סופייה קוֹליקיוֹ היא חיה שחורת עיניים, אצנית מהירה, צעקנית קולנית. החברה הכי טובה שלה היא אנטוניה רוּסוֹ, שגרה בבניין הסמוך.
הן גרות בברוקלין בשכונה בשם רֶד הוּק, הגובלת בשכונה שעתידה להיות קרוֹל גרדנז וקוֹבּל היל. רד הוק צעירה מלואר מנהטן אבל ותיקה מקַנַרסי ומהרלם — השוליים הפרועים של העיר שאין בהם חוקים כמעט. רבים מבתי השכונה הם צריפי עץ נמוכים ליד הנהר, וככל שמתרחקים משפת המים הולכים המבנים וגובהים עד שהם נעשים לבתים טוריים שגם הם לא גבוהים במיוחד אבל הם איתנים יותר ובנויים מאבן, והכול אפור כהה מהרוח, מהגשם ומהפיח שבאוויר.
המשפחות של סופייה ושל אנטוניה עברו לרד הוק בהוראת הבוס של האבות שלהן, טומי פיאַנצוֹ. טומי גר במנהטן, אבל הוא צריך עזרה בניהול המבצעים שלו בברוקלין. כשהשכנים שואלים את קרלו ואת ג'ואי מה הם עושים, קרלו וג'ואי אומרים, כל מיני דברים. הם אומרים, יבוא ויצוא. לפעמים הם אומרים, העבודה שלנו היא לעזור לאנשים. ואז השכנים החדשים מבינים ומפסיקים לשאול. הם מעבירים מסר בתריסים המוגפים היטב, ובכך שהם אומרים לילדים שלהם, זה לא ענייננו, בקול, בחדר המדרגות.
תושבי השכונה הם איטלקים ואירים. אחדים עובדים ברציפים, ואחרים בונים את גורדי השחקים שצומחים בקו הרקיע של מנהטן כמו גבעולי אפונים. האלימות בשכונה פחתה אמנם מאז ילדותם של המבוגרים, אבל היא עדיין כאן, אורבת ברווחים שבין עיגולי האור של פנסי הרחוב.
סופייה ואנטוניה יודעות שהן צריכות להודיע למבוגר כשאחת מהן הולכת לביתה של האחרת, אבל לא יודעות למה. העולם שלהן מורכב מטיולים אל הפארק ובחזרה בקיץ, מהנקישות והלחישות של הרדיאטורים בחורף, וכל השנה, מהנתזים וההדים המרוחקים של הגברים העובדים ברציפים. הן יודעות דברים מסוימים בוודאות ולא יודעות שיש דברים שהן לא יודעות, אם כי העולם נעשה ממוקד יותר ככל שהן גדלות. זה עץ בוקיצה, אומרת אנטוניה בוקר אחד וסופייה קולטת שמול הבניין שלה גדל עץ. דוד בילי יבוא הערב לאכול אצלנו, אומרת סופייה, ואנטוניה מבינה פתאום שהיא שונאת את הדוד בילי: את אפו המחודד, את ברק הנעליים המצוחצחות, את שובל הריח המצחין של סיגרים וזיעה שנשרך אחריו. תחצי את הכביש שלא תעירי את המָאגָה, הן מזכירות זו לזו, ומתרחקות לטווח ביטחון מהבניין הנמוך ביותר ברחוב, כי כולם יודעים — אבל איך הן יודעות? — שבקומה השלישית גרה מכשפה.
סופייה ואנטוניה יודעות שדוד בילי הוא לא באמת הדוד שלהן, ובכל זאת הוא מהמשפחה. הן יודעות שהן אמורות לקרוא לו דוד בילי, כמו לדוד טומי, ושהן צריכות לשחק יפה עם הילדים של הדוד טומי בארוחה של יום ראשון. הן יודעות שזה לא פתוח לדיון.
הן יודעות שהמשפחה היא הכול.
סופייה גרה בדירת ארבעה חדרים. במטבח יש חלון רחב המשקיף אל חצר אחורית שאין אליה גישה מהרחוב. בקיץ בעל הבית יושב בחצר בלי חולצה ונרדם כשסיגריה משתלשלת מאצבעותיו העבות. חום הצהריים שורף את עורו באזורים החשופים לשמש, והחלקים התחתונים של בטנו העגולה ושל זרועותיו נשארים לבנים כשלג. לסופייה ולאנטוניה אסור לנעוץ בו עיניים. בחדר של סופייה יש מיטה עם כיסוי אדום חדש מפלנל, יש בו שלוש בובות בעלות פני חרסינה מסודרות על מדף, ויש בו שטיח קטיפתי ורך שסופייה אוהבת לטבול בו את בהונותיה.
בקצה המסדרון נמצא החדר של ההורים שלה. אסור לה להיכנס אליו אלא אם כן זה מקרה חירום. קָארָה מִייה, אומר פאפא, צריכים להיות דברים שהם רק של מאמא ופאפא, לא? לא, היא עונה, והוא עושה טפרים מהאצבעות ורודף אחריה במסדרון לדגדג אותה, והיא צווחת ובורחת. ויש בדירה גם חדר קטן עם עריסה שהיתה של סופייה התינוקת, ולא שייכת עכשיו לאף אחד. מאמא נכנסת אליו לפעמים ומקפלת בגדים פצפונים. בואי, אומר פאפא, לא כדאי שנעשה את זה. בואי, ומוציא את מאמא מהחדר.
בזמן האחרון סופייה התחילה לשים לב שאנשים מפחדים מאבא שלה.
במעדנייה או בבית הקפה משרתים אותו ראשון. סיניורֶה, אומרים המלצרים. אנחנו שמחים מאוד לראות אותך שוב. בבקשה, על חשבון הבית. המנה המיוחדת שלנו. פּרֶגו. סופייה נאחזת בידו כמו פטרייה הגדלה לרגלי עץ. הוא מזין אותה, מעניק לה צל ובסיס. ואת בטח סופייה, הם אומרים. הם צובטים לה את הלחיים, פורעים לה את השיער.
סופייה מקדישה תשומת לב שטחית בלבד לשאר המבוגרים. היא קולטת מתי הם נכנסים לשדה הכבידה של אבא שלה, ומתי חום הקשב שלו נודד מאחד מהם לאחר. היא שמה לב שאבא שלה תמיד נראה הגבוה ביותר בחדר. היא מקבלת מנחות של סוכריות גומי ושל ביסקוטי, ואפילו היא מבינה שהגברים שנתנו לה אותן מעוניינים למצוא חן בעיקר בעיניו.
אחרי הפגישות פאפא לוקח אותה לאכול ג'לטו. הם יושבים ליד הדלפק ברחוב סמית — הוא שותה אספרסו שחור סמיך והיא מנסה לא לטפטף סטרָצֶ'טֶלָה על החולצה. אבא של סופייה מעשן סיגריות ארוכות דקות ומספר לה על הפגישות שלו. העבודה שלנו היא לעזור לאנשים, הוא אומר. ועל זה משלמים לנו קצת. פה ושם. סופייה לומדת: אפשר לעזור לאנשים גם אם הם מפחדים ממך.
היא הילדה שלו, היא יודעת את זה. האהובה עליו ביותר. הוא רואה בה את עצמו. סופייה מריחה את הסכנה על אבא שלה כמו שכלבים מריחים סערה ממשמשת ובאה: משב טחוב בעקבותיו. טעם של חלודה. היא יודעת שזה אומר שהוא יעשה בשבילה הכול.
סופייה מרגישה את הדופק של היקום פועם בה כל הזמן. היא כל כך חיה שהיא לא יכולה להפריד בינה ובין הסובב אותה. היא כדור אש: בכל רגע היא עלולה לכלות את הדירה, את הרחוב שבחוץ, את הפארק שהיא הולכת אליו עם אנטוניה, את הכנסייה ואת הרחובות שפאפא נוסע בהם לעבודה ואת הבניינים הגבוהים של מנהטן שמעבר לנהר. כולם זרדים.
במקום לשרוף את כל העולם סופייה מסתפקת בכך שהיא שואלת למה, פאפא, למה, מה זה.
אנטוניה רוסו גרה בדירה שיש בה סלון ושני חדרי שינה, אחד שלה והאחר של ההורים שלה. מאמא ופאפא משאירים את הדלת שלהם פתוחה, ואנטוניה ישנה טוב במיוחד כשהיא שומעת את גלי הנחירות המתנפצים של פאפא. במטבח שלהם אין חלון, ושולחן העץ הוא עגול וקטן ולא שולחן אוכל מרובע כמו אצל המשפחה של סופייה. מאמא מקרצפת ומקרצפת את הרצפה, ואחר כך נאנחת ואומרת, שום דבר לא יעזור. על הקירות בסלון תלויים שלל תצלומים, החומים־אפורים הישנים האלה שכולם נראים בהם כועסים. רואים בהם את הסבים ואת הסבתות של אנטוניה לפני שעזבו את המולדתָישנה. לפעמים מאמא מסתכלת עליהם, נוגעת בשרשרת שעל צווארה ועוצמת את העיניים בכוח, רק לרגע.
אנטוניה מגלה שאף שמצפים ממנה להישאר בגופה, לעתים קרובות היא מרגישה כאילו היא בגוף של סופייה או של מאמא או של הנסיכה באחד הסיפורים. היא לא מתקשה לחמוק, להתרחב ולהתקיים ביקום כולו, לא רק בגבולות עורה.
בבקרים אנטוניה מסדרת את בובות הפרווה שלה בשורה ונותנת להן שמות. היא מסדרת את המיטה בלי שמבקשים ממנה.
לעתים קרובות סופייה מופיעה בדלת ביתה של אנטוניה בשיער פרוע ובציפורניים מלוכלכות מעפר. היא ניחנה באור חסר המאמץ של השמש, יודעת בוודאות שתזרח, משוכנעת שהיא יכולה להעיר את כולם. אנטוניה מרגישה הן משיכה והן דחייה: היא מוקסמת כמו ילדה החגה סביב ציפור מתה, מתפעלת מנוצה יחידה, בונה לה מקדש. אנטוניה מקפידה מאוד על המראה שלה. היא רוצה לשתות את סופייה, להתמלא בקסם הממכר של חברתה.
סופייה ואנטוניה מבלות את כל זמנן יחד, כי הן צעירות והן שכנות והוריהן מעודדים את החברות ביניהן. להורים נוח שבנם או בתם נמצאים תמיד עם ילד של מישהו אחר.
מרקם ההליכה של סופייה מוכר לאנטוניה כמו הכובד והקצב של הליכתה שלה. השתקפותה בעיניה החומות של סופייה מייצבת יותר מהשתקפותה במראה. סופייה, מצדה, מזהה את אנטוניה בריח הטלק והשושנים שמרחף בחדרה שעה ארוכה אחרי שהחברה שלה כבר הלכה הביתה לארוחת הערב, במגדל הקוביות המסודר למופת שנותר על המדף, בגל השיער המוברש של הבובה החביבה עליה.
סופייה ואנטוניה לא מבינות שהחברוּת שלהן לא נחשפת להפרעות של ילדים אחרים.
סופייה ואנטוניה עוצמות את העיניים ובוראות את העולם. יחד הן יוצאות לספארי ונמלטות בעור שיניהן ממוות אכזרי במלתעות אריה. הן טסות באווירונים: לסיציליה — שממנה באו המשפחות שלהן — ליפן ולפנמה. הן שורדות במדבר כשבידיהן רק שני מקלות ופחית של עוגיות חג המולד שהן כל מזונן. הן ניצלות מחולות טובעניים ומארבּה. הן מתחתנות עם נסיכים שרוכבים על סוסים בשדרות המוזנחות של רד הוק. סופייה ואנטוניה רוכבות על סוסים בעצמן. הן גוהרות מעליהם ולוחשות באוזניהם. הן צועקות, טוס כמו הרוח! והאימהות שלהן משתיקות אותן. לכו לשחק במקום אחר, אומרות האימהות. סופייה ואנטוניה משחקות על הירח.
אנטוניה מרגישה משוחררת ליד סופייה, המוארת בלהבה פנימית שאנטוניה יכולה לחמם בה את פניה ואת ידיה. אנטוניה קולטת לפעמים שהיא רק מסתכלת על סופייה: שהיא נועצת את מבטה במקום שהשמלה של סופייה נמתחת בו בין כתפיה כשהיא גוהרת מעל השולחן, או כשהיא שוכחת לשטוף את ידיה מסבון כשהן רוחצות אותן כתף אל כתף בחדר האמבטיה לפני ארוחת הערב. אם אני רואה אותך, סימן שאני כאן. נדמה לאנטוניה שבלי סופייה היא עלולה לרחף, להתפוגג בשמי הלילה. וסופייה, שנעים לה באורה העז של תשומת לבה המלאה של חברתה, מרגישה זוהרת יותר כשהוא זורח. אם את רואה אותי, סימן שאני כאן.
אנטוניה וסופייה גדלות בעיקר עם האימהות שלהן וזו עם זו. האבות שלהן לעתים קרובות לא בבית, אם כי אבא של סופייה מגיע לארוחת הערב בתדירות גבוהה יחסית ונוכחותו היא מעין מסגרת לימיה: בבוקר היא מציפה את הבית בריח ברילנטין ואספרסו, ובלילה רועמת במטבח ממש לפני שסופייה הולכת לישון. לפעמים היא שומעת נקישה קלה של ידית הדלת וקול צעדים מתרחקים ממש כשהיא נרדמת: הוא שוב יוצא.
לאנטוניה אין מושג שההיעדרויות של אבא שלה שניים־שלושה לילות בשבוע חריגות בהשוואה לאבות אחרים בשכונה, וגם לא שאמא שלה פרצה פעם בבכי אצל הקצב כי השתלטה עליה עייפות תהומית, קיומית, מהצורך לתכנן ארוחות "לשניים או לשלושה," ולא שבעומק הלילה כשאבא שלה חוזר הביתה, הוא נכנס על קצות האצבעות לחדרה של אנטוניה, חופן את מצחה בכף ידו ועוצם את עיניו בתפילה. אנטוניה לא יודעת במה הוא עובד, רק שהוא עובד עם הדוד בילי ועם הדוד טומי. יש לו פגישות, אמרה לה פעם סופייה. פגישות על עזרה לאנשים. אבל משהו בדבריה נשמע לאנטוניה קלוש וחלקי. זה מה שהיא כן יודעת: היא יודעת שכשהוא איננו אמא שלה אף פעם לא בצורה ובמידה הנכונות — או שהיא גדולה מהחיים, ואז היא מנקה, מסדרת, מתקנת ומכרכרת בכפייתיות, גוררת איתה ענן של חומר ושל תוהו ובוהו, או שהיא קטנה ושלדית, רק צל של עצמה. ואנטוניה בת החמש תלויה באמא שלה כמו שהאוקיינוס תלוי בירח: היא גדלה ומתכווצת על פיה.
היא מדמיינת את אבא שלה יושב בחדר קטן. הדוד בילי מעשן סיגרים, מסתובב בכיסא מצד לצד, מנופף בידיו במרץ וצועק בטלפון. הדוד טומי עומד בפינה ומפקח עליהם — הוא הבוס. אבא שלה יושב בשקט ובידו עט ונייר. אנטוניה שמה אותו ליד שולחן ונותנת לו הבעה של ריכוז עמוק. הוא מסתכל החוצה מהחלון, ופה ושם משפיל את מבטו אל הדף ומשרבט משהו. הוא לא מתערב בוויכוח.
אנטוניה חושבת שכשהיא עוצמת עיניים היא יכולה להמציא את העולם.
בלילה, כשאמא של אנטוניה משכיבה אותה לישון, אנטוניה מרגישה שהדירה מתנתקת מיסודותיה. לא די במשקל שלה ושל אמא שלה בשביל לעגן אותה לקרקע, והדירה מיטלטלת בכוח ומתחילה לרחף. אנטוניה עוצמת את עיניה ובונה יסודות לבנה אחרי לבנה עד שהיא נרדמת.
בחדר הסמוך אמא שלה קוראת או, לא פעם, נועלת נעליים והולכת לדירה השכנה לשתות שלוש אצבעות של יין עם אמא של סופייה, רוזה. שתי הנשים כבויות, כורעות תחת נטל הידיעה שהבעלים שלהן עושים אלוהים יודע מה, אלוהים יודע איפה. שתיהן בנות עשרים ושבע. בשעות היום הן מצליחות לגייס את זוהר הנעורים המסמא, אבל באור הנורה חורצים קמטי דאגה את פניהן. כיסי עור אחדים מתכהים מתשישות ואחרים נעשים דקים מעל העצם. גם הן, כמו רבות כל כך לפניהן, מזדקנות מדאגה, והשניות החולפות מורטות את עצביהן. הן מוכנות להישבע שהזמן חולף לאט יותר בלילה מאשר באור היום.
אמא של אנטוניה, לינה, היא טיפוס מתוח. בילדותה, לינה היתה נשארת בבית לקרוא כשילדים אחרים השתוללו בחוץ. היא היתה מסתכלת ימינה ושמאלה ארבע־חמש פעמים לפני שחצתה את הכביש. היא היתה נבהלת בקלות. אמה של לינה היתה מסתכלת עליה במבט חמור, מנידה בראשה, נאנחת. לינה רואה את זה תמיד בעיני רוחה: מבט, מנוד, אנחה. הנישואים לקרלו רוסו לא הרגיעו אותה.
בכל פעם שאבא של אנטוניה, קרלו, יוצא מהבית, הפחד מכרסם בגופה של לינה עד שובו. וכשטומי פיאנצו מחליט שקרלו יבלה את לילותיו באיסוף ובשינוע של ארגזי אלכוהול קנדי, הפחד לופת את גרונה ולא נותן לה לישון.
ולכן לינה מפתחת שיטה: היא לא דואגת עד שהשמש זורחת. כשהיא מתעוררת באמצע הלילה מהאוויר הצמיגי כמו טופי המשתרע בינה לבין קרלו, מהידיעה שהוא במקום אחר ולקח איתו את החלק הפגיע ביותר שלה, לינה חומקת מהמיטה ונוחתת על הרצפה בקלילות של ציפור. היא מטופפת במורד מדרגות הבניין שלה ועולה אל הדירה של משפחת קוליקיו בבניין הסמוך. היא משתמשת במפתח הרזרבי, ויושבת עם רוזה על הספה עד שהיא מסוגלת לסבול את הדממה בדירה שלה.
לינה יודעת שממש לפני עלות השחר יסתובב מפתח בדלת הקדמית. קרלו ייכנס בשקט הביתה. והדירה, ולינה, ישובו וירדו אל הקרקע, אל מקומן הטבעי.
אמא של סופייה, רוזה, זוכרת שגם אבא שלה עבד בלילות. רוזה היתה נשארת בבית עם אמה, שבשעות היום תפרה לולאות בתפרים קטנים בחולצות של גברים ודאגה לאבא של רוזה, רקמה מעשיות לילדיה על ילדותה לפני ההפלגה לאמריקה, צעקה עליהם שיעשו שיעורים, למען השם, שילמדו, שישבו זקוף, שישמרו על עצמם, שישיגו משהו בחיים, התינוקות שלה. אמא של רוזה, עם קצות אצבעותיה הפצועות מתפירה, חותכת בצלים לארוחת הערב בלי להתכווץ אפילו פעם אחת, אבל קופצת שפתיים, שותקת לשם שינוי, וככה רוזה והאחים שלה ידעו שכואב לה. כל זה נראה הגיוני לרוזה: לבנות קהילה ובית בכל דרך, בכל מקום, בכל מחיר.
ולכן כשרוזה פגשה את ג'ואי קוליקיו הגבוה והמרשים, שקיבל עבודה מעמיתו של אבא שלה, טומי פיאנצו, היא ידעה מה צריך לעשות כדי לבנות בית משלה.
לא תמיד אנטוניה וסופייה הולכות לישון כשהאימהות שלהן אומרות שהגיע הזמן. שעות ארוכות הן שולחות הודעות זו לזו בלחיצות על הקיר שמפריד בין חדרי השינה שלהן. הן נרדמות בהתקפים. השינה לא מוחלטת אצלן כמו אצל המבוגרים: אין סיבה שלא ימשיכו את השיחה גם בחלום. אמא שלך כאן הלילה, הן אומרות זו לזו כי ברור שהן יודעות. והאימהות נצמדות זו אל זו במטבח האחד או במטבח האחר, לוגמות יין וצוחקות לפעמים ובוכות לפעמים, וברור שהן יודעות מתי הבנות שלהן נרדמות, כי הן עדיין חשות בגופן של הבנות המתהפך בבטנן.
הן זוכרות שהיו בהיריון במקביל: רגישות למגע, עולות על גדותיהן מרוב פוטנציאל. יותר מהעבודה המשותפת של בעליהן, זה מה שחיבר ביניהן.
את ההרגל לנהל שיחות ליליות לחשניות באחת הדירות סיגלו לעצמן לינה ורוזה כשהיו בהיריון. באור העמום הן חשפו הכול. הן דיברו על העתיד, ופירוש הדבר כמובן שדיברו על העבר: על אבא ועל אמא של רוזה, על ביתם הרועש והגועש, ועל כך שרוזה רוצה בית רועש משלה. אבל בלי מחטים, היא אמרה תמיד, ובלי חוטים. בלי אצבעות מנוקבות. לילדים שלה לא יחסר דבר וכל רצונותיהם יתגשמו. לינה, שתמיד הרגישה שהעתיד הוא מלחציים שאחיזתם מתהדקת, פשוט חשה הקלה על שהיא אוהבת את התינוק הגדל ברחמה לעתים קרובות יותר משהיא מפחדת ממנו. היא חשבה על ילדותה, שלא היה בה מקום לכל רצון שהוא, רק למאבק הישרדות. בלי אתם חייבים, היא אמרה לרוזה. בלי אתם מוכרחים. לילדים שלה יהיה עולם שלם של אפשרויות. היא תלמד אותם לקרוא.
יש לך בטן של בן, אמרו לרוזה נשות המשפחה האחרות באטליז, בפארק. יש לך בטן של תאומים, הן אמרו ללינה, שהיתה גדולה, גדולה, גדולה, וכבר לא הצליחה לנעול את הנעליים הרגילות, ובכל מקרה לא ראתה את כפות הרגליים, וחשבה, ברור שגם בזה אני לא טובה. הנשים הושיטו את ידיהן וצבטו את לחייהן של רוזה ושל לינה וליטפו את כיפות הבטן שלהן. רוזה ולינה דידו ברחוב שלובות זרוע. הן הבינו שהתינוקות שלהן לא יהיו לוח חלק: הם ייוולדו לעולם שיצפה מהם להיות בגודל הנכון, בצורה הנכונה. אם זה בן, הן התפללו, תעשה שיהיו לו ידיים טובות. אם זאת בת, תעשה שיהיה לה לב עמיד.
לינה, עם כפות ידיה המזיעות והגב התחתון התפוס הוסיפה תפילה: תעשה שהילד לא יפחד משום דבר.
* גלידה עם פצפוצי שוקולד באיטלקית (כל ההערות הן של המתרגמת).
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.