פרק 1
סיקס
עמודי מתכת בגובה מטורף, תקרות בטון, וציור קיר ענק של העיר ניו יורק על אחד הקירות לא אפשרו לי להתעלם לרגע מגדולתו של המקום שבו אני נמצאת. זה היה גדול ומשמעותי, מסוג הדברים שיגרמו לבטן שלך להתהפך מרוב התרגשות.
אני לא מאמינה שאני בתוך האצטדיון של הניו יורק מאבריקס, ויש ברשותי כרטיס מעבר חופשי לכל פינה בו.
חייכתי חיוך גדול ומלא גאווה שהציף אותי.
היום הוא יום גדול.
גלדיאטורים בצורת אלילי פוטבול מקצוענים לחמו פה בקרבות רבים, והחל מאחר הצהריים הזה, אהיה אישה קטנה בין ענקים.
טוב, לא בקטע של להבקיע טאצ'דאונים או לבעוט בין הקורות, אבל אתערב להם בכל העניינים. אני בלוגרית של קטעי וידאו, שמתפרנסת מפרסום סרטונים היסטריים לספקית התוכן מספר אחת בעולם "יו־קאם", והרעיון של גישה לדברים שאנשים אחרים בדרך כלל לא מגיעים אליהם מצית את דמי.
הפופולריות ביו־קאם תלויה במקוריות ובתוכן שמעולם לא נראה קודם, ואני בחורה ללא שום רגישות חברתית. הפה שלי משוחרר למדי, אני שובבה, ואני לא משקיעה שום אנרגיה כדי להיראות נשית. למען האמת, ההורים שלי מזועזעים לעיתים קרובות מהאופן שבו אני מתנהגת בחברה. קללות, עלבונות ובדיחות גסות הן חלק מההתנהלות הקבועה שלי, והוריי הם מהגרים. מתברר שעשיתי עבודה לא רעה בכלל בהשתלבות שלי.
כשהאוזניות באוזניי, מנגנות את השיר של ריהאנה Pon De Replay, שמספק לי פסקול פרטי, הלכתי לאורך האצטדיון של המאבריקס בצעדים נמרצים.
המותניים שלי התנועעו מצד לצד, הבהונות ניתרו, והבייגל עם גבינת השמנת שאכלתי לפני שהגעתי בירך אותי בצרבת הרגילה שלו.
הייתי מוכנה לכבוש את העולם - כלומר, חדר מלא שחקני פוטבול מקצוענים ענקים וגבריים - והלכתי בעקבות ההוראות שג'ורג'יה ברוקס כתבה לי באימייל שקיבלתי מוקדם יותר השבוע.
סיקס,
הנהלת הניו יורק מאבריקס רוצה לברך אותך לכבוד הגעתך אלינו. כולם כאן נרגשים לקראת הסדרה הבלעדית עם פיק סיקס, הוולוגרית היצירתית, המוכשרת והפופולרית ביותר של יו־קאם.
הכול מוכן לקראת הגעתך ביום שישי בצהריים. שלחתי לך כרטיס כניסה. תצטרכי אותו כדי להיכנס לאצטדיון.
כשאת מגיעה:
- תחני בחניון האחורי המיועד לסגל, ותשתמשי בכניסה ההיא לאצטדיון.
- תעלי במעלית לקומה הראשונה ואז תפני שמאלה.
- לכי במסדרון הארוך עד שתגיעי לסופו, ואז תפני ימינה.
- את תראי שתי דלתות גדולות (הן אמורות להיות פתוחות) - זה האודיטוריום הקטן/אולם הישיבות שבו תיפגשי עם השחקנים.
ואני לא יכולה שלא לומר לך שוב שכולם כאן, ובעיקר אני, נרגשים כל כך לראות אותך איתנו! אל תהססי לפנות אליי בכל שאלה.
נתראה ביום שישי!
שלך,
ג'ורג'יה ברוקס
מנהלת שיווק
ניו יורק מאבריקס
עברתי על האימייל בטלפון שלי ומשכתי בכתפיי.
שמאלה, ימינה, שתי ביצים... כלומר, דלתות.
נשמע פשוט למדי. החזרתי את הטלפון לכיס שלי, נכנסתי למעלית ועליתי לקומה הראשונה.
הייתי נרגשת כל כך, עד שבקושי יכולתי להכיל את התזזית שאחזה בגופי, כמו ילד שמתרגש מממתקים וממשקה מוגז. בזמן שהלכתי, עשיתי כמיטב יכולתי כדי לכבוש את ההתלהבות חסרת הסבלנות שלי בעזרת המוזיקה.
אבל כשעצרתי כדי להשתחרר קצת בריקוד באמצע המסדרון הארוך והריק מאוד, ורכנתי קלות כדי להבליט קצת את הישבן ולנענע אותו, התחלתי לחשוב על בחירת המוזיקה שלי.
טוב, אוקיי, סיקס. מה עם קצת פחות נענועים וקצת יותר מקצועיות ומיקוד?
לא יכולתי לבטל עכשיו את תנועות הריקוד שלי, אבל יכולתי להחליף אותן בהבעת פנים רצינית.
וזה מה שעשיתי.
מבטי היה ממוקד קדימה, כתפיי מורמות. הגב ישר והסנטר זקור.
הודות לפסקול של "רוקי 3", הייתי מוכנה להפיל אותם מרוב קסם ותחכום, והביטוי "עין הנמר" קיבל עבורי משמעות גדולה יותר מסתם איפור של ערב. הייתי מוכנה לכבוש את הקהל, ואולי - אם יהיה צורך - להפתיע איזה תוקף באגרוף ימני מוחץ.
כשהגעתי לקצה המסדרון, פניתי שמאלה וראיתי את שתי הדלתות הגדולות שג'ורג'יה הזכירה במייל שלה. הן היו סגורות.
מוזר.
מבט מהיר בשעון שלי אישר שאכן הקדמתי, וזה הסביר את הדלתות הסגורות.
היה ברור שג'ורג'יה והשחקנים לא סיימו עדיין את הפעילות האחרונה בלוח הזמנים שלהם, אבל זה לא אומר שאני צריכה לחכות.
אוכל פשוט להיכנס לאולם, לבחון את השטח ואת האקוסטיקה. אולי אני מומחית בשיחות חולין, אבל לא בהכרח חסינה מפני לחץ. קרו מקרים שבהם השתמשתי לפעמים בסאונד של חוץ כשהייתי אמורה להשתמש בסאונד שמתאים לתוך מבנה. כן, כמה דקות של שקט כדי לארגן את המחשבות יהיו רעיון נפלא.
כשידי על ידית המתכת של הדלת, החלפתי את רשימת ההשמעה שלי לשירים של שאניה טוויין, ששרה על כך שהיא מרגישה אישה, ודחפתי קלות את הדלת.
אבל הדלת הארורה סירבה להיכנע. ומאחר שהייתי מאותגרת גובה, הדבר הזה קרה לי לא מעט.
כופפתי את מרפקיי באנחה נרגזת, וניסיתי לדחוף את הדלת בעזרת המותן שלי ועם כל האנרגיה שהמטר חמישים ושניים של גופי הצליחו לגייס.
הדלתות נפתחו בקול שבירה ופיצוח כחמישה־עשר סנטימטרים.
פניי התעוותו כשעצרתי את הנשימה והכנסתי את הבטן עמוק מספיק כדי להיכנס לאולם. גנחתי וייללתי מעט, אבל הקולות נבלעו בצרחה שהשמעתי כשהדלתות שנכנסתי בעדן כרגע נסגרו ולכדו אותי בתוך חשכה מוחלטת.
פאק.
מתג תאורה, מתג תאורה...
כשגיששתי לאורך קיר העץ, מגעו היה גבשושי מתחת לקצות אצבעותיי. הערכתי שהמתג נמצא בגובה הצוואר בערך אך כשהחרדה החלה לזחול לתוכי, פישקתי את רגליי והתכופפתי.
ידיי נמתחו עכשיו מעל לראשי והחלו לטייל לכל אורך הקיר עד הפינה, ואז אל הקיר השני - אבל הפינה הגיעה מהר מדי.
אלוהים אדירים, אני בתוך ארון?
עמדתי להחמיץ את פריצת הדרך הגדולה בחיי כוולוגרית משום שלא יכולתי להיחלץ מתוך ארון! כשהפאניקה משתלטת עליי, פניתי שוב אל הדלתות ודחפתי אותן בכל כובד משקלי, אבל הן לא נפתחו שוב. זיעה נקוותה בבתי השחי שלי ומתחת לשדיים הקטנים שלי. הם כנראה בכו כי הם ייאלצו לעמוד מול הגברים הסקסיים ביותר על כדור הארץ ולהציג סימני זיעה.
"ששש, תינוקות שלי," ניחמתי את השדיים שלי. "הכול יהיה בסדר. אימא תוציא אתכם מפה."
אלוהים, הייתי היסטרית.
תרגיעי, סיקס. את פשוט לחוצה כי את עומדת לפגוש את האלילים של הניו יורק מאבריקס.
האודיטוריום בטוח נמצא מעברו השני של הקיר. זו כנראה כניסה, לא ארון.
כן, זה מוכרח להיות.
התעלמתי מתחושת האסון שעומד להגיע, והסתובבתי אל הקיר השני כדי לחפש דלת נוספת.
כשסוף־סוף מצאתי את הידית, היא הייתה קרירה בתוך כף ידי, לכן חיכיתי רגע ולחצתי את שדיי החמים על המשטח. הם התעודדו והודו לי, ומוחי נרגע מעט והתכונן שוב להשתלט על המצב.
הפעם, הדלת נפתחה בקלות. הצבעתי עליה בניצחון, כאילו הצלחתי להתחמק ממשהו, אבל הביטחון הרגעי שלי נעצר מייד, בו־זמנית עם רגליי, כשמצאתי את עצמי בתוך החדר ממש.
ומה שראיתי סביבי לא היה הגיוני. ממש לא.
מדף עם מגבות לבנות. סלים של כביסה מלוכלכת.
ציוד של פוטבול מפוזר בכל מקום.
אם האודיטוריום של המאבריקס לא נראה כמו חדר הלבשה, אפשר היה לומר בבטחה שאני במקום הלא נכון.
שיט. זה באמת חדר הלבשה.
אלוהים. אדירים. מישהו יכול לראות אותי?
כצופה במשחק טניס במהירות האור, הנעתי את ראשי מצד לצד כדי למצוא תשובה, אבל אדרנלין זרם בוורידים שלי ולא אפשר לי לגבש שום מחשבה הגיונית.
ירדתי אל הרצפה כמו נינג'ה, התגלגלתי כדי לכבות אש דמיונית, וזחלתי אל מאחורי עגלה ענקית מלאה במגבות לבנות.
דיווחתי רשמית מעבר לקווי איברי המין של האויב. אם יהיה לי מזל, אמצא את זוג הביצים שחשבתי שג'ורג'יה שלחה אותי לחפש.
כשגבי לחוץ אל הקיר וגופי מסתתר מאחורי עגלת המגבות, נשפתי את האוויר שלא שמתי לב שהחזקתי בתוכי.
אלוהים אדירים, באמת הגעתי בטעות לחדר ההלבשה של הניו יורק מאבריקס? כאילו, האמיתי?
טוב, החדשות הטובות הן שאלה מגבות נקיות מול האף שלך ולא מגיני ביצים מלוכלכים.
כשהרמתי את מבטי מהמגבות, ראיתי שהעגלה שבה אני משתמשת כאביזר הסוואה למעשה לא אטומה. כלומר, כשהצצתי קצת מעל לשורת המגבות, יכולתי לראות היישר אל תוך חדר ההלבשה.
את כל מה שקורה בחדר ההלבשה.
ואז, כאילו על פי סימן מוסכם, זין עבר לידי.
זין מהלך. בדיוק מול הפרצוף שלי.
טוב, לא היו לו רגליים, אבל היו לו ביצים. ביצים ענקיות.
אל תדאגי, גב' ברוקס. מצאתי אותן.
האוזניים שלי זמזמו בחוזקה, והכול מסביב הפך לרעש לבן. מתברר שפרצי האדרנלין גרמו למוח שלי להעדיף מראות של איברי מין על פני רעשים אמיתיים, ולא יכולתי לשפוט את ההעדפות האלה. ברור שאעדיף לראות בולבולים מאשר לשמוע מה יגידו אם יתפסו אותי בוהה בהם.
ואם מדברים על זין, הנה עובר עוד אחד.
כמו שדוקטור סוס אמר, הם באים בכל מיני גדלים וצורות.
זין אחד, שניים, זין אדום, זין כחול, ועוד...
טוב, לא היה זין כחול, אבל זאת לא הנקודה.
חלק מהם היו נימולים וחלקם הציגו צווארון גולף, אבל כל החבר'ה האלה היו מוכנים לחגוג.
גברים במגבות לבנות. גברים עירומים. גברים חצי לבושים. גברים בתחתוני בוקסר.
זה היה בופה של שרירים מעוררי תיאבון, ואני הייתי הפסיכית הרעבה בפינה שמריירת על הנקניקים.
אלוהים אדירים, זו ועידה סודית של גברים לוהטים.
אבל עם בולבולים מוצגים לראווה. המון־המון בולבולים.
המוח שלי הדליק פתאום את המתג של השמע, וצלילים מהחדר חדרו אל תוך ראשי. מוזיקה עם בסים חזקים, צחוק בריא ופטפוטים בקול רם הדהדו בחלל הגדול. קולות של מים זורמים בקעו מהפינה השמאלית הרחוקה, ואדים היתמרו אל התקרה מהאזור שהיה כנראה המקלחות.
אלה המקלחות שבהן כל הבולבולים האלה מתנקים.
אלוהים, מה עובר עליי? למה אני עדיין יושבת על הרצפה ובוהה בממתקים האלה בדמות גברים?
פסק זין, ביצת שמוקולד, מציצה על מקל.
לעזאזל, זה לא הזמן המתאים להמציא כל מיני ממתקים בהשראת בולבולים.
הייתי צריכה חודשים של עיקשות וקשר עם ג'ורג'יה ברוקס, אשת השיווק של המאבריקס, כדי לקבל את העבודה הזאת שהיא הזדמנות של פעם בחיים. ואני בספק רב שהיא תתלהב לגלות שביום שבו הייתי אמורה לפגוש את שחקני הקבוצה, עצרתי בחדרי ההלבשה שלהם כדי להתרועע עם כל הבולבולים של הארגון.
לעזאזל, באתי מסן דייגו, שהיא ממש בצד השני של המדינה המזוינת הזאת, רק כדי להיות כאן. וזאת בלי להזכיר את העובדה שאני חיה על המזוודה ארוזה בתוך חדרי מלון כשאני בניו יורק או במשחקי חוץ לצורך הצילומים.
למרבה המזל, כל הנסיעות שלי, כולל הטיסות, שולמו בידי קבוצת המאבריקס, אבל בכל זאת - קרעתי את התחת והקרבתי את הנוחות של הבית שלי כדי לקבל את ההזדמנות הזאת לפיתוח הקריירה שלי.
ההזדמנות הנדירה והמדהימה הזאת לא הייתה דבר רגיל, ולא יכולתי לתת למטח בולבולים כזה להסיח את דעתי מהפרס הגדול. המינוי שניתן לי בידי הניו יורק מאבריקס להיות הוולוגרית הרשמית של יו־קאם בעונה הזאת, כלל סדרה של שמונה פרקים עם הקבוצה האהובה על אבא שלי ועליי. ואם הדברים יתנהלו כמו שצריך, ייתכן שאפילו ישדרו את הפרקים האלה בטלוויזיה.
וזאת בדיוק הסיבה לכך שאני אמורה לחשוב שוב על המיקום הנוכחי שלי.
ככל שישבתי שם יותר, מוסתרת מאחורי עגלת המגבות ובוהה בבולבולים, כך התפוגגה ההזדמנות שלי עם האדים מהמקלחות.
בעיניים פעורות לרווחה ובלב הולם בחוזקה, הצצתי שוב מעל ערמת המגבות, מנסה לראות אם מישהו הבחין בנוכחותי.
נאנחתי בתחושת הקלה כשראיתי שכל מי שהיה בתוך חדר ההלבשה כלל לא היה מודע לצופה הקטנה שמאחורי עגלת המגבות.
תודה לאל, חשבתי לעצמי, אבל מסיבה לא ברורה לא זזתי ממקומי.
אלוהים, אני כל כך דוחה עכשיו, כמו איזו מציצנית סוטה.
הייתי באמת חייבת להסתלק משם.
אבל לפני שהספקתי לתכנן לי דרך מילוט, ראיתי את זה.
טוב, אותו. שון־האלוהי־פיליפס. אחד מעשרת שחקני הפוטבול המקצוענים האהובים עליי, וברוב הפעמים שצפיתי במשחקים של המאבריקס, הוא זה שזכה לתשומת הלב שלי.
אלוהים אדירים, הוא היה מדהים.
עירום להדהים.
הוא. הגוף שלו. והזין הענק שלו.
וכשהזין של שון פיליפס ואני יצרנו קשר עין, כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה לא פלא שנשים מקיפות אותו כאילו הוא סוג של אל בין שאר הגברים. הוא היה מושלם בצורתו ומרשים בגודלו. ועד יום מותי אני אישבע שהנחש שבין רגליו השתמש בעין היחידה שלו וקרץ אליי.
וכמו בהזיה הפרטית שלי, הוא הגיח פתאום מהצד השני של החדר.
הזין הזה היה ראוי לצילומי קלוז־אפ, לסוכן משלו ולסרט בהוליווד.
אה, וגם שון נראה די מזמין. הוא נטף מים, שרירי מאוד, עור בצבע מוקה, ויפה כמו השטן. הוא נראה טוב בעירום. וכשאני אומרת טוב, אני מתכוונת לזה שאת מלקקת את השפתיים שלך ואפילו לא שמה לב לזה, כי את עסוקה יותר מדי בלבהות.
תתאפסי על עצמך, סיקס! תפסיקי להיות סוטה!
ניסיתי להתנער מזה, אבל זה היה פאקינג קשה.
אלוהים אדירים, מה עובר עליי? הרגשתי כאילו ספגתי נזק מוחי איפשהו בדרך.
רשימת ההשמעה שלי לא עזרה בכלל. עברתי משאניה לליל קים ופיפטי סנט, והם כל כך צדקו לגבי מקל הקסם.
הנעתי את ראשי מצד לצד כדי להתנער מהמחשבות, ומצאתי את הכוחות לחמוק בדיסקרטיות מבעד לדלתות הקסם שהובילו אותי אל תוך ארץ הבולבולים המובטחת.
בשקט־בשקט, כמו עכבר שחייו תלויים בזה, זזתי אחורה.
ברגע שיצאתי משם לגמרי ולא שמעתי שום רעש מאחוריי, השענתי את גבי על הקיר הנגדי וניסיתי להרגיע את הדופק שלי שפעם בחוזקה. בכל אותו הזמן, ליבי איים לזנק מתוך גופי במהירות של מכונית מרוץ.
לעזאזל, מה קרה כאן עכשיו?
אני בטוחה שג'ורג'יה ברוקס לא התכוונה לשלוח אותי אל תוך חדר ההלבשה המזוין. החלק ההוא על מציאת שתי הביצים היה בסך הכול פליטת פה פרוידיאנית.
הוצאתי את האוזניות מאוזניי ושלפתי את הטלפון הנייד שלי מתוך הכיס.
מבט נוסף באימייל שלה הבהיר לי איפה טעיתי - פניתי שמאלה במקום ימינה.
הנחתי יד על חזי וניסיתי להירגע.
שיט, זה לא משהו שתכננתי לראות היום.
כלומר, זה ממש לא הפריע לי, ממש לא, אבל הלחץ שהגיע מהצפייה בכל הבולבולים של המאבריקס היה קצת יותר מדי בשבילי.
עם זאת, הדחף לשתף היה חזק ממני.
אני חייבת לספר לבנות.
למעשה, נותרו לי עשרים דקות עד שג'ורג'יה תגיע לכאן.
טוב, לא לכאן, אלא לנקודה שבה הייתי צריכה להיות מלכתחילה.
עליי להשתמש בזמן הפנוי שנותר לי כדי להתנקות מחטאי הבהייה בבולבולים.
אחרי מאבק קצר עם הדלת שהובילה אותי אל תוך הבלגן הזה מלכתחילה, הצלחתי להשתחל החוצה ונכנסתי אל שירותי הנשים בצידו השני של האולם.
בדקתי את כל התאים במעט מאוד בושה, אם בכלל, כשאני מתכופפת כדי להביט מתחת לדלתות ולחרב כל פרטיות של הנשים שאני עשויה לגלות. למרבה המזל, אוכלוסיית הנשים באצטדיון של המאבריקס בימי שישי הייתה מצומצמת למדי, אז פניתי אל הדלת ונעלתי אותה.
הוצאתי את הטלפון מהכיס ופתחתי את אפליקציית יו־קאם, אבל במקום להיכנס לחשבון הציבורי שלי, שהיו לו מיליוני עוקבים, נכנסתי לחשבון הפרטי שלי - החשבון שחלקתי עם שתי חברותיי הטובות ביותר סמנתה ואברלי.
פתחנו חשבונות יו־קאם פרטיים לפני חודשים ארוכים, כששלושתנו עזבנו את עיר הולדתנו סן דייגו כדי ללמוד בקולג'ים שונים ברחבי המדינה.
זאת הייתה הדרך הטובה ביותר כדי לשמור על קשר בינינו, בלי לבזבז שעות בהקלדה של אימיילים או בביקורים בדואר כדי לקנות בולים. מכתבים שייכים לעבר וקטעי וידאו הם העתיד, כך לפחות קיוויתי כיוון שההישרדות שלי תלויה בשכר שהרווחתי מאנשים שצופים בסרטונים שלי.
כמה פעמים בשבוע העלינו סרטונים קצרים עם עדכונים, וכשדברים רעים קרו והיינו זקוקות לעצה דחופה, חלקנו את הבעיות שלנו זו עם זו דרך המצלמה.
אחרי לחיצה אחת על שידור וידאו לייב ל@סיקס_מיקס, התחלתי לדבר אל המצלמה שבטלפון שלי.
"לא תאמינו, הרגע ראיתי את הבולבולים של המאבריקס. כל כך הרבה בולבולים. כאילו, הם היו בכל מקום. בכל מקום, אני אומרת לכם!"
למזלי, החברות שלי תמיד היו בהאזנה. הן בוודאי ראו שהתחברתי והתחברו גם הן מייד.
סמי הייתה הראשונה שהגיבה.
@סֶמי_רֶמי: מה?
אברלי הצטרפה כעבור כמה שניות.
@אברלי_טנדרלי: מה קורה? למה את מקשקשת על בולבולים?
הנהנתי במבט רציני. "בנות, נכנסתי בטעות לחדר ההלבשה של הניו יורק מאבריקס. ראיתי הכול. זה היה כמו... פניתי במקום הלא נכון ובום! חגיגת בולבולים."
@סמי_רמי: הם ראו אותך?
@אברלי_טנדרלי: אלוהים. אדירים.
"לא. אף אחד לא ראה אותי. נבהלתי מאוד והתחבאתי מאחורי עגלה ענקית של מגבות נקיות. באמת, לא אמור להיות קל כל כך לחדור אל תוך חדר ההלבשה שלהם."
@אברלי_טנדרלי: טוב, הם בטח מאמינים שהאנשים שהם נותנים להם אישורי כניסה לא יתחילו לשוטט ולהציץ לשחקנים עירומים.
"לא ניסיתי לעשות את זה! זאת הייתה תאונה!"
@סמי_רמי: אז רק תעני לנו על שאלה אחת, כמה זמן נשארת שם?
"אני לא יודעת... לא כל כך הרבה..." הרבה יותר מדי.
@אברלי_טנדרלי: שקרנית.
"טוב... אז... נשארתי שם קצת, אבל זה רק מפני ששון פיליפס היה שם." הלחיים שלי בערו למראה התמונות הארוטיות שכבר נחקקו במוחי, והייתי צריכה לנפנף על עצמי בידי החופשית. "ו... כאילו... אין לי מילים..."
@סמי_רמי: עד כדי כך?
הנהנתי שוב. "עד כדי כך."
@אברלי_טנדרלי: לעזאזל, מותק. אני קצת מקנאה.
חייכתי והחזה שלי התרחב מגאווה. "ובצדק. בטעות נתקלתי בדלתות הקסם שהובילו ליקום מקביל, שבו את מביטה על גברים עירומים כמה שאת רק רוצה, והם אפילו לא שמים לב שאת שם."
@סמי_רמי: את לא אמורה להיפגש איתם בקרוב?
הבטתי בשעון שבטלפון שלי וראיתי שנותרו לי רק חמש דקות עד לפגישה שלי עם ג'ורג'יה ברוקס.
"שיט, כן," מלמלתי. "כדאי שאלך כדי שלא אאחר. פשוט הייתי חייבת לספר למישהו על מה שראיתי עכשיו. זה היה מטורף. ממש."
@אברלי_טנדרלי: בהצלחה, מותק! את תהיי נהדרת!
@סמי_רמי: ואם תהיי לחוצה, רק תדמייני אותם עירומים...
צחקקתי בעקבות ההערה שלה. "כן, לדמיין אותם עירומים... אין ספק שזה לא יהיה קשה עכשיו."
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.