. הזעפתי פנים מול הגישה האומדת הזאת.

הוא בא לראשונה לראות אותי מופיעה לפני כארבעה שבועות. מאז הגיע מדי שבת, צפה מרחוק. ידעתי שזאת לא משיכה גופנית, כי לא נראיתי במיטבי אז. זה מוכרח להיות הקול שלי, מה שהבהיל אותי מאוד. מופעי רחוב היו סיכון, כי כל מה שנדרש זה אדם אחד שינחש מי אני לפי הקול.

בגלל זה המבטא המזויף.

יכול להיות שהבחור עלה עליי?

עוף מפה, ניסיתי לפקוד עליו בטלפתיה.

הוא התחיל לצעוד לכיווני. הכנסתי את הגיטרה לנרתיק והתקשחתי. זה היה חדש.

הוא נעצר צעדים אחדים מהנרתיק, ואני הזדקפתי מלוא קומתי. המטר שישים ושבע שלי לא היו נמוכים במיוחד, אבל גם לא ממש גבוהים. ועדיין, זה היה עדיף מלהיות שפופה בזמן שהזר הזה מיתמר מעליי.

הבעת הפנים שלי היתה מתריסה.

שלו היתה ריקה.

לכן הופתעתי כשאמר בלי שום הקדמה, "את יודעת לשיר. את יודעת לכתוב."

הזעפתי פנים והטיתי את הראש מעט הצדה בעודי חוקרת את פניו. בסופו של דבר עניתי, "אני יודעת."

שפתיו התהדקו, ותהיתי אם זאת הגרסה שלו לחיוך. "תני לי להזמין אותך לקפה."

חשד הציף אותי.

חרף כל מאמציי להישאר נקייה ככל האפשר, לא הצלחתי להיפטר מההילה של מישהו שחי ברחוב. היה לי תרמיל גב גדול שסחבתי איתי לכל מקום, ובתוכו אוהל היחיד שלי. פעם בשבוע התקלחתי, ובימים שלא — ריססתי את השיער בספריי שמפו יבש זול שהשתמשתי בו במשורה. שמרתי על החולצות המעטות ושני הג'ינסים שהיו לי נקיים ככל האפשר. אבל היה לי לכלוך מתחת לציפורניים שלא הצלחתי להיפטר ממנו, וחשוב מזה — רסיסי מציאות קרה שלא הצלחתי לשטוף מעיניי.

הייתי הומלסית, ונראה שרוב האנשים פשוט הרגישו את זה אינטואיטיבית. לא הייתי מופתעת אפוא כשגברים זרים ניגשו אליי עם הצעות כמו לסתם זונה.

"למה?" סיננתי בשנאה, כמו ששנאתי את הגברים שחשבו שהם יכולים לנצל אותי.

הוא הגיב במבט מלא בוז. "אני לא מחפש סקס. אני רק רוצה לדבר. על המוזיקה שלך."

"למה?"

"תני לי להזמין אותך לקפה, ואני אסביר."

"אני לא שותה קפה."

הוא הזעיף פנים, ועיניו הזדחלו שוב על גופי. מבט לא־מיני בעליל ומלא בוז להעליב. כשמבטינו הצטלבו הוא אמר, "אז תחסכי את הכסף שאספת ותני לי להזמין אותך לארוחה חמה."

"ברגע זה?"

"ברגע זה."

שקלתי את ההצעה בפיתוי עז. היה אור יום מלא, היינו ברחוב ביוקאנן. אם יש לו תוכניות זדוניות, הוא לא יכול לעשות הרבה. העפתי מבט שמאלה במעלה הרחוב. השלט המפוספּס באדום־לבן־סוכרייה של TGI Fridays קרץ לי כמו פתיינית מנוסה.

אבל הדאגה מהעניין שלו בי ואם חשף את סודי עצרה בעדי. הרכנתי את הראש והסתרתי את פניי מאחורי הכובע. "תמצא לך בילוי אחר, לא תודה." עברתי על פניו בלי להביט בו.

הוא לא קרא אחריי, וככל שהמרחק בינינו גדל, המתח בשרירי הצוואר שלי הלך והתרפה, כתפיי הקמורות הלכו ונרגעו למצבן הנורמלי.

הקצה הצפוני של רחוב ביוקאנן התחיל על גבעה ליד אולם הקונצרטים של גלזגו. הוא השתפע מטה והתיישר בערך במחציתו. ניגנתי בקטע המישורי שלו, כך שנדרשו לי פחות מחמש דקות להגיע לתחנת האוטובוס משמאל ברחוב ארגייל העמוס. פחות מחמש דקות להוציא את הבחור מהמחשבות. לא היה זמן לזוטות בחיי החדשים. זה כל הרעיון. היה לי זמן לדאוג רק לדברים הבסיסיים. היה בזה שחרור שלא יכולתי לדמיין קודם.

"הֵי, הזמרת!" שמעתי כשהתקרבתי לתחנת האוטובוס.

תשומת לבי נמשכה לשני הומלסים שישבו בשקי שינה מחוץ לכניסה לפסאז' הקניות הישן ברחוב. מאחר שהאוטובוס שלי עדיין לא הגיע, ניגשתי להאם ומנדי. פגשתי אותם זמן לא רב אחרי שהגעתי לגלזגו ומצאתי את עצמי בלי די כסף להוסטל. ישנתי באוהל הזול שקניתי בערך שבוע לדעתי, כשהם ניגשו אליי יום אחד בזמן שניגנתי.

"היי," אמרתי והתקרבתי, מביטה בהם מלמעלה בתחושה אוהדת בחזה. עד כמה שזה מוזר, לא הרגשתי שום דבר משותף איתם מעבר לכך שכולנו הומלסים. פשוט לא יכולתי לדמיין את עצמי נראית מוזנחת כל כך כמו שני אלה.

"איך הולך, הזמרת?" חייכה אליי מנדי. השיניים שלה היו מעובות מרוב לכלוך ורקב שכבר לא נרתעתי למראהו. אני קניתי מברשת שיניים חדשה כל שישה שבועות. אמנם לא חשמלית, אבל עדיף על כלום, והשתמשתי גם בחוט דנטלי. דאגתי מאוד לשמור על שיניים וחניכיים בריאות.

"יש לה שם, 'ת יודעת." האם גילגל עיניים לאישה שלו.

אמרתי להם שם מפוברק, שרה.

"הזמרת קרוב יותר לאמת," אמרה מנדי בחיוך ידעני.

היא ראתה מיד. אני לא חושבת שהיא זיהתה אותי, אבל היא ידעה שלא קוראים לי שרה. התפתלתי תחת המבט החודר שנעצה בי. אף על פי כן היא מצאה חן בעיניי, מפני שאף פעם לא לחצה עליי לסחוט מידע אמיתי.

"אחח, תעזבי אותה בשקט," אמר האם. האם, קיצור לשם המשפחה המילטון, לא היה המכור הראשון להרואין שפגשתי בחיי. הוא כן היה הטרגי שבהם. גבוה, כולו שרירים רזים וקעקועים, עיניים ירוקות יפות ופרצוף יפה תואר בתיאוריה אלמלא ההשפעות הפיזיות של ההרואין. גוף רזה, מכונס, עור אפרפר ושיניים במצב גרוע עוד יותר מאלה של מנדי. לא רק צהובות וחולות, אלא שהניב השמאלי היה שבור והחותכת הימנית חסרה לגמרי. הם סיפרו לי את הסיפור שלהם בפעם הראשונה שנפגשנו.

מנדי ברחה מחיים בבית מתעלל. החבר של אמא שלה תקף אותה מינית על בסיס קבוע, ואִמה הקנאית הרביצה לה כעונש, כאילו זאת אשמתה. התמלאתי בחילה כששמעתי את מנדי מספרת את זה במין אגביות אדישה. כאילו פיתחה איזו אטימות כלפי זה. הבנתי את החלק הרדום הזה.

החיים ברחוב הובילו את מנדי לזנות כדי לשרוד. היא פיתחה חרדה ודיכאון חמורים והיתה רחוקה עוד ניסיון מיני נורא אחד מהתאבדות, כשפגשה את האם. מנדי לא היתה מהעיר במקור, אבל האם בא ממקום שנקרא איבּרוֹקס, פחות מרבע שעה ממרכז העיר. הוא התמכר להרואין בגיל חמש־עשרה, וההתמכרות עלתה לו במשפחתו, ברוב חבריו וביכולת להחזיק משרה.

ההתמכרות של האם לא הפריעה למנדי. לפחות זה מה שאמרה לי. הייתי עצובה בשביל שניהם, לא רק בגלל כל מה שעברו או העובדה שחיו ברחוב. הייתי עצובה כי הרגשתי שהאם אוהב את מנדי. אבל כשהאם התרחק רגע באותו יום כדי לדבר עם איזה הומלס אחר שהכיר, מנדי סיפרה לי שהיא איתו רק מפני שהוא שומר עליה מגברים אחרים, ושהימים הלא טובים בגלל החרדה הלא מטופלת שלה לא מפריעים לו. את לא אוהבת אותו? שאלתי. כחבר, היא ענתה. אבל היה ברור שהיא מציעה לו יותר מחברוּת תמורת השמירה שלו, והתחשק לי לבכות בשבילה כי זאת עדיין זנות... רק בדרך אחרת.

"מה קורה?" שאלתי, לא באמת רציתי להישאר איתם יותר מדי, הם היו מנת מציאות קרה וקשה מדי לטעמי.

לפני שמישהו מהם הספיק לענות, נפלה טיפה שמנה ראשונה מהשמיים.

"זין," נעץ האם מבט זועם מעלה. "ידעתי."

"אתם הולכים למצוא מחסה?"

"זה רק קצת גשם. המקלחת הראשונה שלי כבר כמה ימים," צחקה מנדי.

"לאיפה את?" שאל האם.

משכתי בכתפיים. לא סיפרתי לאף אחד איפה אני ישנה. "הולכת להתרחץ, לאכול."

מנדי הזדעפה אליי פתאום. "את עדיין לבד? מה אמרתי לך על זה, הזמרת? את צריכה גבר. או שאת צריכה למצוא לעצמך עוד כמה נשים."

האם נתן בי מבט מודאג. "או להישאר איתנו. אנחנו נשמור עלייך."

ידעתי שהוא לא מתכוון לשום דבר מיני, אבל עדיין עבר בי רעד למחשבה על כך. שניהם התעקשו שאני חושפת את עצמי לפגיעות כשאני לבד. אני כבר מסתובבת בעיר כמה חודשים טובים, ובאמת ראיתי לא מעט הומלסים בזוגות, או כפי שהציעו, נשים שישנו בלהקות קטנות.

אבל הייתי חכמה יותר מכולם. ישנתי במקום שאף אחד לא התקרב אליו, רחוק ממרכז העיר. לא הייתי זקוקה לאף אחד כדי לשמור על עצמי.

"אני נראית כאילו כל רוח תפיל אותי, אבל זה מטעה. אני קשוחה מאוד, אתם יודעים." חייכתי חיוך רחב בניסיון להרגיע אותם והתחלתי להתרחק. "אני יודעת לשמור על עצמי, מבטיחה."

"את הולכת להסתבך מתישהו, הזמרת!" קראה מנדי אחריי, ודבריה נשמעו נבואיים בצורה מצמררת.

את סתם דואגת, אמרתי לעצמי והתנערתי מההרגשה. הייתי בסדר.

לא היו לי הבעיות שלהם. הייתי חכמה כי למרות גילי היה לי ניסיון חיים שלם להישען עליו.

אלה היו חיי עכשיו. אהבתי אותם ככה. הייתי שקועה בצרכים הבסיסיים החשובים, וכל שאר החרא נשר. ואמשיך להיות חכמה כל עוד זה אומר שלא אצטרך לחשוב מי הייתי פעם.