המשיח שלי

1960. בדמיוני, כאן מתחיל הסיפור אף אם אין זה ראשיתו. 

במטבח המרוצף באריחים שחור לבן, ברחוב ביסארדון בעיר ליון שבצרפת, הכל מעל למידותיו של הילד בן השש, נמוך קומה וצנום, הצמא לשקט ומייחל לכונן שלום בין אימו ואביו בעזרת שרביט קסמים. הוא רצה שהם יאחזו זה בידו של זה ויסלחו זה לזה. בסתר, פילל שיקשיבו זה לזה וידברו זה עם זה, שלא ירימו עוד את קולם זה על זה ושיתנו לו יד, בדומה להוריהם של חבריו בצאתם מבית הספר לבנים אוז'ן פונס. מי ייתן והיו לי הורים כמו לאחרים, חשב לעצמו הילד, הורים צעירים ורגועים, המחליפים ביניהם דברי אהבה בצרפתית, ולא רבים בערבית כדי שלא יבינו את ויכוחיהם והשמצותיהם. הוא מאוד רצה שאביו יידע להנות מהמטעמים שאימו מגישה לו... אלא שאף אחד מהם לא הסכים להיכנע, בהיות שניהם נטולי כל רוך ולא מסוגלים לחוש חמלה זה לזה. 

אותו ילד, הארבע עשרה במספר והאחרון, לא היה קיים בעיניהם. לא אימו ולא אביו שמו לב אליו ולא הקשיבו למאווי לבו. טרודים היו בקיומם העגום. הוא נהג להסתתר מתחת לשולחן, שם מצא מקלט מאחורי המפה המשובצת. שוב ושוב היה סופר עד עשר על אצבעותיו, באיטיות ובעיניים עצומות, בהמתינו לסיום הקרב ולבוא הרגיעה, לשקט שלאחר המהומה, בדומה לספוג המוחק את המילים המיותרות מהלוח השחור. 

אלא ששם, מתחת לשולחן, מי יוכל להיחלץ לעזרתו? מי יוכל להושיט לו יד ולומר לו: "בוא, נלך מפה, אקח אותך למקום אחר"? מי ינחם אותו וייטע בו ביטחון אם לא המשיח, המשיח הפרטי שלו, דמות הנשתלה במוחו בילדותו, דמות זו צמחה בראשו זה שנים מבלי שיבין לגמרי את משמעותה? הוא לא יפסיק לחכות לו אף אם יתמהמה, הוא יחכה לו עד שיבוא לשחררו ואז יוכל להתחיל חיים חדשים. רק צריך להאמין בו, להאמין חזק, להיאחז באמונה זו, ואת זאת עשה במשך שנים רבות. הוא האמין לסיפור שסיפר לעצמו, לתקוותו הסמויה. בשמים הבהירים להפליא של ליון, יבוא יום והמשיח הפרטי שלו יופיע בפניו ויושיע אותו: "לאחר איחור של מספר שנים, אתה יכול להתחיל את חייך מחדש, נערי. סוף סוף חלום ילדותך מתגשם." אלא שלשם כך צריך נס! סוזן אמי שיננה ללא הפסק: "אם ירצה השם" וגם "זה הגורל". בהביטי כיום אל העבר, אינני יודע איזו משתי אמירות אלה שינתה את מהלך חיי. אולי קריאה ליקום שמישהו שמע...

אבל אולי נתחיל את הסיפור מההתחלה, מהימים שקדמו ללידתו של הילד הזה.

בסלון של אחייניתי אלין, תלויה תמונה משפחתית מלפני זמן רב, רב מאוד, שצולמה בסטיף שבאלג'יריה, אשר בה אינני מופיע. לא, אינני מתחבא מאחורי אף אחד, אלא פשוט, כפי שאומר אחי הגדול ז'אן-ז'אק בהצחיקו את כולם, משום שהייתי עדיין "משתכשך באשכים".

אכן, הכל התחיל באלג'יריה בעיר סֶטיף, בראשית שנות השלושים של המאה ה-20, בעזרת השם וכפי שהיה נהוג, בעזרת שדכן משפחתי. בלארה זמור מקונסטנטין ושמחה נָבֵּט מסטיף החליטו להשיא את ילדיהם, יצחק וסוזן, הוריי. כמובן, בנישואים כאלה שנקבעים על ידי ההורים, לא מדובר באהבה. לימים אולי יבואו הרגשות, או שלא... הרי הדאגה הראשונה היא להבטיח צאצאים ולאתר בעל יהודי כשר ממשפחה טובה. לעולם לא להיטמע בקרב הגויים, זו האובססיה.

במהלך תקופת נעורינו הסוערת בליון, בהיותנו מוגנים על ידי הרפובליקה הצרפתית "האחת והבלתי ניתנת לחלוקה", אחי ז'אן-ז'אק ואנוכי לא היינו מודעים כלל לאותו חשש. באשר לי, פחד ההתבוללות לא ניקר כלל במוחי בשעה שפגשתי, שנים רבות לאחר מכן, נערה צרפתיה בשם אן. עבדנו אז ביחד בשדות הקיבוץ, והאהבה אינה נותנת דעתה על ענייני דת ולאום... והנה שיא השיאים: נערה זו שביקשתי לפתותה כלל לא הייתה יהודייה, למרות שענדה מגן דוד לצווארה. מגיל צעיר היא שאפה להצטרף לבני עמי ולעלות ארצה.

ביום אשר בו הודעתי לסוזן אמי, שאני עומד להינשא לאן, היא הגיבה בהומור: "מה בני?! אתה חי במדינה עם שבעה מיליון יהודים ואתה עומד להתחתן דווקא עם גויה?". אך עובדה זו לא מנעה בעדה לאהוב את אן כאילו היא בתה ולשמוח בלידת נכדיה.